ביהמ"ש לענייני משפחה קריית שמונה, שופט רן ארנון: תביעה נזיקין של אישה כנגד בעלה בעקבות שנים רבות של התעללות (תלה"מ 48940-07-20)

בית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה

תלה"מ 48940-07-20 ש' נ' ש'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט רן ארנון

תובעת

ל' ש'

באמצעות ב"כ עוה"ד סמדר וינברג

נגד

נתבע

נ' ש'

באמצעות ב"כ עוה"ד האני ברבארה

פסק דין

לפניי תובענה נזיקית אותה הגישה התובעת כנגד בעלה לשעבר, לחייבו בפיצויים בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו לה בעקבות התעללות פיזית, נפשית ומינית כלפיה, לאורך שנים ארוכות. את סכום התביעה העמידה התובעת בגובה סמכות בית המשפט, אם כי ייאמר כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מבית המשפט השלום, אינה מוגבלת בסכום.

רקע

התובעת והנתבע הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו זה לזו בנישואין דתיים בשנת 1981, ולהם 3 ילדים בגירים. הצדדים היו נשואים כ-36 שנים בטרם התגרשו בפברואר 2017.
התובעת מזכירה ב*****, הנתבע *****, עד לגירושים התגוררו יחד ביישוב ****.
בין הצדדים התקיימו הליכים משפטיים קודמים להליך זה, ובפרט תביעה רכושית תלה"מ 71390-01-17 שהסתיימה במתן פסק דין. הערעור שהוגש על ידי התובעת נדחה.
נגד הנתבע הוגש ביום 05/04/2017 כתב אישום בגין תקיפת התובעת, בהתייחס למקרה מיום 23/6/2016, בו תקף את התובעת בעת ויכוח ביניהם (ת"פ 10553-04-17). במסגרת הסדר טיעון הודה הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן והורשע, בהתאם להודאתו, בעבירת תקיפה סתם - בת זוג לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על הנתבע נגזרו 8 חודשי מאסר על תנאי, וכן פיצוי התובעת בסכום של 4,000 ₪.
ביום 20/07/20 הגישה התובעת את התביעה דנן בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מאלימות והתעללות נפשית, מינית ופיזית, רשלנות, לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת חובה חקוקה מצד הנתבע. תביעתה אינה נסמכת רק על האירוע הנ"ל בו הורשע הנתבע, אלא מתוארת בה מסכת התעללות והתעמרות שנמשכה למעלה מ-30 שנה, ואת תביעתה הגדירה התובעת כמעין הגשת חשבון על שנים ארוכות בהן סבלה מהנתבע מאלימות על כל רבדיה וגווניה.
לכתב התביעה צירפה התובעת חוו"ד רפואית מטעמה, בניגוד לתקנות. משכך הורה המותב הקודם על הוצאתה מהתיק. תחת זאת הגישה התובעת בקשה למינוי מומחה רפואי, אליה התנגד הנתבע.
ביום 08/03/2021, קבע המותב הקודם כי חרף נימוקי ההתנגדות מטעם הנתבע, יש מקום למינויו של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. לפיכך, הורה על מינוי ד"ר ירון גילת כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה התבקש לתת חוות דעתו בקשר למצבה הרפואי של התובעת, ולקשר הסיבתי בינו לבין מעשי האלימות המתוארים על ידה, ובאם נגרמה לה נכות בגינם.
ביום 5/5/2021 הוחלט על העברת התיק למותב זה בשל היכרות המותב הקודם עם אחד העדים.
בתיק התקיימו 3 דיוני הוכחות. מטעם התובעת העידו ילדי הצדדים – ש', א', ט'; קרובי משפחתה (ושכניה), חברת ילדות, אחותה (וחברתה לעבודה); מטעם הנתבע העידו אחיו, אחייניו, וכן מכר של הנתבע שעבד בשיפוץ הבית.

בנוסף המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו בישיבה נפרדת שהוקדשה לכך במיוחד.

סיכומי הצדדים הוגשו ועתה בשלה העת לפסק הדין.

האם זכאית התובעת לפיצויים בגין התנהגות הנתבע ואירועי האלימות שנקט כלפיה לאורך שנות נישואיהם? ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לקבוע את גובה הנזק ובגין איזה מראשי הנזק שנתבעו יש לפסוק לתובעת פיצוי.

טענות התובעת

התובעת טוענת כי לאורך שנות נישואין ארוכות סבלה מאלימות פיזית, נפשית ומינית מצד בעלה לשעבר, הנתבע. לדבריה, יחסו אליה השתנה דרמטית לאחר לידת ביתם הבכורה, אז החלו גילויי אלימות מילולית ופיזית מצד הנתבע, השפלות ומכות ובידודה ממשפחתה. בנוסף, הנתבע החל נוהג בה כבשפחת מין לטענתה, תוך שהוא מחייב אותה בקיום יחסי מין עמו, וכשסירבה הגיב כלפיה באלימות קשה לרבות מעשי אינוס.
לדבריה, נאלצה להסתיר את מצבה ולעשות כל שביכולתה כדי לרצות את הנתבע. מידי פעם הייתה מספרת לחברותיה ומשפחתה מעט מאירועי האלימות, אך למרות הפצרותיהם להתלונן היא לא העזה. גם תחושת המחויבות כלפי המשפחה הותירה אותה במקום הקשה שבו שהייתה.
התובעת מתארת מקרים קשים של אלימות, כך למשל מתארת כי כאשר בשנת 2014 סבלה מכאבי תופת ונזקקה לטיפול עקב פריצת דיסק, גם במצב זה, כשהיא כאובה במיטתה אילץ אותה הנתבע בכוח ובאלימות לקיים עמו יחסי מין. כמו כן, נהג לצפות בסרטים פורנוגרפיים והכריח אותה לצפות יחד איתו.
התובעת סבלה מזעמו של הנתבע שתקף אותה בנוכחות ילדיהם, במקרה אחד אף נזקקה לטיפול רפואי שכלל תפרים במצח. לטענתה, נאלצה לשקר לצוות הרפואי שנפלה בשל החשש מתגובתו של הנתבע. התובעת פחדה מהנתבע ולא התלוננה במשטרה על מעשיו.
עוד מתארת כי בשל סימני האלימות הקשים שנותרו בגופה נאלצה לקחת חופשות מחלה והסתגרה בביתה מהבושה.
הנתבע נהג להתפרץ עלייה לעיתים קרובות ולהכות אותה, ולדבריה היא חיה בחרדה יומיומית. זאת ועוד, לדבריה לאחר כל מקרה אלימות כלפיה היה הנתבע מאיים עליה כי "יעלים אותה" אם תתלונן עליו במשטרה. הנתבע החזיק אקדח ברישיון, מה שהגביר את החרדה שלה.
הנתבע היה שולט בה, נהג לעקוב אחריה והאשים אותה בבגידה, היה מתעלל בה פיזית, נפשית וכלכלית, היה משפיל אותה ומהלך עליה אימים, עוד מתארת מעשי אונס וסדום חמורים. עקב מעשיו סבלה התובעת ממצב נפשי קשה, לרבות דיכאון ומחשבות אובדניות.
אם בכך לא די, נהג הנתבע לבגוד בה, ובמקרה אחד נעצר ע"י המשטרה נוהג בשכרות כשלצדו אישה העוסקת בזנות, בעקבות כך רישיונו נשלל והוא פוטר מעבודתו. כששאלה לפשר עיסוקיו היה תוקף ומכה אותה.
התובעת מתארת מקרה נוסף של אלימות קשה שהתרחש ביום 20/8/08, בו הנתבע התפרץ לאחר שגילה שריטה על הג'יפ. לטענתה ניסתה להרגיע אותו ובתגובה התנפל עליה, הרביץ לה בכל חלקי גופה וחנק אותה. בתה ט' ניסתה להדוף את הנתבע שבתגובה סטר לה ודחף אותה. הבת התקשרה לאחיה – ש' , רק לאחר התערבות חבר של הנתבע הוא פסק. לאחר מכן שמעה אותו משתולל וצועק שיהרוג אותה. התובעת ברחה והתחבאה, אולם הנתבע מצא אותה, גרר אותה בכוח. לטענתה, לאחר שאיים עליה כי ירצח אותה, גמלה בליבה ההחלטה לברוח. התובעת נסעה לחברתה והודיעה לנתבע על רצונה להתגרש, אולם לאחר שכנועים רבים היא שבה הביתה.
בסיוע בני משפחתה התלוננה התובעת במשטרה על מקרה אחד, בו הורשע כאמור הנתבע. במקרה זה, הנתבע האשים את התובעת בבגידה, הטיח את ראשה במקרר בעוצמה, הכה אותה וחנק אותה. לדברי התובעת זה היה "הקש ששבר את גב הגמל", לאחריו הבינה שאסור לה להישאר עם אדם כזה והודיעה על רצונה להתגרש. אז נסעה ל**** לאחותה והיא נשארה שם מחשש לחייה, משם אף הגישה בקשה לגירושין בבית הדין השרעי.
עוד טוענת כי האלימות כלפיה כללה גם אלימות כלכלית, פגיעה בפרטיותה, וכן הוצאת דיבתה.
לדבריה, בערב 25/6/2016 לקחה את "ההימור האחרון" בחייה כשעזבה את הנתבע, והוסיפה שלמרות שהייתה בטוחה שהוא ירצח אותה, העדיפה למות מאשר להמשיך לחיות עמו.
התובעת קיבלה טיפולים פסיכולוגיים, ומאז שחזרה לארץ ועד היום לוקחת כדור במרשם פסיכיאטרי שעוזר לה לישון בלילה, ללא סיוטים ונדודי שינה. לדבריה כשניסתה להפסיק עם הכדורים לא הצליחה לתפקד.
לתובעת נגרמו צלקות נפשיות ופיזיות שהתגבשו לנכות נפשית צמיתה, כאב וסבל פוסט טראומתי, נזקים כלכליים. לתובעת נגרמו הוצאות רבות עד עכשיו ועוד צפויות לה הוצאות בגין טיפולים ותרופות.
התובעת דורשת לסגור את החשבון הפיזי, הרגשי והפסיכולוגי בשווי כסף, כלשונה.

טענות התובעת בהתייחס לעילות התביעה

יש לחייב את הנתבע בפיצוי התובעת בשל אחריותו המלאה בגין נזקיה. כן יש לפצותה בגין עוולות שעוול כלפיה – לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת חובה חקוקה.
לשון הרע – הנתבע פרסם ברחבי היישוב את טענותיו לבגידתה לכאורה, פרסומים שנועדו להשפיל אותה ולבזותה ואשר יש בהם לשון הרע לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965.
פגיעה בפרטיות – הנתבע התחזה לתובעת בפייסבוק, ובטלפון הנייד שלה, פגע בפרטיותה שלא כדין, פגיעה שנעשתה במזיד. מסיכומי התובעת עולה כי הנתבע גם הורשע בעבירות אלה אך, בפועל, הוא הורשע בעבירה של תקיפת בן זוג, ולא בעבירות של התחזות או פגיעה בפרטיות.
רשלנות – סעיף 35 לפקודת הנזיקין; הפרת חובה חקוקה – סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין – הנתבע הפר חובות חקוקות ו/או לא קיים חובות המוטלות עליו, כמו גם הפר את הוראות חוק העונשין, בין היתר, סעיפים 378 – 382 לחוק העונשין, עבירות מין לפי סעיפים 192, 351 ו-345-348 לחוק העונשין וכן חובות לפי החוק למניעת הטרדה מינית וגרם בכך נזק לתובעת.
עוולת התקיפה סעיף – 23(א) לפקודת הנזיקין – לתובעת נגרמו נזקים פיזיים ונפשיים עקב התקיפות הרבות שספגה מהנתבע, נגרמה לה פגיעה בגופה בנפשה ובאוטונומיה שלה.
בנוגע לקשר הסיבתי והנזק שנגרם טוענת התובעת, כי הדבר הוכח בראיות כדבעי וחוזרת על טענתה כי "הדבר מדבר בעד עצמו".
על הנתבע לזכותה לאור מסכת ההתעללות רבת השנים המפורטת בתביעתה. הנתבע התרשל כלפיה, ומעשיו ומחדליו אינם התנהגות של אדם סביר. אין חולק כי מתקיים קשר סיבתי בין התנהגותו של הנתבע כלפיה לבין הנזק שנגרם לתובעת. משכך על הנתבע לפצות אותה בגין הנזקים הממוניים, הנפשיים והפיזיים שנגרמו לה, ללא צורך בהוכחת הנזק, וכן בהתאם לחוו"ד מומחה ותחשיבי נזק בהתאם לראיות.
לעניין הנזק טוענת התובעת כי מבחן הסיבתיות ומבחן האשמה המוסרית מביאים לתוצאה של אחריות מלאה של הנתבע למלוא הנזק, ללא אשם תורם מצדה.
בנוסף, קיים אינטרס ציבורי להעניש בעלי דין המוציאים מידע חסוי מחוץ לכותלי בית המשפט.
בנסיבות המקרה, יש לפסוק פיצויים עונשיים בגין הכאב והסבל מהם סובלת התובעת, כתוצאה מהאלימות הפיזית, הנפשית והמינית. התובעת סובלת מחרדות, מגבלות פיזיות, פוסט טראומה, נדודי שינה. התובעת איבדה את שמחת החיים ואת סיכוייה לפרק ב'. התובעת זקוקה לטיפולים פסיכולוגיים מתמשכים, תמיכה וחניכה (מנטורינג) ולעיתים טיפול תרופתי.
לטענתה, עצם העובדה שעדיין עובדת ומשתכרת אין בה כדי לפסול את זכותה לפסיקת נזק בגין הפסדי ההשתכרות שנגרמו לה, גם אם באופן חלקי.
בנוסף, יש לפסוק פיצויים בגין הוצאות רפואיות ונסיעה לטיפולים רפואיים, שנגרמו לה כתוצאה מאלימות הנתבע כלפיה. לטענתה הפסידה כחצי שנת עבודה בגלל הטיפול בעצמה וההחלמה. כמו כן הזדקקה ותזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים נפשיים.
בנוסף, לתובעת צלקת במצחה מהחבלה שגרם לה הנתבע.
עוד נטען כי נכותה הנפשית עשויה להתבטא בנכות תפקודית שתפגע ביכולת ההשתכרות העתידית שלה. ייתכן כי תזדקק בעתיד לעזרה בעבודות הבית. ייתכן שתזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד נוכח הפגיעה הנפשית והפוסט טראומה ממנה סובלת.
הנזקים הידועים לתובעת כיום - נזקים מיוחדים:

הפסדי השתכרות בתקופת הפסקת עבודתה ועד להחלמתה 50,000 ₪
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה נלוות חוו"ד רפואית וכיוצב 20,000 ₪
הוצאות משפטיות וכלליות 50,000 ₪

נזקים כללים:

הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד

לפי הנכות התפקודית ונפשית עד לגיל הפרישה מעבודה 350,000 ₪

אובדן תנאים סוציאליים ו/או הפסדי פנסיה ו/או

הפסד השתכרות לאחר גיל פרישה מעבודה 75,000 ₪

כאב וסבל 500,000 ₪
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד 60,000 ₪
הוצאות עבור עזרת הזולת בעתיד, בטיפול ובסיעוד 30,000 ₪
הוצאות עבור עזרת הזולת בעתיד,

בעבודות משק הבית ואחזקתו 20,000 ₪

בסה"כ טוענת לנזקים בסך של 1,155,000 ₪

עוד נטען כי יש לחייב את הנתבע בכפל הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בחוק לשון הרע, ללא הוכחת נזק בשל הזדון והכוונה לפגוע. גם באשר לפיצויים בגין כאב וסבל יש לפסוק פיצוי מוגבר המתייחס לא רק לאלימות הפיזית כגורמת נזק כי אם גם לאלימות המילולית ונפשית. כמו כן יש לקחת בחשבון שהנתבע אינו נוטל אחריות ואינו מביע צער או חרטה על התנהגותו.
בנסיבות המקרה, במסכת ההתעללות שנמשכה חיים שלמים, כשהאלימות וההשפלה הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, יש לפסוק פיצוי משמעותי שישקף את חומרת המעשים.

טענות הנתבע

תביעה זו היא עלילה שרקמה התובעת עם אחיותיה, במטרה להוציא את הנתבע מבית המגורים ולהביא למאסרו והשתלטות על רכושו. התובעת מגוללת אירועים שלא היו ולא נבראו, כל זה במטרה להשיג מה שלא הצליחה להשיג בתביעה לאיזון משאבים. הנתבע טוען כי מעולם לא נהג באלימות כלפי התובעת, אדרבא, היא זו הנוהגת כלפיו באלימות משפטית ומעלילה עליו עלילות שווא.
הנתבע הוסיף כי התובעת לא יכלה לשאת את הבושה מהבגידה שלה, ומתפקודה כאמא וכאשה, ולכן רקמה עלילה כנגדו. לאחר שלא הצליחה להשתלט על רכושו בהליך הרכושי הגישה תביעה זו בטענות לנזקים נפשיים.
הנתבע הוא אדם נורמטיבי, שהתובעת הביאה למעצרו והרחקתו מביתו. התובעת המשיכה והגישה בקשה לצו הגנה, לטענת הנתבע לאחר ששמע בית המשפט את הצדדים הוא דחה את הבקשה, ואישר הרחקת הנתבע מהתובעת לבקשתו.
הנתבע טוען כי התובעת גרמה לו עוול כבד במהלך חיי הנישואין, בגדה בו עם בן אחותו וקיימה קשרים באינטרנט עם גברים נוספים. עוד נטען, כי הזניחה את בעלה וילדיה. לטענתו התובעת סבלה ממצבי רוח משתנים, לא תפקדה כבת זוג, סבלה מחוסר ערך עצמי וכתוצאה מכך התנכלה לנתבע והתעללה בו נפשית. גם עדויות הילדים שניתנו כנגד הנתבע הן תוצאות מזימתה של התובעת לגייס את הילדים כנגד אביהם.
על העוול הכבד שגרמה לו, כך לטענתו, הוסיפה הגשת תלונת שווא על אלימות ואינוס שגרמה למעצרו. חרף טענותיה בגין עבירות חמורות, שלכאורה ביצע כלפיה הנתבע במשך 35 שנים, כנגד הנתבע הוגש לבסוף כתב אישום בגין תקיפה סתם של בן זוג, בה הודה הנתבע רק לצורך סיום הפרשה וסיום הלחץ והסיוטים שתקפו אותו, לדבריו, נוכח תלונות התובעת.
באשר לטענות התובעת - הנתבע מכחיש את טענותיה ביחס לשינוי בהתנהגותו כלפיה. כמו כן מכחיש כי אי פעם כפה עלייה לקיים עמו יחסי מין, ומכחיש כי נהג בה באלימות בשל סירובה, וכן מכחיש כי אילץ אותה לצפות בסרטים פורנוגרפיים.
הנתבע טוען כי מעולם התובעת לא התלוננה בפניו על פחד או חרדה, וייתכן כי אלה נובעים מכך שבגדה בו והלכה לטיפול פסיכולוגי, ופחדה שהדבר יתגלה.
לטענתו האירוע שבו נפצעה התובעת במצחה קרה עקב נפילתה בבית, ללא כל קשר אליו, ולא בכדי נמנעה מהגשת מסמכים רפואיים מביה"ח לתיק בית המשפט.
עוד נטען, כי מעולם לא פנו אליו ממשפחתה של התובעת או מחבריה בקשר עם היותו אלים, לכאורה. הנתבע נהג בתובעת באופן טוב ועשה הכול כדי לשמח אותה לדבריו, לרבות נסיעה לחופשות, מתנות, כסף לבזבוזים, וכל זאת למרות התנהגותה כלפיו ובגידתה.
אין כל קשר בין חופשות מחלה שלקחה התובעת לבין אלימות לכאורה.
באשר לאירוע שריטת הג'יפ לגביו נטען שהנתבע התעצבן והתפרץ, טען הנתבע, כי זה טבעי שיכעס לאחר ששרטו לו ג'יפ חדש. עם זאת מכחיש כי תקף את התובעת או בתם. לטענת הנתבע מספר אנשים היו נוכחים באירוע מיום 20/8/2008 ואם אכן הייתה אלימות מצדו, כפי שטוענת, מישהו מהם היה מתלונן.
הנתבע טוען כי טענות התובעת בנוגע לבגידותיו והתרועעות עם נשים זרות, סותרות את טענותיה כי נהג לקיים עמה יחסי מין בכפייה כל אימת שחפץ, שכן אז, לכאורה, קיבל ממנה את מבוקשו.
התובעת מנסה להכפישו על ידי טענות לאלימות, התעללות ואונס ואף טענות שעקב אחריה, וכן גייסה את ילדיהם ושכניה לתמיכה בעלילה שלה נגדו.
בקשר עם הנסיעה ל***** טען הנתבע כי בין הצדדים פרץ ויכוח, אך לא הייתה כל אלימות מצידו.
הנתבע מכחיש כי הוא אחראי לכל נזק שנגרם, אם נגרם, לתובעת. התובעת סבלה מהתקף חרדה ללא כל קשר אליו, מצבה הנפשי נבע מכך שלא הייתה מרוצה מעצמה ובשל רגשות האשם שחשה עקב הבגידה בו.
עוד טוען כי המומחה הסתמך על דברי התובעת מבלי לוודא אמינותם, וקבע לה דרגת נכות, בלי לנמק מה הוביל אותו לקבוע דווקא 40% נכות. מאחר שלא נפגע תפקודה התעסוקתי והחברתי היה על המומחה לקבוע נכות אפס.
העדים – אחיו, אחיין ואחייניתו, העידו כי לא ראו כל גילויי אלימות מצד הנתבע, ולא שמעו על כך מפי התובעת. העדה *** הייתה קרובה לתובעת ואף התארחה בביתם ב**** ויש לתת אמון בעדותה בקשר ליחסי הנתבע והתובעת. לעומת זאת, עדויות עדיה של התובעת היו עדויות מפי שמועה, על כך שהתובעת סיפרה להם בדיעבד על האלימות, וחלקן אף מחזקות את גרסת הנתבע. בהתייחס לעדויות ילדיו טען הנתבע כי הם המעיטו בחשיבות הטוב שעשה ובחרו להדגיש את עניין האלימות לאחר שהאם הסיתה אותם נגדו.

טענות הנתבע לעניין עילות התביעה

לשון הרע - הנתבע טוען כי עומדת לו הגנת " אמת דיברתי" בהתייחס לטענה כי בגידתה של התובעת היא בבחינת לשון הרע. הנתבע עומד על טענותיו כי התובעת בגדה בו. לדבריו המסמכים הרפואיים משנת 2003 (סיכומי ביקור אצל הפסיכולוג) מחזקים את טענות הבגידה.
פגיעה בפרטיות – הנתבע מכחיש את הטענות כי התחזה לתובעת בפייסבוק. לטענתו הקשר הזוגי וחובת הנאמנות מבטלת את הזכות לפרטיות של הבעל ושל האישה, בייחוד על רקע בגידה. טוען להגנות מכוח סעיפים 18(2)(ב) ו- 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות.
רשלנות – לא הוכח כי הנתבע ביצע עבירות, ומכאן, שאין בסיס לטענות להפרת חובות חקוקות מחוק העונשין. לא עומד כנגדו פסק דין מרשיע, מלבד תקיפה סתם של בן זוג בה הודה בלית ברירה ורק לצורך סגירת הפרשה.
עוולת התקיפה – הנתבע טוען כי מדובר בעלילה שרקמה התובעת כנגדו ובטענות שלא הוכחו וכי לא היה אלים כלפי התובעת. התנהלות התובעת מביאה למסקנה כי תביעתה היא תביעת סרק שהוגשה במטרה לנקום בנתבע.
נזק – הנתבע מכחיש כי גרם לתובעת לכל נזק שהוא, ולא אחראי לכל נזק שנגרם לה. לשיטתו התובעת סבלה ממצבי רוח משתנים ללא קשר אליו, ולכן פנתה לטיפול פסיכולוגי ללא ידיעתו. אין כל יסוד לטענות לכך שתזדקק לעזרה בעתיד, ומדובר בהשערה על מנת לנפח את התביעה בגין נזק נפשי. הנתבע מכחיש את ביצוע העוולות הנטענות, טוען כי אינו חב כלפיה בדבר, וחוזר על טענתו כי מטרת התובעת היא השתלטות על רכושו והתעשרות על חשבונו.

דיון והכרעה

לצורך בחינת התביעה הנזיקית, יש לבחון האם במעשיו או במחדליו גרם הנתבע נזק לתובעת, האם הפר כלפיה חובה על פי דין, והאם משום כך עליו לפצותה. ככל שיוכרע כי על הנתבע לפצות את התובעת, יש לקבוע את גובה הפיצוי בהתאם לנזקים שהוכחו כי נגרמו לתובעת.

המתווה המשפטי

דיני הנזיקין הכלליים חלים גם על מקרי אלימות המשפחה, כאשר הפסיקה מתייחסת לאלימות פיזית, מילולית ונפשית כגורמת לנזק וכן לכאב וסבל וקובעת כי הם ברי פיצוי.
התביעה נשענת על עוולות נזיקיות וסעיפי חקיקה שונים מכוחם תובעת התובעת את נזקיה:
עוולת התקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968, מוגדרת כך:

"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."

בהתאם לפסיקה, עוולת התקיפה מקימה אחריות בנזיקין ואיננה דורשת הוכחת נזק לשם פסיקת פיצוי. די בעצם ביצוע העוולה, בצפיית תוצאה ידועה מפעולות העושה, על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי בגין כאב וסבל (ר' תא (י-ם) 1244-97 חרר נ' קידר (17.11.2005)(פורסם במקורות); תמ"ש (ת"א) 4825-04-10 י' נ' ס' (פורסם במקורות) (25.02.14) וההפניות שם; וכן בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים (פורסם במקורות) (4.11.04))
רשלנות – סע' 35 לפקודת הנזיקין קובע כך:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

ארבעה יסודות עומדים בבסיסה של עוולת הרשלנות והם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; התרחשות נזק; וקשר סיבתי בין קרות הנזק לבין הפרת חובת הזהירות.
חובת זהירות – סעיף 36 לפקודת הנזיקין קובע כי חובת הזהירות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין "מוטלת כלפי כל אדם (...) כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל".
לעניין חובת הזהירות בין בני זוג קבע כב' הש' ויצמן את הדברים הבאים: " .. קשר הנישואין הינו קשר יחיד ומיוחד...מדובר, איפוא, בקשר עמוק ואינטנסיבי. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת." (ר' תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני (30.04.2006) (פורסם במקורות)).
נוכח מערכת היחסים הקרובה בין בני הזוג מוטלת עליהם חובת זהירות קונקרטית מוגברת, הכוללת את החובה לנקוט בתום לב, וכן את החובה לנהוג בכבוד אחד כלפי השני. בפסיקה נקבע כי התנהגות מתעללת ומשפילה, מהווה מעשה עוולה של רשלנות (תמ"ש 19229-07-11 פלונית נ' פלוני (14/12/15)(פורסם במקורות); תמש 19480/05 לעיל; תמ"ש (י-ם) 18551/00, ק. ס. נ' ק. מ. (7.6.2004)(פורסם במקורות)).
הפרת חובה חקוקה – סע' 63 לפקודת הנזיקין קובע את יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה:

"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק -למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

סעיפי החקיקה לגביהם נטענה ההפרה מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה הם: סעיף 192 לחוק העונשין – איומים; סעיף 345 לחוק העונשין – אינוס; ס' 348 לחוק העונשין – מעשה מגונה; סעיף 351 לחוק העונשין – עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע; סעיפים 378 – 382 לחוק העונשין העוסקים בתקיפה ובתקיפה בנסיבות מחמירות כאשר הנתקף הוא בן זוגו של התוקף (382(ב)) וכן הפנתה התובעת לחובות חקוקות בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998;
בע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל ,פ"ד מ"ז (1) 629 מנה הנשיא שמגר חמישה יסודות המרכיבים את עוולת הפרת חובה חקוקה:

(1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.ב

(2) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק.ו

(3) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו.נ

(4) ההפרה גרמה לניזוק נזק.ב

(5) הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר נתכוון החיקוק.ו

התובעת טוענת כי הנתבע ביצע כלפיה את העוולות המפורטות והפר את החובות המוטלות עליו מכוח חיקוקים אלה, וכתוצאה מהפרות אלה נגרם לה נזק, והנזק שנגרם הינו מסוגו ומטבעו של הנזק אשר אליו התכוון המחוקק.

עדויות בעלי הדין

עוד בטרם אצלול לניתוח עדויות הצדדים עצמם ועדויות העדים מטעמם, אציין כי גרסאות הצדדים בתיק זה קוטביות באופן חריג. התובעת, מצידה, מתארת מסכת שלמה, שנמשכה שנים ארוכות, של התעללויות מכל סוג ומכל מין, לרבות אלימות פיזית, מילולית, כלכלית, נפשית ומינית. התובע מצדו מכחיש הכחשה גורפת נקיטת כל סוג של אלימות מצדו, ותיאורו את החיים המשותפים שונה בתכלית מהתיאור אותו מתארת התובעת. התובע סבור כי תובענה זו היא חוליה נוספת בשרשרת של התנכלויות מצד התובעת, זאת לאחר שניסיונותיה להביא למאסרו ומאוחר יותר לנשל אותו מרכושו, כשלו.

עדות התובעת

התובעת נשאלה בחקירתה אודות חייה עם הנתבע. כאשר ב"כ הנתבע מעמת אותה עם טענות של בני משפחה מצד הנתבע, שטענו כי חיי הנישואין התנהלו, אם לא על מי מנוחות, אז לפחות באופן תקין, והם כללו חופשות משותפות, נופשים ובילויים לרבות עם בני משפחה. התובעת העידה בעניין זה את הדברים הבאים:

ש. אם לפי מה שאת מספרת זה מהיום הראשון שנישאתם ועד במשך 36 שנה רצוף הוא היה אלים והיכה אותך

ת. לעיתים היו מקרים כאלה ולעיתים היו ימים אחרים. אשקר אם אומר שהיו מכות יום יום, זה לא נכון.

ש. ובכלל היו שנים טובות

ת. אם זה היה יום יום הייתי בקבר היום. היום ימים טובים.

ש. ושנים

ת. אני זוכרת לצערי את הרע יותר מהטוב. זה השפיע עליי מאוד לצערי.

(עמ' 18, שורות 6 – 13).

עדות התובעת בסוגיה זו הייתה קוהרנטית, ותאמה גם עדויות אחרות לרבות של ילדיהם של הצדדים. התובעת לא ניסה לצייר תמונה "שחורה משחור" של התעללות יומיומית ובלתי פוסקת, אלא העידה בכנות כי היו ימים טובים אבל היו גם ימים אחרים והימים האחרים, בהם סבלה מנחת זרועו של הנתבע כמו גם מאלימות מילולית ונפשית, היו הימים שנחרטו בזכרונה והם, כפי שהצטייר מהעדות, לא היו ימים בודדים או אפיזודות חולפות.
כאשר נשאלה התובעת מדוע לא התלוננה בזמן אמת או ביקשה עזרה בזמן אמת השיבה: "... הייתי משותקת, מפוחדת, מאוימת, אני לא יודעת איך לתאר את זה. הייתי משותקת וממש פוחדת. לא רק שלא התלוננתי אפילו לבני משפחה וקרובים ומכרים הוא אסר עליהם לספר ואחרי כל מריבה הוא הזהיר אותי שלא לספר כי אחרת ימחק אותי מהחיים" (עמ' 12, שורות 11 – 14).
עוד העידה לגבי האלימות:

ש. כתוב שמרגישה שבעלה לא נותן לה להרגיש חשובה. וממשיכה "אמרה שכשהם מקיימים יחסי מין היא מרגישה תחושת אונס וכעס אך למרות זאת לא מתלוננת ולא משתפת את בעלה בכאב שהיא מרגישה".

ת. כי אני פוחדת ממנו.

ש. את מרגישה תחושת אונס וכעס אך לא אומרת לו על זה.

ת. אם אומר לו אחטוף. היו מקרים לפני שכן אמרתי וחטפתי.

ש. איך הוא ידע אם את לא אומרת לו שאת לא מסכימה לקיים יחסי מין או שכואב לך

ת. הוא כן ידע והפסקתי לשתף אותו באיזה שהוא שלב.

(עמ' 16, שורות 20 – 27).

בהמשך עומתה התובעת עם העובדה כי למרות האלימות הקשה שנטענה על ידה, היא בחרה שלא להתלונן בפני המשטרה, או אפילו בפני בני משפחה, ולא זו אף זו, הייתה יוצאת לנופשים וטיולים עם הנתבע. בענין זה השיבה התובעת את הדברים הבאים:

ש. את בכל זאת נ', כמה שאת מספרת שהתעלל והשפיל ואנס וכל הדברים החמורים בעולם, ובסוף הלכתם לטיולים מוצלחים ונופשונים ונהנית בטיולים האלה לפעמים עם המשפחה ועוד זוגות ולא באופן חד פעמי אלא פעם בשנה, פעם באילת ופעם בחו"ל. מה את אומרת על זה. אם אשה כמוך שאת טוענת שהיא מוכה, איך הסכמת לנסוע איתו, האם אילץ אותך לנסוע לטיולים איתו או נופשונים

ת. אני הייתי אשה מוכה שגם חטפה וגם קיבלה מתנות יום אחרי המכות. גם קיבלה סליחות והתחרטויות וגם הבטחות שזה לא יקרה שוב. אני הייתי במעגל האלימות הזה. כל פעם היתה לי תקווה שזו הפעם האחרונה ושוב זה קורה ושוב זה קורה והמשכתי לצאת איתו לטיולים וגם בחדרי בית המלון חטפתי וגם בבילויים שלי חטפתי בשקט בשקט ואפילו בצביטה ברגל שישבנו ליד אנשים או ביד כאשר אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו ובכל זאת שתקתי.

(עמ' 16, שורות 31 – 35, עמ' 17, שורות 1 – 6)

כאשר עומתה התובעת עם עדותו של אחיין הנתבע, על כך שכאשר היו בחופש יחד עם התובעת והנתבע, האחיין ואשתו לא ראו על התובעת דבר מהכאב והטראומה אותם מתארת התובעת השיבה: "כתבתי גם בתצהיר שלי ואני אומרת שוב שאני הזכרתי בשיחה שהיתה שהכל בסדר ופחדתי להראות שמשהו קטן לא בסדר ואוי ואבוי לי אם אומר משהו כי אחרת הייתי חוטפת מכות שהייתי מכסה עם מייק אפ. אז התביישתי. היום אני לא מתביישת אלא שהוא יתבייש."

(עמ' 17, שורות 16 – 18).

גם בעניין זה מצאתי את עדותה של התובעת עקבית ואמינה. עוד אומר, כי גם העדויות מטעם עדי התובעת, בדגש על עדויות ילדיהם של הצדדים אשר העידו על מעשי האלימות וההתעללות של האב כלפי אימם, חיזקו את דברי התובעת, והיו אמינות וקוהרנטיות עם עדותה.
באשר לנתבע. הנתבע הכחיש בחקירתו את הטענות שנטענו נגדו: " ... מאז התלונה אני בכלל לא מתפקד, אני נהג משאית, התהפך עלי כל העולם שלי. אני אומר דברים שלא רציתי לומר אותם. כשאני שומע את גרושתי ואת הילדים שלי שמדברים עליי אני מאוד מופתע והייתי מופתע גם בעת התלונה שהיא הגישה." ( עמ' 51, ש' 24 – 27 )
בנוסף, חזר הנתבע על טענות הבגידה של התובעת (עמ' 53) אך טען כי בשל אהבתו הרבה אליה רצה להמשיך להיות איתה (עמ' 53, ש' 33) וכי ניסה למחוק את הטעויות שלה. וכן כי הם היו נוסעים לחו"ל כל שנה והיו זוג מאושר (עמ' 54, ש' 2,3).

הנתבע הודה כי בכל פעם שהתובעת הייתה מרגיזה אותו הוא היה מעלה את עניין בגידתה ומשתמש בזה (עמ' 54, ש' 10,11). אך למעט אמירת המילה "בוגדת" לא נהג כלפיה בכל אלימות.

אציין כי הנתבע הלך סחור סחור בעדותו ולא התמקד בשאלות שנשאלו. הנתבע הכחיש באופן גורף את האלימות, הן הפיזית והן המילולית.
לשאלת בית המשפט:

ש. היה את הסכסוך הרכושי בבימ"ש בצפת והגעתם לפה בתביעה של האשה בטענה שאתה היית אלים כלפיה, אלימות לכל סוגיה והיבטיה, גם פיזית וגם מילולית וגם נפשית וגם אלימות כלכלית וגם אלימות מינית, כל סוגי האלימות נטען שנקטת כלפיה ולא רק באירוע אחד שבגינו הייתה לך הרשעה אלא על רצף ארוך מאוד של שנים של אירועים. הטענות הן הרבה מעבר למילה שזרקת כלפיה שהיא בוגדת.

ת. קודם כל אלימות בחיים לא השתמשתי אלא במילה "בוגדת". אני בחיים לא כפיתי אליה מין. בחקירות אמרתי שהם יכולים לבדוק ולא יתכן שאשתי ב**** ואני מחכה שהיא תחזור ואפילו כתבתי לה מכתב אחרי שהיא הגיעה ל**** שאני אוהב אותה וכל הבלאגן שהיה לנו קצת צעקות וזה לא צריך לקרות ביננו, כתבתי את זה יפה.

(עמ' 54, ש' 26 – 35)

ביחס להרשעתו בעבירת תקיפת התובעת טען הנתבע, כי הודה בלית ברירה ועל פי המלצה שגויה שניתנה לו על ידי הסניגור שייצג אותו. וכך העיד הנתבע בעניין זה:

ש. אם לא תקפת אז מדוע הודית בתיק

ת. כי עו"ד אמר לי לסיים את זה ולכן הודיתי. הוא אמר לי שהוא במקומי הייתי משלם 2000 או 3000 ומסיים עם זה. שאלתי אנשים וכולם אמרו לי לסיים את זה. ואז הואשמתי בבית המשפט והורשעתי. נתנו לי לשלם קנס של 4000 ₪ ו-3 שנים על תנאי. אני איש צבא ולא היה לי תיק פלילי, היה לי אקדח שלי והשתתפתי בשתי מערכות ישראל. אני הייתי מוכר ביישוב וכולם מכירים אותי וגם אותה.

ש. כלומר אתה הודית בתקיפה בכדיי לסיים את זה.

ת. נכון, כדי לסיים ולא תקפתי.

(עמ' 56 שורות 4-11)

הנתבע נשאל גם אודות אלימות מינית שהפעיל על התובעת והוא הכחיש אלימות מינית מכל וכל. אציין, כי חרף תלונותיה של התובעת למשטרה בעניין זה, לרבות תלונה על אונס, לא ננקטו הליכים כלשהם כנגד הנתבע בעניין האלימות המינית לכאורה. עוד אציין בהקשר זה, כי התובעת הלינה כי הנתבע חייב אותה לצפות בסרטים פורנוגרפיים והדבר גרם להשפלתה והיה חלק מאותה אלימות והתעללות נפשית. הנתבע אומנם הכחיש כי חייב את התובעת לצפות עמו בסרטים וטען כי צפה בעצמו והדבר אינו מהווה כל עבירה.
מבלי לקבוע מסמרות בשאלת האלימות המינית, אין כל ספק כי אלימות פיזית, כמו גם אלימות מילולית ואלימות נפשית, הופעלו על ידי הנתבע כלפי התובעת. האלימות לא הייתה אירוע בודד או למשך תקופת זמן קצרה ורחוקה. הוכח בפני כי האלימות, על כל גווניה, הייתה מנת חלקה של התובעת לאורך כל שנות הנישואין, כאמור, גם אם האלימות לא הייתה מדי יום ביומו.

חוות דעת המומחה

בהחלטה מיום 08/03/2021 מונה הפסיכיאטר ד"ר ירון גילת (להלן: "המומחה") לצורך מתן חוות דעת רפואית בעניינה של התובעת.
חוות דעת המומחה התבססה על מסמכי התובעת לאחר שהנתבע לא הגיש כל מסמך מטעמו, חרף החלטות חוזרות ונשנות בנושא, והם – החלטות בית המשפט, כתבי טענות, תצהירי עדי התובעת, פרוטוקולים מתיק האישום הפלילי כנגד הנתבע (ת"פ 10553-04-17), מסמכים רפואיים, סיכומי ביקור במרפאת בריאות הנפש, סיכומי ייעוץ פסיכיאטרי, וכן סיכומי השירות הסוציאלי. כמו כן נפגש המומחה עם התובעת ביום 12/05/2021 וערך לה בדיקה פסיכיאטרית.
המומחה תיאר את התובעת כתפוסה בתוך אירוע טראומטי מתמשך, כאשר לדבריו, לאחר שיצאה ממנו החלה לסבול מתסמיני פוסט טראומה. המומחה הוסיף כי עם עזיבת הנתבע חשה התובעת הקלה מסוימת, אולם עדיין הוסיפו לפקוד אותה חרדות וחשש מנקמה של הנתבע.
המומחה אבחן את התובעת כסובלת ממספר מאפיינים של פוסט טראומה:

עוררות יתר – התובעת מתארת כי גורמים שונים יוצרים אצלה בהלה כגון דפיקה בדלת, קולות רמים. סובלת מקוצר נשימה, לחץ, דפיקות לב מהירות כשעולה שמו של הנתבע או שהיא רואה אותו בבימ"ש. מתקשה להתרכז בעבודתה ולשמור על רצף עבודה תקין, לעיתים אף נאלצת להישאר בבית.

הימנעויות - נמנעת מלעבור ליד הבית שבו גרו, שכן נתקפת התקף חרדה. נמנעת מלפגוש את משפחתו, נמנעת ממקומות הומי אדם, נמנעת מחיי זוגיות בגלל חוסר אמון.

זיכרונות משחזרי טראומה – נזכרת כמעט בכל יום באלימות שהייתה נתונה לה, בעת ההזכרויות סובלת מהתקפי חרדה, לסירוגין עם תחושת מועקה, עצב וקושי לתפקד. סובלת מסיוטים בלילה בתדירות גבוהה, וכן פלאשבקים.

המומחה דיווח כי התובעת נמצאת בטיפול פסיכיאטרי במרכז לבריאות הנפש ב*** ובטיפול קבוצתי במסגרת מחלקת הרווחה ונוטלת תרופה בשם T.MODAL. התובעת עברה טיפולים פסיכולוגיים וטיפול ב- EMDR שעזרו באופן חלקי, לאחריהם חלה הישנות של ההסתמנות הקלינית הפוסט טראומטית המלאה. התובעת מתארת כי הניסיונות להפסיק את הטיפול התרופתי הביאו להחרפה במצבה הנפשי ולכן לא יכולה להפסיק ליטול אותן.
בסיכום חוות דעתו אבחן המומחה את התובעת כסובלת מאפיזודות דיכאוניות חוזרות, ומכל צבר המאפיינים של התסמונת הפוסט טראומתית: עוררות יתר, היזכרויות והימנעויות, במשלב עם פגיעה תפקודית ניכרת. המומחה הוסיף כי לפי הערכתו המקצועית הסבל הנפשי של התובעת נגרם כתוצאה משנים רבות של התעללות והתעמרות פיזית ונפשית מצד בעלה לשעבר. לאורך הנישואים פיתחה התובעת תסמינים של חרדה לחייה ולחיי ילדיה, סבלה מאפיזודות דיכאוניות לרבות מחשבות אובדניות. סובלת כיום מבעיות שינה, קושי בהירדמות וסיוטים תכופים, הגורמים לה לעייפות במהלך היום. כמו כן, סובלת מהיזכרויות יומיומיות והתקפי חרדה נלווים, הפוגמים ביכולת התפקוד שלה ויכולתה לשמור על שגרת עבודה קבוע. התובעת לחוצה ודרוכה, איבדה אמון בבני האדם, בגברים ובעולם, שנחווה על ידה כמקום מסוכן, ופוגע ביכולתה לקיים זוגיות. נוטה למצב רוח ירוד, עצבות ובעבר כאמור גם מחשבות אובדניות. הפרעתה הנפשית פוגעת בכל תחומי חייה של התובעת.
מבחינה תעסוקתית קבע המומחה כי אין ספק שישנה פגיעה בכושר התעסוקתי של התובעת, והוסיף כי ניתן לשער כי אלמלא הייתה מוקפת בצוות וממונים אמפתיים במקום עבודתה הנוכחי, הייתה מתקשה לשמור על מקום עבודה קבוע. עם זאת, סייג המומחה ואמר כי הוא אינו סבור שקיים אובדן כושר עבודה מלא.
לבסוף קבע המומחה כי התובעת סובלת מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) פעילה ומלאה, עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, וכי קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע. עוד נאמר כי קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי וקיימת הגבלה של כושר העבודה. מכל אלה העריך המומחה את נכותה בשיעור של 40%, לפי סעיף 34(ב) (4-5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. נוכח העוצמה והמשך של המאורעות הטראומטיים, כמו גם השנים שהיא סובלת מן התסמינים של ההפרעה הנפשית, הצורך בטיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי נוסף, העריך המומחה את נכותה כצמיתה וכנובעת מהמעשים האמורים.
המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו.

ב"כ הנתבע חקר את המומחה לגבי קביעת אחוזי הנכות בהתאם לתתי הסעיף 34(ב) בתקנות הביטוח הלאומי, על כך השיב המומחה כי העריך כי שיעור הנכות גבוה מ-30% (ע' 67, שורה 20). עוד הוסיף המומחה כי להערכתו ההפרעה חמורה מאשר מה שהתבקש ב-30% נכות ויתכן שמומחה אחר היה אומר גם 50% (עמ' 67, שורות 30,31).

כאשר נשאל בנוגע לאמינותה של התובעת העיד המומחה כך "יכול להיות שכל הבדיקה היא לא אמיתית אבל האמינות שלה בבדיקה וכל המקצוע הזה של פסיכיאטרית מבוסס על דיבור. האמינות בבדיקה הייתה מאוד גבוהה." (ההדגשה שלי ר.א.).

(עמ' 69, שורות 9-11)

כמו כן נשאל המומחה בנוגע לטיפול התרופתי:

ש. מדוע לא ביקשת מהתובעת להביא לך דו"ח הנפקת תרופות על מנת לבדוק טענתה. זה חשוב לגבי קביעת הנכות מאחר ואתה קבעת שקיים צורך בטיפול תרופתי קבוע. ואם היא לא לוקחת את התרופות.

ת. אין הלימה לצערנו בין הסבל הנפשי לבין ההיענות של הלקוח לטיפול וזו תופעה מוכרת שנכתב עליה רבות ולא תמיד מי שצריך טיפול לוקח אותו, מכל מיני סיבות ויש הרבה סיבות. כאשר אני בדקתי אותה וראיתי אותה וקבעתי שיש צורך בטיפול תרופתי זה על סמך בדיקתי הרפואית ולא על סמך אם היא לקחה או לא לקחה את התרופות. ויש אנשים מאוד חולים שלא לוקחים תרופות.

ש. אחד מתת סעיפים של קביעת הנכות לפי התקנות זה צורך בקבלת טיפול ואם היא טוענת שמצבה הוא כך וכך ואתה מאמין לה כאשר בפועל היא לא לוקחת את התרופות.

ת. צורך של קבלת טיפול זה תוצאה של הערכת רופא ולא האדם. יש אנשים שצריכים לקבל טיפול אך לא לוקחים אותו. התנאי הוא לא שהיא לוקחת בפועל תרופות אלא שהיא צריכה לקחת ואכן לפי בדיקה שלי היא צריכה לקחת ואם היא מתחזה אז כדי להיראות כפי שהיא נראתה במרפאה שלי היא צריכה לזכות באוסקר. אי אפשר לזייף את הבכי ואת שפת הגוף שלה ולומר שהיא מתחזה זה לשלול מהיסוד את כל הבדיקה. זה לא שאין אנשים שעושים הצגות ויש אנשים שיכולים לעשות זאת אבל במקרה זה, זה לא נראה לי בכלל. (ההדגשה אינה במקור ר.א.)

(עמ' 70, שורות 16-31)

בהמשך נשאל המומחה לגבי הקשר הסיבתי בין ההתעללות ובין הפגיעה והוא העיד כך:

ש. כאשר היא הובחנה ביום 5/10 אחרי החזרה מ*****. היא הובחנה בחרדה. נכון

ת. היא הובחנה עם הפרעת הסתגלות.

ש. עם חרדה

ת. כן. הרופאה כתבה כמה הבחנות לגביה. היא כתבה עוד שיש הפרעת הסתגלות עם סימפטומים חרדתיים כתוצאה שנגרמה על ידי התעללות פיזית מינית ומנטלית על ידי בן הזוג. זה היה הרושם של הרופאה.

ש. כלומר החרדה נגרמה בגלל ההתעללות

ת. כן.

(עמ' 71, שורות 20-36).

ב"כ הנתבע ניסה לטעון כי מצבה הנפשי של התובעת לא נגרם כתוצאה מהתעללות אותה חוותה מהנתבע במהלך נישואיה, אלא מתוך אישיות הנתבעת עצמה, והפגיעה, הכוללת הערכה עצמית נמוכה, היא פגיעה שחוותה עוד בבית הוריה. המומחה שלל אפשרות זו מכל וכל.

ש. יתכן שיש לה פגיעה נפשית עוד מזמן, מהאופי שלה.

ת. מה זה פגיעה מהאופי, אני אמרתי שהפגיעה היא כתוצאה מהטראומות בתוך חיי הנישואין. לא רק אני אמרתי את זה אלא כל אנשי המקצוע שראו אותה המפורטים בחוות הדעת.

(עמ' 76, שורות 30-32)

מחוות דעתו וחקירתו של המומחה עולה קשר סיבתי ברור בין ההתעללויות הפיזיות והנפשיות אותן ספגה התובעת לאורך שנות נישואיה הארוכים לנתבע, לבין הנזק הקבוע בגין פוסט טראומה אותו העריך בנסיבות ב-40% נכות לצמיתות. חרף חקירתו חוות דעת המומחה נותרה יציבה.
בנוסף, העיד המומחה כי אמינות התובעת גבוהה, והעיד כי הפגיעה של התובעת היא כתוצאה מטראומות בחיי הנישואין.
לא מצאתי בטיעוני הצדדים או בחומר הראיות שבתיק בסיס לסטות מחוות הדעת של המומחה. אני מאמץ, איפוא, את חוות דעתו של המומחה במלואה לרבות לעניין אחוזי הנכות.

מן הכלל אל הפרט

מדובר בתביעה נזיקית בגין התעללות והתעמרות הנתבע בתובעת המהווה "חשבון כספי ודרישה לחשבון נפש שהוגש לנתבע", כלשון התובעת. אומר כבר בשלב זה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, ואנמק.
התובעת תיארה בתצהירה אלימות קשה מצד בעלה לשעבר, הנתבע, משטר של טרור שנמשך לאורך שנים רבות, וגם העידה על כך בביהמ"ש בדיון מיום 9/11/21. מהימנותה של התובעת לא נפגעה כהוא זה. גם עדויות ילדיה תומכות בגרסת התובעת באופן מלא, וכולם העידו כי הנתבע נהג להכות את האם, שחיה בפחד מפני הנתבע. אני סבור כי לא עלה בידי הנתבע להפריך עדויות אלה.
ילדיהם של הצדדים, שנחשפו באופן ישיר לחלק ממקרי האלימות במהלך הנישואין של הוריהם, העידו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אודות התעללות קשה, חיים בפחד ואימה מפני הבאות, ומפני מה שעלול לקרות באם זעמו של הנתבע יעלה וישלוט בו. אין מדובר בילד אחד ש"בחר צד" במאבק בין ההורים, אלא בכל שלושת ילדיהם של הצדדים שהעידו אודות מעשי אביהם.
הנתבע טען כי הילדים הוסתו על ידי אמם, ומשנשאל מדוע שהילדים יהיו נגדו, שכן טען כי היה אב טוב שלא החסיר מהם דבר, השיב: ברור כי ילדים ילכו עם אמא ולא אבא (ר' עמ' 59 ש' 4-5). אלא שכאן אין מדובר בילדים קטנים שטרם התגבשה אישיותם והשקפת עולמם ואולי אפשר היה לטעת בהם רגשות שליליים כלפי ההורה האחר. ההליך המשפטי ומאבק הגירושין בין הצדדים החל כאשר הילדים היו בגירים, הבת הבכורה בת 40 שנה והבן הוא בן 33 שנה. הילדים תיארו, מנקודת ראותם, כקטינים שהתגוררו בבית, מחזות קשים שכללו איומים והשפלות כלפי אמם.
עדויות ילדיהם של הצדדים, בניגוד לעדויות בני משפחה ומקורבים של כל צד, הן עדויות שלא נשענו רק על דברים שסיפרה להם התובעת בדיעבד, כי אם דברים שראו במו עיניהם וחוו ככלי ראשון. זאת ועוד, הנתבע לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת מדוע שילדיו, שלטענתו הוא היה להם אב טוב ומיטיב, יצאו נגדו באופן כה קשה. לילדים, לכאורה, אין כל אינטרס ישיר בעניינים כספיים ורכושיים של ההורים, ניסיונו של הנתבע לטעון כי הילדים "גויסו" למאבק של האם כנגדו, על מנת להוציא ממנו כספים ולגרום לו לוותר ויתורים רכושיים, אינו משכנע לשון המעטה.
אני סבור, כי עדויות הילדים כנגד אביהם, עדויות שהאב העיד כי הן אלה המכאיבות לו מכל, היו עדויות אמת שנמסרו על ידי מי שגרו בפועל בבית הצדדים בקרות אותם אירועי אלימות. עדויות אלה עדיפות בעיני על פני עדויות של מי שהיה מחוץ לבית ולמעשה התרשמותו היא התרשמות מחיים של בני זוג בעת שהם בציבור וחשופים לעיני כל.
בענין זה כתב גבריאל גרסיה מרקס כי "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים". בחייהם "הציבוריים" נראו הצדדים כזוג נשוי, נורמטיבי שיוצא לחופשות ומבלה עם חברים בבתי מלון. ברם, בחייהם "הפרטיים", אלה שהתרחשו בדלת אמות בין כותלי ביתם, המציאות, למרבה הצער, הייתה שונה. התרשמותי היא כי הנתבע נוטה להקטנה והמעטה של חומרת המעשים. כך למשל, תקיפה פיזית הוא מתאר כדחיפה קטנה במהלך ויכוח. נסיעה בשכרות הופכת בפיו ל"עשיתי עבירה קצת ופתאום המשטרה רדפה אחריי" (עמ' 57 ש' 29). את מה שהתובעת מתארת כאלימות מילולית, הפחדה והשלטת טרור בתוך הבית פוטר הנתבע ב"וכל הבלאגן שהיה לנו קצת צעקות וזה לא צריך לקרות ביננו" (עמ' 54 ש' 34-35).
הנתבע השליך את כל יהבו על טענתו כי התובעת עצמה בגדה בו, בתחילת חיי הנישואין. בהתחלה טען כי היה זה עוד לפני שבאו הילדים לעולם, לאחר מכן תיקן את עדותו, והוא בחר לסלוח לה. לשיטתו של הנתבע, מצבה הנפשי הרעוע של התובעת נובע מאירוע זה, שגרם לתובעת לייסורי מצפון קשים, והם אלה שזעזעו את נפשה ביחד עם מבנה האישיות אתו הגיעה מבית הוריה, שכלל חוסר ביטחון עצמי מובהק וקשיים להכיר בערך עצמה.
טענה זו של הנתבע לא הוכחה בשום דרך. הנתבע טען כי ישנו מכתב שנכתב בזמנו על ידי התובעת ובו ראיה מובהקת לבגידתה, אך מכתב זה לא נמצא ולא הוצג מעולם. לטענת הנתבע אשתו של אותו גבר שעמו בגדה, לכאורה, התובעת, העתיקה את המכתב במספר עותקים בכתב ידה וחילקה לחלק מאנשי היישוב. ברם, הנתבע לא הביא לעדות אף אדם, שנחשף לאותו מכתב. בהקשר זה מפנה הנתבע לרישום שנעשה על ידי פסיכולוג אליו הלכה התובעת עוד בשנת 2003, שם לכאורה התוודתה התובעת כי "בגדה" בבעלה. אלא שגם שם המילה "בגידה" מופיעה בין מרכאות ולא ברור מדוע. זאת ועוד, התובעת עצמה העידה כי נוכח האשמותיו הבלתי פוסקות של הנתבע כלפיה כי היא בוגדת בו, היא דיברה על כך עם הפסיכולוג. לטענתה, בעלה עשה לה אות קין ו"הוא החליט שאני בוגדת בו ולעיתים הוא גרם לי לחשוב שאני בוגדת. הוא עשה עבודה מאוד טובה וכל הזמן הדהד לי בראש שאני בוגדת בו" (עמ' 18 ש' 28-29).
התובעת הוסיפה כי המילים שנכתבו בדוחות היו מילים שהפסיכולוג כתב ולא בהכרח שנאמרו על ידה באופן הזה. מכל מקום טענתה של התובעת יכולה להתיישב עם תופעה המוכרת כיום בשם "גזלייטינג" (ר' גם עדות המומחה עמ' 80 ש' 30). מדובר במערכת יחסים בה דווקא הקורבן מאפשר לצד המתעלל להגדיר את תחושת המציאות שלו ובאמצעות מניפולציה לגרום לו להטיל ספק בזיכרונו בתפיסתו ולעיתים אף בשפיותו. התובעת שהייתה נתונה אותה עת לסד לחצים מצד בעלה שהחשיד אותה בבגידה, הייתה ללא ספק במצב נפשי קשה שעלול היה להביא אותה גם למחשבה שאולי בעלה צודק בטענותיו. בהקשר זה יש משמעות עצומה לחברה בה חיו בני הזוג , בעדה קטנה, וסגורה יחסית, בעדה *****. יש להניח שאפילו הליכה לפסיכולוג לא הייתה מקובלת, לפחות לא באותה עת, ולראיה התובעת הסתירה מהבעל אפילו את עובדת הליכתה לפסיכולוג.
עוד אציין כי באותן שיחות עם פסיכולוג משנת 2003 מפורט על ידו, מדברי התובעת, כי היא סובלת מאלימות מילולית מצד הנתבע, היא מפחדת ממנו, בעת קיום יחסים היא מרגישה שהיא נאנסת ובאחת הפעמים תואר על ידה כי בעלה סטר לה על הפנים בגלל שחזרה מאוחר הביתה. תיאורים אלה, שנאמרו על ידי התובעת כבר בשנת 2003, שומטים את הקרקע מתחת טענתו העיקרית של הנתבע, כי הליך זה הוא חלק מתוכנית שהגתה התובעת על מנת להוציא ממנו כספים בהליך הגירושין. ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו יותר מעשור לאחר אותן פגישות עם הפסיכולוג ואין לי ספק כי הדברים שנאמרו אז, בזמן אמת, על ידי התובעת היו דברים כנים, שיצאו מליבה ובוודאי שלא ניתן לייחס לאותם דברים חלק מתוכנית יזומה לטפול אשמת שווא על הנתבע על מנת לזכות ביתרונות רכושיים כלשהם.
עוד ייאמר, וזאת למעלה מן הצורך, כי שאלת הנאמנות המינית, הגם שזו לא הוכחה במסגרת תובענה זו, אינה עילה להפעלת אלימות מכל סוג שהוא ולא ניתן להצדיק את אותה אלימות, בחוסר נאמנות מינית, גם אם הייתה כזו.
בנוסף לעדויות הילדים והתובעת עצמה, לרבות דברים שנאמרו על ידה עוד בשנת 2003 לפסיכולוג שטיפל בה אז, ייאמר כי גם חוות דעתו של הפסיכיאטר המומחה ד"ר גילת מצביעה על אותה מסקנה, ועולה ממנה כי הנתבע הטיל טרור נפשי ופיזי על התובעת, היה אלים כלפיה, הפגין מאפייני שליטה, וכי מאז נמצאת התובעת במצב של פוסט טראומה וסובלת מחרדות, בעיות שינה וקושי בתפקוד, כולם כתוצאה מהטראומות שחוותה בחיי הנישואין.
ב"כ הנתבע ניסה לערער את התשתית העובדתית עליה נסמך המומחה, בטענה כי חוות הדעת נכתבה על יסוד טענות עובדתיות שנטענו על ידי התובעת בלבד, וללא כל תמיכה חיצונית. טענה זו אינה יכולה להתקבל והיא מנוגדת לעובדות כהוויתן. המומחה ציין כי עוד בשנת 2016 בעת שחזרה התובעת מ***** היא אובחנה על ידי רופאה שקבעה "שיש הפרעת הסתגלות עם סימפטומים חרדתיים כתוצאה שנגרמה על ידי התעללות פיזית מינית ומנטלית על ידי בן הזוג. זה היה הרושם של הרופאה" (עמ' 71 ש' 32-34).
עוד אציין, כי בחוות הדעת עצמה מפורטים מסמכים עליהם התבססה חוות הדעת, ואלה כוללים דברים שנמסרו על ידי התובעת בעת שהייתה בטיפול פסיכולוגי בשנת 2003, אבחנה של רופאה ד"ר מרגלית בר צבי מומחית בפסיכיאטריה משנת 2016, ובנוסף בדיקת המומחה עצמו, פסיכיאטר בהכשרתו ומקצועו שקבע כי מהימנותה של התובעת בבדיקה שנערכה על ידו הייתה גבוהה מאד (עדות המומחה בעמ' 69 ש' 11). וכי אם היא התחזתה הרי שמגיע לה אוסקר על כך (עדות המומחה בעמ' 70 ש' 28-29).
במקרי אלימות המתרחשים בתוך הבית קיים קושי ראייתי. ברם, כנגד הנתבע הוגש כתב אישום במקרה אחד של תקיפה, שמהווה, כפי הנראה, קצה קצהו של הקרחון. התנהגות הנתבע כלפי התובעת משתקפת מעדות התובעת, עדויות הילדים וכן מתוך הדברים שהובאו במסגרת חוות דעת המומחה והמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט.

לאור העדויות שבפניי, שוכנעתי כי בהתנהגותו האלימה כלפי התובעת ביצע הנתבע עוולת התקיפה כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, פגע באוטונומיה שלה וברגשותיה וגרם לה לנזק נפשי. כמו כן שוכנעתי כי החיקוק נועד לטובתה או להגנתה, וכי הפרתו גרמה לתובעת את הנזק מהסוג ומהטבע שאליו התכוון החיקוק.

זאת ועוד, בביצוע המעשים המתוארים על ידי התובעת התקיימה עוולת הרשלנות. על הנתבע היה לצפות כי התנהגותו הרעה תפגע בתובעת.
לעניין זה יפים דבריה של הש' נילי מימון בתמ"ש (משפחה ירושלים) 18551/00 ק' ס' נ' ק' מ', תשסד(3) 201 (2004)‏‏: "אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני-הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן-הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [7]; ע"א 243/83 הנ"ל [10])."
בענייננו, הנתבע נהג בתובעת שלא כאדם סביר וודאי שלא כבן זוג סביר. נהג כלפיה באלימות על שלל סוגיה, השפיל אותה, פגע באוטונומיה שלה לנהל אורח חיים תקין. התובעת חיה בפחד וחרדה שמא הנתבע יפגע בה, והייתה נתונה לחסדיו. התובעת אף נזקקה לטיפול רפואי ונפשי עקב התנהגות הנתבע כלפיה. הנתבע נהג לאיים על התובעת שייפגע בה אם תפצה פה ותתלונן או תספר למישהו דבר. התנהגות זו נמשכה לאורך רוב שנות נישואיהם של הצדדים בהן נאלצה התובעת להתמודד לבדה עם התנהגות הנתבע והשקיעה מאמצים רבים בניסיונות הסתרה.

האם נגרם לתובעת נזק כתוצאה ממעשיו או מחדליו של הנתבע והפרת חובות הזהירות של הנתבע כלפיה?

לאחר שנקבע כי התקיימה הפרה של דבר חקיקה ועוולת הרשלנות, יש לבחון באם נגרם נזק, ואם כן, אם יש קשר סיבתי בין הנזק להפרה.
סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק כך: "נזק" – אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;
הגדרת המושג "נזק" רחבה וכוללת בתוכה את כל סוגי הנזק- פיזי ושאינו פיזי, ממוני ושאינו ממוני, וכן כוללת פגיעה שאין לה ביטוי פיזי כגון סבל נפשי ופחד. נקבע כי נזק נפשי יכול להיות מוכר ראש נזק בפני עצמו בהנחה שיוכח הקשר הסיבתי (ר' ע"א 243-83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, לט(1) 113 (11/02/85)(פורסם במקורות)). גם פגיעה באוטונומיה של אדם הוגדרה כראש נזק המזכה בפיצוי (ע"א 2781/93 דאקה נ' בית חולים כרמל (1999)(פורסם במקורות).
בהסתמך על עדויות התובעת והעדים מטעמה שהיו אמינים בעיני ובהסתמך על חוות דעת המומחה ועדותו אשר לא נסתרה, שוכנעתי כי כתוצאה ממעשי האלימות, הן הפיזית והן הנפשית, נגרם לתובעת סבל רב ונזק נפשי, כמפורט בחוות דעת המומחה, אשר ילוו אותה עד שארית חייה. כמו כן אני סבור כי עומדת לתובעת עילה נזיקית כנגד הנתבע מחמת הפרת חובה חקוקה וכן בשל עוולת רשלנות.
נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין חולק כי לאור מעשיו או מחדליו של הנתבע, קמה לו חבות לשפות את התובעת בגין נזקיה, שהם תוצאה של האלימות שהפגין כלפיה לאורך שנים רבות.

שיעור הפיצויים

להלן אדון בנזקים הנטענים וגובה הפיצויים הנובע מהם.

העיקרון המוביל בדיני הפיצויים הוא השבת המצב לקדמותו. בגדר הנזקים הממוניים נכללים אובדן השתכרות או אובדן כושר השתכרות, הוצאות רפואיות והוצאות אחרות. באשר לנזק לא ממוני נכללים נזק נפשי, כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה.

באשר לנזקים הממוניים המיוחדים אותם טענה התובעת (הפסדי השתכרות-עבר, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה נלוות לחוו"ד, הוצאות משפטיות וכלליות:

התובעת לא צירפה תעודות היעדרות בגין מחלה, לא צירפה קבלות או אישורי נסיעות, ולמעשה לא צירפה כל אסמכתא בנוגע להוצאותיה.

הפסדי השתכרות (עתיד); אבדן תנאים סוציאליים/הפסדי הכנסה –

בחוות דעתו כתב המומחה, שנגרמה לתובעת פגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות, אך הוסיף כי לא קיים אובדן כושר עבודה מלא. התובעת המשיכה לעבוד במשרתה ועובדת שם למעלה מ-30 שנה, ללא כל שינוי בהיקף המשרה. בנוסף, דווקא בשנים האחרונות לקחה על עצמה התובעת עבודה נוספת כ*****, וזאת בנוסף למשרתה המלאה כ*****. כמו כן, התובעת ילידת חודש נובמבר 1961. על פי נתוני הביטוח הלאומי גיל הפרישה הוא 62 ושמונה חודשים, היינו, לתובעת נותרה שנת עבודה אחת ועד 3 חודשים, כך שאינני צופה כי יגרם לה אובדן הכנסה עתידי, כפי שלא נגרם אובדן הכנסה עד כה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד; הוצאות עבור עזרת הזולת בעתיד בטיפול ובסיעוד; הוצאות עבור עזרת הזולת בעבודות משק הבית –

גם בראשי נזק אלה לא הוכח על ידי התובעת כי נגרמו לה הוצאות בגין הפגיעה, על כל פנים בוודאי שלא הוצאות משמעותיות. התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הוצאות רפואיות, זולת רכישת תרופה אותה היא נוטלת באופן לא קבוע ובמינון לא גבוה. כמו כן לא הוכחו נסיעות לטיפולים רפואיים או הזדקקות לעזרה בטיפול, סיעוד וניהול משק הבית. התובעת, חרף הפגיעה בה, המשיכה וממשיכה לתפקד באופן מלא, הן בעבודתה והן בחייה היומיומיים. אומנם ייתכן שבעתיד תהיה לפגיעה ממנה סובלת התובעת השפעה על חייה באופן שיצדיק פיצוי מסוים, אך לאור העדויות והראיות שעמדו בפני אני סבור, כי גם אם תהינה הוצאות שכאלה, הן תהיינה על הרף הנמוך. לפיכך אני אומד את נזקיה של התובעת בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל –

מדובר ברכיב הנתון לאומדן ולהערכה על פי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. בפסיקה נקבעו שלושה שיקולים מרכזיים בקביעת גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה:

נסיבותיה הקונקרטיות של הפגיעה;
משך הפגיעה, האם מדובר במקרה בודד, או שמא במסכת חיים אשר האלימות וההשפלה היתה חלק בלתי נפרד הימנה, שאז יש מקום להעלאת גובה הפיצוי;
השלכותיה העתידיות של הפגיעה. בעניין זה, ניתן להסתייע באחוזי הנכות שנקבעו בגין הפגיעה.

(ר' פסק דינה של כב' השופטת ענת אלפסי בתמ"ש (אשדוד) 6062/96 האישה נגד האיש, [פורסם במקורות] (13.1.14).

בפסיקה נאמר כי חרף הקושי הרב בהערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל, וכימות נזק זה לשווי כספי, יש להחיל גם על ראש נזק זה את העיקרון של החזרת המצב לקדמותו ולפסוק פיצוי הולם בגינו (תמ"ש (משפחה ירושלים) 56762-03-18 ט.ש נ' א.ש (נבו 21.11.2018)‏‏ ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254 (1952);
בענייננו הוכח כי לתובעת נגרם כאב וסבל לאור מסכת האלימות שנמשכה לאורך שנים רבות. ההשלכות של מעשים אלה על חייה, והערכת המומחה כי לתובעת 40% אחוזי נכות צמיתה עפ"י הקריטריונים של המל"ל, מחייבים קביעת פיצוי הולם.
הפסיקה התייחסה בחומרה לתופעות של אלימות במשפחה. בע"מ 1014/05 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15/6/06) קבעה כב' השופטת ר. לבהר שרון כי: "האלימות במשפחה הפכה, למרבה הצער, לשכיחה ונפוצה במקומותינו, עד כי מיגור התופעה הפך לבעל חשיבות עליונה בקרב בתי המשפט על ערכאותיהם השונות, ובעניין זה אין מקום למסר סלחני. על תופעת האלימות במשפחה אמר השופט שלמה לוין בדנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל דינים עליון נח 348, כי היא "הפכה למכת מדינה באופן המעורר חלחלה, ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם או לגחמותיהם". אין כל ספק שיש מקום לעשות שימוש גם בדיני הנזיקין במסר זה, ולחייב מזיק כמו במקרה דנן, בתשלום פיצויים הולמים וראויים בגין הנזקים שגרם לניזוק. הביטוי לצורך זה בתביעת נזיקין, צריך לבוא במסגרת הענקת פיצוי בגין כאב וסבל. במקרים בהם קיים אלמנט של כוונה וזדון, הלכה היא כי יש לפסוק פיצויים מוגברים, אשר באים מחד, לבטא את נזקו של הנפגע, ומאידך, את גודל העוולה של המזיק. הדבר שכיח במיוחד במקרים של תקיפת הזולת. במקרים אלה, שמים בתי המשפט דגש על האלמנט הנפשי הכרוך במעשה העוולה של המזיק ולעתים יש בהתנהגותו של המזיק בכדי לגרום להגדלת הפיצויים".
התלבטתי בשאלת גובה הפיצוי הראוי, שכן פיצוי גבוה ככל שיהיה אין בו כדי להשיב לתובעת את השנים בהן סבלה מנחת זרועו של הנתבע, ולא יהיה בו כדי לטשטש את הפגיעות וההשפלה שחוותה לאורך השנים. כן ראוי לקבוע פיצוי שישקף ולו במעט את חומרת המעשים וגינוי מעשי הנתבע כלפי מי שהייתה זוגתו.
מלבד החזרת המצב לקדמותו, נועדה תכלית הפיצוי במקרי אלימות במשפחה, לשם הרתעה. נפסק כי על בית המשפט לעשות שימוש בפיצויים עונשיים גם על מנת לבטא סלידה מהתנהגות המזיק (ר' תמ"ש 19229-07-11 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (14.12.15) וההפניות שם).
הוכח בפני קשר סיבתי ישיר בין מעשי הנתבע לבין מצבה הנפשי של התובעת. לאור חומרת המעשים, משך הפגיעה, ואחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו בחוות דעת המומחה, אני מחייב את הנתבע בפיצויים בגין כאב סבל בסך של 150,000 ₪.
נזק גופני – על אף שמצאתי את עדותה של התובעת מהימנה ושוכנעתי בדבר אלימותו של הנתבע, לא הוכח בפניי נזק גופני קונקרטי ממנו מבקשת התובעת להיפרע. בהתחשב בכך שהתובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאות רפואיות, הוצאות בגין תרופות או כל הוצאה אחרת שנגרמת, או נגרמה לה, כתוצאה מהמעשים הנטענים, אין לי אלא לדחות את התביעה הכספית בגין ראש נזק זה.

הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות

התובעת נסמכת על עילת תביעה נוספת והיא עוולת לשון הרע בגין הפצת טענות לבגידתה ברבים. לטענת התובעת הנתבע פרסם ברחבי היישוב, במשרד בא כוחו ובבית המשפט את טענותיו לבגידתה לכאורה. התובעת נאלצה אף להשיב לשאלת בית המשפט אם יש אמת בטענות אלה והושפלה בשל כך. פרסומים אלה אשר נעשו במזיד מתוך נקמנות, נועדו להשפיל את התובעת ולבזותה ויש בהם לשון הרע לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965.
כמו כן טוענת לפגיעה בפרטיותה. לטענתה הנתבע התחזה לה בפייסבוק והשתלט על הטלפון הנייד שלה, לרבות באמצעות טכנאי מחשבים, ושלח ממנו הודעות ותמונות בשמה, הכל על מנת לעקוב אחריה. בכך הנתבע פגע בפרטיותה בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981.
ביחס לטענות הבגידה טען הנתבע "אמת דיברתי" שכן לדבריו התובעת אכן בגדה בו עם האחיין שלו, והוא גילה את דבר הבגידה, ולכן לא מדובר בהכפשה והוצאת לשון הרע. עוד טען כי עדות אחיו, בדבר גילוי הבגידה מחזקת את גרסת הנתבע.
באשר לטענות לפגיעה בפרטיות, טען הנתבע כי לאחר גילוי דבר בגידתה חשש כי היא מסתירה ממנו עוד דברים רצה לבדוק אם יש לה מניע נסתר לנסיעה ל*****. יחד עם זאת, טען כי התובעת מייחסת לו כל דבר רע שקרה לה ללא כל תשתית ראייתית. הנתבע הוסיף כי הטלפונים הניידים של בני זוג צריכים להיות חשופים זה לזה מכוח חובת הנאמנות.

עוולת לשון הרע

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח ״לשון הרע״:

״... דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשם מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) ....

(4) ..."

תכלית החוק היא איסור פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות. אין צורך בהוכחת הפגיעה בפועל אלא די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567 (2004)).
"פרסום" – מוגדר בסעיף 2 לחוק:

(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

פרסום שיש בו לשון הרע מהווה עוולה אזרחית (סעיף 7 לחוק) (ואף יכול שיהווה עבירה פלילית – סעיף 6), ובלבד שהפרסום אינו אמת, לא היה בו עניין ציבורי, ולא עומדת למפרסם הגנת תום-לב שבחוק (סעיף 15).
"הדינים בדבר איסור לשון הרע מהווים איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות בכל משטר דמוקרטי: הזכות לשם הטוב ולפרטיות מזה והזכות לחופש הביטוי מזה". זכויות אלה נגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ר' רע"א 4740-00 לימור אמר נ' אורנה יוסף , פ"ד נה(5) 510, פורסם במקורות ביום 14/08/01).
המבחן לבחינת השאלה האם הפרסום הינו פרסום משפיל, פוגע או מבזה, הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992)).

אומר כי "ענייניו האינטימיים של אדם" זוכים בפסיקה להגנה מוגברת. אין חולק כי בגידה נתפסת בעיני האדם הסביר כפסולה וכינוי אישה "בוגדת" נועד להשפילה ולבזותה בעיני הציבור, בפרט בקהילה מצומצמת וסגורה בה מתגוררים הצדדים.

בכל הנוגע להשמעת טענות הבגידה בבית המשפט, עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בפרסום מותר שנעשה תוך כדי דיון בפני ערכאה שיפוטית.
באשר לפרסום לכאורה ברחבי היישוב, עניין זה לא הוכח בפניי. למעט הבת ט', אף אחד מהעדים לא נחקר על כך, ולא הובאו עדויות אחרות לתמיכה בטענות אלה. אדרבא, עדות הבת ט', שנועדה למעשה לתמוך בגרסת אמה על כך שלא הייתה כל בגידה, מלמדת כי הדבר לא פורסם על ידי הנתבע ולמעשה איש לא דיבר על כך ואם דיברו ביישוב היה זה דווקא על מעשים שעשה האב.
בחקירת הבת ט' היא נשאלה האם שמעה על בגידה של אמה התובעת עם האחיין של האב ענתה – "לא בחיים לא". (ע' 35, ש' 33,34)

אז נשאלה:

ש. אם אומר לך שכל היישוב שמע וידע על זה וזה היה הרבה שנים, מה תאמרי

ת. לא היה דבר כזה, אף אחד לא דיבר על דבר כזה, ואם מישהו דיבר זה היה על אבא והבושות שהוא עשה. (ע' 36, ש' 1,2)

משלא הובאו בפני ראיות בדבר פרסום לשון הרע על ידי הנתבע אין לי אלא לדחות התובענה בענין זה.
גם הטענה בעניין הפגיעה לכאורה בפרטיות התובעת לא הוכחה. התובעת טענה כי הנתבע התחזה לה ברשת החברתית בפייסבוק, וכן טענה כי נשלחו הודעות ותמונות בשמה כשלא הייתה מחוברת. התובעת לא פירטה בענין זה כמעט דבר. לא הוסבר למי נשלחו התמונות וההודעות, מי שלח אותן ומה היו המועדים המדויקים של שליחתם. התובעת גם לא הצליחה להוכיח כי אם נעשתה פריצה לטלפון הנייד שלה, הדבר נעשה על ידי הנתבע דווקא, והשערותיה בעניין זה אינן מספיקות על מנת לבסס עילת תביעה. גם הטענה לפתיחת פרופיל מזויף ברשת החברתית לא הוכחה, ומכל מקום לא הוכח כי הנתבע הוא זה שפתח את הפרופיל המזויף.
לנוכח האמור אני מורה על דחיית התובענה בכל האמור בפגיעה בפרטיות של התובעת.
לפני סיום אומר כי בסיכומי התשובה הוסיפה התובעת טענה כי יש לאיין כל זכות שקיבל הנתבע מתוך זכויותיה הסוציאליות במסגרת איזון המשאבים, הן מאחר שבגין מחדליו לא זכאי לזכויות כאלה בעצמו והן בשל הנכות הצמיתה שגרם לתובעת. טענה זו עלתה לראשונה במסגרת סיכומי התשובה ויש לדחות מטעם זה בלבד. מעבר לאמור אין בין תביעה נזיקית זו ולטענות בדבר פסק דין חלוט שהדיון בעניינו הסתיים, דבר.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבע ייפצה את התובעת בגין נזקיה בסך כולל של 160,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 60 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"ב, 24 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

34 מתוך 34