ביהמ"ש המחוזי ירושלים, השופט אביגדור דורות: פס"ד בבקשת המערער להשתחרר מאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי (ע"ו 44176-10-22)

בפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת (כב' השופטת בדימוס יהודית שיצר, ד"ר מרילנה לבן, פסיכיאטרית וד"ר יוסי גובר, קרימינולוג קליני) מיום 2.10.22 בגדרה הוחלט להותיר את המערער באשפוז כפוי עם המלצה להעברתו למחלקה פתוחה ומתן הוראות כפי שיפורטו להלן.

ההליך הפלילי

1. המערער הואשם בביצוע שלושה ניסיונות רצח ותקיפת עובד ציבור כמפורט בכתב האישום בתיק תפ"ח 38491-12-20. על פי כתב האישום מתאריך 17.12.20 המערער שהה בבית אמו ביום 27.11.20 כאשר באותה עת שהו בבית אמו, אחיו, גיסתו ובנם התינוק של אחיו וגיסתו בן השלושה חודשים. על פי האישום הראשון, המערער נטל סכין רחבה בעלת אורך להב של כ-20 ס"מ מהמטבח והניף את הסכין לעבר אחיו ושיסף את פניו. בנוסף, המערער הניף את הסכין לעבר אמו והצליח לדקור אותה בידה השמאלית. לאחר שגיסתו נמלטה לכיוון המרפסת היא נפלה על גבה והמערער הניף את הסכין לעבר גרונה ושיסף את צווארה. לאחר מכן הניף המערער את הסכין לעבר התינוק ופגע בגופו של אחיו. במהלך ההתרחשות נפל התינוק על השטיח בסלון ונחבל בראשו. על פי האישום השני, בתאריך 28.11.20 נלקח המערער לבית מעצר במגרש הרוסים בירושלים, התנגד לביצוע חיפוש על גופו וכאשר שניים מהסוהרים ניסו לאזקו, נשך המערער את אחד מהם בכף ידו הימנית.

2. ביום 3.5.22 נקבע בהליך הפלילי כי במועד ביצוע המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום הוא לא היה בר עונשין. משכך, הורה בית משפט זה (כב' סגן הנשיא רפי כרמל והשופטים אריה רומנוב ושירלי רנר) ביום 30.5.22 על זיכויו של המערער. ביום זה ניתן פסק דין בגדרו נדרש בית המשפט לשאלה האם יש מקום להחיל על המערער את הוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – חוק טיפול בחולי נפש). בפסק הדין צוין כי עיקר המחלוקת נובע מכך שהמעשים בוצעו בחודש נובמבר 2020 ובחלוף הזמן, כך טענו הסנגורים, יש כדי ללמד על כך שמצבו של המערער הוטב ואין הוא זקוק לאשפוז. בפסק הדין צוין כי נקודת המוצא לצורך הדיון היא שהצורך להגן על שלום הציבור מפני מסוכנות נאשם החולה במחלת נפש, עשוי להצדיק כפייה של טיפול או אשפוז וכי המבחן הנו משפטי ולא רפואי. בית המשפט ציין בפסק דינו את רע"פ 966/17 בעניין ניהאד סלאמה שם צוין כי ההגדרה של חולה במצב של "רמיסיה" היא הגדרה רחבה שכורכת יחד מצבים רבים ושונים. נקבע כי אין לקבל את הטענה כי בכל מקרה של הפוגה בסימפטומים של המחלה, תישלל מבית המשפט הסמכות להורות על טיפול כפוי. נקבע כי נאשם יכול להיות מוגדר כמי שהוא "עדיין חולה" (כאמור בסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש) גם אם במועד ההחלטה השיפוטית הוא מצוי ברמיסיה. נקבע כי הקביעה השיפוטית אם הנאשם "עדיין חולה" צריכה להיעשות לאור תכליתה של הוראת החוק ותוך התחשבות במכלול הנתונים העובדתיים והכלים המקצועיים, במובן זה שמחלתו עלולה לסכן את הציבור. בפסק הדין מיום 30.5.22 נקבע (בפסקה 11) כך:

"לכך יש לצרף את העובדה שמדובר בפוסט טראומה מורכבת נוכח נסיבות היווצרותה, ואת החשש, שאינו חשש בעלמא, שהנאשם יפסיק את הטיפול או לא יתמיד בו וכתוצאה מכך מצבו יתדרדר. בנוסף לכך, קיים חשש שהנאשם ישוב וישתמש בסמים מסוכנים דוגמת אלה שלקח לפני האירועים מושא כתב האישום (LSD), ואם כך יהיה, יש מקום לדאגה רבה שהוא יגיע למצב פסיכוטי חריף כפי שאירע בעבר, שעה שמצבו הפסיכוטי הביא אותו לביצוע מעשים חמורים ומסוכנים ביותר שאותם עשה נגד בני משפחה קרובים (אמו, אחיו)"

בית המשפט קבע בפסק הדין כי גם אם יש מקום לקבל את הטענה שבעת הזאת קיימת רגיעה במצבו של המערער, אין כל ביטחון שרגיעה זו יציבה ובטוחה, באופן שמאפשר את שחרורו של המערער ללא כל פיקוח ובקרה. בית המשפט ציין כי אין הוא מתעלם מהנסיבות המיוחדות של המערער, ואולם, חרף כך, הצורך והחובה במתן הגנה ראויה לציבור מחייב כי שחרורו ייעשה רק לאחר שהוא יהיה נתון בטיפול, בהשגחה, ובפיקוח של גורמי רפואה מקצועיים, אשר יעקבו אחר מצבו מקרוב וייקבעו שלא נשקפת כל סכנה ממנו. בית המשפט אימץ את דבריו של פסיכיאטר מחוז ירושלים, ד"ר צ'רנס, בעדותו מיום 18.7.21 (עמ' 33 לפרוטוקול, שו' 5-11) שהתייחס לצורך בהדרגתיות, וביצירת אמון שתאפשר לשחרר את הנאשם לחופשות. נקבע כי אימוץ דבריו של ד"ר צ'רנס, תוך שילוב הגורמים האפשריים להתפרצות כפי שצוינו לעיל, מוליכים למסקנה לפיה לא ניתן לומר שהמערער איננו חולה, אלא שהוא נכון לעכשיו "עדיין חולה" ושחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. לפיכך, נקבע כי יש לתת לגבי המערער צו אשפוז במסגרת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש. בית המשפט מצא נסיבות "מקלות במיוחד" של ביצוע מעשה העבירה ולכן העמיד את תקופת האשפוז המרבית בעניינו של המערער על שנה אחת מתחילת אשפוזו בבית החולים.

3. ומהן אותן נסיבות "מקלות במיוחד"? אלה פורטו בהחלטה מיום 3.5.22 כדלקמן: לאחר שהמערער השתמש בסמים ולנוכח מצבו, הוא אשפז את עצמו מרצון בבית חולים "......" שם הוא היה מאושפז במשך למעלה מעשרה ימים. ביום האירוע הוא סירב להשתחרר מבית החולים והוא ומשפחתו ביקשו כי הוא יישאר מאושפז. בית החולים נאלץ להפעיל כוח על המערער על מנת להוציאו מתחומי בית החולים. המערער שב ורץ פנימה למתחם לאחר שהוצא ממנו. המעשים שפורטו בכתב האישום נעשו על ידי המערער באותו היום שעות ספורות לאחר ששוחרר בניגוד לרצונו מבית החולים. צוין כי המערער ומשפחתו ביקשו כי המערער ימשיך להיות מאושפז בבית החולים ואם בקשתם הייתה נענית, האירועים שפורטו בכתב האישום לא היו מתרחשים. עוד צוין, כי המקור לפוסט טראומה החריפה שממנה סובל המערער נעוץ בנסיבות חייו הקשות מאד, לנוכח היותו קורבן להתעללות קשה וחמורה שהייתה מנת חלקו בעת שהיה נער כבן 13, במסגרת הפרשה הידועה כ"פרשת .....".

4. ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט העליון התקבל. בית המשפט העליון הורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת התקופה המרבית שבה יימצא המערער באשפוז כפוי.

החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת

5. ביום 2.10.22 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת כדי לדון בעניינו של המערער. בפרק הממצאים של בדיקת המערער נקבע כדלקמן:

"נראה כפי גילו. נקי ומסודר בהופעתו החיצונית. בהתנהגותו בולט מתח בהתאם לסיטואציה בה נתון. מודע צלול. האפקט מתגוון תואם לתכני החשיבה. חשיבה - קצב תקין ללא הפרעות במהלך. בתוכן - ללא עדות לקיום תכנים פסיכוטיים ו/או תכנים אפקטיביים מג'וריים. ללא עדות לקיום מחשבות וכוונות אובדניות ו/או מחשבות וכוונות לפגיעה בזולת. ללא עדות לקיום הפרעות בתפיסה. בוחן המציאות וכושר השיפוט החברתי תקינים. קיימת תובנה למצבו".

6. הוועדה לא ציינה את הערכת המסוכנות לגבי המערער. נקבע בהחלטה כי יש לבצע הערכת מסוכנות על ידי קרימינולוג קליני. בהקשר זה נכתב במסגרת נימוקי הוועדה כי הוועדה התרשמה שאין לפניה הערכה משמעותית לגבי מידת מסוכנותו של המערער לזולת.

7. הוועדה החליטה להותיר את הסטטוס של אשפוז כפוי על כנו עם המלצה להעביר את המערער למחלקה פתוחה. הוועדה ציינה בנימוקיה, כי האירועים התרחשו בעקבות העלאת פוסט טראומה מעברו של המערער ומן הראוי שהוא יעבור טיפול ייעודי בנושא זה, כהתחלת טיפול שיאפשר המשך טיפול גם במסגרת אחרת. נקבע בהחלטה כי כדי לאפשר ביצוע הערכה מקיפה (ובכללה מבחנים פסיכודיאגנוסטיים) והערכת מסוכנות על ידי קרימינולוג קליני, יישאר המערער מאושפז בבית החולים, תוך העברתו למחלקה פתוחה לצורך ביצוע ההשלמות הנדרשות.

טענות הצדדים

8. לטענת המערער, הוא אינו לוקה במחלת נפש פעילה, ולא במחלת נפש כלל, כושר השיפוטי או ביקורת המציאות שלו אינו פגום ואינו גורם לסיכון לעצמו או לסובבים אותו. נטען כי הואיל והמערער אינו חולה נפש, לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק טיפול בחולי נפש להמשך אשפוזו.

9. לטענת המערער, מטרתו העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי, כאשר אין לאשפז אדם לשם הגנה על הציבור (או על עצמו) בלבד. נטען, כי הוועדה שגתה, עת הותירה את סטטוס המערער על כנו על מנת לכפות טיפול פסיכותרפי, או טיפול בפוסט טראומה, המייתר כל צורך לעשותו בכפייה או באמצעי המגביל את חירותו, בוודאי כדוגמת צו אשפוז כפוי. נטען, כי המערער אינו חולה, אינו זקוק לטיפול תרופתי ואינו זקוק להמשך אשפוזו בכפייה. באי כוח המערער הפנו לטופס לוועדה הפסיכיאטרית מיום 22/9/2022 שנחתם ע"י פרופ' פסח ליכטנברג, מנהל מחלקה א' בבית החולים, שם צוין כי המערער הגיע למחלקה בחודש יוני 2022 (בתוקף צו בית משפט לאשפוז) ללא טיפול תרופתי והוא המשיך לשהות במחלקה ללא טיפול תרופתי. פרופ' ליכטנברג כתב במסגרת תיאור עמדת המחלקה את הדברים הבאים:

"לקחנו אדם שפוי, ללא סימנים פעילים של פסיכופתולוגיה, והכנסנו אותו למחלקה סגורה. הוא אינו מפיק דבר משהותו כאן. כל יום ניתן לראות עד כמה מיותרת שהייתו של ....... במחלקה. הוא אינו מפיק מהמחלקה, אינו מטופל כאן, ורק תופס מיטה ללא תועלת. וכמובן אנחנו לא אמורים להיות מקום של ענישה".

ב"כ המערער טענו כי דברים אלה מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הוועדה.

10. לטענת המשיב, במקרים מן הסוג הנדון, ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעת הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אלא היא נדרשת לבחון את סבירות החלטות הוועדה. נטען, כי החלטת הוועדה היא נכונה, מדודה, זהירה והגיונית לשם תחימת הסיכון. הושם דגש על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי בפסק הדין מיום 30.5.22 באימוץ עמדתו של ד"ר צ'רנס, פסיכיאטר מחוז ירושלים ועל הקביעה בפסק הדין, כי המערער הינו "עדיין חולה" וכי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור.

11. בא כוח המשיב נשאל על ידי במהלך הדיון, האם הוועדה שקלה את האפשרות של הגנה על שלום הציבור באמצעות חלופה אחרת שאיננה אשפוז כפוי כגון: טיפול מרפאתי כפוי. על כך הוא השיב, כי הוועדה הגיעה למסקנה, כי אין בפניה הערכה משמעותית לגבי מידת המסוכנות של המערער ועד לקבלת הערכת מסוכנות על ידי קרימינולוג קליני, המסוכנות קיימת ועל כן ההחלטה זהירה בדגש על ההגנה על שלום הציבור.

דיון והכרעה

12. מן הראוי להפנות לשלוש הוראות בחוק טיפול בחולי נפש. ההוראה הראשונה - הינה הוראת סעיף 28(ב1) לחוק הקובעת כך:

"הוועדה תחליט על שחרורו של חולה אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו, נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי".

ההוראה השנייה, מפרטת את השיקולים שעל הוועדה לשקול הכוללים בין השאר, את השיקולים הבאים (כמפורט בסעיף 28(ב2) לחוק):

"בדיון לפי סעיף זה תשקול הוועדה בין השאר את השיקולים האלה: סיכויי שיקומו של החולה והתנאים לשיקום, ובכלל זה הטיפול הדרוש לשיקומו והסכות (פרוגנוזה) לגביו, נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו האשפוז או הטיפול המרפאתי, עברו הפלילי של החולה ומשך הזמן שחלף מאז תחילת האשפוז או הטיפול המרפאתי".

הוראת החוק השלישית עניינה - תנאי סף לשחרור, לחופשה או להמרת צו האשפוז לצו לטיפול מרפאתי, כמפורט בסעיף 28ג(ג) ביחס לסמכויות וועדה מיוחדת:

"ועדה מיוחדת תאשר לחולה חופשה לפי סעיף זה, רק אם סברה כי חל שינוי יסודי, בסיסי ורציף, לאורך זמן, במצבו הנפשי של החולה, וכי יש בו – בשים לב לתנאי השחרור והפיקוח – כדי לשלול ברמת ודאות גבוהה את מסוכנותו של הנאשם לשלום הציבור, לאנשים מסוימים או לעצמו".

13. בע"ו (חי') 46238-01-20 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (26.2.2020) נקבעו בהקשר זה הדברים הבאים, המקובלים גם עלי:

"על כך נאמר: על הוועדה המיוחדת להגיע למסקנה כי המסוכנות שבחולה היא נמוכה ויציבה במידה כזאת שניתן להוציאו ממסגרת האשפוז, לחופשה או לטיפול בקהילה. בדרך כלל, אין די במסוכנות בינונית. גם לא ניתן, מצד שני, ברוב המקרים, להגיע למסקנה מוחלטת בדבר העדר מסוכנות כלל. נדרשת מסוכנות נמוכה, או פחות מזה – נמוכה מאוד. נדרש כי מסקנה זאת תתבסס תתאשר ותחוזק על ידי התנאים המוקדמים בדבר קיומו של השינוי, מהותו והתארכותו לתקופת זמן מספקת. כפי שכתבתי בע"ו 21852-01-20 הנ"ל, "אורך התקופה ייגזר על פי היותו מספק, כדי להביא בפני הוועדה נתונים ומסכת דברים כזו, שאינה רגעית, אלא בעלת עומק, יציבה ומתמשכת, המאשרת את שלילת המסוכנות שבחולה, במידה מספקת ומבוססת, כנדרש". ובענייננו: במידה המספקת את הדרישה ל"רמת וודאות גבוהה". אם כך: אין לומר שתקופה זו תימדד על פי היחס שבינה לבין יתרת תקופת הצו המרבית. עליה להימדד על פי תוצאות יעילות ומתמשכות ברציפות ולאורך זמן של מצב נפשי משופר השולל או מפחית מסוכנות, פרי תוצאת הטיפול הפסיכיאטרי שמקבל החולה במסגרת של אשפוז".

14. הנה כי כן, על הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת להביא במניין שיקוליה מגוון רחב של שיקולים ונסיבות, שאינם בהכרח שיקולים רפואיים. כך נקבע בע"ו (ת"א) 8061-09-15 הונניאו נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (20.9.15). באותו עניין נקבע, כי סעיף 28(ב2) לחוק מטיל על כתפי הוועדה את החובה לשקול קשת רחבה של שיקולים בטרם תיתן החלטתה ובה בעת ניתנת לה, מכללא, גם סמכות לסטות מקביעת רופאיו של המטופל שמטבע הדברים מבססים את החלטתם על שיקולים רפואיים בלבד. במקרה הנוכחי, היה מקום כי הוועדה תתחשב בשיקולים הכוללים, בין היתר, את חומרת המעשים שפורטו בכתב האישום; את משך הזמן הקצר שחלף מאז אשפוזו של המערער בבית החולים (יוני 2022); ואת האירועים שנזכרו בדיון לפני הוועדה הנוגעים להתנהגות חריגה של המערער (הסתרת מכשיר פלאפון סלולרי והפרת צו הגנה כלפי גרושתו; שקרים לגבי אישורי יציאה של המערער).

15. לבסוף, יש מקום להזכיר את הכלל כי אשפוז כפוי הוא בגדר "מוצא אחרון", וכי אין לאשפז אדם אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי (רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי תל-אביב, פ"ד נב(1) 697, 708(1998)). נקבע בפסיקה כי על ועדה פסיכיאטרית מוטלת החובה לבחון ולנמק מדוע אין בחלופה אחרת שאיננה אשפוז כפוי, כגון טיפול מרפאתי כפוי, כדי להשיג את מטרת האשפוז בצורה מידתית יותר (רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.1.11) פסקה 9; רע"א 8020/21 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.12.21) פסקה 26).

16. מצוידים בכללים האמורים, יש לבחון את החלטת הועדה בענייננו. בחינה זו מעלה לדידי שני קשיים עיקריים. הקושי הראשון נעוץ בכך, שהועדה לא קבעה עמדה בשאלת המסוכנות לשלום הציבור. אמנם הועדה ציינה כי אין לפניה הערכה משמעותית לגבי מידת מסוכנותו של המערער לזולת, אולם היה על הועדה לציין כי להערכתה, בשלב זה ועד לקבל הערכת מסוכנות של קרימינולוג קליני, אין במצבו הנוכחי של המערער כדי לשלול ברמת וודאות גבוהה את מסוכנותו לאחרים. ב"כ המשיבה טען בדיון לפניי כי הוועדה הגיעה למסקנה כי עד לקבלת הערכת המסוכנות על ידי קרימינולוג קליני, המסוכנות קיימת. עמדה זו לא באה לידי ביטוי בנימוקי הוועדה ומכאן הקושי. נזכיר בהקשר זה כי אחד מחברי הוועדה הינו קרימינולוג קליני בכיר (ד"ר יוסי גובר) והיה מקום כי הוועדה תציין בהחלטתה את הערכתה בשאלת המסוכנות, על פי הנתונים הקיימים. כידוע, בהיעדר מסוכנות, אין הצדקה להמשך האשפוז הכפוי.

הקושי השני נעוץ בכך שהוועדה לא נימקה מדוע אין בחלופה אחרת מלבד אשפוז כפוי, כדי להשיג את מטרת האשפוז בצורה מידתית יותר. כזכור, פרופ' ליכטנברג, מנהל מחלקה א' בבית החולים, ביקש מהוועדה במכתבו מיום 22.9.22 "להוציאו ממערכת האשפוז, ולמצוא סידור אחר שיאפשר לו לקבל את הטיפול אליו נזקק, כמובן בלי לסכן את הציבור".

במהלך הדיון בפניי נשאל פרופ' ליכטנברג על ידי מהו "הסידור האחר" אליו הוא התכוון והוא השיב כך (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 15-19):

לדעתי מדובר בלהתארגן לטיפול מרפאתי בקהילה. יש שם אדם שישוחח עם המערער שיחות טיפוליות. יש מרכיב של עובד סוציאלי שרואה מה קורה אתו בקהילה. יש גם בדיקות דם בכל שבועיים או בכל חודש כדי לוודא שאינו חוזר לשימוש בחומרים משני תודעה. בנסיבות כאלה, בלי הכליאה במחלקה, יש לאפשר לעזור לו בלי לסכן את הציבור".

הוועדה לא נימקה בהחלטתה מדוע אין לקבל את המלצת מנהל המחלקה כאמור.

17. מה הדין כאשר נמצא על ידי ערכאת הערעור כי קיימים קשיים בהחלטת הוועדה? ברע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (2.5.12) סבר כב' השופט ח' מלצר כי על בית המשפט בערעור להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה מושא הערעור לעיונה של הוועדה הרפואית, בצירוף הוראות לתיקון הפגם שנפל בהחלטתה, על פני הסעד של הצהרה על בטלות ההחלטה. כב' השופט מלצר הוסיף וציין כי שאלת מסוכנותו של אדם הלוקה בנפשו היא שאלה שעיקר אופייה הוא רפואי, במיוחד כאשר מדובר בניסיון לחזות את דפוסי התנהגותו של הלוקה בנפשו בעתיד. כב' הנשיאה ד' ביניש סברה כי יש להשאיר את השאלה, אם ככלל עדיפה החזרת עניינו של מערער לוועדה כ"ריקמה פתוחה שתוכנה יעוצב ממקרה למקרה".

בענייננו, סבורני כי יש מקום להחזיר את העניין לוועדה, אשר תתכנס בהקדם האפשרי, ותקבל החלטה משלימה, בשני העניינים הבאים:

ראשית, על הוועדה לנקוט עמדה בשאלת המסוכנות, על פי הנתונים העומדים לפניה, עד לקבלת הערכה של קרימינולוג קליני, כפי שהחליטה הוועדה. שנית, על הוועדה לנקוט עמדה ולנמקה, האם אין בחלופה אחרת, שאינה אשפוז כפוי, כדי להשיג את מטרת האשפוז בצורה מידתית יותר. על הוועדה להתייחס לעמדתו של פרופ' ליכטנברג, בדבר "הסידור האחר" כמתואר לעיל. ככל שהוועדה תחליט כי קיימת חלופה אחרת, יש ליצוק לגביה תוכן ממשי וקונקרטי, באשר לטיפול המרפאתי הכפוי, כגון תדירות בדיקות הדם לשלילת שימוש בסמים וכן תדירות הטיפול המרפאתי.

סוף דבר

18. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שעניינו של המערער מוחזר לוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אשר תתכנס בהקדם האפשרי, על מנת להשלים את החלטתה, כאמור לעיל בפסקה 17.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים של המערער.

ניתן היום, ט' חשוון תשפ"ג, 03 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.