ביהמ"ש לענייני משפחה בחדרה, השופטת יפעת שקדי שץ: פס"ד העוסק בפינוי נכס מקרקעין, חיוב דמי שימוש, קביעת פיצוי שאינו מוסכם, השבת כספים ועוד והחלטה בבקשה להיפוך סדר הבאת הראיות (תמ"ש 52970-01-20 ועוד)

פסק דין זה מכריע במחלוקות בין הצדדים במסגרת חמישה הליכים:

תמ"ש 52970-01-20 שהגיש מר פלוני ז"ל ("האח") נגד גב' אלמונית, אחותו ("האחות") ונגד גב' פלונית, אמו ("האֵם") במסגרתה ביקש להורות על סילוק ידי הנתבעות מדירת המגורים המצויה ברחוב --------------, --------- ("הדירה ב------") ("תביעת הפינוי").

תמ"ש 54599-01-20 שהגיש האח נגד האחות והאֵם במסגרתה נתבעו דמי שימוש עבור השימוש של הנתבעות בדירה ב---- ("התביעה לדמי שימוש").

תמ"ש 30676-03-20 שהגיש האח נגד האחות והאֵם במסגרתה נתבע סך של 240,000 ש"ח אשר ניתנו לאֵם בהלוואה לשם רכישת דירה המצויה ברחוב ----------- ("דירת עמידר") בהסתמך על התחייבות האֵם להוריש לאח את הדירה האמורה ("התביעה הכספית").

תמ"ש 61305-06-20 שהגישה האֵם נגד האח במסגרתה ביקשה האֵם כי בית המשפט יצהיר על זכות מגורים עד יומה האחרון בדירה ב---- בשל השקעה כספית בשיעור של 40% ברכישתה ובשל הסכם המסדיר את זכות מגוריה בדירה ("התביעה לסעד הצהרתי").

תמ"ש 863-08-20 שהגישה האֵם נגד האח להשבת כספים ורכוש בשווי כולל של 163,425 ש"ח ("התביעה להשבה").

בשלבי סיום כתיבת פסק הדין, ביום 17.4.2022, הגישה ב"כ האֵם הודעה על פטירת האח. ב"כ האח הודיע, כי בהתאם לצוואתו הנוטריונית של האח ובהתאם לייפוי כח המסדיר את הייצוג, בת זוגו של האח המנוח, גב' ר', נכנסת בנעליו בכל הנוגע לתביעות התלויות ועומדות.

לאור השלב בו מצוי ההליך (בעת כתיבת פסק הדין, שעה שכבר נשמעו כל העדויות והוגשו הסיכומים) איני סבורה שיש לעכב את פסק הדין עד לקביעת זהותו של הגורם שיכנס בנעלי האח ועל כן, ניתן בזאת פסק הדין.

מאחר שטרם ניתן צו קיום צוואה, אין בפסק דין זה כדי לקבוע מי הגורם שיכנס בנעליי מר פלוני ז"ל, ופסק הדין מתייחס למר פלוני ז"ל, כאשר החיובים יחולו על עזבונו.

מבנה פסק הדין:

בפתח הדברים אסקור הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים ואשר יש להם נגיעה להליכים הדורשים הכרעה כעת ולאחר מכן אפרט את הטענות בתביעות בהתאם לסדר הגשתן, כאשר הדיון בתביעות לגופן יעשה במאוחד, בהתאם למסכת העניינים הדורשת הכרעה.

רקע עובדתי ופירוט ההליכים הקודמים:

1. במהלך שנת 2014 הוגשו שתי תביעות רלבנטיות להליכים העומדים להכרעה בפניי כעת:

הראשונה, תמ"ש 19069-12-14 במסגרתה תבעו האֵם והאח את מר א', בנה של האחות ("הנכד") וגב' ג', רעייתו. התובעים טענו, כי הלוו לנתבעים סך כולל של 252,000 ש"ח לצורך רכישת דירה ב------- וביקשו מתן סעד של השבת כספי ההלוואה.

השניה, תמ"ש 63698-12-14 במסגרתה תבעו האֵם והאח את הנכד והאחות. במסגרת הליך זה התבקש סעד הצהרתי בעניין בעלותו של האח במחצית הזכויות בדירה ב---- מאחר והשתתף ברכישתה, יחד עם האֵם, בשיעור של 52,000 דולר מתוך סך כולל של 70,000 דולר.

1. הצדדים ניהלו הליך גישור בסיועה של המגשרת כבוד השופטת בדימוס ט' קופלמן פרדו במסגרתו חתמו על הסכם פשרה.

ההסכם הוגש לבית המשפט ביום 21.5.2015 אולם בדיון שנקבע לאישור ההסכם (ביום 21.7.2015) התברר כי נותרו מחלוקות. ההסכם לא אושר וההליכים נקבעו להמשך בירור ונקבעה ישיבת הוכחות.

בעקבות זאת שבו הצדדים למגשרת וגובשה הסכמה נוספת שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 6.8.2015.

בדיון בו נקבע שיאושר ההסכם הסתבר, כי האחות אינה מאשרת את ההסכמות (דיון שהתקיים ביום 20.9.2015). משכך, נקבעו ההליכים שוב להמשך בירור ונקבע מועד לישיבת הוכחות. הצדדים חויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה (בהחלטה מיום 14.10.2015 החיוב בוטל).

ביום 7.10.2015 הוגשה בקשה נוספת לאישור שני הסכמי הגישור. ביום 14.10.2015 התקיים דיון במהלכו אישרו הצדדים את הסכמותיהם ובית המשפט נתן להסכמות תוקף של פסק דין (שני ההסכמים אשר אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין, יחד - "הסכם הפשרה").

בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו הדירה ב---- שייכת לאח; וכי ישולם סך של 130,000 ש"ח לידי הנכד.

נקבע, כי מעבר להסכמות המפורטות אין לצדדים טענות זה כלפי זה וכי ההסכמות מביאות את כלל המחלוקות על סיומן וכי ההסדר מסיים את כל הטענות המחלוקות בין הצדדים בכל הנוגע לדירה ולכספים נשוא ההליכים כאמור ("פסק הדין").

אבהיר, כי מעיון בפרוטוקולים של הדיונים המפורטים עולה, כי הצדדים היו מיוצגים, כי התנהל דיון אשר תורגם לשפה המובנת לצדדים וכי בית המשפט עמד על כל שכל הצדדים יבינו את הוראות ההסכם ויציינו בצורה בהירה כי הוראות ההסכמים ברורות להם.

1. ביום 16.10.2015 נחתם צו בנוסח מוסכם המורה על העברת מלוא הזכויות בדירה ב---- על שם האח.

תביעת הפינוי והתביעה למתן סעד הצהרתי

מאחר וטענות ההגנה בתביעת הפינוי הן למעשה, בפועל, טענות התביעה בתביעה למתן סעד הצהרתי, הדיון בהן יערך במאוחד.

טענות האח

1. בהתאם להוראות הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.10.2015 הדירה ב---- הועברה לבעלותו הבלעדית של האח. הדירה אף נרשמה על שמו בפנקסי הבתים המשותפים.
2. בחודש אוגוסט, 2018 בטענה של רצון לטפל באֵם פלשה האחות לדירה ב---- והתנחלה בה. היא טוענת לבעלות בדירה וסוחטת מהאח כספים כתנאי לעזיבתה את הדירה.
3. בשל הימצאותה של האחות בדירה שלא כדין וניצול מצבה התלותי של האֵם, נאלץ האח לעבור להתגורר במקום אחר.
4. האֵם יכולה היתה לעבור להתגורר בדירת עמידר אשר מושכרת ואשר היא והאחות נהנות מדמי השכירות.
5. במסגרת פסק דין שניתן ביום 6.11.2018 בגדרה של בקשה למתן צו הגנה (ה"ט 1022-11-18) ניתן צו האוסר על האחות להיכנס לדירה ב---- משך שישה חודשים. הצו הופר על ידי האחות.

טענות האֵם

1. לאֵם זכויות בשיעור של 40% בנכס בשל השקעתה סכום של 28,000 דולר ברכישת הדירה. גם אם הזכויות אינן רשומות עליה, מכח השקעתה מתקיים הסכם בין הצדדים כי תהיה לה זכות מגורים בדירה עד יומה האחרון.
2. לאחר רכישת הדירה ב----, היא נרשמה על שמו של הנכד. רישום הזכויות על שם הנכד היה בהסכמת כל המעורבים וסוכם, כי האֵם, אשר התגוררה בדירה זו משך שנים תוכל להתגורר בדירה עד יומה האחרון.
3. בעקבות תביעה שהתנהלה בין האח והנכד, רכש האח את חלקו של הנכד והעביר את הדירה ב---- על שמו. לא שולמו סכומים לאֵם ולא הועבר דבר על חשבון השקעתה בדירה ב----.
4. האח פעל בחוסר תום לב משווע ולא רשם את זכויותיה של האֵם בדירה ב---- וזאת על אף שאישר כי זכויותיה הן בשיעור של 40%. לכל הפחות היה עליו לרשום הערת אזהרה לטובת האֵם בכדי להגן על זכות מגוריה עד יומה האחרון כנגד ויתורה על רישום בעלות ב-40% מהזכויות בנכס.
5. ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בעבר נוהלו ללא נוכחותו של מתורגמן והאח הצהיר לפרוטוקול כי הוא מתרגם לאֵם את המסמכים עליהם נדרשה לחתום. ענין זה עומד בספק בשים לב לאינטרס של האח להשתלט על הדירה ב---- ובאמצעות עושק והטעיה לקבל את זכויותיה של האֵם במסווה של רכישת זכויות הנכד שכן לא יתכן שהאח ירכוש את מלוא הזכויות עבור סך של 13,000 ש"ח. הייצוג של האֵם והאח על ידי אותו עו"ד במסגרת ההליכים הקודמים פגע באינטרסים של האֵם כאשר לא עוגנה זכות המגורים שלה בנכס.
6. האֵם קיבלה את דירת עמידר אולם לא יכולה היתה להתגורר בה בשל היותה בקומה גבוהה ללא מעלית. משכך, היא המשיכה להתגורר בדירה ב----, בה התגוררה משנת 2005. דירת עמידר הושכרה כל השנים כאשר האח קיבל את דמי השכירות עבור השנים 2014-2019.
7. האח לא טיפל באֵם כאשר היתה זקוקה לסיוע. הוא פעל למינויו כאפוטרופוס עליה, מינוי שבוטל לאחר מכן על ידי בית המשפט לאחר שהתברר שמדובר בקנוניה.
8. על אף שאין הסכם בכתב והדברים לא הוסדרו בעת רכישת הדירה ב---- או בעת ניהול ההליך במסגרתו רכש האח את הזכויות בדירה ב----, כל השנים האֵם שילמה את כל החשבונות של הדירה ב---- באופן שיוצר מצג חד משמעי בענין ההסכמה בין הצדדים בענין זכות המגורים.

יש להכיר בזכותה להתגורר בדירה ב---- על אף העדר הסכם בכתב ועל אף רישומו של האח מאחר שמדובר ברישום פורמלי וטכני.

התשלום בהתאם להוראות הסכם הפשרה היווה רכישה של זכויות הנכד. מעולם לא נרכשו מהאֵם זכויותיה בדירה ב---- (בשיעור של 40%) והרישום של מלוא הזכויות על שם האח הוא פורמלי בלבד ויש לאסור עליו להעביר את הזכויות לצדדים שלישיים ולאפשר לה את זכות המגורים.

טענות האחות

1. לאֵם זכויות בדירה ב---- מכח השקעתה הכספית וראוי היה שהאח יאפשר לאחות לסעוד את אמה הקשישה, כפי שכל בת אמורה לדאוג להורה מבוגר וטוב היה עושה אילו היה משקיע את כספו בדאגה לאֵם.
2. שהותה של האחות עם האֵם חוסכת אלפי שקלים בגין תשלום למטפלת זרה. היא מתגוררת בדירה ב---- בכדי לסייע לאֵם בשל מצבה הפיזי, מסייעת ברחיצה, הלבשה, בישול וכו'.

דיון והכרעה:

1. סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין") קובע, כי "בעל מקרקעין ומי זכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
2. האח, בעל הזכויות בדירה ב----, מסתמך על זכותו בהתאם להוראות חוק המקרקעין ועומד על זכותו לפנות את האֵם והאחות מהדירה כאמור.
3. כאמור, טענתה של האֵם היא שהיא בעלת 40% מהזכויות בדירה ב---- וכי בינה ובין האח היה הסכם המקנה לה זכות מגורים ושימוש בנכס עד יומה האחרון. האחות מסתמכת על זכות המגורים של האֵם וטוענת, כי היא נמצאת בנכס במטרה לסייע לאימה.
4. אם כן, בכדי להכריע בתביעת הפינוי ובתביעה לסעד הצהרתי על בית המשפט לבחון שתי טענות הגנה ביחס לאֵם - הראשונה, כי על אף רישום מלוא הזכויות על שם האח, בפועל, היא בעלת 40% מהזכויות בדירה ב---- והשניה, כי הוסכם בינה ובין האח כי תוענק לה זכות המגורים בדירה עד אחרית ימיה.

ככל שתתקבל אחת מהטענות האמורות, אדרש לטענותיה של האחות בדבר זכות מגוריה מכח היחסים עם האֵם ובהיותה מסייעת לה.

אדון בטענות כסדרן:

טענת האֵם, כי למרות הרישום הפורמאלי, היא בעלת 40% מהזכויות בדירה ב----

1. לאחר שהגישה האֵם את התביעה למתן סעד הצהרתי הגיש האח בקשה לסילוק התביעה על הסף (בקשה מיום 13.7.2020) בהסתמך על הסכם הפשרה והוראות פסק הדין.
2. ביום 23.9.2020 התקבלה הבקשה באופן חלקי ונקבע, כי הסכם הפשרה הסדיר את רישום הזכויות בדירה ב---- והוסכם, כי יינתן פסק דין המצהיר על זכויות האח בדירה האמורה.

על כן נקבע, כי לענין הסעד ביחס להצהרה על זכויות האֵם בדירה - מתקבלת הבקשה לסילוק על הסף (סעיף 27 להחלטה האמורה).

בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש לאפשר תיקון כתב התביעה באופן שיגדיר את טענות התביעה לסעד הצהרתי אך ביחס לזכות מגורים בדירה בהתאם להסכמות בין האֵם והאח.

1. על אף האמור, בכתב התביעה המתוקן שבה האֵם על הבקשה למתן סעד הצהרתי בענין קביעת זכויותיה בשיעור של 40% בדירה ב---- (סעיף 53 לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 18.10.2020).
2. כאמור, ענין זה הוכרע במסגרת ההחלטה מיום 23.9.2020 והדברים הובהרו וחודדו בהחלטה מיום 1.6.2021 עת קבעתי, כי "לא ינתן סעד לגביו ניתנה הכרעה קודמת" וכי "אין בעצם תיאור הדברים, כפי שתאורו, כדי לבסס דיון מחודש בעניינים שהוכרעו (בין במסגרת הליכים קודמים ובין במסגרת ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף בגדרו של הליך זה".

אדגיש, למעלה מן הצורך, שכן הדברים הוכרעו, כי הצדדים הסכימו שינתן פסק דין הצהרתי לפי הדירה ב---- שייכת במלואה לאח וכי הזכויות יועברו במלואן מהנכד לאח לאחר תשלום סך של 130,000 ש"ח לידיו ובמסגרת הסכמות על ויתור על טענות לגבי השבת חוב של הנכד בסך 252,000 ש"ח.

השקעת האֵם ברכישת הדירה אינה מקנה לה בהכרח זכויות וממילא, לאור ההסכמה כאמור, מלוא הזכויות בדירה הועברו לאח כך שבנקודת זמן זו הטענה לגבי זכויות בעלות בנכס אינן יכולות להישמע עוד והאֵם מושתקת ומנועה מלטעון זאת.

1. בהקשר זה אוסיף, כי איני מקבלת את טענת האֵם, כי הרישום של מלוא הזכויות על שם האח הוא פורמאלי וטכני בלבד:

ראשית, הדבר הוסדר במסגרת הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין לאחר שהוגשה תביעה במסגרתה נדרש בית המשפט לקבוע שרישום הזכויות על שם הנכד הוא פורמאלי בלבד, כך שלא יעלה על הדעת שההסכמה בהליך הקודם (בו נטענו טענות לגבי רישום פורמלי) כוללת רישום זכויות פורמלי בלבד.

שנית, לא הוצגו הטעמים מדוע הוסכם, לאחר ניהול הליך משפטי וניהול הליך גישור ארוך על רישום זכויות שאינו משקף את הבעלות בפועל (לטענת האֵם).

1. כך גם איני מקבלת את הטענה, כי במסגרת ההליכים הקודמים הוסכם כי האח ירכוש את זכויות הנכד בלבד ולא מדובר היה בהסכמה שחלה על זכויות האֵם:

ראשית, הדברים אינם עולים מנוסח ההסכם ומנוסח הפסיקתא המוסכמת.

שנית, בהליכים הקודמים הבהיר הנכד במפורש, כי הדירה כולה הועברה על שם האח (עמ' 4, ש' 8-7 לפרוטוקול הדיון מיום 31.7.2019; ה"ט 59854-07-19).

שלישית, הדברים אינם עולים מעדותו של הנכד במסגרת הליך זה, אשר טען, כי במסגרת הסכם הפשרה הועברו 2/3 מהזכויות בדירה ב---- על שם האח (עמ' 31, ש' 29-22).

1. עוד יאמר, כי הטענה בענין חוסר תום ליבו של האח כאשר נמנע מלרשום את זכויות האֵם ב-40% מהנכס או לכל הפחות לרשום הערת אזהרה אינה יכולה להתקבל בשים לב להוראות הברורות של הסכם הפשרה ונוסח הפסיקתא שהוגשה בהסכמה - בעקבותיה נרשמו מלוא הזכויות בדירה ב---- על שם האח.
2. על כן, טענותיה של האֵם ביחס לזכות בעלות בדירה נדחות, ועליי להידרש לטענתה השניה של האֵם ולבחון האם הוכיחה את קיומן של הסכמות ביחס לזכות מגוריה עד סוף ימיה.

טענת האֵם בדבר קיומו של הסכם עם האח המקנה לה זכות מגורים בדירה ב---- עד סוף חייה

1. בפתח הדיון בענין זה תובא התייחסות קצרה להוראות הדין ביחס לגיבוש הסכם מחייב והראיות הנדרשות כדי להוכיח הסכם מחייב כאשר מדובר במערכת יחסים משפחתית.
2. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1976 ("חוק החוזים") קובע, כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".
3. בהתאם להוראות סעיפים 1,2 ו-5 לחוק החוזים, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול כאשר יש להוכיח פניה של אדם לחברו תחשב הצעה אם היא מעידה על גמירת דעת של המציע להתקשר עם הניצע ובנסיבות בהן הפניה מסויימת דיה כדי שניתן יהיה לכרות את החוזה בקיבולה של ההצעה. הקיבול צריך להיות כזה המעיד על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בהתאם להצעתו.
4. כלומר, בכדי להוכיח שבין האֵם והאח נכרת הסכם המסדיר את זכות המגורים של האֵם בדירה ב---- עד אחרית ימיה של האֵם יש להוכיח את התקיימות היסודות לכריתת הסכם מחייב (ראו בהקשר זה תלה"מ (י-ם) 22336-10-17 ע.א. נ' ת.א. (21.5.2020)).
5. בתי המשפט נתנו דעתם על המאפיינים של "חוזה משפחתי" וציינו, כי במקרים מסוימים הקרבה המשפחתית בין הצדדים עשויה לאפשר ויתור על הפירוט החוזי הנדרש ברגיל בעסקאות חוזיות רגילות (עמ"ש (ת"א) 23166-05-14 י'ק' נ' ש'ו' ואח' (29.2.2016).

בתי המשפט קבעו, כי כאשר מדובר בחוזים משפחתיים קיימת "גמישות יתר והסתמכות על שיקולים לבר חוזיים ועל עקרונות כלליים של משפט, עקרונות של צדק, שוויון, הרצון להגן על החלש והצורך להגן על התא המשפחתי" (בע"מ 1131/02 כ.צ. נ' כ.ת. ( 19.6.2003); תמ"ש (ת"א) 28291-07-15 ש.ק. נ' ד.נ. (28.9.2016)).

על העדר הפורמליות הנהוג בהסכמות משפחתיות ניתן להתגבר באמצעות ראיות אחרות כגון עדויות חיצוניות (בתמ"ש (ראשל"צ) 2498-12-18 האב נ' ש'‏ (3.4.2021) פרט בית המשפט דוגמאות לראיות חיצוניות המשלימות את החסר הנובע מהסכם בכתב (סעיף 51 לפסק הדין)).

1. בתלה"מ (נצ') 50954-01-18 ע.ד. נ' א.ד. (9.8.2021) נדרש בית המשפט למקרה דומה למקרה שלפניי, כאשר בן דרש את פינויה וסילוק ידה של אמו מיחידת דיור בבעלותו.

במקרה שם תיארה האֵם בפרוטרוט את הנסיבות בעטיין הובטח לה מגורים עד אחרית ימיה, את התמורה שהועברה עבור זכות זו ואת ההסתמכות שלה על הבטחה זו (בדרך של השקעת כספים בשיעור ניכר ביחידה בה התגוררה). בנוסף הוצגו ראיות חיצוניות שתומכות בטענה לקיומו של הסכם (שם מדובר היה בהתייחסות בהסכם בין הבן וגרושתו אשר תמכו בגרסת האֵם ביחס לזכות המגורים הנטענת).

1. אסכם את הדברים:

בכדי לקבוע כי נכרת חוזה יש להוכיח הצעה וקיבול המלמד על גמירת דעת הצדדים.

כאשר מדובר בבני משפחה, אין התעקשות על תיעוד פורמאלי וניתן להסתמך על ראיות מסוגים שונים, לרבות עדויות חיצוניות.

1. לענייננו:

במקרה שלפניי לא הוצגה גרסה סדורה ביחס לנסיבות גיבוש ההסכמה בדבר המגורים של האֵם בדירה ב---- כל ימי חייה - בכתב ההגנה שהוגש בתביעת הפינוי ובתביעה לסעד הצהרתי לא פרטה האֵם את נסיבות אותה הסכמה; המועד בו הוסכם; הרקע ועוד. לא הוצגה מערכת עובדתית ממנה ניתן לחלץ מעשה או מצג של האח המהווה "הצעה" ומעשה, מצג או נסיבות המלמדות על "קיבול" מצידה. כך גם לא הוצגו ראיות המלמדות על גיבוש הסכמה שכזו או תיעוד המלמד על כך שהצדדים גמרו אומר להסדיר את זכות המגורים.

כל שנטען בהקשר זה הוא שההתנהלות משך השנים, המגורים הממושכים בדירה ותשלום כל החשבונות והטיפול בהחזקת הדירה יוצרים מצג בדבר זכות המגורים (סעיף 31 לתביעה לסעד הצהרתי) וכי קיים בין הצדדים הסכם.

1. יובהר כבר כעת, ואדרש לענין זה שוב בהמשך, כי הטענה לגבי ההשקעה הכספית של האֵם ברכישת הדירה אינה מבססת, כשלעצמה, זכות מגורים עד סוף חיי האֵם. אין בכך שהאֵם חלקה עם ילדיה את עלויות רכישת הדירה כדי להקנות זכויות עד אחרית הימים מבלי שהדבר הוסדר במפורש והסיבות בהן אֵם משתתפת עם ילדיה בעלות רכישת דירה יכולות להיות רבות ומגוונות.

הקושי בהקשר זה נובע מכך שבמסגרת ההליכים הקודמים נטענו טענות לגבי הזכויות בדירה ב----, כאשר הצדדים טענו טענות שונות לגבי ההשקעה הכספית בדירה ועם גיבוש ההסכמות לא הוסדרה זכות מגורים כנובעת מתשלום חלקה של האֵם ברכישת הדירה.

מאחר שהטענה בדבר הרישום הזכויות בדירה ב---- באופן פורמאלי שאינו משקף את כוונת הצדדים היא טענה שעמדה במרכז ההליך הקודם, מצופה היה שאילו ההסכמה בין הצדדים כללה עיגון זכויותיה של האֵם בדירה ב---- הדבר יוסדר במפורש ובצורה ברורה. העדר ההתייחסות לכך, שעה שכל הצדדים מודעים היו לטענה בדבר השקעתה הכספית ברכישת הדירה, מלמדת על כך שענין זה לא סוכם בין הצדדים וכי האֵם לא עמדה על זכויותיה בדירה ב---- בזמן אמת.

1. בדומה, גם המגורים בדירה ב---- משך תקופה ארוכה אינם מבססים, כשלעצמם, זכות מגורים לעתיד. אין בכך שהאֵם התגוררה בדירה יחד עם האח משך שנים, כאשר היחסים היו תקינים ביניהם, כדי להקנות לה זכויות גם לעתיד לבוא בנסיבות בהן מערכת היחסים בינה ובין האח - הבעלים של הנכס, אינה תקינה.

האֵם טענה, כי המגורים מהווים מצג עליו הסתמכה, אולם לא נטען מדוע היה במגורים המשותפים כדי ללמד על כוונה לעתיד לבוא וכיצד הסתמכה על המגורים בהקשר זה.

הטענה שהאֵם היתה אקטיבית בבחירת הדירה ב---- ובחנה האם היא מתאימה לצרכיה אף היא אינה יכולה לבסס את הטענה לגבי הסכמה בדבר זכות מגורים לעתיד שעה שבעל הנכס אינו מתיר זאת ולא הוצגו ראיות לגיבוש הסכמות מחייבות.

1. כאמור, הטענה המרכזית שבפי האֵם מבוססת על כך שבינה ובין האח היתה הסכמה בדבר זכות מגוריה בדירה ב---- עד אחרית ימיה.

כפי שהודגש, לא נטען מתי גובשה ההסכמה ומהן הנסיבות שהובילו להסכמה הנטענת.

מהטענה בסעיף 41 לתביעה לסעד הצהרתי משתמע, כי הכוונה היא להסכמות שהתגבשו לאחר הסכם הפשרה אולם בד בבד נטען, באותה הפסקה, כי האֵם הסתמכה כל השנים, מאז רכישתה, על הסכם בין הצדדים בדבר מגוריה. כלומר, לא ניתן להבין האם מדובר בהסכמה שהתגבשה, לכאורה, עם רכישת הדירה ב----, משך שנות המגורים המשותפים או לאחר הסכם הפשרה.

מהנטען בסעיף 15 לכתב ההגנה מטעם האֵם בתביעת הפינוי נטען, כי "סוכם בין הצדדים שהיא תוכל לגור בדירה עד יומה האחרון" כאשר משתמע כי מדובר בהסכמה שהתגבשה עם רכישת הדירה, אולם הדברים אינם ברורים ולא פורט מי הצדדים לאותה הסכמה (שכן בסעיף זה ההתייחסות ל"צדדים" היא ביחס לאחות, לאח ולנכד).

1. כך, בכתבי הטענות מטעמה של האֵם לא נטען בצורה ברורה ומפורטת לגבי הנסיבות בהן התגבשה הסכמה כזו; לא נטען מה בדיוק הוסכם ומתי הדבר הוסכם; לא ניתן להבין האם מדובר היה בהסכמה שהתגבשה עם רכישת הדירה ב---- (שאז מצופה היה שתובא התייחסות לכך במסגרת ההליכים הקודמים), בהקשר לסכסוך עם האחות והנכד; בעת גיבוש ההסכמות בדבר העברת הבעלות בדירה ב---- על שם האח (שאז מצופה היה שהדבר יקבל ביטוי בהסכמות הצדדים אשר סיימו את המחלוקות ובנוסח הפסיקתא המוסכם) או במועד מאוחר למועד ההסכמות (שאז היה על האֵם לבסס את הטענה כי הסכמות מאוחרות גוברות ונועדו לשנות את הוראות פסק הדין).

כך, כאמור, הטענה לגבי עצם קיומו של הסכם ונסיבות כריתתו נטענה במעורפל ובצורה כללית.

1. לא זו בלבד שהגרסה בענין זה מעורפלת, לא הוצגו ראיות המלמדות על הסכמה כזו. לא הוצגו עדויות נוספות ביחס להסכמה בענין זה. לא הוצגה מערכת נסיבות המבססת את הטענה על הסכמה לגבי המגורים עד סוף חייה של האֵם ולא פורט מהו המצג שהוצג לאֵם, לכאורה, עליו הסתמכה.

בהקשר זה כל שטענה האֵם הוא שהיא בחרה את הדירה ב---- בהתאם לצרכיה הרפואיים, כי היתה פעילה בכל הנוגע לרכישתה, כי התגוררה בדירה משך שנים רבות וכי שילמה את כל העלויות השוטפות.

אף אחד מטענות אלה אינו מלמד על התחייבות למגורים בעתיד ואף אחת מהטענות האלה אינה מתייחסת למצג שהוצג מצידו של האח.

כלומר, כל הטענות של האֵם בהקשר של אותה הסכמה והסתכמות הן טענות ביחס לפועלה שלה. אין אף טענה ביחס לפעולות, מעשים או אמירות של האח המלמדות על ההסכמה או על מצג עליו הסתמכה האֵם.

1. כאשר נחקר האח בכל הנוגע לזקיפת השקעת האֵם ברכישת הדירה כנגד זכות מגורים עמד על כך שהוא שילם את מלוא הסכום בהתאם להסכם הפשרה בכדי שלא תהיה לו כל מחויבות כלפי האֵם וכלפי האחות וכן הכחיש את הטענה לגבי זכות המגורים (עמ' 14, ש' 31-20).
2. עם זאת, על אף האמור, למען הזהירות, אבחן את עמדתה של האֵם במסגרת ההליכים הקודמים, כדי להתחקות אחר תיעוד או מערכת נסיבות המלמדת על הסכמה כזו; אבחן גם את פסק הדין ואת משמעותו בהקשר זה; וכן את הראיות שהוצגו לקיומה של הסכמה כזו באופן כללי.

טענות הצדדים במסגרת ההליכים הקודמים ביחס לזכות מגורים בדירה ב----:

1. ראשית אבהיר, כי לאור טענת האֵם בתביעת הפינוי, כי היה מצג בדבר זכות המגורים עליו הסתמכה מצופה היה שיהיה לטענות אלה ביטוי בהליכים הקודמים או שתיאור הדברים יהיה עקבי. אולם, מעיון בכתבי הטענות בהליכים הקודמים עולה, כי האֵם טענה שהאח הוא שנשא בכל הוצאות המגורים של הדירה ב---- וכי הדירה נועדה לשימושם של האחים.

אפרט:

בתביעה למתן סעד הצהרתי שהגישו האֵם והאח ביום 8.1.2015 התבקש פסק דין הצהרתי לפיו האח הוא בעל מחצית הזכויות בדירה ב---- על אף רישום מלוא הזכויות על שם הנכד; הטענה בהליך זה היתה, כי הדירה ב---- נרכשה במשותף על ידי האֵם והאחים כאשר "הדירה נקנתה עבור התובע [האח] ולשימוש ובעתיד גם לשימושה של הנתבעת [האחות]" (סעיף 32 לתביעה).

כלומר באותה העת טענה האֵם, כי הדירה נקנתה לשימושם העתידי של האחים. לא נטען דבר לגבי שימוש על ידיה עד יומה האחרון.

עוד נטען על ידי האֵם והאח, כי "התובע [האח] הוא שנשא בכל ההוצאות הקשורות בדירה, כגון תשלום בגין התוספת, תשלום בגין היתר הבניה ..., הוצאות שוטפות, הוצאות אחזקת הדירה, ארנונה, חשמל ועוד" (סעיף 52); וכי "התובע [האח] הוא בגדר הבעלים של הדירה".

בנוסף הם טענו, כי רישום הזכויות על שם הנכד היה פורמאלי בלבד וכי לא העלו בדעתם כי יועלו טענות לגבי זכותו של האח בדירה (סעיפים 55-53).

בסעיף 57 לתביעה טענו האֵם והאח כי האח התגורר בדירה, נהג בה כשלו, הכשיר אותה למגורים, התגורר בה שנים רבות, שילם עבור כל הבית את החשבונות, המים והארנונה והשקיע את מיטב כספו עבור רכישתה וכי "כל אלה יוצרים מצג חד וברור אשר היה מקובל על שני הצדדים לפיו התובע הוא בגדר הבעלים של הדירה" (סעיף 57) ועל כן יש להכיר בתוקף העסקה לרכישת הדירה על אף העדר הסכם בכתב ועל אף הרישום הפורמאלי על שם הנכד שכן מדובר ברישום טכני.

כלומר, בהליכים הקודמים טענה האֵם, כי העובדה שהאח נשא בכל העלויות יצרה מצג "חד וברור" כי האח הוא הבעלים. איני סבורה שניתן לקבל מפי האֵם כעת טענה הסותרת את הנטען בהליך הקודם מפיה, כי העובדה שהיא שילמה את כל החשבונות ונשאה בעלויות הדירה יצרה מצג בדבר זכות מגוריה.

מדובר בטענות סותרות והאופן בו הן נטענו מציב מניעות והשתק כלפי האֵם בהקשר זה.

1. בנוסף, בסעיף 59-60 לתביעה למתן סעד הצהרתי הדגישו התובעים (האֵם והאח) כי היתה התחייבות בין האח והאחות בכל הנוגע לזכויות בדירה. כלומר, לא הובאה כל התייחסות לעצם קיומה של התחייבות כלשהי של האח כלפי האֵם.

בנוסף, בסעיפים 101-98 פרטו התובעים, כי המחלוקת היא ביחס לחלוקת הבעלות בין האחים לאור שיעור ההשקעה הנטענת.

לאורך כל התביעה מתוארים יחסים מורכבים, של חוסר אמון בין האֵם והאח מצד אחד ובין האחות והנכד מהצד השני. על אף האמור, לא נטען דבר ביחס לזכות המגורים בדירה ולא התבקש סעד של הצהרה על זכות המגורים של האֵם בדירה אלא רק ביחס לזכות הבעלות של האח בדירה.

כתב תביעה ארוך ומפורט הוגש מטעם האֵם ולא נטען דבר לגבי זכותה בדירה ב---- ובייחוד ביחס לזכות מגורים נטענת.

1. בנוסף, לכתב ההגנה שהגיש הנכד צורפה הצהרה של האֵם (הצהרה שאומתה על ידי עו"ד) לפיה אין לה כל זכויות בדירה (נספח ב').
2. במסגרת בקשה למתן צו הגנה שהגיש האח נגד האחות (ה"ט 1022-11-18) טענה האחות, בהתייחס לטענות כלפיה בכל הנוגע לשהייה בדירה, כי הדירה נרכשה על ידי האֵם וכי הצדדים העבירו את הדירה על שם האח וכעת האֵם רוצה את חלקה (עמ' 3, ש' 17-16 לפרוטוקול מיום 6.11.2018). כאשר טען ב"כ האח כי הדירה ב---- שייכת לאח טענה במענה האחות, כי האֵם סיעודית.

באותו הדיון נכחו האֵם והנכד. האחרון טען, כי הדירה שייכת לאֵם על אף שנרשמו הזכויות על שם האח.

אף אחד מהנוכחים - הנכד, האחות או האֵם לא טענו במסגרת ההליך האמור בדבר זכות מגורים מוסכמת של האֵם.

על אף שסוגיית זכויות האֵם עלתה במסגרת ההליך שם, לא נטען דבר בהקשר זה.

אילו קיימת היתה הסכמה מוסדרת או הסתמכות על הסכמה או מצג - מצופה היה שמי מהצדדים יטען, כהצדקה לשהייתה של האחות בדירה ב----, כי לאֵם זכות מגורים.

עצם העובדה שהטענה לא הועלתה במסגרת הליך בו הורחקה האחות מהדירה ב---- מלמדת על כך שבזמן אמת לא סברו הצדדים, כי קיימת הסכמה למתן זכות מגורים והעובדה שהטענה נטענה לראשונה במסגרת ההליכים כאן, רק לאחר שהוגשה תביעת פינוי מבססת את המסקנה, כי לא היתה הסכמה שכזו.

לשם השלמת הפירוט בענין זה אציין, כי באותו ההליך קבע בית המשפט, בהסתמך על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ועל רישום זכויות הבעלות בדירה ב----, כי צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד ביום 1.11.2018 ואסר על האחות, בין היתר, להיכנס לדירה ב---- יוותר על כנו למשך חצי שנה.

1. אם כן, ניתן לסכם נקודה זו ולקבוע, כי בהליכים הקודמים טענה האֵם טענות הסותרות את טענותיה כעת; וכי על אף חוסר האמון בין בני המשפחה ועל אף שנטען שנכוו מהעדר הסדרה בכתב של הסכמות, לא נטען דבר לגבי זכות מגורים בדירה למשך כל חייה.

הפעם הראשונה בה נטענה טענה לגבי זכות מגורים של האֵם היתה ביום 31.7.2019 כאשר טען הנכד כי כאשר הועברו הזכויות בדירה ב---- על שם האח היתה הסכמה שהאֵם תגור בדירה אך גם בשלב זה הטענה לא נטענה מפי הצדדים להסכם ולא פורטו נסיבות גיבוש ההסכמה באופן שניתן להסתמך עליה כטענת הגנה.

1. כאמור, אילו מדובר היה בהסכמה מוסדרת בין הצדדים, הסכמה שמבוססת על מצג ברור, מצופה היה שהדברים יתוארו במסגרת כתבי הטענות שהוגשו בהליכים הקודמים; ואולם, הנטען בהליכים הקודמים מפיה של האֵם סותר את הדברים הנטענים כעת.

הנטל המוטל על בעל דין הטוען לזכות שימוש בנכס בלתי הדירה

1. מעיון בטענות האח במסגרת ההליכים הקודמים (ובפרט במסגרת הבקשות לצווי הגנה שהגיש נגד האחות ונגד האֵם) עולה, כי ניתנה לאֵם (במובחן מהאחות) רשות מגורים בדירה. השאלה העומדת להכרעה כעת היא האם מדובר בזכות עתידית, למשך כל חיי האֵם אשר אינה הדירה.
2. בכדי שרשות שימוש בנכס מקרקעין תהיה בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול נדרשת הסכמה מפורשת של בעל הקנין לכך (עמ"ש (מרכז) 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (30.12.2014). מדובר בזכות שתוסק רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ע"א 6757/13 אביטסם נ' מדינת ישראל (19.8.2015) ויש לנהוג במשנה זהירות בכל הנוגע לקביעה שרשות שימוש בנכס מקרקעין היא בלתי ניתנת לביטול ולצמצם את ההכרה ברשות מסוג זה (תמ"ש (נצ') 4717-11-15 פלוניות נ' פלונית (26.1.2021).
3. כך, בכדי לקבל את עמדת האֵם, כי האח אינו יכול לחזור בו מהסכמתו למגוריה ואינו יכול לבטל את זכות המגורים עד אחרית הימים על האֵם להוכיח את הזכות בצורה ברורה ולהציג הסכמה מפורשת של בעל הנכס (האח) לכך.

לאור המשמעות של זכות שכזו בהקשר של פגיעה בזכות הקנין של בעל הנכס, יש להקפיד על איכות הראיות המוצגת בהקשר זה.

1. משכך, על אחת כמה וכמה, מאחר ואיכות הראיות הנדרשת לשם קביעת זכות שימוש בלתי ניתנת לביטול היא גבוהה במיוחד - איני סבורה שניתן לקבל את טענות האֵם כאשר לא הוצגה גרסה ברורה ונעדר הפירוט ביחס למצג שהציג האח לכאורה ביחס לזכות המגורים.
2. על כן, אסכם בקצרה את המסקנות עד כה - לא הוכחה התחייבות למתן זכות מגורים עד יומה האחרון של האֵם וגם אילו היתה התחייבות, הנטל להוכיח כי מדובר בזכות בלתי ניתנת לביטול הוא כבד והמקרים שיוכרו ככאלה הם מצומצמים ביותר והמקרה שבפנינו אינו נכלל בהם.

המשמעות של הסכם הפשרה ביחס לזכויות נטענות בדירה ב----:

1. כאמור, ביום 14.5.2015 הגישה המגשרת, כבוד השופטת בדימוס ט. קופלמן פרדו עותק של הסכם הגישור הראשון עליו חתמו הצדדים.

הצדדים הסכימו, כך:

"1. לחיסול ככל טענות הצדדים בתובענות שבכותרת מוסכם שינתן פסק דין הצהרתי ולפיו שייכת הדירה ברח' ------------- הידועה כגוש----- חלקה ---תת חלקה ---- [הדירה ב----] על שם התובע 2 [האח].

2. האמור בסע' 1 כנגד תשלום הסך של 120,000 ₪ לידי ב"כ הנתבעים עבור הנתבע 1 [הנכד] וזאת בתוך 180 ימים מיום חתימת הסכם זה אשר לא ישחרר את הכספים לידי הנתבע בטרם העביר יפוי כח והמסמכים.

3. מוסכם שעד לתשלום מלוא הסך הקבוע בסע' 2 לעיל לא תועברנה הזכויות בדירה כאמור בסע' 1.

4. הנתבע 1 יחתם על כל מסמך הנדרש לצורך העברת הזכויות לנתבע 2 לרבות יפוי כח בלתי חוזר. בטרם העברת סכום כלשהו ע"ח הסכום הקבוע בסיף 2 לעיל יאשר ב"כ הנתבעים כי המסמכים ויופי הכח מצויים בידיו הנאמנות והוא יעבירם לידי ב"כ התובעים עם סיום התשלום כאמור לעיל.

...

6. מוסכם כי כחלק מההסדר יוותר הסך כנתבע בתמ"ש 19069-12-14 בידי נתבע 1 והוא לא ישיבו.

7. עוד מוסכם כי ההסדר מסיים את כלל הטענות והמחלוקות שבין התובעים לנתבעים בכל הנוגע לדירה ולכספים נשוא תיקי התמ"ש הנ"ל וכי מעבר לאמור בהסכם זה וכפוף לביצועו בפועל אין ולא תהינה לצדדים כל טענה זה כלפי זה".

1. ביום 6.8.2015 הגישה כבוד המגשרת הסדר משלים אשר קבע, כך:

"1. הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 13.5.15 יעמוד על כנו על כל האמור בו כפוף לאמור בסעיף 2 להלן (להלן: "ההסכם").

2. במקום האמור בסעיף 2 להסכם ישולם ע"ח הנתבעים ע"י התובעים סך של 130,000 ₪ (במקום 120,000 ₪) יתר האמור בהסכם יוותר על כנו.

3. מוסכם כי במידה והתובעת 1 לא תישא בתשלום הסך הנ"ל יוכל התובע 2 להיכנס בנעליה ופסק הדין ההצהרתי המפורט בסע' 1 להסכם יתייחס לזכויות התובע 2.

4. מוסכם כי מעבר לכך אין למי מהצדדים טענות כלפי השני (גם לא ביחס לנכסים ב----).

5. הצדדים מאשרים שההסכם והסדר זה תורגמו להם לשפה ה----- והם חותמים עליו.

6. המקרר ישאר בדירה של האם ב-------------".

1. ההסדר המשלים נחתם במעמד באי כח הצדדים על ידי כל הצדדים.
2. למעשה הסכם הפשרה קובע, כי הנכד לא ישיב סכומים שנטען ששולמו לו בכדי לרכוש דירה ב------ (בסך כולל של 252,000 ש"ח); כי ישולם לנכד סכום נוסף של 130,000 ש"ח על ידי האֵם או האח וכי ינתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות האח בדירה ב----. עוד הוסכם, כי הכספים לא יועברו עד שיועברו כל המסמכים ויפוי הכח הדרושים לשם רישום הזכויות על שם האח.

אין בהסכם הפשרה כל התייחסות לזכות מגורים של האֵם בדירה ב---- ואין בו כדי להסדיר את מעמדה בהקשר זה.

האֵם עצמה טוענת בהליכים שלפניי, כי לא עוגנה זכות המגורים שלה בנכס במסגרת הסכם הפשרה (סעיף 25 לכתב התביעה המתוקן בתביעה לסעד הצהרתי).

אדרבא, הובהר במפורש ובצורה ברורה, כי מעבר להסכמות הכלולות בהסכם לא יהיה למי מהצדדים טענות כלפי הצד השני וההסכמות כפי שהתגבשו מהוות הסדרה כוללת ומלאה של טענות הצדדים, בין היתר, ביחס לזכויות בדירה ב----.

1. אם כן, משעה שהסכם הפשרה מסדיר בצורה בהירה את סוגיית הזכויות בדירה ב---- ולא נקבע דבר לגבי זכותה של האֵם - איני סבורה שניתן לשוב ולטעון לזכויות בדירה מכל סוג שהוא ולאור טענותיה של האֵם בכתב התביעה מטעמה ופסק הדין המכריע, היא מנועה מלטעון זאת כעת.
2. אציין, כי לא ניתן להסתמך על שתיקת ההסכם בהקשר זה כדי לקבוע שהענין לא הוסדר באופן שמאפשר הידרשות לו בשנית שכן סוגיית השימוש בדירה והמגורים המשותפים של האח, האֵם והנכד בדירה נטענה בתביעת האֵם והאח; כך גם הציגה האֵם גרסה ברורה באשר לכוונתה לגבי הזכויות בדירה והשימוש בה לעתיד לבוא על כן לא ניתן לטעון כיום, כי מדובר בענין שלא נכלל בהליכים הקודמים באופן שהסכם הפשרה אינו מכריע לגביו.
3. האֵם ניסתה להתנער מהסכם הפשרה ופסק הדין וטענה, כי ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בעבר נוהלו ללא נוכחותו של מתורגמן ובתרגומו של האח; תוך ניצול התלות שלה באח; והתרשלות של עורך דינה (סעיפים 27-23 לכתב התביעה המתוקן בתביעה לסעד הצהרתי).

איני סבורה שיש בטענות אלה כדי לסייע לאֵם ולהתגבר על הוראות הסכם הפשרה באופן שמאפשר הידרשות לסוגיית הזכויות בנכס בשנית:

ראשית, לא הוגשה תביעה לביטול ההסכם ועל כן הוא שריר, קיים ומחייב. ככל שהאֵם סבורה היתה שמתקיימות נסיבות המצדיקות ביטול ההסכם, היה עליה לפעול בהתאם.

משעה שההסכם תקף לא ניתן לטעון שניתן לפעול שלא על פי הוראותיו בשל פגמים שנפלו, לכאורה, בכריתתו או בהליך אישורו.

שנית, הסכם הפשרה נכרת לאחר הליך גישור ממושך; כאשר ההסכם תוקן והתווספה הוראה בהתייחס לאֵם; המגשרת ציינה כי ההסכמות הנוספות התגבשו לאחר קיום פגישה ארוכה (הודעה מיום 6.8.2015); הצדדים היו מיוצגים בהליך המשפטי ובהליך הגישור; הצדדים אישרו בפני המגשרת, כי שני ההסכמים תורגמו להם לשפה ה----- טרם חתימתם (כך צוין במפורש ואושר על ידי עו"ד); הדיון שהוקדש לאישור ההסכם תורגם לאֵם על ידי האח (פרוטוקול מיום 21.7.2015 עמ' 5, ש' 17 וכן על ידי הנכד, עמ' 6, ש' 24; הדברים גם אושרו על ידי הנכד בעדותו לפניי (עמ' 33, ש' 27-22), על אף שבהמשך העדות נטען אחרת (עמ' 36, ש' 33-22 ועמ' 37, ש' 26-24); ב"כ של האֵם בהליכים הקודמים דבר ------ (כך עולה מהפרוטוקול מיום 20.9.2015, עמ' 12, ש' 14; וכך גם אישרה האֵם בעדותה לפניי (עמ' 55, ש' 34-31) וכך גם אישר הנכד בהליך שלפניי (עמ' 33, ש' 27-26)); הסכם הפשרה אושר רק בדיון השלישי שהוקדש לכך. בדיון זה הקריא בית המשפט לצדדים את ההסכמים והסביר את תכנם (פרוטוקול הדיון מיום 13.10.2015, עמ' 2, ש' 13) והאֵם אישרה בעצמה (שלא מפי בא כוחה), כי היא מבינה את הוראות ההסכמים (עמ' 2, ש' 23).

על כן, לאור משך הזמן הארוך שהוקדש לגיבוש ההסכמות, האישור של המגשרת בדבר תרגום ההסכמות לפני החתימה, קיום שלושה דיונים לשם אישור ההסכם, הייצוג (באמצעות עו"ד דובר ------) איני מקבלת את טענות האֵם ביחס למעמדו של הסכם הפשרה בשל העדרו של מתורגמן והתרגום על ידי האח.

1. עוד טענה בהקשר זה, כי הייצוג של האֵם והאח על ידי אותו עו"ד במסגרת ההליכים הקודמים פגע באינטרסים של האֵם כאשר לא עוגנה זכות המגורים שלה בנכס. ראשית, מדובר בהודאת בעל דין כי זכות המגורים לא הוסדרה בהסכם הפשרה. די בכך. נוסף על כך, מדובר בטענה במישור היחסים מול בא כוחה המייצג באותה העת ולא טענה המאפשרת התנערות מההסכם.

סיכום הדברים ביחס לתביעת הפינוי והתביעה לסעד הצהרתי

1. כאמור, במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים על העברת מלוא הזכויות בדירה ב---- על שם האח. פסיקתא בנוסח מוסכם בענין זה נחתמה והזכויות נרשמו. הסכם הפשרה הסדיר את כל המחלוקות של כל הצדדים, בין היתר, ביחס לדירה ב----. על כן, משעה שלא הוסדרה זכות המגורים של האֵם, די בכך כדי להתיר את פינויה.
2. נוסף על האמור, גם אלמלא היו הצדדים מגבשים הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין - במסגרת ההליכים שלפניי לא עמדה האֵם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיומה של הסכמה בענין זכות המגורים. מעבר לכך שלא הוצגה כל ראיה לענין זה, לא תוארה מערכת נסיבות המלמדת על הסכמה צופה פני עתיד והעובדות עליהן נשענת גרסת האֵם (מגורים משותפים בדירה, השקעה כספית ברכישתה, מעורבות אקטיבית ברכישה וכו') אינם מבססים זכות לעתיד לבוא.

כאמור, לא הוצגה גרסה מגובשת ביחס למועד בו גובשה ההסכמה ונסיבותיה כך שלא ניתן לקבוע שהתקיימו היסודות הדרושים לשם גיבוש הסכם מחייב (הצעה, קיבול, גמירת דעת ומסוימות) וממילא לא הוצגה אף ראיה לקיומה של הסכמה שכזו.

בנוסף, הטענות סותרות את הנטען בהליכים הקודמים לגבי זכותו הבלעדית של האח.

1. משכך, בהסתמך על הוראות הסכם הפשרה ומאחר ולא הוכחה הטענה לקיומה של זכות מגורים מוסדרת ובהסתמך על הוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין, אני קובעת את זכותו של האח לפנות את האֵם מהדירה.

מאחר ובפי האחות אין כל טענה בדבר זכות מגורים בדירה אלא מכח הסיוע שניתן לאֵם, אני מורה על פינויה של האחות מהדירה.

1. בנקודה זו, אחרי שפורט הטיעון המשפטי (המשמעות של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואי הוכחת הסכמה מחייבת) וההכרעה הנגזרת מהטיעון המשפטי (זכות פינוי) עליי לציין, כי כתיבת פסק דין שמוביל לפינויה של אישה קשישה מבית המגורים בו התגוררה משך שנים גרר התלבטות רצינית וחיבוטי נפש עצומים.

בראש ובראשונה החלטתי מבוססת על אדנים משפטיים - הצדדים הסדירו את כל הטענות במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין; האֵם לא הוכיחה קיומו של הסכם (מוקדם או מאוחר להסכם הפשרה) המקנה לה זכות מגורים בלתי ניתנת לביטול.

ואולם, מעבר לטעמים המשפטיים כמסד נוסף המבסס את צדקת החלטתי שקלתי את העובדה שגם מן העבר השני מצוי היה אדם במצב גופני מורכב במיוחד אשר חלה במחלה קשה, אשר היה מרותק לכסא גלגלים, מוגבל כמעט בצורה מלאה בתנועותיו והתקשה לדבר, אשר לא יכול היה למצות את זכויותיו הנובעות מבעלותו בנכס.

עוד שקלתי את העובדה שהאֵם היתה בעלת מלוא הזכויות בדירת עמידר וכי היא בחרה, לאחר שהחל ניהול ההליכים שלפניי, להעביר את דירת עמידר ללא תמורה לאחות. כפי שציין כבוד השופט י. הלר במסגרת דיון בבקשה למתן צו הגנה בעניינם של הצדדים, בפני האֵם עמדה האפשרות להשכיר את דירת עמידר או למכור אותה ולהתגורר בדירה המותאמת לצרכיה אך היא בחרה להעביר את הזכויות, לאחר שהוגשו התביעות נגדה כאן או בסמוך למועד זה, לבתה - האחות (עמ' 16, ש' 32; עמ' 34, ש' 25-15; עמ' 35, ש' 27-26; עמ' 53, ש' 15).

משקל ניתן גם לעובדה כי לאֵם מקורות הכנסה המספקים למחייתה (עמ' 40, ש' 21); כי האֵם מקבלת פנסיה (עמ' 47 ש' 34-33 והדברים עולים גם מהטענה בסעיף 21 לכתב ההגנה בתביעה לדמי שימוש); קצבת ביטוח לאומי (כפי שעולה מדפי החשבון, נספח ו' לתביעת ההשבה); וכי לטענת האחות, דמי השכירות של דירת עמידר משולמים בעת הזאת לידי האֵם (עמ' 48, ש' 24; עמ' 50, ש' 16-14). כך יש לאֵם מקורות הכנסה והמשמעות של פינויה מהדירה ב---- אינה גזירת מגורים ברחוב.

כן הבאתי בחשבון כשיקול שבבעלות האחות שתי דירות - דירת עמידר (שהועברה לה ללא תשלום תמורה על ידי האֵם) ודירה נוספת ב----- (שנרכשה עבורה על ידי הנכד והיא מושכרת (עמ' 36, ש' 21-12)) וכן מקורות הכנסה נוספים (עמ' 30, ש' 6-1; עמ' 31, ש' 33; עמ' 35, ש' 25-24; עמ' 40, ש' 19-15).

כך, אני סמוכה ובטוחה כי פסק הדין המורה על פינוי האֵם מהדירה ב---- לא יפגע באֵם ועל אף הוראותיו, יתאפשר לה להזדקן בכבוד ובנחת בסיוע האחות.

איני סבורה שבחינת טענותיה של האֵם במשקפיים משפטיות יכולה להוביל לתוצאה שונה מתוצאה של פינויה מהדירה שכן לא קיימת שום אינדיקציה שיכולה לבסס את זכות מגוריה בנכס. עם זאת, לאור המורכבות והקושי הכרוך בפינוי ובשים לב לגילה של האֵם, משך הזמן בו היא מתגוררת בדירה ב---- ומצבה הרפואי אני מורה, כי הפינוי יבוצע בפועל בחלוף 6 חודשים ממועד מתן פסק דין זה בכדי לאפשר לה זמן התארגנות סביר ותוך איזון בין זכויות הצדדים.

התביעה לדמי שימוש

טענות האח

1. בחודש אוגוסט 2018, כשלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין אשר הסדיר, בין היתר, את העברת הזכויות בדירה ב---- על שם האח, פלשה האחות לדירת האח בטענה של רצון לטפל באֵם.
2. האחות מנצלת את מצבה של האֵם ואת התלות בה כדי להחתים אותה על מסמכים שונים לשם העברת זכויות מהאֵם על שמה. האחות מנסה לסחוט מהאח כספים כתנאי ליציאה מהדירה ב----.
3. במסגרת ה"ט 1022-11-18 הוציא בית המשפט צו הגנה כלפי האחות ונאסר עליה להיות בדירה ב---- אך היא הפרה את צווי ההגנה ומיאנה לעזוב את הדירה.
4. בשל הימצאות האחות בדירה ובשל החשש מתלונות המוגשות נגדו במשטרה, הוא נאלץ שלא להיכנס לדירה ב---- והוא מתגורר בדירה אחרת.
5. האֵם והאחות מתגוררות בדירה ב---- מבלי לשאת בתשלום ההוצאות והחובות הנערמים על שם האח ומבלי לשלם שכר ראוי עבור השימוש בדירה.
6. האח העריך את דמי השכירות הראויים בסך כולל של 4,000 ש"ח לחודש.

טענות האֵם

1. בפתח הדברים טענה האֵם, כי מצבה הבריאותי אינו יציב. האֵם הוסיפה וטענה, כי היא בעלת הזכויות ב-40% מהדירה ב---- גם אם הזכויות אינן רשומות וזאת על פי הסכם שהיה בין הצדדים בדבר זכות מגורים ושימוש בנכס משך כל חייה.
2. האח רקם תכנית ערמומית ומזימה לשדוד את האֵם ולנשלה מכל רכושה. הדירה ב---- נרשמה על שם הנכד, על אף שהאח, האחות והאֵם נשאו בעלויות מימון הרכישה. לאחר שהתנהלו הליכים קודמים, רכש האח את חלקו של הנכד והעביר את הדירה ב---- על שמו. העברת הזכויות על שם האח בוצעה מבלי ששולם לאֵם דבר עבור השקעתה ברכישת הדירה.
3. בינתיים, קיבלה האֵם דירה מעמידר אשר היתה בקומה גבוהה וללא מעלית, כך שלא יכולה היתה להתגורר בה ולכן המשיכה להתגורר בדירה ב----, דירה בה היא מתגוררת מאז רכישתה בשנת 2005.
4. בחודש אוגוסט 2018 היתה האֵם מאושפזת בבית החולים בשל ניתוח בברך ולאחר מכן במרכז שיקומי. כאשר שבה הביתה התעורר ויכוח סוער בין האח והאֵם הזמינו ניידת משטרה.

המשטרה יצרה קשר עם הנכד ועם האחות ודרשו מהם לסייע לאֵם. כאשר הגיעה האחות לדירה ל---- מצאה את האֵם זוחלת על הרצפה ואת המקרר ריק.

בנוסף, כל רכושה של האֵם נעלם. האח התעלם מבקשותיה של האֵם להשיב לה את רכושה בכדי שתוכל לקבל עזרה בתקופה בה היתה מוגבלת.

1. כאשר הדברים הובאו לידיעתה של האחות, היא פעלה לביטול צו האפוטרופוסות שהורה על מינויו של האח כאפוטרופוס על האֵם והחלה לטפל בענייניה של האֵם.
2. האֵם עומדת על זכותה להשבת הכספים שהשקיעה ברכישת הדירה ויתר רכושה והדגישה, כי לא נערך הסכם בכתב לרכישת הדירה ב---- לאור היחסים הקרובים בין הצדדים ויחסי האמון.
3. לבסוף טענה האֵם, כי ההתנהגות משך השנים 2005-2018 מדבר בעד עצמה בכך שהאח לא העלה טענות נגד זכויותיה של האֵם בנכס ואישר את מעורבותה בבחירת הדירה; וכי האחות מתגוררת עמה ברשותה כדי לסייע לה בפעולות יומיומיות.

טענות האחות

1. האחות מתגוררת בדירה בכדי לסייע לאֵם. תחת הודיה לאחות שמקריבה ומטפלת באֵם עבור שני האחים, בחר האח להגיש נגדה את התביעה. אילו האחים היו שוכרים את שירותיה של מטפלת, היו נדרשים האחים לשלם אלפי שקלים. במקום זאת, האחות סועדת בעצמה את האֵם וכל שנדרש מהאח הוא לאפשר את מגוריה של האחות ללא הפרעה וללא דרישה לתשלום דמי שימוש.
2. עוד טענה האחות, כטענה חלופית, כי מגיעים לה דמי טיפול מהאח עבור הזמן שמוקדש לטיפול באֵם אותם תבקש לקזז מדמי השימוש הנתבעים כעת.
3. החובה המוטלת על ילדים בגירים לתמוך כלכלית בהוריו נעוצה בעקרון החסד והחמלה המעוגן במשפט העברי הקדום וכן במסגרת חקיקה (לא ברור מהנטען בסעיף בכתב ההגנה לאיזה חקיקה מפנה האחות).

דיון והכרעה

1. ראשית, כענין מקדים, על בית המשפט לחדד את המסגרת המשפטית המאפשרת קביעת דמי שימוש. לאחר שיובהר העיגון המשפטי והמקור המתאים לחיוב, יש לבחון האם המקרה שלפניי מקיים את היסודות הנדרשים לשם החיוב בהתאם למקור החוקי.
2. במקרה שלפניי, מאחר ולא מדובר בשימוש בנכס על ידי בעל זכויות בו (שכן ממועד פסק הדין וחתימת הפסיקתא בנוסח המוסכם כל זכויות הבעלות בדירה ב---- הן בידי האח), אין עיגון משפטי לחיוב בדמי שימוש מכח חוק המקרקעין.

במקרה כזה ניתן לבסס חיוב בדמי שימוש הן מכח דיני הנזיקין; הן על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט (תמ"ש (נצ') 4717-11-15 פלוניות נ' פלונית (26.1.2021); הן מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט כאשר שיקולי צדק יכתיבו את שאלת החיוב (תמ"ש (קריות) 1847/04 פלוני נ' פלונית (29.10.2009); והן מכח עקרון תום הלב החל על הפעלת כל זכות במקרקעין (תמ"ש (ירושלים) 5635-10-13 פלוני נ' פלונית (23.4.2017)).

סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין") קובע, כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר") קובע חובת השבה למי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת. השיקולים בהחלת עקרון ההשבה כאמור כוללים את עצמת זכותו של התובע, אופי הפגיעה באינטרס שלו, התנהלות הצדדים וטיב הפעולות שהפיקו רווח .

כך, סעיף 2 לחוק האמור מאפשר לפטור מהשבה בנסיבות בהן הזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או נסיבות אחרות שעושות את ההשבה בלתי צודקת.

1. ההלכה הפסוקה קובעת, כי כלל, ניתן לתבוע דמי שימוש הן על פי עילה נזיקית והן על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, אולם קיים הבדל בין שתי העילות.

בעוד שתביעת נזיקין מכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול או מניעת השימוש על ידו בנכס; תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט מטרתה להשיב את העושר שעשה הצד שכנגד כתוצאה משימוש בנכס של התובע (ת"א (נת') 61240-06-13 אוזן נ' ניסני (29.3.2015).

בע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד (1.9.1999) קבע בית המשפט, כך:

"קיים הבדל עקרוני בין תביעת הנזיקין המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה בתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. והנה, ההבהחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה עשויה להיטשטש במסגרת המושג של "דמי שימוש ראויים". דמי שימוש אלה עשויים לייצג את נזקיו של בעל הקרקע מחד גיסא ואת עשיית העושר של הזוכה מאידך גיסא. אבהיר את הדבר:

מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, להשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול, מצדו, "חוסך" על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השימוש הראויים שחייב היה לשלמם לו נכנס על-פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות. אפשר, כי הפסדיו של בעל הקרקע יעלו על דמי השימוש הראויים, בשל כך שבעל הקרקע היה עושה שימוש בחלקתו, אשר היה מפיק לו רווחים מיוחדים. כן אפשר, כי רווחיו של מסיג הגבול יעלו על דמי השימוש הראויים, ושוב - בשל נסיבות מיוחדות. במצבים מעין אלה תהיה נפקות כלכלית ממשית לבחירה בין שתי העילות הנזכרות."

בית המשפט העליון הבהיר, כי אין מניעה לפסוק פיצוי על פי שתי העילות ובלבד שהתובע לא יגבה פעמיים בגין אותו מעשה (ע"א 280/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל (25.5.1983).

1. בתביעתו לא הבהיר האח בצורה ברורה מהו המקור עליו הוא נסמך ומה טיבו של הפיצוי לו הוא טוען. בתביעתו טען, כי כתוצאה מהימצאות האחות בדירה שלא כדין הוא נאלץ שלא להיכנס לדירה ולכן עבר לגור במקום אחר (סעיף 11 לתביעה לדמי שימוש). עוד טען, כי דירת עמידר מושכרת והאֵם והאחות נהנות מדמי השכירות (סעיף 7 לתביעה האמורה). אם כן, על אף שלא צוין בצורה ברורה מקור החיוב, ברור שמדובר בטענות הן מעולם הנזיקין (מניעת השימוש בדירה ב----) והן מעולם עשיית עושר (הרווח שהופק מהשכרת דירת עמידר).
2. אשר לחיוב בדמי שימוש כפיצוי על נזק בהתאם להוראות פקודת הנזיקין: בהתאם להוראות הסעיף האמור, לשם החיוב בפיצוי צריכים להתקיים שני תנאים - הראשון, שבוצעה הסגת גבול והשניה, כי הוכח נזק ממוני (תמ"ש (קרית גת) 51261-06-15 פלוני נ' אלמונית (1.8.2018).
3. התנאי הראשון - הסגת גבול, אינו מתקיים ביחס לאֵם:

אין מחלוקת, כי ממועד רכישת הדירה ב---- (בשנת 2005) התגוררה האֵם בדירה. עד למועד הגשת התביעה לא עמד האח על פינויה והתיר לה להתגורר בדירה.

בפסק הדין שניתן במסגרת בקשה למתן צו הגנה שהגיש האח נגד האחות (פסק הדין מיום 6.11.2018, ה"ט 1022-11-18) קבע בית המשפט, כי עם גיבוש הסכם הפשרה תמה שאלת הזכויות הקנייניות בדירה ששייכות במלואן לאח. עוד פרט בית המשפט, כי האח לא ביקש (במסגרת ההליך שם) לפנות את האֵם מהדירה אלא רק את האחות הוא זכאי לסעד מתאים.

בית המשפט שם נתן דעתו על כך שייתכן שהאֵם אינה מעוניינת להימצא לבדה עם האח בדירה ב----, אך איש אינו כופה זאת עליה (שכן ביכולתה לעבור לגור עם האחות במקום אחר, או להישאר עם האח).

גם במסגרת בקשה למתן צו הגנה שהגיש האח נגד האֵם (ה"ט 59854-07-19) הבהיר ב"כ האח, כי לא מתבקש צו פינוי נגד האֵם (עמ' 1, ש' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 24.7.2019; ועמ' 3, ש' ש' 19-18 לפרוטוקול הדיון מיום 31.7.2019).

הדברים הובהרו במפורש גם בדיון שהתקיים במעמד הצדדים (עמ' 3, ש' 21) כאשר נטען, כי האח אינו מבקש לפנות את האֵם אלא רק לאפשר את כניסתו לדירה ב----.

בתום הדברים חזר בו האח מהבקשה כלפי האֵם וציין, כי "לאור מצבה של המשיבה [האֵם] ולאור מצבה המנטלי" הוא חוזר מהבקשה וציין כי במידה ויבקש לפנות את האֵם יעשה זאת בהליך מתאים ובשלב זה הוא אינו מעוניין לפנות אותה "כדי שיהיה לה מקום נח למגורים".

לאחר שנמחקה הבקשה ציין בית המשפט (כבוד השופט י. הלר), למעלה מן הצורך כי מאחר והובן כי לאֵם דירה בבעלותה אלא שהיא בקומה רביעית, נראה שהפתרון לסכסוך הכללי צריך להיות שיתאפשר לאֵם להשיג דירה המתאימה לצרכיה הפיזיים תוך פינוי הדירה ב---- והותרת הדירה בבעלותה לשימוש כמשכירה או למכירה ובדרך זה יבוא הסדר על כנו (לימים הובהר, כי האֵם העבירה את הזכויות בדירה בבעלותה לידי האחות).

1. עמדתו של האח ביחס למגורי האֵם בדירה עולה גם מעדותו בהליכים שלפניי (עמ' 13, ש' 9-8) וכן מהעדות ביחס להשבת האֵם מבית החולים על ידי האח לדירה ב---- (עמ' 24, ש' 11-4).
2. כך, האֵם התגוררה בדירה משך כל השנים, האח התיר לה להמשיך להתגורר בדירה גם לאחר שהזכויות בדירה עברו על שמו ובמסגרת ההליכים שהתנהלו בבית משפט זה הבהיר, כי הוא אינו דורש ממנה לעזוב.

משכך, האֵם אינה מסיגת גבול והיא גרה בדירה ברשות. על כן, לא מתקיימים לגביה היסודות הנדרשים לשם חיוב בפיצוי מכח דיני הנזיקין. בהעדר ראיה המבססת טענה לגבי רווח כללי שהפיקה האֵם מהמגורים בדירה ב---- והמשמעות של המגורים המשותפים משך שנים רבות בהקשר זה, לא מצאתי הצדקה לחייבה בפיצוי גם מכח דיני עשיית העושר.

1. שונה הדבר ביחס לאחות.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 1.11.2018 (ה"ט 1022-11-18) תאר האח (באמצעות בא כוחו), כי האחות הגיעה לדירה ב---- בטענה שהיא רוצה לטפל באֵם ומאז היא מסרבת לעזוב את הדירה. במסגרת הליך זה ניתן צו במעמד צד אחד האוסר על האחות להיכנס לדירה ב----.

1. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 6.11.2018 טען האח כי אין לאחות זכות להיות בדירה ב---- ושמדובר בניסיון להשיג את הדירה באמצעים שאינם חוקיים. האחות טענה, כי היא שוהה בדירה מאחר והאֵם סיעודית והיא שומרת עליה.

בית המשפט הכריע וקבע, כי הצו האוסר על כניסת האחות לדירה ב---- יישאר בתוקף למשך 6 חודשים, כלומר על ליום 1.5.2019. על אף ההכרעה בענין, בפועל האחות לא עזבה את הדירה.

1. על כן, מאחר ולא מדובר בשהייה בהסכמה, אלא בפלישה ללא רשותו של בעל הנכס, אני סבורה שיש לחייב את האחות בדמי שימוש בדירה.
2. טענת האחות, כי את החוב בגין המגורים בדירה ב---- יש לקזז כנגד דמי טיפול המגיעים לה עבור הטיפול באֵם:

ראשית, טענת קיזוז צריכה להיות מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה (ע"א 1702/92 גינזברג נ' בן יוסף (15.3.1993) "ענין גינזברג"). טענת קיזוז חייבת לפרט את הסכום המדויק הנתבע במסגרתה ולהציג במדויק את מערכת הנתונים עליה היא מבוססת (ע"א 779/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (9.6.1990).

"טענת קיזוז שנטענת בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז" (ענין גינזברג האמור).

בתמ"ש (ב"ש) 16771/99 י.מ. נ' ח.ח.כ (8.12.2013) קבע בית המשפט, כי "ככל שעסקינן בטענת קיזוז, הנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה הוא על הטוען לקיזוז... איש [מהנתבעים - י.ש.] לא פרט את היקף התמיכה... לא ננקב סכום ולא הוצג מסמך", על כן נדחתה הטענה.

לענייננו:

טענת הקיזוז נטענה שלא כנדרש. לא פורטו בצורה מפורטת התקופות, הסכומים ושיעור דמי הטיפול הנטען. כך גם לא הובאו אסמכתאות לגיבוי (וממילא, בהעדר טענה ביחס לסכום, לא ברור היקף הטענה כהגנה).

כאמור, טענת קיזוז היא במהותה טענת תביעה במסגרת מסכת ההגנה. משכך, מוטלת על הטוען אותה החובה לטעון אותה בצורה מפורשת, מפורטת, ברורה ולתמוך אותה בראיות.

האופן בו נטענה הטענה בהליך זה - בלשון כללית, מבלי לפרט את סכום הקיזוז ומבלי להציג כל ראיה לענין זה - מוביל לדחייתה.

שנית, לא הוכח שבשל הטיפול של האחות באֵם נחסכו עלויות העסקת מטפלת.

הנכד העיד, כי לאֵם היתה מטפלת עד חודש ספטמבר 2019 והיא עזבה כי היא לא היתה מעוניינת להישאר עוד (ולא בגלל שהאחות החליפה אותה (עמ' 32, ש' 32-26).

כלומר בתקופה שבין אוגוסט 2018 - אוגוסט 2019 היתה מטפלת אז ממילא, אין הצדקה לקזז דמי טיפול.

בנוסף האחות אישרה כי בתקופה מאוחרת לספטמבר 2018 היא שהתה תקופה קצרה ב-----ובתקופה זו היתה לאֵם מטפלת (עמ' 45 ש' 34-31) וכן העידה, כי מהמועד שבו ננקטו כלפי האֵם הליכים משפטיים (הדברים לא הובהרו דיים, אך ככל הנראה מדובר בבקשה למתן צו הגנה שהוגש כנגד האֵם) לא היתה מטפלת; וכי מ-12.9.2019 היא נמצאת עם האֵם (עמ' 46, ש' 2-1).

בנוסף העידה האחות, כי בתקופה בה הוענקה לה דירת עמידר שוחחה על כך האֵם עם המטפלת (עמ' 46, ש' 19-7).

כלומר, הטיפול של האחות באֵם לא חסך את עלויות המטפלת, שכן מהעדויות עולה, כי משך תקופה משמעותית הועסקה מטפלת עבור האֵם.

1. על כן, איני מקבלת את טענות ההגנה שבפי האחות מפני טענות האח לזכותו לעצם תשלום דמי השימוש הן מאחר והטענות לא פורטו כנדרש ולא הוצגו באופן המאפשר בירורן והן מאחר ובפועל הועסקה מטפלת מרבית התקופה.
2. לענין הסכום הנתבע - מחד, האח לא הציג ראיות המבססות את הסכום הנתבע, לא הובהר על איזה בסיס נתונים גובשה הערכת דמי שימוש; מאידך - לא הוצגה התייחסות על ידי הנתבעות ביחס לסכום זה והכחשתו.

כאשר בית המשפט נדרש לקבוע סכום פיצוי נזיקי (במובחן מפיצוי מכח דיני עשיית עושר) שאינו מוסכם עליו לבחון מהו הסכום ששיעורו מפצה על הנזק שנגרם בפועל.

הצדדים אינם חלוקים, כי דירת עמידר הושכרה עבור סכום חודשי של 3,300 ש"ח ומטענות הצדדים עולה, כי נתוני הדירה ב---- טובים מנתוני דירת עמידר. על כן, בהסתמך על הסכום שנגבה על השכרת דירת עמידר, לאור השוני הנטען בין הדירות אני סבורה, כי סכום הפיצוי אותו דורש האח הוא סביר ומידתי.

עם זאת, בהסתמך על הסכמתו של האח למגורי האֵם, איני סבורה שיש לחייב בסכום המלא ויש להטיל על האחות רק מחצית החיוב - המשקף את הפיצוי שנגרם לאח כתוצאה ממגוריה.

על כן אני מורה על חיובה של האחות בפיצוי חודשי בסך של 2,000 ש"ח בגין השימוש שעשתה בדירה ב---- ללא רשותו של בעל הדירה - האח.

החיוב יחול החל מחודש נובמבר 2018 (לאור מתן צו ההגנה ביום 6.11.2018) ועד לפינוי הדירה ב---- על ידי האחות בפועל.

התביעה הכספית

טענות האח

1. האח הלווה לאֵם סך של 240,000 ש"ח כסיוע במימון רכישת דירת עמידר. הכספים שולמו באמצעות העברה בנקאית לטובת עמידר כאשר "בהמשך האֵם התחייבה, כי הוא [האח] יירש את הדירה אחרי לכתה כדי שלא ידרוש את השבת החוב" (סעיפים 8-7 לכתב התביעה).
2. לכתב התביעה צורף אישור על העברת סך של 226,396 ש"ח ביום 22.9.2014 מהאח ואישור על תשלום סך 226,396 ש"ח ביום 6.10.2014 לידי עמידר מאת האֵם; אישור על "תשלום מקדמה שניה על חשבון מחיר הדירה" מאת עמידר, בשם משב"ש המעיד על תשלום 11,916 ש"ח ביום 6.10.2014 מאת האֵם; אישור על תשלום דמי טיפול בסך כולל של 1,800 ש"ח ביום 26.8.2014 על ידי האֵם וכן אישור על תשלום של האח שוברים בסכומים התואמים את הסכומים ששולמו על ידי האֵם.

עוד צורף אישור מיום 22.9.2014 המעיד על משיכת פיקדון כספי על ידי האח בסך של 200,000 ש"ח.

כנספח לכתב התביעה צורפה גם צוואתה של האֵם מיום 5.10.2014 במסגרתה ציוותה לאח את כל רכושה מכל מין וסוג שהוא, לרבות דירת עמידר וכן אישור של האֵם על תשלום הסכום הנטען על ידי האח.

טענות האֵם

1. דירת עמידר נרכשה מכספים אותם העבירה האחות לאח, אשר העביר אותם לעמידר.

הכספים שהעבירה האחות מהווים את חלקם של האֵם והאח בדירה בב'. למרות שסוכם שהכספים יועברו לידי האֵם הם לא הגיעו לידיה והאח שילם באמצעות כספים אלה עבור דירת עמידר.

בהקשר זה נטען, כי יש תיעוד להעברת הסכומים הבאים לידי האח מאת האחות:

ביום 30.12.2012 סך של 2,000 דולר.

ביום 2.4.2013 סך של 2,000 דולר.

ביום 3.4.2013 סך של 21,500 דולר, 25,000 דולר, 26,800 דולר.

ביום 27.5.2013 סך של 25,000 דולר.

1. סוכם שבגין ההפרש בין הסכומים השייכים לאֵם וסכום התמורה הכולל עבור רכישת דירת עמידר יגבו על ידי האח באמצעות דמי השכירות החודשיים.

אכן, דמי השכירות שהתקבלו משך 6 שנים (בשנים 2014-2019) מהשכרת דירת עמידר נגבו במלואם על ידי האח (בכתב התביעה נטען, כי מדובר בסך כולל של 115,000 ש"ח (סעיף 20) או בסך כולל של 100,000 ₪ (סעיף 39)).

1. עוד נטען, כי לא נחתם הסכם הלוואה והכספים שניתנו לה על ידי האח היו כספי מתנה וסיוע וכי האח הוציא במרמה כספים שהיו שמורים בבית האֵם בסך 53,000 ש"ח, 5,800 דולר ו-300 יורו. רוקן את חשבונות הבנק של האֵם אשר היתה בהם יתרת כספים בסך כולל של 20,340 ש"ח וכן גנב את תכשיטיה בשיעור מוערך של כ-70,000 ש"ח.
2. כן טענה האֵם, כי הוחתמה על ידי האח על צוואה "חד צדדית" שנישלה את האחות לחלוטין; וכי האח התמנה כאפוטרופוס עליה ורוקן את דירתה ואת חשבונה והמינוי בוטל לאחר כמה חודשים.
3. האֵם בחרה להעביר את הזכויות בדירת עמידר לידי האחות.
4. לכתב ההגנה צורפו, בין היתר, אישורים על העברת סכומים בסך כולל של 93,500 ש"ח; תצהירו של מר ו' אשר העיד כי שילם דמי שכירות עבור דירת עמידר בסך של 1,600 ש"ח לחודש ולאחר תקופה 3,300 ש"ח לחודש. הסכומים שולמו למשכירה (האֵם) באמצעות בנה (האח). כן צורפה רשימת תכשיטים.
5. כתב ההגנה מטעם האֵם הוגש פעמיים לתיק ולא הוגש כתב הגנה מטעמה של האחות.

עדויות הצדדים

1. האח העיד, כי יחסיו עם האֵם היו טובים, הוא רכש לאֵם דירה ונתן לה סך של 240,000 ש"ח (עמ' 15, ש' 22-21; עמ' 26, ש' 21). ביחס לדירה בב' העיד האח, כי היא היתה שייכת לו, נמכרה לאחותו בשנת 2013 כאשר סוכם על תשלום תמורה של 60,000 דולר. סך של 45,000 דולר שולם ונותר חוב של 15,000 דולר (עמ' 19, ש' 19-11). בעדותו הסביר האח, כי סכום זה שולם בשתי פעימות באמצעות העברות לחשבון הבנק של האח בבנק ------ (עמ' 20, ש' 18-12) וכי העברות הכספים הם התמורה עבור מכירת הזכויות בדירה בב' לידי האחות (עמ' 20, ש' 18-12).
2. האח הכחיש שלקח מהאֵם כספים אך אישר שהועברו לו תכשיטים וכי השיב מחציתם לידי האֵם (עמ' 20, ש' 23-21).
3. בנוסף עמד האח על הגרסה, כי הלווה לאֵם את הסכום הנדרש לשם רכישת הדירה, וכי קיים הסכם בענין זה בידי בא כוחו (עמ' 21, ש' 17; ש' 27); וכי דמי השכירות על סך 1,600 ש"ח הועברו לידי האֵם גם במקרים בהם השוכר שילם לידי האח (עמ' 22, ש' 21-18).
4. האח העיד, כי כאשר אושפזה האֵם הוא לקח זהב וכאשר היא שבה מבית החולים החזיר לה מחצית והמחצית השניה תוחזר תוך 5 ימים; וכי היה בבית סכום במזומן בסך כולל של 20,000 ש"ח שנועד להקמת מצבה (עמ' 24, ש' 13).
5. הנכד העיד, כי הכספים שהעבירה האחות לידי האח נועדו לרכישת הדירה ב---- ובמסגרת ההתחשבנות המשפחתית (עמ' 31, ש' 31-10); וכי דירת עמידר הועברה במלואה על שמה של האחות (עמ' 34, ש' 25-15).
6. האחות העידה, כי הכספים הועברו לאח מאחר שלאֵם לא היה חשבון. הסכומים שהועברו ניתנו במתנה בכדי שהאֵם תוכל לרכוש את דירת עמידר (עמ' 42, ש' 33-16). כאשר עומתה האחות עם הטענה, כי לתצהירה צורף מסמך חתום על ידיה לפיו ביום 3.4.2013 נותר לה חוב של 26,800 דולר ועל כן, מאחר והאישור מאוחר להעברת רב הכספים נלמד, כי הכספים ששולמו הם כנגד חוב שהיה לאחות כלפי האח אישרה האחות, כי אכן היה לה חוב כלפי האח (עמ' 43, ש' 10) אך עמדה על כך שהכספים היו עבור רכישת דירת עמידר (עמ' 43, ש' 28-11).
7. האֵם העידה שהיא אינה יודעת מי רכש את דירת עמידר ומי שילם עבורה, אך עמדה על כך שהדירה שלה (עמ' 55, ש' 25-1) וזאת שעה שהיא העבירה את הזכויות בה במתנה לאחות.

דיון והכרעה

1. ראשית אבהיר, כי איני מקבלת את טענת האחות לגבי העברת הכספים מטעמה לידי האח בכדי לממן את רכישת דירת עמידר:

ראשית, אין התאמה בין הסכומים שהועברו על ידי האחות והסכומים ששולמו על ידי האח לעמידר.

שנית, אין ראיה הקושרת את הכספים שהועברו לאח והכספים שהועברו מידי האח לעמידר.

שלישית, ההסבר שניתן להעברת הכספים דרך האח היה שלאֵם לא היה חשבון בנק שדרכו ניתן היה להעביר את הכספים מב'. אולם, טענה זו אינה מסתדרת עם הטענה, כי הועברו אליה כספי פנסיה מב' לארץ וגם אינה מתקבלת מאחר והאֵם צירפה לתביעת ההשבה דפי חשבון על שמה (חשבון מספר ---135 בבנק ---- סניף -----) אשר היה פעיל בתקופה הרלבנטית (נספח ו'). אם כן, היה בבעלותה חשבון וניתן היה להעביר לה את הכספים במישרין.

רביעית ומעל לכל - לאחר שהועברו שני תשלומים על ידי האחות, ביום 3.4.2013 העבירה האחות לאח סך כולל של 73,300 דולר. באותו המועד, תועדה העברת הכספים כאמור ואישרה האחות בחתימתה כי נותר לה חוב של 26,800 דולר. ביום 27.5.2013 העבירה האחות סך נוסף של 25,000 דולר (כך עולה מהמסמכים שהגישה האחות).

אם כן, גרסתו של האח בדבר חוב קודם שנפרע על ידי העברת הכספים מסתברת יותר מגרסת האחות בדבר תשלום סכומים עבור רכישת דירת עמידר שכן יש תיעוד לפירעון החוב לשיעורין, יתרת החוב לתשלום והתאמה כמעט מלאה בין הסכום ששולם לבסוף ושיעור החוב שאושר בחתימת האחות.

1. כאמור, ההתאמה בין סכומי העברות הכספים מחשבונו של האח ואישורי התשלום של עמידר תומכים בטענת האח, כי הוא שילם מחשבונו חלק מהתמורה עבור רכישת דירת עמידר.

בהעדר ראיה שניתן להסתמך עליה, כי הכספים ששולמו מחשבונו אינם כספים שלו, ההנחה היא שמדובר בכספו של האח. על כן טענתו בענין זה מתקבלת ואני קובעת, כי הסכומים הנטענים אכן שולמו על ידי האח לידי עמידר.

1. אולם, איני סבורה שהאח הוכיח את הטענה, כי מדובר בכספי הלוואה וכי מוטל על האֵם חיוב להשיבם.

לא הוצג תיעוד לכך שהכספים הועברו תמורת התחייבות כשלהי של האֵם. אם הסיכום היה שתשלום התמורה על ידי האח הוא כנגד התחייבות להעברת הזכויות בדירה מצופה היה שהדבר יתועד באופן כלשהו או יעוגן ויגובה באמצעות פעולה משפטית (רישום הערת אזהרה, עיקול, יפוי כח בלתי חוזר, מסמכי נאמנות וכו'). הצוואה מיום 5.10.2014 אינה מהווה ראיה המבססת את טענת ההלוואה ולשון הצוואה אינה מתייחסת במפורש להקניית הזכויות כנגד תשלום חלק מעלות דירת עמידר.

1. צוואה היא מסמך משפטי הנתון לרצונו הפרטי והיחיד של המצווה. היא ניתנת לשינוי בכל עת בחיי המצווה והיא לא מהווה מסמך שזוכה יכול להסתמך עליו כדי לדרוש את זכויותיו בחיי המצווה.
2. הטענה כי הצוואה מבססת את זכותו של האח אינה יכולה להתקבל הן בהיבט המשפטי - שכן הצוואה יוצרת זכות רק לאחר מותו של המצווה והן במהותה, שכן עקרון בסיסי הוא שהמצווה יכול לחזור בו בכל עת. בכדי לעגן את התחייבותה של האֵם, לכאורה, להעביר את דירת עמידר על שם האח, היה על הצדדים להסדיר זאת בדרך משפטית אחרת.
3. אציין, כי מעבר לטענת ההסתמכות על הצוואה, האח לא פרט בדבר מצגים שהוצגו, מערכת נסיבות המלמדת על התחייבותה של האֵם להעברת דירת עמידר על שמו בשל הסיוע במימונה ולא הוצגו ראיות המבססות את הטענה, כי זוהי ההסכמה שגיבשו הצדדים.
4. כך, אין כל ראיה לכך שבזמן אמת ראו הצדדים בסכום זה הלוואה שיש להשיב; אין ראיה שהכספים שולמו כנגד התחייבות להעביר את דירת עמידר על שם האח; ואין מסמך משפטי שניתן להסתמך עליו כדי לקבוע העברת הזכויות או חיוב בהשבת הסכומים, כאמור.

משכך, תביעת האח בהקשר זה - נדחית.

1. מאחר והוריתי על דחיית תביעת האח בכל הנוגע לתמורת דירת עמידר על פניו איני נדרשת להכריע במחלוקת הצדדים בדבר הגורם שקיבל את כספי השכירות אולם אציין בהקשר זה כך: כאמור, בכתב ההגנה האֵם טענה, כי יתרת הכספים ששולמו עבור הדירה (מעבר לסכומים ששולמו, לכאורה, על ידי האחות) אמורים היו להיות מושבים לאח באמצעות תשלום דמי השכירות לידיו.

הנתבעות הציגו הסכמי שכירות - הסכם מיום 4.2.2017 והסכם מיום 4.2.2016 שנחתמו בין האֵם ומר י' (השוכר). מר י' לא נתן עדותו ולא ברור מה משמעות צירוף הסכמי השכירות שעה שלא ניתן ללמוד מהם למי שולמו דמי השכירות בפועל והשוכר לא העיד בפניי.

בנוסף הוגש תצהירו של מר ו' אשר העיד כי הוא מתגורר בדירת עמידר משנת 2016 ולפניו התגורר מר א'. מר ו' העיד, כי מר י' היה המעסיק שלו ושל מר א' וכי הוא שילם את דמי השכירות לאֵם באמצעות האח.

הנתבעות לא הצליחו לאתר את השוכר, מר ו', בכדי שיעיד לגבי תשלום דמי השכירות, כך שלא ניתן להסתמך על התצהיר בענין זה.

אוסיף, כי השוכר העיד ששילם את הסכומים עבור האֵם לידי האח וכי בשלב כלשהו, כאשר תהה על הסידור, אמר לו האח, כי האֵם ממילא אינה מבינה. כך, אין בתצהיר כדי להוכיח כי בפועל, הכספים לא עברו לידי האֵם ועדותו של השוכר לא מהווה ראיה שניתן להסתמך עליה כדי לדחות את טענת האח בהקשר זה.

אם כן, שני הצדדים לא הציגו ראיות בדבר העברת הסכומים. כך, האח לא הציג תיעוד להעברת הכספים לאֵם וכאמור, לא עלה בידי האֵם לבסס בראיות את הטענה לגבי התשלום לידי האח.

משכך, הטענה כי דמי השכירות שימשו להשלמת הפער בין כספה של האֵם והסכום ששולם על ידי האח עבור דירת עמידר לא הוכחה ואינה מתקבלת, אולם ממילא, כאמור, איני מקבלת את טענת האח בדבר חיוב האֵם והאחות בהשבת הכספים שניתנו, כך לטענת האח, בהלוואה.

התביעה להשבה

טענות האֵם

1. כאשר היתה מאושפזת בבית החולים----- ובמרכז לשיקום -----גנב האח תכשיטים וכספים שהיו מצויים בביתה. האח פעל למינויו כאפוטרופוס על האֵם ובכך איפשר את הולכת האֵם שולל וגזילת רכושה.
2. כאשר גילתה האֵם את מעשי הגזל ביקשה מהאח להשיב לה את רכושה אולם הוא התעלם מצרכיה ותחנוניה, אמר שהוא הבן וכל התכשיטים הם שלו וזנח אותה ללא יכולת לטפל בעצמה.
3. לאחר שהתבררו מעשיו של האח, פעלה האֵם לביטול צו האפוטרופסות ואכן, בית המשפט ביטל את המינוי בהחלטה מיום 15.10.2018.
4. משכך התבקש סעד המורה לאח להשיב את שווי כל התכשיטים שנלקחו מביתה בסך כולל של 70,000 ש"ח; כספים שהיו שמורים בדירה ב---- על פי הפירוט הבא - 53,000 ש"ח, 5,800 דולר, 300 יורו (סה"כ 73,085 ש"ח); כספים שהיו מופקדים בחשבונה ונמשכו על ידי האח ללא הרשאה בסך 20,340 ש"ח. סך כל הסכומים הנתבעים הם 163,425 ש"ח.
5. עוד טענה האֵם, כי האח שילשל לכיסו את כספי השכרת דירת עמידר. הטענות פורטו בכתב התביעה אך לא התבקש סעד בהקשר זה.
6. לכתב התביעה צורפו, בין היתר, הסכמי השכירות של דירת עמידר ותצהירו של השוכר (ואולם, כאמור, בהקשר של תביעת ההשבה לא נתבע סעד מפורש והדיון בענין זה נוגע לטענות האֵם והאחות במענה לתביעה הכספית להשבת סכומים שהגיש האח); תדפיס תנועות בחשבון הבנק של האֵם והאח עליו צויינו משיכות כספים במזומן בסכום כולל של 18,840 ש"ח; רשימת תכשיטים וציון כי ערך המוערך הוא כ-70,000 ש"ח ועותק של תלונות למשטרה.

טענות האח

1. מוכחשות הטענות בדבר גזילת כספים ותכשיטים. כן מוכחשת הטענה בדבר שימוש בחשבון הבנק.

עדויות הצדדים:

1. האח עמד על כך שהתכשיטים נמסרו לו לפני הניתוח ומחצית הזהב הושבו לאֵם (עמ' 20, ש' 24-21). האח טען כי יש הקלטה המאשרת השבת מחצית התכשיטים (עמ' 20, ש' 23) אך היא לא הוצגה בפניי.

האח פרט, כי חצי מכמות הזה הוחזרה כאשר שבה האֵם מבית החולים ונאמר, כי המחצית השניה תוחזר אחרי חמישה ימים (עמ' 24, ש' 12-7).

בנוסף אישר האח, כי הועבר אליו סכום של 20,000 ש"ח אך טען, כי הסכום הועבר אליו מהאֵם בכדי להקים לה מציבה (עמ' 24, ש' 13). כן אישר האח, כי לא השיב את הסכום וכי הועבר אליו סכום נוסף מהבנק בסך 18,000 ש"ח (עמ' 24, ש' 18-14).

אשר למשיכות הכספים מהבנק טען האח, כי האֵם משכה את הסכומים, כי הכספים הועברו אליה וכי נדרשת רק חתימת האֵם (עמ' 26, ש' 20-17).

1. האחות אישרה בעדותה, כי "חלק קטן" מהתכשיטים הוחזרו (עמ' 47, ש' 24-23). כאשר נתבקשה האחות להבהיר את הדברים ציינה, כי הרשימה שצורפה לכתבי הטענות היא פירוט של התכשיטים שלא הוחזרו (עמ' 41, ש' 31-27).

נוסף על כך העידה האחות, כי נלקחו כספים במזומן ולא הוחזרו וכי האח טען שיעשה בכך שימוש להוצאות עתידיות הכרוכות בטיפול ב"אירועי הפטירה של האֵם" (עמ' 47, ש' 31-29).

דיון והכרעה:

1. ראשית יובהר, כי בהתאם לעדותה, האחות לא שהתה בארץ בתקופה בה אושפזה האֵם, אלא הוזעקה בעקבות הזנחתה לאחר שהשתחררה מאשפוז לכן, עדותה ביחס לגניבת הכספים בתקופת האשפוז אינה מידיעה אישית. עם זאת, ההתנהלות לאחר מעשה וחילופי הדברים ביחס להשבת התכשיטים והכספים היו בתקופה בה שהתה בישראל והדברים ידועים לה והיא היתה מעורבת בהם.

האֵם, התובעת, לא נחקרה בעניין השבת הכספים והתכשיטים (אולם יש לציין, כי חקירתה הופסקה טרם השלמתה על ידי ב"כ האח בשל מצבה).

1. אשר להשבת כספים בגין אי החזרת התכשיטים: האח הודה, כי התחייב להשיב את התכשיטים תוך חמישה ימים לאחר ששבה האֵם מהאשפוז וכי לא עשה כן בשל כעסו בעקבות שהות האחות בדירה (עמ' 24, ש' 11-5) משכך, על האח היה להשיב את התכשיטים או את שווים.
2. האֵם טענה, כי שווי כל התכשיטים הוא 70,000 ש"ח. לא הובהר בצורה ברורה על מה מבוססת ההערכה, לא הוצגו ראיות המעידות על השווי הנטען, לא צורפו ראיות המעידות על עלות רכישת התכשיטים, הנסיבות בהן נרכשו או התקבלו, תיעוד של אותם תכשיטים (תמונות, ביטוח וכו').

כך גם הפירוט אינו מאפשר הערכת השווי שכן לגבי חלק ניכר מהתכשיטים לא פורט משקל הזהב, גודל היהלומים משקלם ואיכותם, כמות אבני הספיר ופרטים לגבי המטבע מתקופת המלך ניקולאי (מספר 3 ברשימה).

1. לכאורה, בהעדר ראיות לסכום הנתבע ובהעדר פירוט מספק לגבי התכשיטים ששווים נתבע, יש לדחות את טענות התביעה בהקשר זה, אולם שעה שהאח העיד בצורה ברורה, מפורשת ובהירה כי הוא אכן לקח את התכשיטים ולא השיב אותם בשל המחלוקות בין הצדדים, איני סבורה שיש לפטור אותו בלא כלום בהעדר ראיות וביסוס לשווי הנטען. על כן אני סבורה, כי יש לקבוע פיצוי שישולם לידי האֵם.
2. שקלתי האם יש מקום למנות מומחה בכדי להעריך את שווי התכשיטים, אולם מאחר והצדדים חלוקים לגבי היקף התכשיטים, לא ברור מה בדיוק נלקח ומה הוחזר, מותו של האח (כך שלא ניתן לברר את הטענות בענין זה מכלי ראשון), הקושי להעריך את שווים הסנטימנטלי והחשיבות שבהבאת המחלוקות של משפחה זו לכדי סיום אני סבורה שיש לקבוע פיצוי שיוטל על האח בהתבסס על ההודאה בענין אי השבת התכשיטים ומבלי להרחיב את המחלוקת ומבלי לאפשר לצדדים - אשר לא טענו באופן מספק ביחס לתכשיטים, אפיונם ושווים - לערוך מקצה שיפורים.

בכדי להעריך את סכום הפיצוי המוצדק לקחתי בחשבון שהאח לא הכחיש את עצם קיומם של התכשיטים, לא טען לגבי הרשימה ולא הציג תיעוד של התכשיטים שהושבו. בנוסף, לאחר שאישרה האחות, כי חלק מהתכשיטים הושבו, לא עומתה עם הטענה, כי תכשיט מסוים שנכלל ברשימה הושב. משכך, לצורך קביעת הפיצוי אניח, כי הרשימה כוללת את כל התכשיטים אותם לא השיב האח לידי האֵם.

על כן, בשקילת מכלול הנתונים והסמכות הנתונה לבית המשפט לחייב בפיצוי על נזק בהתבסס על אמדנו של הנזק - אני מחייבת את האח בפיצוי האֵם בגין אי השבת תכשיטיה בסך כולל של 25,000 ש"ח.

1. אשר להשבת כספים במזומן שנלקחו על ידי האח: האֵם לא הציגה ראיות לסכומים שנטען היה שנשמרו בביתה. כך, לא הוסבר מדוע נשמרו סכומים כאלה במזומן בבית, מה היה מקורם, תיעוד להעברה של סכומים אלה אליה, או משיכתם. לא הובהר מתי התקבלו הסכומים ומתי בדיוק התגלה שהם חסרים.

נוסף על כך, לא הוצגה ראיה כלשהי שקושרת את היעלמות הכספים לאח.

עם זאת, האח הודה בעדותו שלקח סכום של 20,000 ש"ח (ראו פירוט עדויות הצדדים לעיל) והדברים תואמים את עדות האחות בנקודה זו. משכך, על אף העדר הוכחה מצידה של התובעת, לאור אישור האח בענין זה בעדותו, אני מורה שיש לחייבו בהשבת סכום של 20,000 ש"ח לידי האֵם.

1. אשר להשבת כספים שנמשכו מחשבון הבנק: מעיון בנספח ו' לתביעה עולה, כי החשבון היה חשבון משותף של האֵם והאח, על כן יש קושי לקבוע, כי כספים שנמשכו על ידי האח הם כספים שנגנבו מהאֵם. נוסף על כך, אין ראיה שניתן להסתמך עליה, כי האח משך את הכספים ולא האֵם או גורם אחר מטעמה.

ואולם, בעדותו הודה האח, כי משך סך של 18,000 ש"ח (ראו פירוט העדויות לעיל) ועל כן, לאור עדותו הברורה בהקשר זה, אני מורה שיש לחייבו בהשבת סכום של 18,000 ש"ח לידי האֵם.

1. יתר הסכומים שנתבעו לא הוכחו ולא הובאו ראיות המבססות את אחריותו של האח להיעלמות יתרת הסכום.
2. משכך, התביעה מתקבלת באופן חלקי ואני מורה על חיובו של האח בסך כולל של 63,000 ש"ח.

לסיכום

תמ"ש 52970-01-20, תביעת הפינוי, מתקבלת. אני מורה על פינוי גב' אלמונית וגב' פלונית מהדירה המצויה ברחוב ---------. הוראות ביחס למועד ביצוע פסק הדין מפורטות לעיל בפרק הרלבנטי.

תמ"ש 54599-01-20 התביעה לדמי שימוש, מתקבלת באופן חלקי. אני מחייבת הגב' אלמונית לשלם דמי שימוש בסך חודשי של 2,000 ש"ח החל מחודש נובמבר 2018 ועד לפינוי בפועל. הסכום שהתגבש עד למועד פסק דין זה ישולם תוך 30 יום והסכום בגין השימוש בדירה לאחר פסק הדין ועד לפינוי בפועל ישולם לא יאוחר מ-30 יום לאחר הפינוי. התביעה נגד הגב' פלונית נדחית.

תמ"ש 30676-03-20 התביעה להשבת סכום שהועבר כהלוואה - נדחית.

תמ"ש 61305-06-20 - התביעה לסעד הצהרתי - נדחית.

תמ"ש 863-08-20 - תביעה להשבת כספים - מתקבלת באופן חלקי. אני מחייבת את האח בתשלום סך של 63,000 ש"ח לידי גב' פלונית. הסכום ישולם תוך 30 יום.

כאשר שקלתי את תוצאות ההליכים, את האופן בו נוהל ההליך, את טיבן של הטענות והמשמעות האופרטיבית של פסק הדין על הצדדים ותוך שקילת המשמעות של הדיון במסגרת הליכים אלה בדברים שכבר הוכרעו בעבר, אני מחייבת את הגב' פלונית ואלמונית, יחד ולחוד בהוצאות מר פלוני ז"ל בסך כולל של 30,000 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.

אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.

ניתן היום, י' אייר תשפ"ב, 11 מאי 2022, בהעדר הצדדים.