תקציר פסק דין
עת"מ 54982-04-22 – וולמר נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין
עת"מ 3505-05-22 – טובול נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין
באי-כוח העותרות: עו"ד מיכאל כהן-עד, עו"ד עדי גרינפלד, עו"ד אסף וייצן (משרד עו"ד תומר ורשה)
באות-כוח המשיב: עו"ד מיטל פוגל, עו"ד עידית צוראל (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)).
בפסק הדין התקבלו עתירותיהן של שתי העותרות ונקבע כי הגיור שעברו בבתי דין אורתודוכסיים פרטיים לגיור, מוכר לשם קבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, תש"י-1950. בתי הדין לגיור אשר במסגרתם נערך הליך הגיור של העותרות נמנים עם רשת "גיור כהלכה – בית דין ציוני דתי לגיור", שהקים הרב נחום רבינוביץ' ז"ל (2020-1928), שעם רבניו ודייניו נמנים כשישים רבנים ודיינים בולטים וחשובים מקרב הציונות הדתית, לרבות רבני צהר.
בעקבות פסק הדין שניתן בפרשת שליט בשנת 1970 (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970)) (אשר קבע כי בן לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה, יירשם כיהודי במרשם האוכלוסין), תוקן חוק השבות ונקבע כי יהודי לעניין חוק זה הוא גם מי "שנתגייר". אולם התיקון לא קבע הגדרה לגיור וכך נמצא כי הגדרת "גיור" עמדה במוקד פסקי דין שניתנו בהרכבים מורחבים של בית המשפט העליון בחמישים השנים האחרונות. בכולם חזר בית המשפט העליון וקרא לכנסת להסדיר את נושא הגיור בחקיקה ואף השהה פעם אחר פעם מתן פסקי הדין כדי לאפשר את הסדרת הנושא בחקיקה, אך עד היום נמנעה הכנסת מהסדרת נושא הגיור בחקיקה.
בשנים 2004 ו-2005 ניתנו בבית המשפט העליון שני פסקי דין ב'פרשת טושביים' (בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5), 412 (2004) (טושביים א'); בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נט(6), 721 (2005) (טושביים ב')). בפסק הדין הראשון נקבע כי חוק השבות חל גם על מי שבעת הגעתו לישראל לא היה יהודי ותוך כדי שהייתו בישראל התגייר כדין, בין בישראל ובין מחוץ לישראל. בפסק הדין השני נקבע כי לעניין מעמד מכוח חוק השבות יש להכיר בגיורי העותרים, אשר שהו בישראל כדין, החלו הליך גיור ולמדו לקראתו בישראל, אך את תהליך הגיור עברו מחוץ לישראל בבתי דין של הקהילה הרפורמית ושל הקהילה הקונסרבטיבית ומיד לאחר מכן חזרו לישראל (גיור שכונה "גיורי קפיצה"). עם זאת נקבע כי גיור שנערך מחוץ לישראל יוכר רק אם נערך ב"קהילה יהודית מוכרת".
בשנת 2016 ניתן פסק דין בפרשת רגצ'ובה (בג"ץ 7625/06 רגצו'בה נ' משרד הפנים (31.3.2016)), שבמסגרתו נדונו עתירות רבות שהוגשו בשנת 2006, אך מתן פסק הדין הושהה במשך כעשור, כדי לאפשר לכנסת להסדיר את נושא הגיור בחקיקה. בפסק דין זה נקבע כי לעניין מעמד מכוח חוק השבות, יש להחיל את מבחן "הקהילה היהודית המוכרת" גם על גיור שנערך בישראל וכן כי לא ניתן להגביל את הגיור רק לגיור באמצעות מערך הגיור הממלכתי. בהתאם לכך נקבע כי יש להכיר בגיור שנערך בבתי דין פרטיים אורתודוכסיים-חרדיים לגיור (בית הדין של הרב קרליץ בבני ברק ובית הדין של הרב פרנק בשכונת מאה שערים בירושלים).
בשנת 2021 ניתן פסק דין בעניין עתירות רבות שהוגשו לבית המשפט העליון בשנים 2006-2005 שעסק בשאלת הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי שנערך בישראל. גם ההכרעה בעתירות אלו הושהתה במשך כשש-עשרה שנה כדי לאפשר לכנסת לחוקק חוק שיסדיר את נושא הגיור. לאחר שהכנסת נמנעה מכך, ניתן פסק הדין (בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (1.3.2021)), אשר קבע תוך יישום פסקי הדין הקודמים (בעניין טושביים ובעניין רגצ'ובה), כי לעניין חוק השבות, יש להכיר בגיור שעברו העותרים בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות בישראל בהיותן "קהילות מוכרות בישראל".
בפסק הדין הנדון נקבע כי אמנם יש ממש בטענת משרד הפנים בדבר הקושי הממשי ליישם את "מבחן הקהילה המוכרת בישראל" על גיורים שנערכו בישראל וזאת בשל השוני המהותי בין המבנה הקהילתי של קהילות יהודיות מחוץ לישראל לבין מסגרות הגיור בישראל. עם זאת נקבע, כי מעת שנקבע כי לא ניתן לחייב לעבור גיור רק במסגרת מערך הגיור הממלכתי וכן נקבע כי יש להכיר בגיור שנעשה בישראל בבתי דין פרטיים אורתודוכסיים-חרדים לגיור (פרשת רגצ'ובה) ואף נקבע כי יש להכיר בגיור שנעשה בישראל בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות (פרשת דהן), אף יש להכיר בגיור שנעשה בבתי הדין הפרטיים אורתודוכסיים לגיור של רשת "גיור כהלכה – בית דין ציוני דתי לגיור".