לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל | |
התובעים: | עזבון המנוח פלוני ואח' 1. ט.פ. 2. מ.ט. 3. אלמוני (קטין). 4. אלמונית |
נגד | |
הנתבעים: | 1. א.מ. 2. שומרה חב' לביטוח בע"מ |
מטעם התובעים: עו"ד ערן אלזם ועו"ד דור בן נעים.
מטעם הנתבעים: עו"ד זיו מנדלוביץ ועו"ד אסנת דבורה.
פסק דין |
תביעה זו עניינה בשיעור הפיצויים שמגיעים לעיזבון ולתלויים של המנוח שנהרג בתאונת דרכים. התביעה מעוררת סוגיות מורכבות בנוגע להוכחת הנזק וגובה הפיצוי.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
לכתחילה הייתה טענה שרכב נוסף פגע במנוח לאחר שהוטח על הקרקע והתביעה הוגשה כנגד שני נתבעים נוספים. לאחר עיון בתיק המשטרה ובמכלול הנסיבות, הסכימו הצדדים לכך שהתביעה נגד הנתבעים הנוספים תדחה וכי הנתבעים הנוכחיים הם אלה האחראים לתשלום הפיצוי. בשים לב להסכמה זו לא נותרה מחלוקת בסוגיית החבות.
התובע-1 בכתב התביעה הוא אביו של המנוח אשר מונה בהתאם לצו בית המשפט באריתריאה להיות אפוטרופוס לבנו של המנוח.
התובע-2, כך נטען, הוא חברו של המנוח ונציג המשפחה בארץ ואשר דואג לזכויות בנו של המנוח.
התובע-3 הינו בנו של המנוח ויורשו היחידי (להלן: "הקטין").
התובעת-4 הינה אם הקטין, אשר בכתב התביעה נטען שהינה אחת התלויות במנוח ואולם במהלך ההליך טענו התובעים שהשניים התגרשו ובהתאם למידע המצוי בידם גורשה מאריתריאה לסודן. לטענת התובעים, התובעת-4 לא אותרה במהלך כל ההליך ובכל זאת בחרו התובעים להותירה כצד בתובענה, תוך שבא-כוח התובעים מייצגה על כל המשתמע מכך, כך שפסק דין זה מתייחס גם אליה.
שיעור הנזק
המנוח יליד – 1978.
מועד התאונה שהינו גם מועד הפטירה – 17/8/2014.
גילו של המנוח בעת התאונה – כ- 36.
גילו של המנוח כיום – כ- 42.
הקטין יליד – 21/10/2006.
בעת התאונה היה הקטין בן – 7 ו- 10 חודשים.
כיום הקטין בן – 15 ו- 7 חודשים.
הקטין יהיה בן 18 בתאריך 21/10/2024.
למסמכים מצורף פרוטוקול השימוע שנעשה למנוח במשרד הפנים (ראו מסמכים 66,67 לראיות הנתבעים 3-4). מדובר במסמך יחיד המשקף דברים שנרשמו מפי המנוח ומכאן חשיבותו. במסמך זה, שמועדו 4/12/2011 מפרט המנוח שהוא בן 32 גרוש ואב לילד, בן למשפחה בת 12 נפשות, שבע אחיות שלושה אחים והוריו. המנוח השיב שהוא בעל השכלה פורמלית של 8 שנות לימוד, המנוח תאר שגויס לצבא בשנת 1999 ושירת כשוטר. המנוח נישא בשנת 2004, לאחר נישואיו נולד בנו, שבאותה עת היה כבן 5, בשנת 2008 התגרש מאשתו ובמועד מסירת הדברים מסר שבנו מטופל על ידי אמו (של המנוח). המנוח תאר שבשנת 2008 ערק מן הצבא, משנת 2008 ועד עזיבתו את אריתראה עבד במכירת זהב. בתאריך 25/10/11 הסתנן לסודן, שהה במחנה פליטים ובשלב זה יצר קשר עם מבריחים שילם 3,000 דולר, אותם קיבל מאחיו ונכנס לישראל דרך גבול מצריים. המנוח נשאל מדוע עזב את אריתריאה והשיב כדי למצוא עבודה בישראל. המנוח שלל בעיות בנוגע לדתו במדינתו. המנוח שלל בעיות בנוגע למוצא האתני שלו. המנוח שלל מעורבות בעניינים פליליים במדינתו ואישר שהסיבה היחידה בגינה הסתנן למדינת ישראל היא על מנת למצוא עבודה בישראל.
במסגרת הפרוטוקול צוין שהתשובות של המנוח תואמות את המידע שנמצא ברשות משרד הפנים, ותועד שהודע למנוח שהוא שוהה שלא כחוק במדינת ישראל משום שהסתנן לישראל ולכן ישאר במשמורת עד להרחקתו לארצו. המנוח נלקח למעצר בקציעות ולא ברור מתוך המסמכים מתי שוחרר.
במכתב אודות המנוח מרשות ההגירה והאוכלוסין מפורט שהמנוח היה בעל אשרת שהייה על פי סע' 2 (א) 5 לחוק הכניסה לישראל התשי"ב – 1952 (להלן – "חוק הכניסה לישראל"), ובהתאם לסע' 11 (א) (2) לחוק הכניסה לישראל שר הפנים רשאי לבטל רישיון ישיבה זה בכל זמן נתון בהתאם לשיקול דעתו. במכתב הוסף שהרישיון שניתן למנוח מעגן את מצבם של נתינים זרים המשוחררים ממשמורת למשך תקופת השחרור בערובה, שעה שלעת הזו לא ניתן לממש את צו ההרחקה. במכתב הובהר, שהרישיון הזמני אינו מהווה רישיון עבודה כדין, אולם במסגרת פסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ 6312/10 קו לעובד ואח' נ' הממשלה ואח' (2011) (להלן: "בג"צ 6312/10")), התחייבה המדינה שלא לבצע פעולות אכיפה כלפי מעסיקים אשר מעסיקים בעלי רישיון זמני בתוקף. משכך, גם שעה שצוין על הרישיון שהוא אינו מהווה רשיון עבודה, לא צוין שתתבצע אכיפה וזאת בהתאם למדיניות המדינה בבג"צ (ראו עמ' 62 למוצגי הנתבעים 3-4 בתביעה המקורית). מתוך המכתב עולה שאשרת השהיה של המנוח הוארכה מפעם לפעם מאז כניסתו למדינה כאשר תוקף האשרה האחרונה היה עד 8/9/14. כמפורט, דברים אלו נכתבו אגב עניינו הפרטני של המנוח בתאריך 8/2/20, לצורך תביעה זו, וניתן לקבוע שהם משקפים את נסיבותיו ומעמדו במדינת ישראל.
צו הירושה שניתן באסמארה מהווה פסק דין זר ובית המשפט יכול לנהוג על פיו רק בהתאם להוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק פסקי חוץ"). סעיף 11 (א) לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע תנאים להכרה בפסק דין זר שאין מחלוקת שהתובעים אינם עומדים בהם. יחד עם זאת, סעיף 11 (ב) קובע אפשרות להכיר בצו הירושה כפסק חוץ כעניין אגבי הנמצא בסמכותו של בית המשפט לצורך אותו עניין "אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן".
בפסיקה נקבע, שהכרה אגבית רלוונטית כאשר פסק החוץ עולה אגב דיון בנושא אחר ופסק הדין אינו לב העניין, כך בפסק הדין המנחה בעניין (ראו ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' איריס אגם (2/4/95) (להלן – "עניין אגם"), קבע בית המשפט שככלל אין להכיר בפסק דין זר בעניין של ירושה, כאשר שאלת ההכרה היא הסעד העיקרי ואולם הוסיף וקבע באמרת אגב, שניתן היה להכיר בצו לצורך עניין מסויים, לו הייתה מוגשת תביעה פרטנית של האלמנה שם נגד הגוף הרלוונטי (סעיף 17 לפסק הדין)).
בית המשפט העליון הוסיף וקבע שההכרה האגבית מכוח סעיף 11 (ב) לחוק רלוונטית רק כאשר מובא לפני בית המשפט עניין המצוי בסמכותו המובהקת והוא נדרש להכריע אגב אורחא בשאלה הקשורה להכרה בפסק החוץ. בית המשפט העליון חידד שהכרת אגב זו משמשת בעיר לשם יצירת השתק פלוגתא בהתדיינות המקומית, בעניין המצוי בסמכותו המובהקת של בית המשפט (רע"א 9296/16 Professor Marta(Erika) Band De Rosenberg נ' יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (04.12.2017)), השוו גם: ע"א 1297/11 מרטין לוין נ' רו"ח אהרון זוהר, מיום 29.12.2013).
בע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' עלי אברהים (9/6/99) נידונה שאלת אישור צו ירושה שניתן על ידי בית דין שרעי כפסק חוץ. באותו מקרה נתבעו זכויות במקרקעין שהועברו לבעלות התובעים בצו ירושה שניתן בבית הדין השרעי במזרח ירושלים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת התובעים, ועל כך קבע בית המשפט העליון – "בהנחה כי בית-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטלי על-פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958" (ראו גם את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 4533/14 כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח', (29.06.2014), פסקה 18; השוו גם סעש (ב"ש) 49210-03-18 מחמד רגוב עיזבון המנוח נ' אחיטוב וגיא גולן בע"מ (31/12/18) וניתוח הפסיקה המפורט שם).
לאחר ששקלתי את נסיבות העניין באתי לידי מסקנה שנכון להכיר ולתת משקל לפסק הדין שהוצג. על אף שהנתבעת הביעה ספק במהימנות המסמכים, עיון בתרגומם ובאישורים המלווים אותם, מעלים שניכר שמדובר במסמכים אותנטיים. בהעדר ראיות סותרות, הרי שניתן להכיר בפסק הדין שהוצג בהליך זה ולקבוע שהקטין הוא היורש היחידי של המנוח. קביעה זו משרתת את הצדק, מתיישבת עם כל העדויות שנשמעו, לרבות עדות אביו של המנוח ואף מתיישבת עם עקרונות החוק הישראלי בעניין ירושה. משכך ניתן לקבוע בגדרי הליך זה ובהתאם לפסק הדין שהוצג שהקטין הוא היורש היחידי של המנוח בהתאם לפסיקת בית המשפט הזר המוסמך.
בהקשר זה, נכון לקבוע כבר בשלב זה, שבשים לב לראיות שהובאו בפני ולטענות הצדדים, שהמנוח והתובעת-4 היו גרושים בעת התאונה, ובניגוד לנטען בכתב התביעה בעת התאונה, התובעת-4 לא הייתה תלויה במנוח ואין לה כל זכויות כיורשת המנוח.
פיצוי לתלויים?
תצהיריהם של בן משפחתו של המנוח ונציג המשפחה היו זהים ונטען בהם שהם יודעים שהמנוח העביר למשפחתו סכום של 1,000 דולר לחודש באמצעות אנשים שמשלמים להם בארץ והם נותנים את הכסף למשפחה. נטען שאת הכספים היה שולח המנוח בהתחלה לאשתו ולאחר מכן אשתו עזבה ולכן ההורים לקחו את הקטין והמנוח היה שולח את הכספים שלו להורים שגידלו את הילד.
מעדותם של השניים ניתן היה להתרשם באופן די ברור שאין כל בסיס משכנע לטענה שהמנוח העביר למשפחתו 1,000 דולר בחודש. העובדה שהעדים טוענים שכך המנוח אמר להם, אין בה די. עדויות העדים בהקשר זה הן עדויות שמיעה מובהקות שלא התבססו על דבר וחצי דבר. מה גם שעדותיהם סותרות את דברי המנוח עת נכנס ארצה שעה שכבר אז מסר שהוא גרוש מאשתו משנת 2008 ואמו היא זו המגדלת את הילד.
מעדות אביו של המנוח עלה שמדובר בסכום דמיוני, שאינו דרוש כלל לצורך החיים שם ואפילו חברו של המנוח שעובד לכאורה בעבודה יציבה העיד שהוא מעביר כ- 500 דולר לחודש ולפעמים סכומים נוספים ככל שיש צורך בכך.
טענת התובעים הינה שלא ניתן להציג כל אסמכתא להעברת הכסף, שכן הסכומים מועברים במזומן, באמצעות שליחים שכן זו הדרך שניתן להעביר סכומים לאריתריאה, בשים לב שהמנוח עזב את הארץ באופן לא חוקי ולכך שהמשטר שם לא מתיר העברת כספים, בוודאי שלא בסכומים כאלו. עדותו של האב קעקעה לכאורה טענה זו כאשר האב העיד שהועברו סכומים נמוכים הרבה באמצעות חשבון הבנק. על אף האמור, לא הובא כל תיעוד של חשבון הבנק.
האב העיד בהיוועדות חזותית, כשלצידו אדם נוסף, שטען שהוא בנו (אחיו של המנוח). ניתן היה להתרשם במהלך העדות שאותו אדם מתערב בעדות ומסייע לאב בניסוח התשובות (ראו פרוטוקול, עמ' 16 שורה 8 ואילך).
כאשר הסתמנה סתירה בין דברי האב לטענות התובעים בנוגע לאופן קבלת הכספים, התגבשה טענה חדשה אצל התובעים לפיה האב מפחד להעיד דברים כהווייתם בשל כך שהוא נמצא בשגרירות ופעילות העברת הכסף אינה חוקית. משמעות הטענה היא, שלמרות שהאב התחייב לומר את האמת בהליך לאחר שהוזהר כדין, הוא העיד במפגיע דברים שאינם אמת, בשל חשש כלשהו שנטען בעלמה שיאונה לו רע בעקבות הדברים. הטענה הועלתה כרעיון שלא נתמך בתצהירים או בעדויות, כאשר בא-כוח התובעים עשה מאמץ לבססו בחקירות החוזרות של העדים, ללא הצלחה ממשית.
טענה זו לא ניתן לקבל כפשוטה. אכן נסיבותיו של המנוח ומעמדו במדינת ישראל ובארצו סבוכים ואכן סביר לקבוע שקיים קושי מובנה להוכיח את הטענות ואולם אין משמעות הדבר שכל טענה שיעלו התובעים דינה להתקבל בלא כל בדיקה ובלא כל ביסוס ומבלי שהוכח שמדובר בנתון אמיתי, מהימן, שמבסס התנהלות סבירה והגיונית במכלול העובדות שהוכחו.
ככל שהיה רצון להוכיח את דרך התנהלות במדינת אריתריאה, הרי שהיה ניתן לעשות כן מלכתחילה באמצעות התצהירים וגורמים מתאימים, כגון מומחים. העלאת טענה מן הפה אל החוץ, שהתגבשה במהלך דיון ההוכחות, אינה יכולה לבסס דרישה שבית המשפט יאיין את עדות העד המרכזי מבחינת התובעים, יקבע שעדותו נובעת מפחד ויכריע בניגוד מוחלט לה, על פי השערות של עדים שיש להם עניין מובהק בתוצאות ההליך.
האב השיב שהקטין כעת תלמיד ולאחר שיסיים את לימודיו הוא אמור ללכת למחנה אימונים של הצבא, ולאחר מכן בגיל 20 לקולג'. האב נשאל כמה עולה קולג' בשנה והשיב ש- 20,000 נאקפה שזה המטבע באריתריאה. שקל ישראלי אחד שווה ל- 4.49 נאקפה, ומכאן ש- 20,000 נאקפה שווה ל- 4,453 ₪. נכון להעיר כבר בשלב זה, שהדברים עליהם העיד האב בהקשר זה נטענו בעלמה, לא הוכח כלל שהקטין עדיין לומד, מה ציוניו מה תנאי הקבלה לקולג' אם בכלל וכמה מבין האוכלוסיה שם מתקבלת ולומדת בקולג'.
האב נשאל על הכסף שהיה המנוח שולח למשפחה, השיב תחילה 1,000 דולר בחודש וכאשר נשאל כיצד היה מקבל את הכסף, השיב דרך הבנק. מהמשך העדות, הסתבר שקיימת מגבלה של משיכת כסף מן הבנק 5,000 נאקפה בחודש, דהיינו – 1,113 ₪ לחודש. האב נשאל אם הוא יכול להביא מסמכים מהבנק, והשיב שאין כי זה היה מזמן ובבנק נותנים סוג של קבלה, שובר, היו אבל הם נזרקו לפח (ראו עמ' 28, שורה 10 ואילך). האב הסביר שכשהיה הולך לבנק היה מקבל 5,000 נאקפה כל חודש, זה מה שמותר להם, בכסף הזה היה קונה ציוד לבית, והכסף היה מספיק להם לחיות לחודש. האב נשאל האם אחרי שהוציא כסף מהבנק נשאר עוד, השיב שלא היה נשאר וגם לאחר מותו של המנוח לא נשאר כסף. האב הסביר שהמנוח היה מתקשר והיה אומר איזה סכום שלח.
בעקבות עדותו של האב, התבקש בא כוח התובעים להראות נתונים על חשבונות בנק, עם יתרת הכסף ואף השיב שאינו פוסל את האפשרות הזו (פרוטוקול, עמ' 33 שורה 31 ואילך) ואולם לאחר מכן, כמפורט כבר לעיל, ניסה לבסס באמצעות העדים האחרים את הטענה שהאב פחד בשגרירות להגיד את האמת והלכה למעשה הועברו כספים רבים יותר באמצעות בלדרים (עמ' 49 שורה 14 ואילך). פרטי חשבונות בנק לא הוצגו.
אכן, כל העדים פרט לאב העידו שהדרך להעביר כסף היא באמצעות שליחים, אנשים שמשלמים להם כסף בארץ והם נותנים את הכסף למשפחה, כך שהכסף לא עובר דרך הבנק. בן משפחתו של המנוח אף העיד שסייע למנוח להעביר פעמיים כספים משום שהמנוח היה רחוק, ואולם טענה זו לא נטענה בתצהיר ולא הוכחה ומכל מקום מדובר בשני מקרים נקודתיים שלא ניתן ללמוד מהם על הכלל.
העדים הבהירו שאסור שם לקבל כסף במזומן ובדולרים, ואם הדבר מתגלה צפויות המשפחות להיענש ואולם מכאן ועד הקביעה שהעד שהתחייב לומר את האמת והעיד שקר מוחלט הדרך ארוכה ומכל מקום טענה זו היה צריך לבסס מלכתחילה ולא במהלך הדיון.
בתשובה לטענה שהיה צורך להוכיח את העברת הכספים באמצעות השליחים לכל הפחות, השיבו התובעים שאלה מן הסתם לא ירצו להעיד, כמו שסוחר סמים לא יבוא להעיד על הסחר (ראו עמ' 66 לפרוטוקול, שורה 35 ואילך, כאשר בא כוח התובעים מתנגד למסירת שמות השליחים, בטענה שתהא זו הפללתם).
התובעים טענו באופן מבולבל בכתב התביעה לתלות של גרושת המנוח ובנו ובתצהירים ובסיכומים לתלות של המשפחה, מבלי להבהיר מה היקף המשפחה, מה גילאי חבריה, כיצד יש לחשב את התלות ומבלי למסור את כל הפרטים והנתונים הנדרשים. הלכה למעשה, חישבו התובעים פיצויים אך לקטין, וכך נכון לעשות.
בדין הישראלי, נקודת המוצא היא כי, ככלל, מותו של אדם אחד אינו מקים זכות תביעה בנזיקין לאדם אחר. זכות התביעה העצמאית שניתנה לתלויים בנפטר היא אחד החריגים המוכרים לכלל זה (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 420 (1984) (להלן: "עניין חונוביץ"); ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך ב 898-896 (2012) (להלן: "עניין גלעד"), עא 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (14/6/17) (להלן: "עניין פלוני")).
זכות התביעה של התלויים מוסדרת בפקודת הנזיקין, כאשר בהוראות הרלוונטיות, נקבע כדלקמן:
"78. זכותם של תלויים לפיצויים
גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".
מוסיפה הפקודה ומתייחסת לאופן חישוב הפיצויים בקובעה:
"80. בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר".
כפי שסוכם בעניין פלוני, כדי לזכות בפיצוי כספי בגין אבדן תלות במנוח, על התובע לעבור שתי משוכות. בשלב הראשון עליו להראות, כי הוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 לפקודת הנזיקין. בשלב זה, הדיון הוא במישור המשפטי, מפני שהגדרת מעגל התלויים הזכאים לפיצוי עצמאי היא שאלה משפטית ולא שאלה עובדתית. על פניו, מי שהיה תלוי במנוח אך אינו נכלל בהגדרה של הפקודה, אינו זכאי לפיצויים על-פיהם.
בשלב השני, נדרש התובע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו כתוצאה ממותו של המנוח. דיון זה הוא עובדתי בעיקרו, והכלל הוא כי "הפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה" (סעיף 80 לפקודת הנזיקין). גם בשלב זה יש חשיבות לאופיו של ההפסד הכלכלי שנגרם כתוצאה ממותו של המנוח. זכות התביעה של בן זוג, ילד או הורה מתגבשת רק ביחס להפסד שנבע ממערכת היחסים המשפחתית, להבדיל מקשר עסקי. כמובן, שתביעת התלויים עומדת על רגליה והיא נפרדת מתביעת העיזבון. התלויים זכאים לפיצוי עבור נזק ממוני שנגרם להם כתוצאה ממותו של המנוח.
בעניין פלוני, כאשר דן בית המשפט (כב' השופט עמית) בעניין תלותם של ילדים בגירים בהוריהם, הבחין בין המשפט בין נוהג של סיוע כלכלי לבין תלות במשמעות פקודת הנזיקין כאשר מדובר במצב בו התלוי סמוך על שולחנו מנוח, משמע לצורך שגרת חייו, הוא נזקק לתמיכתו הכלכלית ההורה שדואג לספק את צרכיו הבסיסיים (פיסקה 12 לפסק הדין), המדובר בילד הסמוך על שולחנו של ההורה ונעדר יכולת עצמאית לכלכל את עצמו.
כב' השופט עמית, עמד על כך שתביעת התלויים נחשבת תביעה עצמאית, אך בפועל היא איננה עומדת בחלל ריק, והיא מושפעת מתביעת העיזבון. הקשרים בין שתי התביעות עשויים להיות מורכבים, ותיתכן חפיפה מסויימת בחלק מראשי הנזק. החפיפה העיקרית, והיא גם הרלוונטית לענייננו, היא בראש הנזק של אבדן התמיכה. כדי למנוע כפל פיצוי, הכלל הוא שאם התלויים והיורשים אינם זהים, תביעת התלויים תנוכה מתוך זכותו של העיזבון לאבדן השתכרות בשנים האבודות (ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' רזקאללה, פ"ד סב(3) 864 (2008) (להלן: "עניין דוביצקי")). המשמעות היא, שכאשר בית המשפט נעתר לתביעת תלויים, בדרך כלל ייגרע חלקו של העיזבון.
בהינתן הדין הישראלי, קשה שלא להתרשם, שלא הוכחה כלל תלות ערטיאלית של משפחת המנוח כפי שנטענה. התובעים לא התמודדו עם הדרישות בפסיקה, לא הראו שהמשפחה הסתמכה על כספים שהועברו מן המנוח, בפרט כך כאשר הוכח שקיימים 9 אחים בגירים שתומכים בהורי המנוח. יכול שיש נוהג לעזור למשפחה והמנוח סייע באופן זה או אחר, אך הנוהג אינו עולה כדי תלות.
משכך, הוגן לקבוע שבנו של המנוח, שהיה קטין בעת פטירתו וגם כעת, נתמך על ידי המנוח בסכום חודשי, ובהתאם לחשב את הפיצוי, מתוך הנחה שהמנוח תמך בקטין כספית במידה מסויימת.
מתוך הראיות שנשמעו מפי העדים כולם, עלה שהתמיכה של המנוח בקטין, הייתה חודשית וקבועה, ונכון להתאים את רמת התמיכה לעובדות שהוכחו.
אדגיש שאין לקבל את טענת התובעים שיש להתייחס למנוח כבעל משפחה גרוש, ולחשב במקביל הפסד תמיכה לקטין ובנוסף הפסדים נוספים לתלויים. המנוח לא קיים משק בית משותף עם הקטין, הוא לא גר עם הקטין באותה מדינה, הקשר שלו עם הקטין התבטא לכל היותר במשלוח תמיכה כספית חודשית מסויימת.
מאידך, אין גם לקבל את טענת הנתבעת שלא הוכחה תלות מכל סוג שהוא, שכן ניכר מן העדויות כולן, שהתובע תמך תמיכה חודשית בקטין, תמיכה שהועברה אמנם למשפחתו ולא ישירות לידי הקטין ואולם, כפי שנקבע המשפחה היא זו שטיפלה בקטין, כך גם קבע בית המשפט באריתריאה שמשפחת המנוח היא האפוטרופסית על הקטין.
כידוע חישוב הפיצוי המגיע לתלויים נעשה בהתאם לשיטת הידות, אלא אם קיימות נסיבות המצדיקות הליכה בדרך אחרת (עא 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל, פיסקה 7 – (21/1/2010)).
בענייננו, אין מקום ליישם את שיטת הידות כפי שהותוותה בפסיקה. אמת, המנוח היה אב לילד, אולם בשים לב למכלול האמור לעיל, לכך שלמנוח לא היה משק בית משותף עם הקטין ולכך שתמיכת המנוח בקטין התבטאה במשלוח סכום כסף חודשי לארצו, הא ותו לאו, הרי שאין מקום לנקוט בשיטת הידות "הרגילה", אשר "מיישמת, באין ראיות אחרות, הנחת עבודה – חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים, בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת" (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים (15/3/04)). לא מדובר בענייננו, כלל ועיקר, על "אורח החיים של המשפחה הממוצעת" ואין בסיס לשער שאלמלא התאונה המנוח היה מקיים עם הקטין תא משפחתי התואם את ההיגיון המונח בבסיס שיטת הידות.
אביו של המנוח העיד על תמיכה חודשית בסכום של כ- 1,100 ₪, חברו של המנוח העיד על תמיכה ממוצעת של 500 דולר לחודש שהוא שולח למשפחתו הכוללת אשה וילדים, כמפורט כבר לעיל עדות בן משפחתו ונציג המשפחה על משלוח של 1,000 דולר לחודש אינה מהימנה בעיני ולא הוכחה.
בנסיבות אלה, בשים לב לגילו של הקטין וחלוף הזמן מאז התאונה, סבורני שהוגן לקבוע תמיכה חודשית בקטין בשיעור של 1,500 ₪ בחודש בערכים הנכונים לעת הזו, סכום המתיישב עם תמיכה חודשית הקטנה במעט מ- 500 דולר, הכל בשים לב לכך ששיעור השתכרותו של המנוח לאורך השנים לא הוכח ושבעת התאונה המנוח כלל לא עבד ולכך עוד אתייחס בהמשך.
הקטין בן 15 ו- 7 חודשים, עד הגיעו לגיל 18 עתידים לחלוף עוד 29 חודשים (מקדם היוון כ- 27) לפיכך הפיצוי לתקופה זו הוא כדלקמן –
1,500 * 27 = 45,900 ₪.
מעבר לגיל 18 לא הוכח שאמורה להיות תלות או תמיכה קבועה לקטין. הגם שיכול שקיים נוהג לתמוך במשפחה, לא הוכח שנוהג זה עולה כדי תלות ולא הוכח שבגיל 18 הקטין לא אמור להשתכר שכר שיכול להחזיקו. האמירות הכלליות והדמגוגיות במידה מסויימת שבאריתריאה "אין כלום", לא הוכחו ואין יסוד לקבוע שילדים נתמכים על ידי הוריהם במעמד של תלויים מעבר לגיל בגירות.
דהיינו סך הפיצוי לקטין במעמדו כנתמך עומד על – 191,002 ₪.
לדברים אלה משיבה הנתבעת שלא ברור על איזה אובדן שירותי אב מדובר, שעה שהמנוח לא סיפק שירותים לבנו, כאשר ראש הנזק של אובדן שירותי אב נועד לפצות עקב אותן מטלות שביצע המנוח בחייו.
על פי ההלכה פיצוי בגין הפסד שירותי אב משמעו, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל, או הוצאות שייעשו, אף אם לא הוצאו בפועל. בהתאם לפסיקה, "אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו" (ע"א 9788/07 עיזבון מרמש נ' שלזינגר (30.5.10) פסק דינו של כב' השופט ריבלין).
המנוח עזב את ארצו ללא כוונה לשוב אליה, בוודאי שלא היה צפוי לשוב בטרם יהפוך הקטין לבן 18. בבואי לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה לא ניתן להתעלם מכך שבנו של המנוח יליד 2006 נפרד מן המנוח עת היה בגיל 5, שעה שהמנוח עלה לארץ בשנת 2011, ולא ראה את אביו מני אז ובוודאי שלא קיבל ממנו שירותים כלשהם. לא נטען על ידי התובעים ולא הוכח קשר בין המנוח לבין הקטין בהיותו של המנוח בארץ. הטענה שהמנוח היה דואג לכניסת בנו למדינת ישראל, יש להניח באופן בלתי חוקי כפי שהוא עצמו נכנס, אינה יכולה להתקבל ואין לה השפעה בהקשר זה.
יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי הפסיקה פסקה פיצוי בגין אובדן שירותי אב אף לקטינים שנולדו אחר מות אביהם (וראו לעניין זה, כדוגמה ת.א 1441/99 דביר נ. אררט (2005)), כמו כן, נשללה מהקטין, עזרת המנוח לאורך השנים גם אם זו הייתה ניתנת לעיתים רחוקות ובמקרה שהמנוח היה שב לארצו. בנסיבות העניין ובשים לב לערכי הסיוע באריתריאה אני פוסקת סכום מתון של 30,000 ₪ בגין אובדן שירותי אב.
תביעת הקטין כיורש העזבון
לצורך שומת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" יש לבחון את בסיס השכר של המנוח. מחלוקת הצדדים בהקשר זה עמוקה ורצינית משכך אדון תחילה בבסיס השכר.
בסיס שכרו של המנוח
בתצהירים כמעט זהים לחלוטין פרטו קרוב המשפחה ומייצג המשפחה, שמאז שהגיע המנוח הוא עבד בחקלאות בפרחים בקיבוץ ישע בדרום. שניהם טענו שהם יודעים שהמנוח עבד הרבה שעות כל יום, חודש שלם בלי הפסקות והשכר שלו היה בערך 10,000 ₪. עוד נטען שכשבועיים לפני התאונה, המנוח עבר דירה כדי למצוא מקום עבודה במשכורת גבוהה יותר.
חברו של המנוח הגיש תצהיר לקוני, לא חתום, בו נכתב שהחבר עבד עם המנוח בקיבוץ אוהד / ישע, שהם עבדו בפרחים 6 פעמים בשבוע ובתקופות מסויימות של עומס גם ביום שבת. לדברי החבר, הם היו עובדים שעות רבות כל יום, לפעמים 14 שעות בחודש והיו עובדים 280 שעות. לטענת החבר, עבדו ביחד שנה וחצי בערך.
קשה שלא להתרשם שהאמור בתצהירים אלו בנוגע לבסיס שכרו של המנוח, הוא בגדר עדות שמיעה ואינו מבוסס מספיק שעה שלא צורפה כל ראיה בנוגע לבסיס השכר, בנוגע לזהות מקום העבודה, זהות המעביד, נסיבות עזיבת העבודה או פרט כלשהו שיאפשר להרים את הנטל בהקשר זה.
העד לא פרט ולא הוכיח כמה הוא עצמו מרוויח כעת, על מנת שיהא מושג מה היה צפוי להיות שכרו של המנוח ואלו סוגי עבודות קיימות בבית שמש, וזאת בהינתן הטענה שהמנוח עזב עבודה מכניסה לכאורה ועבר לבית שמש במטרה להגדיל את שיעור השתכרותו.
העד נשאל כיצד הוא יודע כמה שעות היה המנוח עובד ומה שכרו והשיב, שהם היו מדברים, והמנוח היה עובד הרבה שעות. הוא עבד בחוץ כמו בכפר, למקום יש שם, אבל הוא אף פעם לא היה שם. העד השיב שהוא לא מכיר את החקלאי, הבוס של המנוח ואף פעם לא ראה שהוא מקבל כסף בעיניים שלו, הוא רק אמר לו. העד עצמו השיב שהוא מקבל משכורת עם תלוש, ישירות לחשבון הבנק. העד הוסיף שגם בשנת 2014 כאשר עבד בתל-אביב היה מקבל משכורת בתלוש.
העד נשאל על כך שהמנוח עזב את העבודה והשיב שהמנוח אמר שהעבודה היא קשה וחם, והוא ביקש שיתנו לו העלאה בשכר ובגלל זה הוא עזב. לדבריו המנוח עבר לגור היכן שנפגע בתאונה. כאשר נשאל האם בזמן התאונה המנוח עבד, השיב שלא נראה לו, הוא היה מחפש עבודה. כאשר נאמר לו שבתיק המשטרה, צוין שהמנוח בעת התאונה היה בנתיב נסיעתו ורצה לפנות שמאלה לכיוון אזור התעשייה הר טוב, שם מקום עבודתו במפעל עופות (עמ' 44 לתיק מוצגי התובעים), השיב העד שיומיים קודם לתאונה דיברו והמנוח אמר לו שלא מצא עבודה. העד לא ידע לומר מה עשה המנוח במקום בשעה 04:30 לפנות בוקר והשיב שהיה במקום והמקום ריק.
עדותו של עד זה אינה יכולה לסייע בדבר, ניכר שהעד לא ידע דבר מידיעה אישית אודות עבודתו של המנוח ועדותו אין בה אלא חזרה על פרטים שנמסרו לו לצורך זה, כאשר תצהירו זהה כמעט לחלוטין לתצהירו של נציג המשפחה בארץ.
גם עד זה לא פרט כמה הוא עצמו מרוויח, על מנת שניתן יהא להתרשם האם תקוות המנוח הנטענת להכנסה גבוהה יותר סבירה.
מכל מקום משתי העדויות עולה כי המנוח החליט לעזוב עבודה שהייתה לו והיה מובטל מעבודה בעת התאונה, ומשכך ניכר שתקוותו למצוא עבודה מכניסה יותר בבית שמש נגוזה.
העד נשאל על מה בא להעיד והשיב שבא להעיד על המנוח שהם עבדו הרבה זמן ביחד, כאשר נשאל היכן עבדו, השיב באשכול פרחים, העד השיב שהוא עבד שם מ- 2011 ועד 2017. לטענת העד, עבדו שם הרבה שעות ושילמו להם 25 ₪ לשעה. כאשר התבקש לנקוב במספר השעות טען 14, 15, 16 שעות העד השיב שהיו מתחילים לעבוד בשש וחצי בבוקר וסיימו בתשע וחצי עשר בלילה. בבוקר עבדו בפרחים בשעה ארבע נכנסו למיון. לדבריו עבדו שם 7-8 אנשים מאריתריאה וכולם קיבלו את כספם במזומן. העד נשאל לשמו של המנהל ששילם להם והשיב שמדובר בחיים שלום. כאשר נשאל האם ידע לאתר את המקום השיב "בטח למה לא?" (עמ' 78, שורה 21 לפרוטוקול). העד השיב שהם עבדו שם ביחד אולי שנה שנה וחצי.
מעדותו של העד עלה שנכון להיום הוא עובד במסעדה מקבל 39 ₪ לשעה ויש לו תלוש וחשבון בנק. העד השיב שכאשר עבד עם המנוח בפרחים, הם גרו ביחד. כאשר נשאל מדוע המנוח עזב, השיב ששילמו 25 ₪ והיה חם, עבודה קשה. העד לא ידע אם המנוח עבד במקום אחר לאחר אותה עבודה.
הנתבעת טוענת מנגד, שדבר לא הוכח. טענות התובעים מסתמכות על שמועות, לא ברור היכן עבד המנוח, כמה זמן הוא עבד במקום, כמה הרוויח ובכלל כנטען על ידי העדים בעת התאונה המנוח לא עבד כלל. הנתבעת מדגישה שנטל ההוכחה מוטל על התובעים וכאשר התובעים טוענים להכנסה לא חוקית הנטל עליהם הוא מוגבר, ובהתאם לפסיקה העדכנית אף לא ניתן להיזקק לחזקות בנוגע לבסיס השכר.
ניתן אולי לקבוע בדוחק שהמנוח עבד בחקלאות במושב כלשהו בדרום, אך לא הוברר משך העבודה, מקום העבודה, מהות העבודה והשכר שקיבל המנוח. העדויות שנשמעו בהקשר זה סותרות.
בעוד בתצהירם של נציג המשפחה ובן משפחתו של המנוח נטען שמאז שהגיע המנוח לישראל עבד בחקלאות במושב ישע בדרום, חברו של המנוח זה שכביכול עבד עמו בפועל העיד, שהוא עצמו עבד שם משנת 2011 ועד מאי 2017, ואולם כאשר נשאל כמה זמן עבד המנוח שם השיב "אולי הוא שנה וחצי שנה ארבע חודש.. ככה בדיוק הוא עובד שמה" (פרוטוקול, עמ' 78, שורה 27). הווה אומר, לא עבודה רצופה במשך שנים רבות אלא תקופה קצובה קצרה יחסית. החבר ידע לנקוב בשם המעביד, בשם המקום ואף ציין שיוכל לאתר את מקום העבודה ובכל זאת לא נעשה כל מאמץ להוכיח זאת ולא הובאו כל ראיות משכנעות לכך שהמנוח אכן עבד במקום ומה היה שכרו.
הניסיון לטעון שהמעביד שמנהל שטח חקלאי של פרחים, חממות ויחידת מיון מעסיק עובדים זרים רבים, בלא כל דיווח תוך תשלום במזומן, לא משכנע ומכל מקום הייתה חובה להביא ראיות על כך, דבר שהוא אפשרי בהינתן שחברו של המנוח השיב שהוא יודע לזהות את המקום ואף הכיר את שם המעביד.
גם שכר העבודה הנטען לא הוכח בשום צורה, בעוד נציג המשפחה טען בעדותו שמדובר החל בשנת 2011 מדובר ב- 30 ₪ לשעה, החבר שלטענתו עבד במקום העיד על 25 ₪ לשעה, תוך שכל העדים מנסים להעצים את שעות העבודה בצורה לא הגיונית. בעוד בכתב התביעה נטען לשכר בשיעור של כ- 9,000 ₪, בתצהירים טענו העדים לסכום של 10,000 ₪, סכום גבוה יחסית, אך לא הובא שמץ של ראיה שאכן היו למנוח כספים כלשהם.
יתירה מזו, אין מחלוקת שלדברי כל העדים שהמנוח עזב את העבודה במטרה לחפש את גורלו במקום אחר, ולכן שכרו שם אינו רלוונטי עוד. לא הוברר מתי עזב המנוח את העבודה, למה עזב את העבודה, אמנם העדים טענו שעזב את העבודה כי היה קשה וחם ורצה למצוא עבודה מכניסה יותר, אולם אף אחד מן העדים לא הציג ראיה כלשהי שהוא עצמו מרוויח יותר מהסכום שנטען שהמנוח הרוויח, וכל העדים כאחד טענו שבעת התאונה המנוח לא עבד משמע מציאת עבודה אחרת, לא הייתה עניין של מה בכך.
לא למותר להעיר שהנסיבות בהן נפגע בתאונה מלמדות שהיה דווקא בדרכו לעבודה. כך בתיק המשטרה, נכתב שהמנוח נפגע עת פנה שמאלה לכיוון אזור התעשייה לעבודה במפעל עופות במקום (ראו עמ' 44 במוצגי התובעים). תיק המשטרה הוגש על ידי התובעים עצמם ללא כל הסתייגות ומכאן שאין מניעה להסתמך על הדברים האמורים בו. התאונה ארעה בשעה 4:30 לערך לפנות בוקר, שעה המתיישבת עם כך שהמנוח היה בדרך לעבודה אחרת מה לו למנוח להסתובב בחוץ בדרכו לאזור התעשייה. ברשותו של המנוח היתה ארוחה ארוזה שנפלה על הכביש בעת התאונה (עמ' 43, 56, 57 לתיק המוצגים של התובעים), שוב נסיבה המתיישבת עם כך שהמנוח יצא לצורך שהייה ממושכת מחוץ לבית, מה שמתיישב עם שהייה בעבודה.
כאמור, נציג המשפחה בביתו התגורר המנוח כמו גם העדים האחרים הכחישו אפשרות שהמנוח נסע לעבודה, לא ניתן לשלול שהדבר נעשה מתוך מטרה לנסות להצניע את השכר שאמור היה להרוויח בעבודתו החדשה.
מכל מקום דווקא לשיטת העדים המנוח עזב את עבודתו הקודמת בלא שיהא לו מקום עבודה חדש, דהיינו במועד התאונה המנוח לא עבד, ואין כל ראיה שבמקום אליו עבר, בית שמש, היו עבודות בהן יכל המנוח להשתכר שכר של 10,000 ₪ כפי שנטען שהשתכר בחקלאות, שכל העדים העידו שהיא עבודה קשה, במקום חם, בשעות רבות ובתנאים קשים.
בעניינו המדובר בפיצוי לקטין, בגין עזבונו של אביו, ואין להחמיר עמו. בהתאם לפסיקה אין להעניש את התלויים בגין חטאיו של הניזוק, כמו כן המנוח היה מבין החלשים בחברה, נכנס לארץ באופן לא חוקי, לא ידע את השפה ואת ההתנהלות ובוודאי שהתקשה לעמוד על זכויותיו. על אף האמור, עדיין היה צורך להוכיח את רמת ההכנסה לרבות רמת ההכנסה הפוטנציאלית, שהרי המנוח בחר לעזוב את העבודה הקשה ולעבור לעבוד במקום אחר. המנוח אולי קיווה שישתכר יותר, אך כלל לא הוכח באופן כלשהו מהו פוטנציאל העבודות במקום ומהו שכר העבודה הצפוי. טענות התובעים נטענו באופן כללי, לא מבוסס ולא משכנע.
אין מנוס מן המסקנה שהתובעים לא עמדו בנטל הרובץ עליהם להוכיח טענותיהם ובוודאי שלא עמדו בנטל הרובץ לפתחו של מי שטוען להכנסות לא מדווחות. לא ניכר שנעשה מאמץ מספיק על מנת להוכיח את פרטי עבודתו הקודמת של המנוח, את נסיבות עזיבת העבודה, מועד עזיבתה שיעור השתכרותו של המנוח שם, העבודה החדשה שמצא אם בכלל, שיעור השתכרותו בה, ולחלופין אפשרויות העבודה שהיו בפניו, ושיעור השתכרות בעבודות אלה.
הנתבעת טענה שהמנוח שוהה לא חוקי בארץ ועתיד לעזוב את הארץ ברבות הימים ופסיקת פיצוי בהתאם לבסיס שכר כלשהו, משמעו מתן לגיטימציה למעבר על החוק. מעבר לכך שרבות מטענות הנתבעת הועלו לראשונה בסיכומים תוך הפניה למסמכים שונים שלא ניתן לבדוק את מהימנותם, הלכה למעשה בגדר פסק הדין אמור בית המשפט להשיב את המצב לקדמותו. המציאות הינה שאנשים במעמדו של המנוח נמצאים בארץ ועובדים בה, בלא שנאכף איסור על עבודתם, ככל שקיים איסור כזה, שכן קיים אינטרס ברור לכך שיוכלו לקיים את עצמם. גם אם אניח שהמנוח היה צפוי לעזוב את המדינה בשלב כלשהו ספק אם יהא זה למדינתו ובהחלט יכול שהיה מוצא דרכו למדינה אירופית אחרת אשר גם בה סביר שהיה משתלב בעבודה.
הכל גם בהינתן שבהתאם להודעה שהודיעה המדינה לבג"צ המדינה אינה פועלת נגד מעסיקים המעסיקים עובדים זרים עם אשרת שהייה מסוגו של המנוח (וראו לעניין זה בגץ 6312/10) ובהינתן שגם אם היה עוזב המנוח את הארץ יכול והיה עובד במדינות אחרות.
קביעת בסיס השכר מעוררת התלבטות וברי שלא ניתן לקבל את טענות התובעים כפשוטן שיש להעמיד את שכרו של המנוח על סך של 10,000 ₪ לחודש, טענה שלא הוכחה, אלא בהבל פה של העדים, ומכל מקום אינה משקפת את מצבו של המנוח במועד התאונה.
התובעים לא הוכיחו שהמנוח היה בעל מעמד רשמי ומוכר של פליט, ממסמכי משרד הפנים עולה שהדברים הם דווקא הפוכים. המנוח אינו אלא מסתנן זר, מהגר עבודה ואינו פליט פוליטי שאוים בארצו, שמעמדו בישראל זמני ולא ידוע האם ומתי יגורש מן הארץ. מעמדו בפועל וסיכויי גירושו מן הארץ תלויים כמובן, במידה רבה, במדיניות הממשלה לעניין זה.
במצב דברים שכזה, למעשה אין לבית המשפט נתונים ודאיים עליהם יוכל לסמוך בחישוב, וההכרעה אמורה להתבצע, תוך לקיחה בחשבון של מכלול השיקולים הנוגעים לעניין ואשר מושכים לכיוונים שונים (ראו למשל ת"א 21314-09-10 טספיי נ' ליבשיץ (16.05.2012); ת"א 22315-12-11 בשארה נ' איזומקס 2005 בע"מ (29.11.2017); ת"א 9536-06-13 פלוני נ' יגיל גולן (05.08.2018); ת"א 31822-08-12 פלונית נ' א. מ. (03.09.2017), להלן: "עניין א.מ."; ת"א 5960-12-16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (02.08.2021), להלן: "עניין פלוני נ' פניקס").
משמעות הדברים שבקביעת הנזק יש לקחת בחשבון מחד את העובדה שמדובר במי ששוהה בארץ שלא כדין, את מעמדו האירעי של המנוח ואת המדיניות של רשויות הממשלה לפעול להרחקתם של אנשים במעמדו מן הארץ. מאידך יש להתחשב בגילו, במוטיבציית העבודה שלו, שהרי עזב את ארצו במטרה לעבוד ולהתפרנס.
גם בפסק הדין ת"א 9584-12-14 מ. ס נ' יומטוב (12.01.2017), להלן – "עניין יומטוב") אליו הפנו התובעים, שנסיבותיו שונות מענייננו, נקבע שבחישוב ההפסד לעתיד, יש לקחת בחשבון את נתוניו של התובע כמסתנן, ואת הנתון לפיו "אי ההרחקה" עשויה להיות זמנית. בבסיס אותו עניין עמדה ההנחה שמדינת ישראל פועלת בכל הקשור לפליטים המגיעים ארצה, בהתאם לעיקרון "אי-ההחזרה" הקבוע בסעיף 33(1) לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) ולפיו אין לגרש או להחזיר אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו, ובהתאם לכך הוחלט להעניק לכל אזרחי אריתריאה המסתננים לתחומי מדינת ישראל "הגנה זמנית" המונעת הרחקה לארץ מוצאם, מבלי שתיבדק זכאותם הפרטנית למקלט לפי אמנת הפליטים, או להגנה משלימה אחרת. עוד נסמך פסק הדין על ההנחה שגם לו היה מגורש המנוח מישראל, לא מן הנמנע שהיה עושה דרכו אל אחת מארצות אירופה ומשתכר, בשים לב לסכנת החזרה לאריתריאה.
ועדיין גם בעניין יומטוב ניתן "תג המחיר" לסיכון זמניות השהייה בישראל שריחף מעל לנפגע המנוח. "תג מחיר" זה מצא ביטוי בכך שלא חושב רכיב הפנסיה המגיע לכאורה למנוח, בכך שלא היתוספו הפרשי הצמדה וריבית לשכרו, ובכך שלא הוגדל בסיס שכרו של המנוח בעתיד וזאת על אף שנראה כי עסקינן במנוח חרוץ ויעיל אשר אפשר והיה יכול עוד להשיא השתכרותו.
חשוב להדגיש שהנסיבות בעניין יומטוב שונות לחלוטין מענייננו, שם דובר במי שנישא בארץ והיה אב לילדים, במי שעבד בשתי עבודות קבועות במשך פרק זמן ממושך, כאשר שכרו היה מעוגן בתלושי שכר קבועים. כזכור, המנוח גרוש, אינו בעל משפחה במדינת ישראל, לא הוכחה בעניינו השתכרות חוקית כלשהי ובעת התאונה לא עבד כלל, כך לפי טענת העדים מטעמו.
כאמור למנוח הייתה משפחה וכן בן קטין שנתמך על ידו בעת התאונה, והמנוח שלח למשפחתו כספים בעבור בנו. כמו שנעשה בתביעת התלוי, גם בהקשר לתביעת העיזבון, יש לבחון האם יש ליישם את שיטת הידות כפי שהותוותה בפסיקה. אין חולק שהמנוח היה אב לילד ואולם ניכר שהכנסתו לא שימשה דרך קבע לקיומו של הקטין ולהוצאות משק הבית ומכל מקום לא מדובר היה בקופה משותפת. כפי שנקבע לעיל, החזקה העובדתית הנשענת על ניסיון החיים בדבר אורח חיים של משפחה ממוצעת אינה חלה במקרה דנן, המנוח לא קיים עם הקטין תא משפחתי ואין יסוד להניח שהיה מקיים תא משפחתי מלא כזה בעתיד. בניגוד למה שנקבע בפסיקה לגבי מצבם של מנוחים בעלי משפחה ואף גרושים, ביתו של המנוח לא שימש עוגן לקטין במהלך חייו ולא ניתן לצאת מתוך הנחה שהיה משמש עוגן כזה בעתיד.
עם זאת, גם ניכוי הוצאות מוגברות בשיעור של 70%, לכל תקופת "השנים האבודות", אינו הולם את נסיבות המקרה. אף לעניין זה, אין לי אלא להפנות לאמור לעיל ממנו עולה שהמנוח תמך בקטין תמיכה כספית מסויימת ומכאן שאין לקבוע שמדובר בניזוק חסר תלויים. כמו כן ניתן להניח שהמנוח כמו כל אב היה מפנה חלק מהכנסותיו לטובת הקטין. הקטין גם זכאי לרשת את ההכנסה שהיה המנוח עתיד לחסוך במהלך השנים. ניכר מן הראיות ומן הנסיבות שהוכחו שהמנוח, כאנשים רבים במעמדו ומצבו, הפנה חלק מן ההכנסה על מנת לתמוך בקטין ובמשפחה והיה עושה כן גם בעתיד.
נדרשת אפוא התאמה של שיטת חישוב לנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בשים לב שהפיצוי בא לשקף את מכלול השימושים של המנוח בהכנסתו, בניכוי יד הקיום שלו שנחסכה עקב מותו והוא משקף בנוסף את אובדן יכולתו של המנוח להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו בין שהמדובר בהפקדה בחשבון חסכון, בין שמדובר במתן לאחרים ובין שמדובר בכל שימוש אחר (ראו ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון חוסאם (10.5.2007), ראו גם: עזבון המנוח ר.נ. שצוטט לעיל).
לאור המקובץ לעיל, נכון לחשב את הפיצוי, תוך התאמת הנסיבות הספציפיות למקרה, וקביעת ידת קיום של המנוח משמעותית יותר, בשים לב שלא קיים עם הקטין משק בית ותמך בו באופן חלקי בלבד ובשים לב שעל המנוח היה לקיים את חייו במדינת ישראל או בכל מקום אחר, ויכול אף ברבות השנים לבסס משפחה, או לחזור לארצו שם גובה ההשתכרות היה עומד על מאות דולרים לחודש לכל היותר. בנסיבות העניין, סבורני שחישוב לפיו ההפסד לאורך כל תקופת השנים האבודות יעמוד על הנחה של הוצאות מוגברות בגובה מחצית מהכנסתו של המנוח, משקף איזון ההולם את הנסיבות ומתחשב במעמדו של המנוח וחוסר הוודאות לגבי עתידו.
אדגיש שלא מדובר בשיטה חדשה לחישוב הפסדי ההשתכרות "בשנים האבודות", כי אם בהתאמה של השיטות שנקבעו בפסיקה לנסיבות המיוחדות של המקרה המונח לפניי, שהוא מיוחד בנסיבותיו. חישוב בהנחה שהקטין היה תלוי במנוח לפי 4 ידות עד לתום התלות ו- 3 ידות לאחר מכן, יחטא למציאות שהוכחה לפני. מאידך התרשמותי היא שהילוך בדרך ביניים בין הלכת פינץ, לבין מנוח שיש לו תלויים, משקפת איזון נכון בנסיבות מיוחדות אלו ואינה מקפחת את הקטין (ראו גם הדרך בה הלך בית המשפט בת"א עזבון המנוח ר.נ. שצוטט לעיל).
משכך, נכון לקבוע לאורך כל התקופה שהפסדי העזבון לאחר ניכוי ידת הקיום עומדים על סך של 2,250 ₪.
המדובר בסכום גדול מזה שנקבע כסכום תמיכה בקטין בתקופת התלות ואולם השיקולים בקביעת הפיצוי בכל אחד מראשי הנזק אינם זהים, פיצוי בגין השנים האבודות נועד לפצות גם בגין סכומים שלא היו מועברים לתלויים ואולם היו נחסכים על ידי המנוח. נוכח הנסיבות שהוכחו יש מקום לקבוע שסכום זה משקף את ידת הבית וידת החיסכון בניכוי הוצאות קיום מוגברות לאורך כל התקופה בשים לב לנסיבות הספציפיות שהוכחו בעניינו של המנוח. את החישוב יש לעשות עד גיל 67 מתוך הנחה שהמנוח היה עובד לפחות עד למועד זה גם אם לא היה נותר במדינת ישראל.
משכך החישוב הוא כדלקמן:
פיצוי העיזבון עד למועד פסק הדין –
93 (חודשים) * 2,250 = 209,250 ₪, לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה ולפיכך הסכום עומד על – 217,653 ₪.
פיצוי העיזבון בשנים האבודות עד לגיל הפנסיה של המנוח -
המנוח יליד 1/1/1978, בעת הזו היה עתיד להיות בן – 44 ו-6 חודשים – נותרו לו עד לגיל הפנסיה – 270 חודשים, מקדם היוון 196.1658 – והחישוב הוא כדלקמן:
2,250 * 196.1658 = 441,373 ₪.
סה"כ הפיצוי לנזקי העזבון עומד על – 659,026 ₪.
מעמדו של נציג המשפחה בארץ לא הוברר עד תום והעובדה שנטען שהאב ייפה את כוחו, אינה מצדיקה פיצוי נפרד. לתובעים יש עורך דין שדואג לזכויותיהם והפעולות שעשה נציג המשפחה, אם בכלל, הינן בעיקרן הדאגה להטסת הגופה ובהקשר זה, ניתן לכלול את עבודתו בגדר הסכום שיפסק בהקשר זה. בנסיבת העניין, אני פוסקת בגן הטסת הגופה, קבורה, מצבה סך של 15,000 ₪. סכום שיש בו לכסות את אשר שולם, ככל ששולם וגם לפצות את נציג המשפחה.
אשר לטענה שיש לפסוק לאב דמי אפוטרופסות, מעבר לכך שראש הנזק כלל לא נטען בכתב התביעה ומדובר בטענות שעלו בהמשך כאשר האב כלל לא העיד על כך. מכל מקום המנוח עצמו טען בפני משרד הפנים בעת כניסתו לארץ "בשנת 2008 התגרשתי מאשתי, כיום בני מטופל ע"י אמי ומתגורר עמה..." (עמ' 66 למוצגי הנתבעות 3-4). הווה אומר, הקטין היה ואמור היה להשאר בחזקת הוריו של המנוח ללא קשר למותו. טיפול האב בקטין לא נובע ממותו של המנוח שממילא לא היה בארצו כדי לטפל בקטין ולא היה צפוי לחזור אליה, אלא מעזיבת האם ולפיכך אין מקום לפסוק דבר בראש נזק זה.
סיכום וחלוקת הפיצוי
בכל הנוגע לראשי הנזק המצויים ב"מתחם החפיפה", קרי: הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" (בתביעת העיזבון) והפסד התמיכה (בתביעת התלוי), יש להימנע מפיצוי כפל, והמשמעות היא הפחתת הפסדי התמיכה (בתביעת התלוי) מתביעת העיזבון ובפועל – פסיקת הגבוה מבין השניים. כמו-כן יש לפסוק את הפיצוי בראש הנזק של אובדן שירותי אב וראש הנזק הלא ממוני, כמו גם קבורה ומצבה המצויים מחוץ ל"מתחם החפיפה" (עניין דוביצקי הנ"ל).
659,026 ₪ – ₪ בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות והפסד תמיכה בקטין;
30,000 ₪ - ₪ בגין הפסד שירותי אב;
49,657 ₪ - ₪ בגין נזק לא ממוני;
15,000 ₪ - ₪ בגין קבורה ומצבה;
סה"כ הפיצוי המגיע לקטין במעמדו כנתמך ויורש עומד על – 753,683 ₪.
סוף דבר ואופן תשלום הפיצוי
לאור נכונות ב"כ התובעים לדאוג להעברת הכספים למשפחה ובשים לב לחובות המוטלים עליו כמי שמייצג את התובעים, חב להם חובת נאמנות וכן כמי שחב חובת נאמנות לבית המשפט, הרי שניתן לעשות שימוש בשירותיו לטובת העברת הכספים למשפחה. בניגוד לחששות הנתבעת, הרי שהיא יוצאת ידי חובתה עם תשלום הסכום על פי הנקבע בפסק הדין שכן אלו הנזקים שנקבעו על פי הטענות והראיות שהובאו לבית המשפט, כאשר גרושתו של המנוח הייתה ונותרה צד להליך והיא לכאורה מיוצגת על ידי בא-כוח התובעים וככל שתהיינה טענות כלשהן בנוגע לאופן ניהול ההליך והטענות שהועלו בו הרי שלא כלפי הנתבעת הן תטענה.
בנסיבות שהתבררו אני מורה כדלקמן – בהתאם לנכונות בא-כוח התובעים, הרי שהוא יהא אחראי להעברת הכספים לקטין, באמצעות אפוטרופסו וישירות לידיו לאחר שיתבגר. על בא-כוח התובעים לנקוט בכל הצעדים הנדרשים ולהבטיח את העברת הכספים ישירות לידיהם.
הכספים, בניכוי שכר טרחה והוצאות כפי שנפסקו, יופקדו בחשבון או בהשקעה סולידית בחשבון נאמנות על שם בא-כוח התובעים שיפתח לטובת הקטין, בהתאם להוראות תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), תש"ס-2000.
מתוך הסכום שנפסק רשאי בא כוח התובעים להעביר ישירות לידי אפוטרופוס הקטין סך 150,000 ₪ סכום המבטא פיצוי על שנות העבר. היתרה תועבר לידיו של הקטין לאחר שיהפוך לבגיר. העברת הכסף תעשה בפיקוחו של ב"כ התובעים תוך הבטחה שהכספים יגיעו לידי הקטין או אפוטרופסו.
תביעת התובע-1, אביו של המנוח נדחית, לא הוכח שאביו של המנוח תלוי או יורש של המנוח. מעמדו בהליך זה, הוא לעניין היותו אפוטרופוס של הקטין ותו לאו.
תביעת התובע-2, נציג המשפחה, נדחית. לא הוכח שלנציג המשפחה יש מעמד בהליך זה, או הוא זכאי לפיצוי כלשהו. המשפחה רשאית להעביר לנציג סכומי כסף שנפסקו מתוך הסכום שנפסק לקבורה ומצבה.
תביעת התובעת-4 נדחית, מתוך הראיות שהוגשו עלה שלא הייתה תלויה במנוח או יורשת. כאמור, בא-כוח התובעים בחר לייצג את התובעת-4 עד סוף ההליך ולא ביקש למחוק את תביעתה. ככל שחלילה יסתבר שלפני בית המשפט לא הובאה התמונה המלאה, הרי שהתובעת-4, תוכל לברר את זכויותיה למול משפחת המנוח.
תביעת התובע-3, הקטין, בנו של המנוח מתקבלת. הנתבעת תשלם לקטין, סך של 753,683 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 15.21% החזר אגרה וכן הוצאות העדים כפי שנפסקו והוצאות התרגום, כפי ששולמו.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, מיום שיפתח חשבון נאמנות על שם ב"כ התובעים לטובת הקטין, ישירות לחשבון הנאמנות, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים.
פסק הדין מותר לפרסום בהעדר פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"א אייר תשפ"ב, 22 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
