לפני | כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא | |
מבקשים | פלוני ע"י ב"כ עו"ד נדב יריב | |
נגד | ||
משיבים | אלמונית ע"י ב"כ עו"ד עדי שדה | |
פסק דין |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ארז שני, בתמ"ש 36604-04-16), מיום 14.4.2022, במסגרתה ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש לבצע כל דיספוזיציה בכל נכס וזכות שוות כסף, בארץ ובחו"ל .
העובדות הצריכות לעניין
ביום 19.4.16 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשל"ג – 1973 (להלן: התביעה). התביעה הוגשה לאחר שבמשך יותר מעשור התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים, בין היתר בתביעה רכושית שהמשיבה הגישה נגד המבקש, כאשר עוד בשנת 2007 ניתן פסק דין בתביעה הרכושית.
בתביעה התבקש בית המשפט ליתן סעדים שונים לרבות תשלום של כשישה מיליון ₪ למשיבה. בפתיח לתביעה התבקש בית המשפט "במידת הצורך ליתן אישור להמצאה באמצעות מורשה או להמצאה מחוץ לתחום השיפוט".
המשיבה ניסתה להמציא את התביעה לבא כוחו הקודם של המבקש עו"ד כריסטוף ואולם עו"ד כריסטוף הודיע לבית המשפט כי הוא אינו מייצג את המבקש כבר שנים רבות ואין בידו ייפוי כוח המסמיך אותו לייצגו בבית המשפט.
למרות זאת, המשיבה לא הגישה בקשה להיתר המצאה לחו"ל לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 (להלן: תקנה 500) ותחת זאת הגישה ביום 6.6.16 בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
ביום 6.7.16 התקיים דיון בבית המשפט קמא בהעדר התייצבות המבקש וב"כ המשיבה מסר שיש בידו אישור מסירה שייסרק לתיק ובעקבות כך ניתן נגד המבקש פסק דין בהעדר הגנה (להלן: פסק הדין).
ביום 30.1.22 הגיש המבקש לביהמ"ש קמא בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ובהעדר הגנה. בבקשה נטען בין היתר, כי התביעה לא הומצאה לכתובתו הנכונה של המבקש בלטביה אלא לכתובת שגויה וכי המשיבה כלל לא ביקשה ולא קיבלה היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500. לפיכך, המבקש לא היה מודע כלל לתביעה ולא היה יכול להתגונן נגדה. לפיכך, התבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין מחובת הצדק וזאת מבלי להידרש כלל לסיכויי ההליך.
למחרת, ביום 31.1.22, ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא לפיה: "פסה"ד ניתן בשנת 2016 התצהיר התומך אינו כדין ומשנראה כי המבקש ידע אודות פסה"ד לפחות בשנת 2020 ואין הוא מציין במפורש מתי נודע לו על ההליך נדחית הבקשה בתיק זה" (להלן: ההחלטה).
המבקש לא השלים עם ההחלטה והגיש בקשת רשות ערעור ( רמ"ש 18012-02-22) שנדונה לפני כב' השופט נ' שילה. בבקשתו טען כי אכן, כפי שציין בתצהירו שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין, בשלהי חודש אוקטובר 2020 הובא לידיעתו פסק הדין לאור הליכים שהמשיבה פתחה נגדו בלטביה לצורך אכיפתו. ברם, מאחר שמעולם לא ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, אין נפקות לכך שהוא ידע אודות קיומו של פסק הדין.
כב' השופט שילה ביקש מהמשיבה להגיש תשובתה לבר"ע. המשיבה טענה בתשובתה, בין היתר, כי המבקש מנסה בכל דרך להתחמק מביצוע פסק הדין הרכושי שלפיו מגיעים לה ממנו כספים רבים וכי מדובר ב"תרגיל" נוסף מבית מדרשו של המבקש שמטרתו סיכול ביצוע איזון המשאבים שנקבע בפסק דין עוד בשנת 2007. עוד טענה המשיבה כי המסירה לעוה"ד כריסטוף מהווה המצאה כדין. המשיבה הודתה כי לא התבקש ולא התקבל היתר המצאה לחו"ל ואולם לטענתה, מאחר שהתביעה היא תביעת המשך לפסק דין שכבר ניתן והומצאה כדין למבקש, לא היה כל צורך בקבלת היתר לפי תקנה 500.
ביום 22.3.2022 ניתן על-ידי כב' השופט שילה פסק-דין במסגרתו קיבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו; קבע כי לא בוצעה למבקש מסירה כדין של התביעה; קבע כי לצורך קניית סמכותו של בית המשפט בתביעה שלפניו נגד המבקש על המשיבה היה להגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום; וביטל את פסק-דינו של ביהמ"ש קמא עקב היעדר סמכות בינלאומית.
וכך באו הדברים לידי ביטוי בחלקו האחרון של פסה"ד:
"
כמו כן, צוין שם כי: "כל ספק פועל לטובת תושב החוץ ונגד הזמנתו להתדיין בישראל".
ביום 22.3.2022, מייד עם היוודע פסק-דינו של כב' השופט שילה לביהמ"ש קמא, הורה זה האחרון למזכירות ביהמ"ש קמא לקבוע מועד לקדם משפט בהליך.
דיון קדם משפט נקבע ליום 14.4.2022.
ביום 6.4.2022 המשיבה פנתה לביהמ"ש קמא בבקשה לקבלת היתר המצאה למבקש של כתב התביעה ושל ההזמנה לדיון במדינת לטביה בה הוא מתגורר, באופן שההמצאה תבוצע באמצעות מסירת אלו לידי המבקש בלטביה, לרבות על דרך של הדבקת כתב התביעה על דלת ביתו בלטביה אם יסרב לקבל או לפתוח את הדלת. בו ביום נעתר ביהמ"ש קמא לבקשה.
ביום 14.4.2022 התקיים דיון לפני ביהמ"ש קמא בתביעה, אליו התייצבו המשיבה ובא כוחה בלבד. כעולה מהפרוטוקול, ב"כ המשיבה עדכן את ביהמ"ש קמא על כך שהם פועלים "כרגע" לבצע באמצעים החוקיים בלטביה את ההמצאה למבקש. בדיון ביקש ב"כ המשיבה מביהמ"ש קמא ליתן צו מניעה שיאסור על המבקש לעשות דיספוזיציה בנכסים הרשומים על שמו, במקרקעין ובחברות, במדינת לטביה. בהחלטה שניתנה בדיון ונרשמה לפרוטוקול נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המשיבה. כן קבע ביהמ"ש קמא כי המשיבה רשאית "לבצע מסירות כטוב בעיניה מחוץ לתחום ורשאית היא לבצע גם מסירה לעורך הדין אשר הודיע שאין לו ייפוי כוח. חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית חלה גם חלה במקרה הזה, בוודאי על ידי מי שמייצג אותו".
על החלטה זו מלין המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען כי ביהמ"ש קמא נעדר היה סמכות בינלאומית ליתן את הצו נגדו בעת שניתן, משום שבמועד הדיון עדיין לא הומצאה לו התביעה, וזו הומצאה לו, בעקבות היתר ההמצאה שניתן על-ידי ביהמ"ש קמא, רק בשלהי חודש מאי 2022. בנוסף טוען המבקש כלפי האופן בו ניתן צו המניעה הזמני כלפיו ( מבלי שהוגשה בקשה בכתב; מבלי שניתן תצהיר תמיכה לבקשה; מבלי שהבקשה נתמכה בהתחייבות עצמית; מבלי שהופקדה ערובה ומבלי שנקבע דיון במעמד הצדדים בבקשה) ולכך שלמרות שמדובר בצו MAREVA דרקוני, בעל תחולה אקס-טריטוריאלית, זה ניתן ללא כל הצדקה וללא כל הנמקה לגופה.
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובה וזו הוגשה ביום 14.9.2022.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, אני סבור שיש לקבל את הבקשה ואף את הערעור לגופו ולבטל את החלטת ביהמ"ש קמא מיום 14.4.2022.
לצורך הכרעה בטענה הראשונה של המבקש, הטענה המקדמית, לפיה ביהמ"ש קמא היה נעדר סמכות בין-לאומית ליתן את צו המניעה שנתן במהלך הדיון שהתקיים ביום 14.4.22, אין צורך להידרש להליכים הרבים שהתקיימו בין הצדדים עובר למתן פסק-הדין של כב' השופט שילה מיום 22.3.22 ואין כמובן צורך להידרש לטענות הצדדים הנוגעות לאופן בו ניתן הצו (היעדר בקשה בכתב, תצהיר וכו'), לשאלה האם הייתה קיימת הצדקה למתן הצו (לרבות ההיקף בו ניתן) ולטענות המשיבה באשר להפרתו של הצו על ידי המבקש, לאחר שניתן.
אני מציין את הדברים משום שהחלק הארי של תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור הוקדש להסברים בדבר הצורך במתן צו המניעה שניתן, בהתבסס על ההיסטוריה העגומה של הצדדים (כשלעניין זה מתארת המשיבה ומפרטת הליכים והחלטות שניתנו בין הצדדים אף לפני עשור ויותר) ולהפרתו על-ידי המשיב . כל הטענות הללו, אף אם יתקבלו במלואן, אינן רלוונטיות לשאלה אם קנה ביהמ"ש קמא ביום 14.4.22 סמכות בינלאומית בהליך שלפניו על המבקש אם לאו.
כמפורט לעיל, ביום 22.3.22, שלושה שבועות בלבד טרם נתן ביהמ"ש קמא את החלטתו מושא הבר"ע, קבע בית משפט זה (כב' השופט שילה) כי לצורך קניית סמכותו של בית המשפט בתביעה שלפניו נגד המבקש על המשיבה היה להגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום וביטל את פסק-דינו של ביהמ"ש קמא עקב היעדר סמכות בינלאומית.
אף המשיבה לא הבינה אחרת את פסק-דינו של כב' השופט שילה. הראייה לכך היא שבפתח בקשתה להיתר המצאה מחוץ לתחום שאותה הגישה לביהמ"ש קמא ביום 6.4.2022 ציינה כי "בקשה זו מוגשת לשם הזהירות, ועל יסוד פסה"ד של בית המשפט המחוזי שבערעור (רמ"ש 18012-02-22 מיום 22.3.2022) כי נדרשת המצאה מחוץ לתחום השיפוט. יצויין כי המבקשת שוקלת הגשת בר"ע לבית המשפט העליון, עם זאת, וכל עוד פסק הדין של בית המשפט המחוזי עומד על כנו, הרי יש צורך בהיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט" (ס' 1 לבקשה. הדגשות שלי ש'ש').
משאין חולק כי המבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק-דינו של כב' השופט שילה מיום 22.3.22 ומשביהמ"ש קמא נעתר לבקשת המבקשת ונתן בידה ביום 6.4.2022 היתר המצאה, נשאלת השאלה מכוח מה רכש ביהמ"ש קמא סמכות בינלאומית בדיון שהתקיים שבוע לאחר מכן, ביום 14.4.22?
בתשובתה לבקשת רשות הערעור מסבירה המשיבה, כי עוד טרם שהתקיים הדיון וטרם שניתן צו המניעה ניתן על-ידי ביהמ"ש קמא היתר ההמצאה (כאמור, ביום 6.4.2022) וכי המבקש ידע על הדיון שנקבע ובחר שלא להתייצב לדיון (ס' 19 לתשובה). המשיבה מאשרת כי ההמצאה בעקבות היתר ההמצאה שניתן בוצעה למבקש בלטביה רק במהלך חודש מאי 2022 לאחר מספר ביקורים אך טוענת כי ההזמנה לדיון בביהמ"ש קמא נמסרה לידיו עוד בתאריך 10.4.22 באמצעותה (ס' 47 לתשובה).
למעשה, המשיבה טוענת כי ביהמ"ש קמא קנה סמכות בין-לאומית לדון בתביעה ולתת צווים נגד המבקש גם בשלב הביניים שבין המועד בו ניתן היתר ההמצאה (ביום 6.4.2022) ועד למועד שבוצעה ההמצאה של התביעה בפועל ( במהלך חודש מאי 2022).
לא אוכל לקבל טענה זו.
אף אם אצא מנקודת הנחה כי במקרים חריגים ייתכן וניתן יהיה להחיל את "כלל הידיעה" ובכך להכיר בידיעתו של בעל דין כהמצאה בפועל, לאחר שניתן היתר ההמצאה ובטרם בוצעה ההמצאה מכוחו ( ראו רע"א 415/13 Hecht נ' שפירא, פס' 18 לפסק דינו של השופט סולברג ( פורסם בנבו, 10.4.2013); ת"א (מחוזי מרכז) 11845-08-18 בי.אס.די קראון בע"מ נ' גרנובסקי , פס' 18-22 ( פורסם בנבו, 22.7.19) אינני סבור שהמקרה שלפניי מקים הצדקה לחריגה מהכלל.
ראשית, כב' השופט שילה בפסק-דינו שניתן בבקשת רשות הערעור הקודמת כבר קבע כי בנסיבות המקרה שלפנינו "כלל הידיעה" לבדו אינו יכול להקנות סמכות בינלאומית לבית המשפט קמא בתביעת המשיבה וכי היא נדרשת לקבל היתר המצאה מחוץ לתחום. מעת שהתבקש וניתן היתר ההמצאה על-ידי ביהמ"ש קמא (ביום 6.4.2022) הוא יושם ללא קושי על-ידי המשיבה זמן קצר לאחר מכן (כאמור – ההמצאה בוצעה בחודש מאי 2022). בנסיבות אלו, מקובלים עליי דבריה של חברתי השופטת אסתר נחליאלי-חיאט בת"א 44747-03-10 נגר כדורי וזמירה בע"מ נ' Atlas Estates (Vagany) Ingatlanforgalmazo Kft ( פורסם בנבו, 21.6.2011):
"החלת 'כלל הידיעה' ככלי לקניית סמכות בניגוד לפרוצדורה שנקבעה בתקנות סדר הדין אינה נכונה כלל ועיקר ואני סבורה כי טעות היא. כאמור, קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית ואין מקום לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה' (כך פסקה 7 לפס"ד קווי אשראי; פסקה 15 לת"א (מחוזי נצ') 656/07 בש"א 2897/07 בורקס נ' Moriah United Corporation (לא פורסם [פורסם בנבו] 2.3.2008); פסקה 17 לבר"ע 850/09 שרייבר נ' בן יצחק (לא פורסם [פורסם בנבו] 17.5.2009)) [בהתייחס להמצאה לשטחים המוחזקים הרי, שלכאורה, הדין יהיה שונה, כך לאור מה שנקבע בפסיקה בהתייחס לתקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל 1969].
רק לאחר שתתקבל הבקשה למתן היתר המצאה, ולמעשה נקבעה בכך שאלת הסמכות, אז יתכן שבמקרים מתאימים יהיה נכון להחיל את 'כלל הידיעה', ובדומה לשילובה של תקנה 500 יחד עם תקנה 498 לתקנות סדר הדין (ראו גם האמור בפסקות 26 - 28 לפס"ד קווי אשראי; ראו פסקה 8 לנעת"א (מחוזי י-ם) 9657/07 בש"א 1861/08 G.M.V LTD נ' SHENYANG BRILLIANCE JINBEI AUTOMOBILE CO. LTD (לא פורסם [פורסם בנבו] 21.7.2008)), קרי, כאשר מדובר בנתבע זר שמענו אינו ידוע יש לנקוט בשני הליכים: האחד, הגשת בקשה לבית המשפט להיתר המצאה אל מחוץ למדינה (תקנה 500), והשני הגשת בקשה לתחליף המצאה (תקנה 498) (ראו פסקה 4 לרע"א 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485). "
שנית, המשיבה צירפה כנספח ג' לתשובתה אסופת מסמכים המהווים לטענתה "אישור על משלוח התביעה והיתר ההמצאה לרבות מועד הדיון גם לידי המשיב אשר מצויים בתיק אשר בפני בית המשפט הנכבד קמא". מעיון במסמכים עולה כי הם כוללים אישור בשפה זרה (ככל הנראה לטבית) ללא תרגום של הגורם שכנראה ביצע את המסירה בהתאם להיתר ההמצאה שניתן (כאמור, במהלך חודש מאי 2022) ; דואר אלקטרוני מיום 23.3.2022 מאת ב"כ המשיבה לב"כ המבקש המיידע את האחרון על כך שנקבע מועד לדיון בתביעה ליום 14.4.22; ודואר אלקטרוני מטעם המשיבה שנשלח לכאורה לכתובת הדואר האלקטרוני של המבקש ביום 10.4.2022 ובו נרשם "מצ"ב מועד דיון בביהמ"ש למשפחה".
עם כל הכבוד, בכל אלו אין כדי לסתור את גרסת המבקש לפיה התביעה, ובודאי היתר ההמצאה שניתן, הובאו לידיעתו רק במהלך חודש מאי 2022. כאמור, המסמכים שצירפה המשיבה לא מתיימרים להציג המצאה באופן אחר של כתב התביעה והיתר ההמצאה שניתן, קודם למועד ההמצאה בפועל (בחודש מאי 2022). גם אם הובא לידיעת המבקש ביום 23.3.22 ( וזאת באמצעות בא כוחו שייצג את המבקש בבקשה לביטול פסק דין ובבקשת רשות הערעור הקודמת מכוח ייפוי כוח מוגבל שפקעלאחר מתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור) או אפילו ביום 10.4.2022 , כי ביהמ"ש קמא קבע דיון בהליך שלפניו – הרי שאין די בקביעת דיון בהליך כדי להקים סמכות בינלאומית על המבקש, שהוא נתבע זר, ולחייבו להתייצב לאותו דיון. בעל דין הפותח בהליך נגד נתבע זר הנמצא מחוץ לתחום השיפוט חייב לקבל היתר להמצאה כאמור בתקנה 500 ( ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות נ' Bodstray Company, פ"ד נח (2) 465). אם נאמר כי די בקביעת דיון על-ידי הערכאה השיפוטית כדי לחייב נתבע זר להתייצב לאותו דיון הרי שהתובע ימצא עצמו פטור מלעמוד בתנאים הנדרשים לצורך קבלת היתר המצאה ומקבלת ההיתר (שהרי עם התייצבות הנתבע הזר בארץ ניתן להמציא לו בתחומי המדינה ללא צורך בבקשה להיתר). ודוק! שעה שכב' השופט שילה קבע בפסק-דינו ביום 22.3.2022 כי ביהמ"ש קמא נעדר סמכות בין-לאומית על המבקש וכי על המשיבה היה להגיש בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום ובעקבות כך ביטל את פס"ד של ביהמ"ש קמא – הרי שכל עוד לא נרכשה סמכות בינלאומית על המבקש גם החלטה שניתנה על-ידי ביהמ"ש קמא באותו הליך, לרבות כזו המזמנת את המבקש להתייצב לדיון בהליך קדם משפט, נעדרת נפקות כלפי המבקש, אף אם הובאה לידיעתו. כך גם לגבי הודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה לכאורה מהמשיבה למבקש ביום 10.4.2022 והמיידעת אותו בדבר אותו דיון. גם אם אצא מנקודת הנחה כי זו הובאה לידיעת המבקש באותו מועד (10.4.14) הרי שבהיעדר כל ידיעה שלו על כך שביהמ"ש קמא רכש סמכות בינלאומית בתביעה שהוגשה נגדו, ולמצער על כך שניתן על-ידי ביהמ"ש קמא ההיתר שהתבקש על-ידי המשיבה להמצאת התביעה וההזמנה לדיון - לא עלה בידי המשיבה להצביע על מקור חוקי שחייב את המבקש להתייצב לאותו הדיון.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני סבור כי אין מנוס מלקבל את הבקשה ואת הערעור לגופו ולקבוע כי החלטת ביהמ"ש קמא מיום 14.4.22 ( לרבות הפסיקתא שנחתמה מכוחה באותו היום) מבוטלת שעה שניתנה טרם רכש ביהמ"ש קמא סמכות בין-לאומית על המבקש.
המשיבה תישא בהוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
העירבון שהופקד על-ידי המבקש יושב לידיו באמצעות בא כוחו.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, כ"ד אלול תשפ"ב, 20 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
