בימ"ש מחוזי ת"א, סגן הנשיא שאול שוחט: פס"ד בבר"ע על דחיית החלטות לקיצור תקופת עיכוב הליכים (רמ"ש 43637-12-22)

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ארז שני בתיק י"ס 34471-10-22), מיום 18.12.2022.

העובדות הצריכות לעניין

המבקשת והמשיב הם בני זוג שנשאו בשנת 2018 והורים לקטינה בת-3 שנים (להלן: הקטינה).

ביום 20.10.22 הגישה המבקשת ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך, עקב סכסוך קשה שפרץ בין הצדדים.

במסגרת הליך יישוב הסכסוך הגישה המבקשת בקשה לסעד דחוף לקביעת זמני שהות בפיקוח של המשיב עם הקטינה עד לבדיקת מסוכנותו. ביהמ"ש קמא קבע את הבקשה לדיון בפניו ליום 8.11.2022.

בתום הדיון שהתקיים ביום 8.11.2022 , במעמד הצדדים ובאי כוחם, ניתן על-ידי בית המשפט קמא "פסק-דין" במסגרתו הורה על סגירת תיק יישוב הסכסוך, כמו גם על הסדרי שהות זמניים של המשיב עם הקטינה כש"תוקף הצו אשר לזמני השהות – למשך 45 ימים מהיום בלבד, תוך ציפייה שעד אז יוגשו ההליכים המתאימים".

ביום 13.12.2022 פנתה המבקשת לביהמ"ש קמא ב"בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים" . המבקשת טענה בבקשתה זו כי משהגישה את בקשתה ליישוב סכסוך ביום 20.10.22 אז תקופת עיכוב ההליכים בתיק עתידה להסתיים אך ביום 20.12.22. המבקשת טענה כי הצדדים לא מנהלים כל מו"מ וישנם נושאים דחופים הדורשים הכרעות ולפיכך "ועל מנת לקדם את העניינים שבמחלוקת יתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות על קיצור תקופת עיכוב ההליכים ולאפשר למבקשת להגיש תביעות מטעמה".

ביום 13.12.2022 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת בהחלטה בפתקית ולפיה "התיק רשום כסגור".

המבקשת לא אמרה נואש וביום 15.12.2022 פנתה לביהמ"ש קמא ב"בקשה למתן הוראות". בבקשה זו טענה המבקשת כי ביום 8.11.2022 אכן הורה ביהמ"ש קמא על סגירת תיק יישוב הסכסוך אך לא הורה על קיצור תקופת עיכוב ההליכים. המבקשת טענה כי בנסיבות אלו, משהיא הגישה את הבקשה ליישוב הסכסוך, שמורה לה זכות הראשונים להגיש את תביעותיה. דא עקא, משפנתה להגשת תביעת גירושין לבית הדין הרבני סירבה מזכירות בית הדין לאפשר את פתיחת ההליך בטרם יסתיימו 60 הימים המנויים בחוק (מיום 20.10.22 אז הגישה את בקשתה ליישוב הסכסוך). בנסיבות אלו חזרה וביקשה המבקשת כי בית המשפט יורה על קיצור תקופת עיכוב ההליכים, על מנת שתוכל להגיש את תביעותיה כבר עתה.

ביום 18.12.2022 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת למתן הוראות בהחלטה בפתקית ולפיה "משמעות סגירת התיק היא כמובן סיום תקופת עיכוב ההליכים".

על החלטת ביהמ"ש קמא מיום 18.12.2022 מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 1.12.2022 הגיש המשיב לבית המשפט קמא את תביעותיו וכי ביום 18.12.22 הגיש תביעת גירושין כרוכה עם ענייני הרכוש לבית הדין הרבני (לגבי זו האחרונה יצוין כי המבקשת פנתה לביה"ד הרבני בבקשה למחיקתה וזו עודנה תלויה ועומדת).

בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו לפיה משנסגר תיק יישוב הסכסוך ביום 8.11.22 אז גם הסתיימה תקופת עיכוב ההליכים. לטענת המבקשת, סגירת תיק יישוב הסכסוך אינה מקצרת באופן אוטומטי את תקופת עיכוב ההליכים, והתקופה מתקצרת רק אם הורה בית המשפט מפורשות על קיצור התקופה, מה שבענייננו לא אירע. לטענתה, עד ליום 18.12.22 לא הזכיר ביהמ"ש קמא את קיצור תקופת עיכוב ההליכים אף לא ברמז ולכן יש להורות שתקופת עיכוב ההליכים הסתיימה רק באותו המועד (18.12.22) ומאותו המועד שמורה לה זכות הראשונים להגיש את תביעותיה ולמשך 15 ימים. המבקשת עותרת לקביעה כי ביהמ"ש קמא שגה בהחלטתו מושא הבר"ע ; כי תקופת עיכוב ההליכים הסתיימה רק ביום 18.12.2022 ותביעות שהוגשו מטעם המשיב קודם לכן או בתקופה השמורה למבקשת זכות ראשונית להגשת תביעותיה יימחקו; וכי לה זכות הראשונים להגשת תביעותיה עד ליום 2.1.2023.

לבקשת רשות הערעור הוגשה תשובה מטעם המשיב. המשיב טוען כי החלטת ביהמ"ש קמא מיום 18.12.22 לא ניתנה בניגוד לחוק או לפסיקה ועולה בקנה אחד עם פסק-דינו של ביהמ"ש קמא מיום 8.11.22. לטענת המשיב, יש לקרוא את החלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע ואת פסה"ד מיום 8.11.2022 כמקשה אחת. לגישתו, כבר במסגרת פסה"ד מיום 8.11.2022 הורה בית המשפט קמא על סגירת התיק ליישוב סכסוך, תוך קיצור תקופת עיכוב ההליכים, וזאת בהתאם לסמכותו. כתוצאה מכך למבקשת עמדה זכות הראשונים להגיש את תביעותיה עד ליום 23.11.22 , אלא שהיא לא מימשה אותה.

דיון והכרעה

מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובות, החלטתי לקבל את הערעור.

החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ה-2014 (להלן: החוק) הביא עימו חידוש משמעותי, בדמות בקשה ליישוב סכסוך ו"תקופת עיכוב הליכים" במהלכה נאסר על מי מהצדדים להגיש תביעה בעניין סכסוך משפחתי ונאסר גם על הערכאה השיפוטית לדון בהליך בעניין של סכסוך משפחתי שהוגש בטרם חלוף תקופת עיכוב ההליכים. עיכוב ההליכים נועד לקדם את מטרתו המוצהרת של החוק "לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד"  (סעיף 1 לחוק).

עיכוב ההליכים, יש בו כדי לעכב את הגישה לערכאה השיפוטית, שכן בתקופת עיכוב ההליכים הטיפול בסכסוך המשפחתי מסור ליחידת הסיוע שליד בית המשפט. לצד זאת, החוק מותיר אפשרות להגשת סעדים זמניים ודחופים וקובע עילות שמאפשרות קיצור תקופת ההליכים. בכך מבקש החוק לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרס החברתי והמשפחתי בצמצום התדיינויות ויישוב סכסוך בהסכמה (ראו והשוו עמ"ש (ב"ש) 40039-10-19‏‏ מ.א נ' נ.א, פורסם בנבו 1.12.2019).

מסגרת הזמנים של תקופת עיכוב ההליכים נתחמה בצורה מדויקת בהוראות החוק.

סעיף 3(ה) לחוק קובע:

"בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ואם התקופה הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) – 75 ימים, או בתקופה קצרה או ארוכה מזו אם החליטה על כך ערכאה שיפוטית לפי סעיף 5(א)(5) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית."

סעיף 4 לחוק משלים הוראה זו:

"חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין; לא הגיש הצד האמור תובענה כאמור או שהגיש תובענה כאמור רק לגבי חלק מהעניינים שבסכסוך המשפחתי, רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי שלגביו לא הוגשה תובענה כאמור."

סעיף 5 (א)(5) לחוק קובע כי השר הממונה על ביצוע החוק יתקין תקנות בעניין :

" רשימת העניינים החריגים שבהם רשאית ערכאה שיפוטית שהוגשה לה בקשה ליישוב סכסוך לקצר או להאריך את תקופת עיכוב ההליכים לפי סעיף 3(ה)."מכוח הוראת חוק זו תוקנה תקנה 15 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016 (להלן: התקנות) שמפרטת את העניינים בהם " רשאית הערכאה השיפוטית בעקבות בקשה שהוגשה לה על ידי אחד הצדדים לפי תקנת משנה (ד) או בעקבות פנייה מיחידת הסיוע לקצר את תקופת עיכוב ההליכים".

תקנה 16(ו) לתקנות משלימה וקובעת, כי " קיצרה או האריכה ערכאה שיפוטית את תקופת עיכוב ההליכים יחולו המועדים שבחוק לעניין הגשת תובענות ולעניין בקשה לקביעת הסדרים זמניים המוגשת לפי סעיף 3(ו) לחוק, מתום תקופת עיכוב ההליכים המקוצרת או המוארכת לפי העניין; קיצרה ערכאה שיפוטית את תקופת עיכוב ההליכים לעניין מסוים, לא יוכל צד להגיש תובענה בכל עניין אחר, עד לתום תקופת עיכוב ההליכים או המועדים הקבועים בחוק, לפי העניין. "

מלשון סעיפי חוק אלו עולה כי הכלל הוא שמניין הימים לאחריו רשאי פותח הבקשה ליישוב סכסוך להגיש ראשון את תביעותיו, עומד על לא פחות מ-75 ימים: 60 ימים מיום הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך (לפי סעיף 3(ה) לחוק) ובתוספת 15 ימים לאחר תום התקופה (לפי סעיף 4 לחוק). החריג לכלל הוא במקרה בו החליטה הערכאה השיפוטית לקצר את תקופת עיכוב ההליכים.

כאמור, סגירת תיק יישוב הסכסוך אינה טומנת בחובה קיצור מובנה של תקופת עיכוב ההליכים. היטיב לבטא את הדברים ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט ח.שרעבי) ברמ"ש 19448-07-19 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, מיום 1.8.2019) :

"    אין גם ממש לטעמי בטענת המשיבה, כי אין בהוראות החוק דרישה להוראה מפורשת בפסק הדין הסוגר את תיק יישוב הסכסוך, בדבר קיצור תקופת עיכוב ההליכים, ויש לראות בפסק הדין עצמו (הסוגר את תיק ישוב הסכסוך) ככולל בחובו קיצור תקופת עכוב ההליכים.   לטעמי הדברים אינם מדויקים ואף מערבבים בין שני נושאים: קיצור תקופת עיכוב ההליכים ותוכן פסק הדין הסוגר את תיק ישוב הסכסוך מיום 1.4.19.

 18.         פסק הדין האמור הורה על סגירת תיק ישוב הסכסוך והפנה את הצדדים להוראות סעיפי 3(ה) – 3(ז) ו-4 לחוק, וכן להוראת תקנה 16(ו) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו-2016 (להלן: "התקנות"). לא נכתב בו דבר וחצי דבר על קיצור תקופת עיכוב ההליכים אלא להיפך. עצם הפניית הצדדים בפסק הדין האמור חזרה אל "מועדים וסדרי הדין הקבועים בחוק הנוגעים להגשת תובענות לאחר תם תקופת עכוב ההליכים" (ציטוט מפסק הדין מיום 1.4.19 הסוגר את תיק ישוב הסכסוך) מלמדת אותנו, כי בית משפט קמא בחר שלא להתערב במועדים המנויים בסעיפי החוק לעיל, ואלה נותרים על כנם בכל הקשור לתקופת הזמן המינימלית לעכוב ההליכים על-פי החוק, אשר היא 60 ימים מיום הגשת הבקשה לישוב סכסוך, כמוסבר לעיל. ככל שרצו הצדדים את קיצור תקופת ההליכים היו צריכים לבקש זאת במפורש מבית המשפט. לחילופין ככל שבית המשפט קמא רצה, אף ביוזמתו, לקצר את תקופת עכוב ההליכים, היה צריך להורות כן במפורש במסגרת פסק הדין בתיק ישוב הסכסוך (והמבקש הביא בבקשתו דוגמאות מהפסיקה לכך), אך כאמור הוא לא עשה כן.

19.         חיזוק למסקנה זאת ניתן למצוא בתקנה 16(א) לתקנות הקובעת כי קיצור תקופת עיכוב ההליכים תידון לפי בקשה ספציפית מאחד הצדדים או מאת יחידת הסיוע – ולפי אחד המקרים המנויים בתקנה. היינו, אין קיצור תקופת עכוב ההליכים במשתמע מפסק דין הסוגר את תיק ישוב הסכסוך ויש לבקש קיצור כאמור במפורש מבית משפט, ולחילופין ככל שבית משפט יורה כן, אף מיוזמתו, במפורש בפסק דינו הסוגר את תיק ישוב הסכסוך. "

 ולענייננו אנו – למקרא טענות הצדדים נראה שהצדדים אינם חלוקים על הוראות החוק, התקנות, כמו גם הפסיקה אותה הבאתי לעיל. המשיב מסכים כי עת פתחה המבקשת את בקשתה ליישוב סכסוך ( ביום 20.10.12) תקופת עיכוב ההליכים הייתה אמורה להסתיים 60 ימים לאחר מכן (ביום 20.12.12) כשלאחר מכן היו אמורים להיות נתונים לה זכות ראשונים להגיש תביעותיה בתוך 15 ימים נוספים. המבקשת מצדה מסכימה כי ביהמ"ש קמא היה רשאי ומוסמך לקצר את תקופת עיכוב ההליכים, והיא כאמור אף פנתה אליו בעניין זה. המשיב גם אינו אוחז בטענה לפיה עצם סגירת תיק יישוב הסכסוך מסיימת בהכרח את תקופת עיכוב ההליכים וכי הכלל הוא שיש לראות בסגירת התיק כקיצור של תקופת עיכוב ההליכים. טענת המשיב היא במקרה הפרטני דנן, בד בבד עם סגירת תיק יישוב הסכסוך בפסק-דינו מיום 8.11.2022 הורה ביהמ"ש קמא גם על קיצור תקופת עיכוב ההליכים. לטענת המשיב עם מתן פסה"ד מיום 8.11.22 "הסוגר הלכה למעשה את בקשת יישוב הסכסוך ואת תקופת עיכוב ההליכים" עמדה למבקשת זכות הראשונים להגיש את תביעותיה בתוך 15 ימים מאותו המועד (קרי עד ליום 23.11.22) והיא לא מימשה זכות זו.

דא עקא, עיון בפס"ד של ביהמ"ש קמא מיום 8.11.22 מלמד כי הוא לא התייחס כלל לקיצור תקופת עיכוב ההליכים, לא במפורש ולטעמי גם לא במשתמע.

במסגרת פסה"ד מיום 8.11.22 לא מוזכרת כלל תקופת "עיכוב ההליכים" וגם לא "קיצורה" (או פועל זה על אחת מהטיותיו). המשיב לומד כי ביהמ"ש קמא הפעיל את סמכותו לקיצור תקופת עיכוב ההליכים בעת שנתן את פסק-דינו מיום 8.11.22 , מחלקים מסוימים מתוך סעיפים מסוימים באותו פס"ד (ס' 5,7,11) אותם מפרט בתשובתו לבר"ע:

סבורני כי מקטעים אלו ניתן ללמוד, לכל היותר, כי ביהמ"ש קמא סבר, בשגגה, כי עם סגירת תיק יישוב הסכסוך על-ידו באה לסיומה תקופת עיכוב ההליכים. ביהמ"ש קמא ידע לתת הוראה אופרטיבית ברורה בפס"ד באשר לסגירת תיק יישוב הסכסוך אך לא נתן כל הוראה נפרדת בקשר לקיצור תקופת עיכוב ההליכים. יוזכר, בהקשר זה, כי לפני ביהמ"ש קמא אף לא הייתה באותה העת כל בקשה מטעם מי מהצדדים לקיצור תקופת עיכוב ההליכים.

גם מהחלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע (ההחלטה מיום 17.12.12) וגם מזו שקדמה לה (ההחלטה מיום 13.12.22) משתמע כי ביהמ"ש קמא לא התיימר במסגרת פס"ד מיום 8.11.22 לקבוע כי תקופת עיכוב ההליכים תקוצר, משום שהניח שקביעה כזו אינה נדרשת משהדבר אינהרנטי לסגירת תיק יישוב הסכסוך. כזכור, כשפנתה המבקשת לביהמ"ש קמא לראשונה, ביום 13.12.22, בבקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש קמא מטעם אחד ויחיד ולפיו "התיק רשום כסגור" וכאשר שבה ופנתה בבקשתה השנייה (למתן הוראות), בה העמידה את ביהמ"ש קמא על ההבחנה בין סגירת התיק לקיצור תקופת עיכוב ההליכים, קבע ביהמ"ש קמא כי "משמעות סגירת התיק היא כמובן סיום תקופת עיכוב ההליכים". מן המקובץ עולה כי ביהמ"ש קמא לא סבר שבמסגרת פסה"ד שנתן הורה גם על קיצור תקופת עיכוב ההליכים וסיומה (כפי שהמשיב מבקש לפרש קטעים מתוך אותו פסה"ד) אלא סבר שסגירת התיק (עליה הורה בפסה"ד) היא שהביאה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים ולסיומה.

לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מקבלת הערעור, ביטול החלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע תוך היעתרות לעתירת המבקשת לראות בה כהחלטה שמורה על תום תקופת עיכוב ההליכים מהיום בו ניתנה ( 18.12.22) . כפועל יוצא מכך זכות הראשונים להגשת התביעות נתונה למבקשת למשך 15 ימים מאותו המועד (עד ליום 2.1.23) ודין תביעות המשיב שהוגשו לביהמ"ש קמא קודם לכן להימחק. וכך אני מורה.

סוף דבר

הערעור מתקבל באופן שפורט לעיל.

המשיב ישא בהוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

העירבון, על פירותיו, יושב למבקשת באמצעות באת כוחה.

מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

ניתנה היום, י"ט טבת תשפ"ג, 12 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.