בימ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פס"ד בתובענה לביטול הסכם מתנה ומסגרתה נדונה שאלת תוקפו של ההסכם (תה"ס 52511-10-20)

המדובר בתובענה לביטול הסכם מתנה במסגרתה תידון שאלת תוקפו של ההסכם ואם נפל פגם מסוג עושק בהתקשרות התובעת בהסכם או אם קיימת עילה המאפשרת לה לחזור בה מהמתנה.

הרקע הצריך לעניין:

1. התובעת היא חמותו של הנתבע, שנשוי לבתה (ולהלן: "הבת") מאז שנת 1991 ולהם ארבעה ילדים (ולהלן הנתבע והבת יחד: "בני הזוג").
2. התובעת ובעלה המנוח היו ברי הרשות בנחלה מספר XX במושב XXX (ולהלן: "הנחלה"). בעקבות פטירת בעלה עברו כל הזכויות בנחלה על שם התובעת.
3. בהסכם שנחתם ביום 3.12.96 התירו התובעת והמנוח לבני הזוג לבנות את ביתם בנחלה (להלן: "הסכם בניה"), וביום 19.12.96 אושרה בניית בית המגורים לבן ממשיך שנבנה על מגרש בנחלה (להלן: "הבית" ו"המגרש").
4. ביום 1.12.97 פנו התובעת והמנוח בכתב לועד האגודה בבקשה למנות את בני הזוג כבנים ממשיכים, אך תהליך המינוי לא התקדם מול הגורמים המיישבים וממילא לא הושלם.
5. ביום 8.9.19 חתמו התובעת ובני הזוג על "הסכם מכר ללא תמורה" שנערך על ידי עו"ד ו', ובו התחייבה התובעת ב"התחייבות בלתי חוזרת" (סעיף 12 להסכם) להעביר לבני הזוג ללא תמורה חלק מהנחלה בשטח של 800 מ"ר (עליו בנוי הבית) על ידי פיצול הנחלה (להלן: "הסכם מתנה"). הוסכם שבני הזוג ישאו בהוצאות הכרוכות בפיצול הנחלה באמצעות נטילת הלוואה אותה יפרעו באופן בלעדי וכי לצורך נטילת ההלוואה מסכימה התובעת לשעבד את הנחלה. על הסכם המתנה חתומים גם שני ילדיה הנוספים של התובעת: ע' ו- מ' "כמסכימים וכעדים להסכם זה" (סעיף 13) וכי אם ימונה בן ממשיך לנחלה הוא "יהיה מחוייב לאמור בהסכם זה" (סעיף 14).

1. לצד החתימה על הסכם המתנה חתמה התובעת באותו מועד גם על ייפוי כח בלתי חוזר, אשר אומת על ידי הנוטריון פ' (ולהלן: "הנוטריון"), הממנה את עוה"ד ו' לביצוע כל התחיבויותיה בהסכם המתנה כלפי בני הזוג ולצורך ביצוע הפרצלציה בנחלה (מוצג שסומן נ/1).
2. מכח הסכם המתנה ביום 7.10.19 נרשם משכון על הנחלה אצל רשם המשכונות, ובו ביום נרשמה גם הערת אזהרה על הנחלה ברשות מקרקעי ישראל לפיה קיים רישום משכון לטובת בני הזוג. ביום 8.10.19 דווחה העסקה לרשות המיסים וביום 20.2.20 שולמו מיסים.
3. לאחר שיחסי בני הזוג עלו על שרטון פתח הנתבע בחודש 7/20 בהליך ישוב סכסוך כנגד הבת. כשהבינה התובעת שפני בני הזוג לגירושין ביקשה לבטל את המתנה ולצורך כך פנו התובעת והבת לבא כוחה וייפו את כוחו ביום 2.8.20 לביטול המתנה והמשכון שנרשם מכוחה. ביום 3.8.20 פנו התובעת והבת לעוה"ד ו' בדרישה להפסקת הטיפול בהליכי פיצול הנחלה וביום 5.8.20 פנו במכתב דומה לרשות מקרקעי ישראל.
4. לבקשת הנתבע ניתן ביום 16.8.20 צו מניעה האוסר על התובעת ועל הבת לעשות דיספוזיציה בנחלה (במסגרת הליך י"ס XXX).
5. בית המשפט עשה מספר ניסיונות לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בפשרה, אף בתום דיון ההוכחות, ואולם למרבה הצער הניסיונות לא עלו יפה.

תמצית טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת היא הוחתמה ב"עורמה" על "הסכם מוכן" מבלי שקראה אותו קודם, מבלי שהוסברו לה הוראותיו והאפשרויות האחרות העומדות לרשותה, וכן תוך ניצול חוסר הבנתה ומצוקתה. על כן לטענתה היא רשאית לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה גם אם ויתרה בכתב על זכותה לחזור בה מההתחייבות וגם אם שינה הנתבע את מצבו בעקבות הסכם המתנה. כן טוענת התובעת להתנהגות מחפירה מצד הנתבע המאפשרת חזרתה מההתחייבות לתת מתנה.
2. לטענת הנתבע התובעת חתמה על הסכם המתנה ועל ייפוי הכח הבלתי חוזר מתוך גמירת דעת מלאה, ומבלי שנפל כל פגם ברצונה. כן טוען הנתבע להעדר עילה בדין לחזור מההתחייבות לתת מתנה. לטענתו התובעת ויתרה על זכותה לחזור בה מההתחייבות, והיא אינה רשאית לעשות כן מששינה את מצבו בעקבות הסכם המתנה. כן שולל הנתבע התנהגות מחפירה כלפי התובעת.

דיון והכרעה:

1. התובעת אינה מכחישה את חתימתה על הסכם המתנה ועל ייפוי הכח. אמנם התובעת לא טענה זאת מפורשות ואולם אם ירדתי לסוף דעתה הרי שלטענתה הסכם המתנה בטל מעיקרו בשל העדר כוונה וגמירת דעת מצדה לעסקה המגולמת בו; ההסכם בטל בשל פגמם מסוג עושק שנפל בכריתת; ולחלופין היא זכאית לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה.
2. האם הסכם המתנה בטל בהעדר גמירת דעת היא אפוא השאלה הראשונה העומדת להכרעה. רק אם נשיב עליה בשלילה תיסלל דרכנו לשאלה האם קיימת לתובעת עילה בדין לבטל את ההסכם בשל פגם ברצון מסוג עושק. אם נשיב גם לשאלה זו בשלילה נותר יהיה לדון בשאלה האם רשאית התובעת לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה. נדון אפוא בשאלות אלו כסדרן.

האם הסכם המתנה בטל בהעדר גמירת דעת

1. לטענת התובעת היא הוחתמה "בעורמה" על "הסכם מוכן" (סעיף 53 לסיכומים) ש"בושל" על ידי הנתבע, עוה"ד ו' והנוטריון (סעיף 17 לכתב התביעה), ש"תפרו" עסקה (סעיף 18 לכתב התביעה) והחתימו אותה על ההסכם מבלי שניתנה לה ההזדמנות לעיין בו (סעיף 20) ולהבין את כל הוראותיו, ומבלי שתנאיו הוסברו לה קודם לחתימה. לטענתה היא לא הבינה על מה היא חתמה ו"לא הוסברו בשעתו כל האפשרויות" (סעיף 49 לסיכומים; סעיף 60.4 לכתב התביעה). כן טוענת התובעת שהסתבר לה רק בדיעבד שהיא לא הייתה מיוצגת בעסקה, שכן היא סברה שעוה"ד ו' מייצגת בעסקה גם אותה אך הסתבר לה רק עם פרוץ הסכסוך שגם עוה"ד ו' וגם הנוטריון הם עורכי דין המייצגים את הנתבע בלבד ואינם "אובייקטיבים". בחקירתה אף הוסיפה התובעת לראשונה שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב.

לטענתה ההסכם אינו משקף את רצונה האמתי והמובהק, כפי שהיה מלכתחילה, להעניק מתנה לבת בלבד (סעיף 27.1 לכתב התביעה), ולא הוסבר לה שהיא רשאית לעשות כן מבלי להעניק את המתנה גם לנתבע (סעיף 27.2 לכתב התביעה). בסיכומי התשובה הדגישה ש"היא הסכימה ליתן מתן לנתבע, ובלבד שילדיה יגורו לידה" (סעיף 2).

1. לטענת הנתבע הסכם המתנה משקף את כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי כבר בהסכם הבנייה ובבקשת התובעת והמנוח למנות את בני הזוג כבנים ממשיכים. לדבריו בני הזוג בנו את הבית על המגרש בנחלה, וכן הקימו עליו עסק, הכל בהסכמת התובעת והמנוח ועל סמך התחייבויותיהם למנות את בני הזוג כבנים ממשיכים. עד לפרידת בני הזוג הם התגוררו יחד בבית שבנו בנחלה מזה כשני עשורים ואילולי הפירוד לא הייתה מוגשת תובענה זו שכל תכליתה למנוע ממנו את זכויותיו בחלוקת הזכויות בין בני הזוג.

לטענתו ההסכם נערך על יסוד הסכמת הצדדים. הבת העבירה לתובעת ולאחים את טיוטת ההסכם וההסכם נחתם מתוך רצון כן וחפשי של התובעת ותוך הבנה מלאה של פרטיו שגילתה מעורבות ועמדה על רצונותיה בקביעת גבולות המגרש שיפוצל מהנחלה.

1. תחילה יש להעיר שהטענות לפגמים שנפלו בהסכם או היעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם אינן עולות בקנה אחד עם הטענה העיקרית שהיא חזרה ממתנה. בבסיס טענת החזרה ממתנה עומדת טענה כי בעבר ביקשה התובעת להעניק מתנה לנתבע, אך עקב התנהגותו המחפירה היא חוזרת בה מכוונה זו. לעומת זאת בבסיס הטענה שנפלו פגמים בעסקת המתנה עומדת טענה שהתובעת לא הבינה על מה חתמה או נפל בחתימתה פגם ברצונה הנעוץ במצוקתה. שתי טענות אלו אינן יכולות לדור יחד.

לא רק שמדובר בטענות סותרות, גרסת התובעת אף היא לוקה באותה סתירה. התובעת מצהירה שעקב התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה ופירוד בני הזוג היא מעוניינת לחזור בה מכוונתה לתת מתנה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהיא לא ידעה על מה היא חותמת או כי לא הייתה לה גמירת דעת להתקשר בהסכם מתנה.

1. כמו כן, התובעת אינה טוענת לביטול המתנה כנגד הבת, אלא כנגד הנתבע בלבד (סעיף 9 לכתב התביעה). בסעיף 60.1 לכתב התביעה אף מצהירה התובעת שהיא "נאמנה לחתימתה לאפשר לבתה את הדרוש על מנת שבניית הדירה ורישומה תושלם" ובסעיף 60.3 הצהירה שהיא "נאמנה להבטחתה לעצמה, לאפשר לביתה .., השלמת רישום הבית על שמה בכל דרך אפשרית כחוק". הצהרות אלו לנאמנות לחתימתה ולהתחייבותה עומדות בסתירה מוחלטת לטענתה להעדר גמירת דעת בחתימה על ההסכם (סעיפים 79 ו- 82 לכתב התביעה) שתוצאתה בטלותו.
2. מעבר לכך שמדובר בטענות סותרות, גם לגופן הן לא הוכחו.
3. נטל ההוכחה מוטל על התובעת הטוענת למעשה שחרף החזות החיצונית של ההסכם החתום הוא בטל מעיקרו בהעדר כוונה לעסקה המגולמת בו. הנטל להוכיח שההסכם בטל מעיקרא הוא נטל כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט האזרחי. נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית בדבר נסיבות החתימה והכוונה שליוותה אותה.

בענייננו, הנטל המוטל על התובעת הוא כבד אף יותר בשעה שהיא טוענת למעשה לתרמית של הנתבע, של עו"ד ו' ושל הנוטריון בהחתמתה על ההסכם. טענה זו מייחסת התנהלות פסולה ואף פלילית, והמעט שניתן לומר הוא שהיא מצריכה הרמת נטל ראייתי מוגבר. הלכה היא שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית דוגמת תרמית הם גבוהים מהרגיל במשפט אזרחי [ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, (פורסם בנבו, 7.4.13), בפסקה 14 להחלטה; ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, (פורסם בנבו, 11.4.13), בפסקה 15 לפסק-הדין].

טענה מעין זו מחייבת את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה [ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, (פורסם בנבו, 3.2.2011); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, (פורסם בנבו, 18.4.12), בפסקה 14 לפסק-הדין].

דא עקא, שבמקרה דנא לא עלה בידי התובעת ולו להרים את הנטל על פי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי.

1. תנאי הכרחי לכריתת הסכם, ובלעדיו איִן, הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת על ידי קיומה האובייקטיבי של גמירת דעתם להתקשר בחוזה: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). גמירת הדעת נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, קרי על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה, ותוכן החוזה עצמו הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט את קיומה או העדרה של גמירת דעת [ע"א 158/77 רבינאי נ' שקד, פ"ד לג(2) 281, 287; ע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 831-833].
2. הלכה היא כי: "בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" [ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (פורסם בנבו, 20.7.95)]. בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה נקבע:

"כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה... נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה".

[ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998)].

1. לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית בעת חתימת ההסכם ולאחריו העידו על אי גמירת דעת מצדה. מכלל הראיות שהוגשו ומההתרשמות הישירה מהעדויות השתכנעתי שהתובעת התכוונה להתקשר בהסכם המתנה.

1. חתימת אדם על מסמך מהווה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" [ע"א 629/86 בוטקובסקי בע"מ נ' גת פ"ד מד(1) 57, 70 (1989)]. חזקה על התובעת, כמי שחתמה על הסכם המתנה כמו גם על ייפוי הכח הבלתי חוזר כי קראה אותו והבינה את תוכנו. "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" [ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965) (ולהלן: "פרשת סנדור"; ראו גם: ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 84 (להלן: "פרשת לנדאו"); ע"א 1513/99 דתיאשווילי נ' בנק לאומי, פ"ד נד(3) 591, 594-595 (להלן: "פרשת דטיאשוילי"]. בהיעדר הוכחה פוזיטיבית כי החותם לא הבין את משמעות מעשיו, חתימתו של בגיר כשיר מחייבת אותו ויש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתו [ראו: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983)].

הנה כי כן, משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם [השוו: ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א (חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, (פורסם בנבו, 23.1.96)]. ולא רק זאת, אלא ש"החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" [ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (פורסם בנבו, 24.11.11)].

1. הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" [פרשת סנדור; פרשת דטיאשוילי; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375].

הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. כך, בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000) נדונה טענת אישה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האישה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" באומרו:

"בענייננו לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתה. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות".

1. העולה מהאמור הוא שחזקה זו אינה יכולה להיסתר על בסיס טענות סתמיות לפיהן החתימה עוה"ד את התובעת "על הסכם מוכן, לא הוסברו לתובעת ההליך ולא האפשרויות השונות העמדות בפניה" (סעיף 46 לסיכומים). התובעת לא הסבירה על מה חשבה שהיא חתמה ועל הפער בין החזות החיצונית של ההסכם בין הבנתה להוראות שלכאורה הוסכמו ולא נכללו בו.

כמפורט לעיל, חובה על אדם אשר חותם על חוזה לנקוט זהירות סבירה בטרם יעשה כן. הוא קשור בחתימתו, שכן הוא נדרש לפעול תוך אחריות וזהירות בעשותו מצג של אימוץ החוזה על ידי חתימה עליו. התובעת אינה מתכחשת לחתימתה על הסכם המתנה ועל ייפוי הכוח הבלתי חוזר, אך מתכחשת לגמירת דעתה באשר לתוכנם, מבלי לפרט את טענותיה כנדרש, ולעמוד בנטל ההוכחה הכבד שנדרש לצורך הוכחתן.

1. בעדותה העלתה התובעת לראשונה שאינה יודעת קרוא וכתוב (עמ' 38 לפרוטוקול) והעידה שאינה מכירה את בא כוחה, אינה מכירה את עו"ד ו' והעידה "אני לא מכירה כלום" (עמ' 39 שורות 12- 13 לפרוטוקול), ו"אני לא חתמתי כלום, לא זוכרת כלום" (עמ' 41 שורה 12 לפרוטוקול). לאור גילה המבוגר של התובעת הזהרתי את עצמי בבחינת עדותה שמא אופן המענה לשאלות שהופנו שהתאפיין בלא נתתי; לא הבנתי; לא חתמתי וכיו"ב, מקורו בקשיים מובנים הנובעים מגילה. ברם, ההתרשמות הישירה מעדותה הייתה שמענה זה ניתן כדי להרחיק את עצמה מהסכם המתנה. בניגוד להעדר הזיהוי וחוסר ההבנה הנטען שאפיינו את חקירתה, גילתה התובעת ערנות ומעורבות רבה בחקירת בנה מ'. התובעת התערבה בחקירה ודבריה היו ענייניים במענה לשאלה שנשאלה (ראו הערת בית המשפט בעמ' 49 שורות 19-20 לפרוטוקול). כך למשל נשאל בנה לגבי מכסת הביצים והשיב שאינו יודע, והתובעת, מהספסל, סיפקה את התשובה (עמ' 70 שורה 13 לפרוטוקול). מכך אני למדה שהתשובות המתחמקות להעדר ידיעה ניתנו על ידי התובעת בחקירתה עת סברה שאין התשובות משרתות את האינטרסים שלה ואת מטרותיה, ובכך נפגעה מהימנות עדותה.
2. אשר לטענת התובעת שאינה יודעת קרוא וכתוב הלכה היא שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו לפני שיחתום עליו: "הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על-ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב - והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה - אומר כדלקמן:

(א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על-ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל-כן הוא זה הנושא בתוצאות אי-קיומה של החובה.

(ב) אולם במקום שצד למסמך - כגון הצד האחר לחוזה - יודע ש"חברו" אינו מסוגל לקרוא את המסמך, החובה לוודא כי תוכן המסמך יובא לידיעתו של האחרון, לפני שיחתום עליו, מוטלת על כתפיו של הראשון; וזאת - משום שבמקרה כזה הראשון מודע לכך שכל עוד אין חברו יודע את תוכן המסמך אין לחתימתו משמעות כלשהי, ומבחינת הדין כאילו לא נעשתה..". [פרשת לנדאו, בעמ' 84].

1. הנה כי כן, חובה על אדם אשר חותם על חוזה לנקוט זהירות סבירה בטרם יעשה כן. אשר לאדם אשר אינו יודע קרוא וכתוב, יישום חובת הזהירות מחייבת אותו לבקש שיקריאו לו את המסמך ויסבירו לו את פשרו. אנאלפבית החותם על מסמך מבלי לבקש שיקריאו לו אותו, משול ליודע קרוא החותם מבלי לקרוא. שניהם קשורים בחתימתם, שכן שניהם נדרשים לפעול תוך אחריות וזהירות בעשותם מצג של אימוץ החוזה על ידי חתימה עליו. בענייננו, התובעת לא חלקה על כך שההסכם הוקרא לה והיא הסתמכה גם על ילדיה שחתמו על ההסכם לצדה. ודוק. כאשר חותם אדם על מסמך משפטי על פי עצת אחר, שהוא סומך עליו, חזקה על החותם שהתכוון לחתום על המסמך שעליו חתם למעשה, ובחתימתו הריהו מאמץ את המסמך לעצמו. בעניין זה כוונתו הפנימית של החותם אינה מעלה ואינה מורידה.
2. בנוסף לתובעת חתומים כאמור על ההסכם גם שני ילדיה הנוספים "כעדים". נוכחותם וחתימתם על גבי ההסכם מחלישה עוד יותר את טענת התובעת שהיא לא הבינה על מה היא חתמה. התובעת העידה שהיא סומכת על ילדיה (עמ' 44 שורות 15-29; עמ' 46 שורה 11 לפרוטוקול). התובעת לא הזמינה לעדות את שתי בנותיה, הבת מקבלת המתנה והבת ע' החתומה כעדה, אשר ללא ספק יכולות היו לשפוך אור על נסיבות עריכת ההסכם ונסיבות חתימתו. הדברים אמורים במיוחד בקשר לבת שהייתה מיוצגת אף היא ע"י עו"ד ו' שערכה את הסכם המתנה. עו"ד ו' העידה שכל טיוטות ההסכם הועברו לבני הזוג והחשיבות הייתה באישור הבת שהתובעת סמכה עליה וביקשה את האישור שלה לכל פעולה (עמ' 25 שורות 3-7 לפרוטוקול). התובעת אישרה בעדותה שהיא סומכת על הבת שלא תטעה אותה (עמ' 44 שורות 1-14 לפרוטוקול). הלכה היא שאי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על עניין שבמחלוקת מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב [ע"א 498/81 זמיר נ' שא"ז חברה לשירותים, תק-על 85 (3) 210; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2), 605].
3. כמו כן, ייפוי הכח עליו חתמה התובעת, שאושר על ידי נוטריון, נהנה מחזקת תקינות כקבוע בהוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 [ראו גם: ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, בעמ' 852, 859-860 (2003); ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי פ"ד מה(5) 410, 418 מול האות ה (1991)]. חזקת תקינות זו מונחת ביסוד תפקידו של הנוטריון שכן עיקר חשיבותו של מסמך נוטריוני הוא כוחו כראיה. בניגוד למסמך שלא נערך באמצעות נוטריון, אין צורך להביא לפני בית המשפט את הצדדים למסמך או את הנוטריון עצמו בכדי להוכיח כי מה שנאמר באותו מסמך אכן נאמר על ידם.

בענייננו הוזמן הנוטריון לעדות. הנוטריון העיד שהוזמן על ידי עו"ד ו' להחתים את התובעת על ייפוי הכח, וכי לא הייתה לו היכרות מוקדמת עם מי מהצדדים. כן העיד שקודם לחתימה הוא הסביר לתובעת על מה היא חותמת, על משמעותו של ייפוי כח בלתי חוזר וש"אי אפשר להתחרט" (עמ' 11 שורה 31 לפרוטוקול).

1. עוה"ד ו' הוזמנה אף היא לעדות. עו"ד ו' העידה שבמקצועה היא גם אדריכלית הנדסאית עם מומחיות בתכנון נחלות. לדבריה הנתבע הוא שפנה אליה לצורך ביצוע פרצלציה בנחלה – הפרדת המגרש והבית משטח הנחלה – על בסיס הסכם הבניה ותכניות הבניה מיום 9.12.96. נאמר על ידה שהציעה לבני הזוג ולתובעת לערוך הסכם נוסף עליו יהיו חתומים גם יתר ילדי התובעת, וזאת על מנת למנוע מחלוקות בעתיד (עמ' 16 שורות 30-31 לפרוטוקול). כן העידה שגם האחים ידעו, שאלו שאלות ונענו על ידיה (שם, שורה 34).

עו"ד ו' העידה שביום החתימה "הבת הייתה. הנתבע היה. האח של הבת ועוד אחות שהאמא גרה אצלה. ואז הסברתי מה קורה, הקראתי לה את ההסכם, ולאחים שכבר הכירו אותו, ואז היא (התובעת – א.ב.ד.) נורא התעקשה על איזה שטח ספציפי שהיא רצתה שיישאר כחלק מהנחלה, לא היה לה שום בעיה עם המתנה, היא רק אמרה שהיא רוצה שקו הגבול של השטח שאני מפרצלת, ייגמר ממש בסמוך לשטח הבית שלהם. ואמרתי לה שזה בלתי אפשרי שאני צריכה להתרחק 3 מ', קווי בניין וכו', וזה היה שם, היא דיברה איתי על מסלעה וכאלה ואמרתי לה שזה בלתי אפשרי" (עמ' 16 שורה 35 – עמ' 17 שורה 4 לפרוטוקול). לדבריה התובעת חתמה על ההסכם, וכן על המפות והוסבר לה בדיוק על מה היא חותמת והיא אישרה: "וחתמה גם על המפות, והסברתי לה כל פעם, את רואה, השטח הזה? זאת אומרת היא ידעה, הם גרים אצלה כבר כ"כ הרבה, עשרות שנים, היא ידעה בדיוק במה מדובר. מה שהפריע לה, זה נקודה אחת קטנה. זה היה הדבר שהפריע לה, שבמקום 800 מ', כאילו לפי העין, מה אני חושבת שהיה צריך להיות לפי מה שהיא רצתה, יהיה אולי 600 מ', זאת אומרת אם אני אשים את הקו גבול על הבית, אבל אי אפשר, אני צריכה להתרחק מהבית 3 מ'. אלה הקווי בניין, 3, 3, 5 ו-6. 3 צדדים, 5 ו-6, והיא הסכימה בסוף, אמרה אם אין ברירה, אז אין ברירה. אמרתי לה אם אני מורידה את כל המסלעה, מורידה את כל זה, יש לי בעיה עם היציבות גם של הבית, חוץ מהקווי בניין. יש הפרשים של קרקע, בין הקרקע של איפה שהבית של התובעת, לבין הקרקע שבנוי עליה הבית של משפחת בני הזוג. זה הפרש משמעותי. זהו. הם חתמו, הכל בסדר, לא היה שום דבר. האחים חתמו" (עמ' 35 שורות 14 – 22 לפרוטוקול). עו"ד ו' הסבירה בעדותה שלצורך הליך הפרצלציה נדרש להסדיר את כל חריגות הבניה בנחלה גם בשטח התובעת "היה שם עוד איזה מבנה והיא לא רצתה שהוא ייהרס. היא כ"כ ידעה על מה אני מדברת, באמת, היא באמת הייתה מקסימה, היא הבינה כל דבר" (עמ' 18 שורות 11-12 לפרוטוקול).

אשר לפיצוי בני הזוג במקרה של העברת הנחלה לאחרים בטרם יושלם הליך הפרצלציה, הכלול בסעיף 10 להסכם המתנה, הבהירה עו"ד ו' שהוא הוסבר לתובעת בצורה מפורשת "בוודאי. הכל הוסבר, היא גם שאלה שאלות" (עמ' 35 שורה 12 לפרוטוקול), והוסבר גם לאחים "ואז הוסבר לה את הכל והאחים הבינו והם אמרו אנחנו לא רוצים, אנחנו מבינים, זה שלה, זה הרצון של האבא, הרצון של האמא, ממזמן, אנחנו יודעים את כל הסיפור ואנחנו לא רוצים לקחת להם שום דבר ששלהם. זאת אומרת זה רק חיזק, הכל היה ברור וידוע" (שם, שורות 19-22 לפרוטוקול).

עו"ד ו' העידה ש"האחים היו ונכחו ושאלו והם אמרו שהם מאוד רוצים שזה יהיה. למה? כי אם יהיה מצב שהאמא נפטרת מהעולם לפני שהדבר הזה מוסדר, יהיו מלחמות והם לא רוצים מלחמות בין האחים. זאת אומרת, הם לא רוצים מלחמה על דבר שכבר ידוע מראש וזה היה רצון האמא ורצון האבא לפני הרבה שנים, הם בנו את הבית. ברור לכולם שזה החלק שלהם. הם גם רצו שקט, ככה הם הסבירו. ונחתם, הכל בסדר, הלכנו" (עמ' 35 שורות 26-29 לפרוטוקול).

1. לאחר החתימה על הסכם המתנה ועל ייפוי הכח עשתה התובעת פעולות נוספות שמחלישות עוד יותר את טענתה להעדר גמירת דעת. כעולה מעדות ו', שלא הוכחשה ולא הופרכה על ידי התובעת, פרט לחתימת התובעת על הסכם המתנה, על המפות ועל ייפוי הכח באותו מועד, לאחר מכן חתמה התובעת גם על מסמך שנדרש על ידי הסוכנות היהודית (עמ' 17 שורה 30 לפרוטוקול). כן חתמה התובעת במועד אחר על אישור נטילת משכנתא על ידי בני הזוג (עמ' 18 שורה 34 לפרוטוקול), ולצורך כך הגיעה בעצמה לבנק "פקיד הבנק שאל אותה את כל השאלות הרלוונטיות, ורק לאחר מכן הוא נתן את המשכנתא" (עמ' 26 שורות 4-5 לפרוטוקול) ולמעשה הבנק עשה אימות נוסף "לכל התהליך" (שם, שורה 16). כן חתמה התובעת על תכנית מדידה מיום 25.9.19 (עמ' 28 שורה 16 לפרוטוקול).
2. העולה מהמורם ומהמקובץ הוא שלא עלה בידי התובעת – שהנטל עליה - להוכיח אפוא כי לא נכרת חוזה בהעדר גמירת דעת וכי לא הייתה מודעת לתוכן המסמכים עליהם חתמה. השתכנעתי שהתובעת הבינה את תוכן המסמכים ואת משמעותם. על גמירת דעתה להתקשר בהסכם המתנה ניתן ללמוד מגילוי החיצוני של כוונתה בחתימה על הסכם המתנה, וכן לכוונתה הפנימית הנלמדת מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים לפני החתימה ולאחריה, המצביעות אף הן בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתה של התובעת להתקשר בהסכם.

האם נפלו פגמים ברצון התובעת לחתום על הסכם המתנה

1. כעת מועתק הדיון משאלת קיומו של החוזה לפגמים ברצון התובעת.
2. לטענת התובעת נפל פגם ברצונה מסוג העושק. לטענתה היא "אישה תמימה שביקשה לסייע לבתה ולנכדיה" להתגורר לידה עד אחרית ימיה (סעיף 94 לכתב התביעה). לדבריה היא הסתמכה על הייעוץ המשפטי שסברה שהוא אובייקטיבי ואילו הנתבע עשק אותה ואת הבת בהחתמתה על הסכם מתנה "מוטה" לטובתו (סעיף 96 לכתב התביעה).
3. הנתבע הכחיש את טענות התובעת תוך חזרה על טענותיו שההסכם נחתם מתוך רצון והסכמה של התובעת ללא לחץ שהופעל עליה. כן הדגיש הנתבע את העובדה שהבת נהנית מהמתנה בדיוק כמותו והייתה שותפה לכל תהליך עריכת ההסכם.
4. הפגם מסוג עושק מעוגן בהוראת סעיף 18 לחוק החוזים, הקובעת כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". עילת הביטול מסוג עושק כוללת שלושה יסודות מצטברים – מצבו של העשוק, התנהגותו של העושק ותנאי חוזה שנוצר כתוצאה מן הניצול שהינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל [גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, 344 (2005) (להלן: "שלו"); ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי ,(פורסם בנבו, 19.11.07) (להלן: "פרשת מחקשווילי"); ע"א 6235/15 חלאק נ' כריים (פורסם בנבו, 15.12.17)]. יסודותיה של עילת העושק הם מצטברים [ע"א 9609/01 מול הים נ' עו"ד שגב פ"ד נח(4) 106, 121-120 (2004)] שלובים זה בזה וקיימת תלות הדדית ביניהם [ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן (פורסם בנבו, 30.12.99)] והחובה להוכיח את קיומם מוטלת על הטוען להם.

עילת הביטול בשל עושק מניחה שהצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות [ע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון המנוחה פלונית ז"ל (פורסם בנבו, 3.3.09)]. כבר נקבע ש"עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" [ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541 (1986)]. כן נקבע שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון חייבים "להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון" [ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762, 767 (1981)].

1. טענת התובעת להעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם אינה עולה בקנה אחד עם טענתה לפיה חתמה על ההסכם בעקבות ניצול מצוקתה, טענה המניחה שהחתימה נעשתה תוך ידיעת הנסיבות. יתרה מכך, התובעת גם לא הוכיחה את קיומם של כל התנאים המצטברים שביסודות העילה. עושק כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים הוא ניצול מצוקתו, חולשתו או חוסר ניסיונו של אחר. מצב העשוק – מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו – צריך להיות חמור וקיצוני, כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק. התובעת כלל לא טענה למצוקה מצדה בעת החתימה על הסכם המתנה, הוא המועד לבחינת מצבו של העשוק, אלא טענה שהיא תמימה, חסרת ניסיון ושלא הייתה מיוצגת.

אין חולק שהתובעת לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעמה בהסכם המתנה (עמ' 24 שורה 28 לפרוטוקול). אך העובדה שהתובעת לא הייתה מיוצגת בעוד שבני הזוג היו מיוצגים וההסכם נוסח על ידי באת כוחם, עו"ד ו', לא מלמדת כשלעצמה על פגם בהסכם ואינה מלמדת כשלעצמה גם על מצוקה, ולא כל שכן על מצוקה חמורה וקיצונית. במועד החתימה על ההסכם נכחו גם שני ילדיה הנוספים של התובעת וחתמו אף הם על ההסכם. בניגוד לטענת התובעת לפיה סברה במעמד החתימה על ההסכם שעו"ד ו' מייצגת גם אותה, העיד מטעמה הבן מ' שעוה"ד ו' הסבירה שהיא מייצגת את בני הזוג (עמ' 48 שורות 17-18 לפרוטוקול). הנתבע העיד שהבת היא שעמדה בקשר עם התובעת בנוגע להסכם והעבירה לידיה ולידי האחים את טיוטות ההסכם קודם לחתימה עליו (עמ' 82 שורות 7-25 לפרוטוקול). הבן מ' אישר בחקירתו שבני הזוג נפגשו עמו ושוחחו עמו על ההסכם קודם למועד החתימה (עמ' 65 שורה 9 לפרוטוקול). העובדה שהתובעת לא זימנה את הבת לעדות מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת הנתבע. טענת הנתבע לפיה הליך גיבוש ההסכם ועריכתו ארך זמן מה חוזקה גם בעדות עו"ד ו' וכן בעדות הבן מ'. התובעת העידה שהיא סומכת על ילדיה ומעדות הבן מ' עלה שהוא ליווה גם את התובעת ואביו בעת עריכת הסכם הבנייה עם בני הזוג בשנת 1996 (עמ' 50 שורה 26 – עמ' 51 שורה 10 לפרוטוקול).

לתובעת לא הייתה כל מגבלה ליטול לעצמה ייצוג משפטי וגם מעדותה עלה שהיא יכלה לפנות ללא כל קושי לעורך דין. משבחרה התובעת לא לעשות כן הרי שאין בכך ללמד על מצוקתה או על ניצול מצוקתה. מכל מקום, לא הוכיחה התובעת כי מצוקתה או חולשתה היו כה חמורים וקיצוניים כדי להביא לביטול החוזה על פי עילת העושק [ראו למשל ע"א 627/85 איתן-גושן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 42, 46].

1. התובעת גם לא טענה ולא הוכיחה שלא הייתה לה אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה, ולא הוכיחה שהנתבעים ניצלו את מצוקתה או הפעילו עליה לחץ פסול כלשהו. התובעת טענה שהיא "תומרנה בעורמה" לחתום על ההסכם ואולם גם כאן הסתפקה באמירה כללית זו ולא סיפקה פרטים וגרסה הכיצד תומרנה לכאורה ומהי העורמה המיוחסת לנתבע. בהקשר זה יודגש שהתובעת מייחסת את העורמה לנתבע בלבד ומתעלמת מהעובדה שגם הבת הייתה צד לחוזה, שותפה לעריכתו ונהנית ממנו כמו הנתבע.

התובעת לא כפרה ולא הפריכה את טענות הנתבע שבני הזוג פעלו יחד לעריכת ההסכם בהסכמת התובעת וכי עיקר הקשר אל מול התובעת נעשה על ידי הבת. כפי שכבר נאמר התובעת לא הזמינה לעדות את הבת אשר ללא ספק הייתה יכולה לשפוך אור על נסיבות עריכת ההסכם, מידת מעורבותה של התובעת בהשגת ההסכמות, ועל נסיבות החתימה על ההסכם. כנזכר לעיל, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651, 658 - השופט גולדברג (1991); ראו גם ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן (26.8.12) פסקה 28; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11) פסקה 7].

1. עדות האח מ', שהוזמן לעדות על ידי התובעת, לא מלמדת אף היא על התנהגות עושקת של הנתבע כלפי התובעת. מעדות הבן מ' עלה שהמרמה הנטענת מיוחסת לנתבע כלפי הבת והיא נולדה לאחר פירוד בני הזוג "היא ייצגה אותם עד שהגיעו למצב שאחותי כבר הרגישה שהוא מרמה אותה, ואז" (עמ' 48 שורה 22 לפרוטוקול). הגם שבתצהירו כינה האח מ' את הסכם המתנה כהסכם 'מבושל' הוא לא ידע להסביר בחקירתו למה התכוון באמירה זו (עמ' 49 שורה 29 – עמ' 50 שורה 2; עמ' 50 שורה 10 לפרוטוקול). האח מ' אישר שהסכם המתנה מבטא "מטרה טובה" של הבת אך לא של הנתבע (שם, שורות 27-28; שורה 34 – עמ' 49 שורה 3 לפרוטוקול). מדבריו עלה שהמרמה הנטענת היא האפשרות שהנתבע יבקש למכור את המגרש המפוצל אחר שתושלם העברת הזכויות בהתאם להסכם הנחלה, בעוד שהמחשבה הייתה שבני הזוג יישארו לגור בנחלה על המגרש המפוצל. לדבריו ההסכם נחתם "במחטף" בתוך 10 דקות (עמ' 67 שורות 32-35 לפרוטוקול) שהוא קרא את כל ההסכם וחתם משום "שלא האמנתי שהוא (הנתבע – א.ב.ד) הולך לעשות משחק כזה" (עמ' 68 שורה 23 לפרוטוקול).
2. התובעת גם לא הוכיחה שתנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". המבחן ליישומו של יסוד אי סבירות התנאים הינו אובייקטיבי, ומחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו ה"מקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה" [שלו, בעמ' 348]. התובעת לא פירטה טענותיה גם בקשר לכך והסתפקה בטענה ש"עורכי הדין פעלו בניגוד לחובת הנאמנות והיושרה הבסיסית החלה עליהם, ונרתמו לכתוב הסכם שיגן אך ורק על הנתבע, וגם כתבו בהסכם המתנה סעיפים רלוונטיים, והחתימו את התובעת וגם את ילדיה, כאשר האחרונים חשבו שהם מיוצגים על ידי עורכי דין אובייקטיביים, על מנת למנוע להבנתם אפשרות של חרטת התובעת, הוסיפו וכתבו סעיפים כהבנתם, מבלי לחשוב על התובעת ועל חובתם לנאמנות" (סעיף 7 לסיכומים). התובעת לא ביארה אלו הוראות חסרות לשיטתה בהסכם, או מהן ההוראות שהופכות אותו לגרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל. בסעיף 71 לכתב התביעה פירטה התובעת שמצופה היה מעוה"ד שיסבירו לה את האפשרויות למתן מתנה לבת בלבד מבלי לשתף את הנתבע והאפשרות להגן על המתנה במקרה של גירושין.

התובעת לא הוכיחה שרצון לכאורי זה, להעניק רק לבת את המתנה, הועלה על ידיה קודם לחתימה על ההסכם בפני הנתבע או בפני עו"ד ו' או הנוטריון. ספק גדול אם בכלל העלתה רצון זה אף לילדיה או לבת. התובעת לא טענה שעשתה כן, וגם מעדות הבן מ' לא עלה הדבר.

1. לאור טענות התובעת מהן משתמע שהרמייה המיוחסת לנתבע היא בעצם הפירוד והגירושין ניתן היה אולי לטעון שהסעיפים החסרים בהסכם הם אלה שיתנו את המתנה בהמשך נישואי הצדדים ומגורי בני הזוג ומשפחתם במגרש (טענה שהועלתה בסעיף 2 לסיכומי התשובה). אלא שהתובעת, המיוצגת היטב, לא העלתה את הטענה בכתב התביעה. גם אם הייתה נטענת הטענה – והיא לא נטענה – אינני סבורה שיש לקבלה זאת משורה של טעמים, כאשר העובדה שבית המשפט התרשם ישירות מעדותו של הנתבע ומצא אותה מהימנה היא רק אחת מהם. התובעת לא טענה ולא הוכיחה שהייתה מעוניינת להתנות את המתנה בתנאי כלשהו וכי תנאי ההסכם חסרים ביטוי לרצון זה. גם התחקות אחר כוונת הצדדים בבחינת נסיבות העניין והתנהגות הצדדים אינה מלמדת שהתובעת רצתה בהתניית הסכם המתנה בתנאי, במפורש או מכללא. התובעת לא טענה שגילתה דעתה באופן כלשהו לגבי קיומו של תנאי, מהותו ותוצאותיו. עדות הבן אף היא אינה מלמדת על רצון התובעת להתנות בתנאי כלשהו את הסכם המתנה.
2. כמו כן, מסתברת בעיני טענת הנתבע שהענקת המתנה היא ביטוי נוסף לרצון התובעת ובעלה המנוח כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הבניה ובבקשה למנותם כבנים ממשיכים. בסיכומיה הדגישה התובעת את הפער שבין הסכם הבניה שאפשר לבני הזוג אך לבנות על המגרש, לבין הסכם המתנה שמעניק להם את קרקע המגרש במתנה. אכן, לא הרי הסכם הבנייה כהרי הסכם המתנה. גם מינוי בני הזוג כבנים ממשיכים (שלא הושלם) שונה מהענקת המגרש במתנה. דומני שאין צורך לעמוד על השוני בין כל אחד מההסכמים בטיבה ובהיקפה של הזכות המוקנית בכל אחד מהם. ברם, על אף השוני לכל ההסכמים מכנה משותף בהענקת זכויות (כלשהן) בנחלה לבני הזוג. דווקא בין הסכם הבנייה להסכם המתנה קיים קו משותף. הבניה הותרה על מגרש בנחלה ואין חולק שבאותה תקופה לא ניתן היה מבחינה משפטית לפצל את הנחלה. אמנם הסכם הבנייה אינו מעניק במפורש לבני הזוג זכויות במגרש (ואף מותירה לתובעת ולמנוח את האפשרות למכור את הנחלה ולפצות את בני הזוג) ואולם טענת הנתבע שבהענקת הזכות לבנות במגרש ולשימוש התכוונו התובעת ובעלה המנוח להעניק לבני הזוג גם את הקרקע נלמדת מהבקשה שהגישו לאגודה למנותם כבנים ממשיכים. אין חולק שמינויים כבנים ממשיכים לא הושלם אצל הגורמים המיישבים ואולם ניתן ללמוד ממנו שהתובעת והאב המנוח התכוונו להעביר לבני הזוג זכות משמעותית יותר מעצם הרשות לבנות ולהתגורר בנחלה. עו"ד ו' העידה בקשר לכך "לא, אני מבינה שהוא נתן לו את השטח לבנות בית, כי בלי שטח אי אפשר לבנות בית" (עמ' 24 שורה 9 לפרוטוקול).

הכרעה בשאלה מה התכוונו ההורים להעביר לבני הזוג במסגרת הסכם הבנייה אינה הכרחית לצורך ההכרעה בתובענה דכאן ואולם סבורתני שהסכם המתנה הוא ביטוי מפורש לכוונה המשתמעת של הסכם הבנייה להעניק לבני הזוג את המגרש עליו בנו את ביתם ובו השתמשו משך כשני עשורים, ולא למנותם כבנים ממשיכים – התחייבות שתזכה אותם אחר אריכות ימיה של התובעת בכל הזכויות בנחלה. ודוק. הנתבע העיד בחקירתו שהסכם המתנה הוא ביטוי לכך שהתובעת לא רצתה במינוי בן ממשיך (עמ' 83 שורות 12-13 לפרוטוקול). השתכנעתי שהתובעת הסכימה להעניק את המגרש במתנה בדרך של פיצול הנחלה, וכי ראתה זאת כהמשך ישיר להסכם הבנייה שהעניק לבני הזוג את הזכות לבנות בית במגרש ולהעניק להם באופן מפורש וכדין את המגרש במתנה.

1. התובעת עמדה גם על גודל המגרש שפוצל – 800 מ"ר – וטענה שהמדובר בשטח גדול יותר מזה שמפוצל "בדרך כלל". לבד מהעובדה שהתובעת לא הוכיחה את הכלל היא גם לא סתרה את עדות עו"ד ו' שהסבירה שהפיצול נעשה לפי "המצב הבנוי בפועל" וקווי בניין לפי חוק (עמ' 27 שורות 17-21 לפרוטוקול). והסבירה שגודל המגרש בהסכם המתנה נקבע לפי תכנית מדידה מיום 25.9.19 בהתבסס על הסכם הבנייה (עמ' 27 שורה 36; עמ' 28 שורות 5 ו-7 לפרוטוקול) והבניה בפועל, וכי גודל השטח זהה (עמ' 30 שורות 3-7 לפרוטוקול).
2. התובעת לא טענה שטעתה לגבי מצב היחסים בין בני הזוג או שהוטעתה על ידי הנתבע לחשוב שהיחסים ביניהם תקינים. התובעת גם לא הפריכה את טענת הנתבע שיחסי בני הזוג בעת כריתת הסכם המתנה היו תקינים והתערערו רק תשעה חודשים מאוחר יותר. אמנם התובעת כלל לא טענה לטעות כפגם לרצונה בהתקשרות בהסכם ואולם משטענה את טענותיה בערבוביה ועל מנת שתהא המלאכה שלמה יובהר שהדין מבחין בין טעות המתייחסת למצב העובדתי או המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד. משלא הוכח שיחסי בני הזוג היו מעורערים כבר בעת החתימה על הסכם המתנה הרי שגם אם התחייבה התובעת להעניק את המתנה תוך אמונה שנישואי בני הזוג לא יתערערו אין בכך משום טעות שכן אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה [שלו, 278].
3. העולה מהמורם והמקובץ הוא שיש לדחות גם את טענת התובעת לביטול הסכם המתנה מפאת פגם בכריתתו. השתכנעתי שהתובעת חתמה על ההסכם ועל המסמכים הנלווים לו מתוך הבנה מלאה של תוכנם ושל משמעותם וכי באותה נקודת זמן הם גם שיקפו את רצונה.

האם זכאית התובעת לחזור בה מהמתנה

1. לטענת התובעת מדובר בהתחייבות לתת מתנה ועותרת היא לבטלה לאור התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה ומבקשת להשלים את עסקת המתנה עם הבת בלבד.
2. לטענת הנתבע מדובר במתנה שהושלמה, וכן שהתובעת ויתרה על זכותה לחזור בה מן המתנה. עוד נטען שהנתבע שינה את מצבו בהסתמך על המתנה. בסיכומים גם הנתבע ניתח את הנסיבות לאורה של התחייבות ליתן מתנה, אך חזר על הטענה שנטענה גם בכתב ההגנה שהחתימה על ייפוי הכח הבלתי חוזר מלמדת על היותה מתנה מוגמרת.

האם המדובר בהתחייבות לתת מתנה או במתנה

1. חוק המתנה, תשכ"ח-1968 מבחין בין מתנה גמורה (סעיף 2 לחוק) ובין התחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק), כאשר להבדיל ממתנה מוגמרת מהתחייבות לתת מתנה ניתן לחזור בתנאים ובסייגים שפורטו בסעיף 5 לחוק.

סעיף 2 לחוק קובע כי מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה למקבל. כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שמגדירים מהי עסקה במקרקעין וקובעים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על שם מקבל הזכות. פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לתת מתנה.

1. זכות התובעת במשק היא זכות של בר רשות [ג' ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל (תשס"ה, כרך ב) 1063). הפסיקה הגדירה את זכות בר הרשות כזכות אישית שאינה קניינית, ואשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. עם זאת, על אף היותה זכות אישית זכות זו הינה עבירה בכפוף לתנאי ההסכם שבין מעניק הזכות למקבל, אלא אם נשללה העבירות מראש בהסכם זה. יוצא מכך - בר רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו אך ורק בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ומילוי מגבלות אלה הינו תנאי לתוקף ההעברה [ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477 (1991), סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט שמגר; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), סעיפים 17-18 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992), סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג) (ולהלן: פרשת בצר").

אמנם בנדון לא הוצג לפני בית המשפט חוזה ההתקשרות הרלוונטי ואולם ברי כי בחוזה ההתקשרות, כבכל החוזים הקשורים לבר רשות, בין אם עסיקנן בחוזה משולש ובין אם עסקינן בחוזה דו צדדי, האפשרות של בר רשות לעשות דיספוזיציה בזכותו או ליתן רשות לאחר לעשות בה שימוש, תלויה ומותנית בהסכמת בעל הזכות.

1. העברת הזכויות בענייננו היא מכח פיצול הנחלה, פעולה שטרם הושלמה, ואין חולק שאישור הגורמים האמורים טרם ניתן לרישום זכיות בני הזוג במגרש מכח המתנה. כיוון שעסקינן בנדון בהעברת זכויות אובליגטוריות של בר רשות אשר העברתן מסתיימת אך ורק עם אישור על העברת הזכויות, כל עוד לא נתן האישור להעברת הזכות, הרי שאין בפנינו מתנה מושלמת, אלא לכל היותר מצויים אנו בשלב ההתחייבות ליתן מתנה, וניתן לחזור ממנה, בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק המתנה (פרשת בצר, בעמ' 192). הלכה היא שעל אף שלא נשתכללה העברת זכות בר הרשות במשק לכדי מתנה מוגמרת, אין מניעה להכיר במצב כזה בקיומה של התחייבות למתן מתנה [בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] (2006), סעיפים 9-10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין].
2. הנה כי כן, היות וטרם הושלם תהליך הפיצול וטרם נרשמו הזכויות על שם בני הזוג הרי שלא ניתן לראות את המתנה כמושלמת ומדובר כאן רק בהתחייבות לתתה.
3. על התחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהושלמה, חל סעיף 5(ב) לחוק המתנה, הקובע שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום רשאי נותן המתנה לחזור בו ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה [ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (פורסם בנבו, 15.5.16), פסקה 5 בחו"ד של כב' השופט עמית (להלן: עניין נחשון); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987); ע"א 307/85 מנהל מס שבח נ' זמר, פ"ד מא(4) 826, 830 (1988); ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199 (1996) (להלן: עניין מזרחי); ע"א 954/93 חג'בי נ' ברכה בן-יונה, פ"ד נ(1) 417 (1996)]. כקבוע בסע' 5(ב) לחוק המתנה, זכות זו לחזרה מהתחייבות פוקעת בהתקיים אחד משני החריגים. הראשון, הוא ויתור בכתב של נותן המתנה על הזכות לחזור בו. והשני, בשל שינוי במצבו של מקבל המתנה בעקבות ההתחייבות.

ואולם, אם ויתר נותן המתנה בכתב על זכות החזרה, הופכת ההתחייבות לתת מתנה לבלתי הדירה, בכפוף לסייגים שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה, הקובע כדלקמן: "מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". אם התקיימו נסיבות אלו נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו, גם אם שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות [ראו: ע"א 11502/05 אילנה לניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.08) בפסקה 5 לפסק הדין; ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגורי, פ"ד נו(3) 932 בעמ' 942ד'; ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730,764 (2001)].

1. בענייננו התחייבה התובעת להעניק במתנה את המגרש לבני הזוג תוך ויתור מפורש בכתב על זכות החזרה ממתן המתנה הכלול בסעיף 12 להסכם, כדלקמן: "האמא מצהירה ומאשרת בזאת כי התחייבותה כמפורט בהסכם זה, הינה התחייבות בלתי חוזרת לכל דבר ועניין, שכן על סמך התחייבות זו עומדים .. (בני הזוג – א.ב.ד) להשקיע ממון רב מעבר לממון שכבר השקיעו בבניית הבית והכולל הליכי רישוי, הליך פרצלציה, תשלום לרשות מקרקעי ישראל".
2. על ויתור זה מעיד גם ייפוי הכח הבלתי חוזר שעליו חתמה התובעת לצד הסכם המתנה. חתימה על ייפוי-כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מייפוי הכוח. במקרה כזה, סיווג הפעולה המשפטית שביצע הנותן כהתחייבות לתת מתנה ולא כמתנה מושלמת, נובע מהדין החקוק, הדורש את רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. נוכח סיווג סטטוטורי זה ניתן להניח כי נותן המתנה סבר שבחתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתנה, ואולי אף ניתן להניח כי התכוון להשלים, ככל שניתן, את כל הפעולות הדרושות מצדו לשם העברת הקניין במתנה. על פי ההלכה הפסוקה ייפוי כח בלתי חוזר מהווה אפוא ראיה לוויתור לחזרה מהתחייבות לתת מתנה:

"בפסיקתו של בית משפט זה נדונה לא אחת השאלה האם ייפוי כוח בלתי חוזר שנתן נותן המתנה למקבלהּ מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מההתחייבות. בע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987) נדונה לראשונה שאלה זו, ושלושת השופטים שישבו בדין נחלקו בדעותיהם. ... מאז פסק דין זה, שבה ונדונה השאלה בפסיקתו של בית משפט זה מספר פעמים, וגם מלומדים שונים הביעו דעתם. ... ואף שקיימים ניואנסים מסוימים ביניהם ובדברי הביקורת השונים שהפנו כלפי עמדה זו או אחרת שנשמעה בפסיקה, נראה שניתן לסכם את עמדת כולם כעמדתם של המשנה לנשיא בן-פורת והשופט בך בענין סעתי (...) - דהיינו, כי ייפוי כוח בלתי חוזר מלמד, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, על כוונתו של נותן המתנה לוותר על זכות החזרה מהתחייבותו, אך ניתן להפריך זאת על ידי ראיות אחרות (ג' טדסקי "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים י"ט 205 217-214 (1989); מ' א' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 377-366 ובפרט 375 (מהדורה שניה, 1996); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים א 487-485 (1991)).

הנה כי כן, נראה שניתן לקבוע כי הדעה הדומיננטית בפסיקה ובספרות היא, כי ייפוי כוח בלתי חוזר אכן מהווה, ככלל ובהעדר ראיות אחרות, משום ראיה לוויתור של נותן המתנה על זכותו לחזור בו מהתחייבותו, זכות המוקנית לו בסעיף 5(ב) לחוק.".

]בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.8.17)].

בענייננו לא אך שלא הובאו ראיות אחרות להוכיח שייפוי הכח אינו מהווה ראיה לוויתור על זכות החזרה ואכן לא הוכח אחרת, אלא ייפוי הכוח הבלתי חוזר רק מחזק את הוויתור שניתן בכתב ובמפורש לכך בסעיף 12 להסכם שהתחייבות היא בלתי חוזרת.

1. לא יתכן חולק גם שהנתבע שינה את מצבו בעקבות החתימה על הסכם המתנה. בפסיקה נקבע שמשקל הסתמכותו וצפייתו של מקבל המתנה "כמשקל נוצה" לעומת זכות החזרה של הנותן: "כך גם משקל ציפייתו של מי שאמור לקבל את המתנה, לרבות משקל ההסתמכות שלו על ההתחייבות לתתה, שהיא, בדרך-כלל, כ'משקל נוצה' לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו... ראינו כי לכלל הרחב המתיר חזרה מן המתנה יש חריגים, כמו שינוי מצבו של המקבל או ויתור של הנותן על הרשות. לפי המקובל עלינו יש לפרש חריגים כאלה בצמצום, כך שהיציאה מן הכלל תהיה מצומצמת ככל האפשר" [ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) , עמ' 797, עמ' 813 (1999) (ולהלן: "עניין וייסר"); ראו גם פסקה 6 בחו"ד כב' השופט עמית בעניין נחשון והאסמכתאות שם]. כן נקבע בפסיקה שאין הכרח ששינוי המצב יהיה בהכרח לרעה [מ' ראבילו, חוק המתנה (מהדורה שניה -1996) עמ' 362-363; ע"מ (מח'-חי') 358/06 ס.י. נ' ס.א, (פורסם בנבו, 25.9.06) פס' 21 לחו"ד של כב' השופט עמית].

גם בפירוש החריג בצמצום דומה שלא יתכן חולק בענייננו שהנתבע שינה את מצבו בעקבות ההתחייבות. הנתבע נטל הלוואה והשקיע כספים בהליך פיצול הנחלה והסדרת הליכי הרישוי, כפי שפורט גם בסעיף 12 להסכם וכפי שעלה מעדות עו"ד ו'. התובעת חתמה כנזכר על מסמכי בנק כדי שיאפשרו את נטילת ההלוואה על ידי הנתבע.

1. הנה כי כן, התובעת ויתרה בכתב במפורש על האפשרות לחזור בה מהמתנה, וחתמה גם על ייפוי כח בלתי חוזר הממנה את עו"ד ו' להשלמת העסקה. כן שינה הנתבע את מצבו בעקבות ההתחייבות. בנסיבות אלו סבורתני שאיבדה התובעת את זכותה לחזור בה מההתחייבות לתת מתנה מכוחו של סעיף 5(ב) לחוק המתנה.
2. התובעת טענה להתנהגות מחפירה מצד הנתבע כלפיה ולביטול התחייבותה לתת מתנה בהתאם להוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. הפסיקה פירשה את הביטוי "התנהגות מחפירה" באופן מרחיב המיטיב עם נותן ההתחייבות [ראו דעת הרוב בעניין וייסר; ע"א 7158/06 כרמי צמח נ' דוד גבאי (פורסם בנבו, 19.7.09) ,פסקה 24]. בסעיף 60.2 לכתב התביעה הצהירה התובעת שהנתבע מתעלם ממנה ומפגין כלפיה יחס קר ומנוכר והוא כעוס תדיר על הבת. טענות אלו לא הוכחו על ידיה. מעבר לכך התובעת לא פירטה איזו התנהגות מחפירה היא מייחסת לנתבע מתי החלה ועד מתי היא נמשכה, ואף נמנעה מלחקור אותו בסוגייה זו.

מעדותה, כמו גם מעדות בנה מ', עלה בבירור שחטאו של הנתבע הוא בפירוד והגירושין מהבת. כך עולה בבירור גם מסעיף 27.5 לכתב התביעה: "המעשים שעשה "הנתבע", מחפירים, שכן, כיום, לאחר שנדמה לו, שהושלם רישום החלקה על שם הצדדים הוא מתגרש" (ההדגשה במקור- א.ב.ד).

הפסיקה לא ראתה בהתדרדרות יחסים בין המתחייב לבין מקבל המתנה, שהיו בני זוג, "התנהגות מחפירה" כשלעצמה וביקשה להציב דרישה של דופי מוסרי חמור בהתנהגות המקבל כלפי המתחייב [ע"א 7156/06 צמח' נ' גבאי (פורסם בנבו, 19.7.09), בעמ' 17]. באופן דומה לא ניתן לראות בהתדרדרות היחסים בין בני הזוג בעניינו כהתנהגות מחפירה של הנתבע כלפי התובעת. התובעת לא טענה ולא הוכיחה שיחסי בני הזוג התדרדרו עוד קודם לחתימה על ההסכם והנתבע הטעה אותה לחשוב שהיחסים ביניהם תקינים. הנתבע העיד שהמשבר ביחסי בני הזוג החל כתשעה חודשים לאחר החתימה על הסכם המתנה והתובעת לא הפריכה את טענתו. עדות הבת יכולה הייתה לשפוך אור גם בשאלת עיתוי פרוץ המשבר בין בני הזוג וכפועל יוצא בשאלה אם נפל דופי מוסרי בהתנהגות הנתבע אך התובעת בחרה שלא לזמנה לעדות, וכפי שכבר נאמר, הימנעותה עומדת בעוכריה. יתרה מכך, אין אלא להניח שאם המשבר בין בני הזוג החל עוד קודם לחתימה על הסכם המתנה הייתה הבת מונעת מהתובעת להתחייב כלפי הנתבע. משלא הוכח שהנתבע גמר בלבו לסיים את יחסיו עם הבת עוד קודם לחתימה על הסכם המתנה הרי שיש לדחות את הטענה להתנהגות מחפירה כלפי התובעת.

1. התובעת כשלה אפוא מלהוכיח קיומה של התנהגות מחפירה מצד הנתבע כלפיה או קיומה של עילה אחרת בדין המאפשרת לה לחזור בה מהתחייבותה להעניק את המתנה.
2. טרם סיום יודגש שהשתכנעתי שהסיבה האמתית לרצון התובעת לחזור בה מהמתנה היא פירוד בני הזוג ורצונם להתגרש זמ"ז, ולא כל טענותיה האחרות שנפרסו בכתב התביעה ובסיכומים. מסקנה זו עולה בבירור מטענות התובעת בעצמה "כיום מאחר ובתה .. מתגרשת "מהנתבע", ברור לתובעת, כי יש לעצור את הליך הפרצלציה, והענקת המתנה "לנתבע"" (סעיף 27.4 לכתב התביעה). התובעת שבה והעידה שכעסה על הנתבע נובע מעובדת הפירוד של בני הזוג (עמ' 37 שורה 8 לפרוטוקול) ושהגישה את התביעה לאחר שהבת הודיעה לה שהנתבע עזב את הבית (עמ' 40 שורה 5 לפרוטוקול) "אני לא רוצה לתת לו מטר בשטח שלי. הוא מי שגרם לבת שלי ולנכדים שלי, זרוקים" (עמ' 42 שורות 24-25 לפרוטוקול). עלה בבירור ש"העורמה" המיוחסת לנתבע היא פירוד בני הזוג לאחר שנחתם הסכם המתנה (עמ' 65 שורות 27-28 לפרוטוקול) והאפשרות שיבקש למכור את "השטח" (עמ' 66 שורה 12 לפרוטוקול), וכל הטענות להעדר גמירת דעת בכריתת ההסכם או לפגם מסוג עושק שנפל בחתימה על ההסכם נטענו ללא בסיס וללא אחיזה.

עם כל ההבנה לקושי שמעוררת פרידת בני הזוג אצל התובעת והאחים באופן כללי ובהקשר של עסקת המתנה בפרט, ובמיוחד לאור סמיכות הזמנים לאחר מכן, אין בכך די כדי להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל מתנה שניתנה מתוך רצון וגמירת דעת, בלב שלם ובנפש חפצה והוסכם על התובעת שלא ניתן לחזור ממנה.

1. הנתבע עתר למחיקת סעיפים וטענות מסיכומי התובעת בשל הרחבת חזית אסורה. אכן טענת התובעת בסעיף 4 לסיכומים לפיה הבטיח לה התובעת שיתמוך בה "בערוב ימיה" לא נטענה והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. הטענה גם לא הוכחה מהבחינה העובדתית. כן טענת התובעת בסעיף 14 לסיכומים לפיה הבקשה למינוי בני הזוג כבנים ממשיכים לא נכתבה על ידיה היא טענה חדשה שזכרה לא בא קודם בכתבי הטענות. התובעת צירפה לסיכומים אישור רפואי וכן טבלת ריכוז חשבוניות מבלי שקיבלה את היתר בית המשפט לכך ועל כן התעלמתי מהם.
2. סיכומו של דבר הוא שנדחית תביעת התובעת לביטול הסכם המתנה.

לאור התוצאה תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 25,000 ₪. בסכום זה כללתי את הוצאות הנתבע בתשלום שכר עדותה של עו"ד ו'.

בהעדר התנגדות עניינית, שתוגש בתוך 7 ימים, יותר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ד אייר תשפ"ב, 15 מאי 2022, בהעדר הצדדים.