ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת הילה גורביץ עובדיה: פס"ד בבקשה לצו קיום צוואת המנוחה, הנחלת עיזבונה לטובת הזוכים, שני בתי כנסת, והתנגדות לה ( ת"ע 65125-06-15)

בפתח פסק הדין אפנה לרקע ולהליכים הקודמים שהתנהלו עד כה. חלקם של הדברים הובאו בהחלטתי מיום 31.07.2018 שקבעה את זהות הזוכים.

הצדדים והרקע להליכים:

1. המנוחה, אמם של נתבעים 1-14, היא אלמנתו של כ.ע. ז"ל שנפטר ביום xx.xx.1993. בני הזוג היו נשואים משנת 1948 ונולדו להם 14 ילדים – הם הנתבעים כאן.

2. מיום 30.03.1998 ועד מועד פטירתה ביום 23.02.2012 הייתה שקועה המנוחה בתרדמת בשל פגיעה מוחית שנגרמה מדימום מוחי. נטען כי הדימום נגרם מחבלה.

3. המנוחה הלכה לעולמה ביום 23.02.2013 כשהיא מותירה אחריה צוואה מיום 13.11.1994. הוראות הצוואה כוללת 2 הוראות מהותיות אופרטיביות. האחת, הנחלת עִזבון המנוחה לטובת זוכים - שני בתי כנסת ("בית הכנסת 'כדורי'" ו"בית כנסת 'גן הזכרון'") והשניה, הדרת ילדיה מעִזבונה. נוסח הצוואה קצר ותמציתי. להלן עיקרו:

"1. צוואתי זו הינה צוואתי האחרונה...

2. כל רכושי ו/או זכויותי מכל מין וסוג, אלא שיש לי יום ואלה אשר יהיו לי בעת פטירתי הנני מצווה לבית הכנסת 'כדורי' בירושלים, בתנאי שיקנו ספרי תורה מהכספים שיקבלו ויקדישו אותם על שמי, ולבית כנסת 'גן הזיכרון' בחיפה בתנאי שייכתב שמי על לוח הזיכרון של בית הכנסת. כל אחד מבתי הכנסת הנ"ל יקבל מחצית מעיזבוני.

3. אני מבקשת כי בתי הכנסת הנ"ל יקנו לי, מתוך הכספים אשר אני מורישה להם, חלקת קבר בהר הזיתים בירושלים, בחלקה המיועדת לאנשים דתיים ושם אקבר.

4. כל אשר ציותי יבוצע לאחר תשלום כל ההוצאות הכרוכות בפטירתי לרבות קמת מצבה.

5. הנני מצווה כי לילדי לא יהיה כל חלק בעזבוני.

6. אני מצווה שבטקס הלוויה שלי ובימי הזיכרון לא ישתתף אף אחד מהילדים שלי.

7. הנני ממנה את עו"ד נשר אלון...להיות מנהל עזבוני ומוציא לפועל של צוואתי..."

8. הנני מצהירה בזה בפני העדים הח"מ כי זאת היא צוואתי האחרונה וכי כל אשר ציוותי לעיל נעשה מרצוני הטוב והחופשי, בדעה צלולה בישוב גמור ובלי לחץ, אונס או כפייה".

4. צוואת המנוחה הונחה בפני בית המשפט בתובענה שהגישה עמותת "המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים", אשר מונתה כאפוטרופה עבור המנוחה לפי צו מיום 06.05.1998 (הליך ת"ע 41791-02-12).

5. מאחר וזהות הזוכים על פי הצוואה הֵצריכה בירור, והיה צורך לקבוע זהותם על מנת שיצורפו כבעלי דין רלוונטיים - הוריתי בהחלטה מיום 08.09.2014 על מינוי מנהל עִזבון זמני לאיתורם.

6. בין לבין הגישה התובעת בקשה לקיום הצוואה והוגשה התנגדות נתבעים 1-14. במסגרת התנגדותם, נתבעים 1-14 כפרו בזהות התובעת כזוכה. על כן, חולק ההליך לשניים. בתחילה נשמעו ראיות אשר לזהות הזוכים ולאחר מכן נשמעה ההתנגדות.

7. במסגרת החלטתי מיום 31.07.2018, קבעתי כי התובעת היא הזוכה אשר כונתה בצוואת המנוחה כ-"בית הכנסת 'כדורי' בירושלים". במועד ההחלטה הנ"ל נקבע כי הזוכה השני, אשר כונה "גן הזיכרון בחיפה", לא אותר.

8. בהמשך, הודיעו המתנגדים כי הזוכה המכונה בצוואה "'גן הזיכרון' בחיפה" הוא למעשה "היכל רגינה" - נתבעת 15 כאן (ראו הודעת הנתבעים מיום 29.01.2019). בדיון שהתקיים ביום 11.02.2019, לאחר שנחקר הגבאי של בית הכנסת "היכל רגינה", הסכימו הצדדים, יחד עם מנהלת העִזבון הזמנית, כי הזוכה המכונה בצוואה "בית הכנסת 'גן הזיכרון'" היא עמותת "היכל רגינה" - נתבעת 15 כאן.

9. עם התקדמות ההליכים, הודיעו הזוכים על פי הצוואה והמתנגדים כי הם חתמו על הסכם פשרה. ההסכם הוגש לאישורו של בית המשפט אולם בסופו של יום, הסכם הפשרה לא אושר כהסכם חלוקת עִזבון או כפסק דין, נוכח העובדה כי בצוואת המנוחה סעיף המדיר את הנתבעים מעִזבון המנוחה (סעיפים 5-6 לצוואה).

הטענות בהתנגדות:

10. בהתנגדות שהוגשה מטעם כל ילדי המנוחה - נתבעים 1-14, נטען כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב וסבלה מ-"פיגור שכלי קל". עוד נטען כי למנוחה לא היה כל קשר עם הזוכים – התובעת ונתבעת 15. עוד נטען כי הוכח בראיות כי המנוחה לא יכולה הייתה להגיע כלל לבית הכנסת המנוהל על ידי התובעת ואשר נמצא בעיר ירושלים. נטען גם כי בית הכנסת בו התפללה המנוחה נמצא בחיפה ברח' xxxx. נוסף על כך נטען כי למנוחה לא הייתה גמירות דעת להורות כפי שהורתה בצוואתה, והדבר עולה הן מזהות הזוכים אשר לא הייתה חד-משמעית והן ממסמכים עליהם חתמה המנוחה במועד המאוחר לצוואה, ואשר מעידים כי בין המנוחה ובין ילדיה יושרו ההדורים. נטען כי קיים ספק לגבי תוקפה של הצוואה והצוואה לוקה בפגמים שאינם ניתנים לריפוי.

נתבעים 1-14 טענו כי עו"ד אלון נשר, אשר נטען על-ידו כי המנוחה חבה לו שכר טִרחה בסך של לא פחות מ-800,000 ₪, פעל "להחתים אותה על צוואה לפיה עמותות זרות יהיו הזוכות, היה ברור לו, שעמותות זרות 'שהכסף נפל להן מהשמיים', יהיו קלות לתשלום חוב שכרו...". הנתבעים טענו כי לא ניתן היה לתת אמון בעדות העדים לצוואה: עו"ד נפתלי נשר, הוא אחיו של עו"ד אלון נשר, וגב' עדינה לוי מזכירתם. עוד נטען כי מעדות אחות המנוחה גב' ר.כ. עולה תמונה של השפעה מצדו של עו"ד אלון נשר על המנוחה, ומדובר בתמונה ברורה של השפעה בלתי הוגנת. נטען כי המנוחה הייתה אנאלפביתית שרכשה אמון בעורך-דין ממולח שהשפיע עליה השפעה בלתי הוגנת. נטען גם כי אותו עורך-דין הוא בעל עניין בצוואה ותוכנהּ ויש להחיל את סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. בהקשר זה, הפנו הנתבעים לכך שעו"ד אלון נשר החתים את המנוחה, במועד עריכת הצוואה, על שטר משכון להבטחת תשלום שכרו כאשר צוין באותו שטר משכון כי הוא ישולם מעִזבונה. המתנגדים טענו כי מדובר במנוחה אשר הייתה חלשה שכלית ונפשית והייתה תלויה בעורכי-דינה.

נטען גם כי הצוואה נערכה בעברית מבלי שתורגמה למצווה, שלא ידעה לקרוא עברית אלא ערבית בלבד ולוקה בפגם מהותי, שכן לא נכתב כי הצוואה הוקראה למנוחה. נטען כי הדבר מעיד על השפעה בלתי הוגנת ועל כי הצוואה אינה משקפת את רצונה של המצווה. בהקשר זה הפנו הנתבעים לכך כי מי שלקח את המצווה לערוך את הצוואה היא אחותה, גב' ר.כ. נטען כי הנטל להוכיח את אמיתות הצוואה הוא על מבקשי מתן צו לקיומהּ.

נתבעים 1-14 התייחסו ארוכות לסכסוכים אשר נטען כי היו בין המנוחה ובין כל ילדיה, ואירועי אלימות שנטען כי ננקטו על-ידם כלפיה. נתבעים 1-14 הכחישו את הטענות וטענו כי בסופו של יום, ההדורים בינם ובין המנוחה יושרו. בהתייחס לסכסוך משפטי שהיה בין נתבעים 1-14 למנוחה עת התנגדו כי תקבל את קֵצבת השארים ואת חלקהּ בפנסיה של אביהם, טענו נתבעים 1-14 כי התנגדותם נבעה מכך שהתשלומים יעברו ישירות לעו"ד נשר על חשבון שכרו ולא בשל סכסוך בינם ובין המנוחה. עוד נטען כי טענת אחות המנוחה ר.כ. כי המתנגדים "חיסלו" או "איימו לחסל" את המנוחה נובעת משנאה יוקדת של אחיי המנוחה לילדי המנוחה, נתבעים 1-14 בשל סכסוך בין הדודים עוד ממדינת לידתם, עיראק, שמקורו באהבה נכזבת של דודם לדודתם מצד האב. נטען שאי-אמיתות עדות של אחות המנוחה ר.כ., טמונה בהגזמתה. כך גם ביחס לעדותה אודות חטיפת המנוחה לשם נישואיה עם אביהם.

עוד טענו נתבעים 1-14 שאין זה סביר שהמנוחה הורישה רכושה לבתי כנסת מאחר ומדובר במי שיש לה ילדים וקרובים אחרים. נטען כי לא ברורה זהותם של בתי הכנסת להם הורישה המנוחה עִזבונה, ולמנוחה לא היה קשר עמם. נטען כי על-מנת להסביר חוסר סבירות זו, הזוכים "יצרו סיפור" לפיו נתבעים 1-14 כוחניים ונהגו באלימות כלפי המנוחה וכלפי עדים, ושהעובדה שמדובר בבדיה עלתה מעדותה המוגזמת של אחות המנוחה, גב' ר.כ., והעובדה כי אין בכך ממש עולה מכך שמבין נתבעים 1-14 נמנים שוטר, עורך דין ומורים.

אשר לראיות שהובאו, ילדי המנוחה טענו כי מאחר ואח המנוחה, מר א.כ. (3) לא הגיע להעיד - יש לזקוף זאת לחובת התובעת. נטען כי אין ממש בטענה כי האח א.כ. (3) לא הגיע להעיד בשל חששו מאלימות נתבעים 1-14 כלפיו, כפי שטענה התובעת, אלא הוא לא התייצב לעדות מאחר והעובדות האמיתיות ידועות לו (לא פורט לְמה הכוונה). נטען כי לאח א.כ. (3) קשר טוב עם נתבעים 1-14. עוד נטען, בכלליות, בסיכומים, כי מאחר והצוואה הייתה בידו - ייתכן ומדובר בצוואה שנשתכחה (השווה עם טענות הפוכות שנטענו בטרם התברר כי האח א' אינו מתייצב להעיד חרף זימונו. ראו למשל תצהיר נתבע 4 מת/5 שם נטען כי הצוואה כאן היא "פרי מזימה" של אח המנוחה א.כ. ועו"ד נשר, וגם עדות נתבע 9 בעמוד 68 שורות 20-26 ועדות נתבע 13 בעמוד 78 שורות 3-30 ועוד).

11. התובעת טענה כי קיימים פסקי דין חלוטים שמעידים על חייה הטרגיים של המנוחה, לאחר שבערכאות שונות סוכלו נִסיונות חוזרים ונִשנים של ילדי המנוחה ואביהם לעשוק את המנוחה. נטען כי פסקי דין אלו ניתנו על סמך עדויות המנוחה בעודה בחיים ונקבע בפסקי הדין כי המנוחה הייתה אישה מוכה שנאלצה לחיות את חייה כחסרת בית לאחר שנושלה על-ידי בעלה המנוח וילדיה מדירותיה. נטען כי מערכת היחסים העכורה בין המנוחה ובין ילדיה תוארה לא אחת באותם הליכים, ואין המדובר בטענות שהן פרי דמיון של גורמים מסיתים אלא בעובדות קשות. התובעת הפנתה להליך שהתנהל בת"ע 1684/94 והליך ב"ז 570/96 בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתו הועלו על-ידי הנתבעים טענות דומות. בהליך שם עתרו ילדי המנוחה שלא לכלול את המנוחה כיורשת על פי דין בצו הירושה שניתן אחר עִזבון אביהם. הצדדים שם (המנוחה מצד אחד וילדיה מצד שני) היו מיוצגים. עוד הפנתה התובעת לפסק הדין של כב' השופטת קציר מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בהליך תשנ"ה/105/ 0, שם נכתב כי המנוחה סבלה מאלימות מצד בעלה המנוח ומצד ילדיה וגם הפנתה לפסק הדין של כב' הנשיא (דאז) קיטאי בתמ"ש 15391/98 מיום 09.06.1998 בעניין תובענה לביטול מינוי הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס עבור המנוחה, שם תואר הסכסוך בין המנוחה ובין ילדיה. עוד הפנתה התובעת לעדות אחות המנוחה, גב' ר.כ., שהעידה כי המנוחה אמרה לה "הוצאתי נחשים מהבטן" – וזאת בהתייחס לילדיה.

נטען כי התוכן הפשוט והתמים של הצוואה אופייני למנוחה ולאורך חייה ואין ספק כי הצוואה מביעה את רצונה. התובעת הפנתה לכך כי מהעדויות עלה שהוראות הצוואה הובאו לידיעת ילדי המנוחה עוד טרם התובענה דנן, וכי ילדי המנוחה פעלו על-מנת להביא לשינוי הוראות הצוואה על ידי החתמת המנוחה על הסכמים שונים – דבר המעיד כי מדובר בצוואת אמת. התובעת הפנתה לפסקי דין חלוטים שקבעו כי מסמכים או הסכמים שונים שהציגו ילדי המנוחה על-מנת להוכיח כי יושרו ההדורים בינם ובין המנוחה, אין להם תוקף. יוער בהקשר זה כי בסיכומיהם, ילדי המנוחה זנחו את הטענה כי המנוחה ביטלה את צוואתה לאחר חתימתה. התובעת הפנתה לתצהיר שנחתם על-ידי המנוחה והוגש בהליך ב"ז 570/96, תצהיר מיום 01.02.1998 (החודש שקדם לאירוע הטרגי לאחריו נכנסה לתרדמת) שם הביעה רצון זהה ללשון הצוואה בדְבר הנחלת רכושה לבתי כנסת.

נטען כי ילדי המנוחה זנחו בסיכומיהם את הטענה כי הצוואה זויפה, כי אין מחלוקת שהתובעת הייתה כשירה לערוך צוואה, ואפילו על-ידי ילדיה, בחקירות, תוארה כאישה חכמה ונבונה ובעלת חוכמת חיים. בהתייחס להשפעה הבלתי הוגנת, נטען כי מדובר בטענה מקוממת שלא הוכחה, והסכסוך בין המנוחה ובין ילדיה החל עוד בשנות ה-80, בטרם יוצגה על-ידי עו"ד נשר, עורך הצוואה, ולמעשה, ההשפעה הבלתי הוגנת שהוכחה היא השפעה בלתי הוגנת ובלתי חוקית מצד ילדי המנוחה – אשר פעלו בעבר להשפיע על המנוחה לשנות צוואתה. פורט כי לא רק שלא הוכחה השפעה בלתי הוגנת מצדו של עו"ד נשר, אלא שהוכח כי המנוחה ידעה את רצונה היטב, ולמרות התנכלויות חוזרות ונשנות מצד ילדיה, לא פסלה נִסיונות הידברות ומו"מ עמם, במסגרתם ידעה גם מה לדרוש, אך משגילתה שוב ושוב כי רומתה על-ידי ילדיה, לא היססה לשוב לעורך-דינהּ לשם המשך ההליכים. התובעת הפנתה להסכמי הפשרה / שלום בית שהוגשו.

התובעת הפנתה לכך שאין ממה שבטענת הנתבעים כי לא היה קשר בין התובעת ובין הזוכים שכן לנתבעת 1, הבת הבכורה, היה קשר עם הזוכה - התובעת ולכן לא הגיעה לעדות. טענה דומה נטענה ביחס לנתבעת 6. נטען כי לא הוכחו טענות ההתנגדות כי בשל העדויות שהובאו, ילדי המנוחה זנחו מרבית טענותיהם בסיכומים, והם נתלים בטיעון כי אין זה סביר שאֵם תנשל את ילדיה מירושתה ובבטענה כי עורך-הדין שייצג את המנוחה במועד הרלוונטי השפיע עליה השפעה בלתי הוגנת.

אשר לטענה כי נפל פגם ברישום שם המנוחה (נטען בהתנגדות כי המנוחה שינתה את שמה ל"פ.כ." לאחר עריכת הצוואה. הטענה נזנחה בסיכומים) ובצוואה חסרה ספרת הביקורת במספר הזהות שנרשם בצוואה, נטען כי אין ספק לגבי זהות המצווה וספרת הביקורת לא הייתה נחוצה לשם זיהוי, מה גם שבמועד הרלוונטי לא היה נהוג לרשום את ספרת הביקורת. עוד נכתב כי הצוואה נכתבה על-פי רצון המנוחה, הוסבר לה תוכנה, היא אישרה כי זו צוואה והדבר אומת על-ידי העדים לצוואה.

בהתייחס לטענה כי היה על התובעת להביא לעדות את אח המנוחה, מר א.כ. (3), ומשלא הובא לעדות יש לזקוף זאת לחובת התובעת – נטען כי הטענות של ילדי המנוחה לגביו היו הפכפכות; בהתחלה נטען כי הוא זה שהשפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לערוך את הצוואה, ולאחר מכן "צוטט", כמי שאמר אמירות התומכות בעמדת ילדי המנוחה. בעדות אחרת נטען כי הוא אשם ברצח.

טענות נוספות רבות פורטו לעניין אופן ניהול ההליך על-ידי הנתבעים וחוסר תום לבם. נטען כי ההליכים כאן נוהלו על-ידי הנתבעים בכאוס ובלבול והם "גררו באופן הזוי פשוט את כל הצדדים לניתוח 'פוסט מורטום' של קביעות חלוטות ועובדות ברורות". נטען כי כך למשל, משך כחצי שנה, נמנעו ילדי המנוחה להגיש תצהירים ולא בחלו בשימוש במכרים שונים בעלי השפעה – לרבות שופט בדימוס, עד אשר בית המשפט המחוזי קבע שהתערבותו אסורה. עוד נטען כי ההתנגדות הוגשה בשיהוי וללא תצהיר, הנתבעים המחזיקים בנכסי המקרקעין וצברו חובות, הקשו על ניהול העִזבון מול מנהלת העִזבון הזמנית, לא קיימו אחר החלטות בית המשפט – וכן טענות נוספות.

12. ב"כ היועמ"ש, אשר היה צד לכל ההליכים והדיונים, טען כי הצוואה עומדת בהוראות חוק הירושה התשכ"ה-1965, כי הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם וכי הייתה השפעה בלתי הוגנת. עוד נטען כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת מועד עריכת הצוואה ויש להכיל את הוראת סעיף 35 בחוק הירושה התשכ"ה-1965.

נטען כי העדים לצוואה העידו שניהם כי הצוואה הוקראה למנוחה, ויש למלא אחר עִקרון כיבוד רצון המת.

נטען כי הצוואה מקימה הקדש ציבורי. ב"כ היועמ"ש חזר והדגיש כי בצוואה התקיימו כל הדרישות הצורניות הנדרשות בצוואה בפני עדים. עוד נטען כי צוואה שהתקיימו בה דרישות צורניות, חזקה שהיא תקפה - והנטל להוכיח אחרת הוא על הטוען לכך.

ביחס לטענה בדְבר השפעה בלתי הוגנת, נטען כי המנוחה הייתה עצמאית הן מהפן הפיזי והן מהפן השכלי-הכרתי, ולא הייתה תלויה באדם אחר או בזוכים. עוד נטען כי המנוחה לא הייתה מנותקת מאחרים. לאור זאת, נטען כי לא התקיימו המבחנים שנקבעו בפסק דין בעניין דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פד"י נב(2) 813 לשם הקביעה כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. עוד נכתב בהקשר זה כי עורכי-הדין אליהם מייחסים הנתבעים את התְלות לא היו הזוכים על פי הצוואה, ולא הורם נטל כי הם נהנים על פי הצוואה בכל אופן שהוא. כך גם ביחס לטענה כי מי מאחֵי המנוחה השפיע עליה השפעה בלתי הוגנת – נטען כי הדבר לא הוכח והם לא הוזמנו לעדות בעניין זה.

ב"כ היועמ"ש ציין כי העדויות והראיות תומכות בכך שהמנוחה יכלה להפעיל שיקול דעת ולהבחין בטיבה של צוואה, וטענות ילדי המנוחה הן טענות בעלמא. כך גם לגבי הטענות בדְבר אי-כשירות המנוחה. ב"כ היועמ"ש ציין כי לא התבקש מינוי מומחה לשאלת הכשירות ולא הובאה כל הוכחה המטילה ספק בכשירות המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. עוד נטען כי עדויות העדים שהובאו לא תמכו בטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה, ולראיה – הנתבעים עצמם הפנו להסכמים ומסמכים עליהם חתמה המנוחה. משהייתה כשרה לחתום על הסכמי פשרה בינה ובין ילדיה, וגם הסכם מיום 22.02.1996 שבוטל – חזקה כי לגישתם למעשה הייתה המנוחה כשירה גם לחתום על צוואה שנערכה כשנה ו-3 חודשים קודם לכן.

בהתייחס לסעיף 35 לחוק הירושה, נכתב כי מאחר והזוכים על פי הצוואה לא היו מעורבים בעריכת הצוואה, אין רלוונטיות לתחולתו של סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965.

ב"כ היועמ"ש הוסיף וטען כי יחסי המנוחה עם ילדיה אינם תומכים בטענתם כי רצונה היה להעניק להם מרכושה לאחר פטירתה. מהמסמכים שהוגשו עלתה תמונה של יחסים מורכבים, וסכסוכים שנידונו בערכאות משפטיות. בין היתר, ה"פ 343/94 מחוזי חיפה, תשנ"ד/ 140/3 בית הדין האזורי לעבודה בחיפה – בהליכים אלו תיארה המנוחה בתצהיר מיום 10.10.1994 כיצד ילדיה מנסים לנשלהּ. הליך נוסף שהוזכר הוא תשנ"א/104 בית הדין האזורי לעבודה, שם נפסק כי אבי הנתבעים וילדי המנוחה נהגו להכותהּ.

הליך אחר אליו הפנה ב"כ היועמ"ש ת"א 12342/94 בית משפט השלום בחיפה – תביעה לפירוק שיתוף בין המנוחה ובין ילדיה. עוד אוזכר תמ"ש 15391/98 בית המשפט לענייני משפחה בחיפה – עניינו היה מינוי אפוטרופוס לאחר ששקעה בתרדמת, שם תואר סכסוך בין המנוחה ובין ילדיה, ולבסוף הפנה ב"כ היועמ"ש לת"ע 1648/94 והליך ב"ז 570/96 מחוזי חיפה, ופסק הדין שניתן שם ביום 14.11.1999 שם נכתב כי ילדי המנוחה ניסו לנשלה מעִזבון בעלה ז"ל. עוד הפנה ב"כ היועמ"ש לתצהיר שהוגש שם ואשר נערך 4 שנים לאחר עריכת הצוואה, ובחודש שקדם למועד בו שקעה המנוחה בתרדמת. באותו תצהיר, פירטה המנוחה כי החליטה לתרום את רכושה לבית הכנסת ולהדיר את ילדיה מעִזבונהּ.

ביחס לזהות הזוכים, התבקש בית המשפט לאפשר לב"כ היועמ"ש להשלים טיעוניו לעניין זהות הזוכה – עמותת "היכל רגינה" (נתבע 15), וזאת מאחר והתברר כי העמותה נמחקה מסֵפֶר העמותות ונציגיה לא התייצבו לדיונים ועל-כן יש לראותם כמי שוויתרו על זכותם.

עוד נטען כי מאחר ויש לפרש את הצוואה לפי אומד דעתו של המצווה, לא ניתן ליתן צו ירושה על פי דין הכולל את ילדי המנוחה בגין המחצית שהונחלה לעמותה שנמחקה, שכן מתן צו ירושה שכזה לא יהיה תואם לרצון המצווה כפי שעולה מהצוואה ונסיבותיה – הדרת ילדי המנוחה מעִזבונהּ.

13. מנהלת העִזבון טענה כי כאשר בוחנים תוקפה של צוואה, עלינו להעמיד עצמנו במקומו של המצווה במועד הרלוונטי, ולבחון האִם קיימת עילה לסבור שהצוואה אינה משקפת רצונו. יש לבחון האִם הוראות הצוואה ניתנו עת שהמצווה היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה, הבין הבנה נכונה ואמיתית את המציאות וההוראות נכתבו ללא השפעה מצד ג'. לאור כך, נטען כי הטענה הכללית כי הוראות הצוואה אינן סבירות, מאחר והמנוחה הורישה עיזבונה לבתי כנסת ולא לילדיה - אינה עילה בפני עצמה לביטול הצוואה. נטען כי טענה זו יכולה הייתה להישמע אם הייתה נטענת טענה כנגד כָשרות המנוחה, אלא שילדי המנוחה לא הציגו מסמך רפואי התומך בטענה.

נטען כי במועד הרלוונטי לעריכת הצוואה, ילדי המנוחה, שניהלו הליכים משפטיים כנגד המנוחה, לא טענו כנגד כשרותה שם. עוד נטען המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין ולא הוגשה לגביה בקשה למינוי אפוטרופוס אלא רק לאחר הפגיעה המוחית שאירעה כ-4 שנים לאחר מועד עריכת הצוואה. נטען כי גם בתי המשפט השונים בהם התנהלו ההליכים בין המנוחה ובין ילדיה, עורכי הדין שייצגו אותה שם, את בעלה המנוח, את ילדיה וגם העובדים הסוציאליים שהיו מעורבים בהליכים שם, ומותבים בבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי וגם בבית הדין האזורי לעבודה, ששמעו את דבריה ועדותה והתרשמו ממנה באופן אישי – לא סברו שיש פגם במצבה הקוגניטיבי של המנוחה. נטען כי יש לדחות את הטענה שמעצם ההדרה יש לגזור את היעדר הכשרות.

בהקשר של נסיבות עריכת הצוואה, נטען כי צוואת המנוחה נחתמה ביום 13.11.1994, כחודש לאחר שילדי המנוחה הגישו התנגדותם לכלול את המנוחה כיורשת על פי דין בעִזבון אביהם בטענה כי המנוחה היא זו שגרמה למותו, מיררה את חייו והייתה פרודה ממנו שנים קודם לפטירתו. נטען כי במקביל, באותו מועד, עתרו ילדי המנוחה בתביעה לשלילת קִצבת השארים לה הייתה זכאית המנוחה מקִצבת בעלה, בהליך ה"פ 343/94, ובהליך שם הגישה המנוחה כתב הגנה עם תצהיר נושא תאריך 10.10.1994 שם תיארה כי ילדיה מנסים לנשלה.

צוין גם כי הצוואה נערכה מספר חודשים לאחר שהגישה המנוחה, כנגד ילדיה, תביעה לפירוק שיתוף בנכסי עִזבון בעלה ושם תיארה שוב את מערכת היחסים האלימה והתנכלויות שהיא חווה מצד ילדיה שאינם מאפשרים לה מגורים בדירתה. נטען כי טענות המנוחה והתיאורים שם, נטענו מדם לבה של המנוחה וכי מפִסקי הדין שניתנו עולה תמונה קשה ומזעזעת ביחס להתנהגותם של בעלה המנוח וילדיה כלפי המנוחה.

מנהלת העִזבון הדגישה כי אין מדובר בניתוח בדיעבד אלא בפסקי דין והחלטות שניתנו לאחר שנשמעה עדות המנוחה עצמה בזמן אמת. העדויות הצביעו על אלימות קשה ומתמשכת, שלילת קורת-גג, איומים ברצח כלפי המנוחה וכלפי מי שביקש לסייע לה וגם חסימת אפשרותה לפנות לגורמי משטרה ולגורמי רווחה.

נטען כי הדבר היחיד שהמנוחה פיללה לו הייתה להתגורר באחת מדירותיה ללא חשש מילדיה, והמנוחה לא זכתה לכך עד יומה האחרון. נטען כי לאור כך, הרי שלא ברורה הטענה כי הדרתה של המנוחה את ילדיה מעִזבונה מצביעה על חוסר כשרותהּ.

מנהלת העִיזבון טענה כי הוראות הצוואה ברורות, ישנה התאמה בין ההוראות הפוזיטיביות שבצוואה ובין ההוראות המדירות את ילדיה והכוללות גם הוראה כי הללו לא ינכחו בהלווייתה ובאָזכרותיה, ומדובר בהוראות המחזקות זו את זו ומבטאות בצורה החלטית את רצונה של המנוחה שילדיה לא יירשו מעִזבונה.

עוד נטען כי גם שנים לאחר עריכת הצוואה חזרה המנוחה על דברים דומים. מנהלת העִזבון הפנתה לתצהיר המנוחה מיום 01.02.1998 שהוגש בהליך ב"ז 570/96 שם הצהירה "אבל מאחר והילדים שלי מתנהגים כלפי ברשעות וברמאות, אז אני החלטתי שאני גם לא אעביר להם את רכושי לכשאמות, אלא אתרום הכל לבית הכנסת, שכן לא מגיע להם לאור מעשיהם שום דבר". נטען שהתצהיר מבסס את העובדה שהמנווחה ידעה והבינה משמעותה של צוואה, ידעה היקף רכושה ורצתה להדיר ילדיה מעִזבונה.

בהתייחס לטענה כי הצוואה נכתבה בשל השפעה בלתי הוגנת, טענה מנהלת העִזבון כי יש לדחותהּ. נטען כי מדובר בטענה חסרת היגיון וכי עו"ד נשר או מי מבני משפחתו לא זוכה על פי הצוואה, לא הוכח קשר בין עו"ד נשר ובין מי מהזוכים בצוואה, לא הוכח כי לעו"ד נשר היה אינטרס כי המנוחה תצווה רכושה לזוכים על פי הצוואה, והסכמי שכר הטִרחה בין עו"ד נשר ובין המנוחה נחתמו - הראשון לפני עריכת הצוואה, והשני במועד עריכת הצוואה. על פי ההסכם המאוחר, לעו"ד נשר הייתה זכות לגבות שכרו מנכסי המנוחה ללא תלות בזהות יורשיה על-ידי מימוש משכון, ועל-כן, עו"ד נשר אדיש לזהות יורשי המנוחה. נכתב כי לאור היקף העבודה וחוסר יכולתה של המנוחה לשלם שכרו, אין זה תמוה כי נרשם משכון. עוד הוסבר כי חוסר הדיוק בשמות הזוכים שהביא להליך משפטי ארוך ונפרד, ודאי לא היטיב עם עו"ד נשר ועל-כן לא ברורה הטענה בעניין זה.

בבחינת למעלה מן הצורך, מנהלת העִזבון טענה כי לא התקיימו המבחנים המעידים על השפעה בלתי הוגנת כפי שנמצאו בפסיקה. בתמצית נטען כי המנוחה הייתה עצמאית, ולראייה ניהלה הליכים משפטיים, לא נזקקה לסיוע הזולת, לא הייתה מנותקת מסביבתה ונסיבות עריכת הצוואה מעידות כי נערכה בצורה ספונטנית. ביחס לטענה כי אחות המנוחה, גב' ר.כ., השפיעה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת – הרי שמדובר במי שאינה זוכה או נהנית בעקיפין או במישרין מעִזבון המנוחה, ועל כן לא חל בעניין זה סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"א-1965.

אשר לטענה לפגמים בצוואה, נטען כי העדים העידו שהצוואה הוקראה למנוחה, והדבר תואם את הוראות הפסיקה מקום בו המצווה ידעה את השפה העברית. נטען כי מהעדויות עלה כי המנוחה הכירה את בית הכנסת על שם "כדורי" וגם את בית הכנסת "היכל רגינה", והעובדה שלא ידעה לקרוא להם בשמם המלא אינה מעידה על היעדר גמירות דעת.

בית המשפט התבקש לדחות את ההתנגדות. מנהלת העִזבון הדגישה כי בהתאם להלכה הפסוקה, יש למלא אחר הוראת ההדרה גם אם לא ברורה זהותו של הזוכה.

דיון והכרעה:

14. לא ניתן להכריע במחלוקות כאן מבלי שראשית תונח התמונה הנוגעת למערכת היחסים בין המנוחה ובין ילדיה - נתבעים 1-14, כפי שעלתה מראיות, ממסמכים, מעדויות ומפסקי דין חלוטים שהוגשו. מדובר באסופה רבה של הליכים משפטים, עדויות שהוגשו וניתנו שם, תצהירים, החלטות חלוטות ופסקי דין חלוטים.

15. התמונה היא תמונה של מערכת יחסים עכורה, מורכבת ואלימה. ילדי המנוחה התכחשו לה, חפצו ברעתה ובסיבלה. בשל כך, חרף כי בבעלות המנוחה היו זכויות בנכסי מקרקעין ובהם דירות מגורים, המנוחה נאלצה להתגורר בחדרי מדרגות או בחדרון שגודלו כ-10 מטרים ללא מקלחת, ושאינו ראוי למגורי אדם (חלק מחנות למכירת ירקות).

בתמצית אפנה לפסק הדין שניתן בביה"ד האזורי לעבודה, במועד המאוחר למועד עריכת הצוואה, בהליך תשנ"ה 105/0 וניתן ביום 23.04.1998. בראש פסק הדין נכתב (ההדגשות שלי):

"זוהי תביעה לתשלום קצבת שארים. עובדות המקרה, כפי שהתגלו לנו מהעדויות ששמענו בבית הדין גרמו לנו לצער רב ולזעזוע וקשה להשלים עם המצב המחריד שבו חיה התובעת".

16. בהמשך פסק הדין שם, נכתב (ההדגשות שלי):

"בחיי בני הזוג לא שררה השלווה, אלא אלימות. המנוח היה מכה בקביעות את התובעת, למרות הילדים הרבים שנולדו להם. כתוצאה מהמכות הללו, התובעת החלה לברוח מהבית. התובעת הגישה גם תלונות למשטרה, אשר לא טופלו, למרות שנפתחו נגד המנוח תיקים פליליים אחדים... יתר על כן, לא רק המנוח נהג להכות את התובעת, אלא בשלב מסוים גם הילדים נהגו להצטרף אליו. לצערנו הרב, במהלך כל הדיונים בתיק זה, רק אחד הבנים של התובעת, ששמו כ.ד., נכח בדיונים, ושאר הילדים לא גילו כל עניין בגורלה של האם. יש לציין, כי לא רק התובעת הוכתה על-ידי ילדיה, אלא גם אחותה ששמה כ.ר., אשר ניסתה לסייע לתובעת בתקופות שברחה מביתה. לא רק הילדים 'לא אהבו את התובעת' אלא גם משפחת הבעל 'לא טמנה את ידה בצלחת'. בעת הלוויה של המנוח, התובעת הוכתה על-ידי אחיו ואחותו של המנוח, אשר האשימו אותה, כי 'רצחה אותו'. יש לציין, כי המנוח נפטר מדום לב בגיל 78. יתר על כן – כשהתובעת ביקשה לשבת 'שבעה' בבית המנוח ביחד עם ילדיה, אזי האחיות והאחים של המנוח היכו את התובעת והיא נאלצה לברוח משם. בפעמים הרבות שהתובעת ברחה מהבית, היא נהגה לישון בחדרי מדרגות של בתים, בבתי כנסת ולהסתובב ברחובות. ההיעדרויות שלה היו לעתים כשבוע ימים, אך מחוסר ברירה נהגה שוב לחזור לביתה, עד לפעם הבאה שהוכתה ושוב ברחה מהבית. בתקופות שהתובעת ישנה בחדרי מדרגות – אזי אחותה כ.ר. נהגה להביא לה אוכל. יש לציין כי התובעת הינה אישה פשוטה, חסרת כל השכלה מינימלית וחסרת מקצוע... בין התובעת לבין ילדיה מתנהלים כיום משפטים בבית המשפט המחוזי בחיפה ביחס לירושה, כאשר הילדים מנסים לנשל את חלקה בדירות הללו. הפעם האחרונה שבה התובעת נאלצה לעזוב את הבית הייתה בינואר 93, כאשר שוב הוכתה מכות קשות. הפעם איפשרה לה אחותה ר.כ. לישון בתוך חנות ירקות הנמצאת ברח' xxxx. התובעת התגוררה שם עד למותו של המנוח".

עוד תואר בפסק הדין שם כי לאחר פטירת המנוח ביום 12.10.1993, פנו ילדי המנוחה ללשכת הרווחה במכתב שמטרתו למנוע מהמנוחה לקבל את קִצבת השארים שהייתה זכאית המנוחה לקבל בשל פטירת אביהם. במכתב שם, נכתב כי המנוחה עזבה את הבית, לא ישבה שבעה על בעלה וקיים נתק מוחלט בינה ובין ילדיה. פסק הדין קבע כי יש להעדיף את עדות התובעת (המנוחה), וכי המנוחה עונה על ההגדרה "אלמנה" שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב ], התשנ"ה-1995 וזאת בניגוד לנִסיונם של ילדיה לשלול ממנה מעמד זה.

17. אפנה גם לפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בהליך ת"ע 1648/94 ב"ז 560/96. התובענה שם עניינה בבקשת ילדי המנוחה לשלול מהמנוחה את מעמדה כיורשת על פי דין בעִזבון בעלה המנוח. בפסק הדין שם, נכתב בין היתר, כי ילדי המנוחה:

"עותרים לנישולה של המשיבה (המנוחה, ה.ג.ע.) מחלקה בעיזבון בעלה המנוח בחסותו של בית המשפט".

נכתב שם גם כי החומר שהוגש לבית המשפט:

"..מצביע חד-משמעית על סכסוכים בין הילדים או חלקם לבין האימא... הייתי אומר כי זו הייתה עזות מצח להגיש מצד המבקשים את הבקשה הנוכחית (הבקשה הוגשה על-ידי 14 ילדיה של המשיבה והסעד שהתבקש הוא ביטול מינויה של הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס על המשיב, ע.ג.) ומוטב היה שלא להטריד את משרד העבודה ורשויות הרווחה שהוטרדו בבקשה זו, שלא היה לה מקום, זאת לאור ההיסטוריה".

18. ילדי המנוחה הרחיבו בתיאורים שנגעו לאירועים שאירעו עוד בעיראק בטרם עלתה המשפחה לישראל והרקע לנישואיי ההורים. ראו למשל עדות נתבע 9 בעמוד 65 שורות 10-20. לא מצאתי להרחיב טענות אלו. כך גם ביחס לטענות בדְבר נסיבות פטירתהּ של המנוחה, אשר כ-15 שנים טרם שהלכה לעולמה הייתה שרויה במצב תרדמת. אחות המנוחה טענה כי מדובר בחבלה בזדון וברקע נטען כי אוימה על-ידי מי ילדיה, ומצד ילדי המנוחה נטען כי האחות הרעילה את האֵם (יצוין כי הוצגה חוות דעת המכון לרפואה משפטית כי מדובר מדימום מוחי בשל מחלה ולא חבלה). כך או כך, נושאים אלו אינם רלוונטיים להליך שבפניי. לכן, פסק דין זה לא יכריע בגרסאות העובדתיות הנוגעות לנושאים אלו.

19. אציין כבר כעת כי מצאתי לנכון לדחות כל טענות המתנגדים וליתן צו לקיום הצוואה.

20. העיקרון המנחה את בתי המשפט בדונם במחלוקות הנוגעות למתן צו לקיום צוואה הוא כיבוד רצונו של המצווה. ראו ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469, 479 וגם ע"א 724/87 גולד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993); ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826 (1999); בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני, מיום 05.07.2012, סעיף 19 לפסה"ד וגם פסק דיני בהליך תע (חי') 57977-10-17 ה.ח. נ' ו.ח מיום 18.6.2020.

21. מדובר בצוואה שהתקיימו בה כל הדרישות הצורניות, ועל כן חזקה שהיא תקפה. משמעות הדבר כי הנטל להוכיח את הטענות מוטל על המתנגד למתן צו לקיומה של הצוואה. ראו בהקשר זה, בין היתר: ע"א 587/85 שטרק נ' מדינת ישראל פד"י מ"א(3) 227, 233; ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פד"י כב (2) 138 (20.6.68), 140; ע"א 4377/04 גל גורן-הולצברג נ' אביבה מירז פ"ד סב(2) 661 מיום 22.07.2007; ע"א 11324/04 רבקה מנשה נ' אלישע מרכוס מיום 04.06.07; ע"א 733/88 אהרוניאן ואח' נ' אלישקה, מה (5) 705, 709 וגם ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פ"ד לט(4) 639, 643 שם:

"הלכה פסוקה בידינו, כי 'צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה... והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקתה עומדת, והטוען שיש לקיימה - עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא' (ע"א 869/75 [2] הנ"ל, בעמ' 102; ע"א 464/77 [4], בעמ' 20). נטל ההוכחה המוטל על המבקש אנו רק לעניין אמיתותה של הצוואה אלא גם לעניין גמירות דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו".

22. משמעות הדבר כי הנטל להוכיח את הטענות הוא על הנתבעים 1-14 ובנטל זה לא עמדו.

23. אשר לטענה כי נפלו פגמים בצוואה, סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי בצד הדרישה למלא בדווקנות אחר תנאים צורניים לעריכת צוואה, לבית המשפט סמכות לרפא פגמים צורניים שנפלו בצוואה. הסעיף קובע שני תנאים לריפוי פגם שנפל בצוואה, אם נפל. הראשון כי התקיימו מרכיבי יסוד בצוואה – מרכיבים שהם תנאי בלעדיו אין להיותו של המסמך "צוואה", והשני כי הוּכח שהצוואה משקפת את רצון המצווה.

וזו לשון סעיף 25 לחוק הירשוה, התשכ"ה-1965:

"(א)  התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור

(ב)  בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

(1)   בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

(2)   בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

(3)   בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;

(4)  בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

מלשון הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 עולה כי במקרה כאן הרי שמדובר בצוואה בעדים שהתקיימו בה כל מרכיבי היסוד שהם תנאי שבלעדיו אין היותו של המסמך "צוואה". הצוואה בכתב והובאה בפני שני עדים.

ראו עדות העדה לצוואה, גב' עדינה לוי בעמוד 75 שורות 16-21:

"ש. בדרך כלל כשאדם חותם על צוואה הוא בא פעם או פעמיים, הוא בא פעם ראשונה ואומר מה שהוא רוצה ואז חותם או אומר מה שהוא רוצה, הולך ואז בא לחתום?

ת. אני משמשת מזכירה במשרד, אני לא יושבת עם לקוחות. במקרה הזה עו"ד נשר קרא לי, הקריא לה את הצוואה והסביר לה מה כתוב שם.

ש. הוא הסביר את הצוואה בנוכחותך?

ת. נכון, הוא הקריא לה אותה".

וגם בעמוד 77 שורות 15-17:

"ש. את יודעת אם היא הכתיבה לעו"ד נפתלי את הצוואה במקום?

ת. אני זוכרת שקראו לי לחדר ועו"ד נשר הקריא לה משהו והיא חתמה ואני חתמתי באותו מעמד".

גם העד לצוואה הנוסף, עו"ד נפתלי נשר, העיד דברים דומים בעמוד 85 שורות 4-8:

"ש. למעשה היא אמרה מה היא רוצה להוריש וערכתם את הצוואה?

ת. באותו מועד ערכנו, החתמנו ואימתנו צוואה.

ש. הקראתם לה?

ת. כן, והיא הבינה על מה היא חותמת. כמו שאמרתי, אני לא מכיר את בתי הכנסת. שאלתי אותה פעם-אחר-פעם אם היא מכירה את בתי הכנסת".

24. על כן, ובהמשך להוראה שבסעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, גם אם יימצאו פגמים בצוואה, הרי שניתן להורות על קיומה של הצוואה, על אף אותם פגמים - באם היא משקפת את רצונה הפנימי, החופשי והאמיתי של המצווה.

25. אציין כבר כעת כי, כמפורט להלן, מצאתי כי הצוואה משקפת את רצונה הפנימי, החופשי והאמיתי של המנוחה. לא זו אף זו אלא שבצוואה אין פגמים שאינם ניתנים להשלמה או בכלל. למעשה, למעט טענה בעלמא, לא הוכח כי בצוואה פגמים בגינם יש לדחות בקשה לקיומה: לא פגמים צורניים ולא פגמים אחרים.

טענת נתבעים 1-14 בדְבר שינוי השם אין בה לשנות מאחר ועלה מהמסמכים כי זמן רב טרם החתימה על הצוואה הן המנוחה והן ילדיה עשו שימוש בשם "פ'", כשמה הפרטי של המנוחה. ראו גם עדות העד לצוואה, עו"ד נשר בעמוד 90 שורות 9-11:

"ש כשהיא חתמת בפניך, בדקת את תעודת הזיהוי שלה?

ת. מתאר לעצמי שכן. היום לא זוכר אם באותו רגע בדקתי, אני מניח שאני תמיד עושה זאת וכך גם בפעם הזאת".

אשר לטענה כי הצוואה נעדרת ספרת הביקורת של תעודת הזהות של המנוחה – איני סבורה שמדובר בפגם צורני או בפגם שיש בו להביא לבטלות הצוואה, להבדיל מטעות סופר. לא זו אף זו אלא שמקובלת עלי העמדה כפי שהובאה על-ידי התובעת, כי במועד הרלוונטי לעריכת הצוואה, 13.11.1994, לא היה נהוג לציין את ספרת הביקורת. מדובר בידיעה שיפוטית של נושא זה. מה גם, שבמקרה כאן, אין מחלוקת בדְבר זהות המצווה.

אשר לטענה כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, ולא נכתב בצוואה כי הוקראה לה, הרי שאין מדובר בפגם הפוגע בתוקפה של צוואה. כפי שעולה מעדות העדים לצוואה שהובאה לעיל בסעיף 23 הצוואה הוקראה למנוחה. על כן, היעדר הערה על גבי הצוואה כי הצוואה הוקראה למנוחה, אינו פגם שיש בו להביא לדחיית התובענה למתן צו לקיום הצוואה והוא ניתן לתיקון. כך גם בהתייחס לטענה כי זהות הזוכים אינה חד-משמעית. אמנם אכן זהות הזוכים לא הייתה ברורה דיה והיה צורך באיתורם וכך נעשה, והפגם תוקן.

כידוע, השלמת זהות זוכה אשר תיאורו אינו שלם - היא בסמכות בית המשפט כמפורט בסעיפים 32 ו-54 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. לשון סעיפים אלו ברורה ומעידה על כי פגם בתיאור זוכה, אין בו לפגוע בתוקפה של הצוואה. ואלו הוראות סעיף 32 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965:

"נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א"

לא זו אף זו אלא שהוראת סעיף 33 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, מלמדך כי גם אם אין אפשרות לזהות את הזוכה, אין מדובר בפגם המונע מתן צו לקיומה של הצוואה כולה אלא בבטלות הוראה הספציפית.

26. כך או כך, זהות הזוכים על פי הצוואה כאן התבררה והוכרעה: התובעת והנתבעת 15. ראו החלטתי מיום 31.07.2018 שם נקבעה התובעת כזוכה והחלטתי מיום 11.02.2019, שם לבקשת נתבעים 1-14 נקבעה נתבעת 15 כזוכה הנוספת (לא ידוע האִם נתבעים 1-14 שביקשו להכריז על נתבעת 15 כזוכה הנוספת, ידעו כי העמותה נמחקה. במידת הצורך הדברים ייבחנו בהליך המתאים).

27. על כן, אני דוחה את טענת נתבעים 1-14 כי יש לדחות את התובענה למתן צו קיום לצוואה בשל פגמים בצוואה.

28. למעלה מן הדרוש אוסיף כי לגופה של צוואה, התרשמתי כי מדובר בצוואה שמשקפת רצון פנימי, חופשי ואמיתי של המנוחה, ועל כן גם אם היו נופלים פגמים בעריכתהּ – הרי שניתן היה לתקנם כפי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה התשכ"ה-1965.

29. בהתייחס לרצון המנוחה או העדר גמירות דעת, אוסיף ואפרט. עסקינן בהוראות צוואה פשוטות, חד-משמעיות ושאינן מורכבות.

העדים לצוואה העידו כי הצוואה הוקראה למנוחה (ראו עמוד 74 שורות 34-35 ועמוד 75 שורות 1-4, עמוד 76 שורות 8-31, עמוד 84 שורות 12-14 וגם עמוד 90 שורות 12-14).

על העובדה שהמנוחה דיברה את השפה העברית אין חולק. לראייה, התצהירים וההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המנוחה ובין ילדיה, בהם התנהלה המנוחה בשפה העברית, לרבות עדותה שם ובהליכים משפטיים אחרים (למשל המ' 9767/94 השופט דר, דיון מיום 27.07.1994 בסעד זמני חקירתה הנגדית של המנוחה ועדותה בהליך אז 966/94, מחוזי חיפה). ואפילו המסמכים עליהם החתימו ילדי המנוחה את המנוחה, בעת נִסיונם לשנות מהוראות הצוואה. הדברים עולים מההחלטות ופסקי הדין. ראו למשל כתב תביעה שנרשם עליו בכתב יד "זה עלה לשופט גלובינסקי ע"י סיגל שזה אמר לה להחזיר לי את זה". בתביעה שם, עתרו נתבעים 1-14 ליתן צו המצהיר כי הצוואה מושא ההליך כאן בטלה. ראו נספח 16 לתצהיר נתבע 13 מת/4. עוד ראו הסכם מיום 17.09.1996 (צורף לתצהיר נתבע 13 סומן נספח 4) וגם לתצהיר נתבע 4 (סומן נספח ד מת/5, וגם נספחים ה-ו למת/5 הנ"ל) ועוד. ראו גם תצהיר עו"ד נפתלי נשר ת/5, נספח 5 תצהיר נתבע 13, ועוד מסמכים רבים שהוגשו וכולם עוסקים בנִסיון נתבעים 1-14 או מי מהם לשנות מהוראות הצוואה - ראו גם פרוטוקול דיון ב"ז 1224/94 בפני השופט פיזם בבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 02.01.1995 (מועד המאוחר לחתימה על הצוואה) . נספח 1 לתצהיר נתבע 13 מת/4 וגם נספח י לתצהיר מת/5, הסכם שהוגש לבית המשפט המחוזי, השופט נאמן ביום 03.03.1995 ועוד.

יוער כי גם לאחר שהמנוחה שקעה בתרדמת (כאמור המנוחה שקעה בתרדמת משך כ-15 שנים טרם פטירתה), לא פסקו הנִסיונות של נתבעים 1-14 א מי מהם לשנות מהצוואה או להביא לביטולהּ. כך למשל, אחד מילדי המנוחה הגיש תלונה למשטרה בדְבר זיוף הצוואה. בעקבות אותה תלונה, בתיאום עם עו"ד נשר, הצוואה נמסרה לבדיקה במחלקה לזיהוי פלילי. לאחר בדיקה זו נסגרה התלונה מחוסר אשמה. ראו אישור מהמשטרה מיום 25.05.2003 ותצהיר עו"ד נפתלי נשר ת/5. ראו גם חוות דעת לעניין זיהוי החתימה על גבי צוואות שצירפו הנתבעים ושהוכנו עוד בשנת 2003 לבקשת נתבעים 4 ו-13, נספח ח לתצהיר נתבע 4 מת/5, וגם עדות נתבע 9 בעמוד 76 שורות 19 ואילך ועוד.

30. זאת ועוד, המנוחה הביעה רצון זהה להוראות הצוואה בעתות אחרות. אפנה לתצהיר המנוחה מיום 01.02.1998 אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בהליך בו ביקשו ילדי המנוחה לנסות ולהדיר את המנוחה מעִזבון אביהם. בתצהיר שם, בהליך ב"ז 570/96 הצהירה המנוחה כי:

"אבל מאחר והילדים שלי מתנהגים כלפי ברשעות וברמאות, אז אני החלטתי שאני גם לא אעביר להם את רכושי לכשאמות, אלא אתרום הכל לבית הכנסת, שכן לא מגיע להם לאור מעשיהם שום דבר".

ללמדך, שרצון המנוחה שם 4 שנים לאחר עריכת הצוואה היה זהה.

31. אפנה גם לפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, בהליך תשנ"ה 105/0 שניתן ביום 23.04.1998 (3.5 שנים לאחר מועד עריכת הצוואה) שם צויין כי המנוחה נהגה ללון בבתי כנסת לאחר שגורשה על ידי בעלה וילדיה מביתה ולא היה לה היכן להתגורר. ראו הציטוט לעיל בסעיף 16.

32. עוד אפנה לרקע לעריכת אותו תצהיר, התחייבות ילדי המנוחה לאפשר למנוחה לגור באחת מדירותיה אם תשנה את הוראות הצוואה. נִסיונות אחרים של ילדי המנוחה להביא את המנוחה לשנות מהוראות צוואתה כשלו – דבר המעיד על רצונה האיתן והברור של המנוחה, כפי שהובא בצוואתה (ראו כפי שחלקם אוזכר לעיל).

33. נוסף על כך, הוראות הצוואה תואמות את נסיבות חייה הקשות של המנוחה ואת הקשר אלים והקשה בינה ובין ילדיה. הצוואה נחתמה כחודש לאחר שילדיה פעלו על מנת לנשלה מעִזבון אביהם ועתרו כי לא תוכר כיורשת על פי דין בעיזבון בעלה; וגם לאחר שילדיה עתרו בתביעה לשלילת קִצבת השארים לה הייתה זכאית המנוחה מקִצבת בעלה, בהליך ה"פ 343/94. בהליך שם הגישה המנוחה כתב הגנה עם תצהיר נושא תאריך 10.10.1994, בו הצהירה:

"ילדיי איני מוכנים ליתן לי לחיות את שארית חיי, בתנאים נורמליים, והם מנסים לנשל אותי מהרכוש המגיע לי, ולא אכפת להם כלל שאני נאלצת להתגורר בתנאים לא תנאים ולהגיע עד חרפת רעב כמעט".

הצוואה נערכה מספר חודשים לאחר שהגישה המנוחה, כנגד ילדיה, תביעה לפירוק שיתוף בנִכסי עִזבון בעלה. בתביעה שם טענה המנוחה כי:

"מאז פטירתו של המנוח ז"ל, סובלת התובעת מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד ילדיה ומחד, חמישה מאחיו ואחיותיו של בעלה המנוח, אשר מאיימים אליה, מקללים ומכים אותה ואת מי שנחלץ לעזרתה ואינם מאפשרים לה להיכנס לדירה שברח' xxxx. התובעת אינה יכולה להיכנס גם לשתי הדירות האחרות, שכן הדירה ברח' xxxx תפוסה על ידי הבית י' – הנתבעת 4 – והדירה ברח' xxxx תפוסה על-ידי הבת ז' – הנתבעת 2. שתי הבנות אינן מאפשרות לאמן להיכנס לדירות וכאשר התובעת ניסתה לעשות כן, הן היכו אותה ולקחו לה את מפתחות הדירה" (הטעויות במקור).

34. על כן, ניתן לקבוע גם מנוסח הוראות הצוואה ותוכנן, שאינו מורכב וזהה לרצון שהביעה המנוחה במועד אחר, וגם מנסיבות חייה הקשות והאומללות של המנוחה - כי לא מדובר במי שצוואתו אינה משקפת רצון חופשי ואמיתי.

35. אשר לטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה, עילה זו בסיסה בהוראת סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הקובע:

"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

36. בבע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, עמוד 6 לפסה"ד מיום 11.6.17 נאמר, בין היתר, כי "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו...לא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות".

בפסיקה התגבשו שלושה כללים מנחים לבחינת תחולת הסעיף הנ"ל ופרשנות צירוף המילים "להבחין בטיבה של צוואה": הראשון, בחינת מודעות המצווה לכך שהוא עורך צוואה, השני, ידיעת המצווה היקף רכושו וזהות יורשיו על פי דין והשלישי, בחינת מודעות המצווה לתוצאות הוראות הצוואה הנערכת-על יורשיו. ראו: ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, מא(4) 454, 458 (15.11.1987) ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' רינה מרום, מט(1) 318, 326 ואילך.

נפסק כי בעת עריכת הצוואה, על המצווה להיות בדעה צלולה, לפרש נכונה וללא לחצים, תעתועי דִמיון או מחשבות שווא את המציאות. ראו: עניין מרום לעיל שאִזכר בהסכמה את ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705, 715-716, וכן בעמוד 729 וגם דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813 (22.06.1998).

37. דרך המלך להוכחת טענה זו מקומה בחוות דעת של מומחה רפואי. חוות דעת שכזו לא הונחה בפניי. בהיעדר חוות דעת ניתן לפנות לעדויות ולראיות שהוגשו. אלא שלמעט טענה בעלמא, לא הובאה כל ראיה המעידה על היעדר כשרות קוגניטיבית להבחין בטיבה של צוואה – אם במועד עריכתהּ ואם בכלל.

ודוק, מדובר בצוואה שנחתמה כחודש ימים לאחר שילדי המנוחה פנו לבית המשפט וביקשו כי תודר מעִיזבון אביהם המנוח, וגם פנו לגורמי הרווחה על-מנת לשלול מהמנוחה את מענק הפטירה וקִצבת השארים המשולמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי. התנהלו הליכים משפטיים רבים בין המנוחה ובין ילדיה בנוגע למחלוקות אלו וגם בנוגע להחזקת הדירות שנכללו בעִזבון או פירוק השיתוף בהן.

בהליכים משפטים אלו, שהתנהלו לפני עריכת הצוואה, במועד עריכת הצוואה ולאחר מועד עריכת הצוואה, חתמה המנוחה על תצהירים שהוגשו באותם הליכים, נתנה עדות, נחקרה, הופיעה בבית המשפט, הייתה בקשר עם גורמי רווחה ועם עורכי הדין שייצגו באותם הליכים – באף אחד מהמקרים, לא הועלתה כל טענה בעניין כשרות המנוחה או לקות קוגניטיבית כזו או אחרת, להבדיל מהיעדר השכלה.

38. על כן, אני דוחה את הטענה כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה.

39. גם טענת ילדי המנוחה כי המנוחה ביטלה את הצוואה - דינהּ דחיה. הן מאחר והטענה נזנחה בסיכומיהם והן מאחר והדרך לבטל צוואה קבועה בסעיף 36 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. זו לשונו:

(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.

(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".

40. היינו, צוואה ניתנת לביטול על ידי ביטול מפורש שיעשה באחת מארבעת הצורות לעריכת צוואה או על ידי השמדתה או על ידי עריכת צוואה הסותרת הוראות צוואה מוקדמת. ראו דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני מיום 22.03.2005 עמוד 661 ואילך:

"נמצא כי ביטול צוואה יכול להיעשות באחת הדרכים האלה: ביטולה במפורש, באחת הצורות לעשיית צוואה; ביטול הצוואה על-ידי השמדתה; ביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה. הדיבר "באחת הצורות לעשיית צוואה" מתייחס לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק, הלוא הן צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה. ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה".

פסה"ד מפנה בהסכמה לדברי השופט ברק בבע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469.

אשר לנטל, הוא מוטל כמפורט לעיל על כתפי נתבעים 1-14. ראו שילה פירוש לחוק הירושה - כרך ג', 59-58 (2002) שם נכתב בין היתר:

"כאשר המבקש מצליח להוכיח את קיום הצוואה ואת תוכנה...הנטל עובר למתנגד לקיום הצוואה. אחת הטענות האפשריות והשכיחות היא טענה שהמצווה ביטל את צוואתו. הטוען טענת ביטול עליו הראיה, והמבקש את קיום הצוואה איננו חייב להוכיח שהמצווה לא ביטל את צוואתו. חזקה שהצוואה לא שונתה לפני מותו של המוריש וכל מי שטוען שהיא כן שונתה, עליו הראייה".

41. בנטל זה לא עמדו התובעים.

בהליכים שבפניי הכחישו ילדי המנוחה כי נהגו כלפי המנוחה באלימות וטענו כי בכל מקרה, ברבות השנים, שב השלום לשרור ביחסים ביניהם ובין המנוחה. על בסיס טענה זו ביקשו נתבעים 1-14 כי יקבע שהמנוחה ביטלה צוואתה במסגרת הסכמים שונים עליהם חתמה במועד המאוחר לצוואה (אעיר כי טענתם שהסכמים אלו תקפים, ממילא מאיינת ומרוקנת מתוכן את טענתם כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של צוואה – טענה שנדחתה לגופה, כמפורט לעיל).

42. אלא שהנתבעים לא השכילו להצביע על מסמך המעיד על ביטול הצוואה כפי הוראות סעיף 36, התשכ"ה-1965. אין מחלוקת כי הצוואה לא הושמדה, לא הוצגה צוואה אחרת המאוחרת לצוואה שקיומה מבוקש בפניי – אם על ידי צוואה מבטלת את הצוואה מושא ההליך ואם כל צוואה אחרת.

בסיכומיהם, טענתם זו התחלפה בטענה להיעדר גמירות דעת לאור תוכן הסכמי הפשרה שהוצגו. נתבעים 1-14 טענו שם כי "היעדר גמירות הדעת בא לידי ביטוי גם במסמכים שונים עליהם חתמה המנוחה ועל פיהם יושרו כל ההדורים עם ילדיה". אלא שמהמסמכים, העדויות והראיות שהוגשו עלתה תמונה הפוכה. למעשה הוכח, חד-משמעית, כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה הפנימי, החופשי והאמיתי – הכל כפי שפרטתי לעיל בסעיף 30.

43. אשר לטענה כי הצוואה סתומה או לא ניתן להבין את כוונת המנוחה. כפי שצוין וצוטט לעיל, הוראות הצוואה פשוטות, ברורות וחד-משמעיות. מדובר בצוואה שמתפרסת על פני כחצי עמוד, אשר קובעת הוראות חד-משמעיות בלשון פשוטה.

אי-הבהירות הנטענת ביחס לזוכים כאן, הוכרעה כפי סמכות בית המשפט בסעיף 32 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, בהחלטה מיום 31.07.2018.

למעלה מן הדרוש אציין כי הוראת סעיף 33 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, קובעת כי אם לא ניתן להבין מהוראת הצוואה למי ציווה המצווה, הרי שיש בכך להביא לביטול אותה הוראה ספציפית ולא לביטול הצוואה כולה (כל עוד נותרו הוראות הענקה בצוואה). על כן, במקרה שבו אחד הזוכים לא אותר או לא זוהה, אין בכך לפגוע בצוואה כולה או בהוראת ההדרה, המדירה את נתבעים 1-14. הוראה זו של המנוחה היא חד-משמעית. אפנה לסעיף 5 לצוואה בו ציוותה המנוחה "הנני מצווה כי לילדי לא יהיה כל חלק בעיזבוני".

44. אשר לטענה כי הצוואה נערכה בהשפעה בלתי הוגנה. טענה זו בסיסה בסעיף 30(א)(ב) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 הקובע:

(א) "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.

טענת נתבעים 1-14 היא כי מי שהשפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה הוא עו"ד אלון נשר או אחותה גב' ר.כ.. אודה כי לא ירדתי לסוף דעתם של הנתבעים בטענה זו. טענתם היא למעשה כי ההשפעה הבלתי הוגנת נועדה להדירם מצוואתהּ ולצוות עזבונהּ לעמותות כדי שיוקל לעו"ד נשר לגבות שכרו. טענה זו אין בה היגיון. לא הוכח כי קיים קשר בין עו"ד אלון נשר לבין הזוכים בצוואה, לא הוכח כי קיים אינטרס לעו"ד נשר כי המנוחה תצווה רכושה דווקא לזוכים שפורטו בצוואה ולא ברור מדוע הוראות הצוואה מיטיבות עם עו"ד נשר. מה גם שתביעת החוב שהגיש עו"ד נשר למנהלת העִזבון הזמנית, נדחתה ביום 08.10.2018. ראו נספח 20.2 לתצהיר נתבע 13 מת/4. כך גם בהתייחס לאחות גב' ר.כ.

זאת ועוד, בחינת התנאים הקבועים בפסיקה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, כפי שפורטו בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פד"י נב(2) 813, מעלה כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת. בתמצית אפרט כי במבחן העצמאות, הרי שבמועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה עצמאית הן מהפן הפיזי והן מהפן השכלי-הכרתי. אפנה לפרוטוקול מיום 23.06.2019 שם העיד נתבע 13 בעמוד 88 שורה 4 כי "אמא גרה איפה שרצתה ואיפה שבחרה". נתבע 4 העיד כי כאשר נידונו תנאֵי הסכם אשר ביקשה המנוחה לחתום עם ילדיה, המנוחה היא זו שהכתיבה את התנאים. ראו עמוד 96 שורות 25-27. ראו גם נספח ב לתצהיר נתבע 4 מת/5, שם, כותב עו"ד נשר שייצג את המנוחה לעורך הדין של ילדי המנוחה, כי:

"בזמנו הסכימה מרשתנו, גב' פ.כ. להשהות את ההליכים המשפטיים כנגד ילדיה וזאת בהתערבות הרב פרץ ולאחר שילדיה נתנו את הבטחתם כשהם יסעדו את אמם, יעזרו לה מבחינה כספית וישכנו אותה בביתם...וכי ימשיכו להעביר לידי מדי חודש סך בשקלים ....דא עקא, שמרשיך אינם עומדים בהטחתם ולפיכך עומדת מרשתנו על המשך ההליכים נגדם".

מה גם שמדובר במי שניהלה הליכים משפטיים במועדים הרלוונטיים, כפי שפורט לעיל. יוסף בהקשר זה כי בפסק דין מיום 27.07.1997, שניתן על ידי בית המשפט מחוזי בחיפה אז 966/94, השופטת (כתוארה אז) גילאור - תוארה המנוחה כמניפולטיבית המכוונת דבריה לפי מטרתה, ערמומית בעלת חכמת חיים (ההליך שם עסק בתביעת המנוחה לבטל עִסקת מתנה של דירה לבת הבכורה).

אשר למבחן התְלות והסיוע, הרי שמהעדויות עלה שהמנוחה דאגה לעצמה ולא הייתה תלויה בצד ג'. ראו בהקשר זה עדות העד חזי פנקס בעמוד 102 שורות 30-31, וגם ראו הליך המ' 9767/94 השופט דר, דיון מיום 27.07.1994 בסעד זמני לבקשת המנוחה לפָנות את ילדיה מאחת מדירותיה על-מנת שתוכל להתגורר בה – שם העידה בעברית ובבירור בחקירה נגדית לב"כ ילדיה שהיו צד להליך שם (נפסק שם תשלום דמי שימוש ראויים כתנאי לאי-פינוי הדירות).

בהתייחס לקשרי קשר המצווה עם אחרים, הרי שאין מחלוקת שהמנוחה הייתה בקשר עם צדדי ג' - אחותה, עו"ד נשר וגם קונים שהגיעו לרכוש את דברי הסדקית שמכרה.

אשר למבחן של נסיבות עריכת הצוואה. מדובר בצוואה בעדים שנערכה במשרד עורכי-דין ולא התקיימו נסיבות חריגות בעת עריכתהּ. למעשה, הנסיבות החריגות מהרגיל במקרה כאן היא מערכת היחסים הקשה והאלימה בין המנוחה ובין ילדיה. מערכת יחסים זו מבססת את הרציונל בהוראות הצוואה ואת ההיגיון של המנוחה בעת מתן הוראות אלו.

45. אשר לטענה כי הצוואה נערכה במעורבות בעריכתהּ, סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 קובע כי מעורבות שכזו, אם קיימת, תוצאתהּ בטלות ההוראה הספציפית שהיא לטובת מי שהיה מעורב בעריכתהּ. נוסף על כך, קובע סעיף 35 כי סעיף זה יחול במקרה שהמעורב בעריכת הצוואה הוא מי שזוכה על פי צוואה או היה עד לעשייתהּ או לקח חלק בעריכתהּ או הוא בן-זוג של אחד מאלו. טענת נתבעים 1-14 במקרה כאן מופנית לעו"ד אלון נשר ולאחות המנוחה, גב' ר.כ.. שני גורמים אלו אינם זוכים על פי הצוואה וגם בני זוגם אינם זוכים על פי הצוואה. על כן, די בכך להביא לדחיית טענה זו.

גם בנושא זה, אני מוצאת להוסיף למעלה מן הדרוש כי מעדות עו"ד נפתלי נשר עלה כי הצוואה נערכה לפי רצון המנוחה (ראו עדותו בעמוד 84 שורות 23-30), אותו רצון אשר הביעה אותו גם שנים אחר-כך כמפורט לעיל. הטענה בסיכומים כי אחות המנוחה, גב' ר.כ., מבקשת את קיום הצוואה, אין בה לשנות.

46. לאור האמור הרי שאני דוחה את טענות נתבעים 1-14 וניתן צו לקיום הצוואה.

47. אשר לנתבע 15, בסיכומי ב"כ היועמ"ש נטען כי העמותה נמחקה מספר העמותות. נטען כי יש לראות את העמותה כמי שוויתרה על זכותה בהליך זה. אלא שאין בטענה זו לשנות מפסק הדין לעניין מתן צו קיום לצוואה.

התדיינות הנוגעת בצוואתו של אדם מחייבת בחינה זהירה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מחייב אותנו להימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה בשל חופש הקניין המוקנה לכל אדם, וכן מחייבנו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכיבוד רצונו האחרון של המצווה. ראו ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פד"י מ"ח 1 עמ' 22, 28. בהינתן תמרורי אזהרה אלו, מקומה של המחלוקת הנוגעת לאופן יישום הוראות הצוואה אם אכן נתבעת 15 אינה רשומה ואינה נרשמת בפנקס העמותות – בתובענה מתאימה.

ניתן לתקן את הטעות בתיאור הזוכה מקום נתן להבין את כוונתו של המצווה – כפי שנעשה כאן. אין מדובר בהוראה שלא ניתן להבין ממנה למי ציוותה המנוחה ומי הם הזוכים. ראו בהקשר זה הוראת סעיף 30(ב) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 קובע:

"(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה."

טעות יכול שתהא בעובדה, במשפט או במניע. ויכול שתהא בשל פער בין המציאות הסובייקטיבית לבין ביטויה הלשון הצוואה. מתן סמכות לבית המשפט לתקן את הוראות הצוואה הולדתה ברצונו של המחוקק לכבד את רצון המת והשופט רשאי להחליף את לשונו המקורית של המצווה בלשון חדשה, המשקפת את אומד דעתו. ראו ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח' פד"י נג (2) 817, 829-830.

על כן, אני מורה כי עו"ד גלבוע, מנהלת העִזבון הזמנית – תמונֵה כמנהלת עִזבון קבועה. מנהלת העִזבון תפעל להוציא את הצוואה אל הפועל, לרבות יישום הוראות סעיף 3, מילוי רצון המנוחה בקירוב, הקמת ההקדש או בכל נושא אחר לפי שיקול דעתה. כמובן שלפי שיקול דעתה, אם הדבר נדרש בשל סטטוס נתבעת 15, תגיש תובענות מתאימות.

מנהלת העיזבון תגיש כתב ערובה וצו מינוי בתוך 7 ימים.

תוקף המינוי למשך 24 חודשים מהיום.

48. נפסק:

בהליך ת"ע 33179-11-15 ההתנגדות נדחית.

בהליך ת"ע 33151-11-15 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 13.11.1994.

בהליך ת"ע 65125-06-15 ניתן צו למינוי מנהלת העִזבון הזמנית כמנהלת עִזבון המנוחה.

הנתבעים 1-14, ישלמו לתובעת, יחד ולחוד הוצאות משפט סך 10,000 ₪ ושכר טִרחת עורך-דין סך 35,000 ₪.

עוד ישלמו נתבעים 1-14, למנהלת העִזבון הזמנית, הוצאות משפט סך 15,000 ₪.

וגם מאחר וב"כ היועמ"ש נטל חלק בהליכים, ישלמו נתבעים 1-14 לאוצר המדינה הוצאות משפט סך 10,000 ₪.

ניתן והודע היום ג' סיון תשפ"ב, 02/06/2022 במעמד הנוכחים.