בימ"ש לענייני משפחה ראשל"צ, השופטת מיכל סער: פס"ד בתביעה למתן צו הצהרתי ושמירת זכויות במסגרתה עתר לקבל לידיו את הסכום ששילם עבור רכישת דירת מגורי הצדדים (תלה"מ 59939-07-19)

1. לפניי תביעה שהגיש התובע למתן צו הצהרתי ושמירת זכויות, במסגרתה עתר לקבל לידיו את הסכום ששילם עבור רכישת דירת מגורי הצדדים, המצויה ברח' ***, הידועה גם כגוש *** חלקה ** (להלן: "הדירה השנייה" או "דירת המגורים").

רקע כללי

1. התובע והנתבעת נישאו זה לזו ביום 28.5.2007. מנישואיהם נולדו ארבעה ילדים.
2. אין חולק כי בשנת 2004, טרם נישואי הצדדים, רכש התובע דירה ברח' *** ב***, הידועה אף כגוש *** חלקה *** תת חלקה ** (להלן: "הדירה הראשונה"). הדירה הראשונה נרכשה תמורת סך של כ-385,492 ₪, ונרשמה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין.
3. התובע והנתבעת התגוררו לאחר נישואיהם בדירה הראשונה.
4. בשנת 2008 מכר התובע את הדירה הראשונה וקיבל תמורתה סך של כ- 592,000 ₪. ביום 4.11.2009 חתמו הצדדים על חוזה לרכישת הדירה השנייה, ונרשמה על שמם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ברחובות.
5. אין חולק כי הדירה השנייה נרכשה משני מקורות מימון: האחד, מכספי התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה הראשונה, שהייתה בבעלות התובע. השני, מהלוואת משכנתא ע"ס כ- 600,000 ₪, אותה נטלו הצדדים, ואשר שולמה במהלך חיי הנישואין מחשבונם המשותף. (ראו סעיף 14 לכתב התביעה, סעיף 11 לסיכומי הנתבעת).
6. ביום 29.1.2019 עתרה הנתבעת לפירוק השיתוף בדירה השנייה; וביום 21.7.2019 נקבע כי דירת המגורים תימכר על ידי הצדדים בשוק החופשי, וככל שהצדדים לא יצליחו למכור אותה, ימונו ב"כ הצדדים ככונסות נכסים למכירתה. ביום 24.7.2019 הגיש התובע את התביעה שלפניי וטען כי יש לו זכות לקבל את כספי הדירה הראשונה בסך 590,000 ₪ שהשקיע ברכישת הדירה השנייה, או לפחות את הסך של 385,492 ₪ ששילם עבור רכישת הדירה הראשונה.
7. ביום 26.1.2020 ניתן תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני להסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים, והם אף התגרשו זה מזו. לצדדים נותרה מחלוקת בסוגיית אופן חלוקת כספי הדירה השנייה.
8. בדיון מיום 16.3.2021 ביקשו באות כוח הצדדים בהסכמה, כי התיק יוכרע על בסיס החומר הקיים בתיק ולאחר הגשת סיכומים, ללא צורך בקיום ישיבת הוכחות (ראו בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.21).

תמצית טענות התובע

1. לטענת התובע, הדירה הראשונה נרכשה על ידו טרם נישואי הצדדים בסך של כ- 385,492 ₪ אשר שולמו מכספיו, בסיוע מימון שנתקבל מהוריו ונטילת משכנתא על שמו. לטענתו, בשנת 2008 כיסה התובע את חוב המשכנתא שרבץ על הדירה הראשונה ע"ס כ- 42,444 ₪ באמצעות כספים שקיבל מאמו.
2. כשנה לאחר הנישואין נכנע התובע ללחצי הנתבעת לעבור להתגורר בדירה מרווחת יותר, ולשם גיוס ההון הראשוני לרכישת הדירה השנייה, הוא מכר את הדירה הראשונה וקיבל תמורתה סך של כ- 592,000 ₪.
3. עוד טוען התובע, כי הצדדים לא חתמו על הסכם ממון מאחר והתובע הנו חוזר בתשובה והנתבעת הגיעה מבית חרדי, ובחברה החרדית הדבר עלול להוות מכשול לשלום בית. אולם היה ברור לצדדים כי הדירה הראשונה שייכת לתובע בלבד ולנתבעת אין בה כל זכות, רכושית או אחרת.
4. לטענת התובע, הדירה הראשונה אשר כספי תמורתה שימשו לרכישת הדירה השנייה הייתה שייכת לו בלבד: הדירה הראשונה נרכשה טרם הנישואין; הצדדים התגוררו בה תקופה קצרה במהלכה הדירה הראשונה לא הושבחה; יתרת המשכנתא סולקה מכספים שקיבל מאמו ולא מכספים משותפים לצדדים. לפיכך, לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון מדובר בנכס חיצוני שלא הייתה לגביו כל כוונת שיתוף. על כן, יש להשיב לתובע את כספי התמורה שקיבל תמורת מכירת הדירה הראשונה בסך 590,000 ₪, או לחילופין לקבוע להשיב לו את הכספים ששילם לצורך רכישת הדירה הראשונה בסך 385,492 ₪.

1. כמו כן טוען התובע, כי רישום הדירה השנייה על שם שני הצדדים אינו מעיד על וויתור או פוגע בזכותו לקבל את הכספים שהשקיע ברכישת הדירה השנייה, שהינם פרי נכס שנרכש טרם הנישואין ושאינו בר איזון.
2. בתצהירו טען התובע לראשונה, כי אין לראות ברישום הדירה השנייה על שם שני הצדדים כמתנה או ויתור על זכותו לקבל בחזרה את הכספים שהשקיע ברכישתה. במקום אחר בתצהירו טען, כי מדובר במתנה המותנית בכך שהנישואין יעמדו על כנם ושהצדדים יחיו יחד. פקיעת הנישואין מהווה עילה לביטול המתנה, או לחילופין לחזרה מהתחייבות לתת מתנה.
3. בסיכומיו הוסיף התובע וטען לראשונה, כי יש לראות בכספי הדירה הראשונה כמתנה שיש להשיבה עפ"י הלכת מורדת. התובע טען, כי אומנם הלכות מורדת לא מתיישבות עם תביעה מסוג זה, אולם ניתן ללמוד מהלכות אלו כצידוק לטענותיו. לטענתו, אף אם לכאורה ניתן לראות בכספי ההשקעה כמתנה, הרי שהדבר נעשה מתוך מחשבה של חיי משפחה ועל מנת שהנתבעת תחייה עמו. מאחר והנתבעת חפצה בגירושין וגרמה לפירוק המשפחה, זוהי עילה להחזר המתנה – ההשקעה ברכישת הדירה השנייה, וזאת מבלי שיהא בכך לפגוע בזכויותיה הקנייניות. שכן לולא אותה השקעה של הון ראשוני מטעם התובע, הנתבעת לא הייתה יכולה להיות בעלים של מחצית דירה, כפי שנרשם בלשכת רישום המקרקעין (ראו הטענה בסעיף 36 לסיכומי התובע).
4. למען הזהירות טען התובע, כי לא חלה התיישנות בענייננו, שכן זכותו לקבל בחזרה את כספי הדירה הראשונה הבשילה עת הגישה הנתבעת את התביעות לגירושין ופירוק השיתוף בדירה השנייה, בשנת 2019.

תמצית טענות הנתבעת

1. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע אמנם רכש את הדירה הראשונה טרם נישואי הצדדים, אולם על הדירה הראשונה רבצה משכנתא. לאחר הנישואין התובע הכניס את הנתבעת כשותפה לחשבון הבנק שהיה רשום על שמו עוד טרם הנישואים; ומחשבון משותף זה שולמו תשלומי המשכנתא שרבצה על הדירה הראשונה. כמו כן, הצדדים ביצעו שיפוץ מאסיבי בדירה הראשונה (החלפת ארונות מטבח, החלפת אינסטלציה, ריצוף חדש, החלפת חדר שירותים לרבות מקלחת ועוד) אשר מומן רובו ככולו מכספי מתנות החתונה.
2. לטענת הנתבעת, אף במגזר החרדי מקובל לערוך הסכם ממון, אולם במקרה זה הצדדים החליטו על שיתוף מלא, וכך פעלו.
3. עוד טענה הנתבעת, כי הדירה הראשונה נמכרה בשנת 2008 במהלך חיי הנישואין, ומלוא התמורה שהתקבלה ממכירתה הופקדה בחשבון המשותף. למעשה אף הסכום העודף שנותר לאחר כיסוי המשכנתא הופקד בחשבון המשותף.
4. ביום 4.11.2009 רכשו הצדדים את הדירה השנייה באמצעות כספי התמורה ממכירת הדירה הראשונה, ובאמצעות משכנתא שנטלו הצדדים בשיעור של כ- 600,000 ₪. הצדדים דיווחו, כי חלקיהם בנכס שווים לרשות מיסוי מקרקעין, ללשכת רישום מקרקעין ולקבלן.
5. עוד טוענת הנתבעת, כי ביום 29.1.2019 עתרה בתביעה לפירוק השיתוף בדירה השנייה; אולם רק ביום 24.7.2019, כשישה חודשים לאחר מכן, טען התובע שיש לחלק את כספי תמורת הדירה השנייה באופן שאינו שוויוני, בשל כספי תמורת הדירה הראשונה שהשקיע ברכישת הדירה השנייה.
6. לטענת הנתבעת, די באופי התביעה "שמירה על זכויות" כדי לסלק את הסעדים להם עותר התובע. התובע מסכים לשמור על הזכויות בדירה השנייה ולחלקן באופן שווה, אחרת היה מגיש תביעה כספית; שהרי הסעד לו עותר – לקבל סך של 385,492 ₪ או סך של 592,000 ₪ בחזרה.
7. בנוסף טענה הנתבעת, כי חלה התיישנות בענייננו. התובע טוען, כי זכאי לכספים שהשקיע ברכישת הדירה הראשונה בשנת 2004, או לחילופין זכאי להשבת הכספים אותם קיבל במועד בו מכר את הדירה הראשונה בשנת 2008. התביעה הוגשה בשנת 2019, ולפיכך התיישנה.
8. כמו כן טוענת הנתבעת, כי טענות התובע הינן מנותקות מההלכה הנוהגת, לפיה לא די בטענות בע"פ כנגד ראיה בכתב – שהינה רישום הדירה השנייה ע"ש הצדדים בלשכת רישום המקרקעין ורישום הצדדים כרוכשים בהסכם הרכישה של דירת המגורים.
9. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע טען טענות עובדתיות סותרות: בתביעה ובדיון מיום 16.3.21 טען כי זכאי להשבה של כספי ההשקעה (עמ' 7 ש' 21,24) אולם בדיון מיום 16.2.20 טען כי לא מדובר במתנה אלא לכל היותר בהלוואה. בסיכומיו טען התובע כי מדובר במתנה מותנית או מתנה שיש להשיב מדיני מורדת. בעל דין אינו רשאי לטעון לעובדות סותרות או חלופיות, ובנוסף מדובר בהרחבת חזית אסורה.
10. לטענת הנתבעת, ההכרעה האם עסקינן במתנה מותנית או מתנה שחיוב בצידה תעשה ע"י בחינת כוונת הצדדים, שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בכתב ובעל פה. בענייננו, לא הוצג הסכם מתנה או הסכם הלוואה. לפי הפסיקה נקבע כי מקום בו מתגבשת זכות בעלות היא אינה יכולה להיות על תנאי. לטענתה, התובע לא הוכיח כי הכניס לנישואין תנאי להקניית המתנה. כמו כן, לא נקבע כי הנתבעת מורדת, ומכל מקום הפסיקה קבעה כי אין לשלול שיתוף מטעם זה.
11. עוד טוענת הנתבעת, כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון כך שבעת פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מהם לשווי מחצית כלל הנכסים – מחצית הדירה השנייה הרשומה ע"ש הצדדים בחלקים שווים. אף אם כספי הדירה הראשונה הינם נכס חיצוני, משעה שהתובע הטמיע אותם בנכס משותף, אין לראותם עוד כנכס חיצוני. עפ"י ההלכה שהתפתחה אין להוציא האפשרות ליצירת שיתוף בנכס חיצוני מסוים, ובשים לב לכך שהתובע מודה כי התכוון לשתף את הנתבעת בכספים, אבל בתנאי שתמשיך להיות נשואה לו.
12. לטענת הנתבעת, הדירה השנייה נרכשה ע"י הצדדים בעודם נשואים וחובקים 2 ילדים משותפים מתוך 4; ניטלה משכנתא משותפת, בוצע שיפוץ בדירה ונרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים. לפיכך, יש לקבוע כי התגבשה זכות בעלות בנכס. הכלל הוא כי הזכות לא מתגבשת על תנאי ואין בכוחו של אירוע מאוחר לשלול אותה או לפגוע בתוקפה.
13. לפיכך, לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה, ולהורות על חלוקה שווה של התמורה שתתקבל ממכירת הדירה השנייה.

דיון והכרעה

טענה מקדמית - התיישנות

1. תחילה יש להסיר מעל הדרך טענה מקדמית שהעלתה הנתבעת להתיישנות. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כדלקמן:

"תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה".

1. סעיף 5 לחוק ההתיישנות מונה תקופת ההתיישנות בת 7 שנים ביחס לכל מה שאינו מקרקעין. מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה (ראו: ס' 6 לחוק ההתיישנות). "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע. היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו מצד הנתבע.
2. חוק ההתיישנות מונה עילות שונות לעיכוב תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות או השהיית המשך מרוץ תקופת ההתיישנות שמניינה כבר החל; ביניהן הוראת סעיף 13 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו היו בעלי הדין נשואים.
3. לטענת התובע, זכותו לקבל את כספי השקעתו בדירה השנייה (היינו, כספי התמורה ממכירת הדירה הראשונה) הבשילה עם הגשת התביעות על ידי האישה, בשנת 2019; בעוד, לטענת הנתבעת, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד רכישת הדירה הראשונה (2004) או מכירתה והשקעת הכספים והטמעתם ברכוש המשותף, ולפיכך התביעה התיישנה.
4. אין חולק כי הצדדים התגרשו ביום 26.1.2020, לאחר הגשת התביעה שלפניי. ואולם, גם אם נבחן את מועד הקרע שבין הצדדים, הרי שעיון בכתבי הטענות שהוגשו בתביעה לפירוק שיתוף מטעם הנתבעת (תלה"מ 73798-01-19) מלמד, על תמימות דעים בין הצדדים כי מועד הקרע הינו מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על ידי הנתבעת ביום 17.9.201 (ראו: סעיף 32 לכתב ההגנה מטעם התובע, וסעיף 9ג. לכתב התביעה מטעם הנתבעת).
5. כאמור, הצדדים נישאו בשנת 2007 ומועד הקרע בהתאם להסכמת הצדדים הינו ביום 17.9.2018. משאין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שקדם לגירושין, או לכל הפחות למועד הקרע, הרי שהתביעה הוגשה ביום 24.7.2019, בחלוף 10 חודשים ממועד הקרע. משכך, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
6. לפיכך, לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת, כי התביעה התיישנה.

המשטר הרכושי החל

1. הצדדים נישאו בשנת 2007, כך שיחסיהם הכלכליים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
2. חוק יחסי ממון מאפשר קיומם של שני הסדרים של משטר רכושי. האחד, משטר רכושי אותו מכתיבים הצדדים באמצעות עריכת הסכם ממון. השני, בהעדר הסכם ממון רואים את הצדדים כמי שהסכימו למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון.
3. בענייננו, אין חולק כי הצדדים לא ערכו הסכם ממון. לטענת התובע, הצדדים לא ערכו הסכם ממון הואיל ושניהם מקיימים אורח חיים חרדי ובחברתם לא נהוג לערוך הסכם ממון. מנגד, טענה הנתבעת, כי במגזר החרדי מקובל לערוך הסכם ממון, אלא שבמקרה זה הצדדים החליטו על שיתוף מלא, וכך אף פעלו. ולראיה, התובע צירף את הנתבעת כשותפה לחשבון הבנק שהיה על שמו.
4. בבחינת הנסיבות הספציפיות של הצדדים שלפניי אני מוצאת, כי היעדרו של הסכם הממון דווקא מהווה אינדיקציה נוספת המעידה על כוונת הצדדים לשיתוף. אין לקבל טענת התובע, כי במגזר החרדי לא עורכים הסכמי ממון, שכן אף במגזר החרדי נחתמים הסכמי ממון בין בני זוג, ומכל מקום התובע לא הוכיח אחרת. מה גם שהתובע טען בדיון (בעניין אחר): "אני לא חרדי. אני גם לא נראה חרדי" (ראו: פרוטוקול מיום 16.2.20 בעמ' 1).
5. לפיכך, ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג".
6. יחד עם זאת, סעיף 5 לחוק יחסי ממון מבחין בין נכסי המאמץ המשותף הכלולים באיזון המשאבים, לבין נכסים חיצוניים:

(א) "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

..."

1. על פי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לצדדים לפני הנישואין מוחרגים מהאיזון, שכן הם אינם תוצר של מאמץ משותף ולכן אין לראותם כתוצר של שותפות משפחתית, אלא כנכסים פרטיים, או חיצוניים.
2. על אף האמור לעיל, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות החוק כדי למנוע מבן הזוג האחר לטעון להכללתו של הנכס החיצוני במסגרת הנכסים בני האיזון, ובלבד שיוכיח כוונת שיתוף ספציפית. כלומר, כוונת בן הזוג בעל הנכס החיצוני, לשתף אותו ספציפית בנכס זה (ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א 7684/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט (5) 596, 614 (2005), בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012).
3. הפסיקה נתנה לדירת מגורים מעמד מיוחד, ונקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח כוונת השיתוף הספציפית. השאלה האם עלה בידי בן זוג להוכיח שיתוף היא שאלה שבעובדה. יש לבחון את אומד דעת בני הזוג, כוונתם, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי.
4. ראיה מובהקת לכוונה לשתף את בן הזוג בנכס חיצוני הינה הטמעתו ברכוש המשותף. אמנם בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) הנ"ל נכס שהיה למי מהצדדים טרם הנישואין אינו מהווה נכס בר איזון, אולם בהתאם להלכה הפסוקה, כספים שמקורם בנכס חיצוני שמוזגו והוטמעו ברכוש המשותף, הינם משותפים. במצב של עירוב ומיזוג נכסים של בני זוג, אשר מוטמעים בנכסים משותפים או בחשבון בנק משותף הופכים להיות משותפים, ואין עוד מקום להתחקות אחר מקורם. ההנחה היא שבני זוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר (ראו: תמ"ש (משפחה טבריה) 8972-05-16 ד.מ נ' א.מ (25.10.2018)).
5. בנוסף, הפסיקה קבעה כי עירוב מקורות מימון עשוי אף הוא להצביע על כוונה ליצור שיתוף בנכס חיצוני והטמעתו ברכוש המשותף, כך שייכלל בגדר מסת הנכסים שיש לאזן שווים. ראו לעניין זה בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני (22.7.2010):

"כאשר מדובר על נכסים חיצוניים, כגון נכסים שנצברו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, או הועברו אליו בירושה וכדומה, ההנחה היא כי אין החלה אוטומטית של הלכת השיתוף והדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה.... כן יש לציין את הלכת התחלוף, לפיה כאשר נכס נרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על-ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין. עם זאת, אם רק חלקו של הנכס מומן ממקורות שנצברו עובר לנישואין, הרי שנכס זה עשוי אף הוא להיכלל בנכסים המשותפים, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה. כך נפסק אף כאשר רוב הנכס (4/7 ממנו) מומן על-ידי רכוש שהיה שייך לבן הזוג לפני נישואיו, ובמיוחד כאשר מדובר בדירת מגורים של בני הזוג (עניין מנחם, בעמ' 796; ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2) 631, 634 (1986)). לפיכך, נכס חיצוני שנטמע ברכוש המשותף, עשוי להיכלל אף הוא בגדר הרכוש המשותף (עניין בריל, בעמ' 717). משך תקופת הנישואין אף היא רלוונטית לכך. ככל שחולפות השנים מיטשטשת ההפרדה בין נכסים משפחתיים לחיצוניים "והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל"בשר אחד"" (עניין הדרי, בעמ' 693). "כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר" (עניין הדרי, בעמ' 692-693)..."

1. כמו כן נפסק, כי "כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה..." (ראו: ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 (1989)).
2. ככל שכספים עצמאיים של בן הזוג הושקעו במסגרת הנישואין בבית שנרכש מלכתחילה על-שם שני בני הזוג, ונרשם או היה בתהליך רישום על-שם שניהם, כי אז קיימת אפשרות כי הייתה כוונת שיתוף מלאה בנכס. זאת הגם שהבית נרכש רובו או כולו מכספים עצמאיים של אחד מבני הזוג, באופן שהכספים העצמאיים של בן הזוג מאבדים את צביונם ככאלה עם רכישת הבית במשותף. (ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית (05.10.2018).

מן הכלל אל הפרט:

1. הדירה נושא דיוננו היא דירת מגורים אשר נרכשה על ידי הצדדים בשנת 2009, דהיינו, במהלך חיי הנישואין, ונרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש שני הצדדים (ראו: נספח 3 לתצהיר הנתבעת). מקורות המימון לרכישת הדירה השנייה היו: האחד, כספי התמורה שנתקבלו ממכירת הדירה הראשונה, אשר הייתה רשומה ע"ש התובע ונרכשה טרם הנישואין (בשנת 2004); השני, הלוואת משכנתא שנטלו הצדדים בסך כ- 600,000 ₪.
2. טענתו המרכזית של התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה, כי כספי מכירת הדירה הראשונה הינם בגדר "נכס חיצוני" שנצבר לפני הנישואין ואין לגביו כוונת שיתוף, ולפיכך כספים אלו אינם נכללים בבסיס האיזון בין בני הזוג. לפיכך, לטענת התובע, בעת מכירת הדירה השנייה, יש לו זכות לקבל את הכספים שהשקיע ברכישתה, שמקורם בכספי התמורה שקיבל בעת מכירת הדירה הראשונה.
3. מנגד טוענת הנתבעת, כי משעה שהתובע הטמיע את כספי הדירה הראשונה בדירה השנייה, אין לראותם כנכס חיצוני.
4. לאחר בחינת כלל הראיות המונחות בפניי, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו. ואסביר.

הדירה הראשונה – נכס חיצוני?

1. אין חולק כי הדירה הראשונה נרכשה לפני הנישואין מכספו של התובע, ואף נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. לפיכך על פניו מדובר בנכס חיצוני שאינו בר איזון.
2. לטענת הנתבעת, הצדדים שיפצו את הדירה הראשונה (החלפת ארונות מטבח, החלפת אינסטלציה, ריצוף חדש, החלפת חדר שירותים לרבות מקלחת ועוד), והשיפוץ מומן מכספי מתנות החתונה. בנוסף טוענת הנתבעת, כי הצדדים שילמו יחד את תשלומי המשכנתא שרבצה על הדירה הראשונה מכספים שהיו מופקדים בחשבון הבנק המשותף של הצדדים.
3. אין חולק, כי ביום 15.4.2004 התקשר התובע בהסכם לרכישת הדירה הראשונה. התובע הוגדר בהסכם כ"רוכש" וחתימתו בלבד מתנוססת על גבי עמודי ההסכם (ראו: הסכם מכר נספח א' לתביעה). התובע נשא בתשלום מס רכישה בשנת 2004 (ראו: נספח ב' לתביעה). אין חולק, כי הדירה הראשונה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בבעלות התובע בלבד, ואף נרשמה משכנתא לטובת בנק הפועלים למשכנתאות ע"ס 200,000 ₪. ביום 4.9.2008 התקשר התובע בהסכם למכירת הדירה הראשונה בעבור תמורה ע"ס 592,500 ₪ (ראו: נספח ד' לתביעה). התובע הוגדר כ"מוכר" וחתם על כל אחד מדפי ההסכם בחתימתו ובכתב ידו.
4. הנטל להוכיח, כי הדירה הראשונה שנרכשה לפני הנישואין הינה נכס משותף מוטל על הנתבעת הטוענת לשיתוף. הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה לעניין השיפוץ שבוצע בדירה הראשונה ואף לא כי הצדדים נשאו בתשלום חוב המשכנתא שרבצה על דירה זו, במשותף. לטענת התובע בשנת 2008 כוסתה המשכנתא שרבצה על הדירה הראשונה ע"ס כ- 42,444 ₪ באמצעות כספים שקיבל מאמו (ראו נספח ג' לכתב התביעה).
5. לפיכך אני מקבלת את טענת התובע כי הדירה הראשונה הינה 'נכס חיצוני'.
6. ואולם, אף אם נניח לטובת התובע כי מאחר והדירה הראשונה הינה נכס חיצוני, הרי שהכספים שקיבל ממכירת הדירה הראשונה אף הם בגדר נכס חיצוני, הרי שאין בכך כדי לסייע לתובע. המסכת העובדתית והראייתית שלפניי מלמדת, כי התובע הטמיע וערבב את הכספים שקיבל ממכירת הדירה הראשונה ברכוש המשותף. ואסביר.

רכישת הדירה השנייה

1. לטענת הנתבעת, הכספים שקיבל התובע בגין מכירת הדירה הראשונה הופקדו לחשבון הבנק המשותף של הצדדים. התובע לא הכחיש זאת ולא הוכיח אחרת. למעשה, די בכך שכספי הדירה הראשונה הופקדו לחשבון הבנק המשותף של הצדדים כדי לקבוע כי לתובע הייתה כוונה לשתף את הנתבעת בכספים אלו וכי הינם רכוש משותף. מכל מקום, שני הצדדים טענו במפורש כי כספי הדירה הראשונה שימשו לרכישת הדירה השנייה, ולמעשה אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית בעניין זה (ראו, בין היתר: סעיפים 12,14 לכתב התביעה, סעיפים 6, 23, 25 לתצהיר התובע, סעיף 11 לסיכומי התובע).
2. לפיכך, ובהינתן כי הדירה השנייה הינה רכוש משותף של הצדדים – הרי שניתן לקבוע כי התובע הטמיע וערבב את הכספים שקיבל ממכירת הדירה הראשונה ברכוש המשותף, וכי התנהלות זו מצביעה על כוונת שיתוף של התובע בכספים אלו ובדירה השנייה.
3. את הקביעה כי הדירה השנייה הינה רכוש משותף של הצדדים, ניתן לתמוך במספר נימוקים וראיות:
4. ראשית, התובע לא טען בכתבי טענותיו כי הדירה השנייה אינה רכוש משותף. יתרה מכך, בתצהירו טען: "... אני לא קובע כי מגיע לאישה פחות ממחצית בזכות הבעלות על הדירה, אלא קובע כי עלי לקבל את סכום ההשקעה שלי ברכישת הדירה מכספים מלפני הנישואין" (ראו: סעיף 36 לתצהיר התובע). דהיינו, אף לטענת התובע הדירה השנייה הינה בבעלות משותפת של שני הצדדים.
5. שנית, התנהלות הצדדים מלמדת על כוונת שיתוף בדירה השנייה:
6. שני הצדדים רשומים ומוגדרים כ'רוכשים' של הדירה השנייה בהסכם המכר. ביום 4.11.2009 התקשרו הצדדים בהסכם עם "לוי אבי 10 יזום ובניה בע"מ" לשם רכישת הדירה השנייה. שמם של שני הצדדים הוגדר בהסכם כ"רוכש", ושניהם חתמו על כל עמוד בהסכם המכר בשמם המלא, וכן על לוח התשלומים (ראו: נספח 1 לתצהיר הנתבעת). הצדדים רכשו את הדירה השנייה בעבור תמורה בסך 1,085,000 ₪. יוצא איפה, שהצדדים עצמם, עוד במעמד החתימה על ההסכם הגדירו את התובע והנתבעת כרוכשים. חזקה על הצדדים כי כוונתם הייתה לרכוש את הדירה השנייה יחדיו ועל שמם, וכי דירה זו תהא לרכוש משותף.
7. רישום הערת אזהרה: ביום 13.12.2009 נרשמה על הדירה השנייה בלשכת רישום המקרקעין ברחובות הערת אזהרה על שם שני הצדדים (ראו: נסח טאבו, נספח 3 לתצהיר הנתבעת). כלומר, הצדדים חיזקו פועלם וכוונתם באמצעות רישום הערת אזהרה על הדירה השנייה. הערת האזהרה אשר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין לטובת שניהם ובאופן שווה, יש בה להעיד ולהצהיר על זכותם של שני הצדדים בחלקים שווים בדירת המגורים.
8. נטילת משכנתא משותפת: אין חולק כי הדירה נרכשה גם מכספי הלוואת משכנתא שנטלו שני הצדדים לצורך רכישתה, והחזירו יחד במהלך החיים המשותפים. כפי שציין התובע בסעיף 14 לכתב התביעה, כמצוטט להלן:

"הדירה השנייה נרכשה בסכום של 1,080,000 ₪. ההון האישי שהושקע בדירה היו הכספים ממכר הדירה הראשונה שהייתה שייכת במלואה לתובע. הצדדים לקחו משכנתא של כ-600,000 ₪ שמשולמת מהחשבון המשותף על מנת שיהיה להם גם כסף לשיפוץ".

ביום 17.2.2010 נרשמה הערת אזהרה לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ בגין הלוואת משכנתא בסך 600,000 ₪ כאשר הלווים הינם שני הצדדים. נטילת המשכנתא על שם הצדדים שניהם יש בה להעיד על כוונת הצדדים לרכישת הדירה השנייה כרכוש משותף.

יתרה מכך, כספי תמורת הדירה הראשונה התערבבו עם כספי הלוואת המשכנתא, שנטלו הצדדים יחד בסכום לא מבוטל (600,000 ₪) ואשר שולמה במהלך חיי הנישואין מהחשבון המשותף. כלומר, כספי התמורה שנתקבלו ממכר הדירה הראשונה היוו רק חלק מהמימון ששימש לרכישת הדירה השנייה, ועל מנת להשלים את הסכום הנדרש לצורך רכישתה נטלו הצדדים יחדיו משכנתא, אשר שולמה על ידם במהלך החיים המשותפים מתוך החשבון המשותף. דהיינו, רק חלקו של הנכס מומן ממקור שנצבר טרם הנישואין.

1. מהות הנכס: הדירה השנייה נרכשה על ידי הצדדים במטרה לשמש דירה למגוריהם. כך כלשון התובע בכתב תביעתו: "כשנה לאחר הנישואין החליטו הצדדים לעבור להתגורר בדירה גדולה יותר" (ס' 11 לתביעה). ובסיכומיו טען: "כשנה לאחר הנישואין, התובע נכנע ללחציה של הנתבעת שרצתה לעבור לדירה מרווחת יותר.." (ס' 9 לסיכומים). כך לשון הנתבעת בסיכומיה: ".. מתוך הבנה כי לא די להם בדירת 3 חדרים וכי עליהם להרחיב את מדורם כפי שהמשפחה מתרחבת". אין חולק כי מדובר בדירת מגורים אשר נרכשה על ידי הצדדים במהלך החיים המשותפים הואיל והמשפחה התרחבה, ובה התגוררו בני הזוג רוב שנות הנישואין. בדירה זו אף נולדו שני ילדיהם הנוספים. כמו כן, המדובר בנישואים ראשונים של הצדדים, שנמשכו כ- 12.5 שנים, במהלכן הביאו לעולם יחדיו 4 ילדים משותפים.
2. שיפוץ הדירה השנייה: אין חולק כי הצדדים ביצעו שיפוץ בדירה השנייה מכספים משותפים. כך כלשון התובע: "הצדדים לקחו משכנתא של כ- 600,000 ₪ ששולמה מהחשבון המשותף, על מנת שיהיה להם גם כסף לשיפוץ הדירה" (ראו: ס' 11 לסיכומים, ראו גם ס' 33 לסיכומי האישה). דהיינו, אף לטענת התובע הצדדים ביצעו שיפוץ בדירה השנייה מכספי המשכנתא שנטלו ושולמו מהחשבון המשותף, ויש בכך כדי לחזק את האינדיקציה לכך שכוונת התובע הייתה לשיתוף מלא ושוויוני בדירה השנייה.
3. המצג שהציג התובע לנתבעת הוא כי מדובר בדירת מגורים משותפת. אף לטענת התובע, "כשנה לאחר הנישואין החליטו הצדדים לעבור להתגורר בדירה גדולה יותר" (ראו: סעיף 11 לכתב התביעה). דהיינו, מדובר בהחלטה משותפת לרכוש דירת מגורים שתתאים לצרכי המשפחה המתרחבת. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הבהיר לנתבעת באופן ברור במהלך הנישואין כי ברצונו לשמור על הפרדה רכושית של כספי הדירה הראשונה. אומד דעתם של הצדדים כפי שבא לידי ביטוי במהלך חייהם מלמד כי שניהם ראו את הדירה השנייה – דירת המגורים – כרכוש משותף, באופן מלא ושוויוני.
4. לסיכום עד כה: בעצם השימוש בכספי התמורה שקיבל התובע ממכירת הדירה הראשונה כמקור חלקי למימון רכישת הדירה השנייה, נטילת המשכנתא משותפת על שם שני הצדדים להשלמת המימון תוך עירוב מקורות המימון; הגדרת שני הצדדים כרוכשים של הדירה השנייה, רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים; שיפוץ הדירה השנייה מכספים משותפים, בכל פעולות אלו יש להעיד ולהוות אינדיקציה לכוונת התובע – הטמעת כספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה הראשונה ויצירת שיתוף בדירה השנייה.
5. נכונים הדברים ביתר שאת, שעה שהתובע מודה כי הדירה הראשונה נמכרה לשם רכישת דירת מגורים, שהינה בעלת מעמד מיוחד. כאמור, נקבע בפסיקה כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, מכוח כוונת השיתוף הספציפית. כספי התובע הושקעו במסגרת חיי הנישואין בדירה שנרכשה מלכתחילה כדי לשמש דירת מגורי הצדדים, ונרשמה הערת אזהרה לטובת שני בני הזוג. דבר זה מלמד על כוונת שיתוף בדירה השנייה, וזהו אף המצג שהוצג לנתבעת לאורך חיי הנישואין. לפיכך, כספי הדירה הראשונה איבדו את צביונם כ"נכס חיצוני" והוטמעו ברכוש המשותף.

חלוקה בלתי שוויונית

1. בתצהירו טען התובע לראשונה, כי יש לחלק את כספי תמורת הדירה השנייה באופן שאינו שוויוני, לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. הטענה לא נטענה בכתב התביעה, ורק בשל כך יש לדחותה. ואולם למעלה מן הצורך, אני קובעת כי יש לדחות את הטענה אף לגופה. ואסביר.
2. סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, קובע כדלקמן:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

......

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

1. הכלל הקבוע בחוק יחסי ממון הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט שיקול דעת במלאכת האיזון, בעת קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לאחר שנבחן את "מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים".(ראו: בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים ( 13.12.2006).
2. עם זאת, נקבע בפסיקה כי סטייה מהכלל והשימוש בסמכות זו יעשה אך ורק במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, אחרת היוצא מן הכלל ייהפך לכלל, והכלל ייהפך ליוצא מן הכלל. (ראו: בע"מ 638/04 ח.ר. נ' ר.ר. (23.1.05), ע"מ (חיפה) 614/07 פלונית נ' פלוני (16.4.2008).
3. נטל ההוכחה מוטל על המבקש לסטות מחלוקה שוויונית, והוא נטל כבד (ראו: בג"צ 6037/18 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי בת"א (18.2.2019).
4. בענייננו, לטענת התובע בכתב התביעה, הסיבה בשלה יש לחלק את תמורת מכירת הדירה השנייה באופן שאינו שוויוני נעוצה בהשקעה הבלתי שוויונית של הצדדים ברכישת הדירה השנייה. ואולם, הפסיקה קבעה כי השקעה כספית עודפת של מי מבני הזוג בדירת מגוריהם איננה מצדיקה חלוקה בלתי שוויונית בכספי מכר הדירה. (ראו: ע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר ( 26.3.89 ) עמ"ש 38445-08-17 פלונית נ' אלמוני (5.10.2018), (עמ"ש (מחוזי חיפה) 38445-08-17 פלוני נ' אלמונית (05.10.2018).
5. לפיכך, העתירה לחלוקה בלתי שוויונית בכספי מכר הדירה השנייה, נדחית.

טענות נוספות של התובע

1. במסגרת תצהירו ואף בסיכומיו הוסיף התובע וטען טענות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה. לא רק זו, אלא שהתובע טען טענות עובדתיות חלופיות וסותרות.
2. בכתב התביעה, טען התובע כי יש לו זכות לקבל בחזרה את הכספים ממכירת הדירה הראשונה, מאחר ומדובר בנכס שלו מלפני הנישואין, שעל פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון מהווה נכס שאינו בר איזון (ס' 15).
3. בתצהיר עדות ראשית טען התובע, כי אין לראות ברישום הדירה השנייה ע"ש הצדדים כ"מתנה" (ס' 9). במקום אחר בתצהירו טען כי הרישום מהווה מתנה מותנית בכך שהנישואין יעמדו על כנם והצדדים יחיו יחדיו (ס' 12); ובהמשך התצהיר טען כי חלק מהכספים ששימשו לרכישת הדירה הראשונה מהווים כספים שלטענת התובע הוא חב לאביו, הואיל ולטענתו אביו הלווה לו אותם (ס' 16).
4. בדיון מיום 16.2.2020 טענה ב"כ התובע: "זו לא הייתה מתנה. זו הדירה שהוא מתגורר בה אפשר אולי לראות את זה כהלוואה" (עמ' 2 ש' 30). התובע טען בדיון כי מדובר בהלוואה שנתקבלה מאביו ויש להשיבה (עמ' 3 ש' 8-10). לעניין גרסה זו, כבר במעמד הדיון נקבע, כי זו לא נטענה בכתב התביעה ומכל מקום לא הוגשה תביעה מטעם אביו של התובע להשבת ההלוואה הנטענת (ראו: החלטה מיום 16.2.20 שניתנה ע"י ס' הנשיאה, כב' הש' מטלין).
5. בסיכומיו, טען התובע כי בין הצדדים היה הסכם לא כתוב לפיו מה שהשקיע הוא שלו ואין לנתבעת יד בכך, וכי אין לראות ברישום הדירה השנייה על שם שני הצדדים כמתנה או ויתור על זכותו של התובע לקבל הכספים שהשקיע ברכישתה בחזרה (סעיפים 23, 28). לחילופין טען, כי הרישום הינו מתנה מותנית כאשר פקיעת הנישואין מהווה עילה לביטול המתנה המותנית. כמו כן טען התובע, לראשונה בסיכומיו, כי מדובר במתנה שיש להשיבה לפי הלכות מורדת, שכן הנתבעת היא שגרמה לפירוק הבית ונהגה כמורדת, ולפיכך עליה להשיב מתנותיה.
6. יש לדחות טענות אלו של התובע. טענות אלו לא נטענו מלכתחילה בכתב התביעה, חלקן נטענו בסתירה האחת לשנייה, מה גם שהנתבעת התנגדה להרחבת החזית. עפ"י הפסיקה, האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ראו: ע"א 4299/17 עליזה ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (08.10.2020)).
7. למעלה מן הצורך יצוין, כי יש לדחות טענות אלו אף לגופן. אין מניעה ליתן מתנה על תנאי.  יחד עם זאת, בפסיקה נקבע כי "מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי... בהיעדר ראיות - אין מקום לטעון לקיומו של  תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה". עוד נקבע כי: " אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן, וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואים לבטלות"(ראו: ע"א 343/87 פרי נ' פרי (8.4.1990). בנוסף נקבע כי "ככלל לא יקרא אל תוך חוזה מתנה, תנאי שאין בו (ראו: ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, מג(3) 205). בענייננו, התובע לא הוכיח כי הציב תנאי כלשהו להחזר כספי הדירה הראשונה שהשקיע ברכישת הדירה השנייה. כפי שפורט בהרחבה, ההיפך הוא הנכון. בהתנהלותו הציג התובע מצג של שיתוף מלא בדירה השנייה ובהטמעת כספי הדירה השנייה ברכוש המשותף, ולפיכך יש לדחות טענות אלו.
8. כמו כן, בפסיקה נקבע, כי טענות לחלוקה בלתי שוויונית בגין התנהלות צד שגרם לפירוק התא המשפחתי אינן עילה המצדיקה חריגה מהכלל, שהנו חלוקה מחצה על מחצה. (ראו: דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (24.06.2021), בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו (18.02.2019).
9. לסיום, אתייחס אף למועד הגשת התביעה. בעוד תביעת הנתבעת לפירוק השיתוף בדירה השנייה הוגשה ביום 29.1.2019 (תמ"ש 73798-01-19), תביעת התובע שלפניי למתן סעד הצהרתי הוגשה רק ביום 24.7.2019, כשישה חודשים לאחר מכן, ומספר ימים בלבד לאחר שניתן צו לפירוק השיתוף בדירה השנייה (ראו: החלטת ס. הנשיאה, כב' הש' מטלין מיום 21.7.2019 במסגרת תיק 73798-01-19). התובע המתין שישה חודשים עד שעתר בתביעה למתן סעד הצהרתי, ושלושה ימים לאחר החלטת בית המשפט לפירוק השיתוף בדירה השנייה נולדה תביעה זו.
10. סיכומם של דברים:
11. לפיכך, התביעה נדחית. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הכספים שהושקעו ברכישת הדירה השנייה מהווים נכס חיצוני שיש להחריגו ממסת האיזון.
12. לא מצאתי להורות על חלוקה לא שוויונית של הדירה השנייה לפי ס' 8 (2) לחוק יחסי ממון. פועל יוצא, תמורת מכירת הדירה השנייה תחולק בהתאם לרישום הערת האזהרה, דהיינו, מחצה על מחצה. צו פירוק שיתוף בדירת המגורים ניתן זה מכבר ביום 21.7.2019 והצדדים יפעלו על פיו.
13. בשים לב לכך שהצדדים לא ניהלו הליך הוכחות בתיק זה בהתאם לבקשת הצדדים והסכמתם, התובע יישא בהוצאות הנתבעת על הצד הנמוך בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יתווספו להן הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור תיקים 59939-07-19 ו- 14612-08-20.

פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.