בימ"ש מחוזי ת"א, השופטת נועה גרוסמן: החלטה בנושא סמכות מקומית בתביעה ייצוגית (ת"צ 50116-01-22)

1. לפני בקשה להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשל חוסר סמכות מקומית.

רקע:

2. המבקש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור") והמשיב בבקשה שלפני הוא מר חיים סרור, אדם הסובל מלקות ראיה (להלן: "המשיב").

3. המשיבה בבקשת האישור והמבקשת בבקשה שלפני היא אסום – חברה קבלנית לבניין בע"מ (להלן: "המבקשת").

4. עניינה של בקשת האישור בטענות המשיב לפיהן באתר האינטרנט של המבקשת אין הצהרת נגישות כדין. בכך הפרה המבקשת לפי הנטען הוראות חקיקה שונות, וביניהן הוראות תקנות 34-35 לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), תשע"ג-2013, כמו גם חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998.

הבקשה ועמדות הצדדים:

5. המבקשת טוענת כי הסמכות המקומית בענייננו מסורה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. זאת בהינתן העובדה כי מקום עיסוקה הוא בעיר שדרות ולאור הוראות תקנה 7(א) (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות").

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי גם הרציונאל הבסיסי של דיני הסמכות המקומית, אשר נועדה לשרת את נוחות הנתבע, תומך בהעברת התיק לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

כן טוענת המבקשת כי המשיב לא היטיב לפרט בבקשת האישור הכיצד בית משפט זה הוא בעל הסמכות המקומית לדון בתיק.

המבקשת לא חלקה בבקשתה הנוכחית על תחולת תקנה 7(ב) (טענות כנגד החלת תקנה זו עלו לראשונה בתגובתה), אלא לשיטתה אין טעם ממשי לקיומו של הדיון במחוז תל אביב, זאת לאור מקום עיסוקה (שדרות), כאשר לטעמה הדבר גם רלוונטי לתקנה 7(ב) הנ"ל (ראו סעיפים 5-6 לבקשה).

6. מנגד, המשיב סבור כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה, לאור הוראת תקנה 7(ב) לתקנות. לשיטתו, זו היא התקנה הרלוונטית לבחינת נושא הסמכות המקומית לבירור בקשת האישור דנן, אשר עוסקת באי פרסום הצהרת נגישות באתר אינטרנט.

לשיטת המשיב, גם אם אין להסיק באופן חד משמעי כי תקנה 7(ב) הנ"ל מאפשרת לתובע לבחור את בית המשפט לו הסמכות המקומית, הרי שמאזן הנוחות בעניין זה נוטה בבירור לעברו של המשיב שהוא אדם עם מוגבלות הניצב מול המבקשת שהיא חברה בע"מ לה משאבים גדולים בהרבה מאשר למשיב.

7. במסגרת תגובתה, העלתה המבקשת לראשונה את הטענה להעדר תחולה של תקנה 7(ב) לתקנות על ענייננו. לטענתה, כלל לא מדובר בתובענה המבוססת על פרסום באינטרנט. לשיטתה, אין להשוות את המקרה הנטען בבקשת האישור לפרסום בעיתון או בטלוויזיה ואין המבקשת שיווקה, פרסמה או שלחה תוכן מטריד או מטעה שלאורו היא נתבעת.

המבקשת מוסיפה, כי ברור שהקניית אפשרות למשיב לתבוע במקום מגוריו היא בנסיבות בהן מדובר על פרסומת צרכנית באמצעי מדיה שונים, ואילו כאן מדובר באתר אינטרנט של חברה משדרות. לעמדתה, אם נקבל את עמדת המשיב המשמעות היא שעצם קיומו של אתר אינטרנט לעוסק כלשהו מביאה עליו אוטומטית תביעות במקום מושבו של כל אזרח ישראלי. מדובר לשיטתה בטיעון גרוטסקי, שכן עצם קיומו של אתר אינטרנט מחייב שתובע יחליט היכן לתבוע.

8. המבקשת הוסיפה ואף ציטטה בין השאר מדברי ההסבר לתקנות בנוגע לתקנה 7(ב) הנ"ל, לפיהם:

"יש לזכור כי מטרת כללי הסמכות המקומית היא ליצור איזון בין הצדדים המתדיינים בנטייה להתחשב במקום מושבו של הנתבע, בין היתר, כדי להקל על הדיון ולייעלו, ולמנוע, בין השאר, התעמרות בבעל דין יריב באמצעות הגשת תביעות לבית משפט מרוחק..."

9. כן טענה המבקשת, כי העלאת טענות המשיב לנזק הנגרם בשל אי פרסום הצהרת נגישות כמו גם באשר לפרטי הנגישות בצורה כוללנית, רלוונטית אם כבר לגולשים המצויים באזור הדרום אשר מבקשים לרכוש דירות ומשתמשים בשירותי המבקשת בשל אזור עיסוקה.

דיון והכרעה:

10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את הסוגיה שלפני, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. להלן אנמק.

11. סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, אשר מסדיר את נושא הסמכות העניינית והמקומית לדון בהליך של תובענה ייצוגית, קובע כך:

"בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות הענינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולענין הסמכות הענינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור;"

12. כב' השופט גרוסקופף התייחס בהחלטתו בת"צ 57574-12-13(מחוזי מרכז) כהן נ' מדיקל בע"מ ואח' (נבו 24.4.2014) (להלן: "עניין מדיקל") לסעיף 5(ב)(1) הנ"ל, וקבע כי המחוקק דחה את הגישה לפיה הסמכות המקומית לדון בתובענה ייצוגית נקבעת על פי עילת התביעה האישית. לפי קביעתו שם, בהליך של תובענה ייצוגית ישנו מעמד בכורה לאינטרס הקבוצה בכללותה, ובהתאם יש להעדיף את "גישת העילה הקבוצתית", בכל הנוגע לשאלת הסמכות המקומית. לפי גישת העילה הקבוצתית, יש לאפשר הגשת תובענה ייצוגית לא רק במחוז השיפוט שבו ניתן היה להגיש את תביעתו האישית של התובע המייצג, אלא בכל מחוז שיפוט בעל זיקה מספקת לתובענה הייצוגית, אם תאושר.

לפיכך, קבע כב' השופט גרוסקופף כי מקום שבו בקשת האישור הוגשה במחוז שיפוט שבו רשאי התובע המייצג להגיש תביעתו האישית, די בכך כדי ליצור סמכות מקומית לדון בבקשת האישור, ואילו גישת העילה הקבוצתית מרחיבה את קשת האפשרויות בכל הנוגע לקביעת הסמכות המקומית. במקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך כדי להקנות סמכות לבית המשפט באותו מחוז (שם, סעיפים 21-22).

13. יוער כי אמנם מדובר בהחלטה שניתנה טרם כניסת התקנות לתוקף, אך דומה כי הפן העקרוני-נורמטיבי שלה נותר בעינו גם בהינתן כניסת התקנות לתוקף.

14. תקנה 7(א) לתקנות קובעת כי:

"תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם".

"תקנה 7(ב) לתקנות קובעת כי:

"כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט יוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע; הגיש עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 תביעה כאמור, תוגש התביעה במקום עסקו או במקום מגוריו של הנתבע בלבד" (ההדגשה אינה במקור – נ.ג.).

15. לטעמי, התקנה הרלוונטית לבחינת שאלת הסמכות המקומית במקרה שלפני, היא תקנה 7(ב) לתקנות, כפי שטוען המשיב, ולא תקנה 7(א) לתקנות, כפי שטוענת המבקשת.

מלשון החלק הרלוונטי של תקנה 7(ב) הנ"ל עולה, כי היא מתייחסת גם לתובענות שהוגשו בשל "פרסום" שנעשה ברשת האינטרנט. על פני הדברים, נראה כי כוונת התקנה בהקשר של פרסום, היא בעיקר לתביעות בגין פרסום המהווה לשון הרע (ראו: י. רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (2021), עמ' 85) (להלן: "רוזן-צבי"). למשל, פרסום הנעשה "כשהיד קלה על המקלדת", ברשתות חברתיות וכיוצ"ב.

16. יחד עם זאת, אני קובעת כי אין לקרוא את המילה "פרסום" שבתקנה באופן דווקני וצר כמתייחסת רק בפרסום אקטיבי ברשת האינטרנט, כדוגמת פרסום לשון הרע או תוכן שיווקי וכיוצ"ב. לדידי, תקנה 7(ב) לתקנות מכוונת גם למקרים שבהם מדובר בתביעות הנובעות ממחדל והפרה הנגרמת בשל העדר פרסום אשר נדרש על פי דין, כנטען בענייננו.

17. הרעיון המרכזי בתקנה 7(ב) לתקנות הוא לייחד הוראות סמכות מקומית מיוחדות לבירור תביעות שעניינן הפרות המתבצעות ברחבי רשת האינטרנט הנוגעות לפרסום ולסחר, וכאשר הדבר נוגע לפרסום, מדובר בעיני בפרסום מכל היבטיו. שהרי גם העדר פרסום ברשת אינטרנט בניגוד לחובה החלה על פי דין, הוא בבחינת הפרה.

תקנה 7(ב) לתקנות נועדה בעיני להבחין למעשה בין תביעות המוגשות בגין עילה הנובעת מנושא הפרסום בכללותו (או סחר) בתוך רשת האינטרנט, לרבות העדר פרסום ברשת, לבין תובענות העוסקות בהפרות המתבצעות במקום פיזי-מוחשי, דהיינו מחוץ לרשת האינטרנט. שאם לא נאמר כן, ייווצר מצב שבו תביעות הנוגעות להפרה מקוונת הנובעת מהחובה לפרסם דבר מה ברשת האינטרנט, עלולות במקרים מסוימים להתברר בתחום השיפוט בהתאם לכללי הסמכות המקומית "הרגילים" הקבועים בתקנה 7(א) לתקנות.

18. ויודגש – הכללת תביעות בגין הפרת חובה של העדר פרסום ברשת האינטרנט בגדר תקנה 7(ב) לתקנות – אינה מביאה ליתרון דיוני לתובע, שכן ממילא אפשרויות התובע בבחירת מקום השיפוט הן מצומצמות ל"מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע". בכך עדיין נשמר האיזון הדיוני בין הצדדים. הרי התובע אינו רשאי להגיש תביעתו בכל מחוז שיפוט ברחבי הארץ כפי שהיה בעבר, טרם כניסת התקנות לתוקף (רע"א 530/12 יעקובוביץ נ' זיאס (נבו 28.3.2012).

19. בענייננו, התובענה ובקשת האישור הנסמכת עליה, עוסקת בטענות כנגד עצם אי ביצוע של החובה לפרסם הצהרת נגישות באתר האינטרנט של המבקשת. אין המדובר בתובענה העוסקת בשאלת ההנגשה של משרדי המבקשת עצמם (שהרי אז היינו מצויים בגדרה של תקנה 7(א) לתקנות). כאן, מדובר אפוא בסוגיה שכל כולה נוגעת לחובה הנטענת לפרסם הצהרת נגישות באתר האינטרנט של המבקשת – כך גם יש לבחון את התובענה מבחינת שאלת הסמכות המקומית.

20. המבקשת טענה כי מאחר שמדובר במקרה זה באתר אינטרנט ולא בפרסום צרכני באמצעי מדיה שונים, אין תחולה להוראת תקנה 7(ב).

ברם, ההבחנה אותה מנסה לבצע המבקשת בין פרסום אמצעי מדיה שונים לבין פרסום באתר האינטרנט עצמו, אינה מקובלת עלי.

הרי, עצם קיומו של פרסום (או העדר פרסום כבענייננו) באתר האינטרנט של המבקשת, בהכרח מתייחס לנעשה ברחבי רשת האינטרנט. מכאן, שמדובר בסוגיה מקוונת לכל דבר אשר נכנסת בגדר תקנה 7(ב) לתקנות.

בהתאם, אין לקבל גם את טענת המבקשת לפיה קבלת עמדת המשיב תביא לכך שעצם קיומו של אתר אינטרנט מחייב שתובע יחליט היכן לתבוע. תביעה שעניינה פרסום או סחר ברשת האינטרנט בהתאם לתקנה 7(ב) לתקנות, אינה נולדת ומוגשת למחוז השיפוט בשל עצם קיומו של אתר אינטרנט, אלא בשל הפרסום (או העדר פרסום) ברשת האינטרנט, אשר יכול להיעשות כאמור גם באמצעות אתר האינטרנט של הנתבע. אין הנדון דומה לראיה אפוא.

בנוסף, נראה כי המבקשת מנסה לצקת פרשנות צרה ביותר לתקנה 7(ב) לתקנות, עת היא טוענת שהתקנה מתייחסת לפרסום בעל אופי צרכני. אני סבורה כי אם אכן כך היה הדבר, היינו מוצאים לכך ביטוי מפורש בלשון תקנה 7(ב). מחוקק המשנה בחר להשתמש במילה "פרסום" ולא בתת-קטגוריה של פרסום או בסייג אחר, מה גם שעמדתי לעיל על כך שמדובר לטעמי בפרסום על כל רבדיו, הכולל העדר פרסום לפי חובה החלה על פי דין. מכאן שיש לדחות הפרשנות הצרה של המבקשת בעניין זה.

21. לאחר שהובהר כי תקנה 7(ב) לתקנות היא הרלוונטית לבחינת הבקשה שלפני, אדרש להוראותיה.

עיון בתקנה 7(ב) לתקנות מלמד כי היא מאפשרת הגשת תובענה בשל פרסום ברשת האינטרנט:

"...לבית המשפט שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע..."

לשון התקנה ברורה על פניה ואינה משתמעת לשני פנים, כך שהתובע רשאי להגיש את תביעתו גם במקום מגוריו ולא רק במקום עסקו של הנתבע.

22. במקרה שלפני, כתובת מגוריו של המשיב/התובע הייצוגי, היא בעיר תל אביב (כך לפי כותרת בקשת האישור). לפיכך ולנוכח האמור, נראה כי התובענה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בהתאם לכללים הסמכות המקומית שנקבעו בתקנה 7(ב) לתקנות, אשר מאפשרים לתובע לבחור גם במקום מושבו שלו, ולא רק בזה של הנתבע (רוזן-צבי, עמ' 85).

23. עיון בפסיקה והספרות אליהן הפנתה המבקשת בבקשתה לצורך תמיכה בטענותיה, מלמד כי הן אינן מתייחסות לתקנה 7(ב) לתקנות, אלא למעמדו של הנתבע בראיה של דיני הסמכות המקומית הכלליים. לא למותר לציין, כי מדובר בהפניות לאסמכתאות מלפני כניסת התקנות החדשות לתוקף.

בהמשך, הפנתה המבקשת במסגרת תגובתה לציטוט מתוך פסיקה שניתנה על ידי בית משפט לתביעות קטנות, במסגרת ת"ק (שלום-אשדוד) 40462-07-21 אלון נ' אמוזה בע"מ (נבו 27.3.2022). מדובר בציטוט המתייחס בעיקרו לתביעה של צרכן אינטרנטי וכן לתביעה לפי "חוק הספאם" בהקשר של תקנה 7(ב). לא מצאתי הכיצד הפניה זו מסייעת למבקשת בבקשתה זו, מה גם שהמקרה שנדון שם עניינו בתביעה חוזית שנסיבותיו אינן דומות כלל לנסיבותינו אנו.

24. המבקשת גם הפנתה בבקשתה לדברי ההסבר לתקנות, אך התייחסה לתקנה 7(א) לתקנות בלבד ולא לתקנה 7(ב). במסגרת תגובתה, ציטטה המבקשת לראשונה את הציטוט שהובא לעיל, ממנו עולה כי קיימת נטייה להתחשב במקום מושבו של הנתבע, גם כאשר מדובר בסמכות מקומית לפי תקנה 7(ב) לתקנות.

עיון בחלק הרלוונטי בתזכיר חוק: תקנות סדר הדין האזרחי 2018 דברי הסבר (נבו 16.12.2020), אשר מתייחס לתקנה 7(ב) לתקנות, מלמד כי המבקשת ציטטה את דברי ההסבר באופן חלקי וחד צדדי.

למקרא דברי ההסבר לתקנות במלואם, עולה כי מחוקק המשנה ראה קודם כל לאזן בין אינטרס התובע לבין אינטרס הנתבע בתביעות שעניינן פרסום או סחר ברשת האינטרנט. בין השאר נאמר שם במפורש כי יש להתחשב בתביעות מעין אלה גם באינטרס התובע ולהקל עליו.

ובלשון דברי ההסבר בהקשר הספציפי של התובע:

"...הרציונל שעומד בבסיס הקביעה שלפיה תתנהל תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט, במקום שבו נמצא התובע או הנתבע בלבד הוא, מחד גיסא, להקל על התובע במקרים שבהם התובענה היא בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט..."

25. אמנם מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה הכלל הבסיסי בדיני סמכות מקומית הוא כי "התובע הולך אחר הנתבע". סביר גם להניח שחלק נכבד מלקוחות המבקשת מגיעים מאזור הדרום.

אך לטעמי שעה שתקנה 7(ב) לתקנות מאפשרת לתובע זכות בחירה לגבי מחוז השיפוט שבו תוגש התביעה, כך שזו תוגש לבית המשפט המצוי במקום מושבו שלו, הרי טענה זו של המבקשת לפיה יש בכל זאת להעדיף את מקום מושבה שלה, יכולה להתקבל רק במקרים מהם עולה בבירור כי התביעה הוגשה במקום מושבו של התובע רק לצורך התעמרות מכוונת בנתבע תוך שימוש לרעה בזכות הבחירה של מקום השיפוט.

לא מצאתי כי קיימת ראיה לכך ולפיכך איני רואה מקום לקבל טענה זו של המבקשת.

26. לא למותר לציין בהקשר זה, כי נראה שדווקא תחום העיסוק של המבקשת – נדל"ן, בניה ומגורים באזור הדרום – עשוי להביא לפניות מצד לקוחות מרחבי הארץ כולה, בין אם לצורך רכישת דירה בשל מעבר מאזור מגורים מסוים לאזור הדרום, ובין אם לצורך רכישת דירה להשקעה באזור הדרום.

מכאן, שטענת המבקשת לפיה אזור עיסוקה מטה את הכף אל עבר בירור התובענה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אינה בהכרח מטה את מאזן הנוחות לטובתה בכל הנוגע לשאלת הסמכות המקומית.

מן האמור, אני סבורה כי אף אם יש ממש בטענה לקיומה של נטייה מסוימת להתחשב במקום מושבו של הנתבע לצורך קביעת הסמכות המקומית, גם בתביעות שעניינן פרסום או סחר ברשת האינטרנט (שחלות לגביהן הוראות תקנה 7(ב) לתקנות), הרי לא זה בהכרח המקרה המתאים לכך.

27. המבקשת טענה עוד בתגובתה, כי מדובר בענייננו בתובע מקצועי-סדרתי, ולפיכך אין לראות בו "דל". גם בהינתן טענה זו, איני רואה הכיצד הדבר מסייע למבקשת בקביעת הסמכות המקומית, שעה שלמשיב קיימת כאמור זכות בחירה לגבי מחוז השיפוט, באופן שהתביעה תוגש למחוז שבו הוא מתגורר.

28. קבלת עמדת המשיב מקבלת בעיני משנה תוקף, שעה שעסקינן בתובענה ייצוגית, לגביה נקבע כאמור על ידי כב' השופט גרוסקופף בעניין מדיקל כי יש לבכר את "גישת העילה הקבוצתית".

בענייננו, הקבוצה הוגדרה בבקשת האישור באופן רחב, כך שהיא מתייחסת לכל אדם בעל מוגבלות ברחבי הארץ שביקש או שהיה בכוונתו לקבל שירותים מהמבקשת ב- 7 השנים האחרונות.

לנוכח הגדרת הקבוצה, אשר כוללת גם אנשים בעלי מוגבלות המתגוררים במחוז השיפוט של תל אביב, נראה כי גם לפי גישת העילה הקבוצתית ובהינתן הוראת תקנה 7(ב) לתקנות, אין מניעה להגשת בקשת האישור למחוז תל אביב.

29. אשר לטענת המבקשת, לפיה המשיב לא ציין "ברחל בתך הקטנה" כי הסמכות המקומית מוקנית לבית משפט זה לאור תקנה 7(ב) לתקנות ואף ייחסה לו רשלנות בשל כך (סעיפים 2-3 לתגובה לתשובה), לא מצאתי בטענה זו ממש.

נראה כי לא בכדי המבקשת לא הפנתה להוראה נורמטיבית המחייבת תובע לציין את המקור הנורמטיבי המקנה סמכות לבית המשפט אליו מוגשת התובענה.

בהתאם לתקנה 11(4) לתקנות, על התובע לציין את "העובדות המקנות סמכות לבית המשפט" בלבד. יוער כי כך גם עולה מהפסיקה אליה הפנתה המבקשת בבקשתה (פסיקה אשר מתייחסת לתקנות הקודמות משנת 1984).

בענייננו, המשיב ציין בבקשת האישור את כתובתו – תל אביב. עוד עולה בבירור מבקשת האישור, כי עניינה בטענות הנוגעות להעדר פרסום של הצהרת נגישות באתר האינטרנט של המבקשת. מכאן ניתן להסיק כי עסקינן בתובענה בעניין פרסום ברשת האינטרנט.

במכלול הדברים, נראה כי די בכך כדי להקים תשתית עובדתית לצורך קיומה של החובה הנדרשת לציון העובדות המקנות סמכות מקומית לבית משפט זה לפי תקנה 7(ב) לתקנות, כפי שפירטתי ונימקתי לעיל.

אוסיף ואציין, כי ככל שיש מקום לפירוט ונימוק מעבר לתשתית העובדתית הבסיסית המקימה את הסמכות המקומית, הרי שהפלטפורמה המתאימה לכך הוא במסגרת כתבי הטענות המוגשים בכל הנוגע לפלוגתא הספציפית שעלתה בשאלת הסמכות המקומית, כפי שעשה המשיב בתשובתו לבקשה דנן.

סיכום:

30. מן המקובץ לעיל , הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נדחית.

31. המבקשת תישא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המשיב בגין בקשה זו בסך כולל של 1,500 ₪.

המזכירת תשגר החלטתי זו, לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' תמוז תשפ"ב, 03 יולי 2022, בהעדר הצדדים.