בית המשפט המחוזי בחיפה |
|
תפ"ח 54414-02-20 מדינת ישראל נ' זלוטניק(עציר)
|
|
לפני הרכב השופטים: כב' השופט אבי לוי [אב"ד] כב' השופט ערן קוטון כב' השופט איל באומגרט |
||
המאשימה |
מדינת ישראל
|
|
נגד
|
||
הנאשמת |
דינה זלוטניק (עציר) ת.ז. 319430880
|
|
גזר דין |
כללי
ביום 4.4.22 הרשענו את הנאשמת שלפנינו, דינה זלוטניק, בעבירה שעניינה רצח (בכוונה), בניגוד לסעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). ביום 15.1.20 בשעת בוקר מוקדמת, על רקע ויכוחים שנתגלעו בינה לבין המנוחה, הגב' שושנה מנשירוב ז"ל, גרמה הנאשמת למותה של האחרונה.
קבענו, שהעובדות אשר יוחסו לה בכתב – האישום הוכחו לפנינו כדבעי מעבר לספק סביר; עובדות ההרשעה היו בתמצית אלו:
בלילה שבין ה – 14 וה – 15 בינואר 2020, המנוחה, הגב' שושנה מנשירוב ז"ל והנאשמת בילו יחדיו בבית המנוחה עד לשעת בוקר מוקדמת. השתיים שתו יחדיו שלושה בקבוקי בירה. נוצר ריב בינן על רקע רצונה של הנאשמת להיפגש עם בחור, חברו של חברה של המנוחה; קללות הוחלפו בין הצדדים כבר בתחילת האירוע. הנאשמת ירדה על – מנת לפגוש את הבחור ולא ענתה לשיחת – טלפון שיזמה אליה המנוחה. המנוחה כעסה על כך. הנאשמת שבה לבית; קללות אשר הוחלפו בין השתיים החריפו כשהנאשמת עלתה לבית. הדברים גלשו לכלל תגרת – ידיים של ממש. הנאשמת ביקשה לעזוב את הבית אך אז, (זאת קבענו, מחמת הספק), הביאה המנוחה סכין מהמטבח ושרטה את הנאשמת בצוואר.
נדגיש, במסגרת הכרעת הדין קבענו, מחמת אי סילוקו של הספק הסביר בלבד, שהמנוחה ולא הנאשמת הייתה זו, אשר המציאה בזירה את הסכין; אותו היא נטלה ממטבח ביתה בזירה ועשתה בו שימוש על מנת לשרוט את הנאשמת באמצעותו. מייד לאחר שהנאשמת חשה את הכאב, תוצאת אותה שריטה, היא הפילה את המנוחה, גרמה לסכין ליפול מידיה של האחרונה, נטלה את הסכין לידיה שלה והחלה פוגעת במנוחה באמצעות הסכין ובחבטות בראשה ובאיברי גוף אחרים שלה. המנוחה ניסתה להתגונן באמצעות ידיה; קבענו, כי את מותה של המנוחה גרמה הנאשמת על ידי שהכתה אותה בראשה, פניה, חזה וזרועותיה ודקרה אותה שוב ושוב בפניה, בצווארה, בכפות ידיה ובגרונה. הנאשמת דקרה אותה בחזה ובצוואר כשהדקירה האחרונה הייתה הקטלנית, זו שגרמה למותה של המנוחה. קבענו, כי למעשה זה לא נלוו הכנה או תכנון. הכוונה התגבשה תוך כדי המאבק כהרף עין ובספונטניות – בהחלטה של רגע.
בשלב זה ניגשה הנאשמת אל דלת הבית, פתחה אותה, פנתה אל השכן של המנוחה וביקשה שיזמין למקום משטרה. היא הודתה באוזניו ש"רצחה" או "הרגה" את חברתה; גם באוזני ראש צוות החקירה אמרה שהיא אשמה במיוחס לה.
דחינו את טענת ההגנה, שלפיה מעשיה של הנאשמת מהווים למעשה המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 301ב' לחוק העונשין). קבענו, כי גם אם ניתן להבין את כעסה של הנאשמת כלפי המנוחה אין בשום אופן לקבל את מעשה הרצח האכזרי שביצעה ככזה שאדם סביר יכול להבינו או להבין את מניעיו.
קבענו, כי המעשה חרג ממעשה נקמה או התקפה הגיונית, לכלל מעשה הנועד להמית באכזריות. קבענו, שאין לדבר על אשמה "ממותנת" אלא שמדובר ב"מעשה רצח לכל דבר ועניין". היה קיים אצל הנאשמת רצון מודע, המלווה את ההתנהגות כי התוצאות הנובעות מההתרחשות תתרחשנה; לפיכך, הרשענו אותה, כאמור, בעבירה של רצח (בכוונה).
העובדות הנ"ל (הן אלו שהוכחו מעל לספק סביר הן אלו שנקבעו מפאת קיומו של ספק סביר) מהוות המסגרת העובדתית בתהליך גזירת העונש.
טרם נחל בתהליך המוליך לקביעת העונש לו ראויה הנאשמת בגין מעשיה נתעכב ונעיין בתסקיר עונש, אשר הוכן בעניינה.
תסקיר עונש בעניין הנאשמת
ביום 7.7.22 הפיק שירות המבחן למבוגרים במחוז חיפה והצפון תסקיר בעניינה של הנאשמת. ממנו למדנו, שהנאשמת, היום בת 32, מאובחנת כמתמודדת עם הפרעת דיכאון מגיל 14 וכי דיווחה על פגיעות עצמיות בגין מצב נפשי זה. צוין, כי היא ביצעה ניסיון אובדני בשנת 2017 וכי עד עצם היום הזה, וגם במעצר היא נזקקת לטיפול פסיכיאטרי תרופתי.
צוין, כי בילדותה חוותה קשיי קליטה כנערה צעירה בשים לב לעודף משקל, שממנו סבלה ומבעיות שפה. לדבריה, חוותה אלימות מצד אמה על רקע עודף משקלה והדבר גרר בעיות פסיכיאטריות. נכון להיום אין קשר בין הנאשמת לבין אמה ויכול שהדבר קשור לבעיות פסיכיאטריות שמהן סובלת האם. הנאשמת השלימה בגרות חלקית בלבד, גויסה ושירתה כמש"קית משמעת במשטרה הצבאית, אך פוטרה מהמשך שירות על רקע הידרדרות במצבה הנפשי כתוצאה מהפלה שעברה לקראת תום שירותה הצבאי. היא השתלבה בלימודי אבטחת איכות, סיימה אותם ועבדה במפעלים שונים, אך משחשה חוסר – סיפוק בעבודה עברה הסבה לתחום העיצוב הגרפי. טרם מעצרה עבדה בחנות צילום. היא צרכה חומרים פסיכו – אקטיביים (משני תודעה) מאז היותה נערה ומגיל 26 השתמשה באלכוהול ובקנביס בתדירות גבוהה על רקע מערכת יחסים זוגית אלימה בה הייתה נתונה.
בכל הנוגע לאירוע הרצח, הביעה הנאשמת צער על המעשה ועל התוצאה הקשה שנלוותה לו אך השליכה את ההתנהלות על השימוש באלכוהול ועל פחדה מפני המנוחה. עלה, כי הקשר החברי בין הנאשמת לבין המנוחה חודש כחודש לפני האירוע על בסיס שימוש משותף בחומרים משני – תודעה.
צוין כי פניותיה לקבל טיפול בכלא נענו בשלילה על רקע העובדה שהיא עדיין בסטטוס של עצורה. צוין עוד, שבתקופה בה שהתה במתקן המעצר, היא מצויה הייתה תחת מעקב פסיכיאטרי והוגדרה לא פעם כמצויה "תחת השגחה" בשל מצוקה נפשית בה היא נתונה.
חוו"ד פסיכיאטרית שנערכה אודותיה בחודש מאי 2022 לימדה על אבחונה כלוקה בקווי אישיות גבוליים, אנטי – סוציאליים, והיסטריוניים אך כמי שאיננה סובלת ממחלת נפש. צוין כי היא לא פעלה מפאת מניעים פסיכוטיים וכן, כי מחשבתה מאורגנת וזו מכוונת את מעשיה.
התרשמות שירות המבחן הינה שהנאשמת סובלת מאישיות בלתי – בשלה וכי קיים רקע של שימוש בחומרים פסיכו – אקטיביים וקשיים נפשיים. הנאשמת, להערכת השירות, מבינה ברמה הקוגניטיבית את הנזק שגרמה ולוקחת אחריות על גרימת המוות אך מתקשה, רגשית, להתחבר לתוצאות האירוע. המצב הנפשי אף מושפע מתוצאות העבירה ומהמעצר.
שירות המבחן עמד על גורמי הסיכון לעבריינות המתקיימים אצל הנאשמת – הרשעה קודמת בעניין אלימות, עמדותיה לפיהן אלימות מוצדקת במצבים מסוימים, העדר מערכת תמיכה משמעותית מלבד אביה ורקע השימוש בחומרים משני תודעה.
גורמי הסיכוי נוגעים לאורח החיים החיוני שלה עד לשנת 2020, הבנתה את תוצאות המעשה, והמוטיבציה שאותה היא מגלה לטיפול.
לסיכומה של ההערכה צוין, שללא טיפול אינטנסיבי ארוך – טווח קיים סיכון גבוה להתנהלות עוברת – חוק בעתיד.
צוין, כי היא עשויה להיתרם מהתערבות טיפולית במאסר בשל בעיית ההתמכרות ולצורך עיבוד העבירה והשלכותיה.
הומלץ, אפוא, על שילובה בתוכניות הטיפול הקיימות במסגרת שב"ס.
ראינו חשיבות בקבלת מידע ביחס למצבם של בני משפחתה של המנוחה, נפגעי העבירה ולפיכך ביקשנו שייערך תסקיר ביחס למצבם.
תסקיר נפגעי העבירה
ביום 29.8.22, ערכה הגב' ולרי ברזנר, מפקחת מרכזת במחוז תל – אביב והמרכז, תסקיר נפגעי עבירה בהתייחס לאמה של המנוחה, לאחיה ולגיסתה.
במסגרת התסקיר, אשר תמציתו הקצרה תובא כאן מפאת טעמים של צנעת הפרט, צוין, שבחלוף כשנה וחצי ממותה, בני – משפחתה של המנוחה שרויים באבל כבד אשר אינו מרפה ואיננו נעשה קל יותר. צוין, כי המוות הפתאומי בנסיבות טראגיות ואכזריות גרם לעצירה וקטיעה של חיי – המשפחה, הותיר תסכול, חלל, כאב ויגון, המלווים ומציפים את בני – המשפחה באופן קשה וכואב.
צוין, כי עולמם של השלושה חרב עליהם וכי הם מתמודדים עם תחושות של כאב, יגון וכעס וחוויות התפרקות וייאוש גדול. הם עוסקים במה שלא הספיקו לעשות עם המנוחה; הם חווים אובדן של עתידם המשותף כשכל אחד מהם מתמודד עם החלל בסגנונו. המוות ניפץ אצל בני – המשפחה אמונות, הנחות ותפיסות בסיסיות חיוביות אודות העולם, חוויות של שליטה, בטחון, תקווה, משמעות ואופטימיות. בני – המשפחה מאמינים שענישה מחמירה אשר תוטל על הנאשמת עשויה להחזיר להם ולו במעט תחושת בטחון וצדק ותיתן הכרה מסוימת לסבלם; ענישה שכזו עשויה ליצור אצלם הקלה מסוימת וסיכוי לארגן מחדש את חייהם. הומלץ, נוכח תמונת הנזקים הרחבה, להטיל פיצוי כספי משמעותי לטובת משפחת המנוחה; מטרת הפיצוי - להעביר מסר חברתי של הכרה במשמעות הפגיעה ובהתמודדויות שעוד צפויות לנפגעים וכדי שיסייע להם להיטיב מצבם בכל דרך שיבחרו.
ראיות לעניין העונש
בדיון שנערך לפנינו לקראת גזירת עונשה של הנאשמת הוגשו ראיות לעניין העונש כדלקמן
מטעם התביעה הוגש תדפיס מידע פלילי, אשר לימד כי הנאשמת הורשעה בבית – משפט השלום בעכו ביום 1.3.21 (לאחר ביצוע העבירה הנדונה כאן) בעבירה שעניינה התנהגות פרועה במקום ציבורי ובהיזק לרכוש במזיד וכי בגין כך הוטלו עליה 3 חודשי מאסר על תנאי. (יצוין, שעבירה זו נעברה ביום 23.10.19).
מטעם ההגנה העיד לפנינו מר בוריס זלוטניק, אביה של הנאשמת המלווה אותה במהלך ההליך, אדם שהרשים אותנו כהגון ונורמטיבי, ואשר שיתף אותנו בקשיי הקליטה של בתו, הנאשמת, בארץ (אליה עלתה בגיל 8 בשנת 1997) וכן על קשייה, שנבעו מחיי – המשפחה הבעייתיים אשר הוא וגרושתו חוו עד לגירושיהם. העד סיפר שהנאשמת נפגעה רגשית ונפשית מתהליך הגירושין; לא הצליחה ליצור קשרים חברתיים לנוכח אירועים קשים, אשר אירעו בביתה. הוא סיפר, שהיא סיימה את לימודיה וביצעה שירות צבאי כמעט מלא (עד להפלה שעברה במהלך השירות). הוא תיאר את הנאשמת כנאיבית, פגיעה ורגישה, מי שנוצלה לרעה על – ידי בני – זוג, כאשר אחד מהם אף הותירה כשהיא נאלצת לפרוע חובותיו. הוא סיפר שלא פעם הובהלה לבית החולים לצורך קבלת טיפול במצב הנפשי המעורער, אך בכל הפעמים נרשם לה טיפול תרופתי והיא נשלחה הביתה. הוא סיפר, שהנאשמת התלוננה כל העת שכוחה אינו עומד לה להתמודד עם קשיי החיים וכי היא "התערבבה" בחברה לא מיטבית. לדבריו, קשייה הנפשיים היו בעלי משקל מהותי בהתנהגותה באירוע ואי – הטיפול בהם הביאו להידרדרות המצב ולהיקלעותה לסיטואציה שאליה נקלעה.
טיעונים לעניין העונש
במסגרת טיעוניה הכתובים לעניין העונש עמדה ב"כ המלומדת של המאשימה, עו"ד אילנה פיקוס – רויטבלט על המספר הרב של הפגיעות הרבות והחמורות שגרמה הנאשמת למנוחה – לפחות 20 פצעי חתך או דקירה בפנים; לפחות 7 פצעי חתך או דקירה בצוואר ובתת– הסנטר; לפחות 21 פצעי חתך בכפות הידיים; כן ציינה, שהמוות נגרם כתוצאה מדקירה בצוואר בעומק של 7-8 ס"מ.
היא עמדה על כך שמדובר בדקירות חוזרות ונשנות, כך שקיימת, לדעתה, קרבה מובהקת לנסיבה מחמירה של אכזריות: דקירות שבוצעו בעוצמה רבה תוך גרימת שברים לעמוד השדרה, דקירות בעין, באף, בלוע, בצוואר ובעצם הלשון. לדעתה, גם אם המנוחה הייתה זו שהביאה את הסכין לזירה וביצעה פעולת תקיפה ראשונה, יש להשקיף על תגובתה של הנאשמת כאכזריות קיצונית.
לדעת ב"כ המאשימה, ראוי לקבוע בעניינה של הנאשמת מתחם עונש הולם הנע בין 25 שנות מאסר לבין מאסר עולם לנוכח הפגיעה הקשה של המעשים בערכים החברתיים (הגנה על חיי אדם, על שלמות גופו וקדושת החיים). כן טענה, שמתחם זה תואם את מדיניות הענישה הנהוגה והפנתה בעניין זה אל ע"פ 1213/21 מ"י נ' וואסה, במסגרתו נגזר בבית המשפט העליון עונש של מאסר עולם בגין עבירה שעניינה רצח בכוונה על רקע הקרבה לנסיבה מחמירה שעניינה אכזריות ואלימות קשה.
כן הופנינו בידיה אל ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק, במסגרתו נקבע בבית המשפט העליון כי חרף העובדה שהוא מצא להטיל על הנאשם באותו מקרה עונש בן 27 שנות מאסר (בשל מצבו הרפואי), ככלל, מצדיק מקרה שכזה הטלת עונש מאסר עולם, חרף הנסיבות האישיות וההודאה באשמה.
עוד עמדה ב"כ המלומדת של המאשימה על כך שמתסקיר נפגעי העבירה ניתן ללמוד על נזקים קשים מאוד למשפחתה של המנוחה – האבל הכבד בו שרויים בני המשפחה; התסכול, הכאב והיגון שהוא מנת חלקם לנוכח הנסיבות הטראגיות והאכזריות של מותה הפתאומי של המנוחה שהייתה צעירה וחוותה תקופה אופטימית לראשונה רק סמוך לפני מותה. צוינה הפגיעה בתפקודם של בני – המשפחה שחייהם נחלקו ל"לפני" ו"אחרי" המוות. הם עזבו את הבית בו התגוררו ועברו לגור בדירה שכורה, מקום בו המנוחה איננה מוכרת. הם נמנעים משמחות ומאירועים חברתיים. צוין, כי התמונה המצטיירת היא של שבר ואובדן שאין ניתן לרפאו – משפחה נורמטיבית שחוותה התפרקות וייאוש.
ב"כ המאשימה שבה והדגישה את האכזריות, האלימות וההתעללות שליוו את מעשה הרצח, את ניצול מעמדה של הנאשמת ואת יחסיה המיוחדים עם המנוחה לרעה בביצוע הרצח, שהרי אילולא התנהלה כחברתה לא הייתה בביתה ולא היה יכול להיווצר מגע קרוב בין השתיים.
ב"כ המאשימה עתרה להטלת עונש מאסר עולם, דהיינו היצמדות לרף העליון של המתחם המוצע בשים לב לכך שהנאשמת איננה נעדרת עבר פלילי, נוכח מגמת מניפולטיביות העולה מהאמור בתסקיר ביחס אליה; לדוגמה – מסירת נתון בדבר יחסים קרובים עם המנוחה בילדות בעוד בני – משפחתה של המנוחה כלל לא שמעו עליה; טענתה לרקע התמכרותי אך הכחשת עניין זה בפני גורמי שב"ס; הפציעות העצמיות שגרמה לעצמה בתוך האירוע כדי לאמת טענת – שווא בדבר התקפתה בידי המנוחה עובר לביצוע הרצח. עוד ציינה בהקשר זה ב"כ המאשימה את הערכת שירות המבחן לקיום סיכון גבוה להתנהלות עוברת חוק בעתיד ללא טיפול אינטנסיבי וארוך טווח.
ב"כ המאשימה הדגישה את העדר נטילת האחריות מצד הנאשמת, כאשר ניסתה לשכנע שפעלה בתנאי הגנה עצמית כך שרמת האמפתיה שאותה הביעה כלפי המנוחה לא הייתה גבוהה. גם במסגרת התסקיר, כך צוין, הנאשמת נטלה אחריות למעשים אך בו בזמן ציינה את תחושת ה"פחד הקיומי" בו הייתה נתונה עת ביצעה את המעשה, ואת הטענה שצרכה אלכוהול עובר לביצוע, מה שהשפיע על התנהלותה.
לאור כל אלה, טענה ב"כ המאשימה שטענותיה של הנאשמת בדבר רצון לחזור למוטב, מאמץ לתקן את תוצאות העבירה או לפצות אינן מבוססות.
הוסיפה ב"כ המאשימה וביקשה לדחות את טענת הנאשמת שלפיה נסיבותיה האישיות, הפרעת האישיות ממנה היא סובלת, ושתיית אלכוהול מהוות נסיבות להקלה, במקרה זה.
ב"כ המאשימה ציינה, שלדעתה, חלים בענייננו דבריו של בית המשפט העליון בפרשת שפק דלעיל, שלפיהם עונש מאסר – העולם הצמוד לעבירת הרצח בכוונה היא אופציה ממשית אשר ראוי לאמצה במקרים המתאימים וכי אין להפכה לאות מתה בספר החוקים; כי אכזריות הרצח עשויה במקרים המתאימים להצדיק הטלת מאסר עולם גם אם איננה "אכזריות מיוחדת" כלשון סעיף 301א(א)(7) לחוק וכך גם מקום בו הכוונה איננה הכוונה המתוארת כנסיבה מחמירה בסעיף 300א(א)(1) לחוק. עוד נטען, כי המיוחדות והכמותיות של עונש מאסר עולם מצדיקה גזירתו במקרים בעלי חומרה ברורה וממשית תוך התאמה של ההכרעה הערכית בהטלת עונש זה בעבירות הרצח לתיקון 113.
לצד עתירתה להטלת מאסר עולם, עתרה ב"כ המאשימה שנורה על פיצוי משפחת המנוחה בסכום המירבי הקבוע בחוק כביטוי לחומרת המעשה ותוצאותיו.
טיעוני ההגנה
ב"כ המלומד של הנאשמת, עו"ד באסל פלאח החל טיעוניו באזכור קביעתנו שלפיה המנוחה הייתה זו שהביאה את הסכין ותקפה את הנאשמת ובכך החל האירוע, שהסתיים במותה. הוא עמד על כך, שלמעשי מרשתו, כפי שקבענו, לא נלווה תכנון וכי הכוונה לרצוח התגבשה תוך כדי המאבק, כהרף עין ובספונטניות, בהחלטה של רגע.
הוא עמד על כך, שהנאשמת והמנוחה ישבו ושתו אלכוהול במשך שעות בלא כוונה להגיע למעשה אלים כלל ועיקר. פעולת המנוחה (הבאת הסכין ופציעת הנאשמת) גרמה, לדבריו, לאירוע האלים.
הסנגור עמד על כך, שמרשתו עצורה מזה כשלוש שנים; היא מקבלת במשך תקופה זו טיפול פסיכיאטרי תרופתי לנוכח מצבה הנפשי הקשה. הוא עמד על נסיבות חייה הקשות, כפי שאלו באו לביטוי בעדות אביה ובתסקיר שירות המבחן – הוא עמד על ההפלה שעברה במהלך שירותה הצבאי ולהשפעתה הרעה על מצבה הנפשי ולעליות והמורדות האחרים שהיו מנת חלקה במהלך חייה. חיי עבריינות ופשע אינם דרכה; הרשעתה הקודמת היחידה היא בגין עבירות קלות – הא ראיה - הוטל עליה בגינן עונש מותנה בלבד. לפיכך, ראוי, לדעתו, לדחות את טענת התביעה, שלפיה יש לכך משמעות מחמירה כלשהי. בהתייחסו אל הפסיקה שאליה הפנתה התביעה לעיל, ציין שנקבע בה במפורש שעונש מאסר עולם איננו נקודת המוצא וכי המקרה הנדון כאן שונה מהותית, בנסיבותיו ובחומרתו לעומת אותם מקרים שצוטטו לעיל. כן הדגיש, שבאותם מקרים לא נרשמה התגרות כלשהי מצד המנוחה; כי במקרה הנדון בפסק הדין בעניין וואסה הנ"ל, אף הופעלה האלימות הקטלנית לאחר התנתקות ראשונית של הנאשם מהזירה, מה ששולל כליל את היסוד הספונטני שבכוונה. בכך שונה אותו מקרה מהותית מהמקרה הנדון כאן.
עוד אבחן הסנגור את המקרה הנבחן כאן לעומת אלו שהובאו על ידי התובעת בכך, שבמקרה שלפנינו, הזעיקה הנאשמת מיד עזרה מה שאין כן באותם מקרים. עוד הפנה הסנגור המלומד לשורה של מקרים, שבהם בבית המשפט העליון הוטלו עונשי מאסר לתקופות קצובות ולא עונש מאסר עולם בגין עבירה של רצח בכוונה (ע"פ 1464/21; ע"פ 3187/21).
הסנגור ציין, שהמצב הנפשי של הנאשמת כמו גם נסיבות האירוע מהווים גם כן טעם להקלה ולהימנעות מהטלת העונש המירבי הקבוע בחוק. הוא עתר להטלת עונש מידתי, שיאפשר שיקום למי שמסוגלת לחיות חיים נורמטיביים ועשתה כן עד להסתבכותה הנוכחית, כשלמדה, התגייסה לשירות בצה"ל ושירתה שירות כמעט מלא עד שמצבה הנפשי הכריעה.
בכל הנוגע לפיצוי, עתר הסנגור שגם זה יהיה מידתי.
דברה האחרון של הנאשמת
הנאשמת סיפרה, בדבריה האחרונים, שבכל פעם שבו מוזכרים מעשיה באירוע הנדון כאן היא מתקשה להקשיב וחשה בכאב. היא הודתה שהיא ראויה לעונש; ציינה שהיא מבינה שאין דרך לתקן את תוצאות המעשה וכי היא צפויה לשאת את השלכות המעשה עד ליומה האחרון.
דיון והכרעה
אכן, כפי שציינה ב"כ המלומדת של המאשימה בסיכומיה, המנוחה שושנה מנשירוב זכרה לברכה, מצאה מותה בדרך אלימה ואכזרית. האמור בבחורה צעירה, בת 32 שנים בלבד במותה, אשר סבלה מנכות כל חייה וחוותה חיים קשים אשר כללו הן סבל על רקע נוירולוגי, הן קשיים ניכרים בהיבט החינוכי והתעסוקתי. דווקא כשפתחה פרק אופטימי בחייה, שכלל מגורים עצמאיים והשתחררות מהלחץ המשפחתי, מצאה את מותה באותו אירוע, שנחווה על ידי בני משפחתה כרעם ביום בהיר.
טענה לפנינו ב"כ המאשימה, מעשה רצח מכוון, המבוצע באכזריות כה רבה, מחייב הטלת עונש של מאסר עולם על מבצעו. "תרומתה" הנטענת של המנוחה לעצם קרות האירוע (ע"י הבאת הסכין ממטבח הבית ועשיית שימוש בו כדי לאיים ולשרוט את פני הנאשמת) איננה משנה מסקנה זו.
דעת הסנגור, כאמור, שונה. בראייתו, העובדה שהנאשמת לא קיבלה החלטה מבעוד מועד לרצוח; לא הכינה עצמה לרצוח; לא ביצעה את המעשה בחלל ריק אלא כתגובה למעשי המנוחה היא המכרעת. לדעתו, ראויה הנאשמת לעונש, אך זה צריך להתחשב בנסיבות האירוע ובנסיבות האישיות ולהיות מתון הרבה יותר מזה שלו עתרה המאשימה.
אכן, מאז שנכנסה לתוקפה הרפורמה בענישת עבירות ההמתה, ביצוע מעשה רצח מכוון איננו עוד מחייב תוצאה עונשית יחידה – עונש של מאסר עולם ועונש זה בלבד. המחוקק הניח בידי בתי – המשפט שיקול – דעת; למעט במקרים, שבהם בוצע מעשה הרצח באחת הנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 301א(א), מאסר העולם הוא העונש המרבי (כקבוע בסעיף 300(א)) אך אין הוא העונש היחידי או הבלעדי. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו; בכל מקרה ייקבע מתחם עונש הולם; לבסוף, בכל מקרה, בשים לב לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ייקבע העונש המתאים לעבריין. על אודות משמעות שינוי זה בחקיקה עמד כב' השופט י' אלרון, במסגרתו של ע"פ 1077/22 קאדר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.6.22) בציינו כדלהלן:
"אחר הדברים האלה, נדחתה לאחרונה, במסגרת ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק(2.3.2022)...עמדת המשיבה כי במקרים של רצח בכוונה, יש להתייחס במסגרת עבירת הרצח הבסיסית לעונש מאסר העולם בתור "עונש מוצא" אף לאחר הרפורמה. בכלל זה, הודגש בחוות דעתו של המשנה לנשיאה (דאז) נ' הנדל, כי המחוקק נתן דעתו לאפשרות זו ובחר במודע לקבוע את עונש מאסר העולם כעונש מרבי ולא כעונש מוצא (שם, פסקאות 14-11). כפי שנקבע בהלכת שפק (פסקאות 17-16) העונש המרבי המושת כעת בגין עבירת הרצח הבסיסית, שמור ל"מקרים המתאימים" המצדיקים זאת, כשם שאנו נוהגים ביחס לכל עונש מרבי אחר (ע"פ 687/22 טלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (19.5.2022); ע"פ 5617/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 24 (26.8.2021)). משמעות הדבר, היא כי לאור הרפורמה, ולאור הלכת שפק, במסגרת מלאכת גזירת העונש בגין עבירת הרצח הבסיסית אנו נדרשים אפוא בכל מקרה ומקרה למלאכה המורכבת של "דירוג" חומרתם של מעשי רצח שונים. זאת, כאשר מובן מאליו שכל מעשה רצח באשר הוא, מזעזע וחמור עד מאוד. עיצוב מדיניות הענישה בגין עבירת הרצח הבסיסית, מוליכה אותנו לדון בשילוב שבין הרפורמה בעבירות ההמתה, לרפורמה בהבניית שיקול הדעת בענישה (תיקון מספר 113 לחוק העונשין) (להלן: הרפורמה בהבניית שיקול הדעת בענישה)...". (ההדגשות אינן במקור).
עקרונות הבניית הענישה הנ"ל, המצויים בסימן א'1 לחוק, פרי תיקון 113 לחוק יופעלו, ועל – פיהם ייקבע, לבסוף, מהו העונש הראוי להיות מוטל לאור עקרון העל בענישה - עיקרון ההלימה (הבא לידי ביטוי בסעיף 40ב בחוק).
קביעת מתחם העונש ההולם מבוצעת לעולם מתוך התחשבות בערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירה, של מידת הפגיעה בהם ושל מדיניות הענישה הנהוגה. הכל נעשה מתוך שימת דגש על הנסיבות, הקשורות בביצוע העבירה (מהמנויות בסעיף 40ט לחוק).
קביעת מתחם העונש ההולם
אין מחלוקת בין הצדדים על הערכים החברתיים, אשר נפגעו מחמת מעשי הנאשמת ועל מידת הפגיעה בהם. המעשים גרמו לאובדן היקר מכל – חיי אדם; הדבר נעשה במכוון – לא באדישות, לא בפזיזות בוודאי לא ברשלנות. נמצא, אפוא, כי הפגיעה בערכים הללו היא בדרגה גבוהה מאוד.
בית-המשפט העליון עמד לא פעם בעבר על עקרון קדושת החיים, שלפיו –
"עקרון קדושת החיים חל בצורה שווה על כל אדם באשר הוא אדם....השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכול - היא העומדת בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין ... לא בכדי הוצב הדיבור "לא תרצח" בראש הדיברות המבטאים את הכללים הבסיסיים של חיים בחברה מתוקנת, שאין לך מעשה נורא הימנו..."(ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, עמ' 764-765, ניתן ביום 22.5.96).
נוכח שינוי החקיקה, שנערך בעניינן של עבירות ההמתה הצטברה, פסיקה מועטה באופן יחסי, באשר לביצוען של עבירות רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין (ראו למשל: ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.8.22- שבמסגרתו הושת "מאסר עולם"; ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק, ניתן ביום 2.3.22 - שבמסגרתו הושתו 27 שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 1077/22 קאדר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.6.22 - שבמסגרתו הושתו 27 שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 3187/21 אלקאדי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.8.22 - שבמסגרתו הושתו 20 שנות מאסר לריצוי בפועל ).
ככלל, פסיקה זו היא מחמירה. עם זאת, מידת הענישה בעבירת הרצח הבסיסית היא תמיד תלוית נסיבות ביצוע מעשה הרצח. על בית המשפט לבחון תמיד אם נעשה הדבר בתנאים הקרובים לסייג לאחריות פלילית? האם נעשה הדבר בנסיבות הקרובות במהותן לנסיבות של אחריות מופחתת? שמא נעשה המעשה בנסיבות שאך פסע מפריד בינן לבין הקביעה, כי יש לראות במעשה הרצח ככזה שבוצע בנסיבות מחמירות.
יוצא, אפוא, שבכגון דא, הנסיבות הקשורות בביצוע המעשה הן בעלות משקל מכריע. על עניין זה עמד, בין היתר, בית המשפט העליון במסגרתו של ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק (ניתן ביום 2.3.22) בציינו כדלהלן:
"...המטרה בקביעת עונש מאסר עולם כעונש מרבי בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט הייתה כי בית המשפט יפעיל שיקול דעת ולא יטיל עונש מאסר עולם במקרים שאינם מתאימים לכך...העיקרון המנחה לענישה, ובכלל זה להטלת מאסר עולם בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א) לחוק, הוא עיקרון ההלימה (סעיף 40ב לחוק). כפי שהובהר, תיקון 113 לחוק העונשין מחייב את בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם גם בעבירת הרצח. מתחם זה יש לקבוע על-פי עיקרון ההלימה, ובהתחשב בערך המוגן בעבירה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות המעשה...". (ההדגשות אינן במקור).
נפנה, אפוא, לעיין בנסיבות ביצוע המעשה באספקלריית סעיף 40ט לחוק.
הנסיבה הראשונה הנקובה בסעיף 40ט היא סוגיית התכנון שקדם לביצוע העבירה. מובן מאליו, שמידת אשמו של מי שביצע מעשה רצח מתוכנן שונה מזו, הדבקה במי שביצע מעשה רצח בעל אופי ספונטני לחלוטין, כש"דמו חם"; שוני זה מתקיים גם אם העושה אינו נהנה מאחריות מופחתת פרי סעיף 301ב(ב)(1) (המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות).
כידוע, דורש החוק, שלפני שנאשם יוכל "ליהנות" מהפחתת האחריות בשל התגרות, על בית המשפט למצוא, שבעקבות ההתגרות, הוא התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו וגם, שיש בקושי זה כדי למתן את אשמתו בשים לב לכלל נסיבות העניין.
אנו מצאנו, כזכור, במסגרת הכרעת – הדין, שגם אם הנאשמת דכאן התקשתה לשלוט בעצמה, הרי שקושי זה, על רקע מכלול פעולותיה ומעשיה, אין בו כדי למתן את אשמתה, כשזו מגלמת ביצוע עשרות דקירות קשות וחמורות, שביצעה במנוחה.
על כל פנים, בהיבט התכנון, יש לומר כי מידת התכנון אשר נלוותה למעשה הייתה מזערית עד כדי בלתי – קיימת. הנאשמת פעלה כפי שפעלה באורח ספונטני ובלתי - מתוכנן.
הנאשמת פעלה לבדה בביצוע מעשה – הרצח. עם זאת, אין מנוס מלהזכיר, שבסופו של יום, פעלה כפי שפעלה כתגובה לפעולתה הנטענת של המנוחה.
הנזק, אשר צפוי היה להיגרם ממעשיה כמו גם זה שנגרם בפועל הוא מותה של המנוחה. על כך לא יכולה להיות מחלוקת. הנאשמת ביצעה את המעשה כתגובה בלתי – מידתית, בלתי – שקולה ובלתי – נורמטיבית לפעולתה הנטענת של המנוחה.
הנאשמת הבינה את שהיא עושה, צריכה הייתה ויכולה הייתה להימנע מביצוע המעשה. אכן, עבר עליה לילה ללא שינה; היא שתתה כמות מסוימת של אלכוהול ויכול שעשתה שימוש בסם קל. עם זאת, אין טענה רצינית, המלמדת על העדר הבנה או שליטה שלה על מעשיה.
לאור קביעותינו לעיל, יש לצאת מנקודת מוצא שלפיה, הנאשמת פעלה כפי שפעלה פועל יוצא של התגרות המנוחה (ראו ס"ק 40ט (7) לחוק). עם זאת, התגרות זו, כמפורט בהרחבה לעיל, איננה עולה כדי התגרות המפחיתה את מידת האשם הדבק בנאשמת לנוכח אופי תגובתה, היקפה, תוצאותיה הצפויות והתוצאה בפועל.
בהקשר זה, נוכל לומר, עם זאת, שיש למצוא קרבה מסוימת במעשה הרצח שאותו ביצעה הנאשמת לנסיבות שבהן אשמתה ואחריותה יופחתו כתוצאה של התגרותה הנטענת של המנוחה.
נטען, כי הנאשמת ניצלה את יחסיה עם המנוחה על מנת לבצע את מעשה הרצח מאחר שכחברתה, היא הכניסה אותה לביתה ואפשרה לה לפגוע בה. סברנו, כי לנסיבה זו אין משקל של ממש ובוודאי שאין היא משמעותית בשים לב למעשה ההתגרות הנטען של המנוחה.
בשים לב למדיניות הענישה ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה מצאנו לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין 22 לבין 25 שנות מאסר לנשיאה בפועל לצד מאסר מותנה ופיצויים לטובת בני משפחת המנוחה.
כאן המקום לציין, כי קביעת מתחם ענישה הולם "מצומצם" עולה בקנה אחד עם ההנחיות והעקרונות, שנקבעו על ידי בית המשפט העליון במסגרתו של ע"פ 1077/22 קאדר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.6.22) דלעיל, שם צוין כדלהלן:
"...הדרך בה ראוי לנהוג בעת גזירת עונשו של נאשם בגין עבירת הרצח הבסיסית, היא באמצעות קביעת מתחם ענישה הולם מצומצם. כך, יישמר מעמדו של עקרון ההלימה נוכח ערך קדושת החיים וחומרת מעשה הרצח, יישמרו עקרונות הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה, ויילקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה. ארחיב. בבסיס עמדתי, מצוי הכלל הנהוג בפסיקה ביחס למגוון רחב של עבירות, ולפיו ככל שהעבירה חמורה יותר כך ייפחת המשקל שיינתן לנסיבות האישיות של מבצע העבירה בגזירת עונשו... הרציונל הוא, בין היתר, שככל שחומרת העבירה רבה יותר, הנסיבות האישיות של הנאשם נדחות למול עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים...". (ההדגשות אינן במקור).
קביעת העונש המתאים לנאשמת
מכאן נעבור לבחון את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, נסיבותיה האישיות של הנאשמת.
עונש מאסר ממושך בוודאי יפגע בנאשמת בשים לב לגילה. לאחר ריצוי עונש ממושך היא בוודאי תשתחרר מן המאסר כשהיא איננה עוד בחורה צעירה אלא בגיל אשר יקשה עליה להשתלב בחברה. התרשמנו שהטלת עונש חמור תהווה פגיעה קשה גם באביה, המלווה אותה באדיקות שנים ארוכות מאז עלייתם ארצה.
כפי שציינה ב"כ המאשימה, בצדק, ניסיונותיה להטעות את רשויות החקירה על ידי ביצוע פגיעות עצמיות שטחיות ומסירת גרסת כזב כאילו מאבק ארוך בינה לבין המנוחה הביא למותה של האחרונה אינם מלמדים על קבלת אחריות אלא על ניסיון להתחמק הימנה. עם זאת, טענותיה, שלפיהן פעלה כפי שפעלה על מנת להגן על עצמה וכן ניסיונות בא כוחה לצמצם אחריותה המשפטית תוך העלאת טענות בדבר התקיימות סייגים או הגנות משפטיים כאלה או אחרים אינם צריכים להישקל כנסיבות מחמירות. עוד ראוי להזכיר, כי ההליך נוהל בידי ב"כ הנאשמת באופן יעיל וענייני במיוחד, עת לא נחקרו כמעט עדי תביעה וראיות התביעה הוגשו בהסכמה. היינו, למרות עמדתה, הנאשמת לא הכבידה לריק על בית המשפט ועל עדי המאשימה, אלא התמקדה בגרסתה האישית שאותה ביקשה לאמץ.
לא מצאנו ניסיונות של הנאשמת לתקן את תוצאות המעשה או לפצות את בני – משפחת המנוחה. מלימוד התסקיר שנערך בעניינה של הנאשמת ומשמיעת עדות אביה, התרשמנו מנסיבות חיים קשות שהיו מנת חלקה החל בשלב עלייתה ארצה, פגיעות נפשיות בה מצד אמה, קשייה החברתיים, קשייה הנפשיים במהלך שירותה הצבאי וכלה בחוסר יכולתה להשתלב כדבעי בחברה מטעמים אלו. אכן, מצבה הנפשי והיזקקותה לסמים קלים ולאלכוהול יכול שהשפיעו על תגובתה המוגזמת והבלתי – מידתית, שהסתיימה במות המנוחה.
לא מצאנו, כי עברה הפלילי הוא בעל השלכה של ממש על ענייננו בשים לב לאופי העבירות בהן מדובר ולעונש שהוטל בגינן. כן נזכיר כי הורשעה בדין לראשונה רק לאחר שנעצרה בגין התיק הנוכחי. לכך נוסיף כי להתרשמותנו כיום מבינה הנאשמת את חומרת מעשיה ומצירה עליהם. דבריה בבית המשפט מדברים בעד עצמם.
סוף דבר
לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצאנו לנכון להטיל על הנאשמת עונשים כדלקמן -
23 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרה.
24 חודשי מאסר על תנאי שלא תעבור במשך 3 שנים עבירת אלימות מסוג פשע.
150,000 ₪ פיצויים אשר יחולקו שווה בשווה בין אימה של המנוחה לבין אחיה. הפיצוי ישולם ב-30 תשלומים שווים החל ביום 1.1.23. אי תשלום אחד מהתשלומים יעמיד את הסכום כולו לפירעון מיידי. נאסר על הנאשמת ליצור קשר ישיר או עקיף עם נפגעי העבירה בכל הנוגע לפיצוי. סכום הפיצוי יועבר לנפגעי העבירה לפי פרטים עדכניים שיימסרו למזכירות בית המשפט על ידי המאשימה.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י' כסלו תשפ"ג, 04 דצמבר 2022, במעמד הצדדים.
|
|
|
אבי לוי, שופט [אב"ד] |
ערן קוטון, שופט |
איל באומגרט, שופט |
עמוד 13 מתוך 13