בימ"ש מחוזי ת"א, השופט נפתלי שילה: פס"ד בערעור של בן במסגרת סכסוך עם אביו על דחיית בקשה לקביעה שבורר שמונה אינו מוסמך בשל העדר הסכם בתוקף (רמ"ש 64700-06-22)

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 31.5.22 (כב' השופט ליאור ברינגר בת"ב 5389-01-22) שדחה את בקשת המבקש שעתר לקבוע שהבורר שמונה להכריע בסכסוך שבין הצדדים אינו מוסמך לעשות כן בשל היעדר הסכם בוררות בתוקף.

1. רקע עובדתי
2. המבקש הוא בנו של המשיב וביום 3.3.19 שניהם התקשרו עם חברת מרכז א' בע"מ (להלן: חברת א') שהתחייבה לרכוש מניות של חברה בבעלותם (להלן: החברה) בתמורה שנקבעה בהסכם (להלן: ההסכם).
3. בסעיף 26 להסכם נקבע כי: "כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים בכל עניין הקשור בהסכם זה, בביצוע הוראותיו, בקיומן ו/או בהפרתן יובא להכרעתו של בורר דן יחיד מוסכם, אשר ימונה על ידי הצדדים" (להלן: תניית הבוררות).
4. ביום 15.9.19 הגיש המבקש לבית משפט זה תביעה כנגד חברת א', כנגד הוריו וכנגד נתבעים נוספים לאכיפת ההסכם וכן בקשה לצו מניעה זמני.
5. חברת א' ונתבעים נוספים טענו בתגובה לבקשה לצו המניעה הזמני, כי קיימת תניית בוררות בהסכם ובקשו לדחות את הבקשה ולעכב את ההליכים. כב' הנשיא השופט אורנשטיין דחה ביום 7.10.19 את בקשת המבקש לצו מניעה זמני וקבע שאכן קיימת תניית בוררות ולא קיימת דחיפות במתן צו מניעה זמני בטרם מינוי הבורר. בכל הנוגע למשיב שלא הגיש תגובה לבקשה, נקבע בהחלטה כי: "לא ראיתי מקום ליתן צו מניעה זמני בענייננו שכן עסקינן במי שהוא אביו של המבקש והסמכות לדון בעניין זה היא לבית המשפט לענייני משפחה..." (להלן: החלטת אורנשטיין).
6. ביום 7.6.21 שלח ב"כ המשיב מכתב התראה למבקש שבו טען שיש לתקן את סעיף 16 להסכם ולקבוע שגם הוא יהיה זכאי לקבל תמורה מעסקת מקרקעין שמפורטת באותו סעיף ולטענתו, הוא הוחתם על נוסח שגוי של ההסכם לפיו רק המבקש יקבל את מלוא התמורה ונלקחו ממנו זכויות המגיעות לו. המכתב לא נענה ע"י המבקש ואף מכתב נוסף שנשלח למבקש לא נענה.
7. ביום 6.7.21 שלח ב"כ המשיב מכתב למבקש שבו נאמר כי בהעדר התייחסות מצדו למכתבים הנ"ל ובלית ברירה, הוא מתבקש להציע שלושה שמות של בוררים על מנת שיכריעו בסכסוך בהתאם לתניית הבוררות ובהעדר תשובה מטעמו, המשיב יפנה ליו"ד לשכת עורכי הדין בת"א בבקשה למינוי בורר כפי שנקבע בהסכם. המבקש התעלם גם ממכתב זה והמשיב פנה ביום 25.7.21 ליו"ר לשכת עורכי הדין בת"א על מנת שימנה בורר לדון בסכסוך. ביום 16.8.21 מונה כבורר כב' השופט בדימוס אמנון סטרשנוב (להלן: הבורר).
8. ביום 5.9.21 הודיע הבורר לצדדים שהוא מוכן ליטול על עצמו את הבוררות והוא פירט מה יהיה שכר טרחתו ונקבעה על ידו ישיבת בוררות מקדמית ליום 4.10.21.
9. ביום 26.9.21 שלח המבקש לבורר מכתב שבו נאמר שהוא קיבל את הזימון לישיבה המקדמית בבוררות בקשר להסכם ואולם עקב דיונים אחרים שיש לו באותו יום, הוא מבקש לדחות את הישיבה.
10. הבורר קבע מועד חילופי ליום 27.10.21 והמבקש שלח לבורר ביום 24.10.21 בקשת דחייה נוספת מאחר שלטענתו הוא לא חש בטוב וביום 25.10.21 נעתר שוב הבורר לבקשת המבקש ודחה את ישיבת הבוררות ליום 11.11.21.
11. ביום 26.10.21 ביקש המבקש מהבורר לדחות שוב את ישיבת הבוררות מאחר שלצדדים קבועים דיונים אחרים באותו יום והוא ביקש לדחות את הישיבה ליום 15.11.21. ביום 31.10.21 שלח המבקש מכתב נוסף לבורר שבו ביקש לאפשר לו להודיע על למחרת בבוקר מה המועד המתאים לו. למחרת, ביום 1.11.21 הודיע המבקש לבורר שהוא מסכים לקביעת ישיבה ביום 21.11.21.
12. ביום 19.11.21 הבורר שלח לצדדים תזכורת על קיום ישיבת הבוררות וביום 21.11.21 התקיימה ישיבת הבוררות. בסיכום ישיבת הבוררות מאותו יום שנחתמה ע"י הבורר נאמר בין היתר כי: "בדיון סקרו הצדדים וב"כ התובע בפני הבורר את המחלוקות ביניהם ואת עיקרי טענותיהם" ונקבע לוח זמנים להגשת כתבי הטענות ומועד לישיבה נוספת.
13. באותו יום, שלח המבקש הודעה לבורר שבה טען שהסכסוך לא יכול להתברר בבוררות לאור החלטת אורנשטיין ורק בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בסכסוך מאחר שהצדדים הם בני משפחה.
14. המשיב התנגד לבקשת המבקש לביטול הליך הבוררות וטען שתניית הבוררות חלה על הצדדים. בנוסף טען המשיב, שלמבקש היו מספר הזדמנויות לטעון כנגד סמכות הבורר והוא לא עשה כן לרבות בישיבת הבוררות המקדמית שבה טען המבקש טענות לגופו של עניין ולא העלה כלל את נושא הסמכות. המשיב טען גם, שהחלטת אורנשטיין ניתנה אגב אורחא ביחס לבקשה לסעד זמני והיא לא מהווה מעשה די דין, במיוחד היות שהמשיב לא הגיש את עמדתו באותו הליך.
15. ביום 6.12.21 ניתנה החלטת הבורר שדחה את בקשת המבקש (להלן: ההחלטה). בהחלטה נקבע בין היתר כי:

"בסעיף 26 להסכם הביעו הצדדים מפורשות את עמדתם ולפיה כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים, יובא להכרעתו של בורר. מדובר בהסכמה מפורשת להעביר את כל המחלוקות והסכסוכים בין הצדדים להכרעתו של בורר, תחת לפנות לבית המשפט...בכל מהלך הניסיונות למינוי בורר, בהזדמנויות רבות ושונות, לא העלה הנתבע כל טענה בדבר קיומו של הליך בוררות. יתירה מזאת, גם לאחר שנתמניתי כבורר – ובכלל זה בישיבת הבוררות המקדמית מיום 21.11.21 – לא העלה הנתבע כל טענה או שמץ של טענה כנגד קיומו של הליך הבוררות, ואף טען במהלך הישיבה את טענותיו לגופו של עניין. הנני מתקשה לקבל את טענתו של הנתבע כי "שכח" את דבר קיומה של ההחלטה מיום 7.10.19...וכי הדבר עלה בזיכרונו רק לאחר עיון במסמכים...בין כך ובין כך, אשר להערתו של השופט אורנשטיין בשולי ההחלטה, סבורני כי מדובר בהערת אגב...ומבלי שניתנה לתובע הזדמנות להתייחס לסוגיה...ניתן לסכם ולקבוע, כי הנתבע הביע הסכמה מדעת – בין במפורש ובין מכללא – ליטול חלק בהליך הבוררות ואף נטל בו חלק בפועל והוא אינו רשאי לחזור בו מהסכמה זו."

1. ביום 2.1.22 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לביטול ההחלטה. בו ביום, מחקה כב' סגנית הנשיא השופטת שבח את הבקשה בשל העדר "אדן דיוני" משלא מדובר בבקשה לביטול פסק בורר.
2. למחרת, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט קמא שבמסגרתה ביקש שבהמ"ש ייקבע שהבורר נטול סמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים בשל היעדר הסכם בוררות בתוקף והסמכות נתונה רק לבית המשפט לענייני משפחה ולכן יש לבטל את ההחלטה.
3. ביום 31.5.22 דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נקבע בין היתר שאין לקבל את טענת המבקש שתניית הבוררות חלה רק כשקיים סכסוך בין המבקש והמשיב לבין הצד השני להסכם (חברת א') או הצד השלישי להסכם (החברה) ולא בין הצדדים עצמם שהיו צד אחד בהסכם. נפסק בין היתר כי:

"הסכם הבוררות מתייחס לכל הצדדים בהסכם. התובע והנתבע אינם מקשה אחת, כל אחד מהם מהווה ישות משפטית נפרדת ולכן הם "צדדים להסכם" והסכם הבוררות חל על מערכת היחסים שביניהם. התובע והנתבע הם שתי ישויות משפטיות נפרדות ואינם מהווים ישות משפטית אחת שלמה ובלתי נפרדת. כך הם חתמו על ההסכם לכל אורכו וכך גם בסופו בעמ' 16 תחת הכותרת "ולראייה באו הצדדים על החתום". כך גם באשר לזכויות הצדדים בהסכם. הצדדים אינם מהווים מקשה אחת ולכל אחד מהם זכויות שונות...לפיכך, התובע והנתבע לא מהווים יחדיו צד אחד להסכם אלא שני צדדים נפרדים אשר לכל אחד מהם זכויות וחובות, טענות ותביעות... כל אחד מהם צד להסכם וכל הצדדים להסכם הסכימו כי ככל ותהיינה מחלוקות ביניהם, הן תתבררנה בהליך הבוררות".

1. המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש בקשת רשות ערעור.
2. תמצית טענות המבקש
3. המבקש והמשיב מוגדרים בהסכם ביחד בתור "צד אחד". לכן, תניית הבוררות לא מסדירה מנגנון ליישוב סכסוכים בנוגע ליחסים הפנימיים ביניהם אלא רק בכל הנוגע למערכת היחסים שבין הצד הראשון – המבקש והמשיב יחדיו כמוכרי המניות לבין הצד השני – חברת א' רוכשת המניות או הצד השלישי - החברה.
4. מלשון סעיף 26 להסכם ברור שהמבקש והמשיב לא הכפיפו את מערכת היחסים הפנימית ביניהם להוראות סעיף הבוררות ולכן הסכם הבוררות לא חל על יחסי המבקש והמשיב וכל מחלוקת ביניהם צריכה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה.
5. חיזוק לכך ניתן למצוא בהחלטת אורנשטיין שקבע שהסכסוך בין הצדדים צריך להתברר בבית המשפט לענייני משפחה והחלטתו מקימה מעשה בית דין ויוצרת השתק שיפוטי כלפי המשיב. שהרי, המשיב היה מודע לקיומו של אותו הליך ובחר שלא להגיב לו.
6. בנוסף, המשיב ציין בבקשתו למינוי בורר שעתירתו היא לתיקון סעיף 16 להסכם ולאחר שהמבקש הסכים לתיקון זה בישיבת הבוררות, הודיע המשיב שיש לו בקשות לתיקון סעיפים נוספים בהסכם ודרישה זו כלל לא הוזכרה בבקשה למינוי בורר ולכן הבורר לא מוסמך לדון בטענות נוספות של המשיב למעט ביחס לסעיף 16 להסכם.
7. הודעת המבקש לבורר שאין לו סמכות לדון בסכסוך נשלחה בחלוף שעתיים בלבד מסיום הישיבה המקדמית ולאחר שהוא נזכר כשהכין את המסמכים לקראת התייעצות עם עורך דינו, שלאור החלטת אורנשטיין, אין לבורר סמכות להכריע בסכסוך אלא רק לבית המשפט לענייני משפחה. המבקש העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה האפשרית ובטרם שהוגשו כתבי הטענות.
8. הגעה לישיבת הבוררות המקדמית אינה מייצרת הסכם בוררות תקף יש מאין. המבקש נקט בדרך סבירה והגיונית וכל פעולותיו נעשו בתם לב. אין גם משמעות למועד העלאת הטענה בדבר היעדר הסכם בוררות בר תוקף, שהרי זו אחת העילות לביטול פסק בוררות בהתאם לסעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות).
9. לכן, מתבקש בית המשפט לתת רשות ערעור ולקבל את הערעור.
10. תמצית טענות המשיב
11. המבקש עושה כל שביכולתו על מנת לסכל את בירור המחלוקת בין הצדדים וזאת באמצעות שימוש לרעה בהליכי משפט. המבקש אף הגיש לאחר שניתן פסק הדין, בקשה נוספת לבורר לסילוק התביעה מחוסר סמכות עניינית, תוך שהוא מסתיר מהבורר את פסק הדין וביום 24.7.22 נדחתה ע"י הבורר אף בקשה זו.
12. אין עילה לתת רשות ערעור, מאחר שהנושא לא מעורר עניין משפטי החורג מעניינם של הצדדים ולא ייגרם למבקש עיוות דין. בנוסף, ערכאת הערעור לא מתערבת בהחלטות הקשורות לפרשנות ההסכם שהיא עובדתית וסיכויי הבקשה נמוכים.
13. בתניית הבוררות הוסמך הבורר לדון "בכל סכסוך ובכל עניין" ללא כל הגבלה. על פי הפסיקה, כאשר קיימת מחלוקת פרשנית ביחס לתניית בוררות, יש לתת פרשנות מרחיבה שלפיה הסכסוך יידון בבוררות, כפי שקבעו הבורר ובית המשפט קמא.
14. בנוסף נקבע בפסיקה, כי מקום בו נקובים הצדדים להסכם, תניית השיפוט חלה על כל הצדדים. המבקש הוא זה שהיה פעיל בניסוח ההסכם ואילו רצה ליצור אבחנה בין צדדים שחלה עליהם תניית הבוררות ובין אלו שהיא לא חלה עליהם, היה עליו לנסח זאת במפורש ומשלא עשה כן, הוא מושתק מלטעון אחרת.
15. החלטת אורנשטיין ניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני והיא לא מהווה מעשה בית דין. בנוסף, דבריו בנושא סמכותו של בית המשפט נאמרו למעלה מן הצורך ומבלי שהמשיב טען בנושא ולכן ההחלטה אינה יכולה להוות השתק פלוגתא.
16. סמכות הבורר לא מוגבלת לנושא ספציפי בהסכם והיא כוללת כל סכסוך הקשור בהסכם. לכן, זכותו של המשיב להרחיב בתביעתו מעבר לפירוט הסעד המצומצם שפורט בבקשה למינוי בורר והוא לא מוגבל לעילה הקשורה רק לסעיף 16 להסכם.
17. לפיכך, מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה ואף את הערעור לגופו.
18. דיון והכרעה
19. כפי שנקבע ברע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו, בפסקה 8 (23.10.2014)

"כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון, פסקה 6 (19.8.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם]. איני סבור כי במקרה דנא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. במקרה שלפני מדובר בטענות פרטניות שאינן חורגות מדל"ת אמותיה של המחלוקת בין וייל לבין כהן. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה זה עיוות דין המצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סבורני כי מדובר בטענות זהות לאלה שנדונו בבית המשפט המחוזי, ונדחו על-ידו. משכך, מדובר בטענות "ערעוריות" באופיין, שאינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה".

1. הדברים הנ"ל יפים אף למקרה דנן. לא מדובר בשאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. מדובר בשאלה נקודתית הקשורה לפרשנות ההסכם. די בכך בכדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך, אבחן את טענות המבקש גם לגופן.

1. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא האם צדק בית המשפט קמא כשקבע שהפרשנות הנכונה לתניית הבוררות היא כזו שהיא כוללת גם סכסוך בין הצדדים בהליך דנן עצמם ולא רק סכסוך בין הצדדים שהיו בגדר צד "נפרד" בהסכם - דהיינו בין הצדדים בהליך זה יחדיו - לבין חברת א' או החברה. כפי שנקבע ברע"א 1030/15 דדון נ' חדד (18.8.2015):

"ככלל, עדיפה הפרשנות לפיה על הסכסוך בין הצדדים להתנהל במסגרת בוררות, על פני פרשנות לפיה יש לברר את הסכסוך לפני בית המשפט. זאת, במטרה לסכל ניסיונות להתנער מהליכי בוררות ומהסכמות הצדדים שלא בתום לב".

1. כפי שמציין אורי גורן בספרו, בוררות (2018), בעמ' 50:

"גישה זו מתיישבת עם ההלכה שלפיה משנדרש בית המשפט ליתן פרשנות לתניית בוררות, יבחר הוא מבין הפרשנויות האפשריות את הפרשנות שלפיה הסכסוך בין הצדדים חייב להתברר במסגרת בוררות. לצורך פירוש הסכם בוררות וכדי לרדת לכוונת הצדדים ניתן להיעזר בהתנהגות הצדדים לאחר מעשה. בהתנהגותם יכולים הם להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות עצמו. במקרים שבהם קיים ספק בדבר אומד דעת בעל הדין לגבי נושא הסכסוך, תינתן פרשנות מרחיבה להסכם בוררות".

ראו גם: רע"א 4803/02 רם חברה לעבודות הנדסת בניין ושוברי גלים נ' ווסט מנג'מנט ישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 100, 104 (2002) וה"פ (ת"א) 495/06 אפולעפיה ואליד נ' ר. חמאתי ובניו בע"מ ואח' (6.8.2006).

1. אכן, לשונה של תניית הבוררות אינה חד משמעית וניתנת לפרשנויות שונות. כמו כל הסכם, גם הסכם בוררות יפורש בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, דהיינו: "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין" (ע"א 708/88 שלמה שפס ובניו בע"מ נ' בן יקר גת חברה להנדסה, פ"ד מו(2) 743, 746 (1992)). ההסכם סובל את שני הפירושים. אולם, "נסיבות העניין" והתנהלותו של המבקש מלמדת שעד לאחר קיומה של ישיבת הבוררות המקדמית, הוא כלל לא סבר שתניית הבוררות לא חלה על הצדדים והוא פירש אותה כחלה גם על סכסוך "פנימי" ביניהם ולא רק על סכסוך עם חברת א' או החברה שהיו הצד השני והצד השלישי בהסכם.
2. העובדה שהמבקש לא טען לחוסר סמכות הבורר מעת שנודע לו על מינויו והוא הגיש כמה בקשות דחייה לבורר ואף התייצב לישיבת הבוררות המקדמית, מלמדת שהוא הסכים להתדיין בבוררות ומכאן עולה שאומד דעתו ביחס לפרשנות ההסכם היתה שתניית הבוררות חלה אף על הסכסוך ביניהם. אחרת, מדוע הוא לא נזעק ולא טען לחוסר סמכות הבורר במשך תקופה ארוכה, לרבות בישיבת הבוררות המקדמית? ודוק: למרות שהמבקש לא היה מיוצג, הוא הגיש כתבי בית דין רבים בעצמו והוא אף ציין שהוא בעל ניסיון רב בהליכים משפטיים.
3. לא ניתן לקבל את טענת המבקש שהחלטת אורנשטיין קבעה שהסכסוך בין הצדדים צריך להתברר בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבוררות. כל מה שקבע הנשיא אורנשטיין הוא שסמכויות עזר שהמבקש עתר לקבל מבית המשפט כנגד למשיב, אין מקומם להתברר בבית המשפט המחוזי והיה עליו לפנות לקבלם מבית המשפט לענייני משפחה מאחר שהצדדים הם בני משפחה. החלטת אורנשטיין עסקה רק בבקשה למתן צו מניעה זמני מכוח סעיף 16 לחוק הבוררות ולא היתה בהחלטה כל התייחסות לכך שהסכסוך גופו צריך להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. אדרבא, כב' השופט אורנשטיין קבע שתניית הבוררות חלה על אותה תביעה ואין מקום לקבל סעד זמני בטרם מינוי הבורר. ההחלטה התייחסה רק לערכאה שאליה צריך היה המבקש לפנות בבקשה לסעד זמני כנגד המשיב בעת שקיימת תניית בוררות ואולם טרם מונה בורר. הא ותו לא.
4. המבקש בעצמו הדגיש זאת בתשובה לתגובה שהגיש באותו הליך (עמ' 211 למוצגי המשיב) כשהוא טען בסעיף 1א' כי: "אף אם הייתה קביעה בלעדית המעבירה את כל הסכסוך לבוררות, גם אז, הטענה כי הבקשה הוגשה בניגוד להוראות סעיף 16(א) לחוק הבוררות, שגויה, שכן סעיף זה קובע במפורש כי הסמכות ליתן סעדים זמניים היא אך ורק לביהמ"ש ולא לבורר. יצוין כי בשלב זה טרם הוגשו כתבי בי דין לבורר ורק ביהמ"ש מוסמך ליתן הסעדים המבוקשים בשלב זה". ברור אם כן שאף המבקש סבר כי בקשתו לצו מניעה זמני מבוססת על סמכויות העזר שהוקנו לבית המשפט בהתאם לסעיף 16 לחוק הבוררות ויש לראות את החלטת אורנשטיין כמתייחסת רק לנושא זה ולא לשאלה העקרונית האם הסכסוך בין הצדדים צריך להיות נדון בבוררות או בבית המשפט לענייני משפחה.
5. מעבר לכך, צודק המשיב שמדובר בהערת אגב בלבד ובנוסף, מדובר רק בהחלטת ביניים שניתנה אף מבלי שהוגשה תגובת המשיב ולכן היא אינה מהווה מעשה בית דין (רע"א 8734/13 עודה עלי עבדאללה נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (12.1.2014), ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 (2002)).
6. זאת ועוד, כפי שנקבע ברע"א 1307/18 ספירא נ' ביק (21.3.2018), מי שמשתתף בבוררות, מנוע מלטעון אחר כך שהבורר לא מוסמך לדון בעניינו. כפי שציין הבורר בהחלטה, המבקש העלה טענות לגוף הסכסוך במסגרת הישיבה המקדמית ולא רמז כלל שלבורר אין סמכות. לפיכך, ברור שגם המבקש הסכים לפרשנות המשיב לפיה הסכם הבוררות חל גם על הסכסוך ביניהם ואף הוא סבר שתניית הבוררות חלה על סכסוך בין כל אחד מהצדדים, גם בין המבקש והמשיב. לכן, המבקש לא יכול כיום לחזור בו מהסכמתו זו ומפרשנותו את ההסכם שהתבטאה בהתנהגותו ואין הוא זכאי להתנער מהליך הבוררות.
7. אין גם בסיס לטענת המבקש שהבורר מוסמך לדון רק בטענות שהעלה המשיב ביחס לסעיף 16 להסכם. שהרי, תניית הבוררות כללה "כל סכסוך... בכל עניין הקשור להסכם" ללא כל מגבלה.
8. סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות והמבקש ישלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הערובה על פירותיה תועבר למשיב באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.
9. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתנה היום, ו' אב תשפ"ב, 03 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.