ביהמ"ש לענייני משפחה פ"ת, שופאת עידית בן דב ג'וליאן: פס"ד בתביעות כספיות הדדיות בין אחיות בעניין רכוש וכספים שירשו מאמן המנוחה (תמ"ש 51267-04-18)

בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה
תמ"ש 51267-04-18 ו. נ' ו. תמ"ש 823-07-18 ו. נ' ו. תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת עידית בן-דב ג'וליאן
תובעת (נתבעת שכנגד)		ש. ו. ע"י ב"כ עוה"ד שירי מלכה
נגד
נתבעת (תובעת שכנגד) (תובע שכנגד)		י. ו. א. ו. שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יהושע רוזנצוויג

פסק דין

לפני תביעה כספית בסך 294,516 ₪ שהגישה התובעת (להלן: "ש.") נגד הנתבעת אחותה (להלן: "י."), ותביעה כספית שכנגד שהגישו י. ובעלה (להלן: "א.") נגד התובעת בסך 350,000 ₪.

רקע עובדתי רלוונטי וההליכים המשפטיים

1. ש. וי. הן שתי בנותיה של המנוחה מ. ק. ז"ל שנפטרה ביום 2.11.15 בהיותה בת למעלה מ- 94 שנים. אביהן של הצדדים, מר י. נפטר בשנת 1968 ממחלה קשה. בהגיעה לגיל 85 עברה המנוחה להתגורר בדיור מוגן "מגדלי הים התיכון" ב...

2. האם המנוחה הותירה צוואה מיום 1.10.13, אשר קוימה ביום 27.12.15 בה ציוותה לשתי בנותיה: חנות ב... (להלן: "החנות"), דירה ב...חולון (להלן: "הדירה בחולון"), יתרת כספי פיקדון על שמה בדיור המוגן בגינם נרשמה לטובתה הערת אזהרה, ונקבע כי כל רכוש אחר שלא מופיע בצוואה יחולק בחלקים שווים בין שתיהן.

לש. הורישה בנוסף מחצית מזכויותיה בדירה בנתניה ב... המחצית השנייה רשומה ע"ש י. משנת 2001 (להלן: "הדירה בנתניה").

היינו – שלושת נכסי המקרקעין שייכים לש. ולי. בחלקים שווים.

הזכויות נרשמו בהתאם לצוואה במהלך שנת 2016.

3. לאחר פטירת המנוחה המשיכו הצדדים להשכיר את שתי הדירות והחנות והתחלקו בדמי השכירות בחלקים שווים.

4. בשלהי שנת 2016 הודיעה י. לש. כי אינה מעוניינת להמשיך ולהשכיר את הדירות והחנות עד לחלוקת הפיקדון בדיור המוגן ומבקשת את פירוק השיתוף בנכסים.

תביעה לצו עשה שהגישה ש. ביום 18.12.17 להמשך השכרת הנכסים לא התקבלה, בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 2.5.18.

על רקע זה ועוד קודם פסק הדין, הגישה ש. ביום 26.4.18 את תביעתה הכספית שלפני (תמ"ש 51267-04-17), במקור לפיצוי בסך 58,000 ₪. בד בבד עם הגשת כתב הגנה מטעם י., הגישו י. וא. ביום 1.7.18 תביעה כספית שכנגד בגין נזקים נטענים שנגרמו להם עקב התנהלותה של ש., בסך 150,000 ₪ (תמ"ש 823-07-18).

ביום 15.7.19 הגישה ש. כתב תביעה מתוקן והעמידה את נזקיה על סך 294,516 ₪. י. וא. תקנו אף הם את כתב תביעתם ביום 24.10.19 והעמידו את נזקיהם הנטענים על סך 523,391 ₪. משיקולי אגרה עתרו לסעד כספי בסך 350,000 ₪.

הדיון בשתי התביעות התקיים במאוחד.

5. שתי התביעות הכספיות שעל הפרק, הן חוליות בשרשרת תביעות שהגישו האחיות אחת נגד השנייה והליכים המתנהלים ביניהן משנת 2016.

התביעות שלפני נשענות, בין היתר, על ההליכים המשפטיים שקדמו להגשתן, ומשכך יפורט:

1. ביום 28.2.16 הגישו י. ושלושת ילדיה נגד ש. ושני ילדיה תביעה למתן פס"ד הצהרתי בעניין חלוקת כספים בחשבון הבנק של המנוחה, שחרור כספי הפקדון בדיור המוגן בסך 566,987 ₪ וחלוקתם בשווה בין הצדדים (תמ"ש 58800-02-16).

ביום 26.6.16 ניתן פסק דין בתביעה על יסוד הסכמת הצדדים.

נקבע כי ש. וי. יחלקו בסכום מתוך חשבון הבנק על שם המנוחה בבנק מזרחי.

יתרת הסכום בחשבון הבנק על שם המנוחה בבנק מזרחי ובחשבון על שמה בבנק הפועלים תחולק בחלקים שווים בין ילדי הצדדים, כמפורט בפסק הדין.

אשר לכספי הפקדון בדיור המוגן נקבע כי ש. וי. יפנו לתיאום פגישה בדיור המוגן לצורך שחרור הכספים וחלוקת הכספים ביניהן בחלקים שווים.

2. ביום 15.2.17 הגישה י. נגד ש. תביעה לפירוק שיתוף בזכויות בדירות, בחנות ובכספי הפיקדון ( תמ"ש 32169-02-17).

3. ביום 15.6.17 הגישה ש. נגד י. תביעה לאכיפת הסכם חלוקת עיזבון (תמ"ש 35575-06-17) אשר לטענתה נכרת בין השתיים.

4. ביום 18.12.17 הגישה ש. נגד י. תביעה למתן צו עשה להמשך השכרת הנכסים (תמ"ש 35723-12-17).

6. ביום 2.5.18 ניתן פס"ד בשלוש התביעות, בהסכמת הצדדים על יסוד הצעת ביהמ"ש, לפיו:

• ניתן צו לפירוק השיתוף בשתי הדירות ובחנות בדרך של מכירתן למרבה במחיר;

• לכל צד ניתנה אפשרות להשוות למחיר הגבוה שיוצע, וככל ששתיהן תבקשנה לרכוש תערך התמחרות ביניהן;

• ניתנה לצדדים אפשרות לביצוע המכר בעצמן משך ארבעה חודשים, שאחרת ימונה כונס נכסים מטעם בימ"ש לביצוע פירוק השיתוף;

• נקבע כי תוסר הערת האזהרה מהפיקדון והוא יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

• הצדדים יגישו טיעונים בעניין הוצאות ההליכים.

ביום 30.9.18 ניתנה החלטה בעניין הוצאות ההליכים. ש. חויבה בתשלום הוצאות י. בסך 15,000 ₪.

במסגרת ההחלטה בימ"ש עמד על כך שתביעת י. לפירוק שיתוף היתה מוצדקת בנסיבות בהן הוגשה, והתקבלה במלואה, תביעות ש. לאכיפת הסכם ולמתן צו עשה לא התקבלו.

ש. ערערה על ההחלטה, וי. הגישה ערעור שכנגד.

ביום 27.11.18 ניתן פסק דין בערעורים על יסוד הסכמת הצדדים:

הערעורים נדחו הדדית; ב"כ הצדדים מונו ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירות בחולון ובנתניה כאשר כל צד ישא בעלות שכרו של כונס הנכסים מטעמו. ניתנה אפשרות לכל צד להשוות להצעה הגבוהה ביותר שתתקבל, ככל ששני הצדדים יבקשו לרכוש נכס יתמחרו ביניהן בפערים שלא יפחתו מ- 25,000 ₪; נקבע כי ככל שלא יצלח שיתוף הפעולה בין כונסי הנכסים ימונה עו"ד דוד פולק ככונס נכסים למכירת הנכסים בדרך שנקבעה.

בהחלטת כב' ביהמ"ש המחוזי מיום 9.12.18, לבקשת י., מונה עו"ד פולק ככונס נכסים למכירת הנכסים.

7. להשלמת התמונה יובא:

זכויות ש. בדירה בחולון הועברו ע"ש י. תמורת סך 750,000 ₪ (מחצית מסך 1,500,000 ₪, הערכת השמאי 1,260,000 ₪). פסיקתה נחתמה ביום 28.2.19.

זכויות י. בדירה בנתניה הועברו ע"ש ש. תמורת סך 680,000 ₪ (מחצית מסך 1,360,000 ₪, הערכת השמאי 1,400,000 ₪). פסיקתה נחתמה ביום 28.3.19.

תביעתה הכספית של ש. בתמ"ש 51267-04-18

טענות הצדדים

8. טענות ש.

• י. הפסיקה על דעת עצמה את השכרת הנכסים וכל הצעה שהגישה ש., לרבות גישור לרבות שהיא זו שתטפל בהשכרת הנכסים - נדחו על ידי י.. במעשיה ומחדליה גרמה לש. אבדן הכנסה מדמי השכירות ולהוצאות.

• במעשיה הפרה י. הוראות הדין: סעיפים 14, 30, 31(א)(1), 33, 35 לחוק המקרקעין, סע' 35, 63 לפקודת הנזיקין, הוראות סע' 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים והפרה חובתה להקטנת נזק במניעת ההשכרה.

• עקב הפסקת השכירויות הפכו הצדדים למחזיקים וחויבו בארנונה, חשמל מים וועד הבית. על י. לשפות את ש. בגין הוצאותיה כאמור. כונס הנכסים שילם הפרשי חוב מקופת הכינוס ועל י. להשיב לש. המחצית, 15,880 ₪.

• י. גרמה לש. חיובי מס במתכוון חרף הצעה שי. עצמה הציעה. הצדדים יכלו לחתום על הסכם חלוקת עזבון בין יורשים, כפי שהציע א.. בשל סירובה של י. הוטל על ש. חיוב במס שהיה נמנע אלמלא סירובה והוצאות בסך של כ- 69,000 ₪.

• הפסד כספי נוסף נגרם בעטיה של י. אשר סרבה למכירת הדירה בחולון על פי הצעה שהוגשה ע"י צד ג' בסך 1.24 מיליון ₪. רק ביום 28.1.19 נמכרו הזכויות בדירה בחולון לי. על פי הצעה שהוגשה בסך 1.4 מיליון ₪ . לו פעלה י. בהתאם לפס"ד מיום 2.5.18 היתה ש. מרוויחה 160,000 ₪ ונהנית מעליית ערך הנכס . על הפסד זה על י. לפצותה בסך 50,000 ₪.

• על י. לפצותה בגין הפרשי ריבית והצמדה על קרן הפיקדון בסך 11,552 ₪ לאחר שי. לא הצטרפה לש. ללשכת רישום המקרקעין לשם הסרת הערת האזהרה כבר בחודש ספטמבר 2016.

• סיכול מכירת הדירה בנתניה ע"י י. לפי שווי בסך 1.32 מיליון ₪ בחודש נובמבר 2016, מחייב את י. בתשלום ריבית והצמדה בסך 24,848 ₪.

9. טענות י.

• השכרת הנכסים הופסקה כדי לאפשר פירוק השיתוף בנכסים וכדי להתנתק ממעשי הנוכלות והמרמה של ש. כלפי הדיירים בדירות. עתירת ש. להשכרת הנכסים נדחתה בהסכמה בפסה"ד מיום 2.5.18. יש לדחות התביעה להפסד הכנסות בגין אי השכרת הנכסים משנדחתה התביעה לחיוב י. להשכיר הנכסים והתקבלה תביעתה לפירוק השיתוף, חל השתק עילה .

• יש לדחות הסעד לקבלת פיצוי על הוצאות לאחזקת הנכסים ודמי שכירות לתקופה בה עיכבה ש. בתביעות הסרק שלה, שכולן נדחו, את פירוק השיתוף בנכסים. משמוגשת תביעה לפירוק שיתוף אין מקום להמשיך בפעולות הדורשות שיתוף בין בעלים, לרבות השכרת הנכסים, הן משום שהשכרתם עלולה לעכב את מכירתם ואת פירוק השיתוף והן מכיוון שספציפית בעניין דנן ש. נהגה בנוכלות ובמרמה כלפי הדיירים, גבתה תשלום כפול ואף הפקידה ללא סיבה וללא הצדקה ולפני תום תקופת השכירות שיק ביטחון שהפקידה השוכרת.

• לו הסכימה ש. מיד לפירוק השיתוף בנכסים ואילולא עיכבה את הפירוק בתביעות סרק, שכולן נדחו, לא היו נגרמות ההוצאות הנטענות ואף לא הפסד דמי שכירות. דין כל הטענות להידחות בשל מעשה בית דין נוכח פסק הדין שניתן בשלושת התיקים בבימ"ש למשפחה ופסק הדין המוסכם בערעורים.

• טענות ש. לפיהן ב"כ י. ביקש להכניס שינויים במנגנון שחרור כספי הפיקדון שקריות. י. לא ביקשה לערוך שינויים אלא רק להבטיח שמחיקת הערת האזהרה על דירת המנוחה תתבצע בד בבד וכנגד קבלת כספי הפיקדון וזאת ע"מ להבטיח את היורשות מפני אי קבלת כספן במקרה של קריסה כלכלית של הדיור המוגן טרם תשלום.

• התנהלות ש. באשר לכספי הפיקדון מבטאת חוצפה וזלזול בבית המשפט. כבר ביום 26.6.16 ניתן פסק דין בהסכמה וביום 3.7.16 נחתמה פסיקתא שהורתה על מחיקת הערת האזהרה על דירת המנוחה במנגנון של יפויי כוח בלתי חוזר כבטוחה וחלוקת הפיקדון בין שתי האחיות בחלקים שווים.

• לא ניתן להבין את טענות ש. באשר למחיר הדירה בחולון שהתקבל עבורה סכום של 1,500,000 ₪ גבוה יותר מהערכת השמאי שעמדה על סכום של 1,260,000 ₪ ושל קונה זר שהציע סכום של 1,400,000 ₪. ש. הרוויחה מתהליך המכר שנעשה בהתאם להוראות ביהמ"ש המחוזי.

• הטענה בדבר הסכם חלוקת עיזבון בין יורשים אינה רלוונטית שעה שש. פעלה להעברת העיזבון על שם היורשים בחודש 1/2016. בנסיבות אלה העדר יכולת לערוך הסכם חלוקת עיזבון רובצת על כתפיה.

• יש לדחות הבקשה לפיצול סעדים. הדחיות החוזרות ונשנות בהגשת כתב התביעה המתוקן, לאחר סיום הליכי מכר הדירות, הביאו לכך שכל העובדות הרלוונטיות היו בידה.

• דין התביעה להדחות, ללא היתר לפיצול סעדים בשל מעשה בית דין ולגופה. עם זאת ולשם הזהירות, עומדת לה טענת קיזוז בסך 523,391 ₪.

דיון והכרעה

10. נדחית טענת י. למעשה בית-דין

טוענת י. כי משנדחו תביעות ש. למתן צו עשה להשכרת הנכסים ולאכיפת הסכם שלא נכרת והתקבלה במלואה תביעת פירוק השיתוף שהגישה י. - נשמט הבסיס לתביעה מחמת מעשה בית דין בהתייחס לטענות ש. בעניין הפסקת השכרת הנכסים, אובדן דמי שכירות, הוצאות אחזקת הנכסים ויתר הטענות בעניין המכר, ודינן להידחות.

פסק הדין בתביעות לפירוק שיתוף, אכיפת הסכם ומתן צו עשה ניתן ביום 2.5.18 בהסכמת הצדדים "מבלי שיש בכך כדי לפגוע בטענות מי מהצדדים או להודות בטענות הצד שכנגד" כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 2.5.18, עמ' 16, שו' 12-13).

בכך הסכימו הצדדים עצמם כי פסק הדין לא יהווה מחסום בתביעה הכספית שהגישה ש. קודם הדיון והבהירה בראשיתו כי היא עומדת עליה (עמ' 17, שו' 7), וכי התביעה תתברר לגופה.

לצד זאת יאמר, כי לא ניתן להתעלם גם מכך שהסכמתה של ש. למתן פסק הדין כפי שניתן ובמסגרת הדיונית בה ניתן, הנה למעשה הסכמה שלא תתקבלנה תביעותיה למתן צו עשה ולאכיפת הסכם חלוקת עיזבון.

11. טענת ש. לנזק כספי מיסויי בשל העדר הסכמה לחתימה על הסכם חלוקת עיזבון

לטענת ש., סירובה של י. לחתום על הסכם חלוקת עזבון מנע ממנה אפשרות להטבות וחסכון במס על יסוד סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג- 1963. נגרם לה נזק כספי בנסיבות בהן סרבה י. לערוך הסכם חלוקת עיזבון בין הצדדים ותשלום 75,000 ₪ כספי איזון מתוך כספי הפיקדון כפי שהוצע על ידי א. – ש. חויבה בתשלום מס שבח בגין הדירה בחולון בסך 14,568 ₪ ובמס מכירה בגין הדירה בנתניה בסך 54,400 ₪.

לטענת י., לאחר שנרשמו זכויות הצדדים בעיזבון על ידי ש. בלשכת המקרקעין כבר בחודש ינואר 2016 לא ניתן היה לערוך הסכם חלוקת עיזבון, שכן כבר למעשה חולק. מעבר לכך כי חלקה של ש. במחצית הדירה בנתניה לא היה חלק מהעיזבון ומשכך העברת זכויותיה של י. במחצית השניה לש. כרוכה היתה ממילא בתשלום מס והוראת סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין אינה רלוונטית.

12. סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין קובע:

"לענין סעיף קטן זה, חלוקת נכסי עזבון בין יורשים, לא יראוה כמכירה, ובלבד שאם במסגרת החלוקה ניתנה תמורה בכסף, או בשווה כסף שאינו נכס הנמנה עם נכסי העזבון, יראו את חלק העזבון שבשלו ניתנה התמורה כאילו נמכר. לענין זה, "חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים" – החלוקה הראשונה של נכסי העיזבון בין היורשים לאחר ההורשה, בין אם נעשתה לפני רישום צו ירושה או צו קיום צוואה, כמשמעותם בחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ובין אם נעשתה לאחר רישום כאמור..."

פרשנות הסעיף ותכליתו הובאו בהרחבה ע"י כב' השופט אבי גורמן בו"ע 22129-12-17 עיני ואח' נ' ישראל (4.9.19). שם נקבע כי חלוקת נכסי מקרקעין בין שותפים, כמו גם בין יורשים, הינה עסקת חליפין המהווה אירוע מס. לצד זאת סעיף 5(ג)(4) קובע כי חלוקה ראשונה של נכסי העיזבון בין יורשים, לא יראוה כמכירה לעניין החוק, ובלבד שבמסגרת החלוקה האמורה לא ניתנה תמורה בכסף או בשווה כסף אשר אינו נכס הנמנה עם נכסי העיזבון. במקרה בו חלוקת נכסי העזבון בין יורשים כוללת רק את נכסי העזבון, אין מקום למסות אירוע זה. לצד זאת, במקרה בו חלוקת נכסי העזבון נעשית תוך העברת תמורה שאינה מנכסי העזבון, יש למסותה.

בקביעה אם חלוקת העזבון היא חלוקה ראשונה אם לאו, אין לתת משקל לרישום הפורמא. של החלוקה של נכסי העזבון. כך שגם אם החלוקה נעשתה לאחר שחלוקה קודמת נרשמה כבר במרשם המקרקעין, בין אם מכוח צו ירושה או צו קיום צוואה ובין אם מכוח הסכמה אחרת א.ה הגיעו הצדדים, הרישום עצמו לא יהווה ראיה מכרעת לכך שהחלוקה שבאה אחריו אינה בבחינת חלוקה ראשונה של נכסי העזבון.

היינו, רישום הירושה במרשם אינו מהווה חלוקה מהותית בפועל של נכסי העזבון לצורך חוק המיסוי, אלא ענין רישומי גרידא. משכך גם לאחר הרישום ניתן לטעון ולהוכיח כי החלוקה המאוחרת לרישום, עודנה חלוקה ראשונה של נכסי העזבון לצורך חוק מיסוי מקרקעין.

יצויין כי ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון על פסק הדין נדחה לאחר שנמשך, בהסכמה.

13. ככל שהיו הצדדים מגיעים להסכמות לגבי חלוקת העיזבון ביניהן ללא העברת תמורה שאינה נמנית על נכסי העיזבון, יכולה היתה ש. לטעון ל"חלוקה ראשונה" לצורך בחינת המיסוי. אלא שהשאלה היא, אם יש בהעדר הסכמת י. לחלוקת העיזבון כפי שביקשה ש. כדי להוות עילה לתביעה כספית (נזיקית), ואני מוצאת להשיב על כך בשלילה.

בהתאם לסעיף 110(א) לחוק הירושה הסכם לחלוקת נכסי העיזבון צריך להיות בהסכמת כל הצדדים ולא ניתן לחייב את אחד היורשים בעריכת הסכם חלוקת עיזבון. בהעדר הסכמה העיזבון יחולק על פי צו בימ"ש בהתאם לסעיף 11(א) לחוק הירושה.

הגם שהועלתה הצעה במסגרת דין ודברים בין הצדדים על ידי א. - חלוקה בעין של הדירה בנתניה והדירה בחולון תוך תשלום איזון בסך 75,000 ₪, אשר תוגש לאישור בימ"ש – הצדדים לא הגיעו להסכמות בסופו של יום, ועצימות הסכסוך ביניהם הלכה וגברה.

משלא חתמו הצדדים על הסכם חלוקת עיזבון, וכשבפי ש. טענה כי הסכם נכרת בכל זאת הגישה ש. תביעה ל"אכיפת הסכם" ביום 15.6.17 (תמ"ש 35576-06-17).

ש. לא עמדה על התביעה, הצדדים הסכימו על פירוק שיתוף בנכסים באמצעות מכר הנכסים למרבה במחיר תוך מתן אפשרות לצדדים להשוות להצעה הגבוהה, וניתן פסק דין בהתאם ביום 2.5.18.

לא שוכנעתי כי העדר הסכמת י. לחלוקת העיזבון באופן עליו עמדה ש. נעשתה בחוסר תום לב בנסיבות הענין.

מעבר לכך, מחצית הזכויות בדירה בנתניה שייכות לי. משנת 2001 ואינן חלק מהעיזבון. רכישת חלקה בדירה ע"י ש. בנסיבות אלו, יש להניח, ממילא היתה חייבת במס.

בנסיבות אלו לא קמה לש. עילת תביעה כלפי י. מכח הטענה להעדר הסכמה.

בשולי הדברים יוער כי ש. לא צרפה אסמכתא מרשות המיסים לפיה לו היה נערך הסכם חלוקת עיזבון, בנסיבות הקיימות, לא היה מוטל עליה חיוב במס לצורך הוכחת טענתה.

משכך נדחית תביעת ש. לתשלום פיצוי בגין תשלומי מס מכירה ומס שבח להידחות.

14. טענת ש. לאובדן הכנסה מדמי שכירות והוצאות אחזקת הנכסים

ש. - עותרת לפצותה בגין אובדן הכנסות מדמי שכירות עקב סירובה של י. להמשיך ולהשכיר את הדירות והחנות בסך 98,438 ₪ כמפורט להלן:

דירה בחולון: דמי שכירות בסך 1,550 ₪ לחודש (מחצית מסך 3,100 ₪) לתקופה 16.9.17 – 15.5.19 - סה"כ 31,000 ₪ (מחצית מסך 62,000 ₪).

דירה בנתניה: דמי שכירות בסך 1,875 ₪ לחודש (מחצית מסך 3,750 ₪) לתקופה 16.2.17 – 15.5.19 – סה"כ 50,625 ₪ ( מחצית מסך 101,250 ₪).

חנות בחולון: דמי שכירות בסך 1,050 ₪ לחודש (מחצית מסך 2,100 ₪ ) לתקופה 1.4.17 – 31.7 – סה"כ 16,800 ₪ (מחצית מסך 33,600 ₪).

בנוסף עתרה לפצותה בגין תשלומי ועד בית לדירות וארנונה לשלושת הנכסים בסך 15,880 ₪.

י. – טוענת כי התנגדה להמשך השכירויות על מנת לאפשר את פירוק השיתוף על יסוד התביעה שהגישה וכדי להתנתק מהתנהלותה של ש. כלפי הדיירים בדירות. לטענתה לו הסכימה ש. מיד לפירוק השיתוף בנכסים ואלמלא עכבה את פירוק השיתוף בתביעות הסרק שהגישה, אשר נדחו כולן, לא היו נגרמות ההוצאות הנטענות ואף לא הפסד דמי השכירות.

15. ביום 15.2.17 י. הגישה תביעה לפירוק השיתוף בנכסי המקרקעין. זו דרך המלך בהעדר הסכמות בין הצדדים להמשך השיתוף.

שעה שי. ביקשה לפרק את השיתוף בנכסים בדרך של מכירתם, לא ניתן לכפות עליה המשך השכרת הנכסים, אשר משמעותו כפיית המשך קיום השיתוף בנכסים.

עמידתה של י. על זכותה הקניינית ופירוק השיתוף ללא הגבלה שעלולה להיווצר ככל שהיו מושכרים הנכסים אינה נוגדת בנסיבות העניין את חובת תום הלב.

אכן, גם כאשר תלויה ועומדת תביעה לפירוק שיתוף, אין מניעה להשכרת הנכס לטווח קצר. השכרתו לטווח ארוך עלולה להפריע ולפגוע בהליך פירוק השיתוף. כל מקרה ונסיבותיו.

יצויין בהקשר זה כי י. הביעה דעתה בדבר הפסקת השכירויות בנכסים לצורך פירוק השיתוף בהם כבר במסגרת התכתבויות הצדדים במהלך חודש דצמבר 2016, לצד הסכמתה להארכת השכירויות לתקופה קצרה קצובה. למעט הדירה בנתניה, שני הנכסים הנוספים הושכרו האחד עד לחודש אפריל 2017 והשני עד לחודש ספטמבר 2017.

ש. לא מצאה אז לפנות לבית המשפט לקבלת סעד להמשך השכרת הנכסים שלא לומר הגשת תביעה לפירוק שיתוף. רק כשנה לאחר מכן, בסוף שנת 2017 (לאחר שהופסקו השכירויות) הגישה ש. תביעה לצו עשה בעניין השכרת הנכסים, אשר לא עמדה עליה במסגרת הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף שיפוטי ביום 2.5.18.

16. בסיכומיה הפנתה ש. לע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני (3.10.19) ולקביעה בו כי ניזוק אינו חייב להקטין את נזקו, אלא כי זכאותו לפיצוי מהמזיק אינה כוללת את הנזק אותו יכל למנוע. שם המדובר היה בנזקי גוף עקב תאונת דרכים ולא מצאתי כי הנדון דומה לראיה בעניינינו.

לש. היתה אפשרות לצמצם נזקיה בעת שביהמ"ש הציע לצדדים למכור הנכסים ולחלק כספי הפיקדון, הצעה מיום 19.7.17 שש. סרבה לקבל. י. הסכימה להצעה ואילו ש. הסכימה להצעה להוציא עניין הפיקדון. עמדתה זו של ש. אז אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה. סירובה להתקדם עם פירוק השיתוף בנכסים לרבות בסוגיית הפיקדון, בנימוקה כי מתנהל הליך משפטי בעניין, אינו מובן.

בהחלטה מיום 30.9.18 לעניין הוצאות התייחסתי להתנהלות ש. בעניין עיכוב פירוק השיתוף עקב סירובה לחלוקת כספי הפיקדון בדיון הראשון והסכמתה לאותה ההצעה בדיון מיום 2.5.18 ומתן פס"ד לפירוק השיתוף בזו הלשון: "הצעה לפירוק השיתוף באופן עליו הוסכם לבסוף , הועלתה כבר בדיון קדם המשפט הראשון. לנוכח התנגדות ש. בענין חלוקת כספי הפיקדון לא היה מנוס מהמשך ניהול ההליכים".

אכן, לא קמה חובה על ש. לקבל את הצעת ביהמ"ש, ועמדה לה הזכות לבחור אז להמשיך בניהול ההליך עד תומו, אלא שהיא אינה יכולה להבנות מכך לצורך תביעה לחיוב י. בנזקים שנגרמו לה לכאורה מאי השכרת הנכסים במהלך התקופה בהינתן עמדת י..

אשר על כן לא מצאתי עילה לחיוב י. בתשלום דמי השכירות הפוטנציאלים בגין השכרת הדירות ובחלקה של ש. בהוצאות החזקת שלושת הנכסים.

17. טענת ש. בעניין כספי פיקדון

בכתב התביעה המתוקן עתרה ש. לפצותה בסך 11,552 ₪, הפרשי הצמדה וריבית על קרן הפיקדון בגין סירובה של י. לפנייתה מיום 25.9.16 להצטרף א.ה ללשכת רישום המקרקעין לשם הסרת הערת האזהרה.

ש. לא פרטה התקופות לחישוב הסכום הנתבע, סכום זה אף לא מופיע בנספח 30 לכתב התביעה המתוקן בו פרטה ש. חישובי ריבית והצמדה, ודין הטענה להדחות ולו מטעם זה.

מעבר לכך, לא שוכנעתי כי העיכוב בקבלת כספי הפיקדון נבע מהתנהלות י. דווקא.

התרשמתי כי שני הצדדים השתהו, סירבלו ונמנעו מלפנות יחד לדיור המוגן ולעשות הנדרש לצורך קבלת כספי הפקדון, כל צד מטעמיו, כל צד התנה זו בהתניות שונות. שני הצדדים לא היו מסוגלים לפעול יחד לצורך כך. מתוך כך גם הוגשה התביעה בעניין.

הצדדים פנו למשרד עו"ד וייס לצורך הטיפול בכך, כל צד טוען שחתם על כל המסמכים הנדרשים אלא שבדיון ההוכחות הוברר כי בדיור המוגן כלל לא התקבלה בקשה להסרת הערת האזהרה לצורך חלוקת הפיקדון (פרוטוקול 3.3.21, עמ' 121-122).

ממסמכים שצרפה י. בתביעה שכנגד עולה כי חתמה על המסמכים הנדרשים לצורך מחיקת הערת האזהרה במשרד עו"ד וייס כבר ביום 21.9.16 (נספח יד לתצהירה שם).

עוד צורף על ידה שם פניית עו"ד וייס לא. במייל מיום 4.6.17 בו מציין כי ש. ביקשה שלא יגיש הבקשה למחיקת הערת האזהרה לנוכח ההליך המשפטי המתנהל (שם, נספח כא).

מכל מקום, בדיון שנערך לפני בתביעת ש. לאכיפת הסכם, התנגדה ש. עצמה להצעה שהועלתה כי תמחק הערת האזהרה בד בבד עם חלוקת כספי הפקדון ואלו יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים (פרוטוקול בתיק 35575-06-17 מיום 19.7.17 עמ' 5).

בנסיבות אלו לש. לא קמה עילת תביעה כלפי י. בעניין ודין הטענה להדחות.

18. טענת ש. לסיכול מכירת הדירה בנתניה על ידי י.

ש. עותרת לפצותה בסכום של 24,848 ₪ ריבית והצמדה בגין סיכול מכירת זכויותיה של י. בדירה לידה בסכום של 1,320,000 ₪ (סע' 38 לכתב התביעה המתוקן).

בסיכומי י. נטען כי המדובר בטענת סרק באשר תביעתה של ש. נדחתה והתקבלה התביעה לפירוק שיתוף ומחמת מעשה בית דין יש לדחות הסעד.

כאמור לעיל, לא מצאתי כי קיים מעשה בית-דין. אלא שדין הטענה להדחות לגופה.

י. סירבה להצעת ש. מיום 1.11.6 לרכוש את הדירה במחיר 1,320,000 ₪ וטענה כי מדובר בניגוד עניינים שעה שבנה של ש. מעונין לרכוש את הדירה.

כשנתיים לאחר מכן, נמכרה הדירה לש. לפי שווי 1,360,000 ₪, אשר נמוך מהערכת השמאי בסך 1,400,000 ₪.

מהשתלשלות העניינים על פי הנטען עולה כי א. פרסם מודעה ביד 2 למכירת הדירה בנתניה ביום 31.10.16. התקבלה הצעת קונה במחיר 1.3 מיליון ₪ שעלתה ל- 1.320,000 ₪ ובנה של ש. שקל ההצעה. ש. הודיעה לי. על רצונה לרכוש את הדירה וי. הורידה את פרסום המודעה לצד הודעתה לש. כי מסרבת למכירת הדירה לבנה.

במייל ששלחה ש. לא. ביום 17.12.16 הציעה להוציא את הדירות למכירה באמצעות עו"ד ניטרא., לאחר קבלת שמאות. בהודעה זו לא עמדה ש. על מכירת הדירה לה או לבנה.

א. בתשובה מיום 23.12.16 הציע הצעה נגדית, אשר לא השתכללה בסוף לכדי הסכם, והוגשה תביעת י. לפירוק שיתוף (2/17), ותביעות ש. לאכיפת הסכם (6/17) ולצו עשה (12/17) בהן ניתן פסק הדין מיום 2.5.18, כמפורט לעיל.

בנסיבות אלו בהן במועד הרלוונטי נוהל מו"מ בין הצדדים בעניין אופן חלוקת הנכסים / מכר הנכסים, ש. עצמה הציעה להוציא את הדירות למכירה באמצעות עו"ד חיצוני, המו"מ לא צלח - לא מצאתי עילה לחיוב י. לפצות את ש. בגין אי מכירת זכויותיה של י. בדירה לש. ודין הטענה להידחות.

19. טענת ש. לחיוב י. בתשלום חלקה בשכ"ט השמאי

ביום 31.10.17 מינה ביהמ"ש את השמאי מר חיים מסילתי כמומחה מטעם בימ"ש לשום את שווים של הנכסים. זאת לאחר שבמסגרת הדיון מיום 19.7.17 הסכימו הצדדים למינוי שמאי לצורך קידום הליך פירוק שיתוף בנכסי העיזבון.

ביום 24.11.17 הגיש השמאי את חוות דעתו. השמאי העריך את שווי הדירה בחולון: 1,260,000 ₪, שווי הדירה בנתניה: 1,400,000 ₪, שווי החנות בחולון: 560,000 ₪.

לטענת ש. לא היה כל ערך לחוו"ד השמאי שכן י. התעלמה מחוות דעתו ועמדה על כך שהדירות תוצענה במחיר העולה ב- 100,000 ₪ וב-140,000 ₪ מעל שווי השמאות.

שני הצדדים הסכימו בדיון מיום 19.7.17 למנות שמאי להערכת שווי הנכסים. אין בהסכמה זו משום קביעה כי חוות הדעת מחייבת את הצדדים להיצמד לשווי ערך הנכסים אותם קבע השמאי. לא היתה הסכמה כזו ביניהן.

הצדדים הסכימו להצעות ביהמ"ש זה וכב' בימ"ש שלערעור למכירת הנכסים לצד ג' כפוף לאפשרות התמחרות ביניהם, זאת לאחר מינוי השמאי והערכת שווי הנכסים מיום 24.11.17. זכויותיה של י. בדירה בנתניה נמכרו לש. על פי שווי דירה הנמוך מהערכת השמאי, זכויויתה של ש. בדירה בחולון נמכרו לי. על פי שווי דירה הגבוה מהערכת השמאי.

בנסיבות אלה לא מאתי לשנות מהקביעה כי על הצדדים לשאת בשכ"ט השמאי בחלקים שווים ביניהן והטענה נדחית.

20. טענת ש. לסיכול זכותה ליהנות מעלית ערך הדירה בחולון

לטענת ש. לאחר פסה"ד מיום 2.5.18 הוגשה הצעה לרכישת הדירה בחולון על ידי צד ג' בסכום של 1,240,000 ₪. בהתאם לפסק הדין היא השוותה והציעה ביום 24.7.18 את אותו הסכום. י. הפרה הסכמתה למכור את הדירה ובסופו של יום הדירה נמכרה לי. ביום 28.1.19 במחיר 1,500,000 ₪.

לטענתה, לו היתה ש. רוכשת את הדירה במועד הצעתה מיום 24.7.18 היתה מוכרת את זכויותיה בדירה ומרוויחה סך 160,000 ₪ ונהנית מעלית ערך הנכס, על כך זכאית לפיצוי בסך 50,000 ₪ מי..

דין הטענה להידחות.

ש. מבססת את טענתה על כך כי הדירה בחולון נמכרה לה, ולא כך היא.

לאחר שניתן פסק הדין מיום 2.5.18 התנהל בין הצדדים מו"מ באשר למכירת הדירות.

ביום 4.8.18 כתבה ש. לי. כי היא כבר רכשה את הדירה בחולון כשהשוותה את המחיר להצעה הגבוהה שהתקבלה, ואילו את הדירה בנתניה היא מסכימה למכור לי. בסך 1,500,000 ₪. ש. לא הסכימה להצעה שהונחה.

בפסק הדין בערעור ביום 27.11.18, אישר כב' ביהמ"ש את הסכמת הצדדים בדיון בקשר למכירת הדירות. בכך למעשה לא התקבלה טענת ש. אותה העלתה בכתב הערעור ובפרוטוקול הדיון בערעור מיום 27.11.18 (עמ' 2 שורות 16-21) כי הדירה בחולון כבר נמכרה לה.

לא מצאתי עילה לחיוב י. בפיצוי ש. מתוך כך שלא מכרה לה את זכויותיה בדירה. סופו של יום, זכויותיה של ש. בדירה נמכרו לי. לפי שווי העולה על הערכת השמאי.

מעבר לכך כי ש. לא נימקה כיצד חושב הסכום הנתבע על ידה בסך 50,000 ₪. גם בסיכומיה לא פרטה החישוב.

21. טענת ש. לאובדן המחצית השנייה של דמי השכירות בדירה בחולון

בסע' 36(ח) לכתב התביעה המתוקן עתרה ש. לפצותה בסכום של 15,500 ₪ בגין אובדן המחצית השניה של דמי השכירות בדירה בחולון מאז 24.7.18. לטענתה לו קיימה י. את פס"ד ופעלה כחוק היתה הדירה בחולון נרשמת על שם ש., אשר היתה מחדשת השכרתה ונהנית ממלוא דמי השכירות.

טענה זו נדחית על יסוד המפורט לעיל בסעיף 18. בדיון בערעור מיום 27.11.18 הסכימו הצדדים להצעת ביהמ"ש לדחיית הערעורים הדדית ולמכירת שתי הדירות בחולון ובנתניה ע"י כונסי נכסים והתמחרות בין הצדדים.

טענת ש. בהקשר זה אינה עולה בקנה אחד עם תוצאת פסק הדין המוסכם, והיא נדחית.

22. בקשת ש. לפיצול סעדים - נדחית

בסע' 35 לכתב התביעה המתוקן ביקשה ש. היתר לפצל סעדיה בטענה כי עדיין לא גובשו בנושא הוצאות הכינוס.

ביום 13.9.19 אישר ביהמ"ש חלוקת הכספים שבקופת הכינוס בהתאם לבקשת כונס הנכסים מיום 21.8.19 ולאחר שהצדדים הסכימו לחלוקת הכספים בהתאם לבקשת הכונס והפירוט שצורף לה. סוגיית הוצאות הכינוס הסתיימה סמוך לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ואין עילה כיום לפיצול סעדים.

23. סוף דבר – תביעת ש. נדחית על כל סעיפיה.

תביעתם הכספית של י. וא. בתמ"ש 823-07-18 –התביעה שכנגד

24. בתביעה זו עותרים י. וא. לחייב את ש. בפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב עיכוב בקבלת כספי הפקדון ובפירוק השיתוף בנכסי המקרקעין בעטיה של ש., כנטען.

טענות הצדדים

25. טענות י. וא.

- לאחר הגשת כתב התביעה לפירוק השיתוף ש. עיכבה את פירוק השיתוף בטענות שיש לערוך הסכם חלוקת עיזבון, הסכם שלא ניתן היה לערכו. הליכי סרק שהגישה ש., לאכיפת הסכם שלא נכרת מעולם ולצו עשה לכפות על י. את השכרת הנכסים נדחו. י. וא. נשאו בהוצאות גבוהות של הגשת כתבי הגנה כנגד העתירות שהגישה ש..

- ש. התנגדה להצעות בית המשפט בדיונים מהימים 19.7.17, 27.11.17 וביום 2.5.18 במטרה לכפות עריכת הסכם חלוקת עיזבון ותשלומי איזון מכספי הפיקדון. התנגדותה לחלוקת כספי הפיקדון לאחר שכבר ביום 26.6.16 ניתן פס"ד בעניין ואף נחתמה פסיקתא ביום 3.7.16 גרמה נזקים לי. וא. בעיכוב שחרור כספי הפיקדון. כבר ביום 21.1.16 ניתן היה לשחרר את כספי הפיקדון, וראיה לכך שמיד לאחר פסק הדין מיום 2.5.18 שוחררו הכספים. על ש. לפצות את י. וא. בגובה דמי הריבית וההצמדה בגין עיכוב הכספים מיום 21.1.16 עד לקבלתם 28.5.18 בסך 54,426 ₪, בניכוי הפרשי ההצמדה ששילם הדיור המוגן בסך 1,150 ₪ - סך 53,276 ₪.

- ניתן היה לפרק השיתוף כבר ביום 15.2.17 ואולם בשל תביעות הסרק שהגישה ש. היא עכבה את פירוק השיתוף והכשילה את מכירת הנכסים תוך שניסתה להגיע להסדר חלוקת עיזבון. גם לאחר מתן פס"ד מיום 2.5.18 וההחלטה מיום 30.9.18 הגישה ש. ערעור שאף הוא נדחה. הליכי הסרק ואי קיומם של פסקי הדין גרמו להם נזק כלכלי כבד.

- י. וא. זכאים לפיצוי בשיעור ריבית והצמדה על כל התקופה בה עוכבה קבלת התמורה בגין מחצית שווי הנכסים מחודש 2/17 (מועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף) ועד קבלתם בפועל (החנות בשנת 2018, הדירות בשנת 2019) – 254,816 ₪.

- חוק ריבוי דירות מתאריך 11.17 ועד ליום 1.10.17 זיכה מוכרי דירות להטבות במס עד לגובה של 85,000 ₪ והפקדת הפטור בקופת גמל להשקעה. בגין תביעות הסרק שהגישה ש. והמשכות ההליך המשפטי נמנע מהתובעים להנות מחוק ריבוי דירות. י. שילמה מס שבח בגין מכירת זכויותיה בדירה בנתניה לש. 17,400 ₪, בצירוף ההפסד שנגרם לה מאי אפשרות ליהנות מחוק ריבוי דירות 6,800 ₪ (הגם שבוטל בהמשך).

- ש. עשתה שימוש לרעה בהליכי משפט בחוסר תום לב קיצוני וי. וא. זכאים לפיצוי עקב כך (ע"א 8553/19), כמו גם מכח תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 ותקנות בימ"ש לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. בימ"ש עמד על כך בהחלטות שניתנו לרבות הוראות למחיקת סעיפים משתלחים מכתבי טענות ש.. על ש. לפצותם בגין נזק בלתי ממוני (עגמת נפש, הטרדה, לחץ נפשי) בסך 100,000 ₪.

26. טענות ש.

- אין יריבות בינה לבין א., ואין לו מעמד בתביעה שכן לא היה צד להליכים קודמים, אינו בעלים בנכסים ואינו יורש בצוואת המנוחה. יש להפחית מתוך כך מחצית מסכום התביעה.

- מיד לאחר מתן פסק הדין מיום 26.6.16 פנתה אל י. וביקשה ממנה להצטרף א.ה לדיור המוגן לשם הטיפול בקבלת כספי הפיקדון וכן להצטרף א.ה ללשכת רשם המקרקעין לחתום על הסרת הערת האזהרה, בקשה שלא נענתה ע"י י.. י. בסירובה הכשילה וסיכלה את ביצוע פסק הדין מיום 26.6.16.

- התביעה לפירוק שיתוף הוגשה רק משום סירובם של י. וא. להצעתם שלהם מיום 23.12.16 בדבר חלוקת העיזבון אותה קיבלה ש.. סירובם להצעת בנה לרכישת הדירה בנתניה, הפסקת המכירה, הסרת המודעה למכירת הדירה מיד 2 הביאה לדחיית מכירת הדירה בשנתיים נוספות ולתשלומי מס, אותן יכלו לחסוך לו. מעבר לכך, י. וא. יצאו נשכרים מדחיית מכירת הנכסים על פי שווי השמאי, משנהנו מעליית ערך סך 235,000 ₪.

- טענות רבות שהועלו בכתב התביעה בדבר ההוצאות בהליכים, סעיפים 7, 9-10, 12-18 כבר נדונו בהחלטה מיום 30.9.18 והוכרעו ודינם ולהדחות מטעם זה.

- דין הטענה לקבלת פיצוי בגין חוק ריבוי דירות להדחות לאחר שהחוק חוקק לא כדין, נפסל ובוטל בבג"צ.

- דין הטענה לקבלת פיצוי הפרשי הצמדה בין הפיקדון להדחות. הדיון המוגן שילם הפרשי הצמדה על הסכום וי. הסכימה לכך ואינה יכולה לעתור לסכום נוסף. מעבר לכך שכללה ריבית פיגורים שלא כדין. מעבר לכך שי. בחקירתה ויתרה על רכיב זה.

- לא נגרמה לתובעים עגמת נפש והם לא טענו לכך בכתב התביעה. הם יכלו להסכים לכל אחת מהצעות ש. או להוציא לפועל את הצעותיהם שלהם להם הסכימה ש. שוב ושוב.

דיון והכרעה

27. מעמדו של א. כתובע

התובעים לא התייחסו בסיכומי התשובה לטענת ש. בסיכומיה בדבר העדר מעמד לא. כתובע. התביעה נשענת על טענות כלפי התנהלות ש. בניגוע לפירוק שיתוף בנכסים שירשה עם י. מאמן המנוחה, לרבות חלוקת הפקדון שהותירה בדיון המוגן, אף זאת ירשו הי. וש.. א. אינו יורש של המנוחה.

עוד מתייחסת התביעה להתנהלות ש. בהליכים קודמים. ההליכים הוגשו נגד י. בלבד וא. לא היה צד להם, גם לא בתביעה לפירוק שיתוף, מטבע הדברים.

התובעים לא נימקו מעמדו של א. בהליך והיריבות מול ש., הנתבעת.

28. הטענה לעיכוב בתשלום הפיקדון

בכתב התביעה שכנגד עותרים י. וא. לפצותם בסכום של 51,671 ₪ בגין העיכוב בתשלום הפיקדון כבר מיום 21.1.16, שבו היה מוכן הדיור המוגן לשלמו לצדדים. בסיכומים מפנים לסע' 28(ג) לחוק הדיור המוגן הקובע כי הפיקדון יוחזר בהתאם לדרכים הקבועות בחוזה בתוך 30 יום ממועד פטירתו של הדייר בבד בבד עם השבת הבטוחה.

לטענת ש. יש לקרוא את הרישא לסע' 28(ג) הקובע כי:"נפטר דייר, ישיב בעל רישיון ההפעלה את הפיקדון ששילם הדייר, כולו או חלקו, בהתאם להוראות שנקבעו לעניין זה בהסכם ההתקשרות". אין הסעיף מורה כי הפיקדון יושב בד בבד עם הסרת הערת האזהרה, אלא פרי המצאת התובעים.

י. לא הסכימה כי הצדדים יפנו לבטל את הערת האזהרה ולגשת עם הביטול לדיור המוגן לצורך קבלת כספי הפיקדון בצמוד ולאחר יום 21.1.16, לטענתה מחשש שמא לאחר ביטול הערת האזהרה הדיור המוגן יקרוס כלכלית ולא ישיב הכספים.

מכתבי הטענות והאסמכתאות שצורפו עולה כי על רקע חשש זה ערך בא כוחה מתווה לפיו יעביר הדיור המוגן את הכספים באמצעות שתי המחאות לידי עו"ד בנאמנות למשך חודש ימים, והצדדים יפנו במקביל למשרד עו"ד וייס, יחתמו על טפסים לביטול יפוי הכוח ולביטול הערת האזהרה. מתווה זה לא התגבש עד למתן פסק הדין בעניין.

השתלשלות העניינים כעולה מהחומר שהוצג היתה:

ביום 21.1.16 נשלח מכתב מעוזרת חשבת הדיור המוגן לצדדים ובו פירוט דרישות לצורך שחרור הפיקדון (נספח ג' לתצהיר התובעים).

בחקירת ש. עלתה הטענה כי ש. לא פעלה בהתאם לדרישות הדיור המוגן ולא חתמה על סע' 6,טופס סילוק המאשר התחשיב ששלח הדיור המוגן לצדדים. ש. אישרה בחקירתה כי אכן לא חתמה על הטופס (פרו' 1.3.20, עמ' 59, שו' 15-23), ואולם עיון במכתב הדיור המוגן מיום 21.1.16 נדרשה חתימה על טופס סילוק למול נציג הדיור המוגן (סעיף 6, נספח ג' לתצהיר התובעים בתיק 823).

מכל מקום לא התרשמתי כי זו היתה המכשלה לעיכוב בחלוקת כספי הפיקדון. שהרי אף י. חתמה על הטופס ביום 11.9.16 על גביו נרשם בכתב יד :"העתק לצרכי הצגת מסמכים בלבד ! המקור ימסר לחברה כנגד קבלת התשלום" (נספח יד' לתצהיר התובעים בתיק 823). גם טופס הסילוק שי. חתמה עליו לא הגיע לידי הדיור המוגן ביום 21.1.16.

בתביעה שהגישה י. ביום 28.2.16 עתרה לקבלת כספי הפיקדון (תמ"ש 58800-02-16) בדיון ביום 26.6.16 עלה כי המחלוקת בין הצדדים הנה אם לגשת ולחתום על הסרת הערת האזהרה ולקבל את כספי הפיקדון לשיטת ש., או לפעול בדרך שהציע ב"כ י. ולערוך מתווה לפיו תוסר הערת האזהרה בד בבד עם קבלת הכספים.

בדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה "אנו נפנה במשותף למגדלי הים התיכון בכפר סבא, על מנת לקבוע פגישה לקבלת כספי פיקדון המנוחה וחלוקתם בין התובעת 1 והנתבעת 1 בחלקים שווים, בהתאם לצו קיום צוואת המנוחה. ככל שמגדלי הים התיכון יתנו את חלוקת הכספים במחיקת הערת האזהרה על דירת המנוחה במגדלים קודם לכן, במועד הפגישה וכנגד קבלת הכספים, נחתום על יפוי כוח בלתי חוזר ועל בקשה מתאימה למחיקת הערת האזהרה (ר' פרו' מיום 26.6.16, עמ' 2 , שו' 26-30). בהתאם נחתמה ביום 3.7.16 פסיקתה.

מתכתובות שניהלה י. עם נציגת הדיור המוגן עובר לחתימה על הפסיקתה היה ברור כי אין לדיור המוגן כל עניין בהסכמות הצדדים וכל שנדרשו היה להסיר הערת האזהרה:

ביום 14.3.16 נשלח מייל מהדיור המוגן לי. ובו מבקשת להציג אישור הסרת מחיקת הערת האזהרה על מנת להשיב ליורשים את כספי הפיקדון.

בו ביום השיבה י.: "לפי הבנתנו חובת ההחזרה של הפיקדון קודמת לויתור על בטוחות כגון הערת אזהרה. נא בדקי שנית"

שני הצדדים לא פעלו בהתאם לפסיקתה. י. סרבה להצטרף אל ש. לדיור המוגן והפעילות הועברה לאישור המתווה ליועמ"ש הדיור המוגן, בהסכמת ב"כ ש..

כאשר נשאלה י. בחקירתה אם פעלה על פי הפסיקתה ואם חתמה על בקשה למחיקת הערת אזהרה השיבה: "אני זוכרת רק דבר אחד שאני התניתי את זה במה שאמרתי, לא זוכרת את התחנות בדרך" (פרו' 3.3.21, עמ' 61, שורות 22-26, עמ' 62, שו' 1-4).

רק ביום 11.9.16 חתמה י. על הבקשה לביטול הערת האזהרה במשרד עו"ד וייס. ש. חתמה על הבקשה ביום 7.11.16.

ביום 25.9.16 פנה בכתב ב"כ ש. לב"כ י. והציע כי י. תצטרף לש. ושתיהן יפנה ללשכת רשם המקרקעין להסרת הערת האזהרה, ואולם י. לא נענתה לכך. כאשר נשאלה על כך בחקירתה השיבה: "...אני לא יכולה עכשיו להגיד לך שום דבר לגבי אותו מייל שאת שואלת עליו. אמרתי לך שבאופן שיטתי אנחנו הלכנו על פי עקרון מסוים..." (פרו' מיום 3.3.21, עמ' 63, שו' 6-10)

ביום 7.11.16 שלחה עו"ד ממשרד עו"ד וייס פניה לשני הצדדים: "אבקש לעדכן כי המסמכים לביטול הערת אזהרה חתומים במשרדנו ע"י שתי היורשות ע"פ צו קיום צוואה. אבקש לבצע העברה בנקאית לחשבון שלהלן לצורך תשלום אגרת ביטול הערת אזהרה. ללא אישורכם בכתב אניני שולחת את החומר ללשכת רישום המקרקעין (עמ 9א לתצהיר י. תיק 823)

ביום 30.12.16 שלח א. מייל לש., בו נרשם לעניינן הפיקדון: להלן לוח הזמנים שמקובל עלינו: הפיקדון יחולק עד סוף שבוע הבא. עד ליום 9 בינואר 2017 עליך להשיב אם את מעוניינת בהצעה שלנו ובאיזה מהדירות את בוחרת... אנו נהיה מחויבים להצעה זו , על מרכיביה, ככל שתעמדי בה גם כן, עד לסוף חודש ינואר 2017 (נספח 3, עמ' 111 לתצהיר התובעים). ביום 3.1.17 השיבה ש.: "קבענו פגישת יעוץ בנושא לאמצע החודש ינואר. במהלך המחצית השניה של החודש ינואר נחזור א.כם עם ההחלטה שקיבלנו". ביום משיב א.: "אין בכוונתנו לסטות בכהוא זה מהמועדים שרשמנו במייל של הצעתנו!!. התעלמותך המכוונת בעניין הפיקדון מלמדת על כוונותיך!!"

29. כספי הפיקדון יכולים היו להמסר לצדדים כבר בסוף שנת 2016. מתוכן המייל ששלח א. לש. ביום 30.12.16 ניתן להבין כי י. וא. שלטו על לוח הזמנים לקבלת כספי הפיקדון וביקשו לפעול לפי לוח זמנים המקובל עליהם.

לאחר שש. ביקשה דחייה עד למחצית חודש ינואר 2017 משום שפנו לייעוץ משפטי לעניין הדירות ולא הסכימה להפריד בין חלוקת כספי הפיקדון לבין ההחלטה בדבר חלוקת הדירות, ההצעה התבטלה וביום 15.2.17 הגישה י. תביעה לפירוק שיתוף.

לא קמה לי. עילה לתבוע סעד בעניין הפיקדון מיום 21.1.16 כטענתה, משהיא עצמה חתמה רק ביום 11.9.16 על בקשה להסרת הערת האזהרה והמסמכים במשרד עו"ד וייס (סעיף 2).

א. בחקירתו נשאל לגבי הבקשה לביטול הערת האזהרה והשיב: " זה לא בקשה, זה רק מסמכים שניתנו למשרד וייס על מנת שהוא יפעיל את ביטול הערת האזהרה ברגע שינתן לו לעשות את זה. אבל הוא לא נתן " (פרו' עמ' 114, שו' 3-5).

לא הוצגה אסמכתא לכך שאחרי חתימת ש. על טפסים לעו"ד וייס הורה ב"כ ש. לא לשלם את כספי הפיקדון. הדבר היה לאחר הגשת כתב התביעה לפירוק שיתוף אך לא קודם לכן.

לא שוכנעתי כי עד למועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף (15.2.17) ש. היא זו שהכשילה את חלוקת כספי הפיקדון, וגם לא לאחר מכן. התרשמתי כי העיכוב נבע מהתנהלות שני הצדדים אשר לא השכילו לשתף פעולה כנדרש וכמצופה מהם לצורך שחרור הכספים, ודין הטענה להידחות.

30. הטענה לעיכובים במכירת הדירות על ידי ש. ממועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף

דיון קדם משפט ראשון בתביעה לפירוק שיתוף התקיים ביום 19.7.17.

ש. הסכימה לרכוש את זכויות י. בדירה בנתניה ולמכור לי. את זכויותיה בדירה בחולון (פרוטוקול, עמ' 1). י. עמדה על כך שיש מחלוקת לגבי השווי וביקשה למנות שמאי וכי הדירות ימכרו באמצעות כונס נכסים (פר' שם עמ' 4).

הועלתה הצעה על ידי בימ"ש לסיום ההליך, י. הסכימה, ש. הסכימה להוציא עניין הפיקדון. הצדדים לא הגיעו להסכמה בדיון בדבר פירוק השיתוף. בהינתן תביעות ש. לאכיפת הסכם ומתן צו עשה אשר היו תלויות ועומדות, משטרם הוגש כתב הגנה בתביעות והיתה תלויה בקשה לסילוק על הסף, נקבע דיון קדם משפט נוסף במאוחד בתביעות.

בדיון קדם המשפט מיום 27.11.17 העלתה ש. הצעה לחלוקה בעין של הדירות תוך תשלומי איזון מתוך הפיקדון, והוצאת החנות למכירה על ידי צד ג' (פר' שם עמ' 7).

י. התנגדה והתנתה התקדמות נוספת בחלוקת כספי הפיקדון (פר' שם). בהמשך ביקשה להוציא את הנכסים למכירה לכל המרבה במחיר, ש. הסכימה (פר' שם, עמ' 8).

ב"כ י. הודיע "חד משמעית, אין לנו נכונות להגיע אתם להסכמה" (פר' עמ' 9 ש' 7).

נמשך דין ודברים בין הצדדים.

בדיון שלאחר מכן, ביום 2.5.18, לאחר שתוקן כתב התביעה לאכיפת הסכם, הגיעו הצדדים להסכמות על יסוד הצעת בימ"ש בשלוש התביעות, לפירוק השיתוף בדירות ובחנות באמצעות מכירתם למרבה במחיר תוך מתן אפשרות לצדדים להשוות להצעה הגבוהה. זאת על ידי הצדדים עצמם בתוך 4 חודשים וככל שלא יעלה בידם ולא יסכימו על הארכת התקופה, ימונה כונס נכסים.

הצדדים טענו בכתב לעניין הוצאות ולאחר שבימ"ש נדרש לטענות ניתנה החלטה בעניין ההוצאות ביום 30.9.18, עליה הוגש ערעור וערעור שכנגד, אשר נדחו הדדית ביום 27.11.18.

השתלשלות העניינים כפי שפורטה מעלה כי לא קמה לי. עילת תביעה לפיצוי בגין עיכוב במכר הדירות מש..

שני הצדדים לא היו מסוגלים להגיע להסכמות ונדרשו להחלטות בימ"ש.

בחקירתה הנגדית אישרה י. כי הציבה תנאי לש. למכירת הדירות בשחרור כספי הפיקדון: "אם אני יורדת לסוף דעתך, אנחנו התנינו כל הליך מעבר למה שהיה שייך לפיקדון. אמרנו שלא יבוצע שום הליך, לא של מכירת דירות, לא של השכרה, לא של שום דבר עד שנושא הפיקדון לא יגיע לכדי פיתרון...אני מאשרת שזה הוגדר מלכתחילה, ולא משהו שנולד פתאום...אמרתי שכל עוד לא יתקבלו, ואני גם הניתי את זה קודם, כל עוד לא יחולקו הכספים שאמא שלי ציוותה לנכדיה, אותו דבר זה הלך לגבי הפיקדון. כל עוד לא יתקבל התשלום עבור הפיקדון במגדלים לא נתקדם הלאה" .... "בשביל להשכיר דירות צריך פרטנר הולם, אנחנו לא גילינו שיש לנו פרטנר הולם". (פרו' עמ' 74, שו' 15-18).

ובהמשך החקירה י. אישרה כי לא היתה לה כל כוונה לנהל מו"מ לעניין מכירת הדירות קודם לחלוקת כספי הפיקדון (פרו' עמ' 84, שו' 9-13, 18-21, עמ' 85, שו' 9-14). וכן השיבה: "אני סרבתי למכור את הדירה, אני התניתי את זה בזה שקודם יחולקו כספי הפיקדון"

31. ניתן היה להגיע לתוצאה של מכר הדירות כבר בדיון הראשון ככל שהיו הצדדים מסוגלים להדבר ולהגיע להסכמות. שני הצדדים לא אפשרו זאת, כל צד מטעמיו שלו בזמנים שונים ומשכך נמשך ברור ההליכים. עצמת הסכסוך בין הצדדים גלשה גם לטענות ולחילופי דברים בין באי כחם, כעולה מפרוטוקול הדיונים והחלטות שניתנו.

לא ניתן לקבוע כי העיכוב במכר נבע מהתנהלותו של צד אחד בלבד.

32. גם לאחר מתן פסק הדין מיום 2.5.18, לא הוכיחה י. כי ש. גרמה לעיכוב מכר הדירות.

מטענות הצדדים ואסמכתאות שצורפו עולה כי במסגרת התכתבויות בין הצדדים התובעים דרשו מכר הדירות מעל מחיר השמאות (פניית א. במייל מיום 17.5.18), ביטלו הצעת צד ג' לרכישת הדירה בחולון במחיר השמאות (פניית ש. במייל מיום 28.5.18), לא הסכימו להצעות שונות של מתווכים (מייל ש. מיום 5.6.18), דחו הצעת ש. לרכישת הדירה בחולון בהשוואה להצעה שהתקבלה בסך 1.24 מ' מיום 24.7.18 והשיב א.: "בדירה בחולון ניכרים בתקרה של חלק מהחדרים סימני חדירת המים והרטיבות מהגג, והצעת המחיר של הקונים בפגישה מה- 23.7.18 ניתנה בהתאם לכך... לנוכח העובדה שניסיון זה לא צלח בגללך ובשל אי הסכמתך , איננו מוכנים יותר להמשיך במתכונת הקיימת ואנו עומדים על תיקון הנזקים וסימני הרטיבות וצביעת הדירה מחדש לפני מכירתה..."

ביום 2.8.18 הציעה י. לש. לרכוש את הדירה בחולון במחיר 1,240,000 ₪ כפוף לכך שי. תרכוש את הדירה בנתניה לפי שווי 1.3 מ'. ש. השיבה שכבר רכשה את הדירה בחולון על פי פסק הדין... הטענות כאמור, הועלו בערעור ונדחו.

עולה מכך, כי התנהלות שני הצדדים גרמה לעיכוב המכר, בהעדר יכולתם לנהל שיח בונה ומכבד, תוך האשמות הדדיות והעדר כל אפשרות להגיע להסכמות ביניהם.

על יסוד המפורט נדחית הטענה.

33. טענת י. לנזק מאי יכולת לנצל את הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית, תשע"ז-2016

י. עותרת לפיצוי בסך 17,400 ₪ , המחיר ששילמה למס שבח בגין מכירת חלקה בדירה בנתניה, ובנוסף 1% משווי המכר 6,800 ₪ סה"כ 24,200 ₪. לטענתה התביעה לפירוק שיתוף הוגשה בחודש 2/17 ולא היתה מניעה למכר הדירות בתוך 10 חודשים ממועד הגשת התביעה, לצורך קבלת המענק בגובה מס השבח על פי חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016.

דין הטענה להדחות לאחר שנדחתה טענת י. בדבר עיכוב המכר על ידי ש..

לנוכח תוצאה זו, ולמעלה מן הצורך יוער -

הסדר מס ריבוי דירות בחוק בוטל במסגרת בג"צ 10042/16;

י. לא התייחסה לתנאים לקבלת המענק לפי סעיף 2 לתקנות ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018) (מענק לחייב במס ריבוי דירות בעד מכירת דירה), התשע"ז-2017), ובכללם הסייג של מכירה לקרוב כפי שבעניינינו;

י. לא ביקשה לצרף חוות דעת כי עמדה לכאורה בתנאים לצורך קבלת המענק;

פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין ביצוע פירוק השיתוף ניתן ביום 27.11.18, הדירות נמכרו בשנת 2019.

משכך נדחית הטענה.

34. טענת י. בדבר הוצאות אחזקת הנכסים

י. עותרת לחיוב ש. בסך 18,310 ₪ בגין הוצאות אחזקת הנכסים ממועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף ולכל הפחות ממועד הדיון הראשון שהתקיים ביום 19.7.17 בו דחתה את הצעת בימ"ש לפירוק השיתוף.

כמפורט לעיל, לא נמצא לקבוע כפי שטוענת י., כי ש. עיכבה את פירוק השיתוף בנכסים ודין הטענה להדחות ולו מטעם זה.

מעבר לכך, כמפורט לעיל, י. היתה זו שהתנתה את ביצוע פירוק השיתוף בחלוקת כספי הפיקדון, והתנגדה גם להשכרת הנכסים כאשר ברור היה לה שהדבר יביא להטלת עלויות אחזקת הנכסים על הצדדים.

כאשר י. נשאלה בחקירתה על ידי בימ"ש מדוע היא מתנה את המכירה / השכרת הנכסים בחלוקת הפיקדון ומה ההגיון העומד מאחורי עמדה זו השיבה: "אנחנו רצינו למכור את הדירות, רצינו להיפטר מכל קשר איתה, זה ההיגיון הפנימי שלי...הכיוון היה להיפטר מהקשר ולכן למכור את הדירות ולא להשכירן" (פרו' עמ' 90, שו' 14-24).

וכאשר נשאלה אם מודעת לכך שבעקבות הפסקת השכירויות על הצדדים יהא לשאת בהוצאות אחזקתן השיבה: "להגיד לך סתם זה פועל יוצא וזה, כי כשהדירות לא מושכרות, יש לשלם מיסים על נכס שהוא קיים ואין פה שום חידוש ואין פה שום, אני רואה את זה רק כפועל יוצא של זה שאנחנו חתרנו לקראת מכירת הדירות, לא רצינו יותר שום קשר ...מן הסתם לקיים השכרת דירות, זה להמשיך את ההתקשרות בינינו, וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה לי" (פרו' עמ' 90, שו' 25-26, עמ' 91, שו' 1-9).

זו היתה גם תשובתו של א. (פרו' עמ' 124 שו' 16-26, עמ' 125, שו' 8-13).

משכך, נדחית הטענה.

35. טענות י. לפיצוי בגין עגמת נפש בשל ניהול ההליכים בעניין פירוק השיתוף, אכיפת הסכם וצו עשה

טענותיה של י. לנזקים לא ממוניים וממוניים בקשר לניהול ההליכים הקודמים, הועלו על ידה במסגרת טיעוניה להוצאות ההליכים, בהתאם לפסק הדין מיום 2.5.18.

החלטה מפורטת ומנומקת בעניין ההוצאות ניתנה ביום 30.9.18 וש. חויבה בהוצאות י.. ערעור (שכנגד) שהגישה י. על ההחלטה נדחה ביום 27.11.18 (כמו גם ערעור ש.). לא מצאתי כל מקום לשוב ולהדרש לדברים בשנית במסגרת הליך זה.

מעבר לכך יש לומר –

יש יסוד סביר להניח, כי לשני הצדדים נגרמה עגמת נפש מניהול ההליכים הבלתי פוסקים ביניהן משנת 2016. ניסיונות מרובים של בימ"ש להביא את הצדדים להסכמות אשר יכלו לייתר את ההליכים כבר מראשיתם לא נשאו פרי, כל צד התבצר בעמדתו, המטענים הרגשיים ועומק הסכסוך ביניהן לא אפשר הדברות מועילה ביניהן, גם לא באמצעות עורכי דינן, והצדדים נדרשו להכרעות בימ"ש בעניינים ביניהן.

בעניין זה אין לצדדים להלין אלא על עצמן.

36. סוף דבר – תביעתם של י. וא. נדחית על כל רכיביה.

37. משנדחו שתי התביעות, לא מצאתי לחייב צד בהוצאות הצד שכנגד, וכל צד ישא בהוצאותיו בהליכים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, ד' אלול תשפ"ב, 31 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

21 מתוך 21