ביהמ"ש השלום ת"א, השופט הבכיר ד"ר מנחם (מריו) קליין: פס"ד בעניין נשיכת כלב במשפט העברי (ת"א 60090-08-18)

"לא יגדל אדם את הכלב — אא"כ קשור בשלשלאות כו'. תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב — אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בבל כעיר הסמוכה לספר דמי, תרגמה: נהרדעא. דריש ר' דוסתאי דמן בירי: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל — ללמדך, שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות, חסר אחת, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל."

(תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, פג ע"א)

בפני תביעת נזיקין בגין נשיכת כלב בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). התובעת, ילידת 1947, ננשכה על ידי כלבם של נתבעים 1,2 שהתגוררו בבית אמו ז"ל של נתבע 1, היא נתבעת 3. התובעת עבדה אצל הנתבעת 4 כמטפלת קשישים וביום 22.11.17 ננשכה ע"י הכלב במהלך עבודה של התובעת בבית נתבעת 3 (להלן: "האירוע").

נתבעת 4 הינה מעסיקת התובעת ונתבעת 5 חברת הביטוח שביטחה את נתבעת 4. נתבעות 4,5 מתכחשות לחבות ולחילופין שלחו הודעת צד ג' לנתבעים 1-3.

המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובעת נכות מעבודה בשיעור של 41% לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה. התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה בתחום הפסיכיאטרי ממנה עולה כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 50%, כתוצאה מהאירוע. נתבעות 4,5 – מעבר לכפירה בחבות וכטענה חילופית - הגישו חוות דעת מומחה מטעמן ולפיה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע בשיעור של 10% בלבד.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי הנכות הצמיתה תועמד על 20%, הגישו תחשיבי נזק ובהחלטתי מיום 09.09.20 נתתי הצעה לצדדים אשר לא השתכללה לידי הסכם פשרה והתיק נקבע להוכחות.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ודיוני ההוכחות התקיימו ביום 30.05.22 בו נחקרו בחקירה נגדית התובעת, הגב' אורלי סעדון, הגב' לי מירון; וביום 28.02.22 בו נחקרו עדי ההגנה מר יאיר הילל, מר נחמן הילל והגב' קרין ששון פרימס. תצהירו של עד התביעה מר איציק סעדון שלא הגיע לדיון ההוכחות הראשון וגם לא לדיון השני, נמשך מהתיק בהודעת ב"כ התביעה.

טענות הצדדים

התובעת עבדה עבור נתבעת 4 מחודש 2010 ועד ליום התאונה. התובעת טיפלה בבעלה של נתבעת 3 כשנתיים לפני התאונה עד שהלך לעולמו בשנת 2017 ולאחר מכן טיפלה בנתבעת 3 המנוחה (שלמרבה הצער נפטרה תוך כדי הליך זה) עד ליום האירוע. זמן מה לפני האירוע עברו הנתבעים 1,2 להתגורר בבית המנוחה וזאת בשל מצבה הרפואי של נתבעת 3. יחד עימם הגיע להתגורר בדירה גם כלב של הנתבעים.

לטענת התובעת, ביום 22.11.17, במהלך העבודה בבית הנתבעים החל הכלב לנבוח על התובעת ולאחר שביקשה מנתבע 2 לקחת את הכלב, הוא הכניס אותו לחדר. לאחר זמן מה הכלב יצא מהחדר אל המרפסת ותקף את התובעת בפתאומיות וללא התגרות מצידה. התובעת זעקה לעזרה ולאחר זמן הגיע נתבע 2 והרחיק ממנה את הכלב.

מיד לאחר מכן התובעת יצאה מהדירה והתיישבה על כיסא של חנות הכולבו בסמוך לדירה והחלה לצעוק "כלב נשך אותי" ובעל חנות הירקות הסמוכה הביא לה כוס מים. אחות קופת חולים שעברה בסמוך הזמינה אמבולנס שפינה את התובעת לבית החולים וולפסון.

התובעת טוענת כי נתבעים 1-3 חבים באחריות מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ונתבעת 4 לא סיפקה לה תנאים בטוחים בעבודתה ובשל כך חבה גם היא בנזקיה.

לטענת הנתבעים 1-3, נתבע 2 למד בפנימיית "נווה מיכאל" בפרדס חנה במגמת אילוף כלבים, והיה בן 16 שנים ביום התאונה. מדובר בכלב רועה מעורב בגודל בינוני שנרכש לנתבע 2 כחלק מטיפול ריגשי, ונתבע 2 אילף אותו במשך 3 שנים. לטענת הנתבעים הם עברו להתגורר בדירתה של נתבעת 3 לאחר פטירתו של הסב ביום 29.09.17, כחודש לפני התאונה.

הכלב נמצא אצל הנתבעים מאז היותו גור בן 3 חודשים, מאולף וידידותי ומעולם לא תקף איש.

התובעת ביקשה מנתבע 2 לקחת את הכלב כי הוא הפריע לה לנקות את הסלון ולא נכונה הטענה שהכלב נבח על התובעת. לאחר מכן הוא קשר את הכלב במרפסת עם שרשרת ברזל. הכלב נשך את התובעת בשל התגרות מצידה ולאחר שהתובעת צעקה עליו, חבטה בו וניסתה לקחת את השמיכה שלו עליה הוא ישן. נתבע 2 הוציא את הכלב מהחדר למרפסת וקשר אותו שם לאחר שהתובעת סיימה לנקות את הסלון, ולא ברור מדוע רצתה לקחת לכלב את השמיכה שלו.

לטענת נתבעים 4-5 התובעת לא דיווחה לנתבעת 4 על בואו של הכלב לבית המטופלת והתובעת אף לא חששה ממנו, ובביקור שנעשה בבית המנוחה ביום 16.10.17 לא נכח הכלב בבית כך שהנתבעת לא ידעה על קיומו. יתרה מכך, גם אם נתבעת 4 יודעת על קיומו של כלב בדירת מטופל אין הדבר מהווה אינדיקציה לשקול הפסקת טיפול ורק כאשר המטפל חושש מכלב בדירה מעבירים אותו לטפל בבית אחר, וככלל הימצאותו של כלב בבית אינה מסוכנת או אסורה.

קיימת מחלוקת בין התובעת לנתבעים 1-3 לגבי השאלה מתי הגיע הכלב לבית, ולא ברור מה טוענת התביעה לגבי הזמן שהכלב היה בבית לפני התאונה, שכן התובעת העידה (עמ' 6 שורות 32-33, וכן עמ' 7 ש' 13, לפרוטוקול מיום 23.05.21) שהכלב הגיע יומיים קודם לאירוע ובסעיף 5 לסיכומי התביעה טוען ב"כ התובעת כי מדובר בשבוע.

דיון והכרעה

עוולת הרשלנות

האם מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין?

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).

רשלנות ביחסי עבודה

חובתו של מעביד כלפי עובדיו מוגברת ונובעת גם ממהות יחסי המרות ביניהם. כפי שנפסק לא פעם, מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד, על פי דין חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכול במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על ביצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

תקיפת כלב

בסעיף 41 לפקודת הנזיקין נכתב בהאי לישנא:

"41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –

(1) התגרות של הניזוק בכלב;

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

הפסיקה קבעה בקשר לפרשנות סעיפים אלו שבפקודת הנזיקין, שמדובר באחריות מוחלטת ולצידה רשימת הגנות לבעלי הכלבים.

הפסיקה דנה ברבות השנים במקרים שונים בהם נטען כי הייתה התגרות בכלב כשהמגמה היא לצמצם את מקרי הפטור בנימוקי התגרות בכלב. בת"א 6850-06 א.נ.(קטינה) נ' אספניולי אלהאם (19.12.10) דחה בית המשפט את טענת ההתגרות וקבע כי לא הוכח שהתובעת התגרתה בכלב כשהטענה הייתה שהתובעת עשתה לכלב סימנים עם האצבעות, ובת"א (תל אביב-יפו) 47229-06 טישנקו איגור נ' בלומנפלד שלום (14.04.11), בו דחה בית המשפט את טענת ההתגרות על אף שהתובע הפר את הוראת מעבידו שלא להתקרב לכלב הקשור וקבע שהקרבות אל הכלב ליתן לו מים לא תחשב כהתגרות ועל השאלה מהי התגרות יש להשיב לפי פרשנות תכליתית ומבחן הסיכון.

נזקי כלב במשפט העברי

בעולמו העשיר של המשפט העברי מצאנו גם התייחסות לנושא גידול הכלבים והאחריות לנזקים הנגרמים בעטים. כפי שציין עמיתי, כב' השופט שטרנליכט נחום בת"א (פתח תקוה) 7655/01 חוגי נילינ' יצחקי נירה המקור הקדום ביותר בחז"ל בסוגיה זו מצוי במשנה במסכת בבא קמא (פרק ז, משנה ז):

"לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת".

מפרש שם רש"י:

"מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו".

האיסור על גידול כלב הוא הן בגלל הנזקים הפוטנציאליים הישירים הטמונים בדבר, כגון נשיכה והן מנזקים עקיפים הנגרמים בעטיו של הכלב, כמפורש ברש"י.

רבי שלמה לוריא (המהרש"ל, פולין, מאה ה-16 ), מציין:

"כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך"

(ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, מה).

ניתן לראות שקיים חשש לנזקים הנגרמים בשל הפחד מכלב, ולא רק לנזקים הנגרמים עקב נשיכה של הכלב או תקיפה של ממש, מכאן האיסור לגדל כלב בבית.

רבי משה איסרליש (הרמ"א , קרקוב, המאה ה- 16), ממתן את האיסור שבגידול כלב, וקובע כי האיסור קיים רק במקרה שיש לחשוש, שהכלב יזיק לבני אדם (הגהות הרמ"א, חושן משפט תט, ג).

כלבים מתחילת ברייתן נועדו לתקוף באמצעות נשיכה, משכך מועדים (בבא קמא טו, ב ובשולחן ערוך חו"מ שפט, ה). לפי הדיין צבי יהודה בן יעקב {מחבר ספר "משפטיך ליעקב"} נזקי כלבים אלה הם בגדר נזק שכיח (משפטיך ליעקב ב, לב, עמ' תד).

הדיין ברוך שרגא {אב בית דין בבית הדין לממונות של המועצה הדתית בירושלים ובבית הדין הליכות עולם של בד"ץ בית יוסף} דן בעניין כלב תקיפה, שמא דינו כ"שור האיצטדין" המופיע במשנה, כלומר שור שאימנו אותו לנגוח במלחמות שוורים, שפטור אף אם המית אדם (והיה העולם חו"מ טז, עמ' קסה), "שנאמר "כי יגח" [שמות כא, כח.] ולא שיגיחוהו (משנה בבא קמא לט,א).

מחד נקבע במשנה דלעיל ששור האיצטדין, אינו חייב מיתה על הריגת אדם, כי הוא לא נגח מיוזמתו אלא גירו אותו במתכוון כדי שייגח. מאידך נקבע בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא כד, ב.) שאם אדם שיסה את כלבו לנשוך, הוא חייב לשלם עבור הנזק, אף שהכלב לא תקף מיוזמתו אלא לאחר שגירו אותו לכך.

ביישוב סתירה זו, ציין הרב נתן חי, רבה של היישוב איתמר, במאמרו המאלף במכון משפטי הארץ שפורסם באתר "דין תורה" - ואשר חלק מהמקורות הבאתי ממנו - יש שתי שיטות בראשונים:

שיטה ראשונה היא שיטת בעלי התוספות (תוספות בבא קמא כד, ב, ד"ה המשסה), שקבעו שיש הבדל בין שיסוי כלב לבין שור האיצטדין, "שהאדם נלחם עימו להורגו". כלומר שרמת הגירוי של שור האיצטדין היא גבוהה מאוד, עד שהוא נלחם עם האדם בזירה עד שיהרוג או עד שיהרג, ולכן הריגתו את האדם מוגדרת כאונס ביחס לבעליו. אבל כלב הנושך מחמת שיסוי, הגירוי שלו קל יותר, ולכן יש לחייב את בעל הכלב על הנזק.

בדומה לכך מסביר הרא"ה (רבי אהרון הלוי, מחכמי ספרד במאה ה-13 , נמוקי יוסף בבא קמא יא,א, בדפי הרי"ף, ד"ה ואת"ל) כי לשור האיצטדין אין דעת כלל אלא הוא הורגל לנגוח בעת שמשסים אותו. אבל כלב ששיסוהו אינו מוגדר כאנוס, כי אין הכרח שיגיב לשיסוי ויישך, ולעיתים אינו נושך אף כשמשסים אותו. לפי זה, אין מקום לדמות כלב תקיפה לשור האצטדין, אלא לכלב ששיסוהו, שיש על בעליו חיוב נזיקין.

שיטה שנייה היא שיטת הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה ה-12, ספרד). בדברי הרמב"ם לגבי כלב ששיסו אותו, ישנה סתירה לכאורה: מחד הוא פסק, שבעל הכלב חייב לשלם עבור הנזק (רמב"ם נזקי ממון, ב, יט) ומאידך הוא פסק שאם הרג אינו חייב מיתה (רמב"ם נזקי ממון, י, ח).

הרב נתן חי, במאמרו הנ"ל הביא את ביאור הנחלת דוד (הרב דוד טביל, ליטא מאה 18 , בבא קמא כד,ב, ד"ה אך הרמב"ם) שלדעת הרמב"ם אין הבדל בין שור האצטדין לכלב ששיסוהו, אלא יש הבדל בין חיוב מיתה לבין חיוב תשלום. חיוב מיתה הוא חיוב על החיה שהרגה, ואילו חיוב תשלום מוטל על בעליה של החיה שלא שמרו עליה. לכן שור האיצטדין שהרג או כלב ששיסו אותו והרג אינם חייבים מיתה, כיון שהם לא הרגו מיוזמם אלא עשו זאת עקב הגירוי והשיסוי. אך כיון שהבעלים יודעים שהחיה שבבעלותם ניתנת לשיסוי, מוטלת עליהם חובה לשמור שאף אחד לא ישסה אותה. לכן אם הבעלים לא שמרו כראוי, הם חייבים לשלם עבור הנזק.

מכאן ברור שלפי דעת הרמב"ם, אין מקום לפטור כלב מתשלום על נזק מדין שור האצטדין, מכיוון שהפטור הוא רק מחיוב מיתה ולא מחיוב נזיקין. אדרבה, על בעל כלב מוטלת חובה יותר גדולה לשמרו שלא יזיק, ואם הזיק חובת התשלום רובצת עליו.

הפוסקים שדנו בחיוב על נזקי נשיכת כלב בימינו הניחו שיש זהות בין גידול כלב בימינו לגידול כלב בימי חז"ל. אולם, הרב נתן חי, במאמרו הנ"ל טוען שיש שוני גדול מאד בין התקופות: בישוב היהודי בתקופת התלמוד השתמשו בכלבים בעיקר לשמירת ישובים וליווי של עדרי הצאן (יהושע שוורץ, "על כלבים בחברה היהודית בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד", על אתר יב, עמ' 47-82) זן הכלב שהיה מצוי בארץ ישראל מכונה "כלב כנעני", ומשמש עד היום את רועי הצאן הבדואים בארץ. כלב זה הוא בעל יכולת שרידות גבוהה בשטח הפתוח, באקלים חם ויבש, ובקור המדבר בלילה. בטבע החופשי חי הכלב הכנעני בלהקות פראיות הניזונות מפגרים או מהתנפלות על גדיים או עגלים צעירים, כדי לשבור את רעבונם. הכלב הכנעני נוח לאילוף, ושימש בעבר וגם בהווה לשמירה על מקומות ישוב או עדרי צאן, בהיותו כלב ערני, חשדן ומגן בקנאות על הטריטוריה או העדר שבאחריותו. כך עולה גם מקטע הגמרא שצוטט בתחילת פס"ד זה בו צויין שמגדלים כלבים בעיר הסמוכה לספר.

באותה תקופה, שבה מזון רוב בני האדם לא היה בשפע, הכלבים היו רעבים רוב הזמן ועסקו באינטנסיביות בחיפוש מזון, ואכלו מכל הנקרה בדרכם. כך מופיע במסכת גיטין (תלמוד בבלי, מסכם גיטין נו, א) הביטוי "רעב ככלב", כדימוי למי שרעב מאוד וסובל ייסורי רעב. כלב רעב היה מסוגל לחטוף פת הנאפית על גבי הגחלים לשבירת רעבונו, ולפי המשנה (משנה בבא קמא כא, ב) זה נחשב נזק מצוי היות ודרכו של הכלב לעשות כך. כן מביאה הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא טו,ב.) מעשה בכלב שטרף ואכל כבשים מרוב רעב. לעומת זאת, בהתאם לשפע המזון המצוי בימינו, הכלבים לא סובלים מרעב תמידי ולכן מספר האירועים בהם הם גורמים נזק לרכוש ירד.

יתירה מזו, בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה נפוצה אחזקת כלבים בתוך הבית ובסביבת המגורים כחיית מחמד. כמו כן הישובים אז היו בדרך כלל קטנים ולא צפופים כבימינו. לכן, גם אם גידלו כלבים, הם היו מעטים יחסית לעומת מספר הכלבים הרב שגדל בצפיפות העירונית של ימינו, ולכן בימינו החיכוך עם הכלבים יותר גדול.

בנוסף, בעבר האווירה בישובים הייתה כפרית ופסטורלית, והכלבים לא סבלו מגירויים חיצוניים כמו שקיימים היום לכלב שחי בעיר, שיש בה רעשים רבים של כלי רכב וכן גירויי טעם וריח שונים, אשר גורמים להם למעשי תוקפנות. בנוסף, בימינו יש תעשיה שלימה "המייצרת" כלבים נושכים שיש להם ביקוש רב, לא רק למערכת הביטחון וכדומה, אלא גם למשפחות המחזיקות אותו בבית ובחצר. כך שבמרחב העירוני הצפוף נמצאים הרבה כלבי תקיפה דרוכים הנכנסים לפעילות עקב גירויים שונים. כך מתרבות הנשיכות של כלבים שהרגישו מאוימים או שהרגישו שמאיימים על בני המשפחה שהם מלווים.

הרב נתן חי מסכם בחכמה רבה, כי בתקופת המשנה והתלמוד הנזקים השכיחים שגרמו הכלבים היו קשורים להשגת מזון (נזקי שן). כשנשיכה נחשבה כדבר חריג (נזקי קרן). אולם בזמננו, שמזונם של הכלבים מצוי בשפע, מעטות תביעות הנזיקין בתחום נזקי רכוש ורוב התביעות על התנהגות כלבים הן על נזקי גוף.

משינוי הנסיבות האמור עולה שכיום יתכן שניתן להגדיר מבחינה הלכתית את התופעה של תקיפת ונשיכת כלבים, כנזק שכיח ומצוי, בשונה מההגדרה המקורית בזמן חז"ל ובתקופות קודמות. ולכן גם לדיינים בזמן הזה, נתונה סמכות מן הדין לחייב על נזקים אלו. שינוי זה מחזק את התוקף של החוקים המאפשרים לחייב ממון על תקיפה, כיוון ששינוי המציאות יוצר צורך בהתקנת תקנות. שוני זה גורם לכך שיתכן שיש להגדיר, בהתאם למשפטי התורה, כל כלב בימינו כמועד מתחילתו. לחילופין, שוני זה מסביר את הצורך בחוק המדינה המהווה תקנה בעלת תוקף הלכתי מכוח "דינא דמלכותא דינא".

ומן הכלל אל הפרט

השאלה העומדת לפנינו, מה היקף אחריותם של הנתבעים, והאם עומדת להם הגנה כלשהי על פי הפקודה?

סעיף 41א לפקודה מטיל אחריות חמורה על בעלים של כלב או על מחזיק בו דרך קבע, בשל נזק גוף שנגרם על ידי הכלב, והופכת את נטל השכנוע המקובל בדין.

בענייננו, אין חולק כי נתבעים 2,3 הינם הבעלים והמחזיקים של הכלב, והנזק של התובעת נגרם כתוצאה מנשיכתו. בכך מתמלאים היסודות להטלת האחריות על פי סעיף 41א הנ"ל על נתבעים 2,3.

לעניין אחריותה של נתבעת 3 המנוחה סבורני שמשהוכח כי הנתבעים עברו להתגורר בבית המנוחה ולא נטען כי הייתה לה התנגדות לעניין או שרצתה להתנגד ולא עשתה זאת בשל מצבה הרפואי או מכל סיבה אחרת אין מנוס מלקבוע כי נתבעת 3 חבה באחריות יחד עם נתבעים 1,2.

טוענים הנתבעים להגנתם כי התובעת היתגרתה בכלב כאמור בסעיף 41 ב1 לפקודת הנזיקין, וכאן חשוב לנתח את עדויות הצדדים בסוגייה זו:

נתבע 2 העיד (עמ' 16 ש' 5 בפרוט' מיום 28.02.22):

"ת: הייתי בחדר, אוקי? מפה לשם הכלב קצת זה, היא רצתה לנקות אז הכנסתי את הכלב אלי לחדר,

ש: מה הכלב מה היה, אמרת פה ושם הכלב קצת,

ת: לא, אמרתי שהכלב כאילו רצה, היא רצתה לנקות אז הכנסתי אותו אליי לחדר אוקי? מפה לשם עישנתי סיגריה, הכלב היה איתי בחדר, אחר כך קשרתי אותו במרפסת ואז שם קרה האירוע."

ובהמשך( עמ' 16 ש' 16):

"ש: לא, אני שואל אותך, היא באה וביקשה ממך תכניס את הכלב לחדר, ואתה באת לקחת אותו והכנסת את הכלב לחדר נכון?

ת: כן, ברגע שהיא אמרה לי הכנסתי.

ש: הבנתי. ואם היא אמרה לך לקחת את הכלב לחדר, אז למה החלטת אחרי זה להוציא אותו?

ת: כי היא סיימה לנקות."

בהמשך הנתבע ניסה להציג גרסה קיצונית שלפיה הכלב היה קשור ולא הפריע ואילו התובעת היא זו שיזמה את ההתגרות צעקה על הכלב, משכה לו את השמיכה ואף הכתה אותו.

מנגד, התובעת הצהירה (סעיף 8 לתצהיר התובעת) כי נתבעים 2,3 הגיעו עם הכלב לביתה של נתבעת 3, יום יומיים לפני התאונה, וכי ביום התאונה עסקה בקיפול כביסה במרפסת כשהכלב החל לנבוח עליה והיא ביקשה מנתבע 2 שיכניס את הכלב לחדר. לאחר מספר דקות הכלב יצא מהחדר והחל לנשוך אותה.

נתבע 2 העיד כי התובעת הכתה את הכלב וכך גם נכתב בתצהירו אך מדובר בהרחבת חזית שכן בכתב ההגנה לא נטען שהתובעת הכתה את הכלב.

בסעיף 11 לכתב הגנתם טענו התובעים שהנתבעת "צעקה על הכלב ניסתה להוציא ממנו דבר מה ואיימה עליו."

בסעיף 11 לתצהירו ציין נתבע 2 כי "שמעתי את התובעת צועקת על הכלב "זוז זוז" בחוסר סבלנות ולכן נעמדתי על המיטה וראיתי את התובעת נותנת מכה לכלב בנסיון לקחת ממנו את השמיכה.."

לא מדובר רק בהרחבת חזית, שמתייחסת לבעיה פרוצדורלי גרידה, אלא בעניין מהותי שנובע מ"עדות כבושה".

לדידי, לא הוכח שהתובעת הכתה את הכלב, באופן שיש בו בכדי לפטור את בעליו מהחבות על פי החוק.

גירסת התובעת יותר אמינה בעיניי וקוהרנטית. לא מסתבר ואין הגיון בדבר שבתחילה ביקשה התובעת מהנתבע 2 בצורה מסודרת להזיז את הכלב (ונענתה) ולאחר מכן, ללא כל סיבה החלה להכות את הכלב.

לפיכך, אני סבור שההגנה לא עמדה בנטל להוכיח שהתובעת היתגרתה בכלב והתביעה כנגד נתבעים 1-3 מתקבלת.

ודוק: ממכלול העדויות והנסיבות אני סבור שגם אם התובעת לא התגרתה בכלב לענין סעיף 41(ב)(1), היא לא נזהרה מהכלב שהיה בבית. כלב הינה חיה מסוכנת ועל התובעת היה להמנע מלהתקרב לאיזור השהיה של הכלב.

לענין אחריותה של נתבעת 4 אני סבור כי התביעה עמדה בנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה ולא סיפקה לתובעת סביבה בטוחה.

הגב' קארין ששון פרימס העידה ועדותה הייתה מהימנה וקוהרנטית בעיני בתארה את התייחסות החברה לבעלי חיים כיצד בודקים המצאותם של בעלי חיים בדירת המטופלים, כיצד מחפשים מטפלים שלא מפריע להם בעל החיים ואיך נוהגים אם לא מוצאים מטפל שמסכים. כן העידה הגב' ששון כי בכל מקרה שמטפלת מדווחת על בעיה מנסים למצוא פתרון מתאים ודבריה לא נסתרו, אך בכל אלו, אין בכדי לפטור מאחריות.

התובעת העידה כי לא דיווחה על המצאותו של הכלב (עמ' 31 ש' 5-7 , ש' 21 לפרוט' מיום 23.05.21) ואף לשיטתה שהכלב הגיע יום – יומיים לפני האירוע הרי שהיה בידיה די זמן להתריע על חששה. מן הראוי היה שהתובעת הייתה מדווחת הן על השינויים באיכלוס הדיירים והן על הגעתו של הכלב לדירה.

ב"כ התובעת המלומד טוען כי אי הגשת תיקה האישי של התובעת והבאת העובדת שביצעה את התחקיר לאחר התאונה לעדות צריך לפעול לרעת הנתבעת משום שכך ניתן היה להראות אם התובעת דיווחה על הכלב. איני יכול לקבל טענה זאת בשל העובדה שהתובעת הודתה שלא דיווחה לחברת מטב על בואו של הכלב.

עוד טוענת התביעה כי היה על הנתבעת לקיים נוהל ברור לענין הכלבים, ולהזהיר את העובדים כי כלב הינו דבר מסוכן ואם מגיע כלב לבית במהלך העבודה כיצד יש להגיב וכיצד לפעול. סבורני שיש ממש בטענה זו והתנהלות התובעת באדישות כלפי הסכנה מפני כלב, נוצרה בין היתר בגלל הנ"ל.

טוענת ב"כ הנתבעות המלומדת כי נשיכת כלב הוא גורם חיצוני שאינו בשליטתה של נתבעת 4, ולא ניתן לייחס לה אחריות בגינו.

איני יכול לקבל טענה זו. מקום עבודתם של עובדי הנתבעת הינו בבית המטופלים, ועל המעביד לוודא שמקום העבודה הוא בטוח וקיימים נוהלים מסודרים בקשר לבעלי חיים בבתי המטופלים.

יתירה מזו, על הנתבעת לקיים הדרכה מסודרת לכל מקרי הסכנה אליהם עלולים העובדים להיחשף בבתי המטופלים וכיצד עליהם להתגונן ולפעול כשהם נחשפים למקרה כזה. כלב זו חיה מסוכנת, כפי שאף עולה מהמסורת היהודית, כמובא לעיל בפתח פסק הדין, ובפרק "המשפט העברי". על הנתבעת היה להזהיר את עובדיה כיצד יש לנהוג וכיצד להישמר מפגיעה וכיצד ומתי לדווח על המצאותו של כלב בדירת המטופל.

הגב' ששון הודתה בעדותה שאין לנתבעת נוהל המחייב דיווח על המצאותו של כלב (עמ' 36 ש' 17,18 בפרוט' מיום 28.02.22) ומן הסתם אין גם נוהל התנהגות בדירה עם כלב ולפיכך אני סבור שהנתבעת התרשלה.

עוד טוענות הנתבעות 4,5 כי לפי סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין גם אם נפל פגם כל שהוא בהתנהלות נתבעת 4 הרי שהסיבה המכרעת לנזק היא באשמת הנתבעים 1 - 3 ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדן.

בסעיף 64 לפקודה קובע:

"אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה;

(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;"

הפקודה אינה מסתפקת בדרישת הקשר הסיבתי העובדתי ומוסיף דרישה לסיבתיות משפטית באומרו: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", נקבע כי הסיבה המכרעת יכולה שתיבחן בשלושה מבחנים אפשריים, והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראו ע"א 23/61 מאיר סימון, ו-3 אח' נ' ג'חלה מנשה, השמה, בשם שמונת ילדיה הקטינים ובשם העזבון המנוח י' מנשה, ו-3 אח' , יז 449)

בית המשפט העליון פסק כי כשעסקינן במקום בו התערבותו של "הגורם האחר" נעשתה במכוון אזי הכלל יהיה כי המעשה המכוון ניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק למעשהו או מחדלו של הראשון אלא אם כן יוכח כי ניתן היה לצפות את התנהגותו המכוונת של המעוול הנוסף "כאפשרות ממשית". ראו למשל דבריה של השופטת מ. בן פורת בע"א 557/82‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' הרצל אביטן, פ''ד מא(1) 563 באומרה:

"כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהווה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שסבל התובע, כי אז יישום הכלל (של התערבות הגורם המתערב) יתבטא בהימנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק, וכי כדי לסטות מכלל זה לא די בכך שאדם סביר היה חוזה התערבות זו כאפשרות גרידא (שהפעולה הרצונית של המתערב תגרום לנזק מסוג הנזק שאירע בפועל), אלא דרוש, לפחות, שזה יהיה אירוע, שהסתברות התרחשותו הייתה ממשית"

בענייננו לא הוכח כי פעולה רצונית ומודעת של אדם אחר היא שגרמה לנשיכת הכלב וגם אם נאמר שלתובעת תרומה להתרחשות התאונה הרי שלא נוכל לייחס לה מודעות או כוונה, מה גם שנתבעת 4 ומנהליה היו מודעים לאפשרות המצאותו של כלב בבית המטופלים והם אף מאמינים כי יש בכך תרומה למטופל כפי שציינה הגב' ששון בסעיף 7 לתצהירה. נתבעת 4 מודעת לכך שישנם מטפלים החוששים מכלבים, עם זאת הודתה הגב' ששון בעדותה כי אין כל נוהל בנושא.

כפי שציינתי לעיל אני סבור כי משידעה הנתבעת 4 כי זו אפשרות סבירה שהתובעת תפגש בעבודתה עם כלב של המטופל, התרשלה הנתבעת בכך שלא הינחתה את המטפלת כמו גם את שאר המטפלים כיצד להתנהג כאשר ישנו כלב בבית המטופל וכיצד יש להשמר מכלב גם אם לא חוששים ממנו ולא ניסחה נוהל בענין זה, ולא ניתן לראות בהתנהלות הנתבעים 1 – 3 או התנהלותה הבלתי זהירה של התובעת, ככזו שתאיין את אחריותה של נתבעת 4 לנזקה של התובעת.

ודוק, לא צריך להיות קשר בין הטענה כי התובעת התגרתה בכלב לענין סעיף 41(ב)(1) לבין הפעלת סעיף 64 לפקנ"ז. ההתגרות לענין סעיף 41 משמעה שהתובעת גרמה להתנהגות הכלב ובשל כך זכאים הנתבעים להגנת הסעיף. ולענין סעיף 64 לפקודה היה על הנתבעת להנחות את התובעת כיצד יש לנהוג עם כלב בדירת המטופל. גם לשיטת הנתבעים אם רצתה התובעת להרים את השמיכה הרי שהיה זה לצורכי עבודתה ואין מדובר במעשה החורג מתחום עבודתה. משכך אין במעשיה של התובעת, נשיכת הכלב, או רשלנות הנתבעים 1-3 להוות גורם זר המנתק את אחריות נתבעת 4, גם אם הייתי מקבל את טענת ההגנה של הנתבעים 1-3 לפי סעיף 41 (ב) (1) לפקודה.

קשר סיבתי עובדתי ומשפטי

משהוכח כי הנתבעים התרשלו, וכתוצאה מהתרשלות זו נפגעה התובעת הרי שהתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי השאלה היא האם ההתנהגות שגרמה לנזק היא התנהגות שיש להטיל אחריות בגינה.

על פי הפסיקה, ניתן לבדוק קשר סיבתי משפטי באמצעות מבחן הצפיות: על פי מבחן זה, הקשר הסיבתי מתקיים אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. לעניינינו, סביר לצפות כי התנהלות שתוארה עלולה לגרום נזק למטפלות. חשוב לציין שבשלב הצפייה, על המזיק היה לצפות שהניזוקים עלולים לנהוג בחוסר זהירות מסוימת וייגרם הנזק. כך שגם אם יוכח חוסר זהירות כזה או אחר מצד הניזוק, אין הדבר פוטר את המזיק מחובת הזהירות.

גם מבחן מתחם הסיכון התקיים שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. בענייננו נתבעת 4 יצרה מרחב סיכון בכך ששלחה את התובעת לבית מטופלת מבלי להנחות אותה כיצד לפעול באם תתקל במצב שיש כלב בבית למרות שזו אפשרות סבירה בפועל. סיכון זה התממש.

גם מבחן השכל הישר התקיים בעניינינו שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים כאשר כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להיווצרות התוצאה המזיקה. במקרה שלפנינו ברי ששילוב של העדר הנחיה מצד הנתבעת 4 והתנהגות הנתבעים 1-3 שלא קשרו כראוי ודאגו לרסן לפיו של הכלב, הם שגרמו לנזק בקשר ישיר ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.

לעניין הודעת צד ג' אני סבור, כאמור לעיל, שהנתבעת לא רואה כל בעיה בהימצאות כלבים בבתי המטופלים ולא סברה כי ישנה סכנה בכך. נתבעת 4 לא דרשה מנתבעים 1-3 לדווח על הימצאותו של כלב כחלק מהסכם הטיפול ומהעדויות בתיק עולה שנתבעת 4 היא שמבצעת את הבדיקות בביתם של המטופלים. לפיכך אני סבור שהנתבעים אינם חבים באחריותה של נתבעת 4 כמעסיקת התובעת ללא קשר להתנהלות נתבעים 1 - 3 ולפיכך אני דוחה את הודעת צד ג', ובמסגרת חלוקת האחריות לתשלום בין הנתבעים תתבצע חלוקת האשמה המוסרית של כל אחד כלפי התובעת.

אשם תורם

טוענים הנתבעים בסעיף 15 לסיכומיהם כי התאונה אירעה בעיקר עקב התנהגותה של התובעת.

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

לענין השאלה האם ניתן לייחס אשם תורם במסגרת סעיף 41 ראה ע"א 2432/08 לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים (04.01.09).

במקרה דנן הוכח שהתנהגות התובעת תרמה לסיטואציה שנוצרה, הן במישור היחסים שבין התובעת ונתבעים 1-3 והן במישור היחסים שבין התובעת ונתבעות 4,5 בשל העובדה שלא דיווחה למעביד על הימצאותו של הכלב ובשל העובדה שלא נזהרה מהכלב. לפיכך, לדידי, יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור 20%.

סוגיית הנכות

בתחום הפסיכיאטרי הסכימו הצדדים כי לתובעת נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 20%.

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע שנכותה התפקודית של התובעת תהא בשיעור של 20%.

כאב וסבל

התביעה דורשת פיצוי בגין הכאב והסבל שחוותה על סך של 250,000 ₪ ואילו ההגנה טוענת שאם תתקבל התביעה, מציעה לשלם לתובעת 25,000 ₪ בלבד. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 90,000 ₪ (וראו למשל את ת"א 7655/02 שהזכרתי לעיל).

עזרת צד ג' עבר ועתיד

התובעת דורשת פיצוי עבור עזרת בני משפחתה, וכן בעזרה בשכר בעבר ובעתיד בסכום של 150,000 ₪. לטענת ההגנה, נכותה של התובעת אינה מצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה שכן התובעת לא הביאה כל ראיה להזדקקות לעזרה שכזו ואם היא נזקקת לעזרה מדובר בעזרה הקשורה לגיל התובעת.

אני סבור כי בנסיבות המקרה יש לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התובעת דורשת בשל הוצאות רפואיות נסיעות סכום של 100,000 ₪. ההגנה טוענת כי הוצאות אלו מכוסות על ידי קופות החולים וחוק הבריאות הממלכתי. טענות ההגנה בסעיפים 82-92 לסיכומיה מקובלים עלי, ומשכך אני סבור שאין לשלם דבר בגין ראש נזק זה.

הפסדי השתכרות

התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי שכרה לעתיד על בסיס משרה מלאה בהיקף של 4,709 ₪ ובסה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד בסך 282,540 ₪. הנתבעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי השכר בסך 8,500 ₪ וללא הפסדי פנסיה.

על אף הכלל לפיו יש לחשב את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות והפסד השכר באופן אקטוארי (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875), סבורני כי במקרה ספציפי זה לאור גילה של התובעת ואי הוודאות בקשר להמשך דרכה התעסוקתית, ללא קרות האירוע. יש לפסוק סכום גלובאלי, על כן תפצה הנתבעת את התובעת בגין תקופת העבר ולעתיד בסך גלובלי של 50,000 ₪, כולל הפסדים סוציאליים ופנסיה.

ניכוי המל"ל

ההגנה טוענת כי בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מיום 01.06.21 שהוגשה כראיה יש לנכות סך של 57,716 ₪ הכוללים דמי פגיעה וסכום מהוון של 36 תגמולי נכות מעבודה, לו זכאית התובעת לאחר שבחרה לקבל את גמלת הזקנה וכי היא חשופה לתביעת המל"ל בשל כך.

התובעת טוענת כי אין היא חייבת להוון את גמלת הנכות שכן יש לכך השלכות לענין החמרה עתידית של פגיעתה.

סבורני שבענין זה הדין עם הנתבעות. התובעת קיבלה תשובה חיובית מהמל"ל כי היא זכאית להיוון גמלת נכות מעבודה. אין טענה להחמרה ספציפית כעת אלא שמירת זכות זו. מנגד זכות הנתבעת לנכות את הכספים המגיעים לתובעת מהמוסד לביטוח לאומי ומשקפים את הביטוח אותו שילמה במשך השנים ומשב"כ התובעת לא התייחס לאופן חישוב הניכוי הרעיוני שבחוות הדעת האקטוארית, אני מקבלו. (ראו ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון, סא(3) 589 (2006)).

סוף דבר

הן לפי החוק והן לפי המשפט העברי לנתבעים אחריות כלפי התובעת בגין נזקי הכלב שנגרמו לה. עם זאת, לא מדובר ב"מעוולים במשותף" שניתן לחייבם "ביחד ולחוד" בפיצוי לתובעת. משכך את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת לפי מידת האשמה לפי המפורט לעיל, 60% הנתבעים 1 – 3 ו- 40% הנתבעות 4, 5 בניכוי אשם תורם ותגמולי המלל ובצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, י"ז תמוז תשפ"ב, 16 יולי 2022, בהעדר הצדדים.