ביהמ"ש שלום ראשל"צ, שופט אבי סתיו: פסק דין בבקשת המדינה לדחות תביעה נגדה על הסף, מחמת חסינות שיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין (ת"א 43353-06-20)

בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 43353-06-20 אלמוני נ' ישראל ואח' תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופט אבי סתיו
התובע:		פלוני אלמוני
נגד
הנתבעות:		1. מדינת ישראל 2. חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ

בשם התובע: עו"ד אסף פוזנר; עו"ד נתנאל פוזנר

בשם הנתבעת 1: עו"ד ג'וי למבז; עו"ד יריב ליגומסקי

פסק דין

לפניי בקשת הנתבעת 1, מדינת ישראל, לדחיית התביעה נגדה על הסף, מחמת חסינות שיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין").

רקע

1. בשנת 2011 הגיש התובע, בשמו ובשם עזבון אמו המנוחה, תביעת נזיקין נגד המדינה בגין אירוע בו נרצחה האם ז"ל ("התביעה הראשונה"). תביעה זו הסתיימה בפשרה, ובמסגרתה חתם התובע על "כתב קבלה שיחרור ופיטורין" ("כתב הוויתור"), הכולל ויתור על כל הנזקים שנגרמו כתוצאה מהאירוע נושא התביעה.

2. ביוני 2018 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נוספת נגד המדינה ("התביעה השנייה"), בה נטען כי איבריה של האם המנוחה נשמרו במכון לרפואה משפטית באבו כביר בניגוד לדין ובלא הסכמה של משפחת המנוחה ונקברו לאחר מכן באופן פוגעני. במסגרת תביעה זו תבע התובע, בין היתר, פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לו, תוך שצורפה חוות דעת פסיכיאטרית המפרטת נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל האירועים נושא התביעה. אין חולק כי מדובר בתביעה בגין נזקי גוף (ולא בגין עוגמת נפש בלבד), אשר חל עליה סעיף 70(ג1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט"), הקובע כך:

"לא יפרסם אדם שם או מספר זהות של בעל דין התובע פיצויים בשל נזקי גוף, למעט פיצויים בשל עוגמת נפש, אלא אם כן ניתנה הסכמתו של אותו בעל דין לפני הפרסום או ברשות בית המשפט".

התיק סווג במערכת נט המשפט כ"פתוח לציבור", אולם שמו של התובע הוגדר באופן אוטומטי כ"חסוי" בשל כך שהתביעה סווגה כתביעת נזקי גוף.

3. המדינה הגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה השנייה, מן הטעם שחל עליה, לטענתה, כתב הוויתור שנחתם במסגרת התביעה הראשונה. ביום 8.8.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה על הסף. בכותרת פסק הדין, מקום בו מצוינים שמות הצדדים, מופיע שמו של התובע בראשי תיבות. אולם, בגוף פסק הדין מצטט בית המשפט את כתב הוויתור, ושם מופיע שמו המלא של התובע ומספר תעודת הזהות שלו, וכן שמה של המנוחה (המופיע בציטוט נוסף בפסק הדין). מכיוון שהתיק היה מסווג כ"פתוח לציבור", פסק הדין פורסם באתר האינטרנט של נט המשפט הפתוח לציבור ובמאגרים המשפטיים.

4. בא כוח התובע ראה את פסק הדין במערכת נט המשפט, ואף היה ער לכך ששמו של התובע מופיע בו, אולם לדבריו הוא הניח שפסק הדין בנוסח זה לא פורסם באינטרנט וגלוי רק למי שיש לו גישה לתיק הספציפי בנט המשפט באמצעות כרטיס חכם, היינו לצדדים ולבאי כוחם. לטענת התובע, רק ביום 12.9.2019 הוא גילה שפסק הדין בנוסחו המלא פורסם באינטרנט וגלוי לציבור, ואף פורסם במאגרים המשפטיים, לרבות זה של הנתבעת 2. עוד באותו יום פנה התובע לנתבעות. בכל הנוגע למדינה, פנה בא כוח התובע, לדבריו, תחילה למוקד התמיכה הטכנית בנט המשפט ושם נאמר לו ש"אין מה לעשות" (לטענת המדינה, הנציג הוסיף והציע לו לפנות לבית המשפט). לפיכך, הוא פנה בדואר אלקטרוני למנהל בתי המשפט, ולאחר התכתבות עם גורמים בהנהלת בתי המשפט ניתנה החלטת בית המשפט במסגרת ההליך, לפיה "בעקבות פניית מזכירות בית המשפט תוחלף גרסת פסק הדין המקורית לגרסה זהה אך חסויה, כששמות בעלי הדין ומשפחותיהם יופיעו בראשי תיבות בלבד. ככל שהגרסה המקורית של פסק הדין פורסמה במאגרי מידע או במסגרת אחרת – משיקולי פרטיות תוסר לאלתר גרסה זו". בעקבות אותה החלטה, הפכה הגרסה המלאה של פסק הדין לחסויה, ופורסמה גרסה שלו אשר אינה כוללת פרטים מזהים.

5. להשלמת התמונה יצוין, כי ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק הדין התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, תוך שנקבע שיש להכריע במחלוקת לעניין פרשנות כתב הוויתור במסגרת ההליך עצמו ולא בגדר בקשת סף.

6. לאחר שפניית התובע אל הנתבעות כי יפצו אותו בגין פרסום פרטיו בניגוד לדין לא נענתה, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, על סך 300,000 ש"ח ("לצורכי אגרה"). בתביעה נטען, כי הנתבעות הפרו את חובת הסודיות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 70(ג1) לחוק בתי המשפט, ובכך עוולו כלפי התובע בעוולות שונות, כגון פגיעה בפרטיות, לשון הרע, רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכדומה. כמקדים תרופה למכה, הדגיש התובע בכתב התביעה כי התביעה אינה מתייחסת לכתיבת פסק הדין, אלא לפרסומו, ולפיכך אין מדובר בפעולה שיפוטית שחלה עליה חסינות.

יוער, כי תחילה הוגשה התביעה לבית משפט השלום בירושלים, אולם ביום 16.8.2020 החליטה כב' נשיאת בית המשפט העליון על העברת ההליך למחוז מרכז בהתאם לסמכותה לפי סעיף 78(א) לחוק בתי המשפט (בש"א 5267/20). עוד יצוין, כי ניתן במסגרת ההליך הנוכחי צו איסור פרסום לגבי פרטיו המזהים של התובע.

הבקשה לסילוק על הסף והדיון בה

7. המדינה הגישה כתב הגנה ובד בבד בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חסינות שיפוטית. בבקשה נטען כי התביעה מתייחסת לכתיבת פסק הדין ולפעולות שיפוטיות שנעשו במסגרת התביעה השנייה, וממילא חלה עליה חסינות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין. עוד נטען, כי בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (2.9.2018) ("עניין עלי אדם"), החסינות היא מהותית ומוחלטת. יוער, כי המדינה מעלה בבקשתה טענות נוספות, כגון כי התובע פעל בשיהוי שעה שפנה בבקשה לתיקון פסק הדין רק לאחר כחודש, אולם מדובר בטענות אשר אינן רלוונטיות לשלב מקדמי זה, וממילא לא אדרש אליהן.

בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף לא חלק התובע על כך שהחסינות השיפוטית היא מוחלטת ועל כך שהיא חלה על שלב כתיבת פסק הדין. עיקר טענתו של התובע היא, כי בכתיבת פסק הדין לא נפל כל פגם, לרבות לא בכך שנכללו בו פרטים מזהים שלו. הפגם הוא בכך שפסק הדין פורסם לציבור ונשלח למאגרים המשפטיים. הפרסום, טוען התובע, אינו פעולה שיפוטית ואף לא נעשה רק על ידי השופט, וממילא אינו נהנה מחסינות. בהקשר זה טוען התובע, כי כמו כל הוראה המסייגת זכות תביעה, כך יש לפרש גם את החסינות השיפוטית בצמצום. יתרה מזו, דווקא לאור ההלכה לפיה החסינות היא מהותית ומוחלטת, יש לתחום את גבולותיה על דרך הצמצום.

8. בקדם המשפט נשאל בא כוח התובע על ידי בית המשפט האם הוא טוען, במישור העובדתי, כי פרסום החלטה באינטרנט ובמאגרים לא נעשה באופן אוטומטי לאחר חתימת ההחלטה על ידי שופט, וביקש להשיב על כך לאחר שיקבל את הנהלים הרלוונטיים של הנהלת בתי המשפט. לאחר שקיבל את הנהלים המבוקשים הודיע בא כוח התובע כי לטענתו ישנה מעורבות מנהלתית בהליך פרסום ההחלטה, באופן המצדיק קביעה כי לא חלה חסינות שיפוטית. משהתברר שקיימת מחלוקת עובדתית, נקבע כי יש לערוך בירור ראייתי בעניין זה. לפיכך, הגישו הצדדים תצהירים בסוגיה זו. לבקשת התובע, נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. עתה יש להכריע בבקשה.

דיון והכרעה

9. השאלה העומדת להכרעה היא האם החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין חלה על המעשה או המחדל העומדים ביסוד התביעה. בעניין עלי אדם קבע בית המשפט העליון כי כאשר עולה טענה של חסינות שיפוטית יש להכריע בה בפתח ההליך (פסקה 26 לפסק הדין). אף התובע תמך בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף בכך שהטענה תוכרע בשלב זה. מכיוון שעלו טענות המתייחסות למישור העובדתי, הוגשו תצהירים והעדים נחקרו. היינו, בוצע בירור מעמיק יותר מהמקובל במסגרת בקשה לסילוק על הסף. מטעם המדינה העידו גורמים מנהליים בהנהלת בתי המשפט הקשורים לתהליך פרסומו של פסק דין במערכת "נט המשפט" ובאינטרנט (גב' שלומית לוי לביא, סמנכ"לית בכירה בחטיבת תפעול מזכירויות בהנהלת בתי המשפט, ומר ירדן ירדני, מנהל פרויקט נט המשפט באגף מערכות מידע בהנהלת בתי המשפט). מכיוון שהשופט שנתן את פסק הדין נושא התביעה ממילא לא יוכל להעיד בהליך, שעה שמדובר בעניין הקשור לתפקידו השיפוטי (רע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נח(3) 541 (2004)), ומכיוון שככל הנראה אין גורם אחר שיכול להעיד על הנסיבות הספציפיות של הפרסום במקרה הנוכחי, הרי שדומה שהבירור העובדתי שנערך עד כה היה ממצה למדי.

נפנה אפוא לבירור השאלה הטעונה הכרעה.

החסינות השיפוטית והיקפה

10. החסינות השיפוטית קבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, הקובע כך:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

בעבר, הייתה מחלוקת בשאלה האם מדובר בחסינות דיונית או פרוצדוראלית, וכנגזרת מכך האם ניתן להגיש תביעה נגד המדינה מכוח אחריותה השילוחית לפעולות השופט, ולו במקרים של רשלנות קיצונית. מחלוקת זו הוכרעה בעניין עלי אדם, שם קבע בית המשפט העליון כי החסינות לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית ומוחלטת והיא חלה גם במקרים של "רשלנות רבתי", וממילא לא ניתן לתבוע את המדינה בגין פעולה שיפוטית מכוח אחריות שילוחית.

11. אולם, פסק הדין בעניין עלי אדם אינו מייתר את הדיון מה נכלל בתוך תחומה של החסינות השיפוטית. אכן, משעה שחל על פעולה מסוימת סעיף 8 לפקודת הנזיקין, החסינות היא מוצקה ומוחלטת. אולם, שאלה אחרת היא איזו פעולה נכנסת לתחולתה של החסינות. בעניין עלי אדם נמנע בית המשפט מלהידרש לשאלה זו (סעיף 23 לפסק הדין). בענייננו, זו השאלה העיקרית השנויה במחלוקת.

סעיף 8 לפקודת הנזיקין כולל שני תנאים עיקריים: התנאי הראשון קשור לזהות הגורם הנהנה מהחסינות, ובמסגרתו נדרש כי מדובר יהיה בגורם שיפוטי ("אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר"). בהקשר זה עשויה להתעורר שאלה לגבי גופים המפעילים סמכות מעין שיפוטית האם הם נכנסים תחת תחולתה של ההגדרה (ראו, בג"ץ 66/81 המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' יוסף, פ"ד לה(4) 337, 350-349 (1981); ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 130-129 (1991); ע"א 2394/18 פלונים נ' משטרת ישראל, פסקאות 23-20 (10.4.2019); ע"א (מחוזי ת"א) 63/85 ניר נ' אריאלי, פ"מ התשמ"ו (2) 313 (1985)). התנאי השני קשור לפעולה שבעניינה ניתנת החסינות: עוולה שנעשתה "במילוי תפקידו השיפוטי" של הגורם השיפוטי. במסגרת תנאי זה, הדילמה מתייחסת להבחנה בין פעולה המבוצעת על ידי השופט כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי ("פעולה שיפוטית") לבין פעולה מנהלית או כזו שכלל אינה קשורה לתפקיד.

לפיכך, כאשר מדובר בתביעה נגד המדינה ועולה טענה לחסינות שיפוטית, יש להפעיל מבחן כפול. ראשית, יש לבחון האם מי שבגין מעשיו או מחדליו מוגשת התביעה הוא גורם שיפוטי. שנית, וככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, יש לבחון האם מדובר בפעולה שיפוטית. רק אם התשובה לשתי השאלות היא בחיוב, חלה חסינות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין. יוער, כי גם כאשר לא חלה חסינות שיפוטית עשויה לחול חסינות עובדי ציבור, בהתאם לסעיפים 7-7ו לפקודת הנזיקין.

12. יישומם של שני התנאים האמורים אינו פשוט תמיד. ישנם מקרים בהם הדברים ברורים מאליהם. כך, ברי כי מתן פסק דין המכריע בסכסוך בין הצדדים, תוך הפעלת שיקול דעת, הוא פעולה הנעשית על ידי שופט במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי, שהרי זה לב ליבו של מקצוע השפיטה. אולם, ישנם מקרים בהם קווי הגבול פחות ברורים. כך, למשל, כאשר מוגשת תביעה נגד המדינה בגין כשלים מערכתיים במערכת המשפט (ראו, דפנה אבניאלי דיני חסינות 105-100 (2014) ("אבניאלי"), וההפניות שם). במקרים כאלו, יש לבחון האם התביעה אכן מכוונת כלפי גורם מנהלתי או שמא מדובר בניסיון לעקוף את החסינות השיפוטית על ידי ייחוס מלאכותי של העוולה הנטענת לגורם שאינו שיפוטי.

כך, למשל, נדחה על הסף ניסיון לתבוע את המדינה בגין התמשכות ההליך המשפטי (ת"א (שלום ראשל"צ) 31339-07-19 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי-דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (20.2.2020)), ערעור על פסק הדין נדחה וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון: רע"א 118/21 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (21.1.2021)). בהחלטתו בעניין זה ציין בית המשפט העליון, כי למעשה טענותיה של התובעת "מכוונות לשורה של החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה, שהצטברותן היא שהביאה לכך שרק בחלוף כעשר שנים מיום הגשת התביעה... ניתן פסק דין חלוט..." (פסקה 2 לפסק הדין). בית המשפט העליון הדגיש בהקשר זה, כי "אין לקבל את ניסיון המבקשת לצייר את טענותיה כמכוונות להתנהלות 'המערכת כמערכת', להבדיל מהחלטות של נושאי משרה שיפוטית" (פסקה 5 לפסק הדין).

13. גם כאשר הפעולה מיוחסת לשופט, יש לבחון האם מדובר בחלק ממילוי התפקיד השיפוטי (פעולה שיפוטית) או שמא בפעולה מנהלתית או כזו שכלל אינה קשורה לתפקיד. גם כאן, ההבחנה בין פעולות שיפוטיות לפעולות מנהלתיות אינה חדה תמיד (לדיון מקיף בסוגיה זו ראו, אבניאלי, עמ' 226-197. לדיון בהבחנה בין פעולה שיפוטית למנהלתית בהקשר אחר ראו, בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683 (1987)). בפסיקת בתי משפט שלום נקבע כי חלה חסינות על החלטות שניתנו על ידי שופטים גם כאשר הן בעלות אופי פרוצדוראלי או שניתנו מחמת טעות סופר (ראו למשל, תא"מ (שלום ת"א) 23422-03-19 זוסמן נ' מדינת ישראל (25.11.2019)); ת"א (שלום רח') 22340-12-21 וולקוביץ נ' פלונית (4.4.2022); ת"ק (תביעות קטנות אשדוד) 1135/08 ירושלמי נ' פיינשטיין (5.6.2011)). עוד הובעה הדעה כי גם פעולות ניהוליות כגון קביעת מועדים, הנחיות לגבי אופן רישום פרוטוקול, קביעת סדרי ישיבה באולם וכדומה, הן חלק מביצוע התפקיד השיפוטי (בש"א (שלום חד') 874/02 הומינר נ' איל דש בע"מ, פסקה 6 (2.6.2002)). מנגד, ישנן פעולות שגם אם הן נעשות אגב פעולת השפיטה אינן חלק מהתפקיד השיפוטי. כפי שהדגים זאת בית המשפט המחוזי באופן ציורי: "טול דוגמא משופט שטבל את ציפורן עטו בקסת דיו במהלך כתיבת החלטה באולם בית המשפט, ותוך כדי כך הטה ברשלנות את הקסת, כך שהדיו נשפכה על מסמך או תמונה יקרת ערך שהוגשה כמוצג, והשחיתה אותם. נראה הדבר שאיש לא יחלוק שבהנחה שהיתה רשלנות, נושאת המדינה באחריות שילוחית למעשה השופט" (בר"ע (מחוזי י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (12.3.2001)).

בספרה מונה ד"ר דפנה אבניאלי שורה של מבחנים לא ממצים הנהוגים במשפט האמריקאי בסוגיה זו, כגון האם הופעל שיקול דעת, האם מדובר בהכרעה בסכסוך, האם הפעולה מחייבת, האם היא מכריעה בזכויות, האם ניתן לערער עליה, האם מדובר בפעולה ששופטים נוהגים לבצע וכדומה (אבניאלי, עמ' 207-200). בכל הנוגע לישראל מעניין לציין את הערתה של ד"ר אבניאלי, כי "לא ידוע על אף מקרה שבו נדחתה טענת החסינות בשל היות הפעולה שבוצעה על ידי השופט פעולה מינהלית" (עמ' 209).

בענייננו, אין צורך להידרש לשאלת גבולות הגזרה של החסינות השיפוטית במלוא היקפה, ונצמצם את דיוננו לשאלת תחולתה של החסינות על הפעולות הקשורות לפרסום פסק הדין.

חסינות שיפוטית בקשר לפרסום פסק דין

14. מטיעוני התובע עולה, כי הוא חולק על התקיימותם של שני התנאים המרכיבים את החסינות השיפוטית: לשיטתו, יש לייחס אחריות לפרסום גם לגורמים מנהליים במערכת בתי המשפט, אשר החסינות כלל אינה חלה לגביהם. כמו כן, גם בכל הנוגע לשופט עצמו, פעולת הפרסום של פסק הדין במערכת נט המשפט, להבדיל מכתיבתו, אינה נחשבת לפעולה שיפוטית, אלא לפעולה מנהלתית שאינה חלק ממילוי תפקידו השיפוטי של השופט.

15. אין חולק, כי כאשר ניתנת החלטה הקובעת מה אסור ומה מותר לפרסם, אזי מדובר בפעולה שיפוטית החוסה תחת החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין (ראו, ע"א 6356/20 פלוני נ' מדינת ישראל (21.10.2021)). מנגד, ברי כי כאשר מדובר בפעולה פקידותית טהורה המנותקת לחלוטין משלב מתן ההחלטה – כגון כאשר עובד מזכירות מסר בשגגה עותק של פסק דין חסוי למי שאינו זכאי לקבלו – אזי לא תחול חסינות שיפוטית (אם כי עשויה לחול חסינות עובדי ציבור). השאלה המתעוררת בענייננו היא כיצד יש להתייחס לפעולת הפרסום של פסק דין במערכת נט המשפט. על מנת לענות על שאלה זו, נתייחס לאופן בו נוצר ומפורסם פסק דין (או החלטה) במערכת נט המשפט ועובר ממנה לפרסום באינטרנט (האמור להלן מתייחס לפסק דין או החלטה הניתנים במסמך, ולא בפתקית).

16. כפי שעולה מעדויותיהם של העדים מטעם המדינה (אשר למעשה לא היו שנויות במחלוקות), התהליך מתחיל בכך שהשופט פותח מסמך "פסק דין" (או "החלטה") (עמ' 4, שורה 16 לפרוטוקול). המערכת מזינה אוטומטית את שמות הצדדים ומספרי תעודת הזהות שלהם, אולם כאשר מדובר בתיק המסווג ככזה שיש בו איסור פרסום על פרטי מי מהצדדים (כגון בתביעת נזקי גוף), המערכת מעדכנת את השם באופן אוטומטי כגורם חסוי, כגון "פלוני", ומשמיטה את מספר תעודת הזהות (פסקה 8 לתצהירו של מר ירדני; עמ' 16-15 לפרוטוקול). בשלב זה המסמך אינו מפורסם, אלא מהווה טיוטה בלבד, וניתן לכתוב בו, לערוך אותו וכדומה (עמ' 4 לפרוטוקול). כאשר השופט "חותם" על פסק הדין (היינו, לוחץ על אייקון "חתימה" ומאשר את הפעולה) נוצר במערכת עותק PDF חתום של פסק הדין. מרגע זה אין לאף גורם אפשרות לערוך את המסמך או לשנות אותו, למעט השופט עצמו (פסקאות 10-7 לתצהירה של גב' לוי לביא; פסקאות 6-5 לתצהירו של מר ירדני; עמ' 3 לפרוטוקול). כאשר פסק הדין נחתם על ידי השופט, הוא מאשר בכך גם את רמת החיסיון שלו, היינו האם הוא יהיה "פתוח לציבור" או לא (פסקה 16 לתצהירה של גב' לוי לביא; פסקה 9 לתצהירו של מר ירדני). אף גורם מנהלי או מזכירותי לא בודק את פסק הדין לאחר חתימתו מכל בחינה שהיא (פסקה 12 לתצהירה של גב' לוי לביא). הגורם היחיד המוסמך לשנות את פסק הדין, להשמיט ממנו פרטים או להכין גרסה נוספת שלו הוא השופט (פסקה 9 לתצהירה של גב' לוי לביא; פסקה 10 לתצהירו של מר ירדני).

מיד לאחר שפסק הדין נחתם על ידי השופט הוא זמין לצפייה לאלו שמורשים להיכנס לתיק (בדרך כלל, הצדדים ובאי כוחם). לאחר 72 שעות מהחתימה מתפרסם פסק הדין באתר האינטרנט של נט המשפט הפתוח לציבור והוא נשלח למאגרים המשפטיים, וזאת באופן אוטומטי וללא מעורבות של גורם אנושי כלשהו (פסקה 14 לתצהירה של גב' לוי לביא; פסקה 7 לתצהירו של מר ירדני). ההמתנה של 72 שעות הונהגה משלב מסוים וכחלק מהפקת לקחים, וזאת על מנת לאפשר לצדדים לפנות בבקשה לבית המשפט ככל שיש בפסק הדין פרטים שלא אמורים להתפרסם (עמ' 4,שורות 35-31 לפרוטוקול).

17. טוען התובע, כי תהליך פרסום פסק הדין במערכת נט המשפט על ידי השופט, במובחן מכתיבתו, אינו חלק מהתפקיד השיפוטי. אין בידי לקבל טענה זו. החסינות השיפוטית אינה מוגבלת לתוכן ההחלטה השיפוטית, אלא משתרעת על כל מעשה (או מחדל) שנעשה על ידי השופט "במילוי תפקידו השיפוטי". החתימה של פסק הדין במערכת נט המשפט היא אמנם פעולה "טכנית", אולם היא כוללת בתוכה גם בחירה מהותית של רמת החיסיון של המסמך, ומכל מקום היא חלק מובנה של תהליך מתן ההחלטה והיא נתונה בידיו של השופט בלבד. אף גורם אחר מלבד השופט אינו רשאי לבצע פעולה זו במערכת. גם לאחר החתימה, אף גורם מנהלי לא ישנה את רמת החיסיון של ההחלטה ללא הנחיה של השופט. לפיכך, לדעתי יש לראות גם את הפעולה של חתימת המסמך במערכת נט המשפט כפעולה הנעשית על ידי השופט כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי.

יתרה מזו, ההבחנה בין כתיבת פסק הדין לבין רמת החיסיון הניתנת לו במערכת כחלק מתהליך החתימה היא הבחנה מלאכותית, שאינה יכולה לעמוד. רמת החיסיון של פסק הדין היא נתון רקע, אשר יש להביאו בחשבון במהלך הכתיבה. ככל שפסק הדין אמור להיות לעיני הצדדים בלבד, אזי ניתן לנהוג בכתיבה ביתר חופשיות מבחינת הפרטים הנחשפים בפסק הדין. ככל שפסק הדין אמור להיות מפורסם לציבור, אזי נדרשת יתר הקפדה לגבי הפרטים הנחשפים בו. כאשר אין הלימה בין תוכן פסק הדין לבין רמת החיסיון שלו, קיימת בעיה בפסק הדין. הבעיה אינה בכתיבה לבדה או בפרסום לבדו, אלא בשילוב של שניהם (למצער כך הוא כאשר מדובר ברמת החיסיון שנבחרה עם נתינת פסק הדין, במובחן ממקרה בו נעשה שינוי לאחר מכן). ככל שבית המשפט טעה, הרי שבמרבית המקרים טעותו מתייחסת לשלב כתיבת פסק הדין לא פחות מאשר לתהליך פרסומו. ניתן היה להימנע מהטעות בשלב הפרסום (אם הייתה נבחרת רמת חיסיון שונה), אולם באותה מידה גם בשלב הכתיבה או ההגהה של פסק הדין (אילו לא היו נכתבים הפרטים שאין לפרסמם). הכתיבה והפרסום הם מרכיבים משלימים בהקשר זה, ושניהם נחשבים לחלק אינטגרלי של מתן ההחלטה השיפוטית, וממילא הם חלק ממילוי התפקיד השיפוטי.

18. גם אילו הייתי מקבל את ההבחנה בין שלב ה"כתיבה" לשלב ה"פרסום", הרי שבמקרה הנוכחי השגגה הנטענת של בית המשפט משתייכת יותר לשלב הכתיבה מאשר לשלב הפרסום. בכותרת פסק הדין הופיע שמו של התובע בראשי תיבות. משמע, בית המשפט היה לכאורה ער לכך שמדובר בתביעת נזקי גוף. אלא שככל הנראה מחמת היסח הדעת בית המשפט לא שם לב לכך שבגוף ההחלטה ישנו אזכור של פרטי התובע. כאשר התבררה הטעות, הוסרה הגרסה המלאה ופורסמה גרסה שממנה הושמטו הפרטים המזהים בפסק הדין. היינו, ככל הנראה אין מדובר במקרה בו בית המשפט התכוון לפרסם את פסק הדין באופן שאינו פתוח לציבור ובטעות פעל אחרת (שאז ניתן לטעון שיש לשייך את הטעות ל"פרסום"), אלא במקרה בו הטעות הנטענת היא בחוסר תשומת לב לפרטים שנכללו בפסק הדין (ולפיכך, טבעי יותר לייחס אותה ל"כתיבה").

לאור האמור, יש לדחות את הטענה כי פרסום פסק הדין במערכת נט המשפט על ידי השופט אינו חלק ממילוי תפקידו השיפוטי.

19. הטענה הנוספת שמעלה התובע היא, כאמור, כי יש לייחס רשלנות גם לגורמים מנהליים במערכת בתי המשפט. מסיכומיו עולה, כי התובע אינו טוען כי ישנו גורם מנהלי אשר מעורב באופן ישיר בפעולת הפרסום לאחר חתימת פסק הדין על ידי השופט, אלא טענותיו מתייחסות לאחריות הכוללת של הנהלת בתי המשפט, לרבות במישור של מציאת פתרונות טכנולוגיים ומחשוביים שימנעו תקלות. התובע מצביע על כך שבמקרה הנוכחי וכן במקרה נוסף כאשר פורסמו פרטים האסורים בפרסום פנה בא כוחו להנהלת בתי המשפט ופנייתו טופלה על ידי הגורמים המנהליים (אשר פנו לשופט), מה שמצביע לשיטתו על כך שמדובר בעניין הנופל תחת תחום אחריותו של הדרג הניהולי. עוד מצביע התובע על נהלים של הנהלת בתי המשפט שנועדו להבטיח מניעת פרסום פרטים מזהים כאשר הדבר אסור, כגון נוהל 03/17 הנושא את הכותרת "טיפול בתיקים שחיסיונם אינו נקבע מכוח החוק", נוהל 255/15 הנושא את הכותרת "איסור פרסום שם תובע בנזקי גוף", וההתוויה לפיה פסק הדין יעלה לאינטרנט רק 72 שעות לאחר חתימתו.

20. אין בידי לקבל את טענת התובע, ולטעמי מדובר בניסיון לעקוף את החסינות השיפוטית על ידי ייחוס פעולות שיפוטיות לגורמים מנהליים או ל"מערכת כמערכת" (כלשון בית המשפט העליון ברע"א 118/21 הנ"ל). כפי שהדגיש השופט עמית בעניין עלי אדם, "אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים". בענייננו, העובדה שגורמים מנהליים מעורבים בדרך כזו או אחרת בתהליך הקשור לפרסום פסק הדין אינה נוטלת ממנו את אופיו המהותי כפעולה שיפוטית הנעשית על ידי השופט ובאחריותו.

ראשית יש להדגיש, כי העובדה שגורמים מנהליים בהנהלת בתי המשפט נענו לפנייתו של התובע אינה מלמדת בשום פנים ואופן על כך שמדובר בעניין שאינו שיפוטי. העזרה של אותם גורמים התבטאה בכך שהם פנו לשופט, ולא מעבר לכך. אף גורם מנהלי או מזכירותי לא שינה את הסיווג של ההחלטה כל עוד לא ניתנה החלטה של בית המשפט. לטעמי, דרך המלך בה היה על התובע לצעוד הייתה הגשת בקשה דחופה לבית המשפט, ויש להניח שהיא הייתה נענית באופן מיידי. התובע לא נהג כך, אלא פנה לדרג המנהלי. העובדה שדרג זה לא דחה את הפנייה, אלא ניאות לשמש כצינור להעברתה לבית המשפט, אין בה כדי להפוך את הנושא שבקשר אליו נעשתה הפנייה לעניין שאינו שיפוטי. גם כעניין שבמדיניות, יש להימנע מתוצאה בה נכונות של גורמים מנהליים או מזכירותיים בבית המשפט להיחלץ לעזרה על ידי הפניית תשומת לב השופט לעניין כזה או אחר, תהפוך את הנושא לכזה שאינו שיפוטי ותיטול ממנו את החסינות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

21. אשר לנהלי העבודה, יודגש כי אין טענה לפיה הם לא יושמו נכונה במקרה הנוכחי. הטענה של התובע היא, כי עצם העובדה שהנושא מוסדר על ידי נהלים מלמדת שמדובר בעניין המבוצע על ידי הדרג המנהלי. טענה זו לא ניתן לקבל. יוער, כי חלק מהנהלים כלל אינם רלוונטיים לשאלה שעל הפרק, שכן הם מתייחסים לשלב שלאחר נתינת ההחלטה השיפוטית (כגון מסירת מסמכים על ידי המזכירות מתיק בית המשפט). שלב זה לכל הדעות הוא מנהלתי גרידא ואינו נהנה מחסינות שיפוטית. אולם, חלק מהנהלים אכן מתייחסים לאופן יצירת המסמכים בתיק בית המשפט, ונועדו למנוע תקלות בשלב פרסום ההחלטה. כך, למשל, הנהלים קובעים מתי יוגדר תיק במערכת נט המשפט כ"חסוי", מתי יוגדר מסמך מסוים כ"חסוי", מתי יהפכו שמות הצדדים ל"פלוני" וכדומה. בכל הנוגע לנזקי גוף, מנחה הנוהל הרלוונטי שלא להוסיף את שמות התובעים בפסק הדין ולא לעדכן את שמם ברשימת הנוכחים בפרוטוקול הדיון. נהלים אלו מיועדים לגורמים המנהליים (מזכירויות, קלדנים וכדומה), ולא לשופטים (ראו, עדותה של גב' לוי לביא בעמ' 10 לפרוטוקול). מקובל עלי כי מדובר בנהלים שנועדו, בין היתר, למנוע תקלות הקשורות לפרטים שיופיעו בפסק הדין עם פרסומו, אלא שבכך אין כדי לומר כי נושא הפרסום של פסק הדין, בכללותו, הוא מנהלי גרידא. העובדה שישנה מעטפת מנהלית שנועדה לסייע לשופט בעניינים שונים, אינה אומרת שהפעולה בה נועדה המעטפת לתמוך אינה נחשבת לכזו הנעשית על ידי השופט, כל עוד מדובר בפעולה שיפוטית. אף בביצוע פעולות הנמצאות בליבה של העשייה השיפוטית, כדוגמת כתיבת פסק דין, עשוי השופט להיעזר בגורם שאינו שיפוטי (כגון עוזר משפטי), ומובן כי הדבר אינו גורע מאופיה של הפעולה כפעולה שיפוטית הנעשית על ידי השופט.

אין ספק, כי עשויים להיות מקרי ביניים בהם השאלה אם מדובר בתקלה של גורם מנהלי או שגגה שיפוטית אינה חד משמעית. אין צורך להידרש לכך, שכן לא זה המקרה שבפנינו. התקלה הנטענת במקרה הנוכחי נעוצה אך ורק בשלב של כתיבת פסק הדין ופרסומו על ידי השופט, ללא מעורבות של דרג מנהלי בתהליך.

22. הנה כי כן, חתימת פסק הדין ופרסומו במערכת נט המשפט, תוך בחירת רמת החיסיון שלו, הם פעולה שיפוטית הנעשית על ידי השופט עצמו, ולא על ידי הדרג המנהלי. אולם, לטענת התובע עדיין יש להטיל אחריות על הדרג המנהלי בהנהלת בתי המשפט, שכן היה על המדינה למצוא פתרון טכנולוגי או מחשובי שימנע תקלות כדוגמת אלו שהתרחשו. דין הטענה להידחות, ולו בשל כך שמדובר בניסיון לעקוף את החסינות השיפוטית, שכן תמיד ניתן לטעון שהעובדה שהשופט שגה נובעת מכך שלא הועמדו לרשותו משאבים מספיקים על ידי ההנהלה, שלא הוצעו לו מספיק השתלמויות מקצועיות וכדומה. אין לאפשר עקיפה של החסינות השיפוטית על ידי ייחוס הטעות השיפוטית, ככל שהייתה, לכשל של המערכת התומכת בשופט ומסייעת לו בעבודתו. ככל שהעוולה הנטענת נעשתה על ידי השופט כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי חלה עליה חסינות מהותית, גם אם נניח שהמערכת המנהלית התומכת בשופט התרשלה בכך שלא העמידה לרשותו כלים שהיו עשויים לסייע לו להימנע מהטעות.

אעיר, מעבר לצורך, כי גם אם נבחן את הטענות לגופן, הרי שדומה שהיה מקום לדחותן. טענות התובע בקשר לפתרון הטכנולוגי הנדרש הועלו באופן כוללני (וראו התייחסותו של מר ירדני לעניין זה בעמ' 16 לפרוטוקול). בסיכומיו (סעיף 50) טוען התובע, כי ככל שהמדינה אינה יכולה למצוא פתרון מחשובי אחר, היה עליה לקבוע כי כל התיקים העוסקים בתביעות נזקי גוף ייפתחו כתיקים חסויים (היינו, תיקים בהם לא מתפרסמות החלטות באינטרנט כלל, אלא אם נעשית פעולה מיוחדת לשם פרסומן), כפי שהונהג לגבי מקרים אחרים. טענה מעין זו לא נטענה בכתב התביעה, ולא ניתן להעלותה לראשונה, באופן אגבי למדי, בשלב הנוכחי. גם לגופה של הטענה סבורני שאין לקבלה, ויש בה משום פגיעה יתרה בעקרון פומביות הדיון. אין מדובר בתיק המתנהל בדלתיים סגורות אשר לגביו חל איסור פרסום גורף לגבי תוכן הדיון (סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט), אלא בתיק שחל לגביו איסור פרסום ממוקד של הפרטים המזהים של התובע. בהתחשב בכך, קשה למצוא פגם בכך שלא אומצה ברירת מחדל של הגדרת התיק כחסוי, אלא נקבע מנגנון מחשובי ההופך את שמות הצדדים שאסורים בפרסום ל"פלוני", וזאת ככלי עזר המסייע לשופט בעריכת פסק הדין. מכל מקום, הדברים האמורים הם למעלה מן הצורך, שכן כאמור חלה בעניין זה חסינות שיפוטית.

יש לדחות, אפוא, גם את הניסיון לייחס את העוולה הנטענת לגורמים מנהליים במערכת בתי המשפט, אשר לא חלה לגביהם חסינות שיפוטית.

23. התובע מפנה לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א (שלום י-ם) 14383/06 פלונית נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט (4.4.2011), בו הטיל בית המשפט אחריות על המדינה בגין מקרה בו פורסם במאגר משפטי פסק דין הכולל פרטים שאסור היה לפרסמם. בפסק הדין לא נדונה כלל שאלת החסינות השיפוטית, ככל הנראה מכיוון שהטענה לא הועלתה, וממילא לא ניתן להסיק ממנו מסקנה כלשהי בעניין זה. זאת ועוד, מהקביעות העובדתיות בפסק הדין נראה כי בית המשפט סבר שהתקלה נגרמה על ידי כך שמתמחה מסר לגורם כלשהו גרסה של ההחלטה שלא הייתה אמורה להימסר (המקרה היה לפני עידן נט המשפט), ומכיוון שלא הובאו ראיות בעניין זה הדבר נזקף לחובת המדינה (פסקאות 27-22 לפסק הדין). ככל שכך היה, הרי שמדובר בתקלה מנהלתית שאינה קשורה כלל לשלב נתינת פסק הדין על ידי בית המשפט, וממילא ברי שלא חלה בעניין זה חסינות שיפוטית. לא בכדי הזכיר בית המשפט העליון את פסק הדין כמקרה העוסק ב"פרסום שנעשה בניגוד להחלטה שיפוטית, בשל תקלה טכנית או מנהלתית" (ע"א 6356/20 הנ"ל, פסקה 11).

24. לעומת זאת, ניתן להפנות לפסק הדין בת"א (שלום ת"א) 7945-09-19 פלונית אלמונית נ' מדינת ישראל – משרד המשפטים (הנהלת בתי המשפט) (14.3.2022), שניתן זה לא מכבר. באותו עניין, נדון מקרה בו נקבע בפסק דין של בית המשפט למשפחה כי "פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים". נערכה גרסה של פסק הדין שממנה הושמטו הפרטים המזהים והיא נשלחה למאגרים המשפטיים. אולם, התברר כי בפסק הדין היה אזכור של הליך אחר שהתנהל בין הצדדים, אשר בו לא היו שמות הצדדים חסויים כך שמי שהיה נכנס אליו יכול היה להבין מי הם הצדדים בהליך בבית המשפט למשפחה. בית משפט השלום (כב' השופט רונן אילן) דחה את התביעה נגד המדינה מחמת חסינות שיפוטית, תוך דחיית הניסיון לערוך הבחנה בין שלב נתינת ההחלטה לשלב פרסומה. נקבע, כי "הפעולה של השמטת הפרטים המזהים מתוך פסק הדין מהווה חלק אינטגרלי של אותה החלטה המתירה לפרסם את פסק הדין 'בהשמטת פרטים מזהים'... ככל שסברה התובעת כי שגגה נפלה באופן בו הופץ פסק הדין, כי היה מקום למחוק את הפרט המזהה טרם הפרסום כשם שנמחקו מהנוסח שהופץ פרטים מזהים אחרים, הרי שבכך תוקפת התובעת את ההחלטה השיפוטית" (פסקה 15.4 לפסק הדין). על אף ניסיונו של התובע להבחין בין המקרים (לצד טענתו כי פסק הדין שגוי), הרי שהדברים יפים אף לענייננו, ואולי אף ביתר שאת.

25. מן האמור עד כה עולה, כי פרסום של פסק דין או החלטה במערכת נט המשפט, לרבות הגדרת "רמת החיסיון" של המסמך, הוא פעולה הנעשית על ידי השופט עצמו, כחלק ממילוי תפקידו השיפוטי. האחריות לפעולה זו היא של השופט, ולא של המזכירות או של גורמים מנהלתיים במערכת בתי המשפט. ככל שנכללו בפסק הדין פרטים שאסור היה לפרסמם, ופרסומם עולה כדי עוולה, הרי שמדובר בעוולה שנעשתה על ידי השופט במילוי תפקידו השיפוטי, וממילא חלה לגביה חסינות לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

המסקנה המתחייבת היא שדין התביעה נגד המדינה להידחות.

סוף דבר

26. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית על הסף.

התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ש"ח. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את היקפו של התיק, את אופי הדיון שהתקיים בו, את העובדה שהתביעה הסתיימה בשלב מוקדם יחסית ואת העובדה שחלק מהטענות שהועלו על ידי המדינה לא היו רלוונטיות לשלב הנוכחי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

ניתן צו איסור פרסום לגבי פרטיו המזהים של התובע.

נוסח זה של פסק הדין מותר לפרסום.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ב, 05 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

16 מתוך 16