ביהמ"ש לענייני משפחה ירושלים, סגן הנשיא נמרוד פלקס: פס"ד בתביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים וכן לתשלום חלקו של האיש בדמי השכירות אותם מקבלת האישה בגין השכרת הדירה לצד ג' (תלה"מ 59064-02-20)

1. תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים, אשר הזכויות בה רשומות במרשם המקרקעין על שם הצדדים בחלקים שווים (להלן - "הדירה"), וכן לתשלום חלקו של התובע (להלן - "האיש") בדמי השכירות, אותם מקבלת הנתבעת (להלן - "האישה") בגין השכרת הדירה לצד ג'.
2. הצדדים, בני זוג לשעבר, נישאו זה לזו כדמו"י ביום 28.11.2001 וחיי הנישואין לא סגו בשושנים עוד מראשיתם. לימים הסכימו הצדדים על שלום בית, נולדו ארבעת ילדיהם המשותפים, אך במהלך שנת 2011 נפרדו, עת האישה והילדים יצאו למעון לנשים מוכות. אזי בשלהי שנת 2013 האיש עזב את הארץ, הקים משפחה חדשה בחו"ל (סעיף 43 לכתב תביעת האיש בתמ"ש 53515-08-18), והילדים נותרו בטיפול האישה, עת האיש ניתק עמם למעשה קשר, ואף אינו פורע - ומעולם לא פרע - את מזונותיהם הפסוקים. הצדדים התגרשו ביום 17.7.2014. ראו: סעיף 66 לכתב התביעה; סעיפים 1-2, 32-34 לכתב ההגנה; סעיפים 2, 9-10 לסיכומי האישה; מוצג ת/2.
3. הדירה נרכשה במהלך הנישואין, על פי הסכם רכישה מיום 15.10.2007, אשר נחתם על ידי הצדדים שניהם כרוכשי הדירה (נספח ד' לכתב ההגנה), ונרשמה כאמור על שם הצדדים בחלקים שווים במרשם המקרקעין (נספח ב' לכתב התביעה). ביום בו נחתם הסכם המכר, אף חתם האיש על מסמך שהוכתר בכותרת "התחייבות להימנע מלעשות עסקה", לטובת אם האישה (להלן - "האם"), בו התחייב "להימנע מלעשות כל עסקה בנכס" (להלן - "כתב ההתחייבות"). על פי לשונו נועד כתב ההתחייבות להיחתם על ידי הצדדים שניהם, ואף נועדה להירשם מכוחו הערה מתאימה במרשם המקרקעין, אך בפועל נחתם בידי האיש בלבד והערה במרשם המקרקעין לא נרשמה.
4. הורי האישה הם שמימנו את רכישת הדירה, ואילו הצדדים עצמם לא תרמו ממקורותיהם כמעט דבר. לוז המחלוקת הוא כוונת הצדדים, וליתר דיוק כוונת הורי האישה, ברישום הזכויות בדירה אף על שם האיש, עת לגרסת האיש עסקינן ברישום המשקף את הזכויות לאשורן, ואילו לגרסת האישה הרישום אינו משקף את הבעלות "האמיתית" בדירה, שכן כלל הזכויות בה נתונות לה.
5. הצדדים אף חלוקים, בין היתר, על תכלית כתב ההתחייבות, עת עמדת האישה והאם, כי יש ללמוד ממנו שלאיש אין זכויות בדירה (חרף רישומן על שמו), ואילו לעמדת האיש תכליתו למנוע מהצדדים לסחור בזכויותיהם בדירה, עת זו נועדה "לגור ולגדל את הילדים לא שאמכור ואשתמש בכסף" (ש' 4 - 6 בעמ' 21 לפרוטוקול מיום 11.7.21, להלן - "הפרוטוקול").
6. לשם השלמת הדברים יאמר, כי במהלך שנת 2011 הגישה האישה כנגד האיש תביעה למזונות הילדים (תמ"ש 44267-08-11) (להלן - "תביעת המזונות"), במסגרתה ציינה, כי הדירה משותפת לצדדים (סעיף 27 לכתב התביעה, סעיף 12 להרצאת הפרטים, סעיף 6 לפסה"ד מיום 26.11.12). בתביעה האמורה לא נתבעו הוצאות מדור עבור הילדים (סעיפים 30 - 34, 37(א) לתביעת המזונות).
7. עסקינן למעשה "בגלגול" שלישי של ההליכים אודות הדירה. תביעה קודמת הוגשה על ידי האישה ביום 28.11.13, במסגרתה עתרה להצהרה, כי מלוא הזכויות בדירה נתונות לה, נמחקה מחוסר מעש. האיש מצדו, נקט בבית הדין הרבני האזורי, הליך לפירוק שיתוף בדירה. הליך זה לא הבשיל לכלל הכרעה, אף שהוגשו בגדרו ראיות והעידו עדים, שכן בהחלטתו מיום 6.1.20 קבע בית הדין הרבני, כי אינו מוסמך לדון בענייני רכוש הצדדים.

טענות האיש

1. טענות האיש בקליפת אגוז הן, כי הזכויות בדירה משותפות לצדדים, ולפיכך הוא זכאי לפרק את השיתוף בהן על דרך של מכר וחלוקת התמורה. כן זכאי האיש לקבל מחצית מפירות הדירה - הם מחצית מדמי השכירות שקיבלה האישה בגין השכרתה. יחד עם זאת הסכים האיש, כי מהסכום אותו על האישה לשלם לו יקוזז חוב המזונות, ואף חיובי המזונות, אשר טרם בא מועד פירעונם, למשך שנתיים לעתיד לבוא.
2. האיש אף דחה את טענות האישה, לגביהן ארחיב להלן, כי בנסיבות העניין יש להביא את זכויות הצדדים בדירה בגדרי איזון המשאבים, ולאזנן שלא מחצה על מחצה, כך שלמעשה, מהותית, תזכה האישה במלוא הזכויות בדירה.

טענות האישה

1. עיקר טענות האישה הן, כי הדירה ניתנה במתנה אך לה על ידי הוריה, שאין חולק כי מימנו את רכישתה, ואך מפאת טעות נרשמו הזכויות בה גם על שם האיש. האישה הרחיבה ופירטה, כי הוריה לא אהבו את האיש ואביה המנוח אף ניסה לשכנעה להתגרש כחצי שנה בלבד לאחר הנישואין. מפאת מצבו הבריאותי הקשה של אביה, בסמוך לרכישת הדירה, התבקש מי מבני משפחתה לטפל בענייני הרכישה, אך זה טעה והוביל לכך שחרף מימון הרכישה אך על ידי הוריה, נכרת הסכם המכר עם הצדדים שניהם, ולימים כך אף נרשמו הזכויות בדירה במרשם המקרקעין. האישה אף מפנה לכתב ההתחייבות וטוענת, כי מכך שרק האיש התבקש לחתום עליו (חרף לשונו המלמדת שנועד להיחתם בידי הצדדים שניהם), יש ללמוד, כי אכן כוונת הוריה הייתה להעניק את הדירה אך לה (או ליתר דיוק לממן את רכישת הדירה אך עבורה).
2. מוסיפה האישה וטוענת, כי אף אם היה מקום לראות את הדירה כמשותפת לצדדים שניהם, בנסיבות העניין, נוכח אכזריות ואלימות האיש כלפיה וכלפי הילדים, במהלך הנישואין, מפאת הפרשי כושר ההשתכרות שבין הצדדים, והנכסים שצבר האיש מעבודתו, הבאים בגדרי איזון המשאבים, יש לקבוע שהזכויות בדירה נתונות אך לה.
3. יש אף לדחות את תביעתו הכספית של האיש, מאחר ואין לו זכויות בדירה, והוא אף לא התנגד לשימושה הבלעדי בה. אכן האיש טען, כי הסכמתו לשימוש האישה בתמורת השכרת הדירה ניתנה מתוך כוונה שהתשלום שמתקבל יהיה על חשבון דמי המזונות, אולם מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה במסגרת עדותו, ואף נוגדת את הנטען בכתב התביעה. ככל שיקבע שהאיש זכאי לתשלום כלשהו עבור השימוש, או השכרת הדירה, יש לנכות מכל תשלום לו זכאי האיש כאמור את ההוצאות אותן הוציאה האישה בגין הדירה.

דיון

1. כפי שיובהר להלן סבורני, כי יש לקבל בעיקרה את גרסתו העובדתית של האיש באשר לבעלות בזכויות בדירה, ולמשמעות כתב ההתחייבות, ולדחות את טענות האישה בעניינים אלו. כפועל יוצא מכך יש לקבל את התביעה לפירוק שיתוף, תוך הסתייגות כפי שיובהר להלן, אך יחד עם זאת - ודווקא נוכח קבלת גרסתו העובדתית של האיש, ובשים לב להתנהגות הצדדים משך השנים - יש לדחות את התביעה הכספית. אבאר.
2. נקודת המוצא לדיון היא כי עסקינן בדירה שניתנה במתנה על ידי הורי האישה, או ליתר דיוק רכישתה מומנה בידי הורי האישה. על כך למעשה אין חולק. משעסקינן במתנה שהושלמה (וזאת בין אם נראה את דבר המתנה כסכום הכסף ששולם למוכר הדירה, ובין אם נניח לצרכי הדיון, שדבר מתנה הוא הדירה עצמה, שאזי הושלמה המתנה ברישום הזכויות על שם הצדדים במרשם המקרקעין), ולפיכך אין בידי נותן המתנה לחזור בו, אך יש באפשרותו להעלות טענות חוזיות העשויות להוביל לביטול חוזה המתנה (כדוגמת טעות והטעיה). ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 057 (1982)‏‏; ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (2020) (להלן - "עניין פלונית"), בפסקה 17 לפסה"ד.
3. לצרכי הדיון אניח, כי בידי האישה, אשר אינה זו שנתנה את המתנה, להעלות טענות חוזיות באשר לתוקף המתנה, כפי שאכן העלתה (הגרסה שמי מבני המשפחה, אשר פעל בשליחות אביה המנוח, גרם לרישום הזכויות בדירה על שם הצדדים שניהם, חלף רישומן על שם האישה בלבד).
4. הנטל להוכחת הטענה, כי רישום הזכויות בדירה אינו משקף את הבעלות "האמיתית" בהן, מוטל על האישה, המבקשת לסתור את הרישום (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (2007)‏; ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (2012). אף בהתעלם מסוגיית נטל ההוכחה סבורני, כי הראיות מלמדות שגרסת האיש באשר לבעלות בזכויות בדירה מסתברת יותר מגרסת האישה - גרסה עובדתית הסותרת גרסה עובדתית הפוכה (ושלל גרסאות משתנות אחרות), להן טענה האישה עצמה בעבר, אף בפני בית משפט זה.
5. מסקנתי זו נסמכת על שלל ראיות, כדלקמן: הזכויות בדירה נרשמו על שם הצדדים שניהם במרשם המקרקעין, לפני כעשר שנים; הצדדים שניהם חתמו על הסכם רכישת הזכויות בדירה, עת האישה ידעה היטב שאך הוריה הם שמימנו את הרכישה; האישה ואמה העידו, כי הורי האישה תמכו בצדדים כלכלית באופן שוטף, אך לא מצאו לנכון (בהיותם בבחינת "בעלי המאה ובעלי הדעה", להתנות שהדירה תוקנה אך לאישה). ראו: ש' 21-22 עמ' 37, ש' 28-29 עמ' 45 לפרוטוקול, סעיף 6 לתצהיר האם מיום 27.11.13 שצורף לתביעה בתמ"ש 55508-11-13 (להלן - "התביעה ההצהרתית") וסעיף 11 לאותה תביעה; האישה והאם העלו במהלך השנים גרסאות שונות, סותרות ומשתנות באשר לזכויות האיש בדירה, אשר די בהן כדי להוביל למסקנה שאין לתת בעדויות וגרסאות האישה אמון כלל ועיקר. כך בתביעת המזונות טענה האישה, כי הדירה משותפת לצדדים שניהם. ראו גם: ש' 21-30 עמ' 58 ש' 23-29 עמ' 61 לפרוטוקול. בתביעה ההצהרתית טענה האישה, כי רישום הזכויות בדירה על שם האיש, היה מותנה בכך שהצדדים מנהלים חיים משותפים, וכך אף העידה האם בהליך הנוכחי (ש' 25 - 31 עמ' 36 לפרוטוקול). בעדותה בהליך דנן שינתה האישה גרסתה פעם נוספת, וטענה כאמור שהזכויות בדירה נרשמו אף על שם האיש מחמת טעות, עת הוריה לא אהבו את האיש, חששו ממנו, וכלל לא ביקשו ליתן לו מתנה (בין מימון לרכישת הדירה ובין הדירה עצמה). ראו: סעיפים 45-46 לכתב ההגנה; ש' 14-15 עמ' 57 , ש' 30-31 עמ' 63, ש' 1-2 עמ' 64 לפרוטוקול). גרסה נוספת העלתה האישה בתביעתה בתמ"ש 34814-06-14 (אשר נמחקה לבקשתה), עת טענה שהכספים לרכישת הדירה ניתנו לצדדים שניהם בהלוואה מאביה המנוח (סעיף 8 לכתב התביעה), עת באותה נשימה העלתה טענה עובדתית סותרת, לפיה רישום הדירה על שם הצדדים שניהם נבע מטעות השלוח כאמור (סעיף 56 לכתב התביעה שם).
6. אף אם אתעלם משלל גרסאותיה הסותרות של האישה, במהלך השנים, הרי, שאף גרסתה הנוכחית, היא גרסת טעותו של השלוח - בן המשפחה, אשר פעל כנטען בשליחות אביה המנוח לשם רכישת הדירה אך עבור האישה - לא הוכחה. אבאר.
7. האישה למעשה כלל לא העידה, כי למדה מפי אביה המנוח במפורש בדבר כוונתו להעניק אך לה את הזכויות בדירה. עדותה הסתכמה בסברות והערכות באשר לאומד דעת אביה, להבדיל מעדות ברורה ומפורשת בדבר כוונותיו - "לשאלת בית המשפט אני חושבת שאבא נורא פחד באיזה שהוא מקום מנקמה של אלימות מצידו, הוא פחד שהוא לא יהיה שם והוא אמר שזה למראית עין יראה לו שהכל בסדר ושלא יוצאים נגדו, פחד שיום אחד יקרה לו משהו ולא יהיה מי שיגן. אבא אמר לי בפירוש שהוא יודע שהוא אדם מסוכן. כל הדברים אלה סברות שאני מעלה, הדבר היחידי שהוא אמר לי שהוא קונה לי ולילדים דירה שיהיה קורת גג. אז היו 3 ילדים. הוא אמר לי שאב. מטפל בזה. הוא לא דיבר על עניין רישום הדירה. אני רק הבנתי ממנו, שהוא לקח אותו בתור סכנה. הוא מעולם לא הכניס את השם שלו בפנים, הוא כן ציין בשיח אותי ואת הילדים" (ש' 3-9 עמ' 64 לפרוטוקול). מעדות זו עולה, כי אף לשיטת האישה עצמה - לא נאמר לה על ידי אביה דבר לעניין רישום הדירה על שמה בלבד (כפי שאף העיד לעניין זה השלוח). למעשה מעדות האישה עולה, כי אף לסברתה שלה, דווקא התכוונו הוריה לרשום את הזכויות בדירה על שם הצדדים שניהם, ולו "למראית עין", מתוך חשש מנקמה מצד האיש. לעניין זה ניתן אף להפנות לעדות האם לפיה "לא התכוונו להפריד ביניהם", אשר עשויה לתמוך בסברת האישה האמורה (ש' 9-12 עמ' 42 לפרוטוקול).
8. ייתכן ובשלב זה או אחר התלבט אביה המנוח של האישה בסוגיית הענקת הדירה (או מימון רכישתה) אף לאיש, אך בסופו של יום בחר לעשות כן, או למצער הראיות אינן מלמדות על כך שביקש שהזכויות בדירה תרשמנה אך על שם האישה, או שהוסכם שרישום הזכויות אינו משקף את הבעלות "האמיתית". כך העיד העד א.י., כי בשיחה שקיים עם אביה המנוח של האישה עת ביקש לרכוש לאישה דירה בשנת 2006 - "...שאלתי אותו למה הוא אלא (צ"ל לא - נ.פ.) קונה את הדירה רק ע"ש הבת שלה (צ"ל שלו - נ.פ.) והוא הציג את זה בצורה שהוא לא רוצה שיחמיר את הסכסוך שקיים גם ככה, הוא לא אמר את זה במילים האלה אבל הרגשתי שהוא לא רוצה שתהיה פעולה של נקמנות או פעולה שלילית מהצד השני ולכן רצה לבדוק את האופציה שהחוזה יהיה ע"ש שני הצדדים אבל שיהיה ברור שזה רק של ק. ושיש לו את היכולת לקחת את החלק הזה ..." (ש' 24-28 עמ' 32 לפרוטוקול) "... עד כמה שהבנתי בזמנו הוא רצה 'להינות משני העולמות' ..." (ש' 9-11 עמ' 35 לפרוטוקול).
9. אין די בהתלבטות של נותן המתנה, אשר אינה מובעת כלפי מקבלה, שהרי: "מה שעושה הנותן בחדרי חדרים אינו מעניינו של המקבל ואין אפשרות לבטל מתנה שהוקנתה בדין". ראו: פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, חוק המתנה, תשכ"ח-1968, מ' א' ראבילו (1996), עמ' 380. מקום בו נותן המתנה מבקש לקבוע בה תנאים, או לקבוע שתפקע באם יתקיים אירוע זה או אחר, עליו לגלות דעתו באופן שהמקבל הסביר יבין שאלו אכן פני הדברים. המבחן הוא איפוא מבחן אובייקטיבי - חיצוני (עניין פלונית בפסקה 17 לפסה"ד). דברים אלו יפים אף באשר לגרסתה האחרת, והסותרת של האישה, או שמא גרסת האם, לפיה, אף שהזכויות בדירה אכן הוקנו לצדדים שניהם, הרי, שהקניה זו הייתה על תנאי שהצדדים יחיו יחדיו, וככל שאינם חיים יחדיו פוקעות זכויות האיש בדירה. אף כאן לא הובאה כל ראיה לכך שאותו תנאי נטען הובא לידיעת האיש (הדברים אף אינם נלמדים מכתב ההתחייבות, לגביו ארחיב בהמשך).
10. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם עדות דודה של האישה, הוא בן המשפחה - השלוח, אשר העיד: "גיסי עליו השלום ... אבא של ק. היה חולה סופני והוא קרא לי ואמר לי שיש לו שתי דירות ברחוב ירושלים והוא מבקש שאמכור את שתי הדירות ואקנה דירה לק. ודירה לא. שהוא אח של ק.. באותו זמן ק. מצאה דירה, אני חיברתי אותה לעו"ד והעו"ד ערך הסכם וביצע את הרכישה..." (ש' 13-16 עמ' 27 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר הדוד את עדותו בעבר בפני בית הדין ושב והעיד, כי לא נאמר לו שיש לרשום הדירה רק על שם האישה "לא דיברו איתי אבל הייתה הערת אזהרה" (ש' 23-26 עמ' 27 לפרוטוקול); "...היה את הקטע של הערת אזהרה שאמא של ק. ביקשה לרשום הערת אזהרה לטובתה על הדירה. כנראה בשביל להבטיח את הדירה" והוא אינו זוכר שהורי האישה, או מי מהם, אמרו לו לרכוש דירה עבור האישה בלבד (ש' 1-4 עמ' 28 לפרוטוקול). גרסה זו זהה לגרסתו בעדותו בפני בבד"ר - "הוא אמר לי שהוא היה חולה בזיכרון מלא לקנות דירה לבת ולבן ולא אמר לי על מי על מי לרשום", וכן העיד כי "לא זוכר שהיה לי סוגיה" בנוגע לשאלה על מי לרשום את הזכויות בדירה, "לא אמרו לי. לא דיברו איתי על זה". (ש' 152-153, 180-183 לפרוטוקול בבד"ר מיום 8.12.19).
11. אמנם בהליך דנן - בניגוד לעדותה בתצהירה בתביעה ההצהרתית - ניסתה האם לתמוך בטענת האישה לטעות השלוח. איני מאמין לעדותה הנוכחית, המאוחרת והסותרת של האם, ולמעשה אף בהליך הנוכחי העלתה גרסאות סותרות. מחד גיסא העידה מפורשות, כי: "אב. (השלוח - נ.פ.) לא טעה. אב. קיבל הוראה לקנות דירה, את הפירוט אני קיבלתי מי." (ש' 27-28 עמ' 39 לפרוטוקול). מאידך גיסא העידה "זאת הטעות שעשה אחי (השלוח - נ.פ.) שהוא לא כתב את מה שהיה צריך לכתוב" (ש' 25-26 עמ' 41 לפרוטוקול). תמיכה נוספת באי מהימנות האם נמצאת בעדותה באשר למועד בו נודע לה דבר רישום הזכויות בדירה אף על שם האיש, עת העידה, כי ידעה על כך "הרבה אחרי שזה נרשם על שניהם ולא עשו מה שביקשתי. עד אז הייתי בטוחה שזה רשום ע"ש ק. בבית הדין רק נודע לי שיש בעיה ברישום...". ההליך בבית הדין הרבני החל בשנת 2018, והאם העידה בפני בית הדין בשנת 2019 (כפי שעולה מת/1). דא עקא, שכאמור עוד במסגרת תצהירה, מיום 27.11.13, אשר צורף לכתב התביעה בתביעה ההצהרתית, העידה, כי היא ובעלה המנוח התכוונו להעניק את הזכויות בדירה רק לאישה. קשה להלום, כי האם טרחה והגישה תצהיר עדות בסוגיית הבעלות בדירה כחמש שנים קודם לכך שידעה כלל שקיימת מחלוקת בעניין זה. בשולי הדברים יאמר, כי אף מכתב ההתחייבות עליו חתם כאמור האיש לטובת האם עולה בבירור, שהזכויות בדירה הוקנו אף לאיש - שאחרת מדוע יש צורך להחתימו על כתב התחייבות באשר לדירה בה אין לו זכויות ?
12. האישה ניסתה אמנם לטעון, כי דבר הקניית הזכויות בדירה לאיש נודע לה באיחור רב. איני מאמין לגרסת האישה כלל ועיקר, והיא נסתרת בשלל ראיות. כך כאשר נשאלה "מתי ידעת למעשה שהדירה רשומה ע"ש שניכם?" השיבה - "אתה רציני עם השאלה הזאת. ידעתי שכתוב את השם של שנינו שם, לא ידעתי שזה אומר שיש לו חלק בדירה הזאת. רק ב -2014 סביב התביעה הבנתי שיש בעיה" (ש' 3-4 עמ' 65 לפרוטוקול); כאשר נשאלה "מהי נקודת הזמן בה את מבינה כבן אדם בוגר שהדירה שייכת בעצם לשניכם? שאין לך דירה משלך?" השיבה - "בעיקרון בחוזה שהבנתי שיש הערת אזהרה אני ביטחתי את עצמי מבחינתי, ראיתי שהכל סגור ושהדירה שלי ואין שום בעיה. שהגענו לדיונים בבית הדין, עוד לפני זה, כשהתחלתי לערוך לבית המשפט בפעם הקודמת שבאתי, הבנתי שיש בעיה. העו"ד אמר שיש בעיה ושגם הוא רשום על הדירה. אמרתי שיש הערת אזהרה. אט אט הבנתי שיש בעיה אחרת" (ש' 24-28 עמ' 55 לפרוטוקול). ובהמשך כאשר נשאלה "מי סיפר לך ב-2007 שהעובדה שהוא חותם איתך על הדירה ביחד זה לא אומר שהדירה שלו. מי הרגיע אותך שהדירה רק שלך?" השיבה "אב. דוד שלי. זה היה במשרד של אותו עו"ד" ובהמשך ציינה כי גם "אמא שלי ..." (עמ' 57, ש' 26-29 עמ' 63 לפרוטוקול). למותר לציין, כי גרסה זו אינה נתמכת בעדות האם או השלוח, אשר כלל לא העידו שאמרו לאישה דבר מה באשר לזכויות האיש בדירה.
13. בשולי הדברים יאמר, כי עדות עורך הדין, אשר ייצג את הצדדים ברכישת הדירה , ואף ערך את כתב ההתחייבות, היא בעלת משקל נמוך. שכן, עורך הדין לא זכר את פרטי המקרה, וכל עדותו הייתה אך סברות באשר לכוונות הצדדים והורי האישה (עמ' 74 - 83 לפרוטוקול). יחד עם זאת עדותו תומכת במסקנה, לפיה אי חתימת האישה על כתב ההתחייבות נבעה בהזנחה או שכחה, ולא מכוונת מכוון. בין כך ובין כך אין באי חתימת האישה על כתב ההתחייבות כדי להעלות או להוריד ממסקנותיי.
14. אפנה כעת לכתב ההתחייבות. מקובלת עלי גרסת האיש, כי תכליתו למנוע מהצדדים לסחור בזכויותיהם בדירה, עת זו נועדה למגורים וגידול הילדים, וכלשונו "הוא אמר לי באותו זמן שאין לי זכות לעשות מסחר בכסף של הדירה. י. לא רצה שאשקיע את הכסף של הדירה במניות, והוא אמר שבדירה הזאת אני לא עושה מסחר, זאת דירה שתהיה לגור ולגדל את הילדים לא שאמכור ואשתמש בכסף" (ש' 4 - 6 בעמ' 21 לפרוטוקול). זאת להבדיל מטענת האישה, כי יש ללמוד מכתב ההתחייבות על כך שלאיש אין ולא היו זכויות בדירה כלל ועיקר, או לחלופין שזכויות אלו פקעו עת חדלו הצדדים לחיות יחדיו.
15. החלופה, לפיה כתב ההתחייבות מלמד שלאיש אין ולא היו זכויות בדירה מנוגדת ללשון כתב ההתחייבות, ואף סותרת את החלופה העובדתית האחרת - אשר אף לה טענה האישה - לפיה לאיש דווקא היו זכויות בדירה, אך אלו פקעו עת נפרדו הצדדים. בתצהירה בתביעה ההצהרתית ובהליך הנוכחי, בחרה האם בחלופה השנייה (אם, כי מעדותה ניתן ללמוד אף שהיא גורסת דווקא את החלופה הראשונה, שהרי העידה כי עד להליך בבית הדין הרבני כלל לא ידעה שלאיש יש זכויות בדירה). בתצהירה בתביעה ההצהרתית העידה: "בעלי נתן את הטון בקשר לרכישה וזה היה באמצע שנת 2006. בעלי ואני כבר ידענו שהיחסים בין ק. לבין בעלה אינם תקינים (אגב היו גם לא תקינים זמן רב קודם לכן), ולכן אנו עמדנו על-כך שהדירה תשמש את ק. ובעלה רק במהלך חייהם המשותפים, כאשר לנו תהיה זכות וטו למכירת הדירה ולשימוש בכספי המכירה, שכן רצינו להבטיח את עתידה הכלכלי של ק. וילדיה, אם וכאשר ק. ובעלה יתגרשו. בוודאי שלא היתה לנו כוונה לתת מתנה ... לחתן שלנו, שכאמור כבר אז יחסיו עם ק. בתנו לא היו תקינים ב-100%" (סעיפים 7-8 לתצהיר). בהליך הנוכחי העידה "... אם הם חיים ביחד סבבה. אם הם מתגרשים זה שלה. בעלי עבד שקל לשקל" (ש' 5-10 עמ' 37 לפרוטוקול).
16. דא עקא, שהתנאי הנטען אינו עולה מלשונו הברורה של כתב ההתחייבות, אשר אין בו דבר באשר לפקיעת זכויות האיש בדירה במקרה של פירוד. להבדיל מהתחייבות להימנע מלעשות עסקה. אף אם אניח - ואיני סבור שאלו פני הדברים - כי אכן תכלית כתב ההתחייבות מנקודת מבט האם, היא מוטבת כתב ההתחייבות, הייתה הפקעת זכויות האיש בדירה במקרה של פרידת הצדדים, אין לתכלית נטענת זו כל ביטוי בלשון כתב ההתחייבות. ברי, כי האיש אינו מחויב לתניות חוזיות וכוונות של האם, אשר לא הובעו בפניו, ונותרו כמוסים בלבה. אף השלוח העיד, כי לא נאמר דבר באשר לפקיעת זכויות האיש בדירה במקרה של פירוד כאמור, ובלשונו "לשאלת בית המשפט, לפי הצורה שאחותי (האם - נ.פ.) דיברה איתי שהיא רוצה לעשות הערת אזהרה על הדירה של ק. ולא על הדירה של א. (אח האישה - נ.פ.) הבנתי כנראה יש איזה שהוא אולי חשש, לא יודע בדיוק. אני יודע שלמעשה גיסי ואחותי הביאו את הכסף לקניית הדירה, יכול להיות שהיה חשש למצב של שלום הבית שהם אמרו לעצמם שננסה ונאבטח את הדירה שלא יהיו בעיות אח"כ. אני מתאר לעצמי אבל לא אמרו לי את זה ברחל ביתך הקטנה" (ש' 18-22 עמ' 28 לפרוטוקול).
17. למעלה מן הצורך יאמר, כי לא קיימת הנחה מכללא, לפיה מקום בו בן זוג זוכה בזכויות בדירה מפאת נישואיו, עת לא תרם ממקורותיו דבר, זכויותיו הן על תנאי, ומותלות בהמשך קיום חיי הנישואין (זאת אלא אם הדבר הותנה במפורש). ראו: דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני (2021), פסקאות 36, 53 לפסק דין הנשיאה חיות; ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 165 (1990)‏.
18. יש לדחות אף את טענות האישה להקניית מלוא הזכויות בדירה אך לה, מחמת איזון שלא מחצה על מחצה, מכח הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. לצרכי הדיון אניח, כי יש לראות בתביעה דנן משום תביעת איזון משאבים אותה הגיש האיש, ולפיכך מהותית ניתן לראות אף את האישה כתובעת שבידיה לעתור לסעדים, לרבות לאיזון שלא מחצה על מחצה. עוד אניח לטובת האישה, כי מושגית אף מקום בו נכס רשום על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, ניתן להביאו בגדרי איזון המשאבים, ואזי בנסיבות החריגות, המתאימות (אלימות חמורה, פערי כושר השתכרות ממשיים וכיוב') לייחדו למי מהצדדים בלבד, במסגרת אותו איזון. ראו: תלה"מ (ירושלים) 24563-05-16 צ.ע. נ' ר.ב (2019), פסקה 64 לפסה"ד; בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (2014); בע"מ 1955/17 פלונית נ' פלוני (2017); תלה"מ (ירושלים) 31347-05-19 נ.ב.א נ' י.ב.א (2020)‏. יוער, כי הנחה זו אינה נקייה מספקות, ובפסיקה קיימות אף גישות אחרות. ראו לדוגמא: עמ"ש (חיפה) 61008-06-13 נ' מ' א' נ' י' א' (2014‏); תמ"ש (באר שבע) 15300/09 מ. ש נ' ב.ש (2012).
19. תוצאת הפרקטיקה האמורה (השקפה על הגנת האישה כתביעה לאיזון משאבים) היא, ששני הצדדים נדרשים לעשות את כל שביכולתם בכדי להעלות את כלל טענותיהם במסגרת הליך איזון משאבים, ובכלל זה לטעון במסגרתו את כלל טענותיהם העשויות להשליך על אותו איזון משאבים; במסגרת ההליך דנן לא טרחה האישה לפרט כדבעי את טענותיה לעניין זה (סעיפים 63 - 67 לכתב הגנתה; סעיפים 67-69 לסיכומיה), ואף לו היה ניתן לראות בטענותיה לעניין איזון משאבים, כפי שנטענו בכתבי טענותיה כמספקות לשם דיון בתביעה לאיזון משאבים, הרי שגם אז היה מוטל על כתפיה להוכיח טענותיה אלה, ולא מצאתי כי עשתה כן. לא הובאו ראיות באשר להפרשי כושר השתכרות הצדדים, ולמעשה אף לא הובאה כל ראיה, ואף לא נטען דבר, באשר ליתר נכסי הצדדים, למעט הדירה. מקום בו מבוקש לבצע איזון משאבים, יש לפרט את כלל הרכוש בר האיזון, וזאת לא טרח לעשות מי מהצדדים. אף אם אניח, כי יש לראות בעדות האישה ובתם הבגירה של הצדדים משום ראיה התומכת במסקנה, לפיה האיש נקט אלימות כלפי האישה והילדים, או מי מהם, במהלך החיים המשותפים, הרי, שהדין הנוהג הוא, כי אך אלימות קיצונית וחמורה תצדיק אולי איזון שלא מחצה על מחצה (בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (2014); בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני (2019). אלימות מעין זו לא הוכחה, וזאת אף בשים לב לגרסאותיה הלא מהימנות והסותרות של האישה, המשליכות אף על עדותה בעניינים אחרים. אין באמור כמובן כדי לגרוע מזכות נפגע אלימות, ככל שהייתה, להגיש כנגד הפוגע תביעה לפיצויי נזיקין.
20. אף האיש, אשר התייחס לכאורה בכותרת תביעתו, בין היתר, "לאיזון משאבים ולשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון", לא טרח כלל לפרט טענותיו לעניין זה וכל הסעדים להם עתר בעתירתו דנן מתייחסים לזכויותיו בדירה בלבד. האיש אף התנגד לעתירת האישה בסיכומיה לאיזון משאבים (סעיף 48 לסיכומי התשובה); בנסיבות אלה, אין בפני תביעה לאיזון משאבים, מכוחה ניתן היה לעתור לאיזון שלא מחצה על מחצה, עסקינן אך בתביעה לפירוק שיתוף ותשלום כספי בגין דמי שכירות. ואף אילו הייתה תביעה לאיזון משאבים הרי, שהאישה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שיש מקום בנסיבות העניין להקנות לה את מלוא הזכויות בדירה, במסגרת איזון המשאבים.
21. בשים לב לכך שטענת ההגנה היחידה של האישה כנגד פירוק השיתוף בדירה הייתה, כי לאיש אין זכויות בדירה (בין אם לא היו מלכתחילה, בין אם פקעו, ובין אם היה מקום להקנותם אך לה במסגרת איזון המשאבים) - וטענה זו נדחתה, לא נמצאה כל הגנה כנגד תביעת האיש לפירוק השיתוף בדירה - למצער ביחסים שבין האיש לבין האישה.
22. יחד עם האמור, בשים לב לכך שהאיש לא מצא לנכון לצרף את האם כנתבעת בתביעה דנן, חרף שהיא המוטבת בכתב ההתחייבות, איני קובע מסמרות באשר למערכת היחסים שבין האם לבין האיש, ושמא מפאת כתב ההתחייבות מנוע או מוגבל האיש לפרק את השיתוף בדירה. ככל שתסבור האם, כי היא זכאית לסעד זה או אחר מכח כתב ההתחייבות, בידיה לנקוט בהליך מתאים.
23. באשר לתביעתו הכספית של האיש הרי, שנקודת המוצא שבהיותו שותף בדירה הוא זכאי למחצית דמי השכירות ששולמו בגין השכרתה. ראו: סעיף 35 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. בכל הנוגע לסכום דמי השכירות הרי, שעל האיש הנטל להוכיח את סכום דמי השכירות ששולם לאישה עבור הדירה. סבורני, כי האיש עמד בנטל זה, עת הציג ראיות מהן עולה, שהדירה הושכרה על ידי האישה החל מתאריך 26 לינואר 2014 תמורת 6,000 ₪ לחודש (אישור בעלים, הסכם שכירות ותצהיר האישה בתביעת המזונות). האישה אמנם הכחישה טענות אלו באופן סתמי (סעיף 78 לכתב ההגנה), אך לא שטחה גרסה פוזיטיבית באשר לשיעור דמי השכירות שגבתה. בנסיבות אלה, בהן הראיות מצויות בשליטת האישה מוטל עליה הנטל להפריך את גרסת האיש - הנתמכת כאמור בראיות - ומשלא טרחה לעשות כן, יש לקבל אפוא את גרסת האיש באשר לשיעור דמי השכירות ומשכה. גרסה המובילה לסך 456,000 ₪ מחודש ינואר 2014, ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. לכאורה היה מקום לחייב את האישה לשלם לאיש מחצית מהסך האמור, מפאת בעלותו במחצית הזכויות בדירה. ברם, נוכח גרסת האיש עצמו, והתנהגות הצדדים שניהם, סבורני, כי יש לראותם כמי שהסכימו לכך שדמי השכירות אותם גבתה האישה כאמור ישמשו למימון מדור האישה והילדים.
24. במאמר מוסגר יאמר, כי יש לדחות את טענות האישה ל"קיזוז" כל הוצאה שהוציאה משך השנים בגין הדירה ותחזוקתה (סעיף 78 לכתב ההגנה; סעיף 51 לסיכומיה). הטענה נטענה בעלמא, לא פורטה כדבעי, ואף לא הוכחה. למותר לציין, כי הדין הנוהג הוא, שטענת קיזוז היא טענת הגנה, ועל הטוען לזכות הקיזוז "לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה גם כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז" (ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) 765, 766-768 (1986).
25. אכן האישה סמכה טענתה לדחיית תביעתו הכספית של האיש על שיטתה, לפיה לאיש אין זכויות בדירה, ואילו אני מצאתי לדחות את תביעת האיש בעניין זה מנימוקים שונים. הדין הנוהג הוא, כי ככל שלפני ביהמ"ש עומדת מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו על ידי הצדדים, ובלבד שהתמונה נובעת מהראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן. השוו: ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא (2015); ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (2005) בפסקה 12 לפס"ד השופט לוי; ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (2008) בפסקה 22 לפסה"ד; ע"א 8570/09 חגולי נ' עירית ראשון לציון (2011) בפסקה 21 לפסה"ד. אף אם מסקנתי נסמכת במידת מה על פרשנות מרחיבה של הדין סבורני, כי בשים לב למהות ההליך, ולהוראת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995, המאפשרת לבית המשפט לסטות מסדרי הדין והראיות לשם עשיית צדק, עומדת מסקנתי בדבר דחיית התביעה הכספית על יסודות איתנים דיים. אבאר.
26. האיש עצמו העיד כאמור, כי תכלית כתב ההתחייבות הייתה להבטיח שהדירה תשמש למגורים ולגידול הילדים. האיש הקים משפחה אחרת מעבר לים, ומעולם לא פרע את חיוב המזונות שהושת עליו. עמדת האיש עצמו, כאמור, בתביעתו דנן, הייתה, כי יש לקזז את חיוב האישה להשיב לו את חלקו בדמי השכירות מחיובי המזונות שהושתו עליו (פרק ז' לסיכומי האיש). נוכח עמדתו זו יש לבחון את רכיבי חיובי המזונות שהושתו על האיש.
27. כאמור בתביעת המזונות לא תבעה האישה כלל תשלום עבור מדור הילדים, שכן טענה שלצדדים דירה בבעלותם. אכן בפסק הדין בתביעת המזונות, אשר ניתן על פי צד אחד, נקבע שהחיוב במזונות כולל אף את רכיב המדור (סעיף 8(א) לפסק הדין), אך יחד עם זאת הובהר, כי הוא ניתן על רקע בעלות הצדדים בדירת מגורים (סעיף 6 לפסק הדין). הדעת נותנת, שאילו לא היה ניתן בפסק הדין משקל לנסיבה זו - בעלות הצדדים בדירת מגורים - לא היה הדבר מפורט בו. מכאן אף יש ללמוד, כי אילו בעת מתן פסק הדין למזונות היה ידוע שיהיה על האישה לשלם לאיש דבר מה בגין דירת המגורים, הייתה נסיבה זו מובאת בחשבון, ואזי חיוב האיש בתשלום לאישה עבור מזונות הילדים היה גבוה מזה שנקבע.
28. הן עדות האיש בדבר תכלית כתב ההתחייבות, והן התנהגות הצדדים משך השנים מלמדים למצער על הסכמה מכללא, כי זכויות הצדדים בדירה תשמשנה למדור אישה ולילדים, בין בעין ובין בדרך של השכרה ושימוש בדמי השכירות למימון מדור אחר. קשה להלום מצב בו האיש "משנה את הכללים" בדיעבד, בחלוף שנים רבות מהמועד בו חדל לספק את צרכי משפחתו, הקים משפחה אחרת, ובכך מתנער למעשה מחובתו לספק מדור לילדיו.
29. בנסיבות אלו, ואף מפאת חובת תום הלב החלה על האיש, יש לראותו כמי שמחל על זכותו לקבל תשלום עבור השימוש בזכויותיו בדירה - בין למגורי האישה והילדים, ובין לשם השכרה ושימוש בדמי השכירות למימון מדור אחר - וכעת מנוע האיש מלדרוש, בדיעבד, כי שווי פירות זכויותיו בדירה יקוזז כנגד חיובו במזונות. זאת עת כאמור, חיובו במזונות הופחת בהסתמך על כך שלא יהיה זכאי לתשלום עבור שימוש בזכויותיו בדירה.
30. ככל שאכן יפורק השיתוף בדירה דומה שיהיה בכך משום טעם המצדיק דיון מחדש בשיעור החיוב במזונות, ואזי יהיה בידי הצדדים לטעון - לעתיד - באשר לסכום המזונות הראוי, אף בשים לב לפירוק השיתוף בדירה, ואולי אף לגדיעת מקור מימון למדור הילדים, מחמת פירוק השיתוף. דברים אלו יפים במבט צופה עתיד, עת ככל שיעמוד האיש על פירוק השיתוף בדירה יהיה בידי האישה לעתור לשינוי החיוב במזונות. שונים הם כמובן פני הדברים באשר לעבר, עת חיוב המזונות הקיים אינו כולל רכיב מדור, מפאת היעדר הצורך במדור מקום בו הדירה נותרה לשימוש האישה והילדים.
31. אשר על כן הנני מורה כדלקמן:

תביעתו הכספית של האיש נדחית.

התביעה לפירוק השיתוף מתקבלת, באופן בו הנני מורה על פירוק השיתוף על דרך של מכר.

ככל שבתוך שלושה חודשים לא יגיעו הצדדים לכלל הסכמה באשר לאופן המכר (מכר צד למשנהו, מכר לצד ג', וכיוב'), בידי מי מהם המעוניין בכך לפנות אל בית המשפט בבקשה למינוי כונס נכסים לשם ביצוע המכר.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, יח' סיון תשפ"ב, 17 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט, סגן נשיא