בימ"ש מחוזי חיפה, אב"ד השופט חננאל שרעבי, השופטת אספרנצה אלון, השופט אריה נאמן: פס"ד בשאלה האם יש לראות בנכס כמורכב ממבנה ומקרקעין בנפרד (עמ"ש 71489-11-21)

השופט אריה נאמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 17.10.21 (כב' השופטת גילה ספרא-ברנע) במסגרתו ערך בימ"ש הפרדה בין בית המגורים (להלן: "הבית") לבין הקרקע עליה בנוי הבית (להלן: "הקרקע") (הבית ביחד עם הקרקע ברח' ... בעיר ... – להלן: "הנכס"), וקבע כי למערער זכות שיתוף בשווי הבית בלבד ללא רכיב הקרקע.

1. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2001, נישואין ראשונים, ולהם שתי בנות, כיום כבנות 19 ו-14.5. כעבור כ-16 שנה, בשנת 2017 החלו ההליכים המשפטיים והצדדים התגרשו.
2. להלן אסקור את סדר האירועים הרלוונטיים, על יסוד העובדות והממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפס"ד קמא, עליהם לא ערער המערער, וגם המשיבה איננה תוקפת אותם בתשובתה לערעור, וגם לו מי מהצדדים כן משיג עליהם לא היינו רואים מקום להתערב וזאת בהתאם להלכה הפסוקה (אותה גם ציינה המשיבה בתשובתה לערעור) שהליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית; על כן הדיון בערעור יתבסס על סדר האירועים כפי שנקבעו בפסה"ד אותם אסקור כדלהלן [ההפניות בסוגריים מרובעות הינם לסעיפים בפס"ד קמא שם נקבעו הממצאים והעובדות]:
3. 2007 – הצדדים רכשו בית ברח' ... בעיר ... והתגוררו בו (להלן: "הבית הקודם").
4. באותה עת, אם המשיבה וסבתה של המשיבה (להלן: "האם והסבתא") היו בעלות זכויות במגרש ריק ברח' ..., הוא "הקרקע" כפי שהוגדר לעיל.
5. 2010 – נחתמו הסכמי מתנה בין האם והסבתא לבין המשיבה, על הענקת מחצית הזכויות של האם והסבתא בקרקע למשיבה. עסקת המתנה דווחה כדין לרשויות המס, ברם בשלב הזה טרם נרשמו הזכויות ע"ש המשיבה ברשם המקרקעין. הדיווח לרשויות המס הביא לתשלום מס רכישה ותשלומים נלווים בסך כולל של כ-10,000 ₪ אשר שולם כבר באותה עת מהחשבון המשותף של הצדדים [ראה אישור המשיבה בדיון בפנינו בעמ' 4 לפרו' ש' 22-25].
6. 2012 – הצדדים מממנים מהחשבון המשותף (שבו מצויים כלל כספיהם המשותפים של הצדדים) הוצאות לקבלת היתר בנייה לשם בניית הבית על הקרקע (כגון תכנון וביצוע תכנית חלוקה ע"י אדריכלית) ולמעשה באותה עת מתחילים הצדדים להוציא כספים מהחשבון המשותף למטרת בניית הבית [סע' 37,39-40].
7. 2013 – התרחש משבר בין בני הזוג, בעקבותיו המערער עזב את דירת המגורים בבית הקודם ועבר להתגורר בשכירות [סע' 38]; ברם בתוך תקופה קצרה (שבועות או חודשים ספורים) הסתיים המשבר והצדדים שבו לשלום-בית והמערער חזר הביתה והצדדים המשיכו בפעולותיהם לבניית הבית.
8. סוף 2013 – שולם מהחשבון המשותף היטל השבחה בסך של כ-108,000 ש"ח [סע' 32].
9. 3/14 – מתחילה בניית הבית בפועל, כשכלל ההוצאות, החל מהליכי רישוי שקדמו לבנייה, תשלום היטל ההשבחה, ועד גמר הבנייה, "מקטן ועד גדול" כלשון בימ"ש קמא, ממומנות מהחשבון המשותף [סע' 39].
10. 14.5.14 – זכויות המשיבה בקרקע עפ"י הסכם המתנה נרשמות ברשם המקרקעין [סע' 23], כאשר כל ההוצאות הקשורות ברישום הזכויות ע"ש המשיבה ממומנות מהחשבון המשותף [סע' 40 – אשר אושרר ע"י כל אחד מהצדדים גם בדיון בפנינו בעמ' 4 לפרו' 11.4.22 ש' 4-5 וכן ש' 22-25].
11. 27.5.14 – נחתם הסכם שיתוף בין האם והסבתא ובין המשיבה [שם].
12. 28.5.14 – הצדדים נוטלים משכנתא לצורך בניית הבית ע"ס מיליון ₪, המשכנתא ניטלה ע"י שני הצדדים כלווים [סע' 44] ונרשמה על זכויות המשיבה בקרקע [סע' 33].
13. 2015 – הצדדים מוכרים את הבית הקודם, מסלקים חלק מהמשכנתא (כ-400,000 ₪) והיתרה מופקדת לחשבון המשותף [סע' 39] – חשבון זה שימש כאמור לעיל למימון בניית הבית [סע' 40].
14. 3-4/15 – מסתיימת בניית הבית על הקרקע והצדדים עוברים להתגורר בנכס [סע' 51].
15. 8/15 – לאחר כ-4 חודשי מגורים בנכס, הצדדים נוסעים ל[חו"ל] לטובת לימודי האישה [שם], לשם כך הינם משכירים את הנכס וכנגד השכרת הנכס הינם שוכרים דירה למגוריהם בחו"ל [סע' 41].
16. 2017 – בעקבות משבר בין הצדדים ננקטים הליכים משפטיים, המשיבה מגישה הליך 'יישוב סכסוך' והמערער מצידו מגיש תביעה לפס"ד הצהרתי על מחצית הזכויות בנכס מכח הלכת השיתוף/שיתוף ספציפי. (אין בתביעה כל התייחסות להפרדה בין הבית לקרקע). המשיבה בכתב הגנתה מסתמכת על רישום הזכויות הקיים ומכחישה כל כוונת שיתוף בנכס (גם בכתב ההגנה אין כל התייחסות להפרדה בין הבית לקרקע).
17. אין מחלוקת כי נכון להיום הזכויות בנכס עדיין רשומות ע"ש המשיבה, ברם יש לזכור כי הרישום בוצע על הקרקע מכח הסכם המתנה עוד בטרם הייתה הבנייה על הקרקע, כאשר לאחר הבנייה הרישום פשוט לא שונה ונותר כפי שהיה.

מסקנות בימ"ש בפסק דינו בזיקה לקביעותיו לעיל

1. בימ"ש קמא החליט לעניין החלת השיתוף שלא להסתכל על הנכס כ'נכס' אחד, יחידה אחת, תחת זאת הינו עורך הפרדה בין הבית לבין הקרקע ומגיע למסקנה שהואיל ולגבי רכיב הקרקע, שניתנה כאמור במתנה ע"י האם והסבתא ונרשמה ע"ש המשיבה בלבד, לא הוכח כי המתנה ניתנה לשני הצדדים, ואף לא הוכח כי בהמשך הייתה כוונה לשיתוף ספציפי ברכיב הקרקע, על כן רכיב הקרקע נשאר "חיצוני" ולא יחול עליו השיתוף, בעוד שברכיב הבית זכאי המערער לשיתוף בשים לב למימון הבנייה מהחשבון המשותף המעיד על כוונה משותפת שהבית הינו משותף, כשהשיתוף "ייעצר" בבית ללא רכיב הקרקע ולא יחול על כל הנכס כיחידה אחת.

מכיוון שהסעד לו עתר המערער לא היה ל'איזון משאבים' (תביעה כספית) אלא ל'פסק דין הצהרתי' לרישום בעלות, בימ"ש קמא היה ער לכך שלא ניתן משפטית, וגם טכנית, לרשום זכויות בחלק הבנוי באופן נפרד מהקרקע עליה בנוי הבנוי, ולכן קבע בימ"ש קמא כי "לתובע זכויות בשיעור מחצית משווי הבית...אך לא בשווי הקרקע..." ו"מאחר והתביעה הינה רק לסעד הצהרתי וצורך מתן ביטוי כספי לפסק הדין, יהיה צורך במינוי שמאי..." (סע' 65-66 לפסה"ד - ההדגשות אינן במקור).

1. עיקר טענתו של המערער מופנה כנגד "חלוקת" הנכס לרכיבים, לטענתו לא ניתן היה לעשות הפרדה בין רכיבי הנכס – הן בתוצאה המשפטית קרי ככל שביהמ"ש הגיע למסקנה כי המערער זכאי לשיתוף בזכויות הקשורות לנכס לא ניתן עפ"י דיני המקרקעין לבודד את הקרקע מהבית ולהחיל שיתוף רק על הבית ועל כן השיתוף יחול בהכרח על כל הנכס כיחידה שלימה; והן במסקנה העובדתית, קרי מרגע שהוכחה כוונת שיתוף בזכויות הקשורות לנכס, הכוונה מתייחסת בהכרח לכל הנכס כיחידה אחת ולא לרכיב אחד בנכס.
2. המשיבה בתגובתה טוענת למעשה, שהמערער צודק בטענותיו כפי שהצגנו לעיל, לפחות לעניין התוצאה המשפטית ההכרחית, לו ביהמ"ש היה נעתר לסעד של בעלות בזכויות – אכן לא ניתן עפ"י דיני המקרקעין לרשום בעלות על הבית בנפרד מהקרקע, על כך אין חולק; אך לא כך הם פני הדברים כאשר בימ"ש קמא התייחס לזכאות כספית לשווי הזכויות – במקרה שכזה רשאי בימ"ש להפריד לעניין השווי הכספי בין רכיבי הנכס, הן בפן העובדתי (הוכחה כוונת שיתוף רק לגבי הבית, שמומן מכספים משותפים ולכן זכאי המערער לשיתוף בשווי הבית בלבד) והן בפן המשפטי – שיתוף בשווי ולא בבעלות.
3. כנגד תשובת המשיבה משיב המערער (בדיון בקדם הערעור – עמ' 1 לפרו' 7.2.22) שלבימ"ש קמא לא הייתה סמכות להמיר את הסעד שנתבע ע"י המערער – סעד בעלות, בסעד אחר מזה שנתבע – סעד כספי.

דיון והכרעה

1. אינני רואה צורך לדון בשאלה האם לבימ"ש קמא הייתה סמכות להמיר את הסעד שנתבע (בעלות) בסעד אחר (כספי), שכן דרך הילוכי בהכרעה בערעור תהיה בכיוון אחר לגמרי מהנתיב בו צעד בימ"ש קמא, נתיב המייתר את הצורך לדון בשאלה הנ"ל, נתיב עימו לא התמודד בימ"ש קמא, אולי בשל העובדה שגם אף אחד מהצדדים ובפרט המערער, לא הילכו בנתיב זה ולא טענו דבר בעניין זה, לא בפן העובדתי ואף לא בפן המשפטי. אומר רק בקצירת האומר כי עקרונית רשאי בימ"ש ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת וזאת כאשר מתקיימים תנאים מסוימים (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה סע' 12 שם). אומר בזהירות הראויה כי על פניו ניתן לומר שתנאי הפסיקה מתקיימים בנידון דידן; בנוסף אציין, כי גם לו היינו מקבלים את הטענה שבימ"ש קמא לא היה רשאי לקבוע סעד כספי כאשר הסעד שנתבע היה בעלות, לא בטוחני מה הייתה התוצאה הסופית-האופרטיבית אשר הייתה מתקבלת: מחד ניתן היה לקבוע שמכיוון שהוכחה כוונת שיתוף בבית, ולא ניתן להפריד את הבעלות בין הקרקע לבנוי עליה, אזי בהכרח השיתוף ישתרע על כל הנכס כיחידה אחת והמערער רשאי להירשם כבעלים על מחצית כלל הזכויות בנכס; ברם מאידך ובאותה נשימה ניתן היה לקבוע ההיפך, שמאחר וכוונת השיתוף לא הוכחה לגבי הנכס כיחידה אחד אלא אך ורק למרכיב הבנייה, והואיל ולא ניתן לרשום בעלות בבית בנפרד מהרקע, הרי שבהכרח תביעת המערער לפס"ד הצהרתי על כלל הנכס תידחה, ואם יחפוץ המערער להגיש תביעה כספית לגבי שווי הבנייה, יגיש תביעה נפרדת; ברם כאמור אניח לשאלה זו שכן סבורני שהנתיב הנכון בו היה צריך לצעוד בימ"ש קמא הינו אחר.
2. כמו כן אינני רואה לנכון להקדיש דיון לשאלת אפשרות ההפרדה ברכיבי הנכס בין הקרקע לבנוי עליה (וגם כאן אינני בטוח מה הייתה התוצאה הסופית-האופרטיבית לו היינו קובעים כי לא ניתן להפריד בין הנכס לבנוי עליו – ראה בסעיף הקודם לעיל), שכן בדרך הילוכי מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי ניתן להפריד בין רכיבי הנכס לעניין איתור כוונת הצדדים לשיתוף ולקבל את מסקנתו של בימ"ש קמא שהמערער הצליח להוכיח כוונת שיתוף בבית אך לא הצליח להוכיח כוונת שיתוף בקרקע בנפרד מהבית – ועל כך הדגש: לו לא היה נבנה הבית על הקרקע והקרקע הייתה עומדת לפנינו במצבה הראשוני – ריקה, מקבל אני את מסקנת בימ"ש קמא שהמערער לא הצליח להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בקרקע לבדה. יתכן שכך היו פני הדברים גם אם היה נבנה נכס משותף על הקרקע שאיננו מיועד למגורי המשפחה כגון מחסן, מבנה כל שהוא או אפילו דירה אבל להשקעה ולא למגורי הצדדים; או מקרה אחר שבו על הקרקע קיימים מבנים נוספים שאינם שייכים לצדדים; אלא שלטעמי, הואיל ועל הקרקע, שניתנה במתנה למשיבה במהלך הנישואין, נבנה מבנה אחד ויחיד והוא בית המגורים המשותף שיועד למגורי המשפחה, הרי שמרגע שהוכחה כוונת שיתוף בבית המגורים שנבנה על הקרקע "החיצונית", בניית הבית המשותף על קרקע לא משותפת, כשמדובר בנישואין ראשונים עם ילדים משותפים, כשהקרקע ניתנה במהלך הנישואין, היא היא הראייה שהצדדים התכוונו "לקשור" את הקרקע הלא משותפת לבית המשותף וליצור בראייתם ובכוונתם המשותפת נכס אחד שבו "החבל הולך אחר הדלי" = הקרקע "החיצונית", שכעת לאחר הבנייה טפלה לבית המשותף הבנוי עליה, הולכת אחר העיקר- אחרי בית המגורים המשותף ונטמעת בו; אכן נכון הוא שבפועל הצדדים "שינו כיוון" ולאחר 4 חודשי מגורים עברו ל[חו"ל], אך זאת לטובת לימודי המשיבה שם, כאשר בפועל ובוודאי במהלך הבנייה, יעוד הבית במקור היה למגורים משותפים עתידיים, ואף לאחר המעבר ל[חו"ל] הצדדים השתמשו בכספי השכירות כדי לממן את השכירות ב[חו"ל] (סע' 15 לעיל), ומכאן נגזרת כוונתם המשותפת לגבי הנכס כולו כיחידה אחת – וארחיב:
3. תחילה נסקור בתמצית את הלכת השיתוף הספציפי כפי שסוכמה ע"י הנשיאה חיות ב-דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, סעיפים 26-35 לפסק דינה של הנשיאה חיות (להלן: "דנג"ץ פלונית"), תוך יצירת הזיקה המתאימה לנידוננו:
4. חוק יחסי ממון בין בני זוג (המשטר הרכושי השולט על הצדדים שבפנינו) איננו מונע יצירת שיתוף בנכס "חיצוני" מכוח הדין הכללי החל על העניין כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב. [סע' 29 לדנג"ץ פלונית].
5. הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף [סע' 32 לדנג"צ פלונית], כאשר עליו להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין. [סע' 30 לדנג"ץ פלונית].
6. באשר למהות הדרישה ל"דבר מה נוסף", מדובר במבחן עובדתי שתלוי בנסיבות המקרה. [סע' 31 לדנג"ץ פלונית].
7. "דבר מה נוסף" איננו רשימה סגורה של קריטריונים ו"בהכללה, ניתן לחלק את השיקולים שנמנו בפסיקה עד כה לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס. במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'"...; בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; [סע' 32 לדנג"צ פלונית, כאשר ההדגשות אינם במקור ונועדו ליצור את הזיקה לנידוננו].
8. כאשר הנכס הנדון הינו "דירת מגורים" של בני הזוג, יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים ואין לראות בו "רכוש על דרך הסתם" אלא הינו נכס "הקשור בנימי אישיותו של בעליו, עד כדי כך שחלק מזהותו העצמית משתקף בנכס זה, שהופך לחלק מה"אני" שלו"; "בית המגורים מרכזי הוא לאישיות הפרט ולהגשמתו העצמית"; "הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם"; על כן "דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה – בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על פי רוב, חלק רציני מרכושם של בני הזוג. היא המקום שבו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין אם יפרוץ. אכן 'דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי". על רקע זה, דירת המגורים הוכתרה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" ומעמדה המיוחד נשתמר גם בפסיקה אשר עסקה בהלכת השיתוף הספציפי [סע' 33 לדנג"ץ פלונית].
9. אמנם כשעסקינן בזכויות קנייניות בנכס מקרקעין, נוצר לכאורה מכשול בדמות דרישת הכתב ודרישת הרישום הנחוצה להעברת זכויות קניין במקרקעין. הפסיקה התמודדה עם קושי זה בהגדירה את זכותו של בן הזוג שעימו משותף הנכס - "זכות מעין-קניינית, זכות של קניין שביושר" [סע' 34 לדנג"ץ פלונית].
10. אשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, אין כל צורך להגיע למסקנה בדבר המועד המדוייק שבו התגבשה כוונת השיתוף, די בכך שנגיע למסקנה כי כוונה זו התגבשה אי-שם על ציר חיי הנישואין, במהלך החיים המשותפים [סע' 35 לדנג"ץ פלונית].
11. תמצית ההלכות הנ"ל סוכמה ע"י ביהמ"ש העליון בסעיף 37 לדנג"ץ פלונית:

"סיכום ביניים: הלכת השיתוף הספציפי לא יצרה מנגנון משפטי חדש להעברת זכויות בנכסים. הלכה זו מיישמת את הדין האזרחי הכללי, בדגש על דיני השיתוף ובהקשר הייחודי של התא הזוגי. בשים לב להקשר ייחודי זה, נפסק זה מכבר כי ניתן להכיר בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי גם אם אין מתקיימות דרישות מהותיות מסוימות שהיו נחוצות להתגבשות זכויות בנכס בהקשרים אחרים, כגון דרישת הרישום, וכי הנטל להוכחת שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס."

1. ומהכלל אל הפרט – בנידוננו, לאחר שקיבלנו כממצא עובדתי כי באשר לרכיב הבית כוונת הצדדים הייתה שיהיה משותף (בשים לב למקור מימון הבנייה והמשכנתא מכספים משותפים), השאלה האם הצדדים התכוונו להתייחס לנכס כיחידה אחת משותפת מבלי להפריד בדעתם בין 'בית' ל'קרקע' הינה כאמור שאלה שבעובדה, כאשר כוונת הצדדים בעניין זה צריכה להילמד מהתנהגות הצדדים וממכלול הנסיבות בזמן אמת טרם הסכסוך ולא כפי שמי מהצדדים רואה זאת כיום במבט לאחור – וזמן האמת בנידוננו מתייחס לתקופה שמיום קבלת הקרקע במתנה, ההתעסקות סביב רישום זכויות המתנה, עובר לבנייה, וכלה במגורים בבית והמעבר ל[חו"ל].

ודוק: הלכה פסוקה היא שאין צורך דווקא בכוונה פוזיטיבית לשיתוף אלא די בכוונה משתמעת מעצם הנסיבות; היטיב להגדיר זאת הנשיא שמגר בע"א 2566/93 שמחה נ' שמחה (4.4.95 – פורסם במאגרים): "כוונה ליצירת שיתוף בנכסים אין משמעה כוונה סובייקטיבית של כל אחד מהצדדים אלא כוונתם המשותפת האובייקטיבית של הצדדים המשתקפת בהתנהגותם ובמעשיהם". (סע' 7 שם)

1. בחינת התנהגות הצדדים בזיקה להשתלשלות האירועים כפי שבאה לידי ביטוי במכלול הממצאים העובדתיים שנסקרו בסעיפים 3-17 לעיל ובשים לב לסמיכות לוח הזמנים של האירועים, מכלול הנסיבות בצוותא ומשקלן המצטבר מלמד לטעמי באופן ברור, שמרגע שהצדדים תכננו לבנות בית מגורים משותף על הקרקע "החיצונית" – תכנון שכנראה היה במקביל לקבלת הקרקע מהסבתא והאם במהלך הנישואין, מאותה שעה ואילך הצדדים התייחסו לנכס כיחידה אחת ובזמן אמת מעולם לא העלו בדעתם "לחלק" את הנכס לשני רכיבים 'קרקע' ו'בית'. במילים אחרות: עצם בניית הבית המשותף למגורים משותפים על הקרקע החיצונית, מלמד על כוונת הצדדים להטמעת החלק החיצוני בנכס כולו וראיית הצדדים את הנכס כמכלול אחד, המורכב מיחידה אחת, ללא הפרדה בין 'בית' לבין 'קרקע'. "והיו לבשר אחד"; כך הוראות חוק המקרקעין וכך גם נראה הדבר בהיגיון פשוט של כל אדם.
2. האמור לעיל נלמד לטעמי לא רק מבניית הבית עצמו אלא עוד טרם לכך – לא "תחילתו באי כוונת שיתוף וסופו בשיתוף" (על משקל הכלל ההלכתי בתלמוד "תחילתו בפשיעה וסופו באונס") אלא "תחילתו בשיתוף וסופו בשיתוף", שכן הצדדים מודים (ואף הודו בכך בפנינו) שכלל ההוצאות הקשורות ברישום זכויות המתנה ע"ש המשיבה ואשר שולמו ע"י המשיבה, כולן ללא יוצא מן הכלל מומנו מהחשבון המשותף (סע' 10 לעיל) וכל זאת בסמוך להסכם המתנה (2010) - עוד טרם נעשתה כל פעולה הקשורה לבניית הבית! (סע' 5 לעיל); ואין המדובר בהוצאות של מה בכך אלא לפחות כ-10,000 ₪ מס רכישה ותשלומים נלווים (עמ' 4 לפרו' הערעור מיום 11.4.22 ש' 24); לדידי, בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של תיק זה כפי שתיארתי לעיל, אין זה משנה כלל מה היה גובה סכום ההוצאות אם הרבה או מעט שכן הצדדים מודים שכלל ההוצאות באופן קטגורי ששולמו מהצד שלהם בקשר עם זכויות המתנה, מומנו מהחשבון המשותף - קרי: כבר באותה עת של קבלת המתנה ראו הצדדים בחזונם את בניית הבית המשותף על הקרקע על מנת שישמש אותם למגורי המשפחה ועל כן מימנו מחשבונם המשותף גם הוצאות הקשורות לרישום זכויות המתנה.
3. לכך נוסיף את סמיכות הזמנים כפי שסקרתי בסעיף 3-17 לעיל ומשקלם המצטבר המלמד מיניה וביה כי מתנת הקרקע במהלך הנישואין הייתה לצורך בניית הבית המשותף, להבדיל ממקרה שבו המשיבה הייתה מקבלת את המגרש במתנה לצורך השקעה ורק לאחר זמן היו מחליטים הצדדים "להסב" את ההשקעה לבניית בית מגורים – במקרה שכזה ניתן היה "לנתק" את כוונת הצדדים בבית המשותף מכוונת הצדדים בעת קבלת המתנה. לא כך הם פני הדברים כאשר כבר בסמוך לקבלת המתנה בשנת 2010 (עוד בטרם החלו הצדדים להוציא הוצאות הקשורות לבנייה עצמה) מימנו הצדדים במשותף הוצאות הקשורות לעצם המתנה כמו תשלום מס הרכישה בגין המתנה בסך 10,000 ₪, תחילת הליכי תכנון וביצוע ורישוי בסמוך לקבלת המתנה ומימונם מהחשבון המשותף, כל זה ועוד מעיד במצטבר על כוונה משותפת רציפה מיום קבלת המתנה ואילך, גם אם משתמעת, שעל קרקע המתנה ייבנה בית מגורים משותף והכל יהפוך לנכס אחד משותף.
4. כוונתם של הצדדים וראייתם המשותפת את הנכס כנכס אחד, באה לידי ביטוי גם בעובדה שאף אחד מהצדדים לא טען בפני בימ"ש קמא, לא בכתבי הטענות ואף לא במהלך הדיונים והעדויות, כי יש הפרדה בין הקרקע לבית. אדרבא ואדרבא, עיון בכתבי הטענות ועדויות הצדדים בפרוטוקולים בבימ"ש קמא מעלה כי כל אחד מהצדדים התייחס בעקביות בטענותיו ובעדויותיו לנכס כיחידה שלימה אחת! אפילו מבחינה מילולית שני הצדדים השתמשו בעדויות שלהם במילה 'נכס' כמתייחס לכל הנכס כיחידה אחת. הדבר מעיד כי לא רק בזמן אמת אלא אפילו כיום כשהם מצויים בסכסוך משפטי, שניהם מתייחסים לנכס כיחידה אחת, אלא שהמערער נותן לבית המשותף את המשקל העיקרי ולכן הינו מתייחס לנכס כנכס משותף ואילו המשיבה נותנת לקרקע החיצונית את המשקל העיקרי ולכן מתייחסת לנכס כולו כנכס "חיצוני"; ברם אף אחד מהם לא טען, אפילו לא כטענת חילופין, שיש 'קרקע' ויש 'בית'... לא ארים גבה אם יתברר כי שני הצדדים גם יחד היו מופתעים כשראו בפסה"ד את ההפרדה המלאכותית שערך בימ"ש קמא בין 'בית' ל'קרקע', הפרדה מלאכותית שמעולם עלתה בדעתם ובכוונתם, אף לא במהלך הסכסוך המשפטי ועל אחת כמה וכמה בזמן אמת...
5. משהגענו עד הלום ועומדת בפנינו המסקנה העובדתית כי הצדדים ראו בזמן אמת את הנכס כיחידה אחת שלימה וכך הינם מתייחסים לכך גם כיום, עומדות לפנינו שתי אפשרויות נגדיות בדבר אומדן הדעת של כוונת הצדדים בזמן אמת:

אפשרות אחת להניח, כי עצם בניית הבית המשותף מלמדת על התייחסות הצדדים וכוונתם כי הרכיב החיצוני של הקרקע "מוטמע" בכלל הנכס, בבחינת "החבל הולך אחר הדלי".

אפשרות שנייה להניח – הפוך: עצם בניית הבית המשותף על קרקע חיצונית מלמדת על התייחסות הצדדים וכוונתם כי הרכיב המשותף של הבית יוטמע בקרקע החיצונית וכל הנכס יהיה שייך למערערת בלבד – כל בר דעת מבין שאפשרות זו איננה סבירה ואיננה הגיונית; כשנבנה בית על קרקע, בפרט אם המדובר בבית מגורים המיועד למגורי המשפחה, הבית הופך להיות עיקר הנכס ולא רכיב הקרקע עליה בנוי הבית. ועל כן סביר יותר להניח כי במקרה שכזה בעל הרכיב החיצוני מוותר על בעלותו הבלעדית למען השיתוף, ולא שבעל השיתוף מוותר על זכויותיו לטובת בעל הרכיב החיצוני. (ראה למשל תמ"ש 7800/06 (2.2.11) סעיף 6 ואילך). כך הוראות חוק המקרקעין וכך גם נראה הדבר בהיגיון פשוט של כל אדם.

1. התייחסות הצדדים בזמן אמת לנכס כאל יחידה אחת, יש בה כדי להסביר מדוע כאשר במהלך הבנייה, בחודש 5/14, זכויות המשיבה מכוח הסכם המתנה נרשמו ברשם המקרקעין, המערער לא טרח לעמוד על כך שהזכויות יירשמו דווקא במשותף ע"ש שניהם: ראשית מה לעשות ובאותה עת המקור לרישום הזכויות היה מכוח הסכם המתנה שבגינו כבר שולם מס רכישה עוד בשנת 2010; שנית, הצדדים היו ביחסים טובים ביניהם ולהם ילדים משותפים, שניהם התייחסו כאמור אל הנכס כיחידה אחת ומכיון שלא הייתה מחלוקת ביניהם כי הם עומדים לבנות במשותף בית על הקרקע, יתכן מאד כי המערער לא ראה כל צורך "להפוך סדרי עולם" ולדרוש כי כעת הזכויות לא יירשמו מכוח הסכם המתנה הקיים ויבוצע שינוי ברישום באופן שיהפוך למשותף. מבחינתו – וכפי שהראינו לעיל כך גם היה מבחינת המשיבה – מדובר בנכס אחד, יחידה אחת.

"להסכמת בן-זוג לשתף את בן-זוגו גם בנכסיו החיצוניים יש, כמובן, משקל מכריע, וביטוי להסכמתו (או לאי-הסכמתו) לכך עשוי להימצא גם באיכות יחסיהם של בני-הזוג" (ע"א 4151/99 בריל נ' בריל).

אכן נכון הוא ששנה טרם לכך (2013) התרחש משבר בין בני הזוג, ברם משבר זה נמשך כאמור לאורך תקופה קצרה של שבועות/חודשים ובסופו שבו הצדדים לשלום-בית מלא והמשבר נשכח כלא היה – והראייה, לו היו נותרים משקעים מהמשבר, וכי המערער היה מסכים לממן באופן משותף את בית המגורים מבלי שיהיה לו חלק בכך?! מבלי שהיה מעגן זאת בכתב לאחר משבר?

אכן נכון הוא שבימ"ש קמא התרשם מהמערער שהינו "אדם משכיל וקפדן בפרטים" [סע' 34 לפסה"ד] ברם היא הנותנת: לו היו נותרים משקעים מהמשבר, "קפדן בפרטים" היה מסכים לממן בנייה כה יקרה מבלי לעגן בכתב את זכויותיו?! גם אדם שהינו "קפדן בפרטים", הבונה ביחד עם אשתו בית מגורים משותף על קרקע חיצונית, רשאי להניח כי שני הצדדים רואים עין בעין שכעת יש נכס אחד משותף ואין כל צורך "לשנות סדרי עולם" ולשנות רישום שאמור להירשם מכוח הסכם מתנה קיים, בגינו כבר שולם מס רכישה 4 שנים טרם לכך. אדרבא, המשיבה היא זו שיודעת שהינה בונה ביחד עם בעלה בית מגורים משותף על קרקע חיצונית, והינה אמורה לדעת ש"החבל הולך אחר הדלי", וככל שבכוונתה ובדעתה היה להפריד בין הקרקע לבית ולא להסכים לשיתוף ברכיב הקרקע, עליה היה מוטל הנטל ליידע בכך את המערער, שלמרות הבית המשותף, רכיב הקרקע יישאר לה בבחינת "שלי-שלי ושלנו-שלנו" ולעגן את זכויותיה בהתאם: "אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין. מוסד 'הסכם ממון' שיצר החוק, נותן מענה לבן זוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו." (ע"מ (י-ם) 818/05 אשר אושרר בערעור בביהמ"ש העליון בבע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית, אם כי ביהמ"ש העליון בבע"מ 1398/11 סייג את האמירה הנ"ל רק למקרה שבו קיימת אינדיקציה ל" 'דבר מה נוסף' מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד" – ברם בנידוננו כבר עמדנו על 'הדבר מה נוסף' בדמות הבית המשותף הבנוי על גבי הקרקע החיצונית).

1. העולה מכל המקובץ לעיל, כי דין הערעור להתקבל אך לאו דווקא מנימוקי הערעור אלא מהנימוק שבניית הבית המשותף מלמדת היא עצמה על כוונת הצדדים לראות בכלל הנכס כנכס אחד משותף; "והיו לבשר אחד".
2. לאור האמור, אציע לחבריי לקבל הערעור ולקבוע כי מדובר בנכס אחד משותף למערער ולמשיבה, כשהשיתוף בכלל זכויות הבעלות בנכס הינו בחלקים שווים. כמו כן המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 15,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי, אב"ד:

1. אני מסכים עם פסק דינו של חברי, כב' השופט נאמן, בדבר הוכחת כוונת שיתוף בנכס (קרקע+בית). זאת לנוכח נסיבות המקרה דנן, כפי שפורטו מפי חברי, ואוסיף מספר מילים.

2. תּמֵהּ גם אנוכי, כחברי השופט נאמן, מדוע הפרידה השופטת קמא בפסק דינה בין הקרקע לבין הבית. זאת כאשר מלכתחילה המערער טען בכתב התביעה (סעיף 1), כי מבקש פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו המשותפת עם המשיבה, בחלקים שווים בנכס (הכולל הן את הקרקע והן את הבית).

3. כך גם התנהלה התובענה לכל אורכה, כאשר גם האישה מבינה, כעולה מכתב הגנתה, כי עסקינן בתובענה הצהרתית ביחס לנכס כולו (בית + קרקע).

4. כך גם עולה מסיכומי הצדדים שהגישו הצדדים לבית משפט קמא.

ראוי להדגיש שבסיכומי המערער, הוא טרח להגדיר שוב את הנכס (בסעיף 1.4) ככולל את הקרקע + הבית.

5. ההפרדה בין הקרקע לבית שנבנה עליה נעשתה לראשונה בפסק הדין קמא, לטעמי תוך טעות, מבלי שמי מהצדדים טען לכך, או ביקש זאת, לאורך ההליך.

6. טעותו של בית משפט קמא החלה בשתי השורות הראשונות של פסק הדין, בהן ציין כי:

"בפני תובענה למתן פסק דין הצהרתי, אשר הוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת, בקשר עם בית מגורים, שנבנה בעת שהיו נשואים"

לכאורה משתי שורות ראשונות אלה השתקפה הבנתו של בית משפט קמא, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע רק לבית, ולא לקרקע עליה נבנה הבית. זאת כיוון שרק הוא נבנה במשותף, בעוד שהקרקע ניתנה במתנה למשיבה בתקופת הנישואין, וככזו היא מוחרגת מאיזון המשאבים, מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973.

כך בסופו של יום הסיק וקבע בית משפט קמא, וערך הפרדה בין הקרקע לבית. לגבי הקרקע קבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף, בעוד שלגבי הבית (בנפרד מהקרקע) קבע כי הוכחה כוונת שיתוף מלא.

7. כאמור אף אחד מהצדדים לא טען בהליך קמא להפרדה בין הבית למקרקעין, באופן התואם אף את הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, כי הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע.

8. אין גם הגיון בהפרדה בין הבית לקרקע במקרה דנן.

השאלה שבמחלוקת, שדרשה הכרעה בפסק הדין קמא, היתה – האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס, תוך שימת דגש כי הקרקע לכאורה היא "חיצונית", וניתנה במתנה לאישה על ידי אימה וסבתה במהלך תקופת הנישואין.

9. דווקא נימוקי השופטת קמא בפסק הדין, מכוחם הסיקה וקבעה כי הוכחה כוונת שיתוף מלא בקשר לבית (להבדיל מהקרקע) היא הנותנת, כי היה מקום להסיק ולקבוע, כי הוכחה כוונת שיתוף בנכס כולו (קרקע + הבית).

10. בכל אופן – פסק דינו המפורט של חברי, כב' השופט נאמן, מלמד שהסקת כוונת השיתוף המלא בנכס (קרקע +בית) מתבקשת בנסיבות דנן.

השופטת אספרנצה אלון:

1. מסכימה אני לתוצאה אליה הגיע חברי כב' השופט אריה נאמן, אליה הצטרף חברי האב"ד, כב' השופט חננאל שרעבי, כי דין הערעור להתקבל, היינו כי שני הצדדים הינם הבעלים במשותף של מלוא הזכויות בנכס (הקרקע והבית). מצטרפת אני כאמור למסקנת חבריי אך מבקשת אני להעיר שתי הערות ביחס לדברי חברי כב' השופט נאמן.
2. ההערה הראשונה היא ביחס למסקנתו כי את כוונת השיתוף בנכס ניתן ללמוד לא רק מבניית הבית עצמו אלא עוד טרם לכך, שכן כלל ההוצאות הקשורות ברישום זכויות המתנה מומנו מהחשבון המשותף ומכאן כלשונו: "תחילתו בשיתוף וסופו בשיתוף" (ראו סע' 27 לעיל).
3. שונה היא דעתי. אני בדעה כי תחילתו באי שיתוף וסופו בשיתוף. חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מגדיר באופן ברור מהו "מקרקעין", כדלקמן: "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". ראו גם סעיף 11 לחוק המקרקעין, המורנו כי: "הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, בכפוף לדינים בדבר מים, נפט, מכרות, מחצבים וכיוצא באלה, והיא מתפשטת בחלל הרום שמעליו, אולם, בכפוף לכל דין, אין בכך כדי למנוע מעבר בחלל הרום", כך למשל סעיף 12 לחוק המקרקעין, המורנו כי: "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר", וכך למשל סעיף 13 לחוק המקרקעין, הנושא כותרת "היקף העסקה במקרקעין", המבהיר ומורנו כי גם באשר לעסקאות הרי ש: "עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת. המקרקעין רשומים על שם המשיבה בלבד, על כל משמעות הדבר, ובפרט לאור סעיף 125(א) לחוק המקרקעין המורה כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו [...]".
4. הקרקע ניתנה למשיבה על ידי סבתה ואמה, במתנה, לה ולא במשותף למערער וזאת על אף היותם נשואים זו נקודת הבסיס שאין להתעלם ממנה או להמעיט מחשיבותה ומכאן שאני סבורה שנכון יהא יותר להגדיר כי תחילתו של הנכס באי שיתוף. שהרי מחוק המקרקעין אנו למדים כי בעלות על מקרקעין כוללת בחובה הן את רכיב הקרקע עצמו, והן את רכיב הבנוי והנטוע עליו חיבור של קבע. על פי חוק המקרקעין בלבד, אמורה להיות התשובה לשאלה שבנדון פשוטה מאוד. הבית הבנוי הינו בבעלות האישה מאחר והינו מחובר לקרקע הרשום על שם האישה, והמערער זכאי להחזר השקעותיו בלבד.
5. בית משפט קמא לא קיבל את ההסבר שנתן המערער מדוע נרשמה הקרקע על שם המשיבה בלבד, קבע כי המערער שינה גרסתו בעניין זה (סע' 26 לפסק הדין קמא) ומצא כי אין בהסבריו היגיון פנימי (סע' 33 לפסק הדין קמא). בית משפט קמא התרשם כי המערער הינו אדם משכיל וקפדן בפרטים (סע' 34 לפסק הדין קמא) וקבע על יסוד התרשמותו הישירה מהמערער, מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו, כי ביחס לקרקע שהוענקה מהסבתא והאם למשיבה בלבד, בידיעת המערער ובהסכמתו, לא עמד המערער בנטל להוכחת כוונת שיתוף ספציפי (ראו סע' 23-35 לפסק הדין קמא). לו השיתוף היה מובהק, ברור וגלוי, הרי שהצדדים עצמם היו נרשמים כבעלים במשותף של הקרקע. קביעתו זו של בית משפט קמא מקובלת עליי, אך זו הינה רק נקודת הבסיס ולא נקודת הסיום. בעניין זה, נקבע בפסיקה כי בדירת מגורים המהווה על פני רוב הנכס המשפחתי המובהק והמשמעותי ביותר, לעיתים אף היחיד של בני הזוג, המכונה פעמים רבות "גולת הכותרת" של התא המשפחתי, יש לגלות גמישות רבה בטענת שיתוף בנכס "חיצוני" ויש לבחון את קיומו של "דבר מה" נוסף שיעיד על כוונת שיתוף ברכיב הבית הבנוי.
6. הערה שניה, היא ביחס לקביעתו של חברי כי אין זה משנה כלל מה היה גובה סכום ההוצאות לבניית הבית שעה שהצדדים מודים שכל ההוצאות באופן קטגורי שולמו במשותף עם זכויות המתנה (הסיפא לסע' 27 לעיל). להשקפתי, "דבר מה" שבכוחו להביא למסקנה בדבר קיום שיתוף בנכס חיצוני, צריך להיות ממשי ובעל משקל. מילים אחרות, קיימת גם קיימת חשיבות לשווי ההשקעה עת בוחנים אנו כוונת שיתוף ספציפית. בענייננו, הקרקע אותה קיבלה המשיבה במתנה, הוערכה על פי הדיווח לשלטונות המס, בסך של 410,000 ₪ (ראו מכתבו של עו"ד לפידות מיום 02.06.2010 ללשכת מיסוי מקרקעין) בעוד שווי הבנייה, על פי גרסת המשיבה, הינו לפחות כ- 1,400,000 ₪ (ראו סע' 56 לפסק הדין קמא) ואלו שולמו "מקטן ועד גדול מהחשבון המשותף" (סע' 40 לפסק הדין קמא). הבחינה הפרטנית מחייבת את שקלול הנסיבות של כל מקרה אד הוק. אך הגיוני כי אילו הנתונים הכלכליים, ובעיקר אומדן שווי הקרקע וגובה ההשקעה הכספית שהושקעה בבניית הבית היו שונים מהמצב בו עסקינן, כך לדוגמא מצב בו רכיב הקרקע היה שווה מיליונים רבים וגובה ההשקעה הכספית שהושקעה בבניית הבית, לחלופין שיפוץ הבית, היה נאמד במאות אלפים בודדים בלבד, בהחלט סביר כי התוצאה המשפטית הייתה אחרת. כך גם יש משקל כי "הצדדים נשואים כ-16 שנים ולהם שתי בנות, שנולדו בשנים 2003 ו-2007 [...]. התובע עבד, הנתבעת עבדה ולמדה והתקדמה אקדמית. [...] גם נסיעת הצדדים עם הבנות ל[חו"ל] באוגוסט 2015 לצורך לימודי הנתבעת מעידה על יחסים תקינים וחיי שיתוף. הכנסות הצדדים נותבו לחשבון המשותף שרובם הגיעו מהכנסות המערער "החשבון המשותף כלל כספים משותפים שרובם הוכנסו פנימה בשל משכורתו הגבוהה של המערער" (סע' 58 לפסק דין קמא). בנוסף, באשר לבית המשותף הקודם, בית משפט קמא התרשם כי הצדדים התגוררו בו מעת רכישתו בשנת 2007 ועד שנת 2015, וכי: "נכס זה היה נכס משותף לצדדים [...] וממכירתו כוסתה חלק מהמשכנתא לנכס מושא המחלוקת ויתרת התמורה שימשה לבניית הנכס". בהינתן כי הבית הקודם היה נכס משותף בו גרו הצדדים תקופה ממושכת ביחס לחיי נישואיהם, והוא נמכר לטובת בניית בית המגורים, "נמצא גילוי דעת ברור כי גם הבית, שניבנה על הקרקע הינו נכס משותף לצדדים. לא היה לצדדים נכס משותף נוסף, ולא היה למי מהם נכס מגורים אחר. כאשר השכירו את הנכס שכרו נכס מקביל ב[חו"ל]" (סע' 60 לפסק הדין קמא).
7. יוצא כי במבט הכולל של הדברים, המשיבה אכן הביאה מצדה את רכיב הקרקע, שניתן לה באופן אישי במתנה וששוויו עמד על סך של כ-400,000 ₪. אך הקרקע לבדה הינה אך קרקע. בניית הבית, שלטעמי (וסבורני שגם לטעם הצדדים) הינו העיקר, נעשה באמצעות שימוש כספי החשבון המשותף, שרובו התקבל מכספי המערער, וכן מכירת הבית הקודם, בית שהיה משותף לצדדים, נטילת משכנתא משותפת. העלות הכספית של בניית הבית גבוהה לאין שיעור משווי רכיב הקרקע (פחות מ-30% מכלל העלויות ששילמו הצדדים יחדיו).
8. רוצה לומר, בשל מעשיהם ופועליהם המשותפים של בני הזוג, במאמץ משותף, הצליחו לבנות בית בנוי על הקרקע. והדבר דומה לאלמוני שהביא מים ופלוני שהביא חומר, ויחד יצרו כלי. במצב כגון זה אין האחד יכול לטעון כי הכלי שייך לו יותר מהאחר, שמא חשובים המים יותר מן החומר או החומר מן המים. עולה כי מנימוקי השופטת בפסק דינה קמא, מכוחם הסיקה וקבעה על כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים שנבנה, היא זו הנותנת כי היה מקום להסיק ולקבוע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס וזאת ללא הבחנה מלאכותית לענייננו בין רכיב הקרקע ורכיב הבית הבנוי. המקרקעין הינם מקרקעין הכוללים הן את רכיב הקרקע והן את כל הבנוי והנטוע בהם, דהיינו בית המגורים.
9. סוף דבר, מצטרפת אני למסקנת חבריי, תוך דגשיי והטעמותיי.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל אנו מורים על קבלת הערעור וקובעים כי הנכס (הקרקע + הבית) משותף למערער ולמשיבה, כשהשיתוף הוא בכלל זכויות הבעלות בנכס בחלקים שווים.

המשיבה תישא בהוצאות הערעור של המערער ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 15,000 ₪. סך זה ישולם למערער תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד ליום התשלום המלא בפועל.

הערבון שהפקיד המערער בערעור זה יושב לו באמצעות בא כוחו.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

ניתן היום, י' סיוון תשפ"ב, 09 יוני 2022, בהעדר הצדדים.