ביהמ"ש שלום ירושלים, השופט מוחמד חאג' יחיא: פס"ד בתביעת קטינה נגד מועדון התעמלות וחברת ביטוח, בנוגע לשאלת החבות ואומדן הנזק, כתוצאה מתאונה שהתירה אצלה נכות אורתופדית צמיתה (ת"א 65945-01-18)

1. ביום 2016.XX.X, במסגרת אימון התעמלות על מתקן "טרמפולינה", ביצעה המתעמלת הקטינה (התובעת) תרגיל "פליק-פלאק" שבו קופצים אל-על, מתהפכים לאחור באוויר, נוחתים על הזרועות, קופצים שוב אל-על, מתיישרים באוויר ונוחתים על הרגליים (להלן: "התרגיל"). לרוע מזלה, עוד בשלב הראשון, חל שיבוש בנחיתה על זרועותיה ונפגעה במרפק שלה, פגיעה שהותירה אצלה נכות אורתופדית צמיתה (להלן: "התאונה").
2. התובעת (ילידת 2004) הייתה בת 11.5 במועד התאונה ובת 17.5 כיום (להלן: "התובעת" או הקטינה"). הנתבעת 1 היא מועדון ההתעמלות שבו התעמלה התובעת ובו התקיימה הפעילות לעיל (להלן: "המועדון"). הנתבעת 2 היא המבטחת של המועדון (להלן גם: "המבטחת"). כפי שעולה מהתיק, המועדון נכנס להליכי פירוק. אחריות המבטחת נבחנת אך מכוח חבותה לפיה הפוליסה שרכש המועדון אצלה. בנדון, אין מחלוקת כי קיים כיסוי ביטוחי. לצד זאת, המבטחת טוענת כי אחריותה, ככל שתהיה, היא מעבר לסכום ההשתתפות העצמית.
3. הצדדים חלוקים ביניהם, הן בשאלת החבות הן בשאלת אומדן הנזק. בין היתר ובעיקר, מונחת השאלה: האם המועדון התרשל בכך עת אִפשר לתובעת לבצע את התרגיל על הטרמפולינה; האם לא הייתה הסכמה מדעת מצד ההורים; האם חלים כללים ראייתיים שמעבירים את נטל חובת הראיה אל הנתבעים, בפרט, "דבר מסוכן" ו-"הדבר מעיד על עצמו", סעיפים 38 ו-41 (בהתאמה) שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"); וככל שכן - מה שיעור הנזק.

ראיות הצדדים והנכות הרפואית

1. מטעם התובעת הוגשו תצהירים שלה ושל אמה (להלן: "האמא"), על הצרופות של התצהירים. מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים וכן זומנה לעדות המאמנת שנכחה בתאונה, גב' XXXX (להלן: "המאמנת") והיא אשר תיארה את התאונה בטופס "הודעה על תאונה" יום למחרת התרחשותה (נספח ב' לתצהיר התובעת). עדותה הראשית של המאמנת נשמעה בעל-פה.
2. ביחס לשאלה הרפואית, התובעת צירפה לכתב תביעתה, חוות דעת רפואית בתחום האורתופדי מיום 11.12.2017, של ד"ר ד' הנדל. מומחה התובעת מעריך את נכותה הצמיתה בגין האירוע, בשיעור 10% בשל מגבלת תנועה במרפק ימין (יד דומיננטית) לפי סעיף 35(1)(ב) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") ו-10% נוספים בגין צלקת מכערת וכואבת מזערית לפי סעיף 75(1)(ב) בתקנות. המומחה העריך גם נכויות זמניות. לעומתו, מטעם המבטחת, הוגשה חוות דעת רפואית נגדית, מיום 6.6.2019, של פרופ' י. אנגל. לפי חוות דעת זו, לא נותרה אצל התובעת נכות רפואית צמיתה עקב התאונה.
3. נוכח הפער בין חוות הדעת, מינה בית המשפט ביום 17.8.2019 את ד"ר ר' למדן כמומחה רפואי מטעמו (להלן: "המומחה"). לאחר שבדק את התובעת ביום 19.11.2019 ובחן את החומר הרפואי שהונח לפניו, ציין המומחה בחוות דעתו מיום 29.11.2019, כי נותרה אצל התובעת עקב התאונה, נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת התנועה במרפק ימין לפי סעיף 35(1)(ב) בתקנות, זאת לצד נכות אסתטית בשיעור 5% בגין צלקת מכאיבה או מכערת לפי סעיף 75(1)(ב) בתקנות. המומחה העריך גם כן את נכותה הזמנית של התובעת, בשיעור 100% למשך חודש ימים זאת עקב הניתוח שעברה ועד הוצאת המחטים.
4. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה לעניין חוות דעתו. בנוסף, לא הונח כל חומר רפואי שמצדיק סטייה ממסקנותיה. בנסיבות אלו, נקבע בזאת כי נכותה הרפואית של התובעת היא כהערכת המומחה ושיעורה המשוקלל אם כן, הוא 14.5%.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, בין השאר ובעיקר, כי המועדון התרשל בכך שאִפשר לה לבצע את התרגיל האמור ללא אימון מוקדם, מבלי שתהיה לה מיומנות או ניסיון קודמים, כל זאת לבדה וללא נוכחות מאמנת צמודה שתעמוד על הטרמפולינה כדי לתמוך בה. במהלך התרגיל, עם ניסיונה הראשון כאמור, היא נחתה על ידיה, קרסה, נפלה ונחבלה בידה הימנית. לפי התביעה, לוּ אמה ידעה על הסיכון האמור, לא הייתה רושמת אותה לחוג זה. עקב התאונה, פּונתה התובעת לבית החולים שם אובחן שהיא סובלת מפריקה מלאה של מרפק ימין ושבר עם תזוזה משמעותית במרפק. לפיכך, בוצעה החזרה של השבר וידה גובסה. ברם, נוכח אי-יציבות ותזוזת השבר, היא עברה ניתוח במרפק ביום 20.5.2016. בהמשך, היא נותחה בשנית לשם הוצאת מתכת הקיבוע שהושׂמה בניתוח הראשון. התובעת נזקקה למעקב רפואי עוקב, טיפולי פיזיותרפיה ושהתה בתקופת אי-כושר מלא למשך מספר חודשים. עקב פגיעתה הגופנית, נגרמו לה נזקים ממוניים ולא-ממוניים.
2. הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי התובעת לא זכרה את מנגנון הפציעה בתאונה. היא הייתה מתעמלת ותיקה ומנוסה מאוד במועדון, אשר התעמלה בו למעלה מארבע שנים בתדירות של שני אימונים בשבוע, הכירה היטב את התרגיל בו נפצעה וביצעה אותו בעבר פעמים רבות, לרבות בטרמפולינה. התובעת נפצעה כתוצאה מנחיתה שגויה אגב קפיצה לאחור, טעות שלא היה ניתן למנוע על-ידי המאמנת. המאמנת נכחה לצד התובעת אך לא על הטרמפולינה עצמה, אחרת אין זה מעשי לבצע את התרגיל. היא השגיחה על הנעשה ובהתחשב בכך שהתובעת עשתה תרגיל זה פעמים רבות לפני. מדובר בסיכון ספורטיבי טבעי ולכן אין בסיס לחבות בנזיקין. בכל אופן, התובעת הסתכנה מרצונה החופש וככל שקיימת חבות - הרי אחריותה בנדון היא בלעדית. המועדון כבר פּורק סמוך לאחר התאונה. אחריותה של הנתבעת היא בהתאם לתנאי הפוליסה שערכה, ובכל מקרה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית של המועדון כפי שקבוע בפוליסה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן לאחר הצגה תמציתית של התשתית המשפטית.
2. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 36-35 בפקודה. היא מורכבת מארבעה יסודות: חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14.12.2006); ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון (29.11.2017)].
3. במסגרת היסוד הראשון - חובת הזהירות (מושגית וקונקרטית) - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לבין ניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיזי הן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. היסוד השני הוא יסוד ההתרשלות שדן בשאלה אם הופרה חובת הזהירות. גם יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיזית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מה היא העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. היסוד השלישי הוא יסוד הנזק. אחרון, לפי היסוד הרביעי, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות לבין יסוד הנזק.
4. בפסיקה מאוחרת של בית המשפט העליון, הוצע מודל אחר לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי: את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן בוחנים את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); השוו עם פסק הדין בע"א 3521/11 דניאל וגנר נ' מזל עבדי (22.6.2014)].
5. לעניין הכלל הראייתי "דבר מסוכן" עליו נשענת התובעת בטיעוניה, לפי סעיף 38 בפקודה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט..., וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח(2) 279, 286-285 (2003), נקבע בין השאר כלהלן:

"כדי להעביר את חובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה. הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק...

הנטל הוא על התובע להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גירסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת "הסיבה" (cause) לנזק שאירע...

ואחרון, על התובע להצביע על כך שהחפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע"

1. בע"א 9073/15 פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (4.9.2017) הזכיר בית המשפט העליון קיומם של שני תנאים נוספים לאלה המוזכרים לעיל: האחד - לפיו השימוש בדבר המסוכן לא היה השימוש הרגיל בו; השני (תנאי שנוי במחלוקת) - לפיו הדבר המסוכן נמסר או נעזב לאחר.
2. לעניין הכלל הראייתי הנוסף שאליו מפנה התובעת ועניינו חובת הראיה כאשר הדבר מעיד על עצמו, לפי סעיף 41 בפקודה, כאשר לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לנזק, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו וסבירה יותר המסקנה לפיה הנתבע לא נקט זהירות סבירה בנסיבות העניין - כי אז, הנטל עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו שבגינה יחויב.
3. שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור: האחד - לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני - הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; השלישי - אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה [ע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' ר' הינדלי, פ"ד מט(1) 45 (1995)].

מן הכלל אל הפרט

1. התובעת מתארת בתצהירה (ס' 11-7), כי ביום התאונה, נתבקשה עם חברותיה, כל אחת בתורה, לעלות על הטרמפולינה ולבצע תרגילים שונים שכללו ביצוע היפוך לאחור וכל מי שסיימה הלכה להתאמן בשאר המכשירים ("מתח" ו-"טבעות"). המאמנת עמדה בצד האולם והסתכלה על כלל התחנות, טרמפולינה, מתח וטבעות. לדברי התובעת, תרגיל זה של היפוך, למדו "שבועיים" קודם לכן, ומדובר בתרגיל "די חדש" עבורה. אמנם זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא מבצעת אותו, אך "תמיד" הייתה מדריכה צמודה שתמכה בה. התובעת מתארת, כי היא לא הייתה מיומנת מספיק בביצועו, ולדבריה: "התקשיתי בביצוע תרגיל זה, ונפלתי מספר פעמים בעבר כשביצעתי אותו, אבל המדריכה היתה תמיד צמודה אלי ותמכה בי בנפילה". התובעת מתארת גם כי אותו יום, כשהגיע תורה, היא עלתה לבדה והמאמנת הייתה מחוץ לטרמפולינה עם יתר המתעמלות. ואז, "תוך כדי ביצוע ההיפוך לאחור, קפצתי לגובה שהיה נראה לי מספיק לביצוע התרגיל של היפוך לאחור, ואז התהפכתי לאחור וניסיתי לנחות על שתי הידיים, כפי שנתבקשתי על ידי המדריכה, אבל נפלתי ונחבלתי ביד הימנית".
2. המאמנת העידה לפניי בחקירה ראשית. לא הוגש תצהיר עובר לחקירתה. היא אישרה, כי את אשר רשמה יום לאחר התאונה בטופס ההודעה למבטחת אודותיה, הם דברים נכונים (ש' 16-11, ע' 29). וכך נרשם שם:

"בביצוע פליק פלאק (קפיצה לאחור על הידיים) בטרמפולינה לאחר ביצועים חוזרים של אלמנט הזה במשך השנה, במקרה של קפיצה האחרונה שהסתיימה בפציעה [התובעת] קפצה קצת עקום ומשקל יועבר באופן שווה בין שתי הידיים"

(ההדגשה אינה במקור)

1. כבר כאן אציין, מבלי לקבוע ממצאים או מסקנות בשלב זה ביחס לתיאור העובדתי לעיל, אך די בו לדידי כדי לדחות את טענת התובעת להחלת הכלל הראייתי לפיו הדבר מעיד על עצמו. התובעת הציגה את נסיבות התרחשות התאונה. זו נגרמה עקב כּשל בביצוע התרגיל ולא נוכח ליקוי במתקן הטרמפולינה או בתרגיל כשלעצמו, ובכל אופן כאמור, הנסיבות כבר ידועות לה.
2. הנטל להוכיח קיומה של עילה מוטל על התובעת בדין. לפי זאת, על התובעת להוכיח כי הייתה התרשלות מצד המאמנת, ובפרט, ביחס לטענתה לפיה היא לא הייתה מיומנת מספיק לביצוע התרגיל; כי למדה אותו רק שבועיים לפני התאונה; כי לא השגיחה עליה המאמנת ולא וידאה את המוכנות שלה לביצועו. עוד טוענת התובעת כאמור, כי חל הכלל הראייתי של דבר מסוכן, כלל שמעביר את הנטל למועדון להראות שלא התרשל.
3. בנדון דנן, על-יסוד התמונה הראייתית המצטיירת, אני סבור כי בין אם חובת הראיה מוטלת על התובעת, ובין אם מועברת חובת הראיה לנתבעת מכוח הכלל הראייתי המוזכר, מוצא להעדיף את גרסת המאמנת על גרסת התובעת, ובהתאם, לקבוע כי לא הוכח לפניי שהנתבעת התרשלה עת אפשרה לתובעת לבצע את התרגיל באותן הנסיבות. למרבה הצער, אמנם התממש סיכון בעטיו נפגעה התובעת, אך הוא אינהרנטי וטבעי לספורט התעמלותי ספציפי זה.
4. האם הטרמפולינה היא "דבר מסוכן": ובכן, כזכור, התובעת לא נפגעה מהטרמפולינה אלא מהתרגיל. למקרא פסק הדין אליו הפנתה התובעת בסיכומיה [ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס, פ"ד כט(1) 60 (1974) (להלן: "עניין טרמפולין"), ניתן להתרשם כי מתקן זה, כשלעצמו, אינו מסוכן, אך השימוש בו עלול להיות מסוכן, כמו למשל, ביצוע תרגילים בצורה בלתי מושלמת, ומכאן חובות ההדרכה וההשגחה הכללית עם השימוש בו. בימינו, ילדים יכולים להשתעשע במתקן זה כמעט בכל בית והוא זמין ובר-רכישה לכל דורש. סביר להניח שמתקנים כאלה אשר נמצאים בשימוש מועדוני התעמלות הם גדולים ואולי "מקצועיים" יותר מאשר הביתיים שביניהם, אך דומה שהסיכונים הטבעיים הכרוכים בשימוש במתקן על סוגיו הם אותם סיכונים, סכנה מפני פגיעה עקב נפילה לאחר ניתור לא נכון.
5. על כן, עקרונית, מקובלת עליי הטענה לפיה השימוש שנעשה במתקן (התרגיל הספציפי פליק-פלאק) הוא דבר מסוכן, ומכאן עוברת חובת הראיה לנתבעת מכוח סעיף 38 בפקודה. לצד זאת, אני סבור שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה.
6. כזכור, בעוד טוענת התובעת שהיא למדה את התרגיל רק כשבועיים לפני התאונה ולא היתה מיומנת דיה כדי לבצעו ללא תמיכה צמודה, טוענת המאמנת, כי "אלמנט" זה בוצע במשך שנה ולא הייתה חובה להיות צמודה למתאמנת. יוצא אפוא, כי לפנינו גרסה מול גרסה.
7. אכן, מוצא להעדיף את גרסת המאמנת, אף שהיא גרסה יחידה, אך מדובר בגרסה עקבית, קוהרנטית, הותירה רושם אמין, ובעיקר, קיים לה חיזוק בהודעה למבטחת. אנמק.
8. ראשית (עקביות הגרסה): כאשר נשאלה המאמנת בחקירתה הנגדית, ביחס לטענת התובעת לפיה האימונים לתרגיל הספציפי החלו רק לפני כשבועיים לפני התאונה, היא השיבה בשלילה מוחלטת: "לא. לא יכול להיות" (ש' 32, ע' 37). היא הסבירה כי התובעת התאמנה במועדון מספר שנים וכי היא מוכרת כמתאמנת ותיקה, והמדריכה השנייה אף מכירה אותה "הרבה זמן" (ש' 19, ע' 38). כלשונה: "אני יודעת שהיא אתנו במועדון בין הוותיקות, ילדות ותיקות במועדון ששנים אצלנו" (ש' 21-20, ע' 38). בהקשר זה, גם לשיטת התובעת, עד התאונה היא הייתה שם כשנתיים וחצי (ש' 33-32, ע' 6; הייתה בת כ-9 כשהצטרפה - ס' 2 בתצהיר שלה).
9. במהלך עדותה, כאשר נשאלה המאמנת ביחס למיומנות התובעת לפני ביצוע התרגיל, היא השיבה (ש' 24-14, ע' 42):

"ש. היום, בדיעבד, כשאני מסתכל אחורה, תסכימי אתי ש XXXXלא הייתה מספיק מיומנת לבצע את התרגיל של פליק-פלאק לאחור על הטרמפולינה ללא השגחה צמודה. בדיעבד.

ת. לא, אני לא מסכימה. אני לא מסכימה כי-

ש. אין יותר שאלות.

כ.ה. מוחמד חאג' יחיא: למה את לא מסכימה?

ת. כי אנחנו, עוד פעם, XXXX - זה היה חודש מאי, אוקיי? מאי זה כמעט סוף שנה. זה אומר שכל השנה ילד מוכן פיזית לפחות..."

(ההדגשה אינה במקור)

1. עוד לפי עדותה, לפני שמבצעים את התרגיל מעל הטרמפולינה, המתאמנים עוברים אימון אלמנטים שנמשך תקופה ארוכה וכולל, קפיצה לבור, קפיצה לאחור על משטח קרקע, ובכך מחזקים את העמידה בזרועות (ע' 44-42). לדבריה, עד שמגיעים לתרגיל הפליק-פלאק: "לוקח הרבה זמן"; "התקופה של הכנה היא מאד ארוכה"; "זה לפחות שנה"; "מתאמן חדש לא יגיע לפליק-פלאק"; "היו לנו חוגית של ילדים שהתאמנו שנה ראשונה, אף אחד לא הגיע שם לפליק-פלאק"; "יש תרגילים בסיסיים שצריך ללמוד לפני כדי להגיע בכלל לפליק-פלאק, וזה לוקח שנים"; "תהליך של לימוד"; ולקראת סוף עדותה, היא חזרה וציינה (ע' 29-25, ע' 44):

"...אנחנו כבר עשינו במשך השנה, עוד פעם, כמו שהבנתם, יש לנו זמן עבודה על הטרמפולינה מצומצם, כן? אז במשך השנה אנחנו כל הזמן עולים על הטרמפולינה וחוזרים על אותם תרגילים, כי ככה עובדת התעמלות, צריך לחזור מיליון פעם עד שאתה תופס את התנועה, עד שאתה מבצע את זה נכון. אז אנחנו חזרנו על זה, זה לא היום הראשון. ולא היום השני ולא היום השלישי שעשינו"

1. יוצא אפוא כי העלייה לביצוע התרגיל מעל משטח הטרמפולינה אינו אלא המשך של צבֶר אימונים ממושכים על הקרקע, ולא מגיעים לתרגיל זה אלא לאחר "תהליך" שנפרשׂ על-פני תקופה ארוכה. דברי העדה היו עקביים. לא מצאתי בחומר הראיות כל אינדיקציה לכך שהמאמנת פעלה בעניינה של התובעת תוך סטייה מהתהליך האמור.
2. בכל אופן, כבר בדיווח שלה למבטחת יממה לאחר התאונה, כבר ציינה המאמנת כי דובר על אירוע "לאחר ביצועים חוזרים של אלמנט הזה במשך השנה". הדיווח האמור, עוד לפני שהתחדדו ממדי הנזק ולפני שבשלה התביעה הנזיקית לרבות שאלת החבות, יש בו בעיניי חיזוק ממשי למהימנות גרסת המאמנת.
3. שנית (העדות הגיונית): המאמנת העידה כי עת מתחילים בביצוע התרגיל, בין על הקרקע (ש' 5-2, ע' 44) ובין על משטח הטרמפולינה (ש' 16-13, ע' 44), אז נצמד מדריך למתאמן "ועוזר להתהפך" על מנת שהמתאמן ירגיש בטוח. עם זאת, ביחס לטרמפולינה, זה נעשה "רק בהתחלה כדי שהילד ירגיש שזה בסדר" (ש' 5, ע' 42), או בהמשך: "בביצועים ראשונים ראשונים" (ש' 13, ע' 44), מאחר ונוכחות אדם נוסף על המתקן "המשקל מונע" (ש' 17, ע' 44), או לפי דבריה בשלב מוקדם יותר בעדותה: "הבעיה העיקרית שזה המעוף. כשלא נותנים מספיק מעוף. הטרמפולינה היא מיועדת למעוף. בגלל זה אין צורך שם במדריך" (ש' 6-5, ע' 42).
4. דברי המאמנת יש בהם הגיון רב. למעשה, נוכחות צמודה של מדריך נועדה כעזר לפעולת ההיפוך ובכדי להעניק תחושת ביטחון. שעה שהתובעת כבר הייתה אחרי תהליך זה (תהליך אימונים כמפורט לעיל), נוכחות מדריך צמוד (להבדיל ממדריך משגיח בצד על הקרקע), עלולה דווקא לסכל את התכלית הפונקציונלית של הטרמפולינה, שהיא ניתור, קרי, לאפשר מעוף.
5. כפי שהיה ניתן להבין מעדות המאמנת, התאונה אירעה בשל קפיצה לא ישרה אשר הביאה לנחיתה לא ישרה. כדבריה: "זה פשוט קפיצה טיפה כאילו לא ישרה. זה הכל. קפיצה לא ישרה גורמת ל- יש משקל לצד של הגוף, וזה מה שקורה" (ש' 24-23, ע' 42). בנסיבות אלו, מסתבר והגיוני יותר, כי נוכחות המאמן על משטח הטרמפולינה, לא רק שמסכלת את המעוף ועלולה להביא לקפיצה לא נכונה, אלא שגם התאונה הייתה בלתי נמנעת מאחר ולא נראה אפשרי כי היה ביכולת המדריך להכווין את המתאמן בקפיצה או לתפוס אותו לפני נחיתתו על המשטח. כפי שהתברר מעדות התובעת עצמה, תפקיד המדריך לדבריה היה להחזיק בה "בדיוק בקטע" שמתהפכים ו-"לא בשביל הקפיצה הבאה" לגובה (ש' 16-15, ע' 20). משמע, אם הקפיצה או הנחיתה סטו משיווי משקל, הרי המדריך כבר לא יכול למנוע היפגעות אפשרית בנסיבות אלו.
6. בנוסף, מעדות התובעת, אך ביחס לאימונים מעל "קורה" שכללו קפיצות, עולה כי גם אז היו לה נפילות "הרבה פעמים" אף שהמאמנת הייתה צמודה לה ותומכת בה. לדבריה "המדריכה תמיד עומדת לצדנו, היא תומכת בנו גם אם אנחנו נופלות, ואם אנחנו לא" (ש' 7-6, ע' 8). יוצא אפוא, כי גם לתובעת ידוע שחלק אינטגרלי מהאימון, ואולי אף מאתגר, הוא נפילה עקב קפיצה שגויה.
7. שלישית (העדות הותירה רושם אמין): להתרשמותי עדות המאמנת הייתה ברורה וקוהרנטית. נזכיר, המאמנת לא הגישה תצהיר עדות ראשית שהוכן לפני הדיון. עדותה הראשית נשמעה בעל-פה.
8. בית המשפט אינו מתעלם מזיקתה של המאמנת לשאלת האחריות וההשפעה האפשרית של זיקה זו על תוכן עדותה. שכן הרי, אם בסופו של יום תיקבע רשלנות (במידה כזו או אחרת של המועדון), הרי זו רשלנות אישית של המאמנת. ללא ספק, מצב דברים זה יכול לבסס חשש מפני השפעה על טיב העדות מאחר ולמאמנת יש אינטרס לכאורה בתוצאת ההליך. עם זאת, לא מצאתי לפקפק באמינות הגרסה שלה, זאת משני טעמים. ראשית: כפי שהתברר בהליך, המועדון כבר אינו קיים, ובעיקר, המאמנת אינה מאמנת עוד ולא עוסקת בתחום. כיום היא סייעת רופא שיניים (ש' 34, ע' 28). יוצא אפוא, למצער ברובד האובייקטיבי, כי אין כל חשש כי מסקנה כזו או אחרת של בית המשפט בהליך זה תשליך על עתידה המקצועי כמאמנת התעמלות. שנית: המאמנת אינה נתבעת באופן אישי. כך, התוצאה האופרטיבית של ההליך היא במישור הכספי כנגד המבטחת ככל שהתביעה תתקבל. משמע, המאמנת אינה חשופה לחיוב אישי.
9. לעומת גרסת המאמנת, לא מצאתי להישען על גרסת התובעת. טענת התובעת, לפיה היא למדה את התרגיל רק כשבועיים לפני התאונה ולכן לא הייתה מספיק מיומנת לבצעו ללא תמיכה צמודה כדבריה, אינה נתמכת בחיזוק ראייתי כלשהו, כל שכן בעדות של מתאמנת או מתאמנות נוספות עמה. מה גם שמעדות התובעת עצמה, עולה כי עוד לפני התאונה היא התאמנה על הטרמפולינה ועל אלמנטים נוספים (ש' 5-2, ע' 7), לדבריה: "אבל כשהייתה טרמפולינה, אז רוב השנה היינו עושים עליה קפיצות..." (ש' 30, ע' 11) כולל "סלטה" שהיא קפיצה באוויר עם ביצוע גלגול קדימה (ש' 2-1, ע' 12). מעדותה אף היה ניתן להתרשם כי אין זו הפעם הראשונה שבה היא מבצעת את התרגיל הספציפי פליק-פלאק (ש' 3-1, ע' 16).
10. עוד לעניין גרסת התובעת לעיל, קיימים בעיניי שני קשיים משתי זוויות נוספות: הראשון - פרק זמן של "שבועיים" (נתון עובדתי אשר להבנתי נועד לחזק את הטיעון של חוסר המיומנות שלה לביצוע התרגיל), אין לו זכר בכתב התביעה. השני - תהיתי כיצד זוכרת התובעת כיום פרק זמן ספציפי זה של שבועיים, בעוד בסיכום אשפוז בבית החולים שערי צדק מיום התאונה, היא כלל לא זכרה אפילו את נסיבות התאונה, ושם נרשם "לא זוכרת מנגנון" פגיעה. מובהר למען הסר ספק, שאין בזאת כדי להוביל בהכרח למסקנה לפיה דברי התובעת אינם אמת, אלא כאמור, בהעדר חיזוק ראייתי, גרסתה אינה משכנעת ואינה סבירה יותר מגרסת המאמנת. גרסת המאמנת כאמור, סבירה, הגיונית ומשכנעת יותר מגרסת התובעת.
11. יוצא אפוא, כי גם לאחר שחובת הראיה עברה לנתבעת, הוכח שהמועדון והמאמנת לא התרשלו. כעולה מחומר הראיות, המאמנת השגיחה זה מקרוב על האימון והייתה נוכחת במרחק קצר ליד הטרמפולינה (מרחק של כ-1.5 מ') (ש' 16, ע' 32).
12. כך או אחרת, אינני סבור כי הסיכון אשר, לדאבון הלב, התממש במקרה של התובעת הוא סיכון לא טבעי לפעילות שביצעה. סיכון מפני היפגעות עקב נפילה (חוסר שיווי משקל, קפיצה לא נכונה, וכו') הוא סיכון טבעי ואינהרנטי לפעילות ההתעמלות הרגילה, בין אם היא נעשית מעל משטח קרקע ובין אם היא מבוצעת באמצעות מתקן הטרמפולינה. בעניין ועקנין לעיל (ע' 126) נקבע, בין השאר, כי "מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".
13. אכן, המועדון כמחזיק במקרקעין ומפעיל את המתחם, לרבות השימוש בטרמפולינה, חב בחובת זהירות מושגית כלפי המתאמנים, ובכללם התובעת. האם הוא חב גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. בעניין ועקנין לעיל נקבע בין השאר, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, וכי חיי היום-יום מלאים סיכונים, שחלקם מתממש וגורם נזק, אולם אין המזיק נושא באחריות שכן "אותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (שם, ע' 126). רק סיכון בלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, "הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (שם, עמוד 127).
14. בעיניי, אותו סיכון טבעי שנלווה לקפיצות ונחיתות בהתעמלות מעל הטרמפולינה, דומה לסיכון הטבעי בקפיצות שביצעה התובעת בקורה, מעל המשטח וכן מעל הטרמפולינה כמו "סלטה" (ש' 31-29, ע' 32). אותו סיכון דומה לפעילות הרגילה של גולש מעל משטח קרח אשר נופל ונפצע, של שחקן כדורגל שמועד ושובר את הרגל, שחקן כדור-עף שפורק את כתפו עקב מתיחה לא נכונה, ועוד. לא מדובר בהפרת חובת הזהירות הקונקרטית. ולענייננו, המאמנת סיכמה זאת במילותיה כלהלן (ש' 9-8, ע' 42):

"אני אומרת שזה ממש חוסר מזל, וזה כואב שזה קרה, תאמין לי, אבל אין משהו שהיה ביכולתנו למנוע, או איכשהו עשינו משהו שיכול לגרום לבעיה הזאת"

1. טענת התובעת בדבר העדר הסכמה מדעת: טוענת התובעת, בעיקר באמצעות אמה, כי לוּ הייתה מודעת האמא לתרגיל ולסיכונים שבו, לא הייתה רושמת את בתה לחוג ההתעמלות. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בחוג התעמלות ייחודי. ברי לכל בר-בי-רב כי מדובר בפעילות גופנית שכוללת בין היתר - וכך סביר ביותר להניח לפי ניסיון החיים והשכל הישר - קפיצות גוף לגובה ומגובה, היפוכים על משטחים ובאוויר ותנועות גופניות ייחודיות להתעמלות (או כלשון המאמנת: תרגילי "מתח", תרגילי "קורה", קפיצות "בור", תלייה ונדנוד באמצעות "טבעות", "סוס", טרמפולינה ועוד). צודקת הנתבעת בטענתה, כי על טיב האימונים ניתן ללמוד באופן מובהק הן משמו של החוג וגם ממתקני ההתעמלות שפרושׂים במועדון. קשה להלום טענה לפיה סיכון נפילה ופציעה לא היה ידוע להורים, שעה שהחוג אשר בחרו בו לבתם, במהות שלו, כולל את המתואר. לא נראה סביר בנסיבות העניין שההורים לא ידעו כי החוג כולל אימוני קפיצות על המסוכנות של נפילות וכו'.
2. אי-צירוף מסמכים על-ידי הנתבעת: נכון, הנתבעת לא צירפה מסמכים או זימנה עדים לעניין רישום התובעת או תהליך האימונים שלה במועדון. טענות התובעת בנדון יש בהן טעם. ואולם, כשל ראייתי זה אינו משנה את התוצאה מאחר ולדידי, די בחומר הראיות שהוצג כדי לבסס מסקנה בדבר העדר התרשלות.
3. לאחר כל אלה, קמה חובת זהירות מושגית ביחסים שבין המאמנת (המועדון) לבין התובעת [ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993); ע"א (המחוזי - ת"א-יפו) 4606-08-07 רון משגב נ' עיריית יבנה (27.11.2007)]. לעומת זאת, המאמנת לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית עת ביקשה מהתובעת לבצע את התרגיל מעל מתקן הטרמפולינה. על כן, משלא הוכחה עילה, דין התביעה להידחות.
4. חרף התוצאה לעיל, למען הזהירות שמא שגיתי חלילה במסקנתי, מאחר ושאלת הנזק אף היא נדונה לפניי, אדרש עתה לראשי הנזק.

אומדן הנזק

1. כאב וסבל: התובעת עותרת לפיצוי בגובה 100,000 ₪. הנתבעת לעומתה, מציעה 15,000 ₪ בלבד. לאחר מתן הדעת לטענות הצדדים, בשים לב למועד התאונה, גיל התובעת, שיעור נכותה הרפואית, טיבה ומיקומה, העובדה לפיה נאלצה לעבור ניתוח החזרה באמצעות פינים (בהרדמה כללית) וגם ניתוח מאוחר להוצאת המתכת, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה על סך 70,000 ₪.
2. גריעה מכושר ההשתכרות: התובעת הייתה קטינה במועד התאונה וקטינה היא גם היום. כאשר עסקינן בניזוקים שהם קטינים, חזקה כי שיעור הנכות הרפואית שווה לשיעור הנכות התפקודית, או קרוב לכך [השוו: ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי (20.2.2008); ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו (22.3.2009)], שכן הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים [ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' זק תורגמן (27.1.2014); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' מוסבאח עבד אלקאדר (7.9.2010)]. בנוסף, כאשר הניזוק הוא קטין, ככלל, שכרו יחושב לפי השכר הממוצע במשק [ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע''א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פ''ד מה(1) 580, 590 (1990)].
3. במקרה לפנינו, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי המגיע לה בראש נזק זה לוּ תביעתה הייתה מתקבלת, על סך (מעוגל) 484,000 ₪. הסכום האמור משקף תחשיב לפי בסיס שכר שהוא השכר הממוצע במשק (במונחי נטו) 10,500 ₪, שיעור גריעה מכושר ההשתכרות 14.5%, מקדם היוון מתאים מגיל 20 עד גיל 67 (304), וכן מקדם היוון כפול מגיל 17.5 עד גיל 20 (0.93). הסכום כולל גם פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5%.
4. עזרת הזולת: התובעת טוענת, כי בתקופת ההחלמה לאחר התאונה היא הייתה מגובסת ויש לפצות אותה בסך 20,000 ₪. באשר לעתיד, היא עותרת לפיצוי בגובה 50,000 ₪. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת לא הוכיחה רכיב זה בתביעתה ולא צירפה ראיות בגין עזרה שהעסיקה. תקופת אי-הכושר של התובעת נמשכה חודש אחד בלבד. בכל הנוגע לעתיד, אין מקום לפיצוי.
5. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, על בסיס המסד הראייתי הקיים, בהינתן העובדה לפיה התובעת עברה שני ניתוחים, כך שיש להניח כי הייתה תחת השגחה צמודה מצד בני משפחתה גם לצורך תהליך ההחלמה, זאת גם בהתחשב בטיב הנכות ומיקומה (כתף), ובהתחשב בגילה של התובעת כיום ופוטנציאל ההיזקקות לעזרה עם ההתקדמות בגיל, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך גלובאלי 15,000 ₪, ביחס לעבר והעתיד יחד.
6. הוצאות רפואיות וניידות: התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך 5,000 ₪. הנתבעת מציעה פיצוי בגובה 500 ₪. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, בשים לב לכך שנדרשה לתובעת תקופת החלמה ומעקב רפואי, על כל הנגזר מכך מבחינת טיפולים וניידות, ומצד שני בהעדר קבלות או ראיות בדבר קיומן של הוצאות, סביר להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 1,500 ₪, ביחס לעבר והעתיד יחד.
7. בהינתן גילה של התובעת במועד האימון ולוּ תביעתה הייתה מתקבלת, לא היה נקבע אשם תורם.

תוצאה

1. לאור האמור, התביעה נדחית.
2. חרף תוצאת ההליך, מאחר והתובעת קטינה ונפגעה בגופה, בהינתן מיהות הצדדים, כל צד יישא בהוצאותיו.
3. בשים לב לשאלות המשפטיות שעלו בפסק הדין, בית המשפט שוקל לפרסם אותו ללא פרטים מזהים. ככל שמי מהצדדים מתנגד לכך, יוכל להגיש את נימוקי התנגדותו עד יום 16.6.2022.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בהתאם.

הערה: פסק הדין פורסם ביום 1.6.2022.

ניתן היום, ח' תשרי תשפ"ג, 03 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.