לפני כבוד השופט עדי הדר |
התובע: | פלוני |
נגד |
הנתבע: | עו"ד קרני שלו |
לפני ביהמ"ש תביעת לקוח נגד עו"ד בגין כשל נטען בייצוג.
כתב התביעה
- התובע הגיש כתב תביעה ביום 19.3.21 בו טען שהנתבע, עו"ד, שייצג אותו בהליך בבית הדין הרבני התרשל וגרם לו נזק בסך של 585,950 ₪.
כתב ההגנה
- הנתבע הגיש כתב הגנה ביום 24.5.21 בו דחה טענות התובע.
כתב תשובה לכתב ההגנה
- התובע הגיש כתב תשובה ביום 10.6.21 שביהמ"ש מחק עקב הגשה לא תקינה, וביום 14.6.21 הגיש אותו בשוב באופן תקין.
הדיון הראשון
- הדיון הראשון התקיים ביום 24.10.21. הנתבע לא התייצב לדיון. ביהמ"ש נתן צו להגשת ראיות.
הגשת ראיות
- התובע הגיש ראיותיו ביום 22.11.21 והנתבע ביום 27.12.21.
הדיון השני והשלישי
- הדיון השני התקיים ביום 17.1.22. ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת הראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה. הדיון השלישי התקיים ביום 27.4.22, לאחר שביהמ"ש דחה מועד הדיון שנקבע קודם לכן. נחקרו התובע, אמו והנתבע.
הגשת סיכומים
- ביום 15.5.22 התקבל תמליל הדיון וביהמ"ש הורה לתובע להגיש סיכומיו. התובע הגיש סיכומיו, לאחר שביקש וקיבל ארכה, ביום 2.6.22. הנתבע הגיש סיכומיו ביום 13.6.22 באופן לא תקין ולכן ביהמ"ש מחק אותם. הנתבע הגיש סיכומיו שוב ביום 14.6.22. התובע הגיש ביום 16.6.22 בקשה להגשת סיכומי תשובה. ביהמ"ש דחה אותה בהחלטה נפרדת. .
דיון והכרעה
- על ביהמ"ש לקבוע האם הנתבע נתן ייעוץ רשלני לתובע שגרם לקבלת פסק דין שפגע בזכויותיו, והאם לא יידע התובע בדבר מתן פסק הדין וכך מנע ממנו להגיש ערעור, ואם כן, מהו הנזק שנגרם?
האם הנתבע נתן ייעוץ רשלני לתובע שגרם לקבלת פסק דין שפגע בזכויותיו?
- התובע טען בכתב התביעה כי שכר את שירותי הנתבע, במהלך חודש אפריל 2019, על מנת שייצגו בהליך משפטי שנפתח נגדו בבית הדין הרבני האיזורי בת"א (תביעת גירושין). עוד טען, שלאחר שהנתבע עיין בכתב התביעה ושמע את גרסתו, הוא החליט לקבל את הייצוג ובמקביל הם סיכמו על שכר הטרחה עבור ייצוגו, לפיו הוא ישלם לנתבע סך של 30,000 ₪ + מע"מ שכר טרחה. הוא שילם לנתבע את שכ"ט המוסכם בגין ליווי משפטי בהליך במלואו. בסמוך למועד הגשת כתב ההגנה לתיק בית הדין הרבני, הוא חתם ביום 28.5.19 על ייפוי כח לנתבע לצורך הטיפול בהליך.
עוד טען, שבהמלצתו המקצועית של הנתבע במהלך התדיינות בהליך הוא נעתר ביום 11.6.19 ליתן לגרושתו גט מבלי להתנות בכך גם את סילוק התובענה למלוא סכום הכתובה. עוד טען, שביום 21.5.20 ניתן פסק דין בהליך לפיו הוא חויב במלוא סכום הכתובה, כאשר עד ליום 10.7.20 הוא נדרש לשלם סך של 100,000 ₪ ואת היתרה בסך של 260,000 ₪ הוא נדרש לשלם בתשלומים חודשיים בסך של 3,000 ₪.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי ייצג את התובע בצורה מקצועית, אדיבה ונכונה לכל אורך ההליך וכי הוא נסמך על מילותיו וכתביו של התובע עצמו והגיש את כתב ההגנה מטעמו בהתאם ל"אמת" שסיפר התובע, אמת שהתגלה כשקר על גבי שקר, בדיוק כפי שפסק בית הדין הרבני האזורי בת"א. הנתבע הפנה למכתב בדואר מקוון מיום 20.5.19 שצורף כנספח 1 לכתב ההגנה (להלן: "מכתב התשובה לכתב התביעה") וטען שבסעיף 22 באותו מכתב, התובע הנחה אותו להסכים למתן גט.
- ביהמ"ש דן בטענה דומה בת.א. 8157-05-15 פלוני נ' עו"ד קירשנבוים (פורסם בנבו). גם שם טען התובע כי הנתבע, עו"ד, התרשל כאשר לא יעץ לו להתנות מתן הגט בוויתור על הכתובה. גם שם, הנתבע טען בתגובה כי לתובע היה עניין להתגרש ולכן במודע הסכים ליתן גט, ללא התניית מתן הגט בוויתור על הכתובה.
- ביהמ"ש הפנה שם למאמרו של א' יעקב "רשלנות בין כתלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי", עיוני משפט, כרך כו (תשס"ב-תשס"ג) 5. המחבר ציין שם כלהלן: "הקושי שעוולת הרשלנות נבחנת באופן אובייקטיבי, בעוד השיקולים לגבי פשרה הם סובייקטיביים. מכיוון שהמקרים הבעייתיים הם אלה שבהם הסכים הלקוח לפשרה ורק לאחר ־מכן הגיש את התביעה, יש לבחון את הרקע לאותה הסכמה. ייתכן שהשיקולים להסכמת הלקוח אינם תואמים את שיקולי האדם הסביר. שנאת ־סיכון ייחודית לאדם מסוים המניעה אותו להתפשר אינה מאפיינת בהכרח את האדם הסביר, אך על בית ־המשפט לתת לה ביטוי כאשר הוא בוחן את מעשי עורך־הדין באספקלריה של הסכמת הלקוח. התעלמות ממנה עלולה להביא את בית ־המשפט לכלל מסקנה מוטעית כי עורך־הדין התרשל, בעוד שכל חטאו התבטא בהיותו קשוב לצורכי הלקוח האינדיווידואלי. על־כן, כאשר יגבש בית־ המשפט אמות ־מידה לבחינת מעשהו של עורך־דין, עליו להביא בחשבון פסקי־דין או פשרות בעניינים דומים, אך רק כאינדיקציה, להתנהגות סבירה. נוסף על כך, עליו לתת את דעתו על גורמים סובייקטיביים הנובעים מרצון הלקוח. לעומת זאת, כאשר הפשרה לוקה בחוסר סבירות שאינו ניתן להסבר בשיקולים מיוחדים של הלקוח, על בית־ המשפט לחייב את עורך ־הדין באחריות בגין רשלנות בכריתתה גם אם הלקוח הסכים לה. להסכמתו של הלקוח יכולה להיות משמעות לעניין הגנת האשם התורם".
- באותו עניין טען התובע שם שהנתבע שם שכנע אותו להגיש תביעת גירושין בנימוק שאין כל סיכוי שתביעת הכתובה תתקבל ולפני מעמד החתימה על הסכם הגירושין אמר לו ש"לא פוסקים כתובה". אולם, בכתבי בי דין שהתובע שם הגיש, לאחר שהחליף את הנתבע שם בעו"ד אחר, הוא הסביר את ההחלטה לחתימה על ההסכם באופן שונה לגמרי. הוא חילק את התהליך בבקשה להורות על כתובה מוגזמת לשניים. בסעיף 2 טען ש"נאלץ" להגיש תביעת גירושין כ"שהבין שאין כל סיכוי לנישואיהם" ובסעיף 3 טען בסתמיות שהגיע לכדי הסכם כי "נשבר".
- ביהמ"ש הפנה באותו עניין לסרט שהוקרן ביום 8.7.17, במסגרת התכנית "זמן אמת", בערוץ כאן "גברים במלכוד" בעריכת ערן בן שבת. הסרט מביא את סיפורם של מאות גברים שנשותיהם מסרבות לתת להם גט. מהודעת הנהלת בתי הדין הרבניים, ובניגוד לסברה הרווחת, עולה שיש יותר מעוכבי גט ממעוכבות גט. כמו כן, ביהמ"ש הפנה לדבריו של ד"ר יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שוויון ומשפט בקריה האקדמית אונו שסיפר בסרט כי בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים מאות אלפי שקלים לאשה, כאשר הבעל מסרב לתת גט. לעומת זאת, כאשר הגבר מעוכב גט, נפסקים סכומים נמוכים יותר משמעותית ובתי הדין נמנעים מלצוות על מעצר האישה. מכאן, קבע ביהמ"ש באותו עניין, שהסכמת האישה להתגרש אינה דבר של מה בכך, בלשון המעטה. עוד קבע, שכאשר מתברר שדרכה של הגרושה אינה אצה לה להתגרש, היה מקום, בחלוף שנתיים, לקחת סיכון מחושב כתוצאה מחשיפה לתביעת כתובה. לענייננו, ההליך כאן היה יחסית מהיר. אולם, על פי פסק הדין בו נקבע שהתובע כאן נהג כ"רועה זונות", ביהמ"ש קובע כי התובע ידע על מעלליו ולכן על אף שהכחיש אותם, חתר לסיום מהיר של גירושיו על מנת לקדם מערכת יחסים חדשה שהחלה, כך קבע בית הדין הרבני, בעודו נשוי ומתוך ידיעה שעקב מעלליו, סיכוייו לכפות על אשתו באותם ימים לוותר על הכתובה, אינם גבוהים.
- בעניין פלוני, ביהמ"ש קבע כי "כאשר התובע נשוי ולא מקדם הליך הגירושין, קשה לצפות מזוגתו החדשה שתמשיך להמתין עד שיואיל זוגה להגיש תביעת גירושין ולעשות ויתורים שיביאו לגירושיו." גם בעניינו, יש להביא בחשבון, שאותה גברת, עמה, כך קבע בית הדין הרבני, הוא ניהל מערכת יחסים בעודו נשוי, העלתה דרישה דומה.
- הדברים משתלבים עם הנחייתו המפורשת של התובע לנתבע כי אינו מעונין להותיר את אשתו באותם ימים עגונה. יש להביא בחשבון שלא רק דאגה לאשתו באותו מועד, עמדה לנגד עיניו, אלא גם שיקולים אנוכיים, והרי בית הדין הרבני קבע כי בגד בה והוא אישר זאת בחקירתו. מכאן שהעדיף את עניינו על פני רגשותיה של אשתו באותו מועד.
- להלן עובדות נוספות שמשתלבות במארג העובדות שמוביל לדחיית גרסת התובע. התובע הביע בדיון שהתקיים ביום 11.6.19 בעמוד 4 רצונו להסיר מעליו צו עיכוב היציאה מהארץ. לא זו אף זו, ענין הכתובה נדון באותה ישיבה בהרחבה בנוכחותו, עובר לסידור הגט ומכאן שהתובע היה מודע היטב לסיכויים ולסיכונים ואף מצא מיוזמתו לומר לבית הדין "אני מוכן להתגרש".
- גם אם ביהמ"ש היה מגיע למסקנה שהנתבע נתן עצה לא נכונה, והוא לא קובע כך, ביהמ"ש אמור ליישם הפסיקה לפיה "לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב ברשלנות" (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 464).
וראו בנוסף גם ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, שם נקבע כך:
"החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו."
- לעניין זה, ביהמ"ש מביא בחשבון כי התובע הטעה את בא כוחו כאשר כתב לו במכתב התשובה לכתב התביעה כי לא בגד באשתו אותה עת וכי היא זו שעזבה את הבית (ראו סעיף 13 במכתב). כמו כן, ראו עדותו בעניין זה בעמוד 17:
"כב' הש' הדר: אני כיוונתי לעניין אחר. אתה בטח לא אמרת, אני מניח, אני שואל אותך, לעורך דינך דברים, וסיכמת איתו או אמרת לו, שבבית הדין הרבני אתה תגיד דברים אחרים. כלומר, לא סיפרת את הגרסה שבית הדין הרבני קבע שהיא שקרית. אני טועה?
העד, מר אלון: לא."
- מכאן שגם אם ביהמ"ש יקבל טענת התובע כי הנתבע יעץ לו לא להתנות מתן הגט בוויתור האישה על הכתובה, וביהמ"ש לא קובע כך, אם הנתבע סבר שבנתונים שמסר לו התובע, יש סיכוי גבוה שהתובע לא יחויב בתשלום הכתובה, אין לתובע, אלא להלין על עצמו על כך שלא הביא לפני בא כוחו את העובדות כהוויתן.
- לסיכום, ביהמ"ש, קובע כפי שקבע בעניין פלוני, כי אינו מקבל הטענה של התובע כי הוכיח כי אילו קיבל ייצוג סביר, היה אמור כביכול לזכות בסיום נישואיו בעיתוי הנח לו ללא כל סיכון בתשלום הכתובה ותוספתה.
- במסגרת הבאת הראיות, התובע העלה טענה נוספת לפיה הנתבע יעץ לו לא לקבל הצעת פשרה שהעלה בית הדין הרבני על הכתב בהחלטה מיום 12.6.19 שכללה סכום נמוך מהסכום בו חויב. הנתבע הכחיש זאת. הנתבע גם טען שממילא אין בעניין זה כדי לסייע לתובע שכן הצד השני דחה הצעת הפשרה. התובע עצמו הצהיר בסעיף 13 לתצהירו כי הצד השני דחה ההצעה.
- התובע מעלה טענות שונות נוספות, לגבי ייצוג רשלני למשל לגבי אופן חקירת החוקר הפרטי ע"י הנתבע. אולם, התובע עצמו מודה בעת חקירתו בבית הדין הרבני כי שיקר לבית הדין הרבני בישיבה קודמת לגבי המועד בו החל לבגוד באשתו וממילא לא אמר אמת לנתבע מלכתחילה על בגידה באשתו. לא זו אף זו, התובע לא העלה בזמן אמת הטענה למחדל במועד חקירתו או כי הנתבע יעץ לו לא לקבל הצעת הפשרה ולעניין זה ראו מכתבו הראשון של בא כוחו לנתבע. כאן המקום לציין שהתובע עצמו מודע לחולשת טענותיו בעניין זה ולכן לא ייחס להן משקל רב ולראיה, הוא מציין בכותרת סעיף 17 לתצהירו כי הטענה העיקרית היא הטענה בעניין הגשת הערעור.
- אשר על כן, ביהמ"ש דוחה הטענה לייצוג רשלני הן לעניין טענת התובע לגבי התנית מתן הגט בוויתור על הכתובה, הן בעניין הטענה שעלתה בעת הבאת הראיות לפיה הנתבע כביכול יעץ לו לא לקבל הצעת בית הדין הרבני והן בעניין אופן שמיעת הראיות.
האם הנתבע לא יידע התובע בדבר מתן פסק הדין וכך מנע ממנו להגיש ערעור ואם כן מהו הנזק שנגרם?
- התובע טען בכתב התביעה כי על אף המועד בו בית הדין הרבני נתן פסק הדין כמו גם ובמיוחד המועד בו הומצא פסק הדין לנתבע, נודע לו על פסק הדין רק ביום 11.7.20 ובדרך המקרה, עת פנתה גרושתו לאימו ועדכנה אותה על פסק הדין ואף הודיעה כי פתחה בהליכי הוצל"פ נגדו. עוד טען, כי ביקש להבין מהנתבע את פשר העניין ומדוע לא קיבל ממנו כל הודעה על פסק הדין. אולם, טען, על אף כל ניסיונותיו הכושלים של הנתבע להסביר לו את פשר המחדל, מסיבות שאינן ברורות לו בפועל, כשל הנתבע מלהודיע לו על מתן פסק הדין במועד וכפועל יוצא מכך נמנעה ממנו הזכות להגיש ערעור במועד על פסק הדין ובהתאם להגיש בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין כאמור. עוד טען, שעל אף המחדל ורשלנות הנתבע, ראה זה לנכון לפנות לבית הדין הרבני הגדול בירושלים רק ביום 15.7.20 בבקשה בהולה ביותר למתן אורכה בהגשת הערעור.
עוד טען, כי ביום 23.7.20 בית הדין הרבני הגדול נתן החלטה הדוחה מכל וכל את הבקשה הבהולה. עוד טען, כי מקריאת ההחלטה מיום 23.7.20 עולה בבירור כי מחדליו של הנתבע בייצוגו, באי עמידה במועדים הם העומדים בבסיס דחיית הבקשה הבהולה למתן ארכה להגשת ערעור. עוד טען, כי בנסיבות העניין, הוא שקל בעקבות עצתו של הנתבע, על אף שמדובר בהליך בעל סיכוי נמוך ביותר, אם בכלל- להגיש בקשה נוספת מטעמו לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הוא טען כי החליט לפנות באופן אישי לבית הדין הרבני הגדול בבקשה נוספת למתן אורכה בהגשת ערעור. בית הדין הרבני הגדול נתן החלטה ביום 29.7.20 הדוחה את הבקשה ואף חייב אותו בתשלום סך של 3,000 ₪ כהוצאות לאוצר המדינה.
עוד טען, שבמסגרת הליכי ההוצל"פ שנפתחו נגדו, הוטל עיקול על כל נכסיו לרבות חשבונות הבנק, קרן השתלמות, קופת גמל, מניות בחברות הרשומות על שמו ברשם החברות ואף על משכורתו כשכיר בחברה בה הוא שותף בעסקי המזון. על מנת להקטין את נזקיו, הוא החל באמצעות מי מטעמו לנהל מו"מ לסגירת תיק ההוצל"פ. בסופו של התהליך, הוא נאלץ לחתום על הסכם פשרה המחייב אותו בתשלום סך של 35,000 ₪ באופן מיידי, סך נוסף של 90,500 ₪ עד ליום 5.4.21 ואת יתרת התשלום לשלם ב- 80 המחאות דחויות ע"ס 3,000 ₪ כ"א. עוד טען, שבמעשיו ובמחדליו התרשל הנתבע כלפיו וגרם באופן ישיר לנזקיו הרבים, הממוניים והבלתי ממוניים. עוד טען שממעשיו ומחדליו של הנתבע, עולה כי הוא פעל באופן בלתי סביר למייצג בהליך משפטי והפר בבוטות את חובת הזהירות המושגית שחלה עליו.
התובע טען שנגרמו לו הנזקים שלהלן:
- נזק ממוני בסך של 30,000 ₪ שהוא נאלץ לשלם לנתבע.
- סכום פסק הדין החלוט בסך 360,000 ₪.
- סך של 3,000 ₪ שנפסקו לחובתו בגין הבקשה הבהולה הנוספת שהוא הגיש.
- הסכומים שנוספו כפועל יוצא מפתיחת תיק ההוצל"פ בסך של 6,500 ₪.
- שכ"ט עו"ד שהוא שילם בעניין ניהול תיק ההוצל"פ בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.
- שכ"ט עו"ד שהוא שילם לעו"ד איתי ביטון לאתר דחיית הבקשה הבהולה אותה הגיש
הנתבע בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
- עגמת נפש בסך של 120,000 ₪.
סה"כ הסך של 585,950 ₪.
הנתבע טען בכתב ההגנה, כי במסגרת פסק הדין סקר בית הדין את אופן גילוי שקריו של התובע על ידי התובע עצמו. עוד טען, שהתובע מנסה להטיל את תוצאות בגידתו, שקריו, שינוי גרסתו ועזיבת אשתו לטובת אישה אחרת על כתפיו. זאת, כאשר התובע הציג לפניו מסכת עובדתית שונה לחלוטין עד אשר הוא הופתע לגלות בהליך עצמו תמונות של התובע המפריכות את כלל הגרסה שנתן לו. עוד טען, שככל שהיה בוחר התובע להגיש ערעורו לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, הרי שלאור פסק הדין המנומק והחד משמעי שניתן נגדו, הרי שסיכויי ערעורו הינם קלושים לחלוטין והדבר ידוע לתובע היטב. עוד טען, כי לכל אורך ההליך הוא יידע את התובע בכל שלב ושלב, כולל על קיומו של פסק הדין נגדו מייד עם היוודע הדבר לו עצמו. עוד טען, שהתובע קיבל את פסק הדין ביום 22.6.20 – וכי התובע טען כי אותה כתובת דואר מקוון לא פעילה אצלו. אולם, אין על כך כל ידיעה אצלו.
עוד טען, כי בהודעת המסרון של התובע עצמו מיום 11.7.20 הוא לא טוען דבר כלפיו ולא מופתע מקיומו של פסק הדין, אלא ככל הנראה רק באותה העת שוחח עם עו"ד חלופי והביע רצונו האסטרטגי בערעור.
עוד טען, כי רק ביום 27.5.20 נודע לו על פסק הדין לאחר קבלת דואר מקוון מב"כ גרושתו וללא שצורף פסק הדין, ובו ביום הוא קיים שיחה בנדון עם התובע אשר הבהיר כי אין ברצונו להגיש ערעור ואין ידו משגת לניהול הליך שכזה והוא יפתור את העניין עם גרושתו. עוד טען, כי מיום 27.5.20 ועד ליום 18.6.20 הוא לא נכח במשרדו בשל נסיבות שונות- קיומו של חג השבועות, ימי מילואים ולאחר מכן בידוד שנכפה עליו בשל מגיפת הקורונה. רק בתום ימי הבידוד, קרי ביום 22.6.20 הוא סר למזכירות ביה"ד וקיבל לידיו את פסק הדין והעבירו בדואר מקוון לתובע.
התובע טען בכתב התשובה לכתב ההגנה ביחס לטענה כי הנתבע יידע אותו על קיומו של פסק הדין - כי ללא אסמכתא לכך אין בה כדי לרפא את המחדל של הנתבע ולהסיר מאחריותו לכך. עוד טען, שהנתבע לא העביר אליו את פסק הדין בדואר מקוון, בפקס, במסרון ולא בשום אמצעי אחר.
- ביהמ"ש קובע שבגרסת שני הצדדים נפל קושי.
- שניהם טענו כי הרישום של בית הדין לפיו פסק הדין הומצא לשניהם אינו נכון וכל אחד מהם ניסה לשכנע את ביהמ"ש שהרישום נכון לגבי הצד השני בלבד. בעניין זה לנתבע יתרון שכן על פי רישומי בית הדין המסירה אליו הייתה ידנית להבדיל ממסירה בפקס ובדואר מקוון לנתבע. התובע, תחת, להציג את אישור המסירה הנטען, או להוכיח לאחר בדיקה בבית הדין הרבני, כי אין אישור מסירה, טען שעל הנתבע היה להוכיח זאת. כך, לא נוהג תובע שבטוח בצדקתו.
- התובע טען כי נודע לו על קיום פסק הדין, לאחר חלוף המועד להגשת הערעור בעקבות התכתבות בין גרושתו לאמו. גרסת התובע לפיה לא טרח מאז ישיבת הראיות בחודש נובמבר 2019 ועד חודש יולי 2020, במשך כתשעה חודשים, להתעניין אצל בא כוחו אם קיים פסק דין אינה סבירה בעליל וביהמ"ש דוחה אותה. חוסר הסבירות של גרסה זו מתעצם, לנוכח העובדה שהוא הודה בישיבת שמיעת הראיות בבית הדין הרבני כי שיקר בדיון הקודם בדבר תחילת הבגידה באשתו, ושמע את בית הדין מטיח בו דברים קשים בדבר "שקריו".
- כמו כן, במסרון הראשון שהתובע שולח לנתבע ביום 11.7.20 הוא כותב שפסקו לטובת האישה הסך של 360,000 ₪ וטוען שצריך להגיש מיד ערעור. ציפיית התובע בשלב זה, לפיה הגשת ערעור תאיין כביכול את הדברים הקשים שהטיח בו בית הדין, אינה תואמת את המציאות.
- אולם, גם גרסת הנתבע לפיה עדכן התובע בפגישה ביניהם לאחר שקיבל הודעה מב"כ הצד השני, מעלה קושי. זאת, מכיוון שלא הביא ראיה לקיום השיחה עם התובע בדבר תוכן פסק הדין, לאחר שבא כוח האישה עדכן אותו בדבר קיום פסק הדין כגון תדפיס שיחה יוצאת אל התובע מיד לאחר שקיבל את מכתב בא כוח האישה. הנתבע היה ער לבעייתיות בטענה זו ולכן בתצהיריו כלל האפשרות, שהתובע הגיע למשרדו, כביכול, ללא שזימן אותו. גם טענה זו אינה סבירה בעליל. כמו כן, תמוה מדוע הנתבע מצא לנכון להגיע לבית הדין יום לפני חלוף המועד האחרון להגשת ערעור כדי לקבל את פסק הדין ולא דאג לעשות זאת מיד לאחר שנודע לו על קיום פסק דין, לרבות באמצעות שליחת התובע למזכירות בית הדין, על מנת לקבל את פסק הדין.
- לא זו אף זו, הנתבע כתב בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור בסעיף 9 כי התובע "לא ידע ולא הכיר בפסק הדין". מכיוון שהנתבע העיד בהליך כאן שהתובע ידע על קיום פסק הדין, מכאן שחתם על כתב בי דין הכולל דברים שהוא ידע שאינם נכונים. בע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע כי "עניינית ומהותית, זהות חובותיו של הפרקליט בכל הליך; הוא מייצג את לקוחו וטוען בשמו. אולם, גם כמייצג של לקוח יש סייגים החלים עליו: ראשית, אל לו להעיד מיוזמתו, בשמו, בתיק בו הוא מופיע ולערבב את הייצוג עם ההזדהות האישית. שנית, עורך הדין אינו רשאי לשקר ביודעין בבית המשפט או להציג ביודעין מסמך כוזב כמסמך אמת". כמו כן נקבע כי "אם עורך הדין יודע אל נכון, שהדברים אשר אותם הוא משמיע הם דברי שקר, לא יוכל להתכסות בטענה, שהוא שליחו של אחר ורק חוזר על דברי האחר. מי שעורך בעצמו מסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי".
- מכאן שאם הנתבע כתב דברי אמת לבית הדין, הוא לא אמר אמת בהליך זה.
- לנוכח חוסר הסבירות של שתי הגרסאות, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התובע היה אדיש לאחר ישיבת שמיעת הראיות לתוצאות ההליך שכן הבין היטב את תוצאות הבגידה באשתו, אך סבר שיצליח להסדיר החיוב הצפוי בכתובה במו"מ עם גרושתו. ספק אם השיחה בעניין פסק הדין התקיימה כטענת הנתבע לאחר מתן פסק הדין. סביר להניח שהשיחה בה הביע התובע ביטחונו כי יגיע להסדר עם גרושתו, התקיימה מיד לאחר שמיעת הראיות, כאשר היה ברור שמצבו של התובע בכי רע. לכן, גם היה אדיש לגבי הגשת הסיכומים, שכן לא ענה למכתב הנתבע אליו שכלל הסיכומים. אם לא קיבל הסיכומים, תמוה כיצד לא דרש לוודא שאלה הוגשו.
- לאחר שהנתבע קיבל הודעה מבא כוח האישה על מתן פסק הדין, הוא חדל בכך שלא פעל להשגת פסק הדין ולהעברתו לתובע, אלא רק יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור וזאת מטעמים אישיים שמנה לגבי החג, מצב אביו, המילואים והקורונה.
- בין אם התובע קיבל פסק הדין ממזכירות בית הדין, או מהנתבע יום לפני חלוף המועד האחרון להגשת הערעור, ובין אם לא, הוא הפגין ממועד שמיעת הראיות בחודש נובמבר 2019, אדישות תמוהה ביותר בתקשורת שלו עם הנתבע. התנהלות זו מובילה למסקנה שהתובע ידע על פסק הדין עקב המצאתו ידנית ע"י מזכירת בית הדין ולבטח מגרושתו ולכן לא פנה לבא כוחו במשך תשעה חודשים. מסקנה זו, מתחזקת מתוכן המסרון שהתובע טוען שהגרושה שלחה לאמו. הגרושה כותבת לאמו של התובע במסרון שהציג התובע "שהוא לא ישקר אתכם כי כלום לא סודר". דברים אלה מלמדים לכאורה על מגעים בין הגרושה לתובע במסגרת ניסיון של התובע להסדיר המחלוקת לאחר מתן פסק הדין, ללא קשר לנתבע. הדברים מלמדים לכאורה על ציפייה של התובע, לאחר ישיבת שמיעת הראיות בחודש נובמבר 2019 ולבטח לאחר מתן פסק הדין בחודש מאי 2020 להגיע להסדר עם הגרושה שלא צלח ולכן ההפתעה היחידה של התובע ביום 11.7.20 לא הייתה מכך שקיים פסק דין, אלא מכך שנפתח הליך הוצאה לפועל לצורך אכיפת פסק הדין.
- מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הטענה של האם כי איבדה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ולכן אין לה אפשרות להציג התכתבויות קודמות עם הגרושה.
- גם ההשתלשלות לאחר מכן, מחזקת מסקנת ביהמ"ש. לגרסת התובע, כאשר אמו הודיעה לו כי הגרושה בישרה לה שהיא נוקטת נגדו הליכי הוצל"פ, הוא פנה לטענתו לראשונה אל הנתבע על מנת לקבל את פסק הדין. ביהמ"ש קובע כי באותו שלב, התובע החליט עקב כישלון המו"מ עם הגרושה, להגיש ערעור. הוא התייעץ טלפונית ובפגישה עם עו"ד בר מוחא ולתוכן השיחות והפגישה, חשיבות רבה שכן באותן שיחות ופגישה אחת לפחות, מצופה היה שהתובע יביא לפני עו"ד בר מוחא גרסתו המלאה לגבי טענתו כי ממועד שמיעת הראיות בחודש נובמבר 2019 לא היה בקשר עם בא כוחו ולא קיבל ממנו שיחת טלפון או מכתב וכי לא ידע מכל מקור אחר, לרבות מגרושתו, על מתן פסק הדין. התובע לא העיד את עו"ד בר מוחא ועובדה זו נזקפת לחובתו. מחדל התובע בעניין זה מקים חזקה שאם עו"ד בר מוחא היה מעיד, עדותו הייתה לחובת התובע בעניין הגרסה העובדתית שמסר לו בזמן אמת. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12).
- כמו כן, התובע שוב לא אמר אמת לבית הדין, הפעם לבית הדין העליון. בבקשה להארכת מועד שהוא הגיש, הוא טען שבא כוחו אמר לו שהוא לא העביר לו את פסק הדין. אולם, בהתכתבות בין התובע לנתבע, התובע ביקש ממנו להעביר אליו פסק הדין שוב (ראו סעיף 20 לתצהיר התובע). התובע טען בעדותו שהתבטא כך על דרך ציטוט טענת הנתבע כי האחרון העביר לו קודם לכן את פסק הדין. אולם, אין בהסבר זה כדי להצדיק מתן גרסה שקרית לבית הדין העליון לגבי גרסת הנתבע. מכאן ששני הצדדים לא אמרו אמת.
- ראיה נוספת שמחזקת מסקנת ביהמ"ש היא תצהיר אמו של התובע. שעה שהתובע לא העיד את עו"ד בר מוחא, העד היחידי שהעמיד היא אמו וזאת על מנת לתמוך בגרסתו שהופתע לשמוע ממנה לראשונה על פסק הדין. אולם, בסעיף 8 לתצהירה האם מצהירה כי "בכל עת שפניתי לליאור להבין היכן עומד ההליך המשפטי ביניהם ליאור הודיע כי הנושא מטופל באמצעות הנתבע". מכיוון שגרסת התובע הייתה שהוא לא עמד בקשר עם הנתבע ממועד שמיעת הראיות בחודש נובמבר 2019 ועד מועד פנייתו אליו בחודש יולי 2020, דברי האם מתיישבים עם ציפיית ביהמ"ש כי אדם סביר יפנה אל עורך דינו מעת לעת ויעקוב אחר מועד קבלת פסק הדין. זאת, במיוחד לנוכח האופן בו התנהלה ישיבת שמיעת הראיות. לכן, ביהמ"ש קובע שהתובע לא אמר אמת גם לאמו וכי הוא ידע על מתן פסק הדין מגרושתו לפני חלוף המועד להגשת הערעור. התובע קיווה להגיע להסדר עם הגרושה וכאשר הבין שאמו יודעה על ידי גרושתו בדבר פסק הדין, וכי גרושתו נחושה לאכוף פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל, בדה מליבו את הטענה שלא עקב אחר מתן פסק הדין במשך תשעה חודשים וכי הופתע לראשונה לשמוע על קיום פסק הדין ביום 11.7.20.
אין קשר סיבתי בין הכשל הנטען ובין הנזק
- מכאן שגם אם הנתבע חדל באופן בו העביר פסק הדין לתובע יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור, ביהמ"ש קובע כי לא האמין לתובע כי לא ידע על פסק הדין ולכן, אין קשר סיבתי בין מחדל הנתבע ובין העובדה שלא הוגש ערעור במועד.
- אולם, גם אם ביהמ"ש היה מאמץ גרסת התובע כי נודע לו לראשונה על פסק הדין, לאחר חלוף המועד להגשת הערעור ולא במועד שליחת מכתב הנתבע אליו, או באמצעות מזכירות בית הדין, או מגרושתו, עוד קודם לכן, עדיין על התובע להוכיח קשר סיבתי בין מחדל הנתבע ליידע אותו בזמן אמת בדבר מתן פסק הדין ובין הנזק שנגרם.
- התובע טוען בסיכומיו כי הגשת ערעור "יכול והייתה משנה" התוצאה. אולם, אין די בכך. על התובע היה להוכיח כי הגשת ערעור הייתה משנה התוצאה.
- על אף שלשיטת התובע, הנתבע גרם כביכול לכך שהוא איבד זכותו להגיש ערעור, התובע מבקש מהנתבע, לאחר שקיבל ייעוץ מעו"ד בר מוחא, להגיש בקשה להארכת מועד. זאת, על אף שהנתבע מציע שעו"ד בר מוחא יגיש הבקשה והוא יצרף לה מכתב מטעמו. מצופה היה שהתובע יאבד לכאורה האמון בנתבע ויבקש מעו"ד בר מוחא להגיש בשמו הבקשה להארכת מועד. כמו כן, מצופה היה שעו"ד בר מוחא יעמוד על הכללת טיעון בבקשה לגבי עיוות הדין הנטען, או הטעות המשפטית שנפלה בפסק הדין. אולם, הבקשה נשענת על כך שהתובע לא קיבל פסק הדין ותו לא. לכן, ביהמ"ש קובע כי מחדלו של התובע להעיד את עו"ד בר מוחא מקים חזקה שהאחרון הסביר לתובע כי גם אם הערעור היה מוגש בזמן, לא היה בכך כדי להועיל.
- לא זו אף זו, גם לאחר שבית הדין דחה את הבקשה שהגיש בשמו הנתבע, התובע לא מגיש בקשה באמצעות עו"ד בר מוחא, אלא בעצמו. עובדה זו מחדדת עוד יותר את מחדלו של התובע לזמן את עו"ד בר מוחא כעד. העובדה שלא זימן אותו מלמדת שאם היה מעיד אותו, עו"ד בר מוחא לא היה תומך בגרסת התובע לגבי סיכוי ממשי לערעור ככל שהיה מוגש במועד, או לאחר המועד, ברשות. זאת, לנוכח העובדה שהתובע מצהיר בסעיף 21 כי עו"ד בר מוחא נתן לו ייעוץ כאשר כל מסמכי התיק לפניו.
- לא זו אף זו, אילו סבר עו"ד בר מוחא כי התוצאה יוצרת עיוות דין, חזקה שהיה מציע לתובע לעתור לבג"ץ, כדי למנוע עיוות דין. אולם, עתירה לא הוגשה ועו"ד בר מוחא לא העיד ואף לא הגיש בשם התובע בקשה לבית הדין העליון, ומכאן שגם הוא סבר שאין בנסיבות העניין סיכוי ממשי לערעור, אם ישמע לגופו.
- גם בבקשה הנוספת שהגיש התובע, הוא לא מסביר לבית הדין מהי הטעות שנפלה בפסק הדין וזאת כאמור לעיל, לאחר שנועץ בעו"ד בר מוחא.
- חשוב מכך, גם בכתב התביעה, התובע לא הסביר כיצד היה משכנע בית הדין העליון שהערכאה הדיונית טעתה.
- התובע מפנה בסיכומיו לעניין פלוני וטוען שבסופו של יום נקבע שם סכום כתובה נמוך. אולם, להבדיל מעניין פלוני, הכתובה כאן נקבעה מלכתחילה על סכום נמוך יחסית לכתובה בסך של מיליון ₪ בעניין פלוני. כמו כן, לא נקבע כי פלוני נהג כ"רועה זונות" ושיקר לבית הדין. מכאן שכאשר אין מדובר בסכום גבוה יחסית כגון מיליון ₪, ציפית התובע להפחתת סכום הכתובה, כאשר נמצא כי נהג כ"רועה זונות" ושיקר לבית הדין, אינה מצביעה על סיכוי ממשי לערעור, אם היה מוגש. התובע לא הפנה ביהמ"ש לפסק דין עם נסיבות דומות בו הופחת סכום הכתובה. העובדה שבית הדין הציע לפני ששמע הראיות, סכום נמוך יותר מסכום הכתובה, אינה מסייעת. ולראיה, הגרושה לא קיבלה ההצעה.
- לכן, בנוסף למסקנה שהתובע ידע על פסק הדין ממזכירות בית הדין, או מגרושתו, או יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור, מהנתבע, ביהמ"ש דוחה הטענה כי מחדל של הנתבע, גרם לנזק לתובע. זאת, בגין העדר קשר סיבתי בין מחדל של הנתבע ובין התוצאה.
- ביהמ"ש קובע שמי שאחראי לנזק הוא התובע שקבע סכום הכתובה עת נשא את בח"ל אותה עת. היה עליו להביא בחשבון שאם יגרום לגירושין עקב בגידה, יאלץ לכבד התחייבותו. אם לא די בכך, לאחר שבגד ברעייתו דאז, הסתיר עובדה זו מבא כוחו והגיש בכתב ההגנה גרסה כוזבת לבית הדין, כאשר הוא עצמו מאשר, מאוחר יותר, בחקירתו, שתאריך תחילת הבגידה היה מוקדם יותר מהמועד שמסר לבית הדין בדיון קודם.
שמירה על פרטיות הגרושה
- על מנת להגן על פרטיות הגרושה, ביהמ"ש אוסר לפרסם פרטי התובע.
הוצאות
- מכיוון שביהמ"ש דחה התביעה היה מקום לחייב התובע בשכ"ט בא כוח הנתבע בסכום ההולם סכום התביעה, כחצי מיליון ₪. אולם, ביהמ"ש מביא בחשבון, גרסאותיו הסותרות של הנתבע לבית הדין העליון ולבימ"ש זה, והעברת פסק הדין במלואו, אף לשיטתו, לתובע, יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור. לכן, כל צד יישא בהוצאותיו.
סוף דבר
- אשר על כן, ביהמ"ש דוחה התביעה ללא צו להוצאות.
ניתן היום, י"ח סיוון תשפ"ב, 17 יוני 2022, בהעדר הצדדים.
