טוען...

בפני

כבוד השופטת שירי היימן,

סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה

תובעת

פלונית ת"ז

באמצעות ב"כ עו"ד יוסי שאבי

נגד

נתבע

פלוני ת"ז

באמצעות ב"כ עו"ד איריס מנור

פסק דין

  1. לפני תביעה נזיקית לחיוב הנתבע בסך של 500,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים וסך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותה של התובעת.
  2. הצדדים נישאו כדמו"י ביום 13.03.89. מנישואים אלו נולדו 6 בנות, מלבד הקטינה מ', כולן בגירות כיום. נישואי הצדדים עלו על שרטון והצדדים התגרשו ביום 12.04.18.
  3. ביום 6.1.22 התקיים דיון בתיקים התלויים ועומדים לרבות בתיק זה והצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר בתיק לאחר הגשת סיכומים.

טענות התובעת

  1. התובעת טוענת שמעשיו ומחדליו של הנתבע פגעו בזכויותיה המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, פקודת הנזיקין, חוק העונשין, החוק להגנת הפרטיות והאמנה בדבר זכויות הילד. התובעת טוענת שהנתבע הפר הוראות חוקים אלה ומתקיימים יסודות העוולות בסעיף 63 (א') לפקודת הנזיקין.
  2. התובעת טוענת שהתנהגות הנתבע הובילה לניכור הורי חמור ומחיקתה מחיי הבנות, דבר שהפך את חייה וגרם לה נזק. התובעת טוענת שמעשיו ומחדליו של הנתבע לא הוכחשו ויש לראות בו כמודה בכל העובדות שבכתב התביעה. התובעת טוענת שהנתבע שלל את זכויותיה ההוריות.
  3. התובעת טוענת שהאיש הפר את חובת הזהירות המושגית ובכך ביצע עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. לדבריה, התובע חשף את הבנות להליכים המשפטיים, השתמש בהן ככלי בידיו, הסית אותן נגדה, העתיק מקום מגוריהן, מנע ממנה זכויות הוריות והפר החלטות שיפוטיות.
  4. חשיפת הבנות להליכים המשפטיים: הנתבע דאג לערב את הבנות בהליכים המשפטיים ואף דאג להביא אותן לדיונים.
  5. שימוש בקטינות ככלי בידיו: התובע רצה להעיד את בתם של הצדדים נגד אימה ורצה לעשות שימוש בהקלטות שהוקלטו על ידי הקטינות לטענתו.
  6. הסתה: התובעת טוענת שהנתבע הסית את הבנות נגדה, השתמש בכינויי גנאי וגידף אותה, דבר שפגע בתדמיתה בעיני הקטינות והוביל לניכור הורי חמור וסרבנות קשר.
  7. מניעת זכויות הוריות: התובעת טוענת שבמשך שנים טרפד הנתבע את קיום זמני השהות בינה ובין הקטינות תוך הפרת החלטות שיפוטיות, מנע קשר טלפוני, מסרב לשתף אותה בכל הקשור לבנות ואף מונתה אפוט' לדין על מנת שהתובעת תוכל לקבל מידע אודות הקטינות.
  8. העתקת מקום מגורים: הנתבע העתיק מקום מגורי הבנות ללא ידיעתה והסכמתה וללא אישור מבית המשפט. העתקת מקום מגורי הקטינות מהווה הפרת הוראה חקוקה בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
  9. התובעת טוענת שמהראיות בתיק עולה שבמשך שנים עשתה כל שלאל ידה על מנת לפגוש את הבנות.
  10. התובעת טוענת שמתקיימת דרישת הצפיות שכן הנתבע ידע או היה עליו לדעת שבמעשיו ומחדליו, הפר את חובת הזהירות המוגברת כלפיה וכלפי הבנות. אדם סביר יכול היה לצפות שחשיפת הבנות להליכים משפטיים וניתוק הקשר בינן ובין האם יוביל להחרפת הניכור ההורי וסרבנות הקשר.
  11. התובעת טוענת שקיים קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו של הנתבע ובין הנזקים שנגרמו לה.
  12. התובעת טוענת שבמשך ניהול ההליכים, הפר הנתבע החלטות שיפוטיות המורות לה לחזור לבית והחלטות בעניין קיום זמני השהות עם הבנות דבר שהוביל לניתוק הקשר בצורה בלתי הפיכה ומדובר בהפרת חובה חקוקה ע"פ סעיף 287 (א) לחוק העונשין.
  13. התובעת מפנה לפסיקה שהכירה בפיצוי בגין ניכור הורי.
  14. התובעת טוענת שהנזקים להם טוענת הם לא ממוניים, עוגמת נפש וסבל ונזקים בריאותיים ונפשיים, שנגרמו כתוצאה ישירה ממעשיו ומחדליו של הנתבע.
  15. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בסך של 100,000 ₪ בגין כל שנה בה מנע הנתבע קיום קשר בינה ובין הבנות, החל מיום 30.7.17.
  16. פגיעה בפרטיות: התובעת טוענת שהנתבע שכר שירותי חוקר פרטי שעקב אחריה ובכך פגע בפרטיות שלה ובצנעת חייה בצורה קשה. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק נוכח הפגיעה בפרטיותה.

טענות הנתבע

  1. הנתבע עותר למחיקת סעיפים 6-7 לסיכומי התובעת שכן מדובר בעוולות שלא פורטו בכתב התביעה והדבר מהווה הרחבת חזית אסורה. לדברי הנתבע, התובעת לא התייחסה בכתב תביעתה לעוולת הרשלנות.
  2. הנתבע עותר לדחיית התביעה מחמת העדר עילה ומשלא הוצגו אסמכתאות התומכות בטענה לניכור הורי או פגיעה בפרטיות. התובעת לא צירפה חוות דעת מומחה ולא הוכיחה את הקשר בין הנזק הממוני הנטען (500,000 ש"ח) ובין המעשים הנטענים.
  3. הנתבע טוען שהחלטות שניתנו במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, חוסות תחת הגנת החוק – סעיף 13(5) והוראת סעיף זה מעניקה זכיה מוחלטת בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון.
  4. הנתבע טוען שעיון בתיקים שמתנהלים בין הצדדים מלמד שהבנות בחרו לנתק את הקשר עם התובעת לאור אלימותה כלפיהן במהלך חייהן. התובעת היא זו שמסרבת ליטול חלק בחיי הבנות ומערימה קשיים ואף מביעה זלזול בבית המשפט ויוצאת מהאולם עת מתנהל דיון בסוגיות שקשורות לטובת הבנות. הנתבע מפנה לפסק הדין מיום 17.1.22 בו תוארה היטב התנהלות האם.
  5. הנתבע עותר לדחיית התביעה אגב חיוב התובעת בהוצאות לדוגמה.

דיון והכרעה

  1. ראשית, אבחן טענות הנתבע בעניין הרחבת חזית אסורה.
  2. בכתב התביעה הוגדרה מהות התביעה כך: "ניכור הורי, לשון הרע, פגיעה בפרטיות". במסגרת הסעדים להם עותרת התובעת, עותרת לחיוב הנתבע בסך של 500,000 ₪ בגין ניכור הורי (סעיף 6 לכתב התביעה). בפרק הסיכום עותרת לחיוב הנתבע בסך של 500,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה מניתוק הקשר בינה ובין הבנות, סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות וסך של 100,000 ₪ בגין מעשיו ומחדליו של הנתבע ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק איסור לשון הרע. התובעת התייחסה לעוולת הרשלנות במסגרת כתב תביעתה (סעיף 29 לכתב התביעה) ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית אסורה.
  3. הסעדים להם עותרת התובעת בכתב התביעה הם: פיצוי נזיקי בגין ניכור הורי, פיצוי בגין פגיעה בפרטיות ופיצוי בגין לשון הרע.

פיצוי בגין ניכור הורי

  1. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בפיצוי בגין מעשיו ומחדליו שגרמו לניכור הורי קשה וסרבנות קשר מצד הבנות. בהקשר זה מתייחסת התובעת לאירועים ומעשים מצד הנתבע: חשיפת הקטינות להליכים המשפטיים, שימוש בהן ככלי בידיו, הסתת הקטינות כנגדה, מניעת זכויות הוריות של האם, העתקת מקום מגורי הקטינות והפרת החלטות שיפוטיות.
  2. התובעת טוענת שבמעשיו ומחדליו, הפר הנתבע הוראות חקוקות וביצע עוולת רשלנות.
  3. מעבר מקום מגורים: ביום 17.8.22 ניתן פסק דין בתביעת התובעת להשבת הבנות ל*** והתביעה נדחתה. אמנם הנתבע העתיק את מקום מגורי הקטינות ללא ידיעתה והסכמתה וללא אישור מבית המשפט, אך בפסק הדין שניתן סקרתי בהרחבה את נסיבות העניין והגעתי לכלל מסקנה שבסופו של דבר המעבר היטיב עם הבנות וטובתן להישאר בעיר ב' ועל כן טענות התובעת לגבי מעבר מקום מגורי הקטינות נדחות.

הסתת הקטינות וחשיפתן להליכים המשפטיים:

  1. במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים התייחסתי בהרחבה לסוגיית הניכור ההורי וסרבנות הקשר. מאחר וכבר ניתנו החלטות מפורטות בעניין זה בפסק הדין בתביעת המזונות ובפסק הדין בבקשת הנתבע לאפוטרופסות בלעדית, אין לי אלא להפנות לפסקי דין אלה.
  2. בפסק הדין מיום 29.7.20 התייחסתי לטענות התובעת וקבעתי שהנתק בינה ובין הבנות נבע מהתנהגותה:

"135. בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה, הסעד של ביטול מזונות הינו סעד קיצוני וחריג ועל כן יש לבחון את השתלשלות ההליכים והמידע המונח בפני בית המשפט שכן תביעת המשמורת התנהלה בבית הדין הרבני.

136. כפי שצוין בתחילת פסק הדין, בין הצדדים התנהלו מספר הליכים לרבות מספר הליכים למתן צווי הגנה במהלכם הוגשו תסקירים ודיווחים מיח"ס.

137. ביום 09.08.17 הוגש דיווח מיח"ס שסקר את טענות הצדדים והמליץ על מינוי עו"ס לס"ד שתבחן את מצבן של הקטינות לאור התכנים הקשים והמורכבות של המקרה.

138. ביום 16.08.17 הוגש דיווח מיח"ס לאחר פגישה עם הצדדים במסגרתו הומלץ למנות עו"ס לס"ד שכן עלו תכנים קשים ביותר שהבהירו את המורכבות והאקוטיות בהן שרויה המשפחה. נקבע כי בחלוף ימי ההרחקה, תוכל התובעת לשוב לדירה ולהתגורר בקומה השנייה.

139. ביום 25.08.17 נקבע שהצו ימשיך ויעמוד בתוקפו עד שיתקיים דיון במעמד הצדדים.

140. ביום 29.08.17 ניתנה החלטה מפורטת בה נקבע כי בשלב זה ועד לקבלת תסקיר, יש לשמור על ההפרדה בין הצדדים.

141. ביום 07.09.19 הוגש תסקיר לבית המשפט במסגרת ה"ט 3613-08-17 במסגרתו תוארו נסיבות חיי הצדדים והקשר בין האם והבנות ומפאת חשיבות הדברים וחומרתם, אצטט:

"הבנות במשפחה היו חשופות למערכת היחסים המורכבת בין הוריהם ובנוסף סבלו מיחס קשה ואלים מצד אמן, אשר התקשתה להתמודד עמן ואשר כללה צעקות, קללות, אמירות קשות והטחת האשמות, השלכת חפצים ואיומים ובמספר מקרים פגיעה בהן בחפצים חדים ואחרים וגרימה לפציעתן. במהלך השנים נעשו ע"י האב והבנות, ניסיונות לערב גורמי חוץ (חינוך, טיפול) ואף הוגשו מס' תלונות במשטרה" (עמ' 1-2 לתסקיר).

בהמשך, התייחסה עו"ס לס"ד לניסיון לקיים מפגש בין הקטינות ובין האם:

"הביעו הבנות פחד רב מפגיעת האם בהן וניכר היה כי הן בחרדה. הן סירבו להיפגש עמה למרות נוכחותי בחדר והתרשמותי הייתה כי פגישה בשלב זה עם אמן עשויה לפגוע בהן רגשית ונפשית ועל כן בוטל המפגש".

בהעריכה את המצב המליצה שבשלב זה לא יתקיימו מפגשים בין הקטינות לאם וציינה: "מערכת יחסים אלימה וקשה של האם כלפי בנותיה אשר כללה אירועים קיצוניים ושימוש בכל מיני אמצעים לאיום ופגיעה בבנותיה אשר מעלים תהיות לגבי מצבה הנפשי התקין.

אין ספק כי בנותיה הצעירות חיות באווירת פחד, נמנעות כמה שניתן ממגע וקרבה אל אמן מחשש כי יבולע להן. כפי שאמרה אחת הבנות "פחדנו לרדת לשתות מים". הן ספוגות איומים, העלבות, מכות ובעיטות כעניין שבשגרה כשהן לא יודעות מתי אמן תאבד שליטה לגמרי ותעבור לשימוש באמצעים מסוכנים ומסכנים."

142. ביום 17.09.17 התקיים דיון במסגרת ה"ט 3613-08-17 בו התחייבה התובעת לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהעביר חוות דעת פסיכיאטר וניתנה החלטה המורה לה לעשות כן וכן הוסמכה עו"ס לס"ד לפעול לחידוש הקשר בין הקטינות לבין האם (נספח נ/1 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).

143. ביום 19.02.18 התקיים דיון בבית הדין הרבני בתביעת המשמורת במסגרתו נשמעו דברי עו"ס לס"ד שתיארה אלימות קשה מצד האם כלפי הבנות כפי שסיפרו בפניה וכן את החשש והפחד שלהן מהאם וסירובן לפגוש אותה. במהלך הדיון האב השמיע את דבריו, אך האם לא עשתה כן. בתום הדיון החליט בית הדין הרבני כי הבנות יישארו במשמורת של האב:

"ובכן, לאור כל המתואר, כולל תיאורי האלימות הפיזית המחרידים של האם כלפי הבנות, וכפי שהושמע ונאמר ע"י עו"ס הרווחה ותיאורי הבנות עצמן שהושמעו מפיהם, כולל המלצת העו"ס האמורה לעיל כי בשלב זה אין להפגיש כלל את האם עם הבנות ושמשמורת הבנות תהיה אצל האב, בית הדין קובע כי משמורת הבנות תהיה אצל האב. בית הדין ישמח לשמוע בעתיד כי האם עברה תהליך טיפולי וכי היא כשירה לפגוש בבנות ואולי אף שישהו אצלה, אך בשלב זה, ולאור כל המתואר, לצערנו נראה כי אנו רחוקים מלהיות שם." (נספח נ/4 לתצהיר עשות ראשית מטעם הנתבע).

144. בתסקיר מיום 27.03.19 (נספח נ/5 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע) תוארו מפגשים שהתקיימו בין הבנות ש' ומ' והאם במרכז קשר ונרשם כי הבת ש' חדלה להגיע למפגשים החל מיום 09.01.19 מתוך קשייה בהתמודדות עם המפגש עם האם (סעיף ד) וכי עם מ' התקיימו 6 מפגשים, ברובם מורכבים ועלו בהם תכנים לא מתאימים מצד האם (סעיף ה) ונרשם לגבי האם שאינה רואה את צרכיהן הרגשיים של הבנות ו- "פלונית שללה כל פגיעה שלה בבנות על אף אמירות הפוכות של הבנות, העלתה האשמות כלפי הבנות שהן רעות, הן הרחיקו אותה מהבית, צילמו אותה בזמן מחלתה וכינתה את בתה אשר ניסתה להתעמת איתה על העבר כ"שקרנית" ואמרה לה "לא מעניין אותי מה את אומרת"".

באותו תסקיר הייתה התייחסות למפגש נוסף שהתקיים לצורך ניסיון לחדש את הקשר בין האם ומ', אך בסופו של יום מפגש זה נגמר בצעקות מצד האם מה שהשפיע באופן שלילי על מ' שהגיבה בחרדה מפני אמה ולכן הוחלט להפסיק את המפגשים (סעיף ז).

עו"ס לס"ד המליצה שהתובעת תעבור הערכה פסיכיאטרית נוספת/אבחון פסיכיאטרי מעמיק אשר למצבה הנפשי ויכולותיה לקבל שיחות טלפוניות ולחידוש הקשר עם הבנות.

145. ביום 31.03.19 בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר מיום 27.03.19 (נספח נ/4 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע).

146. בתמ"ש (ב"ש) 27194-11-13 י.ר נ' נ.מ (ניתן ביום 27.01.15) [פורסם במאגרים המשפטיים] דחה בית המשפט תביעה לביטול מזונות שכן קבע כי סרבנות הקשר נגרמה בעטיו של האב לאור התנהגותו בעבר. במקרה שנדון בפסק הדין, התנהגות האב שבעטיה נגרם הניכור ההורי כללה אי קיום זמני שהות כפי שנקבע, אי הגעה לאספות הורים ואי ביקור הקטינה עת הייתה מאושפזת. בית המשפט קבע שאין לבחון את סרבנות הקשר במנותק מאירועי העבר ודברים אלה יפים גם לענייננו:

"לטעמי, לא ניתן לבחון את סרבנות הקשר של הבנות בהווה במנותק מאירועי העבר. ממכלול החומר שלפניי, לרבות עמדות גורמי המקצוע, מתקבל הרושם כי הבנות פגועות מאוד מהתנהלותו של התובע כלפיהן והתנערותו ממחויבות וממפגשים סדירים עמן, עד שהן מתקשות לחדש עמו קשר. הקטינות חוו כנראה תחושות של נטישה, בפרט בתקופות משבר שעברו, ולתחושתן התובע העדיף את חייו החדשים על פניהן.

אין המדובר במצב בו סירובן של הבנות לווה בביטויים עולבים, גסים ופוגעים, אלא במצב בו הבנות נפגעו בעבר מהתנהלותו של התובע, עד שהן מתקשות לתת בו אמון, תוך חשיפה לאפשרות של פגיעה מחודשת.

בנסיבות אלה, אין לתלות את סרבנות את הקשר לפתחן של הבנות ונראה כי הגורם העיקרי הוא התנהלות התובע בעבר." (סעיף 20).

147. בענייננו, התנהגות האם בעטיה מסרבות הבנות לקיים קשר עמה כללה אלימות פיזית ומילולית, איומים והאשמות. התובעת לא מצליחה להכיל את רגשותיהן של הבנות והיא שקועה בעולמה שלה, כפי שצוין בתסקיר. הבנות חרדות מהאם לאור אירועי עבר טראומטיים ואף כאשר היו ניסיונות לחידוש הקשר בסופו של דבר ההליך הופסק לאור התנהגותה של התובעת, שפעם האשימה את הבנות ופעם התלהמה וצעקה על עו"ס במרכז הקשר, כך שהתובעת בעצמה חיסלה את הסיכויים הקלושים שהיו לחידוש הקשר עם הבנות.

148. בנסיבות העניין מאחר והנתק נגרם בעטיה של האם אין מקום לבטל את חיובה במזונות. על האם מוטלת החובה לדאוג לצרכי בנותיה בהתאם ליכולותיה הכלכליות."

  1. גם בחלוף כשנתיים מאז ניתן פסק הדין ביום 29.7.20 ושצוטט לעיל, לא חל שינוי בהתנהלותה של האם כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן ביום 17.1.22 בו התקבלה בקשת האב לאפוטרופסות בלעדית על הקטינה מ'. הבקשה התקבלה מאחר והתובעת לא שיתפה פעולה בנושאים הקשורים לקטינה ולא היה מנוס ממתן סמכויות בלעדיות לאב. בפסק הדין מיום 17.1.22 נסקרה בהרחבה התנהלות האם וחוסר שיתוף הפעולה מצידה.
  2. לא זו אף זו, מאז ניתנו פסקי הדין, לא חל שינוי בהתנהגות האם. האם לא יזמה קשר עם גורמי הרווחה לצורך חידוש הקשר עם הקטינה מ'. כך שגם אם לנתבע הייתה תרומה למצב שנוצר, האחריות העיקרית מוטלת על כתפי האם ונבעה מהתנהלותה והתנהגותה כלפי הבנות.
  3. כאמור, אין ספק שהבנות היו מעורבות וחשופות למאבק בין ההורים, הן טרם נקיטת הליכים משפטיים והן לאחר מכן. בתסקיר שהוגש ביום 7.9.19 בה"ט 3613-08-17 צוין שהבנות היו חשופות למערכת היחסים המורכבת בין ההורים וסבלו מיחס אלים וקשה מצד האם. קרי, הבנות הן חלק בלתי נפרד מהמאבק וממערכת היחסים העכורה בין בני המשפחה. הקטינות סבלו מאירועים טראומתיים, אלימים וקיצוניים אשר הובילו ליחסן כלפי האם וסירובן לפגוש אותה.
  4. התובעת טוענת שהאב הפר את החלטות בית המשפט ולא אפשר קיום זמני שהות ומפגשים בינה ובין הבנות. דין טענה זו להידחות מהנימוקים הבאים:

במהלך ניהול ההליכים המשפטיים נעשו ניסיונות לחדש את הקשר בין התובעת והבנות. בתסקיר שהוגש ביום 7.9.19 התייחסה עו"ס לניסיון לקיים מפגש בין האם והבנות הקטינות וציינה שבסופו של דבר המפגש לא התקיים לאור החרדה בה היו שרויות הקטינות חרף העובדה שידעו שעו"ס תהיה נוכחת ומאחר והייתה התרשמות שקיום המפגש יפגע בקטינות, המפגש לא התקיים. באותו תסקיר, הומלץ שבאותו שלב לא יתקיימו מפגשים בין האם והקטינות.

ביום 17.9.17 התקיים דיון (בצו ההגנה) ובסופו הסכימה עו"ס לס"ד לפעול לחידוש המפגשים בין התובעת והקטינות לאחר שהתובעת התחייבה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהעביר חוות דעת פסיכיאטרית.

ביום 19.2.18 קבע בית הדין הרבני שבשלב זה אין לקיים מפגשים בין האם והבנות ובית הדין ישמח בעתיד לשמוע שהאם עברה טיפולים וכשירה לפגוש את הבנות.

גם במפגשים שהתקיימו בתחילת שנת 2019, עלה הרושם שהאם לא רואה את צרכי הבנות והניסיון לחדש את הקשר בין האם ומ' הופסק לאור צעקות מצד האם דבר שגרם לחרדה בקרב מ' (תסקיר שהוגש 27.3.19). ביום 31.3.19 ניתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר שקבע שעל התובעת לעבור אבחון פסיכיאטרי נוסף מעמיק לגבי מצבה הנפשי ויכולתה לקבל שיחות טלפוניות ולחדש את הקשר עם הבנות. ההחלטות והתסקירים שפורטו עד כה, פורטו בפסק הדין מיום 29.7.20.

  1. בתסקיר שהוגש ביום 20.6.21 הייתה התייחסות למפגשים שהתקיימו מדצמבר 2018 עד מרץ 2019 וצוין: "הפסקת המפגשים במרכז הקשר היתה בעקבות תכנים לא מותאמים מצד האם ורגרסיה בהתנהגות הקטינות. כמו גם אירוע של תוקפנות כלפי עו"ס מרכז הקשר בנוכחות הקטינה מ'. בפגישה של מנהלת המחלקה עם האם הכחישה אלימות כלפי הבנות. וטענה כי אינה מאמינה בשרותי הרווחה. בעקבות האירוע הוחלט כי המפגשים בין הקטינות לבין אמן יהיה רק לאחר שהאם תעבור הערכה פסיכיאטרית.

ב- 13/7/20, היה אירוע שבו האם פלונית הגיעה לחצר בית המשפחה, האב החליט להעביר את המשפחה לעיר ב' ולפתוח דף חדש."

  1. הקטינה מ' הושמה, לבקשתה, בפנימייה בעיר ב'. במהלך הדיון שהתקיים בסוגיה זו ביום 12.8.21 ציינה האפוט' לדין שהשמתה של מ' בפנימייה עשויה להוות הזדמנות לחידוש הקשר בין האם לבין הקטינה וכך אמרה במהלך הדיון:

"אפוט' לדין:

ביקרתי את הקטינה בביתה בעיר ב' לפני 4 ימים. היא חזרה על בקשתה להיקלט בפנימייה "****" בעיר ב'. מ' מכירה את המסגרת. יש לה חברות מבית הספר **** בעיר ב', חברותיה הושמו בפנימייה. היא מכירה גם את הצוות והמדריכים והמסגרת מהביקורים שלה אצל החברות. היא מכירה גם את הפעילויות במסגרת. היא מביעה את הרצון שלה להיות שם כי חסרה לה דמות האם, רוצה אם בית שהיא מקווה שתשמש דמות לעיצוב אישיותה.

התרשמתי שהרצון שלה כן ואמיתי ולא נובע מלחצים מצד האב.

קיימתי את הפגישות שלי עם הקטינה, גם מחוץ לבית כדי שתוכל לדבר איתי בפתיחות וחופשיות. אני תומכת גם בהשמה, גם מהמקום שאני חושבת שצריכים לפעול לחידוש הקשר בין האם למ'. אני סבורה שבמסגרת הפנימייה היא יכולה לקבל מעטפת טיפולית אינטנסיבית וגם לשלב את האם בטיפול, לדוגמא דיאדי כדי לחדש את הקשר. שיקפתי שהמצב הנוכחי שיש נתק מוחלט, לא מתייחסת אם זה מוצדק או לא ויש לכך גם התייחסות בתסקיר, אני סבורה שהמצב לא תקין ומילת הקסם זה טיפול.

הנתק הוא לא בגלל הסתה מצד האב, אלא מדובר בהורה שמונע את המפגשים, מדובר בעמדה של הקטין שמבוססת על אירועים טראומתיים מהעבר. מ' שיתפה אותי באירועים, צריך לבדוק איך מנסים לחדש את הקשר גם אם מתנגדת. אני חושבת שיש צורך בקיומה של דמות אם בחייה אבל מפאת גילה אני מביאה את עמדתה ורצונה.

היום מ' מחפשת דמות אם במקומות אחרים, כמו דמות של אם בית בפנימייה וזה עצוב מאוד. השמה בפנימייה אני חושבת שתהווה פתיחת דלת לשיקום מערכת היחסים בין מ' לאמה, אפילו אם זה למען העתיד. היא צריכה את זה, למרות שהיא סבורה שלא צריכה ויכולה להסתדר אך אנו המבוגרים מבינים את החשיבות של הקשר שנמנע ממנה מבחינת זוגיות ודברים נוספים."

  1. למרבה הצער, בחלוף חצי שנה, בעת דיון שהתקיים ביום 6.1.22 בתביעות המתנהלות בין הצדדים, ובכללן בקשת האם להשיב את הקטינה לעיר א' ודיון בבקשת האב לאפוט' בלעדית על הקטינה, התברר שהאם לא עשתה דבר בעניין חידוש הקשר עם הקטינה מ' וכך אמרה האפוט' לדין:

"פגשתי את הקטינה ב- 3.1 בפנימייה, על רקע עובדתי שפורט בהרחבה בתסקיר, לא נסתר ולא הופרך. התרשמתי שהקטינה השתלבה במסגרת חוץ ביתית בפנימייה, היא מקבלת מענה טיפולי לכל צרכיה הפיזיים והרגשיים. היא טופלה בתחום רגשי והיא נתרמת מהטיפול. היא שיתפה אותי בקושי הרגשי שלה, שלאחר ההשמה, האם לא עשתה מאומה כדי ליצור קשר עם גורמי הטיפול, עם המסגרת ועם אלה שיכולים לתרום לחידוש הקשר. היא רואה בזה עמדה ברורה ובחירה מצד האם לנתק קשר איתה. מ' נמצאת באיזושהי סערה פנימית, מצד אחד היא ציפתה שאמא תעשה מאמץ, כשהיא מחוץ לביתו של האב, בסביבה ניטרלי ובסיוע גורמים טיפוליים, ניתנה הזדמנות לאם לחידוש הקשר ומ' הביעה בפני אכזבה מרה מכך שהאם לא ניצלה את ההזדמנות הזו. בדיון אחרון ציינתי שיציאתה של מ' למסגרת חוץ ביתית, תכשיר את הקרקע לאיזשהו חידוש קשר. אני רואה בזה ויתור מצד האם וזה חבל מאוד. אמנם יש למ' קשרים מאוד חברתיים עם אם הבית והצוות, אבל הציפייה היתה בכל זאת, שהאם תשתלב בטיפול משפחתי, תביע רצון ותגיע למסגרת או לפחות תרים טלפון (היו לי מקרים איפה שהילד הביע התנגדות נחרצת ובכל זאת כאשר הורה מגיע למסגרת, מגלה עניין בו, לקבל תיווכים מהגורמים במסגרת, לאחר מכן בטיפול רגשי, הגיע באופן סדיר והתעניין בשלומו של הילד וזה עשה טוב ליד). פה יש מצב שמדבר בעד עצמו. בנסיבות העניין, בהעדר שיתוף פעולה מצד האם, אין מנוס אלא לקבל את התביעה על מנת לקדם את האינטרסים של מ'. היה ובאיזה שלב האם כן תרצה לקבל דיווחים ולהתעניין באיזשהו שלב, הדלת פתוחה, היא יכולה לגרום לגורמי הטיפול במסגרת. היא יכולה להגיע ולפחות להתרשם מהסביבה. ציפייה מכל הורה שילך לראות איפה ישן הילד, איך הוא מבלה את יומו וסדר יומו, זה מאכזב מאוד. בוודאי שרצונה של הקטינה הוא שיינתן צו לאפ' בלעדית לידי האב, הוא הדמות היציבה, הדומיננטית היחידה בעצם שמתעניין בצרכיה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 24 עד עמ' 7 שורה 16).

  1. סירוב הקטינות לקיים קשר עם האם נגרם בעטיה של האם ולאור התנהגותה כלפי הבנות במהלך החיים המשותפים. לאחר פרידת הצדדים המצב החמיר לאור אי שיתוף הפעולה מצד האם ואי היכולת שלה להכיל את הבנות, דבר שנמשך מספר שנים עד היום. הפסקת המפגשים בין התובעת והבנות נבעה מהמלצות מקצועיות ולא לאור רצונו של האב. גם כשהבשילה הזדמנות לפעול לחידוש הקשר עם הקטינה מ', שכן שאר הבנות בגרו, לא שיתפה האם פעולה ולא עשתה דבר בעניין זה.
  2. לאור האמור לעיל, טענות האם בעניין ניכור הורי מצידו של האב וזכאותה לפיצוי, נדחות.

הפגיעה בפרטיות

  1. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א, 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") מגדיר מהי פגיעה בפרטיות. התובעת לא הפנתה בסיכומיה לחלופות הרלוונטיות, אך החלופות שעשויות להיות רלוונטיות הינן החלופיות בס"ק 1, 3, 4 ו- 10:

"2.פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1)בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

(3)צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

(4)פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;

(10)פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);"

  1. התובעת טוענת שהנתבע שכר שירותי חוקר פרטי שעקב אחריה וצילם אותה ללא ידיעתה וללא הסכמתה תוך פגיעה בצנעת חייה. עוד טוענת התובעת שהנתבע הפיץ את התמונות והסרטונים לבני משפחתו, שכניו ומכריו. טענה נוספת בהקשר זה הינה צירוף התמונות לכתבי הטענות של הנתבע שהוגשו לבית המשפט ולבית הדין הרבני.

חוקר פרטי

  1. בע"פ 11793-05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (5.4.06) [פורסם במאגרים המשפטיים] התייחס בית המשפט לסוגיית החוקר הפרטי:

"45. צפיתי בקלטות, התרשמתי מהשיחות, מהשאלות והתשובות, ולא אוכל שלא להזכיר את הלחץ והמניפולציה שהפעילה החוקרת הפרטית כלפי המתלוננת בהציגה עצמה כחברה שעברה טראומה דומה ואף ככזו ששיקרה בבית המשפט. לחץ זה הופעל במפגשים חוזרים עם המתלוננת, בשיחות שנמשכו שעות ארוכות, כשהחוקרת מציגה שאלות מגמתיות ולעיתים מכשילות, אשר הביאו את המתלוננת למסור את דבריה כפי שהם נשמעים בקלטות.

גם חוקר פרטי הפועל בשם שולחו, ואף אם הוא מאמין כי הוא פועל בשליחות מי שמבקש להוכיח את חפותו ולטהר את שמו, מחוייב להציב לעצמו גבולות בבחינת "אין המטרה מקדשת את כל האמצעים", ועליו לנהוג בזהירות ובקפידה, תוך שמירה על כללי חקירה הוגנים ומידתיים. כל זאת, תוך שנזהרת אני מלהביע עמדה לגבי מהימנות המתלוננת, אשר, כפי שציינתי חזור ואמור במהלך פסק דיני, לא נבדקה על-ידי בית המשפט."

עבודתו של חוקר פרטי מטבעה פוגעת בפרטיות אדם בצורה מסויימת. בע"פ (חיפה) 616-05 מדינת ישראל נ' שווגר שי עמ' 6 (25.5.06) [פורסם במאגרים המשפטיים] התייחס בית המשפט לסוגיה זו:

"הנה כי כן, המשיב עבר לכאורה עבירה לפי סעיפים 2(7) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אלא שבכך לא די, שכן חוקר פרטי, מעצם אופי תפקידו, אמור ורשאי לפגוע, בתנאים מסוימים, בפרטיות. כך למשל, האיסור לבלוש או להתחקות אחר אדם העלולים להטרידו (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות), וודאי מופר במידה כלשהי מעצם עבודתו של חוקר פרטי. השאלה המרכזית היא, מהו הגבול והיכן יש לקבוע את האיזון הראוי, בין חובתו של החוקר הפרטי להשיג מידע עבור לקוחותיו ולפעול בנאמנות כשְלוּחם (הנובעת מכוח חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972) ובין חובתו להימנע מלבצע עבירות ולשדל אחרים לבצען."

  1. נסיבות פסק הדין לעיל שונות מענייננו שכן החוקר הפרטי לא הפעיל על התובעת לחץ ומניפולציות ואף לא ניסה לדובב את התובעת, אלא שלח תמונות וסרטונים ובכך ביצע את עבודתו. התובעת לא הוכיחה שבמהלך ביצוע עבודתו ביצע פעולות שיש בהן משום הפרת האיזון המתואר בפסק הדין שצוטט לעיל.
  2. ביצוע פעולות על ידי חוקר פרטי, מלווה מטבעו בפגיעה בפרטיות ולא מצאתי שבנסיבות העניין, הפגיעה בפרטיות התובעת חרגה ממתחם הסבירות. אשר על כן טענות התובעת בכל הנוגע לחוקר הפרטי נדחות.

פרסום התמונות

  1. בכתב תביעתה טענה התובעת שהנתבע פרסם את התמונות לבני משפחתו המורחבת ולמכריו, אך טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות.

צירוף התמונות לכתבי הטענות

  1. טענה זו נדחית שכן מדובר במסמכים שצורפו להליך משפטי שמתנהל בדלתיים סגורות ואין בענייננו פגיעה בפרטיות מעבר לנדרש.
  2. התובעת עותרת לחיוב הנתבע בפיצוי בסך של 100,000 ₪ מכח סעיף 29א(ב)(2) שעניינו כפל פיצוי בעוולה אזרחית:

"(2)במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק."

  1. בנסיבות העניין לא הגעתי לכלל מסקנה שהתקיימה עוולה אזרחית של פגיעה פרטיות וכפועל יוצא לא הוכח שהפגיעה הייתה בכוונה לפגוע בה.
  2. הנטל להוכיח כי הנתבע פגע בפרטיות התובעת מוטל עליה לנוכח הכלל במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו עליו הראיה", התנהגות הנתבע אינה נופלת לאחת החלופות המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות ועל כן לא פגעה בפרטיות התובעת. התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ועל כן גם רכיב זה של תביעתה נדחה.
  3. לאור האמור לעיל, הטענות בעניין הפגיעה בפרטיות נדחות.

לשון הרע

  1. מעיון בסיכומיה של התובעת נראה שזנחה את הפיצוי לו עותרת מכוח החוק לאיסור לשון הרע (שכן עתרה לפיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין הניכור ההורי ופיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותה), יחד עם זאת אבחן את טענותיה בהקשר זה.
  2. בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין – אורבך , סה(3) 369 (08.02.12) קבע כב' השופט עמית שלושה שלבים לשם בחינת קיומה של עוולת לשון הרע:

"א. בחינת השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 בחוק והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.

רק אם התשובה חיובית יש לעבור לשלב הבא -

ב. האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות אשר מנויות בסעיף 13 לחוק, פרסומים מותרים: אם הפרסום חוסה תחת אחת החסינויות המוחלטות הרי שדין התביעה להידחות, אחרת ממשיכים לשלב הבא –

ג. בחינה, האם הפרסום מוגן על פי הוראות סעיף 14 לחוק על שתי רגליו - אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו מוגן תחת סעיף זה יש להמשיך ולבחון האם חלה הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק. בחינת הגנת תום הלב נעשית ביחד עם הוראות סעיף 16 בחוק העוסק בחזקת תום הלב. אם ימצא כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנות הללו, יש לעבור לשלב נוסף ואחרון והוא פסיקת הפיצוי.

כן ראוי לציין כי "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע".

  1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") מגדיר את המונח לשון הרע כ-

"דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

  1. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את לשון הרע כעוולה אזרחית באופן הבא:

"7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.".

  1. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "פרסום":

(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

  1. בתמ"ש 26733-10-14 פלוני נ'. אלמונית (05.07.15) [פורסם במאגרים] קבע כב' השופט סילמן:

"במסגרת המבחן הראשון יבחן בית המשפט, האם הפרסום הוא בבחינת הפצת לשון הרע. ההלכה היא, כי בבחינת קיום לשון הרע, יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, כאשר המבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, דהיינו האופן שבו האדם הסביר היה מבין ו/או תופס את הפרסום והשפעת דברים אלה על הערכת אותו פרט בעיני הבריות נוכח המשמעות שקורא סביר היה מייחס לדברים. (ראה רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר וע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617).

זאת ועוד, לצורך הבחינה האם הפרסום מהווה לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, נבחן הפרסום בכללותו, ומשמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו, ע"א 1104/00 הנ"ל וכן ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פורסמו במאגרים משפטיים). יאמר, כי קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות הפרסום שיכול להיות אמת לאמיתה ועדיין אם יהא בו כדי להשפיל או לבזות יחשב, ללשון הרע.

עוד יצוין ויודגש, כי חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות מרכזיות: זכות היסוד של כל אדם לשם טוב מחד וזכות היסוד לחופש הביטוי מאידך.

"שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני ... קיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם" (ראה ע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא- פורסם במאגרים משפטיים). בישראל נתפס חופש הביטוי כזכות-על עוד בטרם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו (ראה ע"א 105/92 ראם מהנדסים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד נז(5) 189, 201 (1993)). הוא הוכר מימים ראשונים כזכות "עילאית" וכ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ראה עניין "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, בעמ' 878; בג"צ 4804/94 וגם חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, -פורסם במאגרים משפטיים). יחד עם זאת, "הזכות לשם טוב כוללת בחובה ערך מקיף של הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם, היא משתרעת על יחס הכבוד וההערכה שלהם זכאי אדם מן הסובבים אותו. ואכן, חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל"(ראה לעיל ענין בן גביר וגם ע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין- פורסם במאגרים משפטיים)."

  1. בענייננו, התובעת טוענת שהנתבע פגע בכבודה ורמס אותו בפני הבנות, מכרים והמשפחה המורחבת. עוד טוענת שהנתבע הפר את חובת תום הלב וגרם לה להיות ללעג ושנאה בפני בנותיה שכן חשף אותן לכתבי הטענות שהוגשו מטעמו ושכללו השמצות וגידופים ונכתב: "התובעת הנה אדם רע ואם אכזרית".
  2. התובעת התמקדה במשפט המצוטט לעיל, ומשכך הטענה הינה לפרסום בכתב. עולה השאלה האם אמירה כזו במסגרת כתבי טענות הינה פסולה או שמא משפט כזה נהנה מהגנה בהתאם לחוק לשון הרע?
  3. סעיף 13 (5) לחוק לשון הרע קובע כדלקמן:

"13.לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5)פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

  1. לאור האמור לעיל, אין מקום לקבלת טענות בעניין תוכן כתבי הטענות או תגובות שהוגשו מטעם הנתבע או נאמרו במהלך ניהול ההליכים המשפטיים לאור הקבוע בחוק.
  2. התובעת הסתפקה בהפניה לאמירה שצוטטה לעיל בדבר היותה אכזרית ואדם רע ולא פירטה לגבי גידופים או כינויי גנאי נוספים להם טוענת.
  3. מעבר לאמור לעיל, לא כל אמירה שנאמרת כחלק מסכסוך משפחתי וכחלק מסכסוך בכלל עולה לכדי לשון הרע. בפסיקה נקבע כי לא כל גידוף וקללה מהווים לשון הרע. המבחן הוא אובייקטיבי והשאלה מה היה האדם הסביר מייחס למשמעות הדברים.
  4. בת"א 6264/01 יורם וינוגרד עו"ד נ' אליהו פיליפוביץ (31.07.02) [פורסם במאגרים המשפטיים] נכתבו דברים היפים אף לענייננו: "אילו אזניים היו לכותלי ביהמ"ש לשמוע ופה לדבר, כי אז הייתי מזמינם להעיד ולהשיח את אשר על לבם, כל מילות ריב ומדון ונאצה שהטיחו בעלי דין נרגנים בזולתם מאז שעומד ביהמ"ש על מכונו. ידיעה שיפוטית היא, שלא לומר שמיעה שיפוטית, לגבי מה ששומעים אנו השופטים מן הנעשה בפרוזדורי ביהמ"ש... לא כל פולמוס נוקב, זעקת שבר, ואף קללה נמרצת, צריך להיות עילה למשפט".
  5. התובעת טענה טענות כלליות ולא הוכיחה את טענותיה בעניין הקללות והגידופים ועל כן לא מתקיים יסוד הפרסום, לגבי קללות וגידופים (שלא פירטה באיזה קללות וגידופים מדובר). גם אם אניח לצורך הדיון שהנתבע אכן קילל וגידף אותה, אין מקום לפסיקת פיצוי מאחר ולא כל קללה מהווה עילה משפטית.
  6. דברים אלו נכונים גם לגבי טענת התובעת בעניין התמונות שצרף הנתבע לכתבי הטענות בבית המשפט ובבית הדין. צירוף תמונות לכתבי טענות נהנה מהגנת סעיף 13(5) לחוק לשון הרע.
  7. התובעת עותרת לפיצוי מכוח סעיף 7א(ג) שקובע כדלקמן:

" (ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."

  1. משהגעתי למסקנה שלא מתקיימת עוולת לשון הרע, אזי אין מקום לפסיקת פיצוי.

סוף דבר

  1. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.
  2. בנסיבות העניין, אני מחייבת את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ שישולמו לטובת הנתבע בתוך 30 יום שאם לא כן, הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ב, 24 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.