ביהמ"ש לענייני משפחה נצרת, שופטת ג'מילה ג'בארין כליפה: שלוש תביעות בענין זכויות במקרקעין, פסק דין הצהרתי מכוח חזקת השיתוף, פירוק שיתוף, ותיקון רישום בעלות בלשכת רישום המקרקעין (תמ"ש 52564-01-18)

בית משפט לענייני משפחה בנצרת
תמ"ש 52564-01-18 תמ"ש 60812-02-17 תמ"ש 13350-08-17 תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה
תובעים/נתבעים		1.פ.פ 2.א.פ
3. א.פ ע"י ב"כ עו"ד מאיה מרדכי כהן נגד
נתבעים/תובעת		1.צ.פ ע"י ב"כ עו"ד משה כהן. ועו"ד דוד רוזן ואח' 2.י.א.
ע"י ב"כ עו"ד עופר בטאש ועו"ד דוד רוזן ואח' 3.רשם המקרקעין נצרת משרדי ממשלה 513442011 4.עמידר חברה לאומית לשיכון בע"מ

פסק דין

פתח דבר-

1. לפניי שלוש תביעות בעניין זכויות במקרקעין ,

תמש 60812-02-17 , תביעה של התובעים לפירוק שיתוף במקרקעין.

תמש13350-08-17, תביעה של הנתבעת מס' 1 לפסק דין הצהרתי מכוח חזקת שיתוף.

תמש52564-01-18, תביעה של התובעים 1,2 לתיקון רשום בפנקס המקרקעין .

רקע עובדתי-

2. האב המנוח ז"ל, נישא בחייו לנתבעת מס' 1, בתאריך 15/12/54 (להלן: "בני

הזוג", ו/או האב המנוח ו/או האם "); לבני הזוג שלושה ילדים משותפים: התובעים 1-3, והנתבעת מס' 2 ; התובעת מס' 2 אישתו של התובע מס' 1. התובע מס' 3 נפטר ב2020 במהלך הדיונים כאן.

3. על המגרש הידוע כ X בשטח של 640 מ"ר בעירX, קיים בית מגורים -"בית דו משפחתי" צמוד קרקע –קרי שתי דירות צמודות, עם קיר משותף. הידועות כדירה א'-דרום, ודירה ב'-צפון. הדירות היו במקור בבעלות של עמידר.

4. ביום 2/6/1983 נחתם חוזה מכר, לפיו מכר האב המנוח ז"ל, את דירה ב' , לתובעים 1,2. ביום 2/10/1983 נחתם הסכם העברת חכירה בין האב המנוח, לבין התובעים 1,2 ולבין מנהל מקרקעי ישראל .

ביום 12/1/1984 נחתם חוזה חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין התובעים 1,2, על שטח של 640/2.

5. בתאריך 5/1/84 ניתן היתר בנייה לבני הזוג התובעים 1,2, להקמת "תוספת מגורים" בשטח כ-81.32 מ"ר במגרש; עם סיום הבנייה עברה משפחת התובעים 1,2 לגור בתוספת זו; למעשה, מדובר בתוספת ליד דירת ב' בבית הדו- משפחתי.

6. הזכויות במגרש נרשמו בשנת 1999 בלשכת רישום המקרקעין, לפי " תשריט מדידה " באופן הבא: האב המנוח נרשם כבעל זכויות בשלמות בחלק מהמגרש שסומן כחלקה X א' –צבע ירוק , ואילו התובעים 1,2 נרשמו כבעלי זכויות 1/2 כל אחד ,בחלק המגרש שסומן חלקה X ב'-צבע צהוב .

7. האב המנוח נפטר ב25/1/2002 ,ואשתו הנתבעת מס' 1 עברה לבית אבות מאז 1/2003; בתאריך 5/8/14 ניתן צו ירושה אחר עזבון האב המנוח ולפיו יורשיו הם : אשתו- הנתבעת מס' 1 בשיעור של 3/6, ילדיו התובעים 1,3 והנתבעת ,בשיעור של 1/6 כל אחד. בתאריך 1/11/16 נרשם צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין על חלקו של האב המנוח בחלק Xא'.

8. בחודש 2/2017, הגישו האחים התובעים 1,3, נגד אחותם הנתבעת מס' 2 והאם הנתבעת מס' 1 , תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, תמש 60812-02-17; בה עתרו , בין היתר, להורות , מכוח צו הירושה, על פירוק השיתוף בחלק Xא'-הדירה הדרומית ,כאשר הדירה השנייה Xב' שייכת לתובעים 1,2 ,כנטען .

9. בין לבין ,התברר לבני זוג התובעים 1,2 ,כטענתם, שיש טעות בתשריט המדידה של עמידר שהוגש לרישום בלשכת רישום המקרקעין:

על פי תשריט המדידה השגוי סומנו לתובעים 1,2, זכויות בשטח של 225 מ"ר ( המתייחס לתוספת אשר הקימו בלבד) במקום 320מ"ר הכולל דירה ב' והתוספת ( בהתאם להסכם עם האב המנוח ולחוזה החכירה עם המינהל), כאשר לאב המנוח סומן שטח של 415 מ"ר כולל הדו המשפחתי –שתי הדירות א' וב' .

התובע מס' 1פנה לעמידר לתיקון הטעות וזו הודתה בטעות והתחייבה לבצע את התיקון כנדרש, אך בסוף לא עשתה כן , עקב התנגדות הנתבעות 1,2.

10. התובעים 1,2 הגישו נגד "עמידר" תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת, תא 51936-06-17 לתיקון הטעות בתשריט המדידה .בתאריך 15/11/2017 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה: "אכן עובדתית מדובר ברישום בטעות של שטח בגודל של 225 מ"ר כזכויות החכירה של התובעים, שעה שהסכם החכירה שנחתם מולם העניק להם זכויות חכירה בשטח של 320 מ"ר".

ב"כ עמידר הצהיר לפרוטוקול : " אני מצהיר כי ברגע שיינתן צו של בית משפט מוסמך המורה על התיקון, שבו ישמעו כל הטענות של מי שאמור להיפגע, עמידר תתקן את הרישום בהתאם להצהרה, בעצמה ועל חשבונה".

בית משפט המחוזי נתן להסכמות אלה תוקף של פסק דין .

11. בני הזוג התובעים 1,2 פנו לנתבעות 1,2 , לבצע את תיקון תשריט המדידה והרישום בלשכת רישום המקרקעין , אך אלה סרבו לשתף פעולה על אף פסק הדין הנ"ל, ומשכך הם הגישו תביעה נוספת לתיקון רישום בפנקס המקרקעין במסגרת תיק 52564-01-18 לבית המשפט המחוזי ; מדובר בתביעה כנגד "עמידר", רשם המקרקעין, והנתבעות . עמידר חזרה על עמדתה כי אכן מדובר בטעות והשטח המסומן Xב' בתשריט החלוקה אמור להיות 320 ולא 225,והיא תכבד כל החלטה שתינתן ע"י ביהמ"ש, לאחר בירור טענות בני המשפחה.

גם רשם המקרקעין הודיע כי יכבד כל צו שיינתן ע"י ביהמ"ש.

הנתבעות 1,2 התנגדו לתביעה, לשיטתן, ההורים העניקו לתובע מס' 1 מגרש פנוי בשטח של 225 מ"ר, לצורך הקמת בית עבורו, , לתובע מס' 1 אין זכויות בדירה ב' בבית הדו משפחתי כטענתו.

התביעה הועברה לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה ,לבירור טענות בני המשפחה.

12. ב8/2017 הגישה האם –הנתבעת מס' 1 , תביעה במסגרת תמ"ש 13350-08-17 , נגד 3 הילדים שלה, התובעים 1,3 והנתבעת מס' 2 , וגם רשם המקרקעין , למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם מכוח חזקת שיתוף , כבעלת מחצית מהזכויות בבית הדו משפחתי ובמקרקעין, וזאת בנוסף לזכויותיה כיורשת לבעלה המנוח ובסה"כ , היא זכאית ל75% מהזכויות בבית הדו משפחתי.

13. הצדדים לא הגיעו להסכמות והתביעות אוחדו ונקבעו לשמיעת ראיות .

התובע מס' 1 הגיש תצהירי עדות ראשית .התובע מס' 3 הגיש תצהיר, אך הלה נפטר ותצהירו הוצא מהתיק; לאחר פטירתו הוגש תצהיר נוסף מטעם בנו מר א', אך גם הוא לא התייצב לחקירה ותצהירו הוצא מהתיק. הנתבעות 1,2 הגישו תצהירים והגישו מטעמן תצהירי עדות של גב' ס' , מר א' וגב' ש' .המצהירים נחקרו בפניי. והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

על המדוכה-

14. האם הנתבע מס' 1 זכאית למחצית מהזכויות של בעלה האב המנוח מכוח חזקת השיתוף?

15. האם התובעים 1,2 הם בעלי זכויות בשטח 225 מ"ר עליו בנוי תוספת המגורים שלהם, המסומן כחלקה X ב' בתשריט המדידה ? או שמא נפלה טעות בתשריט המדידה, והם בעל זכויות בשטח של 320 מ"ר ,הכולל דירה ב' בבית הדו משפחתי והתוספת שבנו,וזאת מכוח החוזים עם האב המנוח ועם המנהל?

16. האם יש לתקן הרישום בפנקס המקרקעין, לאור טעות שנפלה בתשריט המדידה, ו/או לאור חלקה של הנתבע מס' 1בחזקת השיתוף?

טענות התובעים1,2-

17. התובעים 1,2 , רכשו ב 2/6/1983 מהאב המנוח ז"ל, דירה ב' מהבית הדו משפחתי, ,הם שילמו תמורה מלאה בסך של מיליון שקל (תשלום התמורה היה באמצעות הון עצמי ומשכנתא שסולקה) והסכם המכר דווח לרשויות ולרמ"י . ביום 2/10/83 נחתם הסכם העברת חכירה מהאב המנוח להם, יחד עם המינהל; וביום 12/1/84 נחתם חוזה חכירה בינם לבין המינהל, בו מופיע פרטי הנכס וכי השטח הוא640/2 היינו 320 מ"ר. הנתבעת מס' 1 ידעה על עסקת המכר .

18. לאחר הרכישה, התגורר התובע ומשפחתו לתקופה , בדירה שרכש; בהמשך עבר לתוספת מגורים שבנה בין השנים 1986-1984. התובע שילם דמי חכירה למינהל לאורך כל השנים ,בגין חלקו במגרש בשטח 320 מ"ר.

19. התובעים1,2 מצד, והאב המנוח מצד שני ,אמורים להירשם כבעלים של המגרש בחלקים שווים, כך שכל צד אמור להירשם כבעלים בשטח של 320 מ"ר.

20. בשנת 1993 או במסוך לכך, החלה "עמידר", ברישום הדירות שבבעלותה בלשכת רישום המקרקעין, ובתאריך 15/12/93 נשלח מודד מטעמה לחלקה, וזה ביצע תשריט מדיד שגוי באופן שסומנו לתובעים 1,2, זכויות בשטח של 225 מ"ר ( תוספת המגורים) במקום 320מ"ר( דירה ב' בבית הדו משפחתי ותוספת המגורים).

21. עמידר הודתה בטעות וניתן פסק דין בהתאם ע"י בית המשפט המחוזי בתא 51936-06-17. ועל כן ,יש להורות על התיקון של תשריט המדידה בפנקס רישום המקרקעין באופן שזכויותיהם של התובעים 1,2 יירשמו על שטח של 320 מ"ר ולא 225 מ"ר.

22. התובע מכחיש גרסת אימו הנתבעת מס' 1 כי, היא והאב המנוח העניקו לו מגרש פנוי בשטח 225 מ"ר לצורך בנייה. לשיטתו גרסה זו מבוססת על עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית, אין מקום לייחס להן משקל.

23. לשיטת התובע , אחותו הנתבעת מס' 1 ידעה שרכש מאביו את הדירה ושילם לו מיליון שקל עבור כך, היא אף חתמה כערבה על המשכנתא שנטל התובע בכדי לשלם לאביו את התמורה .רק לאחר שנודע לה כי יש טעות בתשריט ,היא התכחשה לזכותו של התובע במטרה להשתלט על הדירה ,והסיתה את האם –הנתבע מס' 1 נגדו.

24. יש לדחות את התביעה של הנתבע מס'1 מכוח חזקת השיתוף, מחמת התיישנות, שיהוי ניכר, השתק ומניעות ואו וויתור. גם לגופו של ענין, הנתבע מס' 1 לא הוכיחה חזקת השיתוף, ההורים לא ניהלו משק בית משותף ,והייתה הפרדה רכושית מוחלטת ביניהם, האב המנוח רכש הדירות מכספו ולא במאמץ משותף עם הנתבעת מס' 1 .בנוסף, התובעים 1,2 הם בעלי הזכויות בדירה ב' ושטח של 320 מ"ר, וזאת מכוח עסקת המכר עם המנוח וחוזה החכירה עם המינהל, כך שדירה זו אינה חלק מעיזבון המנוח.

25. יש להורות על פירוק השיתוף בדירה א' בבית הדו משפחתי, בהתאם לקבוע בצו ירושה של המנוח .

26. יש לחייב את הנתבעות 1,2 בשכ"ט עו"ד בתעריף מלא ובהוצאות לדוגמא.

טענות הנתבעות 1,2 -

27. הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח רכשו את הבית הדו משפחתי והתגוררו בו במשך עשרות שנים .מדובר בדירה מאוחדת של שתי דירות צמודות קרקע, שנבנו ע"י החברה המשכנת עמידר. כאשר עוד בשנת 1969 רכשו בני הזוג דירה אחת מעמידר, ובהמשך רכשו דירה נוספת הצמודה לה ממשפחת ס ' . שתי הדירות הצמודות המאוחדות שימשו את הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח כדירת מגורים אחת, באמצעות דלת מקשרת; הזכויות בשתי הדירות –לרבות הקרקע הצמודה להן, נרשמו על שם המנוח בלבד.

28. בשנת 1984 או 1983 העניקו הנתבעת מס' 1 והאב המנוח , לבנם התובע מס' 1, מגרש פנוי בגודל 225 מ"ר לצורכי בנייה בהתאם לבקשתו. הנתבעות 1,2 מכחישות גרסת התובעים 1,2 לעניין עסקת מכר הדירה ב' ,ולטענתן מדובר בהסכם מכר פיקטיבי ולמראית עין ,ככל הנראה לשם נטילת משכנתא עבור בנייה בשטח 225 מ"ר.לתובע יש זכויות בשטח של 225 מ"ר ותו לא.

29. יש לדחות את טענות התובעים 1,2 בעניין טעות במדידה , שמועלות בחוסר תום לב ושיהוי ניכר לאחר כ25 שנה מביצוע המדידה.

30. הנתבעת מס' 1 היא בעלת מחצית מהזכויות בבית הדו משפחתי שבמחלוקת, מכוח חזקת השיתוף, היא מעולם לא וויתרה על זכויותיה מכוח חזקה זו. גם אם תתקבל טענת התובע כי רכש הדירה, עדיין אין לו זכות לרכוש את חלקה של אמו בזכויותיה בדירה זו , עליה לא וויתרה ולא מסכימה לוותר. זאת מעבר למחצית זכויותיה בעיזבון בעלה המנוח בהתאם לצו הירושה. הנתבעת מס' 1 עותרת להורות לרשם המקרקעין ,לרשום 75% מהזכויות בבית דו משפחתי על שמה.

31. הנתבעות 1,2 מבקשות לדחות את התביעה של התובעים 1,2 לתיקון רישום חלקו בפנקס המקרקעין, ובאשר לתביעה לפירוק השיתוף, מבקשות לדחות התביעה לפירוק השיתוף בבית הדן משפחתי, ולחילופין מציעות אפשרויות נוספות לפירוק השיתוף.

דיון והכרעה-

32. בפתח הדיון אציין כי, לאחר חקירת העדים בפניי לרבות בעלי הדין, מצאתי לקבל חלק מעדות של אותו עד ולדחות חלק אחר ממנה, כפי שאפרט במשך. זאת בהתאם לפסיקה בע"פ 5762/13 אנואר פאעור נ' מדינת ישראל (נבו 21.10.2014)‏‏ :" בית משפט זה הדגיש לא אחת כי אין לראות עדות בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת אשר יש לקבלה באופן גורף או לדחותה באופן כולל. ניתן לערוך הבחנה בדברי העדות כדי לנסות לבור בין האמת לשקר, וזאת על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות או על פי מבחני ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.9.2009)). בנסותו לחלץ את "גרעין האמת" מן העדות, בית המשפט רשאי לערוך הבחנה בין מספר רבדים או חלקים של אותה העדות ובלבד שיעשה זאת בזהירות וינמק מה הביאו לקבלת חלקה האחד של העדות ודחיית חלקה האחר (רע"פ 8953/08 סריקוב נ' מדינת ישראל..." .

33. אדון תחילה בתביעה של הנתבעת מס' 1 מכוח חזקת השיתוף.

תמש13350-08-17- התביעה לחזקת השיתוף

34. האב המנוח ז"ל והנתבעת מס' 1 נישאו בשנת 1954,לפני חוק יחסי הממון , ומשכך חלה במקרה דנן "הלכת השיתוף".

"חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת.זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד (ע"א 595/69 מרים אפטה נ' אשר אפטה, כה(1) 561 (1971)‏‏ רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ )‏‏ "` בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, ‏) כאשר "השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות " ‏‏ ;יחד עם זאת, "חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה " רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ.

35. באשר לרכיב "מאמץ משותף", נקבע :" הכוונה היא, שכל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, ואין הכוונה לדרישת תרומה כספית סובסטאנטיבית או למאמצים עסקיים, אלא די בכך שהאישה מנהלת את משק ביתה ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך הילדים." (ע"א 724/83 אידית בר נתן נ' אשר בר נתן, ראה גם בג"ץ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול).

36. לשיטת הנתבעת מס' 1 ,היא ובעלה ז"ל ניהלו אורח חיים תקין ותוך מאמץ משותף במשך שנים ארוכות, ועל כן מתקיימת בעניינים חזקת השיתוף; במסגרת החיים המשותפים רכשו בני הזוג שתי דירות מגורים בבית דו משפחתי , אך הדירות נרשמו על שם בעלה המנוח, כך שמגיע לה מחצית מרכוש זה.

37. מנגד לשיטת התובע ,יש לדחות את התביעה לחזקת השיתוף מחמת התיישנות , שיהוי וויתור,וגם לגופו של עניין ,הוריו לא ניהלו חיים תקינים –הרמוניים אלא חייהם היו על השרטון, ותמיד הייתה הפרדה רכושית מוחלטת, וכל אחד חי לעצמו; הם חיו בפירוד שנים רבות , בשל כך נרכשה הדירה א' הדרומית בה עברה הנתבעת מס' 1 להתגורר עם הבת הנתבעת מס' 2 ,והמנוח התגורר בדירה הצפונית עם הבנים. מדובר בשתי דירות נפרדות , הם לנו בבתים שונים, הנתבעת מס' 1 אף נהגה באלימות כלפי בעלה ומנעה ממנו חיי אישות וזוגיות , לא מלאה תפקידה בתא המשפחתי ,ולא תרמה לקיום המשפחה לרבות בטיפול בילדים.התובע פתח דלת בין שתי הדירות רק לאחר שאביו נפטר ואימו חלתה וזאת בכדי להשגיח על אימו.

38. תחילה אסיר מדרכי את הטענה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

עילת התביעה של הנתבעת מס' 1 מבוססת על זכותה כבת זוג , מכוח חזקת השיתוף, כאשר היא טוענת לזכויות בבית דו משפחתי שבמחלקות, שהן זכויות במקרקעין , ומדובר בזכות מעין קניינית.

מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לעילת תביעה ,הוא במועד פקיעת נישואין- וכאן במועד פטירת האב המנוח ז"ל.

האב המנוח ז"ל נפטר ב25/1/2002 , ממועד זה ועד להגשת התביעה ב-8/2017 טרם חלפה תקופת ההתיישנות "במקרקעין" מוסדרים-קרי 25 שנים, בהתאם לסעיף5(2) לחוק התיישנות ,ומכאן שהתביעה לא התיישנה.

X. לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים, מקובלת עליי יותר גרסת הנתבעת בדבר קיום חזקת השיתוף בינה לבין בעלה המנוח. חזקה זו לא נסתרה.

40. הנתבעת מס' 1 הגישה תצהיר ונחקרה בדיון שהתקיים בהיוועדות חזיתית, שכן היא נמצאת בבית אבות . מדובר באישה ילידת 1936 ,מבוגרת וחולה, שלא יודעת קרוא וכתוב (עמ52ש27). עדותה של הנתבעת מס' 1 בענין מערכת היחסים בינה לבין בעלה ז"ל מקובלת עלי, וגרסתה עמדה איתנה בחקירה הנגדית ולא נסתרה.

41. הנתבע מס' 1 מסרה כי היא ובעלה ז"ל נישאו ב15/12/54 וחיו ביחד למעלה מ-47 שנים, עד לפטירת המנוח ב 25/1/2002; תוך ניהול חיים בהרמוניה ושיתוף , חיי זוגיות לרבות חיי אישות וחיי משפחה, כבעל ואישה רגילים, הביאו 3 ילדים משותפים וגידלו אותם.מעדותה, עולה כי בעלה המנוח עבד ב"X" , אך אחר כך, הוא חלה להרבה זמן (עמ'53ש24-27),היא טענה כי המנוח לא עבד משנת 1973 ועד לפטירתו.חיזוק לגרסה זו נמצא במסמכי המל"ל( נספחים1-4 לסיכומים) מהם עולה כי ,בשנת 1974הוגשה תביעה לנכות כללית ע"ש בעלה , וכי נקבעו לו 50% נכות נפשית ודרגת אי כושר בשיעור של 100% , הוא החל לקבל קצבת נכות החל מיום 3/9/74 עד הגיעו לגיל הפרישה 1/5/01. מהמסמכים הנוספים מ1975-1976 ,עולה גם כי המנוח סבל מדיכאון עם תופעות סימטיות, ובגיל 40 אבד מקום עבדותו.

42. הנתבעת מס'1 עוד הצהירה כי היא דאגה לבית , בישלה וכיבסה לכולם, וניקתה הבית בשתי הדירות. למעשה הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח חיו בהרמוניה מלאה וגרו בדירתם במשותף כל תקופת נישואיהם. לשיטתה, בנוסף לתרומתה במישור הפנימי וצרכי המשפחה, היא תרמה, לפי יכולתה, גם במישור החיצוני –בפרנסת המשפחה, היא גם עבדה והייתה "מפרנסת לבית, למשך שנים רבות, זאת בעקבות מצבו הבריאותי של בעלה המנוח, אשר לא עבד שנים רבות טרם פטירתו וקיבל קצבה מביטוח לאומי. בעלה סבל מדיכאונות, חרדות, בעיות נפשיות ועוד, והיא טפלה בו.

אמנם מחקירתה ניתן להסיק, כי לא מדובר ב"עבודה" מדווחת, ולמעשה אין "ראיות" לטיב והיקף עבודה זו. עם זאת, היא עמדה על כך שהיא עבדה , מזה 30 שנים, - גם לפני שבעלה חלה- היא עבדה "קוסמטיקאית " גבות , בתוך הבית, והוסיפה ברוב כנות, כי לא הרוויחה אז הרבה כסף, לא הרוויחה משהו מיוחד, ולא הפקידה מה שהרוויחה לחשבון הבנק, אך השתמשה בכסף לצורך התא המשפחתי, והייתה קונה כלכלה, אוכל ומה שצריך. ( עמ53ש24-35עמ'54ש1-21).

43. לשיטת הנתבעת מס' 1 , במהלך הנישואין הם רכשו במאמץ משותף ובכספים משותפים שלה ושל המנוח את הבית הדו משפחתי;מדובר בשתי דירות צמודות קרקע, שנבנו ע"י חברה משכנת עמידר , עם קיר משותף, ולכל אחת כניסה נפרדת מחזית הבית, בדירה הדרומית התגוררה משפחת "ס'", ובדירה הצמודה מצפון לה, התגוררה משפחתה בתנאי שכירות מ"עמידר". לימים רכשו היא ובעלה המנוח את דירתם מעמידר וכן את דירת משפחת "ס'" ,אך הזכויות בשתי הדירות –לרבוע הקרקע הצמודה להן, נרשמו על שם המנוח בלבד. הנתבעת מס' 1 צירפה מסמכים חלקיים על שם בעלה ז"ל, לענין רכישת דירה א' מעמידר לרבות "כתב הסכם" ואישור רכישה, משנת 1969( נספח ב לתצהיר ).

הנתבעת עוד הסבירה והצהירה כי, לאחר שרכשו את הדירה השנייה , אז פתחו דלת בקיר

משותף וכך עשו שימוש בשתי הדירות. גם בחקירתה עמדה על עקרי גרסתה ,היא חיה

והשתמשה בשני "הבתים" והיו לה שני חדרי שינה בהם (עמ'55ש25-33, ועמ56ש5-9

,עמ57ש32-34, עמ' 58 ש' 1-6) .

44. חיזוק לגרסת הנתבעת מס' 1 נמצא בתצהירה ועדותה של בתה הנתבעת מס' 2 , אשר מסרה גרסה תומכת לגרסת הנתבעת מס' 1 לענין ניהול חיים משותפים כאישה וכאמא ,דואגת לילדים שלה ולמשק הבית ואף פרנסתו .הנתבעת מס' 2 גם הצהירה כי היא חיה במשך שנים רבות בבית יחד עם הוריה ושני אחיה התובעים 1,3 ; לדבריה מדובר בבית מורכב משתי דירות צמודות , ההורים פתחו דלת בקיר מפריד בין שתי הדירות ואלה שימשו כבית משותף; הנתבעת מס' 2 מסרה כי, הוריה חיו ביחד והיו ישנים לפעמים באותם חדרים ,לפעמים מטעמי נוחות בחדרים נפרדים.

בחקירתה עמדה על גרסתה זו והסבירה:

"ש.שאבא שלך היה בצד הצפנוי של הדירה ואמא שלך הייתה בצד הימני?

ת. רק מטעמי נוחות הם לנו בחדרים נפרדים, אבל הם היו בעל ואישה לכל דבר ראיתי אותם

באותו חדר בבוקר.

ש.באיזה שנים ראית אותם באותו חדר?

ת. כל השנים, אני רוב הזמן היתי בבית הזה , הייתי חיה שם, הייתה לנה שם עם הבת

שלי...".(עמ49ש20-27).

45. חיזוק נוסף נמצא אף בעדות הנכדה ס' ( הבת של הנתבעת מס' 2).אין בידי לקבל את טענת התובעת בסיכומיו כי עדות הנכדה , יש בה להוכיח את החיים בפירוד.; להפך, הנכדה מסרה גרסה תומכת לזו של הנתבעת מס' 1; הנכדה היא ילידת 1983, מסרה תצהיר ונחקרה בפני. לשיטתה היא התגוררה בבית אצל סבא וסבתא ( הנתבעת מס' 1 ובעלה המנוח) , מאז שנולדה ועד שהתחתנה ,שכן הוריה התגרשו ( עמ28ש7-12 ,עמ29ש, עמ30ש17-19). בחקירתה הסבירה לגבי הבתים כי היתה דלת/מחיצה, בין שני הבתים ,היו שני בתים שהם ביחד, אבל בנפרד, אחד גר סבא ואחד סבתא ,והיה לה חדר בכל דירה בנפרד היא הוסיפה "אבל זה לא אומר שסבא וסבתא לא היו ביחסים טובים, הם היו ביחסים טובים" (עמ'29ש12-16, 26) וכן : "זה לא שלא היה להם קשר, אולי לא היו ישנים ביחד, אבל היה קשר ביניהם , היא טיפלה בו, הם היו אוכלים ביחד, היינו אוכלים ביחד ארוחות ..."(עמ30ש28-033).

46. חיזוק נוסף לגרסת הנתבעת מס' 1 , בעניין עבודתה ותרומתה הכספית, נמצא בעדות גב' ש' , זו הגישה תצהיר ונחקרה בפניי. מדובר בעדה אובייקטיבית שאין לה כל ענין בהליך כאן. היא מסרה עדות קצרה ופשוטה. ש' , עלתה לארץ בשנת 1963 , היא הייתה עושה אצל הנתבעת מס' 1 גבות בבית, כבר בהיותה נערה בגיל 14 -15 שנים בערך, כך גם לאחר שהתחתנה , וזאת עד שעברה הנתבעת מס' 1 לבית אבות .

47. אינדיקציה נוספת לניהול חיים משותפים, נמצא בעובדה שלנתבעת מס' 1 ובעלה היה חשבון בנק משותף מס'X בבנק הפועלים-X, (ראה דף חשבון נספח ד1 לתצהיר ).

לא מקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו, כי דפי חשבון משותף שצורפו, מוכיחים הפרדה רכושית שכן אין הפקדות של הנתבעת לחשבון משותף זה. גם אם לא היו הפקדות מצד הנתבעת לחשבון המשותף, הדבר אינו מעיד על הפרדה רכושית; להיפך, ניהול חשבון משותף מעיד על שותפות בכספים, ובמקרה דנן סביר להניח, בהעדר ראיות סותרות, כי כספים שהופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג - מבלי לבדוק מי הזרים כמה ומתי- שייכים לשני בני הזוג ושימשו לצורכי התא המשפחתי, לרבות כלכלה, תשלומי חשבונות והוצאות הבית.

בהקשר זה אפנה לדברים שנקבעו בע"א 655/89 דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ:"השאלה, מה הייתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון, אינה רלוואנטית כלל. .. כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה, כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. ...... עם הפקדת הכסף על-ידיו בחשבון המשותף לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום".

מה גם מעדות התובע עצמו עולה כי, אביו קיבל כסף מביטוח לאומי, עבורו ועבור אשתו (עמ9ש14) דבר שלא מתיישב עם טענה להפרדה רכושית, אלא מלמד על שיתוף בכספים.

48. למעשה בהעדר ראיות סותרות, חיים משותפים של ההורים תחת קורת גג אחת, שארכו מעל 47 שנים, נקטעו עם פטירת המנוח ב1/2002 . בהמשך, הנתבעת מס' 1 עברה לבית אבות , שם שוהה מאז 27/1/2003 , וזאת לאחר "ארוע מוחי".

49. מנגד, התובע לא הוכיח את גרסתו כי ההורים חיו בפירוד תוך מערכת יחסים עכורה ואף אלימות . מדובר בעדות בלתי סבירה ואף מוגזמת ומופרזת, וניכר הרושם כי הוא מנסה לבטל ניהול חיי נישואים משותפים של הוריו, שנמשכו מעל 47 שנים. גרסתו לא נתמכה בכל ראיה חיצונית ו/או אובייקטיבית , הוא אישר שלא הגיש תלונה בגין "אלימות" נטענת, ולא פנה ללשכת הרווחה (עמ'19ש12-34) ומעדותו אף עולה כי לא היה מעורב בחיי הוריו, אין לו מושג כמה חשבונות בנק החזיקו שכן אינו "מתערב בזה" (עמ9ש4), הוא לא ידע אם היה להוריו חשבון בנק משותף, לא ידע אם הוצאות הבית היו ביחד, ולא הביא כל ראיה כי הדלת המקשרת בין שתי הדירות נפתחה רק לאחר פטירת אביו.

50. התובע לא הצליח להפריך את גרסת הנתבעת מס' 1 לעניין תרומתה לפרנסת הבית. הוא הפנה לאישור מל"ל, מוצג ת/4 –להוכיח כי היא לא עבדה בחיים(עמ20ש1-5, ,9-15; )אך מעיון במסמך זה עולה כי מדובר באישור על מעמד עובד, מתאריך 17/8/17, לפיו הנתבעת מס' 1 אינה עובדת החל מתאריך 1/2/2002, קרי מדובר בתקופה סמוך לפטירת האב המנוח ולא לתקופת החיים המשותפים. וכשנשאל בחקירתו לעניין עבודת הנתבעת כמסדרת גבות ניסה להמעיט-ואף לבטל- מ"עבודה זו" וטען כי אי אפשר להתפרנס מזה( עמ' 20 שורות 1-5).

במצב דברים זה, מסתבר יותר, כי הנתבעת כן עבדה בסידור גבות, ומה שהרוויחה , שימש לטובת המשפחה, זאת בפרט בתקופה בה המנוח חלה ונקבעה לו דרגת אי כושר של 100% ; ואף טבעי כי בתקופה בה חלה המנוח , הנתבעת מס' 1 נטלה חלק יותר באחזקת הבית ודאגה למשפחה .

51. לשיטת התובע , אביו המנוח רכש מכספו את שתי הדירות אשר נרשמו על שם האב המנוח ,ועל כן לא חלה חזקת השיתוף. אין בידי לקבל טיעון זה.

התובע לא הביא כל ראיה לעניין מקור הכספים לרכישת הדירות, האם הכספים שולמו מהחשבון המשותף של הצדדים או ממקור אחר. מהמסמכים אשר הוגשו לתיק עולה כי דירה אחת נרכשה בשנת 96 ודירה שניה בשנת 1971 ( יפורט בהמשך), בשנים אלו התובע היה עדיין קטין ( יליד 11/11/55) וסביר להניח שלא היה מעורב ומעורה בנסיבות הרכישה בשנים דאז.

52. בנסיבות העניין, גרסת הנתבעת מס' 1 כי שתי הדירות נרכשו ,במאמץ משותף, מסתברת יותר כגרסה סבירה ומשכנעת , ומתיישבת עם אורח החיים השיתופי שניהלו היא והמנוח לאורך 47 שנות הנישואין, כאשר עיקר הרכוש שצברו הצדדים זה הבית הדו משפחתי שהוא נכס משפחתי מובהק המשמש את בני הזוג בחיי יום יום. ובהקשר זה נקבע :"כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" ("ע"א 1937/92 משה קוטלר נ' חיה קוטלר)". בנוסף ומשקמה חזקת שיתוף בין בני הזוג, הרי אין עוד משמעות מעשית לשאלת הרישום, ואין בו כדי ללמד על הפרדה רכושית; ובענין זה נקבע בבג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, מח(2) 221 (1994)‏‏ :" לעניין בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא - כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף ".

53. כפי שניווכח בהמשך, לא הוכח ששהנתבעת מס' 1 ידעה כי בעלה מכר את הדירה הצפונית , דירה 2, לבנם התובע ולא ידעה על קבלת התמורה . עם זאת, אין בכך בנסיבות העניין, ראיה

לניהול חיים בהפרדה רכושית, כפי שמנסה התובע להוכיח(עדותו עמ8 33-35) .גם אצל בני זוג המנהלים חיים משותפים מלאים, בן זוג יכול לעשות ברכוש הרשום על שמו כרצונו גם בלי ידיעת והסכמת בן הזוג האחר, והדבר אינו מלמד בהכרח על הפרדה רכושית ביניהם.

54. במצב הדברים כמתואר לעיל, ובהתחשב בנסיבות בני הזוג הנתבעת מס' 1 ובעלה ז"ל, מסתבר יותר כי, במהלך חיי הנישואין, בני הזוג חיו ביחד כבני זוג והתנהלו במשותף כלכלית והשתמשו בשתי הדירות הצמודות. לא מן הנמנע כי בשלב מסוים, כל אחד מהם השתמש יותר בדירה אחת ( הבעל בדירה הצפונית והנתבעת בדירה הדרומית) , ויכול להיות שגם לנו בנפרד ;אולם אין בכך כדי לשלול את החיים משותפים שניהלו לאורך השנים, בוודאי לא קוטע את השיתוף ביניהם . כן בשים לב למצבו הבריאותי של המנוח ולהמשך חיי הנישואין לאחר מכן, מקובלת עליי גרסת הנתבעת מס' 1 כי היא לא הפנתה לו עורף ולא נטשה אותו אלא המשיכה לטפל בו, עד פטירתו .

55. בנסיבות מסוימות, גם מריבות וסכסוכים שפוקדים מעת לעת את חיי הצדדים, וכך גם הפסקת יחסי אישות ואף מגורים בחדרים נפרדים או בתים נפרדים, אין בהם בהכרח כדי לשלול את קיום חיי שותפות.

נפסק, כי :" עם תחילת פיתוחה של הילכת השיתוף על-ידי בית המשפט הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואים הרמוניים, ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב"מאמץ משותף". במשך הזמן צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשיים ..בפסיקה המאוחרת, פרשנות המונח "שלום בית" קיבלה תפנית אובייקטיבית בכיוון של חיים משותפים תוך מאמץ משותף .." ע"א 819/94 שולמית לוי נ' דוד לוי, נ(1) 300 (1996)‏‏ ".ראה גם ע"א 234/80 זכריה גדסי נ' נורית גדסי, לו(2) 645 (1982)‏‏

ע"א 234/80 זכריה גדסי נ' נורית גדסי, לו(2) 645 (1982)‏‏ : " בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת. אורח החיים, הצדדים במקרה דנא, עונה על דרישה זו, על-אף המריבות, שנפלו ביניהם ושהביאו את המשיבה לעזוב את הבית מדי פעם לזמן-מה. לאחר משברים אלה חזרו חיי המשפחה לסדרם, נולדו ילדים, ושני בני הזוג התמסרו למשפחתם ולעבודתם המשותפת כמקודם. ..".

66. לסיכום, בחינת אורח החיים המשותפים של הנתבעת מס' 1 ובעלה ז"ל והתנהגותם הכללית ובהתחשב בנסיבותיהם האישיות, כמתואר לעיל, מעידה על כך שבני הזוג, יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו כל אחד תורם, את חלקו לקיום היחידה המשפחתית; ומשכך, אני קובעת כי הם קיימו אורח חיים תקין תוך ניהול מאמץ משותף ובכך קמה חזקת שיתוף כללית ביחס לרכושם שנצבר במהלך החיים המשותפים, כך שהבית הדו משפחתי הינו רכוש משותף של שני בני הזוג בחלקים שווים. חזקה שלא נסתרה.

וויתור על זכות מכוח חזקת שיתוף-שיהוי?

67. לשיטת, התובע , הנתבעת מס' 1 וויתרה על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף. היא לא עתרה בתביעה ל חזקת שיתוף במהלך החיים המשותפים עם המנוח, גם לא לאחר פטירתו בשנת 2002 ולא 2014 עת ניתן צו הירושה , הדבר מלמד על וויתור מפורש ואף השלמה והסכמה עם המצב.

הנתבעת מס' 1 בתורה הכחישה בתוקף כל וויתור מצידה על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף .

68. טענה זו של וויתור לא הוכחה ואני דוחה אותה . במקרה דנן, אין בעובדה שהנתבעת מס' 1 המתינה בהגשת התביעה מכוח הלכת השיתוף, משום וויתור על זכויותיה. לנתבעת מס' 1 לא היתה כל סיבה לתבוע זכותה לפני מועד תביעה זו, ולא הייתה "הזדמנות סבירה" ,בוודאי לא וויתרה במפורש על זכותה זו.

כעקרון, יש לאפשר לבן זוג לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים , גם לאחר שנים רבות משנותר השיתוף.בע"א 177/87 לידיה וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נקבע   :

" לדעתי, אין כל מניעה שיינתן פסק דין לשיתוף בנכסים למפרע אפילו חוזרים שנים רבות לאחור ואין לראות בזמן שעבר ללא מעש משום וויתור מצד בן זוג על זכותו..."

בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה,נקבע :

"..נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו..".

69. בחיי הנישואין , לא הייתה כל סיבה לנתבעת מס' לתבוע דבר מבעלה, שכן -מדובר בחיי נישואין ממושכים ,ארוכים מעל 47 שנים, נישואים תקינים ללא קרע של ממש, והיא לא נזקקה כלל לתבוע את זכותה , ובהעדר ראיות נגדיות, סביר להניח כי גם בעלה המנוח , לא חלק על זכותה זו של אשתו מכוח חזקת השיתוף ביניהם. הנתבעת מס' 1 הצהירה "כאשר בעלי היה בחיים לא חלמתי שמישהו יטען כי אנחנו לא שותפים מלאים בכל ,וגם בזכויות בדירה ולא חלמתי אז להגיש תביעה משפטית. הכל היה ברור".

70. גם לאחר פטירת המנוח ב2002, בהעדר ראיות אחרות, הנתבעת מס' 1 המשיכה להתגורר בבית , עד שעברה לבית האבות ב 1/2003 לאחר שקבלה אירוע מוחי, גם אז לא התעורר כל צורך לעמוד על זכויותיה, אף אחד לא הוציא אותה מהבית בכוח, ואף אחד לא מנע ממנה לצאת לחופשות לבית. היא גם המשיכה להיות מחויבת בדמי חכירה למינהל ובתשלומי ארנונה ומים לעירייה ( נספח ד2 ,ד3לתצהירה). כך שלא היה אירוע המעורר את זכויותיה בבית .

71. מהמסכים אשר הוגשו לתיק עולה כי, הנתבעת מס' 1 ערכה צוואה מתאריך15/5/14, צורף כמוצג נ/1 .לפי סעיף-2-3 לצוואה זו, הנתבעת מורישה את זכויותיה בביתה, לילדיה ,הנתבעת מס' 2 ולתובע מס' 3 . מבלי לכנס לתוקף צוואה זו ואם בוטלה אם לאו ,כטענת הנתבעת מס' 2 בעדותה( עמ47ש26-33) , הרי מזה ניתן להסיק ששהנתבעת מס' 1 אכן סברה שהבית הוא שלה גם אז בשנת2014 , לא ויתרה על הזכות ולא התעורר אצלה הצורך לתבוע את זכויותיה.

72. בעת הוצאת צו הירושה של המנוח ב 5/8/2014 ,הנתבעת מס' 1 לא תבעה את זכויותיה מכוח חזקת השיתוף, אך אין להסיק מכך ,בנסיבות הענין, על וויתור מצידה; ראשית, היא עצמה טענה כי הצו הוצא במחטף; שנית, צו הירושה הוא דקלרטיבי בלבד , המצהיר מי מהם היורשים, ואין בצו פירוט לעניין הדירות, על פי צו זה הנתבעת מס' 1 יורשת מחצית העיזבון והמחצית השנייה עוברת לילדיה, כך שצו הירושה לא עורר אצלה כל ספק בענין זכויותיה מכוח חזקת השיתוף. למעשה לא נעשה בעיזבון בן הזוג המנוח דבר המלמד על התכחשות לזכותה של הנתבעת מס' 1. בהקשר זה ראה ע"א 4696/90 א' מצא מרים פישלר נ' ברוך שיין :

"..הלכה המנוחה לעולמה בשנת 1970 , ועוד בשנת 1971 ניתן צו ירושה אשר חילק את עזבונה בין המשיב לבין אביו. בצו הירושה הנ"ל לא נכללו שתי הדירות נשוא הדיון, ואף לא חלק מהן, שכן, כאמור, הדירות היו רשומות על שם המנוח בלבד. באותו מועד לא תבע המשיב כל הכרה בזכויותיה של אימו בדירות. מכך בלבד אין להסיק על ויתורו של המשיב לתבוע הכרה בזכויות אלו ....".

שלישית, בהתאם לתשריט החלוקה הרשום בלשכת רישום המקרקעין, הבית הדו משפחתי רשום על שם בעלה המנוח ורק השטח של 225 מ"ר רשום על שם התובע

73. ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי, במערכת יחסים של הורים וילדים, אין מקום "לתמרץ" הורה לפתוח בהליך משפטי נגד ילדיו-יורשי בן זוגו, שעה שאין סכסוך ביניהם ואין הכחשה לזכות בן הזוג הנותר בחיים, מכוח חזקת השיתוף.

הנתבעת מס' 1 הצהירה כי, לפני כ4 שנים יצא התובע ' בהצהרות כי יש למכור את דירת מגורים שלה, להוציאה למכירה ואם הדירה תושכר-דרש לקבל דמי השכירות, אז החלו היחסים ביניהם להתדרדר ,ורק לאחר שהתובע הגיש תביעה לפירוק שיתוף והעלה טענות לעניין הבית, הגישה את תביעתה. מעדות התובע עצמו עולה (עמ18ש31-35) כי, הסכסוך עם אמו נוצר לפני 4-5 שנים, לאחר שגילה שעמידר טעו במדידה ובקש לתקן את הטעות ,ואחותו התנגדה לזה בתוקף והסיתה את אמו נגדו, כאשר לפני כן, היחסים היו טובים, אמו הייתה ישנה אצלו, היה מביא אותה מהסיעודי, ואשתו טפלה בה .

אם כן מעדות שני הצדדים עולה כי הסכסוך ביניהם התחיל ב 2014 בערך, בשנת 2017 התובע הגיש התביעה לפירוק שיתוף ואז הגישה הנתבעת מס' 1את תביעתה מכוח חזקת השיתוף.

74. מסקנה- לא הוכח כי הנתבעת מס' 1 ויתרה על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף .

עסקת המכר בין האב המנוח לבין התובעים 1,2-

75. אדון כעת בזכויות של התובעים 1,2 בחלקה -

האם נכרתה עסקה לפיה מכר האב המנוח לתובעים 1,2 , דירה ב' בבית דו משפחתי, והעביר זכות החכירה בשטח של 320 מ"ר, כטענת התובעים ?, או שמא הוא העניק לתובע , מגרש פנוי בשטח של 225 מ"ר לצורך בנייה כטענת הנתבעות?

במחלוקת זו עדיפה וסבירה יותר גרסת התובעים 1,2 מאשר זו של הנתבעות , הכל מהטעמים הבאים:

76. מהמסמכים אשר הוגשו לתיק עולה כי, האב המנוח רכש את הדירה הידועה כדירה 1 במבנה X מחברת עמידר , וזאת בהתאם להסכם רכישה מיום 15/9/1969( נספח ב-2 לתצהיר הנתבעת מס' 1).

הצדדים טענו כי, הדירה הצמודה השנייה נרכשה ממשפחת ס', אבל לא הביאו כל אסמכתא או ראיה בעניין זה; מה שכן ומהמסמכים אשר צורפו לתצהיר התובע עולה כי, ביום 14/10/71 נערך הסכם חכירה בין האב המנוח לבין מנהל מקרקעי ישראל לגבי הדירה 2 במבנה .

77. גרסה זו של התובע כי, הוא רכש מאביו את הדירה השנייה דירה ב' ,עמדה במבחן החקירה הנגדית ונתמכה במסמכים בכתב. התובע חזר בחקירתו פעם אחר פעם על גרסתו כי אביו מכר לו דירה ולא העניק לו מגרש פנוי ; כדבריו "..רכשתי את חלק ב', את הבית, לא שטח בלבד, יש לי חוזה.. " (עמ10ש9-13) (ראה גם עמ8ש11,,עמ9ש21, עמ' 11 29-35 עמ12ש23-25, עמ'23ש8).

78. חיזוק לגרסה הנ"ל של התובע נמצא בסדרת הסכמים בכתב אשר נחתמו , התובעים 1,2 רכשו את הדירה השנייה מהאב המנוח , וחתמו על חוזה חכירה עם המינהל לגבי שטח של 320 מ"ר.

א. בתאריך 2/6/1983, נכרת הסכם מכר בין האב המנוח לבין התובעים 1,2 , בדבר מכירת זכויות ב"דירה", בעירX, בתמורה למיליון שקל.(נספח ה' לתצהיר התובע ). החוזה נוקט בלשון מפורשת וברורה של העברת זכויות בדירה. בסעיף 12 לחוזה אף נרשם : התשלומים לחברה המשכנת שהיא עמידר בגין רישום הזכויות בדירה..." כך שאין מדובר בהעברת זכויות חכירה במגרש פנוי בלבד ,אלא בדירה של עמידר.

ב. בתאריך 2/10/83, נערך הסכם נוסף בין האב המנוח , התובעים 1,2, ורשות הפתוח-מנהל מקרקעי ישראל; בעניין העברת זכות החכירה. בהסכם זה נכתב במפורש כי ביום 12/10/1971 נחתם הסכם חכירה מקורי בין המנהל לבין האב המנוח לגבי הקרקע הידועה כבית 2 כחלקה X , וכי האב המנוח ,שהוא החוכר עם המנהל בהסכם המקורי, ביקש את הסכמת המנהל להעברת זכת החכירה לגבי הנכס, לתובעים 1,2 לפי תנאי ההסכם המקורי .

ג. בתאריך 12/1/1984 נערך "חוזה חכירה" נוסף בכתב בין מנהל מקרקעי ישראל לבין התובעים 1,2 , , כאשר בדף "הרשימה" המצורף לחוזה זה, נרשמו פרטי המגרש : " שטח 640/2 ממ"ר בערך, גושX חלקה X בעיר X ". (צורף לתצהיר התובע).

ד. כך שמסדרת המסמכים הנ"ל עולה כי התובעים 1,2 רכשו את דירה ב'-צפונית (בבית הדו משפחתי) והמקרקעין הצמודים לה, בשטח כולל של 320 מ"ר.

79. תימוכין לגרסת התובע נמצא ברישומי החברה המשכנת עמידר ,שצורפו לתצהירו ,ולפיהם דירה מס' 2 במבנה X רשומה על שם התובע ואשתו החל מ 1/12/1983.

80. חיזוק נוסף לגרסת התובע נמצא ברישומי רמ"י.

א. בהתאם להחלטת מועצה מס' 1370 של רמ"י להקניית הבעלות בקרקע לחוכרים, נערכו רשימות ע"י רמ"י לעניין בדיקת זכאות לקבלת בעלות על הנכס. בהתאם לרישומי המינהל מעודכן ל21/6/16, יש רישום מפורש לפיו לגבי גוש X חלקה X , בעלי הזכויות הם "האב המנוח והנתבעת מס' 1 " בשטח 320, והתובע בשטח 320 .(נספח כג לתצהיר התובע).

ב. עוד תימוכין לגרסתו של התובע, נמצא גם בתשלומים ששילם לרמ"י בגין דמי חכירה עבור שטח של 320 מ"ר בגוש X , בהתאם למסמכים שצורפו כנספח יג לרבות :

-הסכם לדחיית תשלומי דמי חכירה(מתאריך 7/4/2008 )

-דפי מצב חשבון-פרוט תנועות מ1/11/86 ,

-מסמכים בעניין "היוון בניה נמוכה-בחירת מסלול תשלום- מתאריך 26/3/08

קבלה/חשבונית על שם התובעים 1,2 , לעניין תשלום דמי חכירה שנתיים , רשות מקרקעי ישראל, מ2018,

טענת הנתבעת כי היא שילמה דמי חכירה לרמ"י אינה סותרת שגם התובע שילם דמי חכירה בגין חלקו. התובע עצמו הסביר כי ברמ"י מתנהלים 2 תיקים, אחד שמספרו X הרשום על שמו ושם אשתו, ותיק נוסף של אמו שמספרו X מה שכן בתיק של התובע רשום מפורשות כי השטח הינו 320 מ"ר, והוא שילם עבור שטח זה.

טענת הנתבעת מס' 2 כי, התובע שילם עבור ביתו שבנה בתוספת( עמ'48 ש 18-29) , והאם שילמה עבור שתי דירות , אינה מתיישבת עם המסמכים הנ"ל ולפיהם השטח עבורו שילם התובע דמי חכירה הוא 320 מ"ר ולא 225 מ"ר.

81. התובע מסר גם גרסה הגיונית לעניין תשלום תמורה בסך של מיליון שקל ישן,בגין עסקת המכר. הוא שילם סך של 75,000 ( שקל ישן) מהון עצמי ואת היתרה שילם באמצעות משכנתא בסך של 925,000 ( שקל ישן) שנטל בזמנו מבנק לפתוח ולמשכנתאות לישראל ( נספח ו לתצהירו), התובע הסביר בחקירתו כי את הסך של 75,000 ₪ ישן, משך "מזומן" מחשבונו "מזרחי" ונתן לאביו, הוא רצה להביא אישור משיכה אך נאמר לו שהכל בוער, ואף הציג אישור הבנק על ביעור מסמכים (ת/2). (ראה עדותו עמ16ש28-35 עמ17ש1-3). כמו כן הוא צירף העתק מספח שיק , מבנק לפתוח ולמשכנתאות לישראל בע"מ, זמן פירעון 10/6/83 בסך של 925,000 שקל ישן, לפקודת האב המנוח - עם "למוטב בלבד", וכן מסמכים נוספים המעידים על תשלומי המשכנתא עד לסילוקה בשנת 2008.

בהקשר זה אציין כי, מעיון בהסכם הלוואת משכנתא מתאריך 10/6/83 מבנק לפתוח ולמשכנתאות בע"מ ע"ס 925,000, עולה כי מדובר במפורש על משכנתא לצורך רכישת דירה ולא על רכישת מגרש. הנתבעת מס' 2 אף היא חתומה על המשכנתא בתור ערבה. כמו כן בהתאם לאישור מבנק דיסקונט( לשעבר בנק לפיתוח ולמשכנתאות) נרשמה משכנתא על הדירה .

82. תימוכין נוסף לגרסת התובע ,נמצא בגרסת ועמדת עמידר כי ,נפלה טעות במדידה שערך מודד מטעם עמידר, טעות שגרמה לרישום זכויות התובעים 1,2 בשטח 225 מ"ר במקום 320 מ"ר , שכן זכויותיו אמורים להיות בשטח 320 מ"ר, דבר שמתיישב עם גרסתו לעסקת מכר דירה בשטח 320 מ"ר. אתייחס לכך בהמשך.

גרסת הנתבעות-

83. מנגד, הנתבעות לא הוכיחו גרסתן ולא הצליחה להפריך גרסת התובע.

א. לשיטת הנתבעת מס' 1 , בשנת 1984 או 1983 העניקו היא ובעלה המנוח לבנם התובע ,מגרש פנוי בגודל 225 מ"ר לצורכי בנייה בהתאם לבקשתו, כשהם החזיקו בדירה שרכשו מעמידר וגם בדירה אותה רכשו ממשפחת ס' ,וכך התגוררו באופן ששתי הדירות אוחדו ושימשו כדירת מגורים אחת במשך עשרות שנים. הם העניקו לתובע רק שטח, בטח לא דירה, לא בתמורה ולא במתנה. היא לא ידעה ולא שמעה על הסכם המכר של הדירה , ואף לשיטתה מדובר בהסכם מכר פיקטיבי ,למראית עין, ככל הנראה לשם נטילת משכנתא עבור בניית התוספת בשטח 220 מ"ר. התובע לא הוכיח תשלום התמורה לא את הסך של 75,000 שקל ישן , ולא כי השיק הופקד בחשבון המנוח.

ב. הנתבעת מס' 2 בתורה מסרה בכתבי הטענות ובתצהירה גרסה תומכת לזו של אימה .

לשיטתה, מעולם לא שמעה מהוריה שהם מכרו את אחת הדירות לתובע כטענתו במיליון שקל. התובע לא העביר תמורה לאם ולא לאב.. הנתבעת מס' 2 חתמה על משכנתא לבנייה על שטח של 220 מ"ר, אף אחד לא אמר לה שהיא חותמת על משכנתא לרכישת אחת הדירות.

84. הגרסה הנ"ל שההורים העניקו לתובע שטח פנוי ולא מכרו דירה , אינה מתיישבת עם האמור בהסכמים כמפורט לעיל, כך שמדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

85. הגרסה כי מדובר בהסכם מכר פיקטיבי ו/או למראית עין , לא הוכחה.

ראשית, טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענות אחרות ,כמו הטענה שהנתבעות לא ידעו על עסקת המכר הנטענת ( עמ56 -57) , ולא עם הטענה כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב, ולא ידע על מה החתימו אותו ,ולא עם סימני השאלה שהועלו בסיכומים של הנתבעת מס' 1, באם לאור מצבו בריאותי-נפשי היה כשיר המנוח לחתום על הסכם ,כשהוא סובל מסכיזופרניה והפרעות?

שנית, סעיף 13 לחוק החוזים, קובע "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". באשר "מטרתו של חוזה למראית עין הינה להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על-פי המוסכם בין הצדדים לחוזה אינו משקף מצב משפטי אמיתי."( ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה נ' רות בוחסירה,(וע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י )

במקרה דנן, היות והנתבעות לא היו צד להסכם מכר ואף לא ידעו על קיומו , אינן יכולות לטעון כי מדובר בהסכם למראית עין; הן לא יכולות להעיד על כוונה אמיתית של ההסכם –הסמויה, לעומת כוונה מוצהרת שבהסכם.

שלישית, הנתבעות לא הגישו כל תביעה לביטול הסכם המכר , אם בטענה כי מדובר בחוזה למראית עין, או שהאב המנוח לא הבין על מה הוא חותם, והעלו הטענות לא במקשה אחת, ובאופן כללי וסתמי.

86. הגרסה כי ,מדובר בהסכם פיקטיבי בכדי לאפשר לתובע לקבל משכנתא לצורך בניית ביתו-התוספת- והגרסה כי כספי השיק /כספי משכנתא שימשו את התובע לצורך בניית ביתו ולא שולמו למנוח ,לא הוכחו . התובע הכחיש בתוקף הטענה כי לא שילם תמורה, והטענה כי המשכנתא ניטלה לצורך הבנייה ולא עבור המכר. עדות הנתבעות כי הן יודעת שכספי משכנתא שימשו התובע לבניית ביתו, אינן משכנעות ואינן מספקות ולא השאירו רושם חיובי ואמין בהקשר זה (עמ'57ש17-30) מדובר בספוקולציות ,ולא ידיעה של ממש לאן הועברו הכספים , מה גם שאין להן כל תימוכין חיצוני אובייקטיבי, מלבד העלאת הטענה.

87. לא מצאתי במסמכי הבנק שהוגשו לתיק, ראיה שהשיק הופקד לחשבון התובע או מי מטעמו.

הנתבעת מס' 1 מפנה למכתב הבנק - מתאריך 10/12/18 (צורף לתצהיר הנתבעת מס' 1 ) ולפיו מעיון בספח השיק ניתן להבין כי הועמדה הלוואה אשר נועדה לפרוע הלוואת אחרת על שם המנוח, אשר ככל הנראה התנהלה גם היא בבנק לפתוח ולמשכנתאות".

לשיטת הנתבעת מס' 1 בעלה המנוח לא לקח שום הלוואה והדבר מעיד כי, הכספים הועברו בסופו של יום לבנה התובע . אין בידי לקבל טיעון זה.

ראשית, הבנק ציין באותו מכתב כי :"לא עלה בידינו לאתר נתונים מלפני 30 שנים".

שנית, התובע הסביר כי מדובר בהלוואות שהוא ואשתו לקחו,הלוואה בסך של 115,000 והלוואה בסך של 610,000 שקל ישן וביחד הסך של 925,000 שקל ישן, והכסף הועבר מהבנק ישירות לאב האב המנוח בשיק ( עמ'9ש23-26), (עמ10ש6-9) .

שלישית, התובע צירף לתצהירו המשלים מכתב הבהרה מהבנק מתאריך 16/2/20 ולפיו: " "1.מכתבי מיום 10/12/2018 ניתן בהסתייגות ובהתחשב בזהות בשמות של המעורבים

(פנחס יהודה) ובהעדר תעודות זהות על גבי השיק והספח.

2.בספח מצויינים מספרי הלוואה ופיקדון אשר התנהלו על שם האב המנוח התובע ואשתו,

השיק נועד למשיכת הכספים מהפיקדון לפקודת האב המנוח . .

3.בחלוף הזמן אין באפשרותנו לדעת היכן הופקד הכסף"

כך שאין במכתב הבנק מיום 10/12/2018 ,כדי לסייע להנתבעת מס' 1.

88. לתיק הוגשו תדפיסי חשבון הבנק של המנוח האב המנוח.

עובדת בנק הפועלים גב רעות נהרי פרידמן,הציגה דפי חשבון הבנק של המנוח , בחשבון מס'130606 על שם פנחס יהודה, בנק הפועלים סניף X- מתאריך 30/6/1993 עד 31/1/2002 (ת/5) .מדובר בתקופת של החשבון כעשר שנים אחרי תשלום התמורה ועל כן תדפיסים אלה לא יועילו לברר באם אכן השיק הופקד לחשבון המנוח.

נציגת הבנק הפועלים X- גב יפעת אפרו, מסרה כי הזמינה את תדפיסי חשבון הבנק של המנוח משנת 1983 מהארכיון, לדבריה, אפשר להפקיד את השיק רק לחשבון המוטב ולא לחשבון אחר ; היא הוסיפה כי לא בדקה אם השיק הופקד לחשבון או נפרע לחשבון, אך היא יכולה להגיד שאם זה לא מופיע בתדפיסים זאת אומרת שלא הופקד ..(עמ60ש16-33).

לשיטת ב"כ הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 מעיון בתדפיס חשבון הבנק של המנוח כי השיק לא הופקד לחשבון. מנגד, ב"כ התובע טענה כי מדובר במסמכים חלקיים ישנים, לא סדירים ואין הם יכולים לשקף את כל הפעולות שבוצעו בחשבון.

מעיון בתדפיסים (הוגשו ידנית ) משנת 1/1983 עולה כי ,אין מדובר בתדפיס תנועות בחשבון של המנוח , באופן סדיר , אלא ריכוז של תנועות בחשבונות הבנק ,לרבות חשבון המנוח וחשבונות אנשים אחרים , מדובר במסמכים שאינם ברורים ואינם סדירים. כך שלא ניתן לעקוב אחר כל התנועות בחשבון המנוח החל מתקופה זו, בכדי לברר באם השיק הופקד לחשבון המנוח ובאם לאו.

89. בנסיבות הענין, אין לזקוף העדר אישור בדבר הפקדת השיק בסך של 925,000 ₪ בחשבון האב המנוח לחובת התובע, ואין ללמוד מכך שלא היה תשלום תמורה . מטבע הדברים, במהלך השנים, מסמכים אובדים או לא נשמרים.; אין זה סביר לבקש שמירת מסמכים למשך עשרות שנים שמא יבוא יום ונצטרך אותם, במיוחד ביחסים בין בני משפחה אחת. כך במקרה דנן כאשר מדובר בעסקה משנות השמונים ולא סביר לבקש מסמכים כיום כחלוף כ38 שנים מאז.

90. לא מצאתי גם בעדות הנתבעת מס' 2 חיזוק לגרסה של הנתבעת מס' 1, הנתבעת מס' 2 נחקרה אך עדותה בעניין זה לא הותירה בי רושם חיובי ולא שוכנעתי בה כלל, התרשמתי כי הנתבעת מס' 2 מכוונת מטרה שהתובע לא יקבל את הדירה , והיא זאת אשר עומדת בעיקר מאחורי הטענות נגד התובע בדירה ב'. בחקירתה ,עדותה ידעה שינויים ותוספות ואף נפלו בה סתירות, כך מסרה:

"אני רוצה להבין, מי אמר לך שהם העבירו לו במתנה ולא מכרו לו?

ת. אני הייתי שם.

בת כמה היית?

ת. אני ילידת 61.

ש.את אומרת כשהם החליטו לתת לתובע את המגרש, הם שיתפו אותך?

ת. כן אמרו הוא רוצה לבנות ושאני אחתום לו על משכנתא לבניית הוילה שלו אך ורק

ש. את מדברת על משכנתא.האם ידוע על איזה מסמך שאמא ואבא חתמו ביחד לתובע שהם מעניקים לו את ה 225 מטר האלה.יש מסמך כזה?

ת. מה זאת אומרת

ש. כשמעבירים זכויות יש מסמך שצריך להיות?

ת. לא ראיתי שום מסמך" .(עמ41ש10-20).

בהמשך שינתה הנתבעת מס' 2 את גרסתה וטענה כי היא מכירה את ההסכמים ואף הייתה עם עו"ד:

"ש. בתצהירים של התובע אנו צרפנו את הסכם בין אבא לתובע מיום 6/8/83?

ת. אני הייתי שם עם עוה"ד ישראל פז. אני מכירה את ההסכמים משנת 83, זה מתייחס אך ורק לשטח של 225 בגינה שהיה שם מחסן.

ש. כשאבא שלך הלך לעו"ד פז הוא אמר שהוא הולך לחתום ולתת לתובע?

ת. אבא אמר לו במפורש שהוא נותן לו את זה במתנה למראית עין ורק את השטח של 225 מ', אבא אמר לו במפורש שהוא נותן לו את השטח בלבד ללא קשר לדירות של ההורים. גם אמא אמרה ככה".(עמ41ש24-30).

בהמשך, מסרה הנתבעת מס' 2 גרסה אחרת כי לא היתה עם ההורים אצל עו"ד:

"ש. את אומרת שאת ידעת שהם הולכים להעביר לו את הזכויות במגרש,שהם הולכים לעו"ד ושיתפו אותך בכך, למה לא התלווית להורים לעו"ד?

ת כי עבדתי והייתי מפרנסת יחידה. הייתי חד הורית ,גידלתי את הילדה לבד בלי אבא ".

( עמ' 44 שורות 3-5).

בהמשך הופנתה הנתבעת מס' 2 שוב להסכם מכר בין התובע לאביו המנוח, והיא עמדה שוב כי ההסכם מתייחס לשטח 220 ולא לדירה (עמ42ש5-15) ואף העלתה טענות חדשות :" "יש פה קומבינות תראי כמה יש פה מחיקות באיקסים. צריכים להוציא את העותק המקורי , הוציאו גם צ'ק מזויף ויש 0 בחשבון של ההורים שלי. יש מרמה ויש פה זיופים. מה עם כל המחיקות". (עמ42ש15-18).

ובהמשך " אבא שלי לא ידע קרוא וכתוב וזה לא נכון. המסמכים מזויפים".(עמ43ש14-16).

91. הנתבעת מס' 2 אישרה בחקירתה כי ,היא חתומה כערבה על מסמכי המשכנתא שקיבלו התובע ואליס מתאריך 10/6/83 מבנק לפתוח ולמשכנתאות בע"מ , על סך של 925,000 (עמ' 44 שורות 9-10),אך היא ניסתה בחקירתה להסביר כי היא חתמה על משכנתא לצורך בניית התוספת ולא לצורך רכישת הדירה (עמ41ש15, עמ42ש1-3, עמ43ש17-34 , עמ44ש15-20, 9-10).

קשה להלום גרסה זו של הנתבעת מס' 2, שאינה מתיישבת עם מסמכי המשכנתא המתייחסים מפורשות לרכישת דירה . הנתבעת מס' 2 שנחקרה גם בעניין זה לא ידעה לתת הסבר סביר:

"ש. את מאשרת שחתמת לו על מסמכי המשכנתא?

ת. כן, לא ידעתי.

ש. אני רואה שההלואה נלקחה לצורך רכשת דירה, מפנה אותך לנספחי בתצהיר התובע....זה

הסכם את חתמת עליו, את אומרת שלא ידעת על מה חתמת?

ת. אני יודעת שאני חתמתי על הלוואת משכנתא. על המליון שהוא טוען. אז ממה הוא בנה

את הבית? מזה".(עמ44ש9-14).

בנוסף, גרסה נוספת זו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 בתצהירים שלהן, ולפיה תוספת הבניה מומנה מכספי האם הנתבעת מס' 1.

92. לא מצאתי בעדות בן זוגה של הנתבעת מס' 2 כדי לסייע בענין הסכם המכר, הוא הגיש תצהיר ונחקר בפני , , מסר גרסה קצרה , תומכת לכאורה לזו של הנתבעות, בעיקר לענין משפחת הנתבעת מס' 1 כמשפחה רגילה לכל דבר, לענין מצב המנוח ותפקיד הנתבעת מס' 1, ולענין הבית בו גרו כבית אחד; העד נחקר בפניי; לא ידע למסור עדות ספונטאנית וכנה, והיה ברור כי עדותו היתה מוטה ומכוונת מטרה לתמוך בגרסת הנתבעות . בכל מקרה ,לא מצאתי בעדות זו בכדי לפגום בתוקף הסכם המכר, שכן הוא לא היה מעורב בעסקה של המנוח עם התובע בשנת 1983 (עמ31ש25-30).כך גם עדותה של הבת של הנתבעת מס' 2.

93. שני הצדדים העלו טענות נוספות בניסיון שכל צד יוכיח גרסתו הוא ולהפריך את גרסת האחר.אך לא מצאתי בכל אלה בכדי לפגום בתוקפו של הסכם המכר:

א. ידיעת הנתבעת מס' 1 על הסכם המכר-

לשיטת התובע, הנתבעת מס' 1 ידעה על הסכם המכר , ומנגד הנתבעת מס' 1 הכחישה זאת.

התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבעת מס' 1 ידעה על עסקת המכר של הדירה ; וכך גם אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מס' 1 כי לא יתכן שהדירה נמכרה ללא הסכמתה.

האב המנוח היה הבעלים הרשום של שתי הדירות ,וכעיקרון היה יכול לעשות ברכושו כרצונו, גם בלי ידיעת והסכמת הנתבעת מס' 1, ואין בכך בכדי לפגום בעסקת המכר , ובפרט שהמנוח מכר חצי מהזכויות שלו, קרי דירה אחת ולא שתי הדירות, כך שהוא לא פגע בחלקה של הנתבעת מס' 1, מכוח חזקת השיתוף.

ב. מגורי התובע בדירה ב'-

בניסיון לתקוף את תוקפו של הסכם המכר טענו הנתבעות כי התובע לא גר בדירה ב'.

לשיטת הנתבעת מס' 1 התובע מעולם לא גר בדירה ב' בצד הצפוני, הוא התגורר בשכירות של "עמידר", במקום אחר, ואח"כ בנה את התוספת בשטח ליד הבית הדו משפחתי, ועבר להתגורר שם.

מנגד לשיטת התובע, הוא התגורר בדירת עמידר בשכירות מיום 28/8/75 ועד ליום 27/8/84 ולראיה צירף לתצהירו המשלים, אישור מעמידר מתאריך 16/2/20; כשעזב את דירת "עמידר", הוא התגורר בדירה אשר רכש מאביו, למשך תקופה ,יחד עם אשתו ומשפחתו ,עד שבנה את התוספת ואז עבר להתגורר בתוספת; היתר הבניה ניתן בתאריך 5/1/84 ועבודות תוספת הבנייה היו בין השנים 1986-1984 .

לא הובאו בפני ראיות אם אכן התובע התגורר תקופה מסוימת בדירה ב', אך גם בהעדר מגורים בדירה זו ,אין בכך בכדי לפגום בתוקף הסכם המכר של הדירה ב'.

ג. שימוש בדירה ב' לאחר פטירת האב-

לשיטת התובע , לאחר פטירת האב המנוח ב2002, הוא זה אשר עשה שימוש בדירה ב' הצפונית. אמו לא גרה בדירה זו , אלא היא גרה בדירה א' הדרומית. בדירה ב', גרו לפעמים הילדים שלו , ואח"כ השכיר אותה לחבר שלו , אך לא קבל ממנו שכירות (עמ11ש19-27); התובע לא הביא ראיות לעניין השימוש אשר עשה בדירה ב' לאחר פטירת האב ו/או לאחר שהנתבעת מס' 1 עברה לבית האבות.

עם זאת, בדיון במסגרת צו ההגנה מיום 26/10/2014 במסגרת תיק ה"ט 40772-10-14 מסרה הנתבעת מס' 1 :" אני נמצאת בסיעודי, אני גם בעל הבית, בית שלי שיש בו חדר אחד בשיכון א' .הבן שלי X גר לידי. אני מגישה תמונה שמראה לביהמ"ש (הוגש וסומן מ/1) אני מאשרת שאני מתגוררת בצד השמאלי והבית שלו מצד הימיני של התמונה".

כך שהנתבעת מס' 1 עצמה מתייחסת לדירה ב' הדרומית כדירה שלה ולא לכל הבית הדו משפחתי.

יתר על כן העד בן זוגה של הנתבעת מס' 2 מסר כי הוא עבר לגור בדירה הדרומית, ברשות הנתבעות (עמ33ש4-20) (עמ34ש11-13); גם הנתבעת מס' 1 מסרה בתצהירה כי היא הסכימה לגיסה לגור בדירה.

גם מעיון בצווי ההגנה אשר התנהלו בין הצדדים עולה כי, המחלוקת ביניהם הייתה לעניין השימוש שיעשה כל צד התובע או הנתבעת מס' 2 ,בדירה בה התגוררה האם.

גם הנתבעת מס' 2 אישרה בחקירתה כי לאחר פטירת האב והעברת האם הנתבעת מס' 1 למרכז סיעודי הוא ביקש לממש את זכותו בדירה ( עמ' 45 שורות 16-28) . התובע אף אטם את הדלת בין הדירות, (עמ48ש1-2).ראה גם עדות הנכדה (עמ29ש-34).

ד. מקורות המימון-

לא מקובלת עליי טענת הנתבעת מס' 1 בסיכומיה כי, להתובע אין הסבר מניח הדעת, כיצד ייתכן שנטל משכנתא עבור רכישת הדירה בגודל 30 מ"ר , ועבור הבית שבנה בגודל 80 מ"ר לא היה צריך הוא ליטול משכנתא, ובאילו מקורות מימון הקים את הבית שבנה בגודל 80 מ"ר;

התובע כן נתן הסבר סביר בעדותו לכך. לדבריו, לגבי הדירה שרכש, היה לו כסף אך לא מליון שקל ולכן נטל הלוואות, (עמ22ש19-27) ולגבי תוספת הבנייה, הסביר כי בנה התוספת תוך 3 שנים, לא זוכר עלות עבודות הבנייה, אך הוא שילם עלויות מכספי פיצויים שקיבל בעת התפטרות מעבודתו, והיה לו כסף בנפרד. הוא בעצמו בעל מקצוע, ועשה בעצמו חלק מהעבודות. (עמ23ש1-6).

בנוסף אציין כי, הנתבעות טענו בתצהיר שלהן שעבודות בניית התוספת מומנה מכספי האם הנתבעת מס' 1 עצמה.

ה. חיבור הדירות-

הנתבעת מס' 1 טענה לחיבור שתי הדירות ליחידה אחת באמצעות פתח דלת בקיר המשותף, ואילו לשיטת התובע מדובר בדירות צמודות אך נפרדות.

לא הוכח בפני כי שתי הדירות הפכו לדירת מגורים אחת.

התובע חזר הדגיש בחקירתו כי, מדובר בשתי דירות צמודות נפרדות (עמ8ש21,28).כן התברר מהעדויות של הנתבעת מס' 1 והתובע כי בכל דירה יש שעון בנפרד(עמ17ש6-7) (עמ'59ש30-33), התובע צירף לתצהיר כנספח ח-תמונה של שני שעוני מים; אף מעיון בתמונה שצירפה הנתבעת מס' 1 לתצהירה כנספח א, ניתן להתרשם כי מדובר בשתי דירות צמודות נפרדות עם כניסה נפרדת כל אחת.

אמנם כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעת מס' 1 השתמשה בשתי הדירות הצמודות והייתה בניהם דלת מקשרת; עם זאת, לא הוכח בפני כי שתי הדירות אוחדו והפכו לדירת מגורים אחת, קרי כניסה אחת, מטבח אחד, שירותים וכו'. מצב זה של שתי דירות צמודות ונפרדות מתיישב יותר עם גרסת התובע למכירת דירה אחת משתי הדירות, ולא למכירת חלק מדירת המגורים כטענת הנתבעת מס' 1 בסיכומיה.

ו. תוספת הבניה אינה צמודה לדירה ב'

לשיטת הנתבעת מס' 1, תוספת הבנייה של התובע אינה צמודה לשתי הדירות הצמודות .התובע אישר בחקירתו כי לפני כ- 12 שנים בערך בנה חומה בגובה של 80 ס"מ, בין הדירה בה מתגורר בה ( תוספת הבניה) לבין הדירה ב'-הצפונית (עמ'18ש1-4, עמ17ש32-35). אך לא מצאתי בכך בכדי לפגום בהסכם המכר.

94. לסיכום, מקובלת עליי גרסת התובע לעניין עסקת המכר וכי מגיע לו זכויות בשטח של 320 מ"ר, אשר נתמכת במסמכים בכתב כמפורט לעיל. חיזוק לגרסה זו נמצא בגרסת עמידר כי נפלה טעות בתשריט המדידה וברישום בלשכת רישום המקרקעין, כפי שאפרט להלן.

תמש 52564-01-18

תביעה לתיקון רישום בפנקס המקרקעין-

95. לשיטת התובע, נפלה טעות במדידה שערך מודד מטעם עמידר בשנת 1993, ומשכך יש להורות

על התיקון של התשריט אשר הוגש לרישום בפנקס רישום המקרקעין, באופן שיירשם כי זכויותיהם של התובע ואליס, הם 320מ"ר ולא 225מ"ר, כמופיע בתשריט הקיים בפנקס המקרקעין. עוד טען התובע כי הוא גילה את הטעות של "עמידר" לפני כ4 שנים, כשרצה לשפץ ופעל להוצאת צו ירושה של אביו המנוח , אז גילה שנפלה טעות ברישומי הטאבו; הוא פנה לעמידר והם הודו בטעות ואמרו לו שיפעלו לתקן את הטעות על ידי עורכי דין שלהם. התובע המתין לעמידר שיטפלו בזה ,וכשהם נתקבלו בסירוב של אחותו ואמו לחתום על תיקון הטעות, הודיעו לו שאינם יכולים לבצע את התיקון, ואז מיד התחיל לנקוט בהליכים משפטיים גם לבית המשפט המחוזי וגם בתיק שבנדון.

96. מנגד, הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 מבקשות לדחות תביעת תיקון. לשיטתן, אין טעות ולא יכולה להיות

טעות; משמדובר במקרקעין מוסדרים ושעה שהרישום בפנקסי המקרקעין גלוי לציבור, אז התובע לא יכול להישמע בטענה כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על הטעות, הוא היה יכול לגלות "בקלות רבה" את "הטעות בפנקסים, ובפרט שהוא ביצע מספר פעולות בלשכת רישום מקרקעין: נרשמה משכנתא, התובע הספיק גם לסלק את המשכנתא ואף להסירה מהרישומים בפנקס המקרקעין עוד ב2008, ואף הספיק לרשום צו ירושה שניתן ע"ש המנוח בשנת 2014. טענות לשגיאה לאחר כ25 שנים לאחר שהמודד ביצע המדידה, הנה בחוסר תום לב מבוהק ולא תישמע. המרשם במקרקעין המוסדרים הוא רב חשיבות., תוך הפנייה לסעיף125(א) לחוק המקרקעין, ובמקרה דנן, כן ביהמ"ש מתבקש להידרש לשיהוי הניכר בהגשת התביעה.

הכרעה

97. סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע לאמור:

(א)רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. (ב)רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו".

לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חשיבות הרישום בפנקסים , עם זאת בנסיבות מקרה דנן, שוכנעתי כי קמה עילה המהנתבעת מס' 1 תיקון הרישום.

98. בנסיבות מקרה דנן, שוכנעתי יותר בגרסת התובע לפיה אכן נפלה טעות במדידה ובתשריט אשר הוגש לרישום בפנקס המקרקעין, גרסה זו של התובע לא נתערערה ולא הופרכה, ואני מקבלת אותה, והיא נתמכת בגרסת עמידר.

א. התובע מסר גרסה הגיונית סבירה ומפורטת.

התובע ' הצהיר, כי מהלך שנת 1993 בערך, החלה "עמידר" ברישום דירות שבבעלותה בלשכת רישום המקרקעין, המודד מטעם עמידר בצע את המדידה מבלי שהתובע או מי מטעמו היו מודעים לכך. ולימים נמצא כי תשריט החלוקה שהוגש לרישום ע"י "עמידר" , אינו משקף נאמנה את חלוקת השטחים בחלקה בהתאם לחוזי החכירה , ובעצם נרשמו לתובע זכויות בשטח של 225 מ"ר במקום 320 מ"ר . התובע פנה ל"עמידר" וזו התחייבה לבצע את התיקון הנדרש . התובע נחקר וגרסתו לא נסתרה ( עמ8ש29-309 , עמ11ש13-14 , עמ13ש17-19).

התובע צירף לתצהיר מסמכים מטעם עמידר המודים בטעות (נסח יט), מכתבים מטעם עמידר מיום 11/12/16 ומיום 8/1/2017 המתייחסים לטעות המודד וכי ,בהתאם לחוזי החכירה כל מחזיק אמור לקבל 320 מ"ר(סה"כ שטח חלקה 640מ"ר).וכן תשריט של עמידר למצב החדש.

ב. בנוסף, לא מצאתי לדחות את התביעה ,מחמת התיישנות או שיהוי.

אמנם תאריך עריכת תשריט המדידה הוא 15/12/93, והתביעה לתיקון רישום בפנקס המקרקעין, הוגשה ב1/2018, אולם לדעתי, עילת התביעה כאן נולדה בשעה שנודע לתובע על הטעות בתשריט המדידה; וכאן אני מקבלת גרסת התובע לפיה הוא גילה את הטעות לפני כ4 שנים בלבד; לא הוכח בפני כי התובע היה נוכח בעת ביצוע התשריט או נחשף לתשריט במועד מוקדם יותר. בנוסף, מעיון בפנקס רישום המקרקעין עולה כי המקרקעין נרשמו על שם התבועים 1,2 1/2 כל אחד, בהתאם לתשריט המסומן בצבע צהוב, ועל שם האב המנוח בשלמות בהתאם לתשריט המסמן בצבע ירוק, אין פירוט בפנקס לגבי השטחים והחלקים של הצדדים ,החלק המסומן בצהוב או החלק המסמן בירוק , ויש הפניה לסימון בתשריט המדידה. יתר על כן מעיון במרשם לא ניתן לראות את התשריט עצמו, ועל כן גם אם המרשם פתוח לעיון הציבור וגם אם התובע ביצע פעולות במרשם , לא ניתן לקבוע כי אז הוא גילה את הטעות בתשריט; התובע נחקר לעניין זה וגרסתו לא נסתרה (עמ11ש15-18).

99. חיזוק לגרסת התובע נמצא בעמדת עמידר.

א. עמידר עצמה הגישה כתב הגנה בו מסרה גרסה מפורטת ותומכת לזו של התובע, לעניין טעות

המודד, מקור הטעות ונכונותה לתקן את הטעות.

לפי גרסת עמידר עולה כי, אכן יש ממש בתביעה זו וכי נעשתה שגיאה על ידי המודד שהכין את התשריט שעל פיו נרשמו זכויות החוכרים בחלקה. במקור, , עמד על החלקה אך ורק הבית הניצב כיום על חלקהX לתשריט המדידה. הבית היה דו משפחתי, היינו הוא היווה שתי יחידות דיור זהות בגודלן ובשטחן, בנסיבות אלה, לכל יחידת דיור יש זכות למחצית משטח החלקה , היינו 320 מ"ר מהחלקה ששטחה הוא כידוע 640 מ"ר. ולראיה למצב במקור צירפה עמידר מסמכים שונים-נספחים א-ב; עמידר ציינה גם כי ברישומי רשות מקרקעי ישראל, המגרשים רשומים כמגרשים בשטח של 320 מ"ר כ"א, וצרפה לראיה נספח ג'; עוד טענה עמידר, כי לימים נבנה בית נוסף בחלקה , הניצב כיום על חלקה Xב בתשריט המדידה. בית זה אינו בניהול עמידר, ואולם אין בנייתו יכולה לשנות מהעובדה כי במקור לכל אחת משתי הדירות המקוריות ( הדו משפחתי)יש מחצית מהחלקה. כן לטענת עמידר, המודד שנשלח למקום על מנת להכין את תשריט המדידה , סבר ככל הנראה בטעות כי מערך הזכויות הקנייניות בחלקה , הוא על פי הבנוי בשטח, ועל פי השטחים היחסיים השייכים לכל מבנה. על כן, תחת "חלוקת אמצע", של החלקה ועל ידי כך העברת קן דמיוני שהיה חוצה את הבית הניצב על חלקה Xא, הוא העביר קו דמיוני בין שני המבנים: הבית המקורי מזה (Xא) והבית החדש התוספת שנבנתה מזה (Xב).

עמידר מסרה גם כי, הכינה את המסמכים הדרושים לתיקון לצורך הגשתם לרשם המקרקעין, ביניהם תצהירים של כל בעלי זכויות החכירה בחלקה וכן תשריט המצביע על המצב הישן לעומת המצב החדש- לראיה צירפה נספחים ד להגנה.

אולם, לטענת עמידר, גב' אפרתי הנתבעת מס' 2 , סירבה לשתף פעולה ולחתום על המסמכים בשל טענות בנוגעות ליחסים המשפחתיים בין הצדדים. (מכתב מיום 11/12/16צורף כנספח ה' להגנה).

בנסיבות אלה, ציינה עמידר כי היא תפעל על פי כל פסק דין שיינתן על ידי בית משפט זה.

גרסה זו של "עמידר" מקובלת עליי, עמידר נתנה הסבר לטעת במדידה . ולא מצאתי טעם שלא לקבלה. מדובר בגוף "נטרלי" שאין לו כל ענין בסכסוך המשפחתי.

ב. בנוסף, בית המשפט המחוזי בנצרת נתן ביום 15/11/2017 תוקף של פסק דין להסכמות

הצדדים ( התובעים 1,2 מצד ,ועמידר מצד שני) במסגרת , תא 51936-06-17 ; ולפיו

"אכן עובדתית מדובר ברישום בטעות של שטח בגודל של 225 מ"ר כזכויות החכירה של התובעים , שעה שהסכם החכירה שנחתם מולם העניק להם זכויות חכירה בשטח של 320 מ"ר". הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2, לא הצליחו להפריך גרסת התובע ועמידר לעניין הטעות במדידה.

100. מסקנה, אני קובעת כי לתובעים 1,2 מגיעים זכויות בשטח של 320 מ"ר כולל הדירה ב' הצפונית ותוספת הבניה אשר בנה, וכי אכן נפלה טעות בתשריט אשר ביצע המודד מטעם עמידר ואשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין, כך שנרשמו לתובעים 1,2 , זכויות בשטח של 225 מ"ר במקום 320 מ"ר, ואני מורה על תיקון הטעות.

בהינתן כי ,לנתבעת מס' 1 מגיע מחצית מהזכויות בבית הדו משפחתי, כפי שקבעתי לעיל, ובהינתן כי האב המנוח מכר מחצית מהזכויות לתובעים 1,2, יוצא כי לא נשאר בעיזבון האב המנוח זכויות בבית הדו משפחתי. כך שהזכויות בחלקה יירשמו מחצית( הדירה הדרומית) 320 מ"ר לטובת הנתבעת מס' 1 , והדירה הצפונית והתוספת ,320 מ"ר, לטובת התובעים 1,2 בחלקים שווים.

101. הערות לפני סיום

א. הנתבעת מס' 1 בתצהירה עתרה לחייב את התובע בתשלום סכומים ופיצויים שונים, לרבות בגין נזקים שגרם לדירתה וסכומים ששילמו במקומו .אין מקום לדון בטענות אלה במסגרת ההליך כאן. הנתבעת מס' 1 לא הגישה תביעה כספית ,ומדובר בהעלאת טענות באופן כללי וללא ראיות מוצקות,

ב. לענין התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין תמש 60812-02-17.

לאור תוצאה אליה הגעתי לפיה, מכוח חזקת שיתוף, הנתבעת מס' 1 תירשם כבעלת הזכויות מהזכויות בדירה א –דרומית בבית הדו משפחתי בשטח של 320 מ"ר, התובעים 1,2 יירשמו כבעלי הזכויות בדירה ב' הצפונית ובשטח של 320 מ"ר, כך למעשה מתייתרת התביעה שהגישו התובעים 1,2 , לפירוק השיתוף בדירה הדרומית לרבות כל הסעדים כולל דמי השימוש.

סוף דבר

102. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן :

א. אני מקבלת את התביעה של הנתבעת מס' 1 בתמ"ש 13350-08-17, בענין זכויותיה מכוח חזקת השיתוף, וקובעת כי הנתבעת מס' 1 זכאית להירשם כבעלת הזכויות במחצית המקרקעין הידועים כ X, באופן שחלקה של הנתבעת מס' 1 הוא בשטח 320 מ"ר הכולל הדירה הדרומית בבית הדו משפחתי.

ב. התובעים 1,2 רשאים להירשם כבעלי הזכויות במחצית המקרקעין הנ"ל בשטח 320 מ"ר כולל הדירה הצפונית בבית הדו משפחתי ,וזאת מכוח הסכם המכר עם האב המנוח ומכוח הסכם החכירה עם המינהל.

ג. אני מקבלת את התביעה של התובעים 1,2 תמ"ש 52564-01-18 לתיקון הטעות בתשריט החלוקה מטעם עמידר ולתיקון הרישום בפנקס רשם המקרקעין , באופן שהתשריט והרישום יישקפו את הזכויות של החוכרים ( התובעים 1,2 – 320 מ"ר כולל הדירה הצפונית).

ד. אני מורה לעמידר להגיש תשריט מתוקן בהתאם לאמור לעיל תוך 60 יום,וכי התשריט יירשם בלשכת רישום המקרקעין.

ה. אני מורה לרשם המקרקעין לתקן את הרישום כדלקמן :

יימחק צו הירושה אשר נרשם על חלקו של האב המנוח .

לתקן את הרישום של המקרקעין, באופן שהתובעים 1,2 יירשמו כבעלי זכויות החכירה במחצית המקרקעין 320 מ"ר כולל הדירה הצפונית, בהתאם לתשריט מדידה מתוקן אשר יוגש ע"י עמידר.והנתבעת מס' 1 תירשם כבעלת זכויות החכירה במחצית המקרקעין ( 320 מ"ר כולל הדירה הדרומית),

ו. התביעה לפירוק שיתוף –תמש 60812-02-17-נדחית.

ז. לאור התוצאה אליה הגעתי כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבא כוח הצדדים, ותסגור התיקים בכותרת.

( ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים).

ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ב, 28 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.

35 מתוך 35