ביהמ"ש המחוזי חיפה, השופט סארי ג'יוסי: החלטה בבקשת רשות ערעור העוסקת ביסוד ההכבדה הנדרש לשם מתן צו מניעה זמני (רמ"ש 60362-09-22)

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
רמ"ש 60362-09-22 תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופט סארי ג'יוסי
המבקשת:		פלונית ע"י ב"כ עוה"ד ג' סוויד כרכבי
נגד
המשיב:		אלמוני

החלטה

1. בקשת רשות ערעור, במעמד צד אחד, על החלטת כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר, מיום 24.07.2022 בתיק 44455-03-22, במסגרתהּ נדחתה בקשת המבקשת ליתן צו-מניעה האוסר על המשיב לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיו במקרקעין הידועים בגוש -- חלקה -- שברחוב --- (להלן: "הנכס"), וזאת לשם הבטחת ביצוע פסק-הדין, שיינתן בתביעתה הכספית של המבקשת.

צו המניעה התבקש במעמד צד אחד, על מנת למנוע הברחת זכויות המשיב בנכס או העברתן לאחרים.

2. בקליפת-אגוז יצוין, כי הבקשה האמורה הוגשה בעקבות תביעה כספית שהגישה המבקשת כנגד המשיב, בן זוגה לשעבר, לו הייתה נשואה בתקופה מיום -.-.2012 עד ליום -.-.2018 מועד בו בוטלו נישואיהם על ידי בית הדין הכנסייתי כאשר לצדדים ------.

נתבקש סעד כספי בסך של 277,937 ₪ וזאת בגין השבת מחצית שווי מטלטלי דירת הצדדים (25,000 ₪), השבת תשלומים שהמבקשת שילמה, לטענתה, בגין חובותיו האישיים של המשיב בסך של 181,690 ₪ וכן השבת מחצית מהוצאות דירת הנישואין, הוצאות גן וצהרון ועוד הוצאות בקשר לקטין/ים בסך של 71,241 ₪.

3. אשר לבקשה למתן צו מניעה נטען כי המשיב זכאי להירשם כבעלים של 50% מזכויות הבעלות בנכס, לאור פסק-דין הצהרתי שניתן בבית משפט מחוזי ב-7.9.06 בת"א ----- בו נקבע כי הנכס יירשם על שם יורשי אביו: אמו של המשיב בשיעור של 50% והמשיב ואחיו כל אחד בשיעור 25%.

בהמשך, משנפטרה אמו של המשיב, ניתן צו ירושה אחר עזבונה בבית הדין הכנסייתי המצהיר כי יורשיה הם המשיב ואחיו בחלקים שווים. אלא שלטענת המבקשת המשיב נמנע מלרשום את חלקו בנכס בשל חובותיו לנושיו האחרים הגם שהוא מתגורר בו.

המבקשת טענה, כי המשיב חייב לה כספים בסכומים העולים על 400,000 ₪ גם בגין פסקי דין שניתנו בעבר.

בעניין זה מצאתי להביא בשלמות מתוך בקשתה של המבקשת למתן צו מניעה את אותה פסקה במסגרתה ביקשה לבסס את אלמנט ההכבדה:

"5. יצוין כי המשיב חייב למבקשת כספים וחובות העולים על 400,000 ₪ הן בגין פסקי הדין שניתנו בעבר נגדו והן בגין חובות שהמבקשת שילמה לכיסוי חובותיו האישיים שאינם נובעים מהחיים המשותפים עמו כפי שפורט בהרחבה בכתב התביעה נשוא התיק דנן, וכיום קיים חשש ממשי שהמשיב יפעל למכירת זכויותיו בנכס (ואף מבלי שיפעל לרישומן בפועל) ובכך יסכל את סיכוייה של המבקשת לגביית חובותיו ממנו.

6. יצוין כי המשיב נמנע עד היום מרישום זכויותיו בלשכת רישום מקרקעין וזאת במטרה להתחמק מגביית חובותיו כלפי המבקשת וכלפי נושים אחרים. הרי העדר רישום הזכויות כדבעי מנע מהמבקשת דה פקטו להטיל עיקול על זכויות אלה במסגרת הליכי ההוצל"פ שנקטה נגדו בתיק שנפתח לגביית חוב מזונות".

4. לאחר שעיין בית משפט קמא בבקשה, הוא הורה על דחייתה. ההחלטה ניתנה בפתקית, וכך צוין בה:

"מהבקשה עולה, כי צו הירושה ניתן לפני נישואי הצדדים וכי הזכויות כלל לא רשומות על שם המשיב. לכן, ובשים לב לכך שהבקשה היא כללית וסתמית ולכך שלמעט אמירות כלליות בדבר חשש ממשי אין בה דבר המבסס את יסוד ההכבדה כנדרש, איני מוצאת לנכון להיעתר לה, ואני מורה על דחייתה. היות שלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות".

5. המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגישה את בקשת רשות הערעור במסגרתה נטען כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו, וכי היה עליו לבקש לקבל את הבקשה. עיקר טרונייתה של המבקשת מופנית כלפי שלוש הקביעות הבאות:

1. שגה בית משפט קמא משלא שקל את "מאזן הנוחות" ולא שקל את נזקיה הצפויים של המבקשת.

2. שגה בית משפט קמא משסבר בטעות כי הבקשה אינה מבססת את יסוד ההכבדה כנדרש.

3. שגה בית משפט קמא משהתעלם מפסקי-דין שניתנו בעניין הצדדים וזאת לזכות המבקשת והעדר הצלחתה לגבות כספים כלשהם מהמשיב במסגרת תיקי הוצל"פ שפתחה נגדו לרבות בגין חוב מזונות, בעקבות פסק-דין המחייב את המשיב לשלם מזונות ל==== בסך של 3,000 ₪ לחודש ועוד. עוד טענה המבקשת כי שגה בית משפט קמא משייחס חשיבות לעובדה כי צו הירושה אחר עזבון אמו של המשיב ניתן לפני נישואיהם של הצדדים.

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה דחייה. בנסיבות העניין מצאתי לדון בבקשה במעמד המבקשת בלבד, משום שהבקשה במקור הוגשה לפני בית משפט קמא למתן צו מניעה במעמד צד אחד, בהתאם לתקנה 97, והיא נדחתה טרם קיום דיון במעמד שני הצדדים, מה עוד שלא מצאתי כי הבקשה מצריכה תשובה וכי דינה כאמור דחייה וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

7. את טעמיי אפרט בקצרה והם סבים סביב קשיים שמעלה התביעה הכספית שהגישה המבקשת בפני בית משפט קמא והן הבקשה למתן צו מניעה שהניחה לפניו:

ראשית, התביעה נולדה בעקבות פקיעת נשואיהם של הצדדים ונראה כי על תוצאות נישואיהם אמורים לחול הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, והסדר איזון המשאבים על פיו. אלא שהתביעה מתעלמת מהסדר זה ומהוראות החוק האמור. גם אם נתעלם מהוראות אותו חוק, ספק אם התביעה מגלה עילה לכאורה ביחס לאותם כספים שנטען שהמבקשת שילמה במקום המשיב שהרי אלה שולמו במהלך חיי הנישואין, ולא נטען בשום מקום כי בין המבקשת לבין המשיב סוכם שמדובר בכספי הלוואה. קושי נוסף מעוררת התביעה בנוגע לאותו סעד כספי העוסק בהוצאות שהוציאה המבקשת הקשורים בקטין, וזאת במהלך חיי הנישואין, שמא מקומן היה בתביעה אחרת, ככל שהדין מאפשר לתבוע השבת כספים מסוג זה.

שנית, גם אם נתעלם לרגע מהיות התביעה כספית כאשר הסעד הזמני מכוון לנכס שאין למבקשת זכויות בו, ונהוג בעניין זה לבקש עיקול תחת צו מניעה, וגם מהעובדה שטרם נרשמו זכויות המשיב בנכס, הרי שגם בהתעלם מכל אלה, לא עלה בידי המבקשת לבסס בגדרי בקשתה וכדבעי, את יסוד ההכבדה הנדרש, ותמים דעים אני עם קביעתה של הרשמת קמא בהקשר זה.

יודגש, כי ענייננו במתן צו-מניעה, והוראת תקנה 109 לתקנות סדר הדין האזרחי, מסדירה סוגיה זו:

"בית המשפט רשאי להורות למשיב להימנע מלעשות או להימנע מלהוסיף ולעשות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהי, אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין."

לא בכדי הבאתי בשלמות מתוך בקשתה של המבקשת את הפסקה במסגרתה ביקשה לבסס יסוד זה. זו נוסחה באופן כללי אף מבלי לציין, כי כנגד המשיב ניתן פסק דין בו חויב במזונות אותם הוא לא משלם וכי המבקשת נקטה בהליכי הוצל"פ לשם גבייתם, ללא הצלחה. טיעון זה לא בא זכרו במסגרת הבקשה שהניחה לפני בית משפט קמא אלא בטיעונים נוספים שהעלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, לרבות נספחים שצורפו לבקשה זו מתוך תיק ההוצל"פ ומסמכים רבים נוספים שאף הם לא הונחו לפני בית משפט קמא.

בנסיבות דנן, לפני בית משפט קמא לא הונחה אותה תשתית עובדתית וגם לא המשפטית כשם שנעשה בגדרי הבקשה שהונחה לפניי (בקשת רשות הערעור), ועל כן בדין דחה בית משפט קמא את הבקשה בשל אותו טעם מרכזי לפיו לא עלה בידי המבקשת לבסס את יסוד ההכבדה, וטענותיה בהקשר זה נותרו בגדר "אמירות כלליות בדבר חשש ממשי אין בה דבר המבסס את יסוד ההכבדה כנדרש".

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. אזכיר בהקשר זה, כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להעמיד עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה, בעיקר עת מדובר בסעדים זמניים. שונה הדבר, עת בולטת על-פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר' בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474). אלא שהמקרה שבפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ומצוצמים בהם תתערב ערכאת הערעור.

8. על כך יש להוסיף, כי פתוחה הדרך בפני המבקשת לשוב ולהגיש את בקשתה מחדש, לאחר שתשקול אפשרות תיקון תביעתה, וכן תבסס במסגרת הבקשה את יסוד ההכבדה.

9. לפני סיום, מצאתי להתייחס לנימוק הראשון שצוין בהחלטת בית משפט קמא והוא עוסק בצו הירושה. אכן, לא מצאתי כי יש בהוצאת צו הירושה לפני נישואי הצדדים כדי לשמש טעם רלוונטי במסגרת הבקשה לצו מניעה. המבקשת אינה טוענת כי קמה לה זכות במסגרת הנכס וצו המניעה התבקש לשם הבטחת הסעד הכספי לו עתרה במסגרת תביעתה. יחד עם זאת, יש לזכור כי הבקשה נדחתה מטעמים נוספים, שדי היה בהם כדי להוביל לתוצאה זו.

10. הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה וממילא הבקשה נדונה במעמד צד אחד – המבקשת, בהתאם לתקנה97 לתקנות, אין צו להוצאות.

ככל שהופקד עירבון, המזכירות תחזירו לידי ב"כ המבקשת עבור המבקשת.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ המבקשת בלבד וההחלטה לרבות ההליך יהיו פתוחים לעיונם בלבד ללא אפשרות של עיון מצד המשיב.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"ג, 03 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

6 מתוך 6