בפני | כבוד השופטת שירי היימן, סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה | |
תובעת | פלונית ת"ז באמצעות ב"כ עו"ד יוסי שאבי | |
נגד | ||
נתבע | פלוני ת"ז באמצעות ב"כ עו"ד איריס מנור | |
פסק דין |
טענות התובעת
טענות הנתבע
דיון והכרעה
פיצוי בגין ניכור הורי
הסתת הקטינות וחשיפתן להליכים המשפטיים:
"135. בהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה, הסעד של ביטול מזונות הינו סעד קיצוני וחריג ועל כן יש לבחון את השתלשלות ההליכים והמידע המונח בפני בית המשפט שכן תביעת המשמורת התנהלה בבית הדין הרבני.
136. כפי שצוין בתחילת פסק הדין, בין הצדדים התנהלו מספר הליכים לרבות מספר הליכים למתן צווי הגנה במהלכם הוגשו תסקירים ודיווחים מיח"ס.
137. ביום 09.08.17 הוגש דיווח מיח"ס שסקר את טענות הצדדים והמליץ על מינוי עו"ס לס"ד שתבחן את מצבן של הקטינות לאור התכנים הקשים והמורכבות של המקרה.
138. ביום 16.08.17 הוגש דיווח מיח"ס לאחר פגישה עם הצדדים במסגרתו הומלץ למנות עו"ס לס"ד שכן עלו תכנים קשים ביותר שהבהירו את המורכבות והאקוטיות בהן שרויה המשפחה. נקבע כי בחלוף ימי ההרחקה, תוכל התובעת לשוב לדירה ולהתגורר בקומה השנייה.
139. ביום 25.08.17 נקבע שהצו ימשיך ויעמוד בתוקפו עד שיתקיים דיון במעמד הצדדים.
140. ביום 29.08.17 ניתנה החלטה מפורטת בה נקבע כי בשלב זה ועד לקבלת תסקיר, יש לשמור על ההפרדה בין הצדדים.
141. ביום 07.09.19 הוגש תסקיר לבית המשפט במסגרת ה"ט 3613-08-17 במסגרתו תוארו נסיבות חיי הצדדים והקשר בין האם והבנות ומפאת חשיבות הדברים וחומרתם, אצטט:
"הבנות במשפחה היו חשופות למערכת היחסים המורכבת בין הוריהם ובנוסף סבלו מיחס קשה ואלים מצד אמן, אשר התקשתה להתמודד עמן ואשר כללה צעקות, קללות, אמירות קשות והטחת האשמות, השלכת חפצים ואיומים ובמספר מקרים פגיעה בהן בחפצים חדים ואחרים וגרימה לפציעתן. במהלך השנים נעשו ע"י האב והבנות, ניסיונות לערב גורמי חוץ (חינוך, טיפול) ואף הוגשו מס' תלונות במשטרה" (עמ' 1-2 לתסקיר).
בהמשך, התייחסה עו"ס לס"ד לניסיון לקיים מפגש בין הקטינות ובין האם:
"הביעו הבנות פחד רב מפגיעת האם בהן וניכר היה כי הן בחרדה. הן סירבו להיפגש עמה למרות נוכחותי בחדר והתרשמותי הייתה כי פגישה בשלב זה עם אמן עשויה לפגוע בהן רגשית ונפשית ועל כן בוטל המפגש".
בהעריכה את המצב המליצה שבשלב זה לא יתקיימו מפגשים בין הקטינות לאם וציינה: "מערכת יחסים אלימה וקשה של האם כלפי בנותיה אשר כללה אירועים קיצוניים ושימוש בכל מיני אמצעים לאיום ופגיעה בבנותיה אשר מעלים תהיות לגבי מצבה הנפשי התקין.
אין ספק כי בנותיה הצעירות חיות באווירת פחד, נמנעות כמה שניתן ממגע וקרבה אל אמן מחשש כי יבולע להן. כפי שאמרה אחת הבנות "פחדנו לרדת לשתות מים". הן ספוגות איומים, העלבות, מכות ובעיטות כעניין שבשגרה כשהן לא יודעות מתי אמן תאבד שליטה לגמרי ותעבור לשימוש באמצעים מסוכנים ומסכנים."
142. ביום 17.09.17 התקיים דיון במסגרת ה"ט 3613-08-17 בו התחייבה התובעת לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהעביר חוות דעת פסיכיאטר וניתנה החלטה המורה לה לעשות כן וכן הוסמכה עו"ס לס"ד לפעול לחידוש הקשר בין הקטינות לבין האם (נספח נ/1 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).
143. ביום 19.02.18 התקיים דיון בבית הדין הרבני בתביעת המשמורת במסגרתו נשמעו דברי עו"ס לס"ד שתיארה אלימות קשה מצד האם כלפי הבנות כפי שסיפרו בפניה וכן את החשש והפחד שלהן מהאם וסירובן לפגוש אותה. במהלך הדיון האב השמיע את דבריו, אך האם לא עשתה כן. בתום הדיון החליט בית הדין הרבני כי הבנות יישארו במשמורת של האב:
"ובכן, לאור כל המתואר, כולל תיאורי האלימות הפיזית המחרידים של האם כלפי הבנות, וכפי שהושמע ונאמר ע"י עו"ס הרווחה ותיאורי הבנות עצמן שהושמעו מפיהם, כולל המלצת העו"ס האמורה לעיל כי בשלב זה אין להפגיש כלל את האם עם הבנות ושמשמורת הבנות תהיה אצל האב, בית הדין קובע כי משמורת הבנות תהיה אצל האב. בית הדין ישמח לשמוע בעתיד כי האם עברה תהליך טיפולי וכי היא כשירה לפגוש בבנות ואולי אף שישהו אצלה, אך בשלב זה, ולאור כל המתואר, לצערנו נראה כי אנו רחוקים מלהיות שם." (נספח נ/4 לתצהיר עשות ראשית מטעם הנתבע).
144. בתסקיר מיום 27.03.19 (נספח נ/5 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע) תוארו מפגשים שהתקיימו בין הבנות ש' ומ' והאם במרכז קשר ונרשם כי הבת ש' חדלה להגיע למפגשים החל מיום 09.01.19 מתוך קשייה בהתמודדות עם המפגש עם האם (סעיף ד) וכי עם מ' התקיימו 6 מפגשים, ברובם מורכבים ועלו בהם תכנים לא מתאימים מצד האם (סעיף ה) ונרשם לגבי האם שאינה רואה את צרכיהן הרגשיים של הבנות ו- "פלונית שללה כל פגיעה שלה בבנות על אף אמירות הפוכות של הבנות, העלתה האשמות כלפי הבנות שהן רעות, הן הרחיקו אותה מהבית, צילמו אותה בזמן מחלתה וכינתה את בתה אשר ניסתה להתעמת איתה על העבר כ"שקרנית" ואמרה לה "לא מעניין אותי מה את אומרת"".
באותו תסקיר הייתה התייחסות למפגש נוסף שהתקיים לצורך ניסיון לחדש את הקשר בין האם ומ', אך בסופו של יום מפגש זה נגמר בצעקות מצד האם מה שהשפיע באופן שלילי על מ' שהגיבה בחרדה מפני אמה ולכן הוחלט להפסיק את המפגשים (סעיף ז).
עו"ס לס"ד המליצה שהתובעת תעבור הערכה פסיכיאטרית נוספת/אבחון פסיכיאטרי מעמיק אשר למצבה הנפשי ויכולותיה לקבל שיחות טלפוניות ולחידוש הקשר עם הבנות.
145. ביום 31.03.19 בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר מיום 27.03.19 (נספח נ/4 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע).
146. בתמ"ש (ב"ש) 27194-11-13 י.ר נ' נ.מ (ניתן ביום 27.01.15) [פורסם במאגרים המשפטיים] דחה בית המשפט תביעה לביטול מזונות שכן קבע כי סרבנות הקשר נגרמה בעטיו של האב לאור התנהגותו בעבר. במקרה שנדון בפסק הדין, התנהגות האב שבעטיה נגרם הניכור ההורי כללה אי קיום זמני שהות כפי שנקבע, אי הגעה לאספות הורים ואי ביקור הקטינה עת הייתה מאושפזת. בית המשפט קבע שאין לבחון את סרבנות הקשר במנותק מאירועי העבר ודברים אלה יפים גם לענייננו:
"לטעמי, לא ניתן לבחון את סרבנות הקשר של הבנות בהווה במנותק מאירועי העבר. ממכלול החומר שלפניי, לרבות עמדות גורמי המקצוע, מתקבל הרושם כי הבנות פגועות מאוד מהתנהלותו של התובע כלפיהן והתנערותו ממחויבות וממפגשים סדירים עמן, עד שהן מתקשות לחדש עמו קשר. הקטינות חוו כנראה תחושות של נטישה, בפרט בתקופות משבר שעברו, ולתחושתן התובע העדיף את חייו החדשים על פניהן.
אין המדובר במצב בו סירובן של הבנות לווה בביטויים עולבים, גסים ופוגעים, אלא במצב בו הבנות נפגעו בעבר מהתנהלותו של התובע, עד שהן מתקשות לתת בו אמון, תוך חשיפה לאפשרות של פגיעה מחודשת.
בנסיבות אלה, אין לתלות את סרבנות את הקשר לפתחן של הבנות ונראה כי הגורם העיקרי הוא התנהלות התובע בעבר." (סעיף 20).
147. בענייננו, התנהגות האם בעטיה מסרבות הבנות לקיים קשר עמה כללה אלימות פיזית ומילולית, איומים והאשמות. התובעת לא מצליחה להכיל את רגשותיהן של הבנות והיא שקועה בעולמה שלה, כפי שצוין בתסקיר. הבנות חרדות מהאם לאור אירועי עבר טראומטיים ואף כאשר היו ניסיונות לחידוש הקשר בסופו של דבר ההליך הופסק לאור התנהגותה של התובעת, שפעם האשימה את הבנות ופעם התלהמה וצעקה על עו"ס במרכז הקשר, כך שהתובעת בעצמה חיסלה את הסיכויים הקלושים שהיו לחידוש הקשר עם הבנות.
148. בנסיבות העניין מאחר והנתק נגרם בעטיה של האם אין מקום לבטל את חיובה במזונות. על האם מוטלת החובה לדאוג לצרכי בנותיה בהתאם ליכולותיה הכלכליות."
במהלך ניהול ההליכים המשפטיים נעשו ניסיונות לחדש את הקשר בין התובעת והבנות. בתסקיר שהוגש ביום 7.9.19 התייחסה עו"ס לניסיון לקיים מפגש בין האם והבנות הקטינות וציינה שבסופו של דבר המפגש לא התקיים לאור החרדה בה היו שרויות הקטינות חרף העובדה שידעו שעו"ס תהיה נוכחת ומאחר והייתה התרשמות שקיום המפגש יפגע בקטינות, המפגש לא התקיים. באותו תסקיר, הומלץ שבאותו שלב לא יתקיימו מפגשים בין האם והקטינות.
ביום 17.9.17 התקיים דיון (בצו ההגנה) ובסופו הסכימה עו"ס לס"ד לפעול לחידוש המפגשים בין התובעת והקטינות לאחר שהתובעת התחייבה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולהעביר חוות דעת פסיכיאטרית.
ביום 19.2.18 קבע בית הדין הרבני שבשלב זה אין לקיים מפגשים בין האם והבנות ובית הדין ישמח בעתיד לשמוע שהאם עברה טיפולים וכשירה לפגוש את הבנות.
גם במפגשים שהתקיימו בתחילת שנת 2019, עלה הרושם שהאם לא רואה את צרכי הבנות והניסיון לחדש את הקשר בין האם ומ' הופסק לאור צעקות מצד האם דבר שגרם לחרדה בקרב מ' (תסקיר שהוגש 27.3.19). ביום 31.3.19 ניתן תוקף של פסק דין להמלצות התסקיר שקבע שעל התובעת לעבור אבחון פסיכיאטרי נוסף מעמיק לגבי מצבה הנפשי ויכולתה לקבל שיחות טלפוניות ולחדש את הקשר עם הבנות. ההחלטות והתסקירים שפורטו עד כה, פורטו בפסק הדין מיום 29.7.20.
ב- 13/7/20, היה אירוע שבו האם פלונית הגיעה לחצר בית המשפחה, האב החליט להעביר את המשפחה לעיר ב' ולפתוח דף חדש."
"אפוט' לדין:
ביקרתי את הקטינה בביתה בעיר ב' לפני 4 ימים. היא חזרה על בקשתה להיקלט בפנימייה "****" בעיר ב'. מ' מכירה את המסגרת. יש לה חברות מבית הספר **** בעיר ב', חברותיה הושמו בפנימייה. היא מכירה גם את הצוות והמדריכים והמסגרת מהביקורים שלה אצל החברות. היא מכירה גם את הפעילויות במסגרת. היא מביעה את הרצון שלה להיות שם כי חסרה לה דמות האם, רוצה אם בית שהיא מקווה שתשמש דמות לעיצוב אישיותה.
התרשמתי שהרצון שלה כן ואמיתי ולא נובע מלחצים מצד האב.
קיימתי את הפגישות שלי עם הקטינה, גם מחוץ לבית כדי שתוכל לדבר איתי בפתיחות וחופשיות. אני תומכת גם בהשמה, גם מהמקום שאני חושבת שצריכים לפעול לחידוש הקשר בין האם למ'. אני סבורה שבמסגרת הפנימייה היא יכולה לקבל מעטפת טיפולית אינטנסיבית וגם לשלב את האם בטיפול, לדוגמא דיאדי כדי לחדש את הקשר. שיקפתי שהמצב הנוכחי שיש נתק מוחלט, לא מתייחסת אם זה מוצדק או לא ויש לכך גם התייחסות בתסקיר, אני סבורה שהמצב לא תקין ומילת הקסם זה טיפול.
הנתק הוא לא בגלל הסתה מצד האב, אלא מדובר בהורה שמונע את המפגשים, מדובר בעמדה של הקטין שמבוססת על אירועים טראומתיים מהעבר. מ' שיתפה אותי באירועים, צריך לבדוק איך מנסים לחדש את הקשר גם אם מתנגדת. אני חושבת שיש צורך בקיומה של דמות אם בחייה אבל מפאת גילה אני מביאה את עמדתה ורצונה.
היום מ' מחפשת דמות אם במקומות אחרים, כמו דמות של אם בית בפנימייה וזה עצוב מאוד. השמה בפנימייה אני חושבת שתהווה פתיחת דלת לשיקום מערכת היחסים בין מ' לאמה, אפילו אם זה למען העתיד. היא צריכה את זה, למרות שהיא סבורה שלא צריכה ויכולה להסתדר אך אנו המבוגרים מבינים את החשיבות של הקשר שנמנע ממנה מבחינת זוגיות ודברים נוספים."
"פגשתי את הקטינה ב- 3.1 בפנימייה, על רקע עובדתי שפורט בהרחבה בתסקיר, לא נסתר ולא הופרך. התרשמתי שהקטינה השתלבה במסגרת חוץ ביתית בפנימייה, היא מקבלת מענה טיפולי לכל צרכיה הפיזיים והרגשיים. היא טופלה בתחום רגשי והיא נתרמת מהטיפול. היא שיתפה אותי בקושי הרגשי שלה, שלאחר ההשמה, האם לא עשתה מאומה כדי ליצור קשר עם גורמי הטיפול, עם המסגרת ועם אלה שיכולים לתרום לחידוש הקשר. היא רואה בזה עמדה ברורה ובחירה מצד האם לנתק קשר איתה. מ' נמצאת באיזושהי סערה פנימית, מצד אחד היא ציפתה שאמא תעשה מאמץ, כשהיא מחוץ לביתו של האב, בסביבה ניטרלי ובסיוע גורמים טיפוליים, ניתנה הזדמנות לאם לחידוש הקשר ומ' הביעה בפני אכזבה מרה מכך שהאם לא ניצלה את ההזדמנות הזו. בדיון אחרון ציינתי שיציאתה של מ' למסגרת חוץ ביתית, תכשיר את הקרקע לאיזשהו חידוש קשר. אני רואה בזה ויתור מצד האם וזה חבל מאוד. אמנם יש למ' קשרים מאוד חברתיים עם אם הבית והצוות, אבל הציפייה היתה בכל זאת, שהאם תשתלב בטיפול משפחתי, תביע רצון ותגיע למסגרת או לפחות תרים טלפון (היו לי מקרים איפה שהילד הביע התנגדות נחרצת ובכל זאת כאשר הורה מגיע למסגרת, מגלה עניין בו, לקבל תיווכים מהגורמים במסגרת, לאחר מכן בטיפול רגשי, הגיע באופן סדיר והתעניין בשלומו של הילד וזה עשה טוב ליד). פה יש מצב שמדבר בעד עצמו. בנסיבות העניין, בהעדר שיתוף פעולה מצד האם, אין מנוס אלא לקבל את התביעה על מנת לקדם את האינטרסים של מ'. היה ובאיזה שלב האם כן תרצה לקבל דיווחים ולהתעניין באיזשהו שלב, הדלת פתוחה, היא יכולה לגרום לגורמי הטיפול במסגרת. היא יכולה להגיע ולפחות להתרשם מהסביבה. ציפייה מכל הורה שילך לראות איפה ישן הילד, איך הוא מבלה את יומו וסדר יומו, זה מאכזב מאוד. בוודאי שרצונה של הקטינה הוא שיינתן צו לאפ' בלעדית לידי האב, הוא הדמות היציבה, הדומיננטית היחידה בעצם שמתעניין בצרכיה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 24 עד עמ' 7 שורה 16).
הפגיעה בפרטיות
"2.פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1)בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
(3)צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
(4)פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
(10)פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);"
חוקר פרטי
"45. צפיתי בקלטות, התרשמתי מהשיחות, מהשאלות והתשובות, ולא אוכל שלא להזכיר את הלחץ והמניפולציה שהפעילה החוקרת הפרטית כלפי המתלוננת בהציגה עצמה כחברה שעברה טראומה דומה ואף ככזו ששיקרה בבית המשפט. לחץ זה הופעל במפגשים חוזרים עם המתלוננת, בשיחות שנמשכו שעות ארוכות, כשהחוקרת מציגה שאלות מגמתיות ולעיתים מכשילות, אשר הביאו את המתלוננת למסור את דבריה כפי שהם נשמעים בקלטות.
גם חוקר פרטי הפועל בשם שולחו, ואף אם הוא מאמין כי הוא פועל בשליחות מי שמבקש להוכיח את חפותו ולטהר את שמו, מחוייב להציב לעצמו גבולות בבחינת "אין המטרה מקדשת את כל האמצעים", ועליו לנהוג בזהירות ובקפידה, תוך שמירה על כללי חקירה הוגנים ומידתיים. כל זאת, תוך שנזהרת אני מלהביע עמדה לגבי מהימנות המתלוננת, אשר, כפי שציינתי חזור ואמור במהלך פסק דיני, לא נבדקה על-ידי בית המשפט."
עבודתו של חוקר פרטי מטבעה פוגעת בפרטיות אדם בצורה מסויימת. בע"פ (חיפה) 616-05 מדינת ישראל נ' שווגר שי עמ' 6 (25.5.06) [פורסם במאגרים המשפטיים] התייחס בית המשפט לסוגיה זו:
"הנה כי כן, המשיב עבר לכאורה עבירה לפי סעיפים 2(7) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אלא שבכך לא די, שכן חוקר פרטי, מעצם אופי תפקידו, אמור ורשאי לפגוע, בתנאים מסוימים, בפרטיות. כך למשל, האיסור לבלוש או להתחקות אחר אדם העלולים להטרידו (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות), וודאי מופר במידה כלשהי מעצם עבודתו של חוקר פרטי. השאלה המרכזית היא, מהו הגבול והיכן יש לקבוע את האיזון הראוי, בין חובתו של החוקר הפרטי להשיג מידע עבור לקוחותיו ולפעול בנאמנות כשְלוּחם (הנובעת מכוח חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972) ובין חובתו להימנע מלבצע עבירות ולשדל אחרים לבצען."
פרסום התמונות
צירוף התמונות לכתבי הטענות
"(2)במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק."
לשון הרע
"א. בחינת השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 בחוק והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.
רק אם התשובה חיובית יש לעבור לשלב הבא -
ב. האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות אשר מנויות בסעיף 13 לחוק, פרסומים מותרים: אם הפרסום חוסה תחת אחת החסינויות המוחלטות הרי שדין התביעה להידחות, אחרת ממשיכים לשלב הבא –
ג. בחינה, האם הפרסום מוגן על פי הוראות סעיף 14 לחוק על שתי רגליו - אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו מוגן תחת סעיף זה יש להמשיך ולבחון האם חלה הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק. בחינת הגנת תום הלב נעשית ביחד עם הוראות סעיף 16 בחוק העוסק בחזקת תום הלב. אם ימצא כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנות הללו, יש לעבור לשלב נוסף ואחרון והוא פסיקת הפיצוי.
כן ראוי לציין כי "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע".
"דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
"7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.".
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
"במסגרת המבחן הראשון יבחן בית המשפט, האם הפרסום הוא בבחינת הפצת לשון הרע. ההלכה היא, כי בבחינת קיום לשון הרע, יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, כאשר המבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, דהיינו האופן שבו האדם הסביר היה מבין ו/או תופס את הפרסום והשפעת דברים אלה על הערכת אותו פרט בעיני הבריות נוכח המשמעות שקורא סביר היה מייחס לדברים. (ראה רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר וע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617).
זאת ועוד, לצורך הבחינה האם הפרסום מהווה לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, נבחן הפרסום בכללותו, ומשמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו, ע"א 1104/00 הנ"ל וכן ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פורסמו במאגרים משפטיים). יאמר, כי קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות הפרסום שיכול להיות אמת לאמיתה ועדיין אם יהא בו כדי להשפיל או לבזות יחשב, ללשון הרע.
עוד יצוין ויודגש, כי חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות מרכזיות: זכות היסוד של כל אדם לשם טוב מחד וזכות היסוד לחופש הביטוי מאידך.
"שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני ... קיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם" (ראה ע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא- פורסם במאגרים משפטיים). בישראל נתפס חופש הביטוי כזכות-על עוד בטרם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו (ראה ע"א 105/92 ראם מהנדסים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד נז(5) 189, 201 (1993)). הוא הוכר מימים ראשונים כזכות "עילאית" וכ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ראה עניין "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, בעמ' 878; בג"צ 4804/94 וגם חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, -פורסם במאגרים משפטיים). יחד עם זאת, "הזכות לשם טוב כוללת בחובה ערך מקיף של הגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם, היא משתרעת על יחס הכבוד וההערכה שלהם זכאי אדם מן הסובבים אותו. ואכן, חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל"(ראה לעיל ענין בן גביר וגם ע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין- פורסם במאגרים משפטיים)."
"13.לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(5)פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
" (ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."
סוף דבר
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ב, 24 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.