תקציר פסק דין
ערעור המדינה על גזר – הדין, שניתן על ידי בית משפט השלום. במסגרת גזר הדין זה הוטלו על המשיב, בן אום אל פחם 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל לאחר שהורשע, בעבירות שעניינן החזקת נשק שלא כדין, ותקיפת שוטר. הערעור הופנה כלפי קולת העונש (מידת עונש המאסר בפועל), אשר הוטל על המשיב לשאת. המשיב נתן את הדין על כך, שבמהלך תקופה, שסופה ביום 16.8.21 החזיק בחצר ביתו שני תתי מקלע מאולתרים. במהלך עריכת החיפוש, תקף המשיב את השוטר כשהוא קופץ עליו ובועט ברגלו השמאלית. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נחבל השוטר בירכו השמאלית ונגרמה לו נפיחות בירך. השוטר נזקק לטיפול רפואי והתקשה להזיז את רגלו מהלך מספר ימים.
ייאמר מיד, ערעור זה בדין יסודו.
אכן, האדם מן הישוב הבוחן את התוצאה הסופית, אשר עדיה הגיע בית המשפט הנכבד קמא עת גזר עונשו של המשיב כאן בגין החזקת שני כלי נשק אוטומטיים שלא כחוק ובלי הסבר כלשהו וכן בגין תקיפת שוטר במהלך מילוי תפקידו, מגיע מיד לכלל דעה, כי האמור בעונש אשר איננו נותן מענה ראוי לצורכי ההלימה, ההרתעה והמניעה הניבטים בבירור מעובדות המקרה וממצב הביטחון והסדר הציבורי השורר במקומותינו בימים אלו ובשנים האחרונות.
אכן, עבירות הנשק: החזקתו, רכישתו, נשיאתו, הובלתו והשימוש בו הפכו זה מכבר למכת מדינה. פעם אחר פעם בשנים האחרונות, חוזר ושונה בית-המשפט העליון: נשק בלתי-חוקי, המוחזק בידיים בלתי-מוסמכות, סופו להגיע לכלל שימוש בלתי חוקי ומסוכן. בין אם יהא זה במסגרת סכסוכי-שכנים או סכסוכי נהגים; סכסוכים בין חברים בארגוני פשיעה; בין אם זה לצרכים פליליים, כגון גביית דמי חסות, ביצוע מעשי שוד; ובין אם נעשה הדבר ממניעים ולצרכים טרוריסטיים.
כלי-נשק נועדו לזרוע הרס, חורבן ואובדן. הם נועדו להרוג. ככל שמדובר בכלי-נשק התקפי יותר, דוגמת מקלע, תת-מקלע או רובה סער, מידת ההרס וההרג אשר יש בכוחם לזרוע רבה יותר.
מדינה ריבונית איננה יכולה לקבל כ"מכת-גורל" תופעה של החזקת כמות אדירה של נשק בלתי-חוקי בקרב אזרחיה ותושביה. תופעה שכזו פוגעת בעצם משילותה; היא פוגעת בסדר הטוב שבה; היא חותרת תחת שלומם וביטחונם של אזרחיה. לבסוף, היא אף עלולה להקים סימן שאלה על עצם קיומה.
ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ציינה, במסגרת הדו"ח המפורט שאותו פרסמה, שאחד המאפיינים של תופעת הפשיעה בחברה הערבית והגורמים לה הוא הימצאותם וזמינותם של כלי-נשק מסוגים שונים בקרב החברה הערבית בהיקפים גדולים מאוד. ההערכות מדברות על החזקה של עשרות ומאות אלפי כלי-נשק לא חוקיים; השימוש בכלים הללו פוגע קשות בביטחון האישי של האזרחים ובאמון בכוחות אכיפת החוק. עצם החזקת הנשק מגבירה את החשש לשימוש בו ומפגיעה בחיי-אדם, וכך גדל הביקוש הגובר בהתחמשות ובמספר מקרי הירי והרצח. הוועדה המליצה על העלאת רמת הענישה ובכך חיזוק אמון הציבור הערבי במדינה בכלל וברשויות האכיפה בפרט.
הדברים ידועים וברורים. אין ביכולתן של רשויות האכיפה להגיע אל כל אחד ואחד ממחזיקי הנשק הבלתי חוקי מפאת כמותם והתנהלותם החשאית ומפאת מגבלותיהם הידועות והברורות.
לפיכך, רק ענישה חמורה וכואבת, שתוטל על מתי המעט מן המעט, אשר נתפסים כשהם רוכשים, מחזיקים, נושאים ומובילים נשק, עשויה לשנות במשהו את מאזן-הכדאיות של מי ששוקל לעבור עבירות שכאלו.
הפיתוי לעבור את העבירות הללו הוא רב. למכירת נשק לא חוקי עשוי להילוות רווח נאה בשים לב למחיריו המאמירים כל העת; מחזיקי נשק נהנים מ"מעמד" ומיכולת לאיים ולהרתיע את הזולת. גורמי הפשע והטרור עושים בו שימוש תדיר להוצאה לפועל של פעולותיהם, תוך קיפוד חיי-אדם שוב ושוב (לעיתים גם כאלו שאינם קשורים כלל לסכסוך ואך נקלעו לקו האש שלא בטובתם).
הוראת השעה, אשר נחקקה זה מקרוב (הקובעת עונש מזערי לעבירות דוגמת זו שבעשייתה הורשע המשיב) איננה חלה בעניינו. עם זאת, רוחה שורה עלינו זה מכבר. אין היא אלא אמירה חקיקתית, המצהירה את המובן מאליו. הצהרות דוגמתה בוטאו פעם ועוד פעם בפסיקת בתי המשפט.
לכל ברור, כי מיגור תופעת ההחזקה של אמל"ח בלתי-חוקי יוכל לצאת מגדר המילה הנאמרת או הנכתבת אל הפועל בעולם המציאות רק אם העבירות המרכיבות אותה יזכו להכרה כעבירות חמורות ומסוכנות, כאלו הראויות לעונש חמור ומכביד.
העונש המרבי הקבוע לצד עבירה שעניינה החזקת נשק הוא 7 שנות מאסר. העונש המרבי איננו אות מתה בשיטתנו המשפטית. הוא מהווה סמן, אשר נשתל בידי המחוקק על גבי דפי ספר החוקים על-מנת לאותת לבית-המשפט מה עשוי להיות העונש הראוי להיות מוטל על העבריין במקרים החמורים. מובן, כי לא בכל מקרה הבא בפניו, על בית-המשפט להטיל את העונש המרבי.
הדברים בוודאי נכונים עת בתי-המשפט חוזרים ועומדים על מסוכנות תופעת עבירות הנשק; על נזקן הרב; על היותן מכת מדינה; על הצורך למגרן ועל הקושי לעשות כן.
במקרה שלפנינו, המשיב הורשע בהחזקת שני כלי-נשק, לא אחד. בשום שלב לא נשמעה מפיו או בשמו הצהרה, המסבירה מדוע החזיק בנשק? כיצד הגיע הנשק לרשותו? מה התכוון לעשות בנשק? כאשר עניין לנו בעבירה מסוג זה, אשר כורכת בחובה סכנה מוחשית לציבור, פועל יוצא של עשיית שימוש בנשק או בהפצתו, אזי אין להניח הנחות מקלות לזכות הנאשם. ואכן, בין אם התכוון המשיב לסחור בנשק, בין אם בחר להחזיקו לצורך שימוש פלילי או אחר, אין בכך כדי להוות טעם להקל עמו.
יותר מכך, עניין לנו כאן בכלי-נשק מסוג התקפי - תת-מקלע (ולא רק אחד אלא שניים). מקום בו עסקינן בכלי-נשק מסוג זה, נטל-ההסבר המוטל לפתחו של העבריין כבד יותר.
מזדהים אנו, אפוא עם טענות ב"כ המאשימה, שלפיהן, הגיעה השעה לעלות שלב נוסף במעלה המדורג בסולם הענישה המוטל על עבריינות הנשק.
זאת ועוד, לא נעלמה מעינינו העובדה שבשום שלב, ואף לא בדברו האחרון, לא הביע המשיב צער על מעשיו; לא נשמעה חרטה מפיו. הוא הודה במיוחס לו. הוא נטל אחריות על המעשה. היה כאן חיסכון (מסוים) בזמן שיפוטי. אמרנו "מסוים", שכן מקום בו נתפסו כלי-נשק בחצריו של הנאשם והוא קשר עצמו מיד אליהם (בשים לב לכך שאמו הסתבכה כתוצאה מהמעשה - ועל כך, אגב, הביע צער), יקשה עליו מאוד לשכנע את בית-המשפט שהוא לא עבר את העבירה המיוחסת לו.
עניין לנו במקרה בו המשיב, כאשר נתפס בכף ואנשי משטרה הגיעו אל ביתו ומצאו את כלי-הנשק שהוסתרו בו, תקף שוטר, היכה אותו וגרם לו לכאב ולאי-נוחות מהלך מספר ימים. בין אם התביעה שמה דגש על כך בטיעוניה, בין אם לאו, המדובר בעבירה חמורה, המצדיקה ומחייבת, בנסיבותיה, הטלת עונש גם בגינה. איננו מקבלים בהקשר זה את טענת הסנגור, שלפיה יש להתייחס אל מעשה תקיפת השוטר (בנסיבות שבהן בוצע) כאל דבר של מה בכך, בבחינת זוטי דברים כמעט. גם בגין תקיפת השוטר המבצע תפקידו ראוי המשיב להיענש.
אנו סבורים, שמתחם העונש ההולם שאותו קבע בית – המשפט קמא הנכבד (12-36 חודשי מאסר בפועל) אינו יכול לתת מענה לצורכי ההלימה, המניעה וההרתעה שהם בעלי משמעות עצומה בכגון דא. אין הוא הולם את רוח התקופה ואת "מגמת ההחמרה" שעליה מדברים בפסיקה מזה שנים. אין במתחם, שתחתיתו ניצבת על 12 חודשי מאסר כדי להלום את המאבק הנדרש במכת המדינה המתבטאת בהחזקת עשרות אלפי כלי – נשק בלתי – חוקיים בידי אזרחי ישראל ותושביה.
ראוי להמשיך במגמת ההחמרה בענישה וליישמה גם במקרה שלפנינו כך שייאמר בקול חד וברור, כי כל המעורב בעבירות נשק שלא כחוק: מי שרוכשם, מי שסוחר בהם, מובילם, נושאם או משתמש בהם יישא בגין כך במלוא חומרת הדין. אולי כך יופר מאזן הכדאיות של העבריינים והחזקת נשק בלתי – חוקי (בשים לב לסיכוי להיתפס בגינה) תהפוך להיות מסוכנת ובלתי – כדאית.
כידוע, בתי – המשפט אינם נוהגים להסלים את רמת – הענישה באבחה אחת. נקוט בידיהם תמיד כלל ההדרגתיות בהחמרת הענישה, כפועל יוצא של הכלל בדבר האזהרה טרם ענישה.
מקרה, כמו זה שלפנינו, איננו נמנה על המקרים הקלים. אין ענין לנו במי שהחזיק נשק שמידת קטלניותו נמוכה. אין אנו דנים במי שהחזיק כלי נשק בודד למשך פרק זמן קצר; לא הושמע, כאמור לעיל, ולו ראשיתו של הסבר להחזקת כלי – הנשק.
המשיב הוסיף חטא על פשע כשעירב את אימו על – מנת שתסתיר עבורו את אחד מכלי – הנשק וכאשר תקף את השוטר אשר ביצע את החיפוש בביתו וגרם לו לכאב ולאי – נוחות שאיננה רגעית באופייה.
לפיכך, מתחם הענישה אשר נקבע על – ידי השופט הנכבד של הערכאה קמא איננו הולם כלל ועיקר את מכלול נסיבות האירוע.
מכלול נסיבות האירוע הנדון כאן מחייבות קביעת מתחם ענישה, אשר ספו התחתון עומד על 24 חודשי מאסר ואשר הרף העליון שלו עומד על 50 חודשי מאסר, הכל לצד עונשי מאסר על - תנאי ופיצויים לשוטר שנפגע.
המקרה שלפנינו הוא מהמקרים בהם בית – משפט שלערעור רואה עצמו אנוס להתערב בעונש בהיותו חורג באורח מהותי מרמת הענישה הראויה.
אכן, המשיב הודה באשמה ובכך חסך זמן שיפוטי; דא עקא, לא התרשמנו מחרטה רבה מצדו ואף לא התרשמנו מתהליך שיקומי שבו החל.
עם זאת, בשים לב לכך, שאין דינה של ערכאת מערעור למצות את הדין, מצאנו לנכון להטיל עליו 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. אין שינוי ביתר רכיבי הענישה.