ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות, שופטת גילה ספרא ברנע: פס"ד העוסק בשאלת תוקף הסכמים, שלא אושרו בבית המשפט, וכן משמורת ושינוי מזונות (תלה"מ 64960-06-19)

בית משפט לענייני משפחה בקריות
	י"ט חשוון תשפ"ג, 13 נובמבר 2022
תלה"מ 64960-06-19 י. נ' י. (מתן תוקף להסכמים) תלה"מ 30923-04-20 י. נ' י. (משמורת משותפת) תלה"מ 30968-04-20 י. נ' י. (ביטול מזונות)

בפני	כבוד השופטת גילה ספרא-ברנע
תובעת/נתבעת		ר.י. ע"י ב"כ עוה"ד סיגלית לב ארי
נגד
נתבע/תובע		י.י. ע"י ב"כ עוה"ד דוד אמסלם
בעניין הבגיר והקטינה		יליד 2001 ילידת 2005

פסק דין

לפניי שלוש תביעות שהגישו הצדדים האחד כנגד השני בתום מערכת יחסים זוגית שהתנהלה ביניהם.

האישה הגישה כנגד האיש תביעה למתן תוקף מחייב לשני הסכמים שנחתמו בין הצדדים ולא קיבלו אישור של בית משפט (תלה"מ 64960-06-19) (להלן: "התביעה לאישור הסכמים"), והאיש הגיש כנגד האישה תביעה לביטול מזונות קטינים (אשר אחד מהם בגיר כיום) (תלה"מ 30968-04-20) (להלן: "תביעת המזונות"), ותביעה לקביעת משמורת משותפת (תלה"מ 30923-04-20) להלן: "התביעה לקביעת משמורת משותפת").

רקע כללי והעובדות שאינן במחלוקת

1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 99.-.- והתגרשו זמ"ז ביום 18-.-..

2. לצדדים שני ילדים, הבן --- בגיר יליד 01, בן כ-21 כיום, והבת ---, ילידת 05, בת כ-17 וחצי.

3. בבעלות הצדדים היה בית משותף (להלן: "הבית המשותף"), אשר לפי הסכם הגירושין האישה קנתה מהאיש את חלקו בסך של 600,000 ₪. האישה שילמה לאיש סכום זה באמצעות משכנתא שלקחה על הבית המשותף. לאחר פרידת הצדדים, האיש המשיך להתגורר בבית המשותף עד לסוף חודש נובמבר 2018 ומשם עבר להתגורר בדירה שכורה. בחודש 1/2019 עבר האיש להתגורר בדירה אחרת, אותה רכש.

4. ביום חתונת הצדדים, חתם האיש על כתובה בגובה כ- 1,200,000 ₪.

5. ביום 27.8.18 חתמו הצדדים על הסכם גירושין במשרד של עוה"ד --- (להלן: "עוה"ד ---"), בו נקבעו הסכמות הצדדים לעניין הרכוש, המשמורת ומזונות הקטינים (ההסכם לא התייחס לעניין הכתובה) (להלן: "הסכם הגירושין" או "הסכם 1", ההסכם צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית (להלן: "תע"ר) האישה (נוכח העובדה כי האישה הגישה לחוד תע"ר לתביעה לאישור הסכמים ולחוד תע"ר לתביעות האיש, בכל מקום שנכתב תע"ר האישה ללא פירוט, הכוונה לתע"ר שהוגש במסגרת התביעה לאישור הסכמים). במעמד זה נחתם מסמך שכותרתו "נספח להסכם הגירושין" (להלן: "ההסכם השני" ואו "הסכם 2"), נספח ג' לתע"ר האישה).

6. ההסכם השני נכתב בכתב יד, תוכנו הוא: "על אף האמור בהסכם הגירושין בין הצדדים מוסכם כדלקמן:

1. האישה תאשר מגורים לבן הזוג עד ליציאתו מהבית (צ"ל לבית, ג.ס.ב) החדש שירכוש על שמו.

2. הבעל מתחייב לשאת במחצית עלות ניתוח קוסמטי --- ובלבד שלא יעשה במהלך שנתיים מהיום 27.8.18".

ההסכם נחתם במשרדה של עוה"ד --- והיא גם חתומה על ההסכם.

1. ביום 3.9.18 הגיעו הצדדים להסכמה, בעמוד שנכתב בכתב ידו של האיש, לפיה האיש ישלם לאישה עבור 4 חודשי שכירות בבית המשותף 1,600 ₪ לחודש, ובסך הכל 6,400 ₪, החל מינואר 2019 וזאת עבור 4 חודשי שכירות מספטמבר ועד סוף דצמבר 2018. (נספח ד' לתע"ר האישה, להלן: "מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף").

2. תכנו של מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף הוא:

"החל מה 1.1.2019 ינתן סכום בסה"כ 6,400 ₪ בארבעת חודשי השנה הראשונה:

ינואר- 1,600

פברואר- 1,600

מרץ – 1,600

אפריל – 1,600

הסכום יינתן לפי שיקול דעתה של ר' (או כל חודש 1,600 או חד פעמי)".

ההסכם הכיל חתימתו של האיש, ונכתב בסופו: "הסכום הנ"ל הוא עבור השכירות לתקופה של ארבעה חודשים" (מכתב האיש צורף כנספח ד' לתע"ר האישה).

3. ביום 17.9.18 חתם האיש על הסכם לרכישת דירה (להלן: "דירת האיש"), בהתאם להסכם המכר היה על האיש להעביר למוכרת 1,050,000 ₪ בפעימות הבאות: 200,000 ₪ במועד חתימת ההסכם, 200,000 עד ליום 15.10.18, 250,000 ₪ עד ליום 15.11.18, 400,000 ₪ עד ליום 20.12.18 (הסכם המכר צורף כנספח ה' לתע"ר האיש)

4. ביום 7.10.18, נתן כב' השופט ניר זיתוני להסכם הגירושין (הסכם 1), תוקף של פסק דין (ללא הנספח, דהיינו הסכם 2) במסגרת תה"ס 11653-09-18.

5. כארבעה ימים טרם המועד שנקבע לצדדים לדיון בבית הדין הרבני, במסגרתו התגרשו, חתמו הצדדים על הסכם נוסף, בעניין תשלום נוסף שעל האיש לשלם לאישה ועל הסכמת האישה להשלים את הליך הגירושין ביום הדיון. תחילה נכתב ההסכם בכתב ידו של האיש, אולם יום לפני הדיון בבית הדין הרבני, האיש הדפיס ההסכם במחשב, ועל נוסח הסכם זה נערכו מספר שינויים בכתב יד, ועל כן, להסכם השלישי קיימת גרסה כתובה בכתב יד וגרסה מודפסת (הגרסה המודפסת מאוחרת כאמור לגרסה שבכתב יד).

6. גרסאות הסכם 3, הגרסה בכתב יד והגרסה המודפסת, הינן דומות מאד, ההבדלים ביניהן הם בעיקר בשינויים שערכו הצדדים בכתב יד על הגרסה המודפסת, בסמוך לדיון בבית הדין הרבני.

7. ההבדלים העיקריים בין גרסאות הסכם 3 (בין הגרסה בכתב יד לגרסה המודפסת) הוא שבגרסה בכתב יד על האיש לשלם לאישה 1,500 ₪ עבור החודשים שמיום 5/2026 ועד 1/2029 ואילו בגרסה המודפסת 1,800 ₪ וכן בגרסה המודפסת הוסף בכתב יד כי על האיש לשלם מחצית מחוג --- לבת ומחצית -- לבן, וכן לשאת בעלות מסויימת מעלות הטיפול המשפחתי. סעיפים אלה לא הוזכרו במסגרת ההסכם שנכתב בכתב יד. שני ההסכמים חתומים על ידי הצדדים (להלן: "ההסכם השלישי" או "הסכם 3"), נספחים ה' ו-ו' לתע"ר האישה).

בגרסה המודפסת של ההסכם השלישי נכתב:

"ר' מתחייבת במעמד הדיון בבית הדין הרבני ביום 26.11.18 לשתף את מלוא הפעולה ולסיים את עניין הגט ברצון טוב וללא קשיים מיותרים. (המטרה!!!!! סיום תהליך הגט וקבלת שתי תעודות גירושין). ללא כל תביעה על עניין הכתובה וכל סכום הנקוב בה" (ההדגשה במקור, ג.ס.ב).

8. ביום 26.11.18 בדיון בבית הדין הרבני, וויתרה האישה על כתובתה, והצדדים התגרשו זמ"ז (פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני צורף כנספח ח' לתע"ר האישה).

9. ביום 19.12.18 העבירה האישה לאיש את כספי המשכנתא והשלימה את הכספים שהייתה צריכה להעביר לאיש על רכישת הבית (נספח ט' לתע"ר האישה), התייחסות לכספים אלה מופיעה בהסכם השלישי.

10. ביום 30.1.19 העביר האיש לעוה"ד --- מכתב בפקס לפיו: "ברצוני להודיע על התנגדותי לנספח מיום 25.11.18 ולבטלו כמו כן אני מתנגד להגשתו לאישור בית משפט, ראי בהודעתי זו "הודעת ביטול ההסכם" (העתק המכתב צורף כנספח י' לתע"ר האישה).

11. האיש עמד על רצונו לעיל, ובתגובה למכתב האישה לפנות לגישור, ענה לה בא כוחו: "מרשי הורה לי להודיעך כי אין הוא מתכוון לשנות כהוא זה את פסקי הדין שניתנו בעניינו!" (העתק המכתב צורף כנספח י"א לתע"ר האישה).

השתלשלות ההליכים בתיקים

12. ביום 6.9.18 פתחו הצדדים בקשה לאישור הסכם ולמתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין. ההסכם הגירושין אושר, כאמור, ביום 7.10.18, על ידי כב' השופט ניר זיתוני.

13. ביום 30.9.19 הגישה האישה את התביעה לאישור ההסכמים השני והשלישי, ביום 31.10.19 הגיש האיש כתב הגנה לתביעה.

14. ביום 16.12.19 התקיים בתיק קדם משפט.

15. ביום 17.2.20 הגישה האישה תע"ר מטעמה, ביום 15.3.20 הגיש האיש תע"ר מטעמו.

16. ביום 26.4.20 הגיש האיש את התביעה לקביעת משמורת משותפת וכן את התביעה לביטול מזונות קטינים. כתב הגנה לתביעה לקביעת משמורת משותפת הוגש ביום 21.5.20, וכתב הגנה לתביעה לביטול החיוב במזונות הוגש ביום 24.5.20.

17. ביום 30.6.20 התקיים בתיקים קדם משפט נוסף.

18. ביום 5.8.20 הגיש האיש תע"ר מטעמו בכל התביעות המתנהלות.

19. ביום 6.9.20 הגישה האישה תע"ר מטעמה על תיקי המשמורת והמזונות שהגיש האיש (להלן: "תע"ר האישה השני")

20. ביום 10.2.21 אישרתי המלצות תסקיר עו"ס לסדרי דין, וקבעתי כי זמני השהות יתנהלו כפי שהתנהלו עד עתה, דהיינו לפי רצונה של הבת ---, והאחריות ההורית תהא משותפת.

21. ביום 15.3.21 התקיימה בתיק ישיבת הוכחות בהקלטה, לאחריה הוגש תמלול הישיבה (להלן: "התמלול"). במסגרת ישיבת ההוכחות נחקרו האיש והאישה על תצהיריהם.

22. ביום 29.8.21 הגישה האישה סיכומיה וביום 11.10.21 הגיש האיש סיכומיו.

23. אני מתנצלת לפני הצדדים ובאי כחם על העיכוב במתן פסק הדין.

א. התביעה לאישור הסכמים

24. בין הצדדים יש שני הסכמים במחלוקת - ההסכם השני וההסכם השלישי. אין מחלוקת כי הצדדים חתמו על ההסכמים, אולם אלה לא קיבלו אישור של בית משפט, ולטענת האיש ההסכמים בטלים.

עיקר טענות האישה

25. לטענת האישה, הצדדים נפרדו בשל בגידת האיש בה, ועל כן היתה מגיעה לה כתובתה.

26. לטענתה, הסכם 2, היה צריך להיות מאושר בבית המשפט יחד עם הסכם הגירושין, אולם היא גילתה כי הסכם 2 לא אושר יחד עם הסכם הגירושין רק לאחר שהסכם הגירושין אושר, ועל כן שוחחה טלפונית עם עוה"ד ---, אשר הבטיחה להעביר ההסכם לאישור בית משפט.

27. לטענתה, הצדדים פעלו לפי ההסכם השני, והאיש נותר להתגורר בבית המשותף כפי שקובע ההסכם השני, ולאחר שהיא מילאה חלקה ואפשרה לו להתגורר בבית המשותף, אותו רכשה במסגרת איזון המשאבים, התנער האיש מהתחייבותו ומסרב לקיים את חלקו בהסכם (מימון מחצית ניתוח אסתטי לאישה).

28. לטענת האישה, מאחר והסכם הגירושין לא התייחס לעניין הכתובה ולא נקבע בו המועד בו תעביר לאיש את כספי תמורת הבית המשותף ע"ס 600,000 ₪, ניהלו הצדדים מו"מ נוסף ולפיכך גיבשו, בהסכמה מלאה, את הסכם 3, טרם מועד הדיון בבית הדין הרבני.

29. לטענת האישה, האיש חתם על הסכם לרכישת דירת האיש ללא עדכונה בכך, וכך גם קבע את המועדים בהם התחייב לשלם לבעלת הדירה. לטענתה, האיש גילה כי עשה טעות עת חתם על הסכם לרכישת דירת האיש טרם הסדרת הגירושין, וכי הוא עלול להיות מחויב במס רכישה עקב כך, ועל כן החל להפעיל לחצים על האישה כי תגבש עמו הסכם נוסף הן לעניין גובה פיצוי הכתובה ופריסתה לתשלומים לתקופה של 10 שנים והן לעניין זירוז קבלת חלקו בדירה כאמור לעיל.

30. לטענתה, האיש הפעיל עליה מניפולציות, ולחץ עליה כי תיקח משכנתא/הלוואה כדי לשלם לו עבור חלקו בדירה, וכי התשלומים שהוא יעביר לה מידי חודש בחודשו בגין פיצוי הכתובה, יכסו לה כך או כך את החזרי ההלוואה/משכנתא ורק בשביל הפשרה הסכימה לפרוס את התשלומים המסתכמים בסכום כולל של 180,000 ₪ במקום 1,200,000 ₪ להם התחייב האיש בכתובה, כאשר עוה"ד --- הבהירה לה כי בית דין רבני לא מאשר סכומים כאלה. האישה טענה כי האמינה לאיש ולהצעתו, את ההסכמות העלה האיש על הכתב, והוא גם זה שהדפיסן על מנת שיהיו ברורות וקריאות.

31. עוד טענה, כי האיש אף הסכים להעמיד את התשלומים הקבועים בין התאריכים מאי 2026 ועד ינואר 2029 (המועד בו אמור להסתיים חיוב המזונות) על סכום של 1,800 ₪ (במקום 1,500 ₪), ושוב חתמו הצדדים על אותן הסכמות.

32. לטענת האישה, בהסכם המודפס, הודגש כי מטרת ההסכם היא וויתור האישה על הכתובה.

33. לטענת האישה, הליך הפרידה נוהל ברוח טובה, הם המשיכו להתגורר יחד, נסעו יחד לסידור הגט בבית הדין הרבני, לאחר מכן נסעו יחד למשרד הפנים, ומשם המשיכו למסעדה.

34. לטענתה, היא מילאה את חובתה לפי ההסכם וויתרה על כתובתה בבית הדין הרבני, וזאת כי סמכה על האיש, והם היו בקשרים טובים. לטענתה, סידור הגט בוצע בדיון ביום 26.11.18 נוכח בקשת האיש. לטענתה, לא ביקשו מבית הדין לאשר את ההסכמים, אשר הועברו לעוה"ד ---, שכן היה לה ברור שהסכמים אלה יש לאשר בבית המשפט.

35. לטענתה, הצדדים פעלו לפי ההסכמים, למרות שאלה לא אושרו בפני בית משפט, בשל היחסים הטובים שהיו ביניהם, כך טרם אושר הסכם הגירושין, העבירה האישה לאיש 218,000 ₪ ביום 12.9.18 ע"ח חלקו בתכנית חיסכון וע"ח חלקו בבית המשותף, וזאת אף על פי שהסכם הגירושין טרם אושר, שכן נחתם ביום 27.8.18 ואושר בבית המשפט רק ביום 7.10.18. כך גם תיארה האישה לגבי הלוואה שנטלה על מנת לסייע לאיש, והוא השיב לה אותה במלואה.

36. לטענתה, לא חשבה כי האיש לו הייתה נשואה כ- 20 שנה יובילה לחתום על הסכמים, שאין לו כל כוונה לקיימם מלכתחילה, כפי שהודה בחקירתו הנגדית.

37. לטענתה ההסכם השני והשלישי קוימו באופן בו היא מילאה את חלקה, ואילו האיש סרב לקיים את חלקו.

38. לעניין ההסכם השני, טענה כי האיש מאשר כי עזב מרצונו את בית הצדדים, ואף הודיע לה כי ימשיך להגיע לבית המשותף שכן כלל חפציו מצויים בבית המשותף ואין מקום בדירה לאחסון חפצים, לטענתה, חקירת האיש מלאה סתירות, והאיש לא הוכיח טענתו, כי חפציו נזרקו בחדר המדרגות.

39. לעניין ההסכם השלישי, טענה האישה כי יש לדחות טענת האיש כי חתם על ההסכם בכפיה, שכן כספים הועברו לו ביום 19.12.18 ואילו הודעת הביטול הועברה ביום 30.1.19, קרי 42 ימים לאחר העברת הכספים, והמתנה של 42 ימים איננה מעידה על כפייה. עוד טענה, כי גם במכתב הביטול לא הועלתה טענת כפייה.

40. לטענת האישה, היא קיימה את החלק שלה בהסכם השלישי, היא מסרה לאיש את מכונת ה---, את כלי ה--- ואף זירזה את קבלת ההלוואה על מנת שהאיש יעמוד בהתחייבויותיו, האיש שילם לה פיצוי ע"ס 1,500 ₪ עבור חודש 2/2019 כפי שהתחייב, וזאת בדרך של קיזוז הסכום מתשלום ההלוואה הנ"ל שהיה עליה לשלם לו (האיש קיזז 10,900 ₪ (4,500 ₪ + 6,400 ₪) כאשר הסכום 4,500 ₪ מורכב מ- 3,000 ₪ מזונות + 1,500 ₪ פיצוי כתובה. עוד הבהירה האישה, כי הסכום 6,400 ₪ אותו קיזז האיש, נולד מהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 3.9.18, לפיו התחייב האיש לשלם לאישה 1,600 ₪ כהשתתפות בהוצאות הבית לתקופה של 4 חודשים, עד שיעזוב את הדירה, עוד טענה, כי האיש כיבד את ההסכמים והשתתף ב50% מעלות הטיפול המשפחתי ובחוג עבור הבת ---.

41. לטענת האישה, הסכם 3 לא אושר בפני בית הדין הרבני כי הצדדים תכננו לאשר אותו בפני בית המשפט.

42. עוד טענה האישה, כי מדובר בהסכם רגיל, שניתן להחיל עליו את חוק החוזים כי הוא אינו עוסק במזונות אלא בפיצוי כתובה.

עיקר טענות האיש

43. לטענת האיש, הסכם הגירושין הוא הסכם ממצה, כתוב בו כי הצדדים איזנו את מלוא משאביהם, הוא מפורט ומהווה לפי הכתוב בו הסדר סופי ומוחלט של תביעותיהם ההדדיות, כך טען כי הדיין בבית הדין שאל את האישה אם היא מבינה את ההסכם כי היא מוותרת על כתובתה, ורק אז אישר את ההסכם בפסק דין.

44. לטענתו, אין בהסכם הגירושין כל אזכור לכתובה של האישה, והאישה לא העלתה טענה בעניין זה עד גיבוש הסכם 3, ערב התייצבותם בבית הדין, וזאת בד בבד עם איומיה שלא תשלם תמורת חלקו של האיש בדירת מגוריהם המשותפת.

45. לטענת האיש, עמד במלוא התחייבויותיו לפי הסכם הגירושין, והאישה היא זו שהחלה להערים קשים לגבי התשלום עבור רכישת הבית המשותף.

46. לטענת האיש, הסכם 2 לא אושר בפני בית המשפט או בית הדין הרבני ונותר ספק באשר לרצון כוונת האישה לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף. האישה היא מי שהגישה את הניירת עם ההסכם לבית המשפט, ולא הוכחה טענתה כי ההסכם לא הוגש כי עוה"ד --- לא הכניסה אותו לתיקיה עם החומר לבית המשפט. עוד טען כי עוה"ד --- לא הגיעה לעדות על מנת לתמוך בגרסת האישה.

47. עוד טען, כי ההודעה הכתובה ששלחה האישה לעוה"ד --- מתייחס להסכם 3 ולא להסכם 2, וזאת בסתירה לגרסתה הראשונית של האישה.

48. כן טען האיש, כי האישה ידעה כי הסכם 2 לא אושר ע"י בית המשפט, לטענתו, האישה התביישה במהות ההסכם, ולכן לא רצתה לאשרו בבית המשפט במעמד אישור הסכם הגירושין, על כן, לטענתו, נותר ספק בסוגיה הזו, והאישה לא הרימה את נטל הראיה.

49. עוד טען, כי האישה הפרה את הסכם 1, בכך שלא אפשרה לו את המשך מגוריו בבית המשותף, והוא עזב את הבית המשותף כ-45 יום לפני מועד תום השכירות ולפני שיכול היה לעבור לדירתו החדשה באמצע חודש ינואר, כלומר ההסכם לא מומש.

50. לטענת האיש, הצדדים הסכימו כי ישאיר את הציוד שלו בבית המשותף עד שיעבור לדירתו החדשה, אולם לטענתו, באחת הפעמים כאשר הגיע לבית החלה האישה לתקוף אותו באלימות מילולית ופיזית והשליכה חפציו בחדר המדרגות וחסמה דרכו מלהיכנס לבית, ועל כן, נאלץ לקרא לאחיו, על מנת שיסייע בידו להוביל החפצים ולאחסנם בבית האח. לטענתו, כוונתו הייתה לקיים את ההסכם, אלא שהאישה הפרה אותו, והוא לא יכל יותר להמשיך להתגורר בבית הצדדים ועבר להתגורר בחדר שכור.

51. עוד טען, כי העילה לתביעה על פי הסכם 2 לא התגבשה במועד הגשת התביעה, ההסכם לא הופר על ידי האיש במועד הגשת התביעה, וזאת כי תביעת האישה הוגשה בחודש יוני 2019, טרם יכלה לבצע, לפי ההסכם, את הניתוח האסתטי (בתוך שנתיים מההסכם).

52. לטענת האיש, עפ"י הסכמה נוספת של הצדדים מיום 3.9.18 שצורפה כנספח ד' לתע"ר האיש, התחייב האיש לשלם עבור 4 חודשי שכירות בבית הצדדים 1,600 ₪ לחודש ובסך הכל 6,400 ₪, החל מינואר 2019, וזאת עבור 4 חודשי שכירות מספטמבר ועד סוף דצמבר 2018, כמצוין בהסכמה. לטענתו, מדובר בחיובים שלובים, מתן זכות מגורים ותמורתה תשלום, בדרך חוזית של הצעה וקיבול. כנגד התנייה השניה בהסכם 2 בדבר הניתוח האסתטי לא עומדת תמורה, ולכן אין מדובר במהות הדברים, בתניה חוזית שהתקבלה בדרך של הצעה וקיבול, בעיקר נוכח הסכמת הצדדים מיום 3.9.18. לטענתו, חרף העובדה כי באותו שלב טרם רכשה האישה מהאיש את חלקו בבית, התייחסה האישה לבית כבית שלה לבד, והוא כלל לא היה צריך לשלם לה דבר על כך שהתגורר בבית.

53. לעניין ההסכם השלישי טען האיש כי ההסכם לא נערך ע"י עורך דין, והוא גובש ונחתם ערב התייצבות הצדדים בבית הדין הרבני בבוקרו של 26.11.18 להסדרת הגט. לטענתו, במסמך נערכו שינויים של הרגע האחרון ממש קודם לכניסת הצדדים לבית הדין, שינויים של תוספת מזונות, וכן התחייבות האיש למימון מחצית חוג --- ו---, בנוסף למימון טיפול משפחתי לאישה והילדים, וזאת בנוסף לסעיף 6.5 להסכם הגירושין במסגרתו התחייב האיש להעביר לאישה 148,830 ₪ בגין מחציות (מתוך פיקדון של 167,100 ₪ יועברו לאיש 18,270 ₪ והיתרה לאישה), לטובת הוצאות חריגות של הילדים הכוללים חוגים, ---, שיעורים פרטיים ופסיכולוג.

54. לטענתו, נוכח תנאי רכישת דירתו, וחששו שמא בשל התנהלות האישה יפר את הסכם המכר, חתם על הסכם 3, ומייד לאחר שגורם הלחץ הוסר, ביקש לבטל את ההסכם.

55. לטענתו, התוספת המופיעה בהסכם 3, איננה "פיצויי כתובה", והאישה כלל לא תכננה לתבוע כתובה, אלא מה שנכתב הוא כי הסכום הוא "תוספת למזונות", האישה לא תבעה כתובה מעולם ולא הוכיחה כי היא זכאית לתבוע כתובה. לטענתו, יש לדחות את ניסיונותיה של האישה לטעון כי הפרידה הינה כתוצאה מבגידה שלו, וטענתה הנ"ל התעוררה רק עתה. לטענתו האישה היא מי שפנתה לעוה"ד --- על מנת שתנסח את הסכם הגירושין.

דיון והכרעה

56. לפניי שני הסכמים שיש לבחון האם הסכמים אלה הם הסכם ממון וכן את תוקפם ואת כוונת הצדדים עת נכרתו.

57. על מנת לדון בהסכמים, אבחן תחילה את ההלכה החלה בעניין אישור הסכם ממון ולאחר מכן אבחן נסיבות כל חוזה וחוזה בנפרד.

ההלכה לגבי הסכם ממון שלא אושר לפי חוק יחסי ממון

58. סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") קובע כדלקמן: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב".

59. סעיף 2 לחוק יחסי ממון קובע:

"(א)  הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב)  האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

(ג)....".

60. הסיבה לצורך באישור בית משפט הוסברה בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו (3) 421, 428 (1982) כך:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

ראו גם: בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית (27.4.2010) (להלן: "בע"מ 7734/08").

61. הסכם 2 והסכם 3 לא אושרו על ידי בית משפט. חוק יחסי ממון מציב דרישה צורנית לכריתת הסכם ממון, היא אישור הסכם הממון על ידי בית המשפט. ככלל מקום בו לא מתקיימת דרישה צורנית זו, הרי שאין בפנינו הסכם אכיף כלל ועיקר.

62. טרם הוכרע בפסיקה מעמדו של הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים, אולם לא קיבל את אישור בית המשפט, וקיימות בהקשר זה גישות שונות. ראו בהקשר שזה דברי בית המשפט בבע"מ 4547/06 פלוני נ' פלוני (11.6.2006) שקבע:

"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה 153-173 (2001))"

63. עוד יש לבחון, האם בהתייחס להוראות הדין ההסכמים שבפנינו הם "הסכם ממון" אם לאו. לעניין זה קבע בית המשפט בע"א 169/83 יונה שי  נ' ששון שי פד"י לט(3) 776, 782 (1985):

"סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין לפנינו "הסכם ממון", יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, ולא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".

64. במקרה שלנו ישנם שני הסכמים, שלא קיבלו את אישור בית המשפט, ההסכם השני וההסכם השלישי, ויש לבחון את שניהם על מנת לבחון את תוקפם.

ההסכם השני, נספח להסכם הגירושין

האם הסכם 2 הוא הסכם "רגיל" שאינו מצריך את אישור בית המשפט?

65. אין מחלוקת כי ההסכם השני נחתם בפני עורכת דין. כותרת ההסכם היא "נספח להסכם הגירושין", בסופו מופיעות חתימות הצדדים וכן חתימת עורכת הדין --- בתוספת המשפט: "מאשרת חתימת הצדדים על נספח זה בפני היום 27.8.18".

66. לא ברור מדוע שני סעיפי הנספח לא נכנסו להסכם הגירושין עצמו, ומדוע בחרו הצדדים לאשר הסכמות אלה במסגרת נספח הנפרד להסכם.

67. עיון בהסכם 2 מראה כי הוא כולל חיובים וויתורים לאו דווקא צופי פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין. יחד עם זאת, לפי כותרת ההסכם, והתייחסות האישה אליו בישיבת ההוכחות, נראה כי כוונת הצדדים תחילה הייתה לאשר את הסכם 2, יחד עם הסכם הגירושין, ולא בכדי הסכם 2 כונה "נספח להסכם הגירושין", והאישה טענה כי חשבה תחילה שאושר יחד עם הסכם הגירושין. על כן, לפי כוונת הצדדים, אני רואה בהסכם 2 הסכם המצריך את אישור בית המשפט לצורך תוקפו.

68. ואולם, גם לו היה מדובר בהסכם "רגיל" כזה שחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") חל עליו, התרשמתי כי הסכם 2 מעורר בעייתיות בנושא של מסויימות וגמירות דעת. ההסכם לא נוקב בתקופה בה מאשרת האישה לאיש להתגורר בבית הצדדים, אלא כתוב בו שהוא יתגורר בבית הצדדים "עד ליציאתו לבית שירכוש על שמו", האם בכזה מקרה, יכול האיש להחליט שלא להשלים את רכישת הדירה, ולהישאר להתגורר עם האישה? אני מניחה שלא. בנוסף, לא מתוארת עלות הניתוח האסתטי, או המסגרת בה תנותח האישה, וידוע כי לנושא זה קיים טווח רחב של מחירים ורמות, ולא ברור מה בדיוק כוללת העלות בה לכאורה התחייב האיש לשאת. חוסר הבהירות בנוסח סעיפים אלה פוגע בגמירות דעת הצדדים לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (ראו בהקשר זה ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260 (1976), אליו הפנה ב"כ האיש).

69. נוכח האמור לעיל, התרשמתי כי מדובר בהסכם אשר היה על הצדדים לאשרו בפני בית המשפט.

מה תוקף ההסכם השני

70. האישה טענה כי תחילה חשבה שהסכם 2 אושר: "כי אני מתוקף, כי אני חשבתי שאם הוא, שאם הסכם הגירושין קיבל תוקף של בית משפט והנספח הזה שנעשה במעמד עורכת הדין, אני חשבתי שזה גם מקבל איזשהו אישור כי הוא שייך לנספח הזה. אני לא חשבתי לרגע שהיא לא תאשר אותו או שהיא לא תשלח אותו לאישור" (עמ' 4, ש' 19-22 לתמלול). בהמשך הסתבר כי האישה היא מי שהגישה בעצמה את החומר לבית המשפט לצורך אישור ההסכם ללא הנספח (הסכם 2). האישה טענה כי גילתה זאת כעבור יום אחד מיום אישור ההסכם כאשר עוה"ד --- פנתה אליה ושאלה: "היא שאלה אותי אם הגשתי את הטופס, אם הגשתי את הנספח ואם הגשתי את ייפוי הכוח כדי שיהיה לה אפשרות לייצג אותנו גם מרחוק. אז אמרתי לה שאני הגשתי את מה שהיה בתוך השקית שהיא נתנה לנו ומסתבר שהיא גם לא צירפה את זה. היא נתנה לי את זה במצורף למקום אחר, לתיקייה שהייתה לנו" (עמ' 5, ש' 4-8 לתמלול).

71. האישה טענה כי בעקבות כך שגילתה כי ההסכם 2 לא אושר ע"י בית המשפט יחד עם הסכם הגירושין, ביקשה מעוה"ד --- כי תשלח את הסכם 2 לאישור בית משפט (ראו עמ' 4, ש' 13 לתמלול), ואולם אין מחלוקת כי דבר זה לא נעשה, ובידי האישה לא היה כל תיעוד לפניותיה לעוה"ד --- בהקשר להסכם זה, בנוסף האישה לא הגישה בקשה מסודרת לזמן את עוה"ד --- לעדות בפניי על מנת שתתמוך בטענותיה הנ"ל, וטענה בהקשר זה: "אני לא זימנתי אותה לעדות שהיא תתמוך בגרסה שלי בגלל שבזמנו היא ייצגה את שנינו. אנחנו באנו אליה עם הסכם גירושין שהוא כבר היה כתוב ומוכן ביננו כדי שהיא תערוך לנו את הסכם הגירושים. ואני ביקשתי ממנה שהיא תבוא ותעיד, אז היא אמרה לי שזה ניגוד אינטרסים כי עכשיו היא לא יכולה להעיד נגד, להעיד לטובת מישהו אחד. זה חיסיון" (עמ' 6, ש' 11-16 לתמלול). לא מצאתי בטענה זו סיבה לכך כי האישה בחרה שלא לבקש להביא את עוה"ד --- לעדות על מנת שתבהיר נקודה זו, כאשר אין בפי האישה כל ראיה אחרת לטענותיה אלה. על כן אבהיר כי ידוע כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4), 651 (1991); רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר, (13/12/15); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). התרשמתי כי האישה לא הוכיחה כי הצדדים התכוונו לאשר את הסכם 2, וכי רק כתוצאה מטעות הסכם 2 לא אושר.

72. לפי פרוטוקול אישור ההסכם מיום 7.10.18 הצדדים הצהירו: "....את ההסכם ערכה עבורנו בהסכמתנו עו"ד --- לאחר שהסבירה לנו את משמעויות סעיפי ההסכם, את מהות ההסכם ואישורו וכי כל שינוי של ההסכם ייעשה בהסכמה, בכתב ובפנייה לבית המשפט. שמענו שוב את עיקרי ההסכם שהוקרא לנו כעת בבית המשפט ואנו מצהירים כי חתמנו על ההסכם מרצון והסכמה חופשית, ואנו מבינים את תוכנו, מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו...". כן יובהר כי הסכם הגירושין כולל את סעיף 9 שכונה "אישור ההסכם" אשר קובע בסעיף 9.3 כדלקמן: "חתימת הצדדים על הסכם זה מאשרת שאין עוד מקום לאיזון משאביהם המשותפים ולא תהיינה לצד כלשהו תביעה כנגד משנהו בנדון", עוד הוסכם שם בסעיף 9.3 השני (בטעות מוספרו שני סעיפים כ-9.3, הערה שלי, ג.ס.ב): "הצדדים מצהירים כי הסדירו ביניהם בהסכם את כל ענייני הרכוש והממון המשותפים להם ואין להם כל תביעות נוספות מכל מין וסוג שהוא". סעיפים אלה, יחד עם העובדה כי הסכם 2 לא הוגש לאישור בית משפט ולא הוכח כי היה ניסיון להגישו לאישור שכזה, מחזקים את טענות האיש כי האישה עצמה לא רצתה להגיש את ההסכם לאישור בית המשפט בשל כך שהתביישה במהות ההסכם – ניתוח אסתטי.

73. יודגש כי תחילה טענה האישה כי פנתה לעוה"ד --- בהקשר הסכם 2 גם בהודעה, ובה ביקשה כי ההסכם יוגש לאישור בית המשפט, ואולם בישיבת ההוכחות התברר כי הפניה נערכה בהקשר הסכם 3 ולא בקשר להסכם 2 (ראו עמ' 28-29 לתמלול).

74. בנוסף, הסכם 2 כולל שני סעיפים, סעיף בו נכתב כי האישה תאשר לאיש להתגורר בבית המשותף עד יציאתו לבית שירכוש לעצמו, וסעיף 2 בו התחייב האיש לשאת במחצית עלות ניתוח אסתטי לאשה. בהסכם לא נכתב כי חיוב אחד הוא בתמורה לחיוב השני, ואולם ניתן להסיק זאת מעצם העובדה כי שני חיובים אלה נרשמו בנספח לחוד. על כן, לא ברור איך תוכן הסכם 2 עולה בקנה אחד עם מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף (נספח ה' לתע"ר האישה). תמיהה זו מתחזקת נוכח העובדה כי מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש נחתם לאחר מועד חתימת הסכם הגירושין (בו כאמור לא אושר הסכם 2), ומפורטים בו סכומים נוספים שהאיש התחייב לשלם לאישה בשל מגוריו בבית הצדדים, כאשר הובהר כי "הסכום הנ"ל הוא עבור השכירות לתקופה של ארבעה חודשים" (חודשים ספטמבר עד דצמבר 2018). לא ברור כיצד הסכם 2 מסתדר יחד עם המסמך לעניין המגורים, כאשר שני המסמכים כוללים תמורה עבור מגוריו של האיש בבית המשותף, והתרשמתי כי הצדדים התכוונו לקיים רק את המסמך המאוחר בזמן, זה שאישורו לא התבקש במסגרת תביעה זו.

75. לבסוף, חרף העובדה כי האישה ידעה כי הסכם 2 לא אושר בפני בית המשפט וחרף טענותיה כי פנתה לעוה"ד --- בעניין זה, האישה לא ביקשה לאשר את הסכם 2 בפני בית הדין הרבני או לאזכר את ההסכם במסגרת מסמך 3 אשר אותו ביקשה מעו"ד --- להגיש לאישור בית המשפט (כפי שעשתה עם המסמך לעניין מגורי האיש בבית המשותף אשר חיובו הוזכר בהסכם 3), והתרשמתי מהתנהלות הצדדים בפועל כי הצדדים בחרו לסגת מהסכמותיהם במסגרת הסכם 2, והאישה קיבלה תמורה אחרת עבור מגורי האיש בבית המשותף.

76. בנוסף, גם במקרה בו הסכם 2 הוא הסכם רגיל, אשר לא מצריך את אישור בית המשפט לצורך תוקפו, היעדר פרטים מספקים בהסכם 2 כפי שתואר לעיל, יחד עם קיום מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף (מה שמעיד כביכול כי ההסכם נעדר תמורה לאיש), מעלים כי באותו שלב הצדדים לא התכוונו לתת תוקף מחייב להסכם 2, אשר סברו כי יחייב רק לאחר אישורו של בית המשפט, ובהמשך הצדדים זנחו את הסכם 2 לטובת מסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף.

77. חרף קביעותיי הנ"ל, ולמען הזהירות, אבחן להלן האם האישה הפרה את הסכם 2 בהתנהלותה.

האם ההסכם השני בוטל בשל הפרת האישה את חלקה בהסכם?

78. אין מחלוקת כי האיש לא נשאר להתגורר בבית הצדדים עד המועד בו עבר להתגורר בדירה אותה רכש (כפי שהוסכם בהסכם 2), נכנס לדירתו החדשה בחודש 1/2019 והתגורר בבית המשותף עד לסוף חודש נובמבר 2018, למעלה מחודש לפני שעבר להתגורר בדירה שרכש.

79. האיש טען בתע"ר מטעמו כי: "... בסוף חודש נובמבר 2018, לא יכולתי עוד לסבול את יחסה של התובעת אלי ואת המצב המעיק ששרר בבית המשותף, ומשכך ביקשתי לשכור חדר למשך החודש שנותר". לטענתו, חפציו נשארו בבית המשותף, ובאחת הפעמים כאשר הגיע לבית המשותף, החלה האישה "לתקוף אותי בקולי קולות ובאלימות מילולית קשה ואף באלימות פיזית, על לא עוול בכפי, והחלה להשליך את כלל חפציי בחדר המדרגות. לצערי הרב, נאלצתי לקרא לאחי על מנת שאלו יסייעו בידי להוביל החפצים ולאחסנם בביתם" (ראו סעיפים 10-11 לתע"ר האיש). האיש לא הוכיח טענתו הנ"ל ולא זימן את אחיו לעדות בפניי על מנת להוכיח גרסתו. יחד עם זאת, האיש לא נשאל בחקירתו הנגדית אודות הסיבה שגרמה לו לעזוב את בית הצדדים וכן לא ברור מתי היה אירוע "התקיפה" אשר היה בשלב מאוחר לשלב בו החליט האיש לעזוב את בית הצדדים.

80. בנוסף, כאשר עומתה האישה עם השאלה כיצד היא עמדה בחובות שלה לפי הסכם 2, אם האיש עזב את הבית המשותף לפני שעבר לדירתו, השיבה: "אז אני מתייחסת, הוא עזב את הבית בסוף נובמבר. אבל, בהמשך להסכם יש גם את הכלים החדש, את הכלים שלו שנמצאים במחסן. והם עדיין שם. אז זאת אומרת, אני עמדתי בהסכם" (עמ' 12, ש' 21-23 לתמלול). בנוסף, האישה פירטה כי האיש עזב את הבית המשותף מרצונו (עמ' 14, ש' 18-30 לתמלול). התרשמתי כי גם לגרסת האישה, לאיש לא היה נוח בבית הצדדים, היא ביקשה שיתחיל גם הוא לישון בסלון ולא בחדר השינה, ולא היה לו נוח בסלון (עמ' 14, ש' 18-30 לתמלול), יחד עם זאת, האיש לא הצליח להוכיח כי האישה התנהגה כלפיו באלימות וזרקה חפציו (והאישה גם לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית). התרשמתי כי לא ניתן לכפות על בני זוג שנפרדו להמשיך לחיות יחד, ונראה כי לא נעשה על ידי הצדדים מאמץ הדדי כי ההסכם יצליח, עד כדי כך כי האיש העדיף לשכור דירה למשך תקופה של כחודש וחצי ולא להתגורר בבית האישה וזאת חרף העובדה כי רצונו הראשוני היה להישאר בבית הצדדים.

81. התרשמתי כי לא ניתן להסיק מהתנהגות הצדדים כי האישה קיימה את החלק שלה בהסכם והאיש לא קיים את חלקו (כפי שטענה האישה בכתבי טענותיה), אלא כי הצדדים בחרו לסגת ממנו לטובתם, נוכח העובדה כי לאחר פרידתם, מגוריהם המשותפים לא עלו יפה. הסכם 2 נותר "פתוח" במוקדים שונים, הן לעניין הפרת ההסכם ואפשרות ביטולו, כך הצדדים לא סיכמו מי יישן איפה בבית הצדדים והאם לאיש יש זכות לבטל ההסכם במידה והסדר המגורים מתברר כלא נוח, כפי שאף האישה העידה שחש האיש. על כן, במכלול כל נסיבות אלה, לא ראיתי לנכון להורות על אישור ההסכם.

82. בנוסף, לא התרשמתי כי במקרה זה יש לאשר את ההסכם בשל עקרון חובת תום הלב. על עקרון תום הלב בהקשר זה, ארחיב בפרק הדן בהסכם השלישי.

הטענה להטעיה

83. למעלה מן הצורך, וחרף קביעתי לעיל, ראיתי לנכון לדחות טענת האיש כי הוטעה על ידי האישה ולכן חתם על הסכם 2. לטענתו, נוכח העובדה כי האישה עדיין לא שילמה לו על הבית המשותף, הבית לא היה בבעלותה והוא כלל לא היה צריך לשלם לה על מגוריו בבית. לא אוכל לקבל טענה זו, היא אינה עולה לכדי הטעיה, ולא התרשמתי כי היה נתון שהוסתר מהאיש בהקשר זה.

טענת האיש כי ההסכם טרם הופר

84. מצאתי כי יש לדחות את טענתו זו של האיש, נוכח העובדה כי האיש הודיע כי לא יקיים ההסכם ומדובר בהפרה צפויה.

85. יחד עם זאת, כאמור לעיל, מצאתי לנכון לקבוע כי אין תוקף להסכם השני.

ההסכם השלישי

נסיבות החתימה על ההסכם השלישי

86. להסכם השלישי גרסה בכתב וגרסה מודפסת, כאשר הגרסה בכתב ידו של האיש קדמה לגרסה המודפסת. ההסכם נחתם בסמוך לפני הדיון בבית הדין הרבני, אשר בסופו התגרשו הצדדים.

87. לטענת האיש, ההסכם נחתם לאחר לחץ ואיומים בלתי פוסקים מצד האישה. לטענתו נוכח העובדה כי ביום 17.9.18 חתם על הסכם לרכישת דירה, היה עליו להעביר למוכרת תשלום ע"ס 1,050,000 ₪ במועדים להלן: 200,000 ₪ במועד החתימה, 250,000 ₪ עד ליום 15.11.18, 400,000 ₪ עד ליום 20.12.18 (הסכם המכר צורף כנספח א' לתע"ר האיש) והאישה לא רצתה לשלם לו במועדים אלה עבור חלקו בבית הצדדים. עוד טען האיש, כי בהסכם המודפס נערכו שינויים של "הרגע האחרון" ממש, אשר כללו "תוספת מזונות", הגדלתם ממאי 2026 ועד ינואר 2029 מ-1,500 ל- 1,800 ₪, וכן התחייבותו למימון מחצית חוג --- ו--- בנוסף למימון טיפול משפחתי לאישה והקטינים, כל זאת חרף העובדה כי הסכם הגירושין מסדירים תשלומים מסוג זה.

88. לטענתו, השינויים בין ההסכם המקורי בכתב יד להסכם המודפס פועלים רק לטובת האישה, ומעידים על הנסיבות ועל הרוח בה עוצבו ההסכמים, כאשר האיש הסביר כי חששו, עת חתם על ההסכמים, היה שהאישה לא תעביר לו 400,000 ₪ אותם התחייבה להעביר עד ליום 20.12.18, קרוב למועד קבלת החזקה בדירתו. עוד טען האיש, כי במסגרת הסכם 3, האישה לא הייתה צריכה לתת דבר שלא נתנה כבר במסגרת הסכם הגירושין והדבר מוכיח כי האישה הכריחה אותו לחתום על ההסכם. בנוסף, האיש טען כי וויתור האישה על הכתובה לא היה המניע לחתימה על ההסכם השלישי וטען כי ראיה לסגנון האישה ניתן למצוא מהודעה ששלחה לעוה"ד --- ביום 27.1.19 בה כתבה: "מקווה לבשורות חיוביות. רק חבל שעתה זה נעשה לאחר שכבר שילמתי לו את כל הכסף", להראות כי האישה השתמשה בתשלום יתרת התמורה כמנוף לסחיטה.

89. עוד האיש טען, כי הסיבה לכך שהאישה החליטה שלא לשתף פעולה עם הסדרת הגירושין בניגוד להסכמות בהסכם הגירושין, היא כי: "היא אמרה לי מפורשת, כיום יומיים לפני הגט בבית דין הרבני, היא אמרה לי שאני רוצה, מכוון שאתה לא לוקח משכנתא ואתה מקבל עזרה מהמשפחה שלך, אני רוצה שאתה תישא איתי בנטל המשכנתא שאני לוקחת עבור הלוואה, עבור כסף שאני צריכה לתת לך. וזה לא מקובל עליי" (עמ' 45 ש' 30-34 לתמלול).

90. על מנת לבחון טענותיו של האיש, יש לבחון כיצד מסדיר הסכם הגירושין את העברת התשלום עבור חלקו של האיש בבית הצדדים על ידי האישה. הסכם הגירושין קובע בסעיף 7.2 כדלקמן: "במסגרת איזון משאבי הצדדים הוסכם כי האישה תרכוש את חלקו של האב בדירת המגורים תמורת סך של 600,000 ₪. התשלום יבוצע באמצעות משכנתא אותה תיטול האישה מבנק למשכנתאות והאיש מתחייב לחתום על כל מסמך... ובלבד שיקבל את תמורת חלקו בדירת המגורים ישירות לידיו ו/או לחשבון הבנק על שמו".

91. הסכם הגירושין, שאושר ביום 7.10.18 לא פירט את המועדים בהם יועבר סכום הרכישה לידי האיש, ואולם האיש עצמו העיד כי בחודש 8/2018, ועוד טרם אושר הסכם הגירושין, העבירה לו האישה יותר מ-200,000 ₪ וכספים אלה הועברו למוכרת, ונראה כי נוכח העובדה כי מועדי התשלום לא פורטו בהסכם הגירושין התחיל האיש להילחץ, וביקש לזרז את העברת התשלום, על מנת שלא יפר את הסכם המכר ויחויב בפיצוי המוסכם בשיעור 10%.

92. יש לבחון האם האיש היה נתון בלחץ בשל מועדי התשלום עבור הדירה שרכש והאישה ניצלה מצוקתו זו על מנת לכפות על האיש לחתום על הסכם 3, והאם לחץ מסוג כזה עונה על הגדרת כפייה או עושק לפי החוק והפסיקה.

האם האיש הוכיח כפייה או עושק עת חתם על ההסכם השלישי

הפסיקה לענייננו

93. סעיף 17(א) לחוק החוזים מאפשר ביטולו של הסכם שנכרת מחמת הכפייה וקובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

94. לפי הפסיקה, הטוען לכפייה נדרש להוכיח, נוסף לעצם מעשה הכפייה והיותו פרי מעשיו של הצד שכנגד או מי מטעמו, אף את הקשר הסיבתי בין המעשה לבין כריתת ההסכם. לעניין זה ראו דברי המלומד א. גריידי בספרו:

"כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי כדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום..." (א. גריידי, הסכם ממון וגירושין- אישור וביטול, הוצאת המחבר, 2007, עמ' 242; וכן ראו ה"פ 310/91 שחם נ' מנס (16.3.1995).

95. סע' 18 לחוק החוזים מאפשר ביטולו של הסכם אם זה נכרת מחמת עושק, וכך קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

96. לפי החוק יש לעילת העושק שלושה יסודות: א' מצבו הירוד של העשוק מחמת מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו; ב' קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של העשוק בהסכם; ג' היותו של ההסכם בלתי סביר וחורג מן המקובל. התנאים הנזכרים הינם מצטברים והנטל להוכחתם מוטל על הטוען להם (ע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון, פ"ד ל"ו (1) 762, 767 (1981); ע"א 1912/93 שחם נ. מנס פד"י נ"ב (1) 119 (1998)).

97. ראו בעניין זה את ע"א 162/72 אמזלג נ' אמזלג, פ"ד כז(1), 582 (1973), בו נקבע:

"ואולם כל החוזים וכל הפשרות כך - ולעניין זה אינו שונה הסכם גירושין מכל הסכם אחר: מי שרוצה להשיג מה שלבו חפץ, מוותר על שלו או מוסיף משלו ובלבד שישיגנו. אשה שרוצה מאד להיפטר מבעלה, דרכה לוותר ויתורים כספיים ואחרים לבעלה ובלבד שיתן לה גטה; כשם שדרך בעל המשתוקק מאד להיפטר מאשתו, לוותר ויתורים כספיים ואחרים לאשתו ובלבד שתקבל גטה ממנו ...

... סיכומו של דבר: הטענה הנשמעת תדירות בבתי-משפט אלה, כאילו אשה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו מפני שאחרת לא היה בעלה נותן לה גטה, או כאילו בעל אינו קשור בהסכם שחתם עליו מפני שאחרת לא היתה אשתו מקבלת גטה ממנו - טענה בלתי- רלבנטית היא, כל עוד אין בידי הטוען עילה חוקית אחרת לביטול ההסכם" (עוד ראו לעניין זה: ע"א 573/82 ברק נ' ברק פ"ד ל"ח (4) 626 (1985).

98. בע"א 5490/92 פגס נ' פגס (29.12.1994) נקבע:

"הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גרושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר. ההעדפה של מגרעות יחסיות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה, היינו הצורך לבחור לעתים בין שתי רעות אינו יוצר אותן נסיבות קיצוניות הצריכות להצדיק מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה, שהרי יש גם אינטרס ציבורי בקיומם של חוזים וביציבותן של התקשרויות, וההתערבות של הערכאה השיפוטית צריכה להיות מופנית לאותם מקרים בהם מתווספות על שיקולי הכדאיות גם נסיבות אישיות קשות היוצרות מצב של היעדר ברירה, ואינן מותירות חלופה סבירה למי שנדחק לפינה שאין מוצא ממנה...".

99. בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1289-06 גרין נ' התקליט בע"מ (24.10.2011) נקבע כדלקמן:

"טענת התובעים בדבר "כפייה" או "עושק" או חוזה אחיד לא הוכחה, גם אם מצב הדברים היה כי התובעים חתמו על ההסכמים מתוך הבנה כי זה הסיכוי היחיד שלהם להוציא תקליט, עדיין אין הדבר אומר כי "אולצו" לחתום על ההסכם וכי חברת התקליט כפתה עליהם חתימתו או כי מדובר בהסכמים מקפחים תוך ניצול של חוסר ניסיונם...".

100. נבחן האם האיש חתם על ההסכם השלישי תחת כפיה או בשל עושק, כמשמעותם בפסיקה.

דיון והכרעה

101. עיינתי בהסכם 3, בגרסה בכתב יד ובגרסה המודפסת ובתיאור הצדדים את נסיבות כריתתו, ומצאתי לדחות את טענת האיש כי נאלץ לחתום על ההסכם בשל כפייה או עושק מצד האישה.

102. התרשמתי כי לו האיש היה חותם על ההסכם בשל כפייה או עושק, היה מודיע על ביטול ההסכם מייד לאחר שהכספים הועברו אליו ביום 19.12.18 (נספח ט' לתע"ר האישה) ולא ממתין 42 יום עד ליום 30.1.19 על מנת לבטל את ההסכם. בנוסף, האיש לא העלה בכתב הביטול את טענת ה"כפייה" אלא רק הודיע על ביטול ההסכם למרות שהיה מיוצג, וטענת הכפייה התעוררה בשלב מאוחר יותר.

103. התרשמתי כי מי שעמד מאחורי הסכם 3 היה האיש, אשר היה נחוש ולהוט לקדם את גירושיו ולהסדיר את מועד קבלת הכספים לפי הסכם הגירושין. האיש הודה כי הוא מי שכתב בכתב ידו את העותק בכתב יד של ההסכם השלישי, ולאחר מכן, מיוזמתו, הקליד את ההסכם במחשב והדפיסו כאשר היה לבד, ראו תשובתו לשאלה "האם הייתם יחד שהדפסת את ההסכם? המודפס?" השיב: "המודפס לא. אני הייתי לבד שהדפסתי אותו" (עמ' 43, ש' 1-2 לתמלול), עוד טען כי סיכום הצדדים היה לאשר את ההסכם בבית המשפט "רק בבית משפט. בוודאי" (עמ' 51, ש' 11 לתמלול). כך הוכיחה האישה כי פנתה ביום 27.1.19 לעוה"ד --- על מנת שתשלח את ההסכם לבית משפט וביקשה "תשלחי אלי שוב במייל ואשלח שוב לבית משפט" (נספח ז' לתע"ר האישה) ונראה כי זה היה סיכום הצדדים והאישה הוכיחה כי פנתה לעוה"ד --- על מנת לפעול לאישורו.

104. לפי ניסוח הסכם 3, התרשמתי כי ההסכם בא לסגור עניינים שהיו בוערים לאיש, האיש היה נחוש להביא לכך שהגט יושלם באותו יום, הוא ימנע מתשלום מס רכישה, והאישה תשלם לו עבור חלקו בבית המשותף בהקדם לפי המועדים שהוא התחייב לשלם עבור הדירה שקנה. כפועל יוצא מכך, היה לחוץ לפתור את עניין הכתובה עם האישה, נוכח העובדה כי הסכם הגירושין שתק בנושא זה. יש לבדוק האם הלחץ בו היה שרוי האיש עונה על הגדרת כפייה או עושק במקרה דנן.

105. בהסכם 3 בכתב יד האיש נכתב: "ר' מתחייבת במעמד בית הדין הרבני ב-26/11/18 לשתף פעולה ולסיים את עניין הגט ברצון טוב וללא קשיים (המטרה סיום תהליך הגט באותו היום +2 תעודות גירושין)". בהסכם 3 המודפס, אותו הקליד האיש לבדו בביתו נכתב: "ר' מתחייבת במעמד בית הדין הרבני ביום 26/11/2018 לשתף את מלוא הפעולה ולסיים את עניין הגט ברצון טוב וללא קשיים מיותרים (המטרה!!!! סיום תהליך הגט וקבלת שתי תעודות גירושין). ללא כל תביעה על עניין הכתובה וכל סכום הנקוב בה" (ההדגשה במקור – ג.ס.ב). וכן נכתב בהסכם המודפס: "ר' מתחייבת לקדם את תשלום המשכנתא מרגע קבלת תעודת הגירושין במהירות האפשרית וזאת ולעשות כל שביכולתה עד להעברת התשלום לי' בסה"כ 385000 ₪. עד ל21/12/2018 (גמישות של מספר ימים בודדים תינתן וזאת בשל עיקובים בירוקרטים שיכולים להתעורר)... כמו כן אין ולא יהיו לר' טענות ותביעות בעתיד על הכתובה ועל הסכום הנקוב בה".

106. לא התרשמתי כי האיש חתם על הסכם 3 תחת כפייה או עושק, כהגדרת החוק, באופן המאפשר את ביטול ההסכם. התרשמתי כי האיש מסיבותיו שלו התחייב לתשלומים עבור דירתו עוד לפני שהסדיר עם האישה את מלוא העניינים ביניהם כולל את מועדי התשלום עבור הבית המשותף (ראו עמ' 45, ש' 37 לתמלול) ואת התשלום עבור וויתור האישה על כתובתה (כאשר הכתובה אשר הייתה בידי האישה הייתה של למעלה ממיליון ₪), וטרם התגרשו הצדדים, בחקירתו הנגדית טען האיש: "המניע היחידי זה היה האינטרס שלי לקבל את הכסף בשביל להשלים את תהליך הרכישה של הבית" (עמ' 50, ש' 21-22 לתמלול). בנוסף, ובניגוד לאמור שם בש' 20 הודה האיש כי בהסכם 3 הוא הדגיש באופן ברור כי מטרתו של ההסכם היא מניעת תביעה מצד האישה לעניין הכתובה והסכום הנקוב בה (עמ' 43 ש' 14-17 לתמלול). התרשמתי כי האיש, אשר רצה כי הצדדים יתגרשו והוא יקבל את כספי חלקו בבית המשותף במהירות, לחץ להכנת הסכם 3 (כפי שהודה בעמ' 46, ש' 27-28 לתמלול), וכן על מנת למנוע את תשלום מס רכישה (עמ' 46 ש' 38-39 ועמ' 47 ש' 1-3 לתמלול) האיש עשה כל מאמץ שכבר בדיון שנקבע להם – הצדדים יתגרשו ללא צורך בדיון נוסף, ועל כן, הפעיל האיש לחץ על האישה והצדדים התקשרו בהסכם 3 במהירות, וימים ספורים טרם הדיון בבית הדין הרבני.

107. התרשמתי כי גם אם האישה ידעה על מועדי התשלום של האיש בעניין הדירה שקנה, אין הדבר משמיע שהאיש חתם על הסכם 3 תחת כפייה. אין סיבה שהאישה תוותר על זכויותיה שלה בשל החלטותיו והתנהלותו של האיש. בנוסף, לא מצאתי לקבל את טענת האיש כי ניתן ללמוד על כפייה בשל העובדה כי התוספות על ההסכם בכתב יד הן רק לטובת האישה. כמו כן, לא מצאתי בהודעת הוואטסאפ ששלחה האישה לעוה"ד --- ביום 27.1.19 ובה כתבה על אישור ההסכם בבית משפט: "רק חבל שעתה זה נעשה לאחר שכבר שילמתי לו את כל הכסף" (נספח ז' לתע"ר האישה) כהודעה המוכיחה איום. האישה סמכה על האיש, נהגה לפי ההסכם, ונראה כי באותו שלב שהרגישה שמשהו לא מתנהל כשורה מהתנהגות האיש, חששה הנ"ל היה מוצדק, ואכן ביום 30.1.19 האיש העביר לעוה"ד --- את ההודעה על ביטול ההסכם.

108. התרשמתי כי בתקופה בה חתמו הצדדים ביניהם על ההסכמים, יחסי הצדדים היו טובים, או לחלופין שכך גרם האיש ליחסים אלה להיראות כלפי האישה בשל האינטרס שלו לקדם את הליך הגירושין והשגת הגט. הצדדים נסעו יחד לבית הדין הרבני ביום בו נקבע להם דיון (ובו בסופו של דבר התגרשו), משם המשיכו הצדדים למשרד הפנים (כך גם לפי דברי האיש בחקירתו הנגדית, ראו עמ' 57, ש' 6-7 לתמלול), ולאחר מכן הלכו ביחד למסעדה (ראו דברי האיש בחקירתו הנגדית בעמ' 57, ש' 14 שם טען לעניין האכילה במסעדה: "היינו במסעדה באותו יום? יכול להיות. אני באמת לא זוכר"). בנוסף, האישה, כדי לסייע לאיש, נתנה לו ביום 28.11.18 הלוואה של 20,000 ₪ בתנאים אטרקטיביים (ראו הודאת האיש בעמ' 58, ש' 11-14 לתמלול), והאיש אף הודה כי האישה ממש סמכה עליו (עמ' 58, ש' 20-21 לתמלול). בנוסף, אין מחלוקת כי האישה העבירה לאיש 218,000 ₪ עוד טרם נחתם הסכם הגירושין (הסכם 1), על סמך הסכמות חתומות ביניהם וטרם אישור ההסכם בבית המשפט, וזאת על מנת לסייע לאיש (עמ' 54, ש' 33-35 לתמלול). בהתאם לכל האמור לעיל, התרשמתי כי האישה לא התנהלה באיומים וסחטנות ושיתפה פעולה עם הליך הגירושין, יובהר כי גם במקרה בו האישה עמדה אותה עת על זכותה לקבל את המגיע לה - כתובתה, עדיין אין בכך סיכול הסכם הגירושין, במיוחד בשל כך כי הסכם הגירושין לא קובע את מועדי התשלום בהם על האישה לשלם לאיש עבור חלקו בבית המשותף.

109. בנוסף, לא התרשמתי כי סיבות של לחץ כפי שתואר לעיל הן סיבות המצדיקות את פסילת חתימתו של האיש על ההסכם בשל טענת לחץ או כפייה. לו חשב האיש כי כספי חלקו בבית הצדדים מגיעים לו באופן מיידי, יכול היה לתבוע את האישה בבית משפט, או לחלופין יכל לקחת משכנתא או הלוואה קצרת מועד ולשלם למוכרת על הדירה, עד אשר ישלימו הצדדים את המשא ומתן ביניהם, האיש טען כי לא עשה כן: "כי לא מצאתי לנכון לעשות את הצעד הזה כי זה סכום שהיה, שהייתי אמור לקבל במילא כי הוא היה מעוגן בהסכם גירושין" (עמ' 45, ש' 15-19 לתמלול) וכן טען כי לא פנה לקבלת סיוע מאף גורם אחר (עמ' 48 ש' 4-9 לתמלול). האיש לא עשה כן, ערך משא ומתן עם האישה באופן בו הציג לה מצג שווא שיחסיהם טובים, תוך שהוא כלל לא מתכוון לעמוד בהתחייבויותיו לפי ההסכם. כך כאשר האיש נשאל היכן תכנן לאשר את ההסכם השיב: "לא חשבתי. כי ידעתי שברגע שאני אקבל את מה שמגיע לי אני אגיש בקשה לביטול לבית המשפט שלא יכבד את ההסכם" (ההדגשה שלי, ג.ס.ב.) (עמ' 51, ש' 12-20 לתמלול).

110. התרשמתי כי התנהלות האיש כפי שעולה מהמשפט שצוטט לעיל, בה גרם לאישה לחתום על הסכם כאשר הוא כלל לא מתכוון לקיימו, בנסיבות אלה, הינה חוסר תום לב מובהק.

האם הסכם 3 עסק בתשלומים שעל האיש להעביר לאישה בשל ויתור על כתובתה או בתוספת לדמי מזונות

111. הסכם הגירושין שאושר ע"י בית משפט הסדיר, בין היתר, את ענייני מזונות הקטינים. לאור זאת יש לבחון איזה עניינים בא להסדיר הסכם 3.

112. בהסכם 3 בכתב יד נכתב: "בנוסף לדמי המזונות החל מפברואר 2019 יתווספו 1,500 ₪ לדמי המזונות כלומר הסכום שתקבל ר' כל 10 לחודש עומד על 4,500 ₪. בסיום דמי המזונות תוספת תשלום של 1,500 ימשיך י' להעביר לר' כל 10 לחודש עד ינואר 2029". דהיינו בהסכם בכתב יד, אשר נוסח בנוכחות שני הצדדים, הסכום שעל האיש לשלם נקרא "תוספת תשלום".

113. כותרת ההסכם המודפס הינה: "נספח להסכם סופי עבור דמי מזונות מיום 25/11/2018", ונכתב: "בנוסף לדמי המזונות יתווסף סכום נוסף בסה"כ 1500 ₪ וסה"כ דמי המזונות ב10 לכל חודש יסתכמו ב4500 ₪..." שאר הנוסח דומה לניסוח ההסכם שבכתב יד.

114. הן ההסכם בכתב יד, והן ההסכם המודפס עוסקים בחיובים אשר באופיים עוסקים בתשלומים שיש לשלמם על פני תקופה של כ-10 שנים. בהסכם לא פורט במפורש מה הסיבה לתשלומים אלה, ואולם נוכח העובדה כי בהסכם לצד זכויות אלה שניתנו לאישה, נכתב (בהסכם המודפס, וניסוח דומה בהסכם בכתב יד) כי האישה "מתחייבת ... לשתף את מלוא הפעולה ולסיים עניין הגט ברצון טוב וללא קשיים מיוחדים ... ללא כל תביעה על עניין הכתובה וכל סכום הנקוב בה", וכן הוסדר מועד תשלום מלוא התמורה עבור חלק האיש בבית המשותף. התרשמתי כי ההסכם נועד ל"סגור את כל הפינות" שנותרו פתוחות בהסכם הגירושין – עניין הכתובה, מועד התשלום לאיש על חלקו בבית הצדדים וגירושי הצדדים.

115. בנוסף, לאחר שהאיש הדפיס את ההסכם, ולפי טענתו בסמוך ממש לפני שנכנסו לדיון בבית הדין הרבני, נערכו שינויים קלים בהסכם המודפס, השינויים שנערכו: הוסף על ההסכם המודפס בכתב יד: "י' מתחייב להשתתף בעלות של חצי מהחוג של --- --- וה--- של ---)", וכן הוסף בכתב יד כי האיש ישתתף בעלות הטיפול המשפחתי. בנוסף, שונה בכתב יד גובה "התשלום הנוסף" שעל האיש להעביר לאישה מחודש מאי 2026 עד ינואר 2029, הסכום הועמד על 1,800 ₪ במקום 1,500 ₪ שהופיע תחילה (להלן: "השינויים בכתב יד").

116. מצאתי לדחות את טענות האיש כי האישה כלל לא תכננה לתבוע כתובתה ועניין זה נותר דומם בהסכם הגירושין שכן לא הייתה עילה לתביעת הכתובה ולא עלה בידי האישה לתובעה, וזאת נוכח העובדה כי טענתו הנ"ל של האיש שלא הוכחה, וסותרת את הרשום במפורש בהסכם 3 אשר האיש הקלידו לבדו. נראה כי לו האישה היתה דורשת דברים שלא מגיעים לה, הצדדים לא היו מתגרשים בצורה מכבדת, האישה לא הייתה מסייעת לאיש עם מתן הלוואה, ועניין הגירושין לא היה עובר בצורה חלקה ובמהירות כמו שעבר. הסכם 3 הוא בעצם ההתייחסות הראשונה לעניין הכתובה, נוכח העובדה כי לא הוכח אחרת, התרשמתי כי הסכומים המשתלמים שם מגיעים לאישה גם בשל הוויתור על כתובתה, כאשר את עניין הכתובה הוסיף האיש באופן בולט ומודגש בהסכם המודפס למען הסר ספק.

117. אכן בהסכם המודפס כינה האיש את תוספת התשלום "דמי מזונות", הן בכותרת ההסכם והן בהסכם עצמו, ואולם התרשמתי כי מדובר בשם כולל לתשלום שעליו להעביר לאישה לשם הנוחות, שם כולל אשר בחר האיש בעצמו (שם זה לא הופיע במסמך אשר נכתב בכתב יד שנכתב עת היו הצדדים יחד). בנוסף, האיש לא הוכיח כי התשלום נולד על מנת לשפות את האישה על המשכנתא שנטלה על בית הצדדים בעוד הוא לא נאלץ לקחת כל הלוואה.

118. חיזוק לכך כי "התשלום הנוסף" המופיע בהסכם לא נועד ל"תשלום מזונות" מצאתי בכך כי בשני ההסכמים (בכתב יד והמודפס) נכתב: "בתום תקופת דמי המזונות הבסיסיים במאי 2026" (מועד סיום תשלום מזונות הילדים עפ"י פסה"ד), י' ימשיך לשלם 1500 ₪ לר' עד 10/1/2029", בנוסף, בחקירתו הנגדית אישר האיש כי את תשלום המזונות הוא "אמור לסיים במאי 2026, הילדה תגיע לגיל 20" (עמ' 43, ש' 39, ועמ' 44 ש' 2-3 לתמלול). דהיינו גם לשיטת האיש התשלום הנוסף אינו דמי מזונות אלא בא לפצות את האישה על עניין אחר, וכך טען האיש בחקירתו הנגדית: "אני אומר ההסכם הזה נעשה כתוצאה מזה שאויימתי על ידי ר', בשלושה אלמנטים. האלמנט הראשון זה הפרת בית, הסכם של בית המשפט מה-7 באוקטובר 18', הנושא של דרישת כתובה והדבר ה – 3 זה שהיא לא תיתן לי את הסכום הנותר להשלמת התהליך הרכישה של הנכס שרכשתי" (עמ' 43, ש' 28-32 לתמלול), כאשר עניין המזונות כלל לא מוזכר בו.

119. יחד עם זאת, התרשמתי, כי חרף העובדה כי רוב המוסכם בהסכם השלישי לא עונה על הגדרת "הסכם ממון". על מנת לתת תוקף להסכמות אלה של הצדדים, היה על הצדדים לאשר ההסכם בפני ערכאה שיפוטית, נוכח העובדה כי מדובר בהסכם הצופה פני עתיד ובמסגרתו מתחייב האיש לשלם לאישה תשלומים עד לשנת 2029 ובעיקר בשל כך שהתרשמתי כי זו הייתה כוונת הצדדים (כוונת האישה האמיתית וכוונה של האיש כלפי חוץ כאשר כלפי פנים תכנן אחרת), וזאת כי ההסכם נועד לסגור את העניינים האחרונים שנשארו לאחר פרידתם.

120. ההסכם לא הוגש על ידי שני הצדדים לאישור בית המשפט, מפני שהאיש הודה בפניי כי חתם על ההסכם ללא כל כוונה לקיימו, רק על מנת לקבל מהאישה את אשר רצה – את התשלום עבור חלקו בבית המשותף באופן מיידי ואת הגט באופן מיידי על מנת שלא יחוייב במס רכישה. האיש קיבל את אשר ביקש לפי ההסכם וסירב לאחר מכן לעמוד בחלקו שלו של ההסכם.

121. נוכח האמור לעיל, יש לבחון מה תוקפו של הסכם ממון שלא אושר, אשר האישה קיימה את חלקה בהסכם, והאיש נמנע מלקיים את חלקו.

122. טרם דיון בשאלה שהוצגה אבהיר, כי לא התרשמתי כי עצם העובדה כי כלי העבודה נשארו במחסן מהווה הפרת ההסכם על ידי האישה. מדובר בנושא קטן ושולי בהסכם ולא בנושא העיקרי, האיש לא הוכיח כי פנה לאישה וביקש את הכלים אלא האיש בחר לשלוח לעוה"ד ---- הודעת ביטול ההסכם ללא פירוט הסיבה לכך (ולא טען כי האישה היא שביטלה את ההסכם תחילה). כלומר האיש הודה כי הוא שביקש לבטל את ההסכם ולא האישה, ולאור זאת יש לבחון מה דין ההסכם.

האם ניתן לתת תוקף להסכם 3 חרף העובדה כי לא אושר על ידי בית משפט?

123. התרשמתי כי האישה קיימה את חלקה לפי ההסכם – הסכימה לזרז עניינים ולהתגרש מיד ללא עיכובים ודיון נוסף על כתובתה, ועל כן הצדדים התגרשו באותו יום, האישה וויתרה על כתובתה, ושילמה לאיש את מלוא הסכומים עבור חלקו של האיש בבית המשותף במועדים וכפי שנקבע בהסכם 3.

124. בנוסף, התרשמתי כי האיש פעל לפי הסכם 3, לפחות בהתחלה, עת שילם לאישה לפי הסכם 3 סכום של 1,500 ₪ עבור חודש 2/2019 כפי שהתחייב, וזאת בדרך של קיזוז הסכום מתשלום ההלוואה שהיה על האישה לשלם לו (10,900 ₪ (6,400 ₪ + 4,500 ₪)), כאשר הסכום של 4,500 ₪ מורכב מ-3,000 ₪ דמי מזונות + 1,500 ₪. הסכום הנוסף לפי הסכם 3 כמופיע בהסכם שהודפס ע"י האיש בשורה 16. האיש הודה כי פעל לפי סעיף זה (ראו עמ' 52, ש' 17 לתמלול). בנוסף, האיש השתתף במהלך חודשים 11/12/2018 ב-50% מעלות הטיפול המשפחתי ובמימון החוג עבור הבת ---. נראה כי גם בשלב זה, ועד לקבלת מלוא תשלום חלקו עבור הבית המשותף, האיש פעל לפי הסכם 3 לכל הפחות במסגרת מצג השווא שהציג לאישה על עמידתו בהסכם עד אשר האישה העבירה לו את התשלום עבור חלקו בבית המשותף.

125. לאחר עיון בטענות הצדדים, וחרף העובדה כי הסכם 3 הוא "הסכם ממון" שלא אושר בבית משפט, נחה דעתי לקבוע כי הסכם 3 שריר קיים ותקף, לפחות ברובו, אפרט הכרעתי.

126. בתמ"ש (תל אביב-יפו) 31410/01 פלוני נ' פלונית (20.1.2004) (להלן: "תמ"ש 31410/01"), אליו הפנתה ב"כ האישה, נסקר נושא אכיפת הסכם ממון שלא אושר ע"י בית המשפט מטעמים של חוסר תום לב וכך נפסק:

"בתי המשפט סברו שיש בעיקרון של תום לב (שהפסיקה הרחיבה אותו על כל תחומי המשפט) כדי לפרוץ את החומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט.

הנגיחה הראשונה של איל הברזל (=עקרון תום הלב) בחומה הבצורה של איון הסכם ממון בין בני זוג שלא אושר על ידי בית המשפט, נעשתה בעניין רודן (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד ל"ט (3) 186, 193-194) כדברי המלומד אריאל רוזן צבי:

"באשר להסכם ממון נפתח ע"י בית המשפט העליון פתח כחודה של מחט להתגבר במקרים מסויימים על העדר הדרישות הצורניות. היה זה מקרה, שבו חתמו הצדדים על הסכם שלא עמד בדרישות הצורה. הוא לא אושר על ידי בית המשפט כמצוות חוק יחסי ממון בין בני זוג. ההסכם נחתם שנים רבות לפני כן ובוצע בחלקו הגדול. בית המשפט מנע מן הנתבע את אפשרות העלאת הטענה בדבר הפגם הצורני המהותי כהגנה נגד תביעה לאכיפת אחת ההתחייבויות, שהיתה כלולה בהסכם כזה.

בית המשפט עשה שימוש הן בדוקטרינת ההשתק והן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), המטיל חובה להשתמש בזכות בתום לב. הזכות, מושא ההתייחסות, היא טענת אי תקפותו של הסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. המקרה הוא חריג, אך האמצעים המשפטיים, אשר הופעלו במקרה זה, ניתנים לאיזון במקרים אחרים, פחות חריגים. הכל תלוי במדיניות שיפוטית שבית המשפט יאמץ". (אריאל רוזן צבי,דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול,עמ' 368).

להלן מדברי כב' השופט דב לוין בעניין רודן כלשונם:

"נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו, בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו (= ההדגשה שלי – ג"ג). העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, והיא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומודעות מלאה להשלכותיו.

העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים. ובעניין זה ראה בג"צ 566/81 (=עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פד"י ל"ז (2) 1 בעמוד 9 – 10).

"...סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראת סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39- 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים' – כעיקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. (= ההדגשה שלי – ג"ג). כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לעניין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין – ולא מכח תנאי החוזה – כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו". (בג"צ 59/80, (=שירותי תחבורה פד"י ל"א(1) 828) בעמ' 836)".

127. הדין הנוהג הוא כי הסכם ממון טעון אישור בית המשפט, ואולם אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות שהסכם מעין זה ייאכף, אף שלא אושר במקרים מסויימים שמונה הפסיקה. כך, מקום בו מבוצע חלק מהסכם הממון ומי מהצדדים משנה לרעה מצבו בהסתמך על כך, עשוי להיות הצד האחר מנוע ומושתק מלהתכחש להתחייבויותיו, נוכח חובת תום הלב ראו בהקשר זה: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985) אשר חלקו צוטט לעיל; רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 100 (1993); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.1.2006) וע"מ 7734/08 דלעיל.

128. התרשמתי כי במקרה זה, האישה מילאה חלקה לפי ההסכם ושינתה בשל כך מצבה לרעה, נפגעה זכותה לקבל את הסכומים שהוסכם עליהם בהסכם המסתכמים בסך של 180,000 ₪, וזאת כי בהסכם 3 בוצע בעיקר חלקה שלה – כאשר עת סיימה למלא חלקה, הודיע האיש על ביטול ההסכם בחוסר תום לב.

129. את הדיון בתמ"ש 31410/01 שצוטט לעיל, סיים כב' השופט גרמן עם המשפט שיצוטט להלן, המתאים לענייננו:

"אכן, ראוי שהחומה שהקים סעיף 2 (א) לחוק תישאר איתנה ובצורה אך "אבנים שחקו מים" (איוב, י"ד, י"ט) ובמקרים חריגים, כבמקרה דנן, כשאחד הצדדים מממש את החלק הארי של ההסכם, תוך התנהגות חדה, מובהקת וברורה שלא בתום לב, כאשר לא ניתן להחזיר את הכסף ואת הגלגל אחורנית, ראוי ליתן תוקף מחייב להסכם גם כשלא אושר כאמור בסעיף 2 (א) לחוק".

130. יצויין כי על פסק הדין בתמ"ש 31410/01 הוגש ערעור, שהתקבל בבית המשפט המחוזי (ע"מ (תל אביב יפו 1104/04, 2.8.2005), אולם הערעור נסב רק על סוגיית דמי שימוש ראויים ולא על תוקף ההסכם שלא אושר. גם הבר"ע לבית המשפט העליון נדחתה, ובבע"מ 9126/05 פלוני נ' פלונית, 26.1.2006 נקבע אגב אורחא:

"לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם. ברם, טענה זו יסודה בעקרון תום הלב...".

התרשמתי, כאמור, כי התנהלות האיש – במסגרתה בחר בחוסר תום לב מובהק לגרום לאישה לוותר על כתובתה ועל זכויותיה הכספיות – כאשר מלכתחילה, חרף העובדה שכביכול ניהל עמה משא ומתן - כלל לא התכוון לקיים את חלקו בהסכם – הינה סיבה מוצדקת להורות על אכיפת ההסכם לפחות בחלקו הארי. התרשמתי כי במקרה זה התנהלות האיש הינה חסרת תום לב באופן קיצוני ומובהק, ובית משפט חייב לקבוע בקול ברור וחד כי לא ניתן לתת יד להתנהלות זו.

131. יחד עם זאת, התרשמתי כי נוסח ההסכם שיש לאשר, הוא הנוסח של ההסכם בכתב יד, דהיינו נוסח ההסכם המודפס לפני שהוספו בו השינויים בכתב יד וזאת משהתרשמתי כי השינויים בכתב יד בהסכם המודפס נעשו באופן חפוז בסמוך מאד למועד הדיון, ולא הוכח כי הצדדים גמרו דעתם בעניין שינויים אלה, כפי שהתרשמתי שגמרו בדעתם לגבי נוסח ההסכם בכתב יד, שהוכח שנשלח לעוה"ד --- על מנת שתגישו לבית המשפט.

132. בנוסף, עיקר השינויים שהוספו בכתב יד עוסקים בסכומים הקשורים למזונות הקטינים (מחציות), כאשר נושא זה הוסדר במסגרת הסכם הגירושין ולפי סעיף 9 להסכם הגירושין בעניינים אלה לא תהיה לצד כלשהו תביעה נגד משנהו. התרשמתי כי נוכח סעיף 9 הנ"ל, אישור סעיפים אלה הינו בעייתי יותר ללא אישור בית המשפט, וכן כי סעיפים אלה הוספו בכתב יד בסמוך לדיון, כאשר האישה העידה כי שלחה לעוה"ד --- את ההסכם בכתב יד לאישור.

סיכום פרק התביעה למתן תוקף להסכמים

133. אני קובעת כי ההסכם 3, שכונה בהסכם בכתב יד: "הסכם תשלום סופי + סגירת עניין כספי בין ר' לי'" הינו הסכם שריר וקיים, ועל הצדדים לפעול לפיו או לפי ההסכם המודפס, ללא השינויים שנערכו בו בכתב יד (בכל מקום של סתירה בין ההסכם בכתב יד להסכם המודפס ללא השינויים, יגבר נוסח הסכם 3 שבכתב יד).

134. לעניין סעיף זה אבהיר, כי ככל והאיש נשא בסכומים מסוימים לפי השינויים בהסכם שנעשו בכתב יד (כגון במחציות), סכומים אלה לא יושבו.

135. אני קובעת כי אין תוקף מחייב להסכם 2.

136. אני מורה כי מהסכום שעל האיש לשלם לאישה בעקבות הכרעותיי להלן, יקוזז סך של 1,600 ₪ המהווה החזר על תשלום דמי מגורי האיש בבית המשותף של חודש 12/2018, נוכח העובדה כי האיש לא התגורר בבית המשותף בחודש זה. סכום זה נקבע במסמך הסכמת הצדדים לעניין מגורי האיש בבית המשותף, על הסכמה זו של הצדדים לא היתה כל מחלוקת, ועל הצדדים לפעול לפיה.

תביעות המזונות והמשמורת

טענות האיש

137. תביעות אלה הוגשו ע"י האיש בשל טענתו כי מאז הגיעו הצדדים להסכם הגירושין, חלו שינויים משמעותיים לפי בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן: "בע"מ 919/15"), באופן בו הצדדים חולקים משמורת על הבת, כאשר כיום הבת במשמורת משותפת והוא אפילו שוהה עם הבת יותר, בשל העובדה כי האישה עובדת כאחות ועבודתה כוללת משמרות, והבן, שכיום בגיר, מתגורר בביתו, בנוסף טען, כי האישה משתכרת יותר ממנו.

138. לטענת האיש הבן --- מתגורר בביתו מיום 7.4.20 כך שהוא דואג לכל צרכיו, כאשר האישה עצמה מאשרת את דבר המחלוקת עם בנה.

139. עוד טען, כי האישה משתכרת כ- 14,000 ₪ נטו בחודש, בעוד הוא משתכר כ-9,000 ₪ לחודש.

טענות האישה

140. לטענת האישה, בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.8.18 המשמורת על הקטינים ניתנה לה. עוד נקבע, כי ימי השהות יחולו בהתאם ללו"ז שיקבע בין ההורים, על פי צרכי הקטינים ובהתאם לזמני העבודה של הצדדים. עוד טענה האישה, כי סכום מזונות הקטינים נקבע לאחר שנלקחו בחשבון וויתורים שנעשו במסגרת איזון המשאבים, וכן מפנה לעובדה שהסכם הגירושין אושר בבית המשפט לאחר פרסום בע"מ 919/15.

141. לעניין הבן ---, שכיום הינו בן כ-20, טענה האישה כי במהלך תקופת הקורונה, הבן רצה לשהות בחברת חבריו בניגוד להנחיות הקורונה, והיא סירבה, ועל כן החליט הבן לשהות במחיצת אביו אשר לא הציב לו גבולות. לטענתה, לא היה מדובר באירוע חריג, אלא באירוע מרידה של גיל ההתבגרות. עוד טענה, כי לאחר כשבועיים שב לביתה, שם שהה עד למועד גיוסו לצה"ל, ובחודש 8/2020 ועד 10/2020 התגוררה בביתה גם חברתו של הבן, כך שהבן בילה את רוב זמנו בביתה, שם היה מרכז חייו. בנוסף, לטענתה, היא זו אשר רוכשת עבור --- את הביגוד וההנעלה, משלמת עבורו את הביטוח הרפואי הפרטי, ביטוח שיניים, תספורת, היגיינה, נסיעות, משתתפת בהוצאות הדלק לאופנוע, דמי כיס ושאר הוצאותיו (האישה צרפה קבלות ואסמכתאות לתשלומים אלה כנספחים ו' לתע"ר האישה השני).

142. עוד טענה, כי בשל צרכיו הנפשיים של הבן ---, הבן אימץ כלבה לתמיכה רגשית, והיא נושאת במלוא הוצאותיה, לטענתה, האיש מסרב להכניס את הכלבה לביתו, ומסרב לתת לבת --- מפתח לדירתו.

143. לטענתה, הבן --- התגייס לצבא ביום -.-.20 ולפיכך מזונותיו הופחתו ל-1/3, והם עומדים על 500 ₪ לחודש כיום.

144. לעניין הבת ---, טענה האישה, כי הבת מבקרת את אביה למספר שעות שבועיות בלבד ולנה בביתו אחת לשבועיים במקרה הטוב, לטענתה, הבת הביעה עמדתה בפני העו"ס וביקשה שלא לשנות את ימי השהות.

145. לטענת האישה, האיש לא הצליח להוכיח טענותיו ואלה נדחו על ידה ועל ידי הילדים. האישה צרפה טבלה לתע"ר שהגישה (נספח ה' לתע"ר האישה השני) וטענה כי הילדים שהו ושוהים בביתה לפי הקבוע בהסכם הגירושין.

146. עוד טענה, כי גם אם הבן שהה אצל האיש במהלך שבועיים בחודש אפריל 2020 כאמור, גם אז אין להורות על החזר מחצית אותו חודש, ויש להחיל את ההלכה הרווחת לעניין מזונות שנאכלו.

147. לטענת האישה, הגשת תביעות אלה ותזמונן, מיד עם מעבר הבן אל האיש, ללא המתנה וניסיון להשכנת שלום והרגעת המצב, מהווים פעולת נקם כנגדה על שהגישה את התביעה לאכיפת ההסכמים.

148. עוד טענה, כי האיש טען בכתב תביעתו כי הוא והאישה משתכרים זהה, ובסיכומיו טען כי האישה משתכרת יותר ממנו, אולם הוא עצמו לא צירף טופס הרצאת פרטים או 12 תלושי שכר אחרונים כמתחייב, מלבד תלוש שכר חודש 2/2020 וזאת תוך העלמת הדף השני, בו קיימים נתונים היכולים להשליך על גובה השתכרותו. כך טענה, כי האיש בחר שלא לגלות כי עזב עבודתו הקודמת לפני מספר חודשים, קיבל פיצויים ומיד החל בעבודה חדשה, האיש לא צירף את הסכם השכר, ולפיכך לא הוכיח טענותיו לעניין נתוני השתכרות שונים.

149. כך טענה האישה, כי האיש לא הוכיח שינוי נסיבות, והלכת בע"מ 919/15 לא שינתה את הדרישה לשינוי נסיבות מהותי.

קביעות הסכם הגירושין בעניין מזונות הקטינים ומשמורת

150. בסעיף 3 להסכם הגירושין הוסכם כי "המשמורת על הקטינים תקבע בידי האם" וכי שני ההורים הינם ויהיו האפוטרופסים לקטינים עפ"י החוק.

151. בסעיף 4 להסכם הגירושין נכתב:

"מוסכם בין הצדדים כי האב יפגוש את הקטינים בהתאם ללוח הזמנים שיקבע בהסכמה בין ההורים על פי ובהתאם לצורכי הקטינים ולזמני העבודה של הצדדים. יצוין כי האם אחות בבית חולים ועובדת משמרות הכוללות ערבים ולילות ועל כן זמני השהות של הקטינים עם האב יעשו בהתאם לתיאום וצרכים של הצדדים והקטינים כאמור...".

152. בסעיף 6.1 להסכם הגירושין נכתב:

"לאחר שיקול דעת ואיזון המשאבים בין הצדדים, הוסכם בין הצדדים כי עבור כל אחד מהקטינים ישלם האב דמי מזונות בסך 1050 ₪ לחודש ו-450 ₪ עבור מדור סה"כ עבור כל ילד 1500 ₪ לחודש זאת עד הגיע הקטין לגיל 18 שנה ו/או סיום ביה"ס התיכון ו/או גיוס לצה"ל או שירות לאומי אחר – לפי המאוחר מביניהם..."

153. בסעיף 6.2 להסכם הגירושין נכתב: "בהגיע הילד לבגרות כאמור לעיל, יופחת סכום המזונות ששילם האב בגינו לכדי 1/3, בערכו באותה העת, והוא ישולם לידי האם עד תום שירות החובה בצה"ל ו/או סיום שירות לאומי או הגיעו לגיל 21 (המאוחר מביניהם)".

תסקיר עו"ס לסדרי דין מיום 28.1.21

154. בתסקיר כתבה העו"ס לסדרי דין בפרק, בו העריכה את מצב הקטינים וטובתם, כי הבת --- שיתפה אותה כי מבחינת זמני השהות: "הייתה רוצה שיישאר כך, מתאים לה שהיא זו שקובעת כיצד הם יתנהלו. היא מעדיפה לישון בבית האם, זה הבית בו גדלה ובו גרו כמשפחה".

155. בפרק ההמלצות המליצה העו"ס לסדרי דין כי האחריות הורית תהא משותפת, וזמני השהות יתנהלו כפי שמתנהלים כיום.

סקירת המצב המשפטי

156. אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו (סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959). במקרה דנן הצדדים כאמור יהודים.

157. כיום על יסודות העבר, תפיסת השוויון והצדק היא זו שמנחה את בתי המשפט לענייני משפחה ללא הבחנה מגדרית, כאשר ערך זה וביחד עם תפיסת טובתם ורווחתם של הקטינים ניצב כעליון בפסיקת משמורת והסדרי שהות, רכוש ומזונות (ראו: תלה"מ (ראשל"צ) 7890-08-17 אלמוני נ' פלונית (15.1.2019).

158. שני הקטינים מעל גיל 6. לפי בע"מ 919/15 חלוקת נטל חיוב המזונות בין ההורים לילדים בגילאי 6-15 שנים חלה מדין צדקה על שני ההורים, במסגרת פסיקת המזונות בגילאים אלו יובאו החשבון צרכי הקטינים; היכולות הכלכליות של שני ההורים מכל המקורות העומדים לרשותם; יחס הכנסות ההורים וחלוקת זמני השהות של הקטינים אצל כל אחד מההורים.

159. בנוגע לילדים בגילאי 15-18 שהנשיאה במזונותיהם היא מ"דין צדקה" נקבע, כי כושר השתכרותם של ההורים ויכולתם הכלכלית הינו נתון בעל חשיבות רבה (עמ"ש (ת"א) 41769-10-13 פלוני נ' מ.כ.פ. (27.8.2015); ראו גם: עמ"ש (ת"א) 59072-02-15 ע' מ' נ' ע' ג' (3.7.2016)).

160. במקרה דנן, הצדדים הגיעו ביניהם להסכם שתוכנו צוטט לעיל. הצדדים חתמו תחילה על ההסכם בפני עוה"ד --- ובהמשך, ביום 7.10.18, אושר ההסכם בבית משפט וקיבל תוקף מחייב של פסק דין, כאשר במעמד אישור ההסכם הצדדים הצהירו, כאמור, כי הם שמעו שוב את עיקרי ההסכם שהוקרא להם בבית משפט וכי חתמו על ההסכם מרצון והסכמה חופשית, והם מבינים את תוכנו ותוצאותיו.

מבחן שינוי הנסיבות

161. לפי הפסיקה, פסק דין חלוט בענייני מזונות אינו יוצר מחסום סופי בפני התדיינות חוזרת, וניתן לדון מחדש בכל עת בגובה מזונות שישולמו מעתה ואילך בהתקיים שינוי נסיבות מהותי בהשוואה למצב בעבר (ראו: ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו(3) 187 (1982) (להלן: "עניין פייגה"); ע"א 442/83 קם נ' קם פ"ד לח(1) 767 (1984); בע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (20.1.2021) (להלן: "בע"מ 7670/18").

162. הודגש, בהקשר זה, כי:

"פסק דין בענייני מזונות ילדים מעצם טבעו מטיל על ההורה חבויות לעתיד בתוך מערכת יחסים נמשכת העשויה להשתנות; מכאן נקבע, כי ניתן לפתוח את הנושא מקום שהשתנתה מהותית התשתית העובדתית עליה בוסס פסק הדין" (בע"מ 3984/15 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו](13.6.2016) פסקה כ"ה (להלן: "בע"מ 3984/15")

163. דיון מחודש בעניין מזונות קטינים אשר הוסדרו בפסק דין חלוט אפשרי, כאמור לעיל, בשל עיקרון הצדק, וזאת כאשר שינוי הנסיבות הופך את המשך אכיפת פסק הדין לבלתי צודק, וזאת מתוך נקודת הנחה כי הנושא עוסק בזכויות ילדים, ודרכו של עולם כי חיי המשפחה עשויים להשתנות. מנגד, יש לאזן עיקרון זה עם עיקרון סופיות הדיון לפיו אין לאפשר דיונים נוספים ללא בקרה בעניין שכבר הוכרע ונפסק.

164. על מנת לאזן בין עיקרון הצדק ובין עיקרון סופיות הדיון, נקבע כי על שינוי הנסיבות להיות מהותי, ובעת בחינת השינוי יש להשוות את המצב המקורי בעת מתן פסק הדין למצב הנוכחי, ולבחון האם השינוי יורד מהותית לשורש החיוב (ראו בעניין זה בע"מ 3984/15 שנזכר לעיל). בעניין פייגה פורט מהו אותו "שינוי מהותי":

"אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב, המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים בין הצדדים דוחפים לכך. נהפוך הוא, ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות".

165. על מנת לבחון האם התקיים שינוי נסיבות, על בית המשפט להביט על התמונה בכללותה, ולבחון כל שינוי לגופו על-פי השכל הישר, ניסיון החיים ופרטי המקרה (ראו בעניין זה: בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלוני (13.6.2007); בע"מ 7670/18 דלעיל).

מהכלל אל הפרט

166. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לדחות את תביעות האיש ואפרט.

ב. התביעה לקביעת משמורת משותפת

167. לא מצאתי לקבל טענות האיש כי מאז נחתם הסכם הגירושין שונו זמני השהות שלו עם ילדיו באופן משמעותי או כי יש לשנות את זמני השהות שנקבעו בהסכם הגירושין.

168. האיש לא הוכיח כי עד למועד גיוסו של הבן --- לצבא, הבן --- שהה בדירתו או כי הבת --- שוהה בדירתו יותר מששהתה עת נחתם הסכם הגירושין ובשונה ממנו.

169. הסכם הגירושין נחתם עת שני ילדי הצדדים היו כבר נערים בגילאי 17 ו-13, ולא כאשר היו ילדים רכים, בהסכם לא נקבעו זמני שהות באופן מפורט, אלא נקבע כי זמני השהות יהיו לפי הסכמת הצדדים, טובת הקטינים ועבודתה של האישה. לא התרשמתי כי האיש הוכיח כי מאז נחתם ההסכם, הצדדים מתנהלים אחרת ממנה שנקבע בהסכם הגירושין או כי עליהם להתנהל באופן אחר לטובת הקטינים.

170. לעניין הבן ---, האישה תיארה כי הבן --- עבר להתגורר עם אביו למשך כשבועיים בתקופת מגבלות הקורונה, לאחר עימות איתה, ולאחר מכן, הרוחות נרגעו והוא חזר להתראות וללון גם בביתה, גם אם ישן יותר, באותה תקופה, בבית אביו (האישה הוכיחה טענותיה באמצעות תכתובת שצרפה עם הבן ---, ממנה רואים כי הוא מגיע לביתה וכי היחסים ביניהם חזרו להיות תקינים, נספח ה' לתע"ר האישה השני), בנוסף, האיש לא צירף פירוט הוצאות וקבלות בהקשר הבן --- ולא התרשמתי כי נשא בהוצאותיו לאחר אותם שבועיים בהם התגורר הבן --- רק בביתו (בניגוד לאם אשר צרפה קבלות ואסמכתאות לרכישות עבור הילדים, ביניהן קבלה מחודש 8/2020 על רכישת נעליים לבן ---, נספחים ו' לתע"ר האישה השני).

171. חיזוק לקביעתי הנ"ל אני מוצאת ממסמך תשלום דמי הביטוח של הבן --- מהתאריך 1.9.2020 עליו נכתב בכתב ידו של האיש כי על האישה לשלם את דרישת התשלום שפורטה במכתב, וכי האיש עדכן את קופת החולים כי להבא עליהם לשלוח דואר בנושא לכתובת האישה (ראו נספח ג' לתגובה על תסקיר העו"ס לסדרי דין שהגישה האישה ביום 10.2.21).

172. לעניין הבת ---, אני מקבלת את המלצות תסקיר העו"ס לסדרי דין מיום 28.1.21, וקובעת כי על זמני השהות להימשך כפי שהתנהלו עד עתה, עם הגמישות, שהיתה קיימת עת נוסח ונחתם הסכם הגירושין.

173. בהתאם לאמור לעיל אני קובעת כי הסדרי השהות יוותרו כפי שנקבעו בהסכם הגירושין וכפי שהם מתנהלים היום, וכי האחריות ההורית המשפטית של הצדדים על ילדיהם תישאר משותפת.

ג. התביעה לביטול מזונות קטינים

174. לא התרשמתי כי האיש יכול לטעון לשינוי נסיבות, כאשר לא ברור איזה נסיבות שונו, במיוחד כאשר ההסכם לא מפרט מדוע הועמדו המזונות על סכום מסוים. לא התרשמתי כי זמני השהות מתנהלים כיום בשונה ממה שהוסכם בהסכם הגירושין.

175. בהסכם הגירושין נכתב בפרק מזונות הקטינים כי גובה המזונות נקבע: "לאחר שיקול דעת ואיזון המשאבים בין הצדדים", כלומר הצדדים הסכימו על גובה המזונות לפי איזונים שערכו ביניהם, איזונים שלא פורטו בהסכם הגירושין, ולא ניתן כעת לטעון כי המזונות נקבעו רק על בסיס זמני שהות מסויימים שכלל לא פורטו בהסכם הגירושין, ועל בסיס הכנסה מסויימת של הצדדים, שכיום שונתה.

176. לעניין הבן ---, לא התרשמתי כי עצם זה ש---, נער מתבגר, עבר לתקופה של כשבועיים להתגורר בבית אביו, יש בכך שינוי נסיבות מהותי, התנהלות שכזאת בגיל ההתבגרות, כל עוד היא קצרה, היא התנהגות שניתן לצפותה ואין לשנות בשל כך מזונות שנקבעו עפ"י הסכמת הצדדים ואושרו בפסק דין חלוט. כמו כן, לא ראיתי לנכון לחייב את האישה להשיב את המזונות עבור השבועיים בהם התגורר הבן --- רק אצל אביו וזאת לאור הסכום הזניח והעובדה שכבר נעשה בהם שימוש (ראו: ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב ואח' (7.9.1986); בע"מ 3243/11 פלוני נ' פלונית (30.5.2011).

177. בנוסף, אבהיר, כי האיש לא הוכיח כלל כי היה שינוי בהכנסות מי מן הצדדים, וכל שצירף על מנת להוכיח הכנסתו היה תלוש שכר אחד של חודש 2/2020, שגם הוא צורף באופן חלקי, ממנו לא ניתן להסיק לעניין גובה השתכרותו ועל פערי הכנסות הצדדים כיום לעומת העבר. הלכה ידועה היא, כי צד שנמנע מהבאת ראיות שתומכות בטענותיו, רואה זאת בית המשפט כראיה כנגדו (ראו הפסיקה, אליה הפניתי בסעיף 77 לעיל). בנוסף, אני מפנה לתקנה 12(ב)(2) ו-12(ב)(3) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 לעניין המסקנה מאי צירוף מידע ומסמכים נדרשים. בהתאם לאמור לעיל התרשמתי כי האיש לא הצליח להוכיח כי מאז נחתם הסכם הגירושין יחס ההכנסות בין הצדדים שונה באופן משמעותי.

178. בנוסף, האישה צירפה לתע"ר בעניין המזונות וזמני השהות מסמך מודפס נושא כותרת: "זמני השהות של הבן --- אצל הוריו מיום 7.4.2020 ועד 5.9.2020", במסמך אשר הוקלד ע"י האישה נכתב: "מיום 7.4.2020 ועד יום 29.4.2020 שהה הבן --- אצל אביו בלבד" ובמשך מופיעה טבלה בה מפורט היכן שהה --- בימים ובלילות בתקופות אלה. לפי הטבלה רואים כי --- ישן בבית האיש רוב הלילות עד לחודש 8/2020, ואולם לטענת האישה, שהה בביתה במהלך שעות היום והיא מי שרכשה עבורו צרכיו ודאגה לארוחותיו (האישה צרפה כאמור קבלות על הוצאותיה אלה). לעניין טבלה זו אבהיר כי מבלי להתייחס לטבלה כמחייבת לעניין זמני השהות באותה תקופה, כי הטבלה משקפת גמישות, כפי שגם הבת --- ביקשה שתימשך, כפי שעולה מתסקיר העו"ס לסדרי דין וכפי שביקשו הצדדים לקבוע עת נחתם הסכם הגירושין.

179. לא מצאתי לקבל טענת האיש כי הבת --- שוהה יותר בביתו נוכח עבודת האישה כאחות בבית חולים, וזאת כי עבודת האישה כאחות בבית חולים הייתה ידועה במועד חתימת הסכם הגירושין ועובדה זו, והצורך להתחשב בה, נכתבה בהסכם הגירושין, ועדיין גובה המזונות נקבע כפי שנקבע.

180. בנוסף, הסכם הגירושין בין הצדדים נחתם לאחר שכבר ניתן בע"מ 919/15, אליו התייחס האיש, וכאשר הצדדים ידעו כי בכוונת האיש להתגורר בסמוך לבית האישה, וכי באופן זה ילדיהם יוכלו להיות לפי רצונם וצרכיהם בבית מי מהוריהם ועל כן, לא התרשמתי כי מאז נחתם פסק הדין שונו הנסיבות וכי יש לשנות או לבטל את חיוב המזונות.

181. התרשמתי כי התנהלות האיש, במסגרתה הוא מבקש לבטל או לשנות כל חיוב וחיוב החל עליו כתוצאה מהסכמים עליהם חתם מרצונו, איננה ראויה, לא מצאתי מקום לשנות מגובה המזונות שנקבעו בהסכמת הצדדים.

סוף דבר

182. התביעה לאישור הסכמים מתקבלת באופן חלקי, כך שהתביעה לאישור הסכם 2 נדחית והתביעה לאישור הסכם 3 מתקבלת באופן שההסכם המאושר הוא הסכם 3 בכתב יד או הסכם 3 המודפס ללא התוספות שבכתב יד, כאשר ככל שקיים הבדל בין ההסכמים, הסכם 3 שבכתב יד גובר (להלן: "הסכם 3 המחייב").

183. על האיש לשלם לאישה את הסכומים אשר הוסכם עליהם בהסכם 3 המחייב, כאשר כל סכום שלא שולם לפי ההסכם, ישולם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מהיום בו היה על האיש לשלם את הסכום ועד היום (להלן: "תשלומי העבר").

184. הצדדים בעזרת באי כוחם ייחשבו מה הוא גובה תשלומי העבר, והאיש יוכל לפרוס את התשלומים על פני 12 חודשים וכן לקזז סך של 1,600 ₪ בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 1.8.2018, כפי שקבעתי בסעיף 142 לעיל.

185. תביעת ביטול המזונות והתביעה לקביעת משמורת משותפת נדחות.

186. בנסיבות תיקים אלה, ולאור התוצאה, בחרתי שלא לקבוע צו להוצאות כלשהן.

187. פסק הדין יהיה מותר לפרסום, לא לפני 10 ימים מהיום, לאחר השמטת פרטים מזהים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ג, 13 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

32 מתוך 32