| בפני כבוד השופט בן ציון קבלר | |
מאשימה | מדינת ישראל מדינת ישראל | |
נגד | ||
נאשמים | פלוני | |
החלטה |
בתיק זה הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים,
ביום 24.10.21.
עפ"י עובדות כתב האישום בהן הודה, במועדים הרלוונטיים, הנאשם היה בלתי מורשה לנהיגה אשר מעולם לא הוציא רישיון נהיגה. ביום 2.5.20 סמוך לשעה 22:55, נהג הנאשם ברכב שאינו נושא לוחית רישוי בכביש 4 , כשהוא מסיע עימו קטין נוסף. באותן נסיבות נכנס הנאשם לצומת לא פנוי, חצה את הצומת על מעבר החצייה המיועד להולכי רגל, חסם את נתיב נסיעתו של רכב אחר וגרם לתאונת דרכים, במהלכה הסתובב רכבו של הנאשם והתהפך עד שנעצר. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכבים המעורבים נזק ואילו הקטין הנוסף נחבל בגופו והגיע מורדם ומונשם לבית חולים כשהוא סובל מפגיעת ראש קשה ופגיעות נוספות כמתואר בכתב האישום. הקטין אושפז במשך 16 ימים ומשם הועבר להמשך טיפול ביחידת השיקום בבית חולים לוינשטיין. כתוצאה מהתאונה נפגע הנהג המעורב ונזקק לטיפול רפואי בבית החולים וכן נחבל הנאשם בגופו והובהל אף הוא לבית חולים לקבלת טיפול רפואי.
לפיכך נקבע כי הנאשם ביצע עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה – לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של כניסה לצומת לא פנוי– לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), עבירה של נהיגה בקלות
ראש - לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38 לפקודה, עבירה של התנהגות הגורמת נזק – לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, וכן עבירה של עבירה שגרמה לחבלה של ממש – לפי סעיף 38(3) לפקודה.
במועד הצגת הסדר הטיעון בישיבה מיום 24/10/2021 ציינה ב"כ המאשימה כי "הצדדים ייטענו לעונש באופן פתוח לאחר התסקיר. התביעה רשאית במסגרת ההסדר להגיש ראיות לעונש בדמות תעודות רפואיות והעדה של נפגע העבירה". (ההדגשה אינה במקור) על כך השיב ב"כ הנאשם: "מאשר דברי חברתי" (כך גם לגבי הדגשה זו).
בהמשך בדיון מיום 19.1.22, עת היו אמורים להישמע הטיעונים לעונש, עתר ב"כ הנאשם לדחיית הדיון, לצורך בחינת צירופו של תיק נוסף.
ב"כ המאשימה התנגדה והוסיפה: "המאשימה נערכה לטיעונים עם כל המשתמע מכך. כך שיש בידיי גם תסקיר על ביצוע העבירה ומסמכיו הרפואיים להגשה... ישנם טיעונים מפורטים כולל הפניות לתצהיר נפגע עבירה".
בסיומו של אותו דיון נקבע בהחלטה בין היתר כי "המאשימה תגיש לתיק את תסקיר הקרבן ומסמכים רפואיים אשר ייסרקו לתיק ע"י המזכירות".
ב"כ הנאשם נכח כמובן בדיון.
בהתאם לאמור לעיל, הוגשו ביום 27.3.22 אל תיק בית המשפט תצהיר עליו חתם נפגע העבירה, חתום ע"י עו"ד, וכן אסופת מסמכים רפואיים המעידים על פגיעותיו ומצבו הרפואי של הנפגע בתיק.
ביום 28.3.22 הוגשה "הודעה לבית משפט" מטעם ב"כ הנאשם, לפיה העבירות בהן נקבעה אשמתו של הנאשם אינן נופלות בגדר "עבירה" כמשמעותה בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א – 2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה") ומשכך אין מקום לקבל תצהיר הנפגע ומסמכיו הרפואיים לתיק.
משהורתי לב"כ הנאשם לנמק מדוע עד עתה השהה טענותיו לעיל, השיב ב"כ הנאשם ביום 4.4.22 כי "בחלוף חודשים ימים עוד טרם הגישה התביעה את המסמכים האמורים, הבינה ההגנה כי התביעה זנחה את הבקשה להגיש את המסמכים לאחר שעיינה בחוק זכויות נפגעי עבירה והבינה כי בעניינו, אין באפשרותה לעשות כן מאחר החוק לא חל". ב"כ הנאשם חזר על טיעוניו באשר לתחולת חוק זכויות נפגעי עבירה והתנגד לעדותו של נפגע העבירה או להגשת כל מסמך המתאר את מצבו של נפגע העבירה.
ב"כ הנאשם אף הלין, מדוע נעשית הפנייה אליו שכן המאשימה היא זו שהשתהתה בהגשת המסמכים הרפואיים והתצהיר.
ביום 5.4.22 הגיבה המאשימה בכתב לטענות ב"כ הנאשם וטענה כי גם אם לא חוסות העבירות תחת חוק זכויות נפגע עבירה, כטענת ב"כ הנאשם, הרי שהגשת מסמכים רפואיים והעדת קורבן העבירה הם חלק מהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, דבר אשר הובהר לפרוטוקול ואף זכה לאישור ב"כ הנאשם במעמד הדיון. עוד טענה כי הבאת ראיות באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בשלב הטיעונים לעונש, הוסדר זה מכבר בסעיף 40 י לחוק, וכי על אף שתיקון 113 אינו חל בעניינם של הקטינים, הרי שבית המשפט רשאי להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בו, תוך התאמתם להענשת קטין. אשר על כן עתרה לקבל המסמכים וכן תצהירו של נפגע העבירה, תוך שהדגישה כי לב"כ הנאשם עומדת הזכות לחקור את הנפגע חקירה נגדית.
דיון
ב"כ הנאשם מתנגד להגשת "תצהיר הקורבן" שכן לא ניתן להגיש כזה לפי חוק זכויות נפגעי עבירה
תשס"א 2001, (להלן חוק זכויות נפגעי עבירה), וכן מתנגד להגשת מסמכים רפואיים.
אחלק ההחלטה לשניים – לעניין התצהיר האמור ולעניין המסמכים הרפואיים.
מתוך עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה הנאשם, עולה בבירור כי כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו נזקים רפואיים לנפגע העבירה. נפגע העבירה, קטין אף הוא, הובהל לבית החולים מורדם ומונשם, נזקק לאשפוז ארוך ובהמשך הועבר לאשפוז בבית חולים שיקומי למשך תקופה משמעותית.
בעת הודייתו של הנאשם במיוחס לו, הבהירה המאשימה כי ההסדר אליו הגיעו הצדדים נשען בין היתר על זכותה של המאשימה להביא בפני בית המשפט תמונה מלאה באשר לנזקיו של נפגע העבירה. תמונה זו תובא, כך הוסכם, באמצעות מסמכיו הרפואיים של הנפגע וכן העדתו.
דברים אלו הוסכמו על ב"כ הנאשם באמירה מפורשת.
ב"כ הנאשם מציין, עת מלין הוא על בית המשפט (לעניין הערת בית משפט באשר לשיהוי בהגשת הבקשה שהוגשה בשלהי חודש מרץ 2022) כי הוא עוקב באדיקות רבה אחר מתן ההחלטות בתיק והגשת המסמכים, אך נראה כי לא עקב אחר הסכמותיו שלו – זאת כמצוין במפורש בדיון מחודש אוקטובר 2021 – באותו דיון הסכים ב"כ הנאשם בצורה מפורשת לשני דברים רלבנטיים לענייננו: להגשת מסמכים רפואיים ולהעדת קורבן העבירה.
מדוע לא התנגד דאז? זאת ועוד גם ביום 19 לינואר חזרה באת כח המאשימה והדגישה כי תגיש מסמכים רפואיים מדוע שוב לא השמיע קול? הטענה כאילו הזמן להשמיע ההתנגדות הוא רק בעת הגשת המסמכים לא מקובלת עלי ואינה במקומה. ב"כ הנאשם עצמו מציין כי רק לאחר הדברים
עיין בחוק זכויות נפגעי עבירה – באם רצה לומר כי מתחרט הוא על ההסכמה – ישנה דרך וניתן לומר הדברים נכוחה ולבקש לחזור בו מן ההסכמה – הדבר כפוף לאישור בית המשפט.
הבקשה להוציא המסמכים הרפואיים היא בניגוד להסכמה מפורשת שניתנה – מוטב היה שלא להכלילה בבקשה שכן מדובר בטענה כנגד הסדר אותו כרת הסנגור עם התביעה – בעניין זה אפנה לסעיף 15 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986, לפיה אין על עורך דין לטעון כנגד הסכם שהיה שותף לעריכתו. אין הכוונה חלילה כי נעברה כאן עבירה אתית, ב"כ הנאשם מנסה לעשות עבודתו נאמנה ובכישרון, אלא שגם מאמץ זה ראוי שיהיה תחת הכללים ובנסיבות המתאימות.
זאת ועוד – תובע רשאי להביא ראיות לעניין העונש מכח סעיף 187 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב 1982 (להלן החסד"פ) וספציפית לעניין תיעוד רפואי ניתן להפנות אף לסעיף 20 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971.
לא נשמעה טענה כי המסמכים שהוגשו אינם נמצאים בתיק ומכל מקום לא הייתה כל הגבלה ביכולת להגיש מסמכים רפואיים כאמור לפי הסכמת הצדדים.
היוצא מכך כי הטענה לגבי המסמכים הרפואיים נדחית וכך גם הבקשה להוציאם מתיק בית המשפט.
באשר לתצהיר קורבן העבירה – הרי שנדמה כי כאן התערבבו להם שלושה מושגים. תסקיר קורבן, הצהרה לפי חוק זכויות נפגעי עבירה ותצהיר קורבן עבירה.
יאמר מיד כי גם בעניין זה רועמת שתיקתו של ב"כ הנאשם אל מול הצהרת התובעת בדיון מיום 19/1/2022 כי תגיש כל המפורט שם לתיק ומן הראוי היה לטעון הדברים על אתר במעמד הדיון. אלא שכאן נכון אני ללכת כברת דרך לקראת ב"כ הנאשם ו"לסגת" אל הישיבה בה הוצא ההסדר שכן בה ציינה התובעת כי תבקש "להעיד" את קורבן העבירה. לא דובר על תסקיר ולא על תצהיר (ולא הצהרה).
תסקיר קורבן מקורו בסעיף 187 (ב) לחסד"פ ובית משפט הוא שמורה על עריכתו וזה נערך על ידי קצין מבחן (או עובד סעד בהתאם לנסיבות) ואין מחלוקת כי אין זה המצב בענייננו.
חוק זכויות נפגעי עבירה קובע בסעיף ההגדרות – סעיף 2, בין היתר כי:
"עבירה" – עבירה, למעט עבירת תעבורה שמתקיימים בה כל אלה:
(1) היא מסוג עוון או פשע;
(2) היא נעברה בישראל, ואם נעברה מחוץ לישראל בית משפט בישראל דן בה;
(3) חקירתה תיעשה בידי הגוף החוקר והתביעה בה תנוהל בידי תובע;"
"עבירת תעבורה" – עבירה ששופט תעבורה מוסמך לדון בה לפי הוראות סעיף 25(א)(1) עד (3) ו-(5) לפקודת התעבורה, למעט עבירה לפי סעיפים 64 ו-64א לפקודה האמורה;"
אין מחלוקת כי העבירות בהן הודה הנאשם הינן עבירות תעבורה בהגדרתן, ומשכך אינן חוסות תחת חוק זכויות נפגעי עבירה ומשכך באשר לטיעון זה – הצדק עם ב"כ הנאשם.
אלא שהמאשימה בטיעוניה אינה חולקת על האמור לעיל. היא אינה מבקשת להביא בטיעוניה את מסמכיו הרפואיים של נפגע העבירה וכן את גרסתו, מכוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה, ואף אינה עותרת להבאת תסקיר קורבן כהגדרתו בחוק, או "הצהרה" אלא מבקשת היא להביא תצהיר, במובחן מתסקיר והצהרה, בדבר גרסתו של נפגע העבירה וכן לתמוך אותו במסכים רפואיים, ובכך להביא בפני בית המשפט תמונה מלאה של הנזקים שנגרמו בעת ביצוע העבירה.
תיקון 113 לחוק העונשין קובע כי בעת קביעת עונשו של נאשם על בית המשפט לתת דעתו, בכל הנוגע למעשה העבירה, בין היתר לנזק שאותה עבירה גרמה.
כך בסעיף 40ט:
"בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם:
(1) התכנון שקדם לביצוע העבירה;
(2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה;
(3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה;
(4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה;
(5) ....."
בהקשר זה קובע סעיף 40י כי קביעת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה תעשה על בסיס הראיות אשר הובאו. ככל שלא הובאו, משום שלא ניתן היה לטעון לגביהן קודם לכן – רשאי בית המשפט להתיר למי מהצדדים להביאם בשלב הטיעונים לעונש.
"40י.(א) בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) –
(1) ...
(2)בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין."
אומנם נכון כי תיקון 113 אינו חל על קטינים ועם זאת, חוק העונשין קובע בסעיף 40טו כי בית משפט לנוער רשאי להתחשב באותם עקרונות ושיקולים מנחים שבתיקון 113 ככל שסבר שראוי לתת להם משקל.
"40 טו(א) על ענישת קטין יחולו הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971.
(ב) בלי לגרוע מהאמור בסעיף קטן (א), בית המשפט רשאי להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בענישה המנויים בסימן זה, תוך התאמתם לענישת הקטין, ככל שסבר שראוי לתת להם משקל בנסיבות המקרה".
זאת ועוד – כאמור וכמפורט לעיל לתביעה האפשרות להביא ראיות לפי סעיף 187 (א) לחסד"פ ובאשר לעניין התצהיר – הרי שכאן שוב נפנה אל פקודת הראיות לסעיף 15 (א) וכן סעיף 15 (ב) 4 – שהרי עניין לנו בעובדות שהועלו על הכתב על דרך תצהיר ונחתמו (כנחזה) בפני עורך דין. בית משפט רשאי לקבל תצהיר שכזה מבלי לגרוע בזכותו של ב"כ הנאשם לחקור את המצהיר.
סבורני כי עדותו של נפגע העבירה ומסמכים המתעדים את נזקיו הינם חלק אינהרנטי וחשוב מהבנת הנזק אשר נגרם בעת ביצוע העבירות על ידי הנאשם (ראה לעניין זה אף הנחיות פרקליט המדינה, הנחייה מספר 9.2- בירור מצבו הרפואי של נפגע עבירה עובר לעריכת הסדר טיעון או לשלב הטיעון לעונש). ויודגש המאשימה אינה מבקשת להביא בפני בית המשפט "תסקיר קורבן", תסקיר אותו עורך קצין מבחן אלא תצהיר בלבד. שהינו משול לעדות ראשית של אדם. על תצהיר זה קיימת לנאשם זכות לחקור את המצהיר בחקירה נגדית ולנסות להפריך טענותיו.
זאת ועוד – סעיף 18 (א) לחוק זכויות נפגעי עבירה דן ב"הצהרת נפגע" – הצהרה זו יכול ותינתן (ללא כל אזהרה הניתנת בתצהיר לומר אמת וכו') לרשויות התביעה ומהם ישירות אל בית המשפט ולא ינתן להלין נגד קבלתה. הצהרה שכזו (באם הוגשה בשלב החקירה) צריכה להערך לפי טופס 2 שבתוספת (ראה סעיף 11(א) לתקנות זכויות נפגע עבירה, התשס"ב 2002 ומכל מקום לפי אותם כללים ניתן להגיש הצהרה שכזו בשלב הדיונים בגזר הדין.
נראה כי דווקא הדרך בה בחרה התביעה מקילה עם הנאשם, שכן חתום הוא על תצהיר לאחר שהוזהר כי עליו לומר אמת – לא נטען כי קורבן העבירה לא יעמוד לחקירה והדבר נתון לבחירת הסנגור לחוכמתו ותבונתו.
מכל מקום – מצאתי לנכון, לאור כל האמור להניח לפתחו של הסנגור את ההחלטה באם מוכן הוא כי תצהיר נפגע התאונה בה עסקינן יוגש חלף עדותו הראשית (למרות כי כאמור לבית משפט הסמכות לקבוע כך), ואו אז לחקור את הנפגע (או לוותר על חקירתו) או לבקש כי נפגע העבירה ייחקר חקירה ראשית ונגדית.
יוזמן זאת יודיע עד ליום 13/4/2022 – לא מצאתי לנכון לקיים דיון בנושא.
סוף דבר:
המסמכים הרפואיים ישארו בתיק כפי שהוגשו. בקשת הסנגור בעניינם נדחית.
תצהיר נפגע העבירה ישאר בתיק אלא אם יעביר הסנגור עמדתו כמפורט.
הנפגע יוזמן לדיון לפי אותה ההחלטה.
התיק יעלה בפני ביום 14/4/2022.
הוא על ידי המאשימה למועד הדיון הקבוע.
ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"ב, 06 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
