ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד השופטת אספרנצה אלון, שופטת עפרה ורבנר, שופט אריה נאמן: פס"ד עניינו בצוואות הדדיות, ממועד עריכת הצוואות ולשונן (עמ"ש 7415-03-22)

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עמ"ש 7415-03-22 ט' נ' ט'

לפני כבוד ההרכב: השופטת אספרנצה אלון [אב"ד], השופטת עפרה ורבנר השופט אריה נאמן

המערערים	א' ט' ז"ל ואח' באמצעות עוה"ד יקירה טובבין
נגד
המשיב	י' ט' באמצעות עוה"ד צבי גולן ואח'

פסק דין

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת הדס גולדקורן) שניתן במסגרת בקשה למתן צו ירושה (ת"ע 28857-09-18), התנגדות לצו ירושה (ת"ע 29005-09-18) ובקשה למתן צו קיום צוואה (ת"ע 41920-01-19) (להלן: "בית משפט קמא"). בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיב ליתן צו לקיום לצוואות המנוח מיום 20.09.2005 ו-06.03.1986 וכך קבע:

"עיינתי בטענות הצדדים, בדגש על סעיף 41 לתצהירו של המשיב 1 וסעיפים 40 לתצהיריהם של אחיו ש', ט' ול' (בעלי לשון זהה), בהם מחד הם "מקבלים את צוואתו של המנוח מיום 20.09.2005", ומאידך ביקשו לצקת לתוכה פרשנות לפיה "אנחנו הזוכים על פיה". פרשנות זו אשר נטענה על ידם לראשונה חרף לשון הצוואה, מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, משלא הגישו משיבים התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה לאחר שקיבלו את החומר הרפואי של המנוח, ועת חלף המועד אשר נקבע בהחלטה מיום 31.05.20 לצורך הגשת התנגדות - טענותיהם נדחות ואני נעתרת לבקשה ליתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 20.09.2005 כלשונה.

בנסיבות, משיקולי יעילות דיונית, ומכח סעיף 8(א) לחוק בית משפט לעניני משפחה, התשנ"ה- 1995, מתייתר הצורך בהגשת תצהיר על ידי המבקש.

עד 23.1.22 יגיש המבקש צו קיום צוואה לחתימתי.

ת.פ. 26.1.22."

(להלן: "פסק הדין קמא")

רקע:

2. המנוח א' ז"ל (להלן: "המנוח") והמנוחה ד' ז"ל (להלן: "המנוחה") היו בני זוג ולהם שני בנים – י', שהלך לעולמו עוד בחייהם ושהמערערים הינם ילדיו, והבן צ' יבדל"א, הוא המשיב.

3. המנוחים ערכו בחייהם מספר צוואות:

• צוואות מיום 06.03.1986, בה הוריש כל אחד מהמנוחים את עזבונו לבן הזוג האחר, וככל שבן הזוג / בת הזוג לא יהיה / תהיה בחיים - לשני הבנים, בחלקים שווים;

• ביום 12.09.2005 ערכה המנוחה צוואה בגדרה ציוותה חנות למשיב, ואת שאר רכושה לבעלה. כן ציוותה המנוחה כי ככל שבעלה לא יהיה בחיים בעת פטירתה, כי אז כל רכושה יחולק בין שני הבנים, בחלקים שווים (למעט החנות);

• -ביום 20.09.2005 ערך המנוח צוואה, היא מושא המחלוקת ולפיכך תובא במלואה:

"אני הח"מ א', ת.ז: [...], אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86 והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86.

1. צוואתי מיום 6.3.86 תקפה ומחייבת והינני עושה צוואתי זו ע"מ למנוע ספק בתקפות צוואתי מיום 6.3.86 לאור צוואתה של אשתי אשר נערכת בו ביום שאני עושה צוואתי זו לאור השינוי שחל בצוואתה בה היא ציוותה לבני צ' את החנות ב*** שהיא שלו.

2. כפי שצויין בצוואתי מיום 6.3.86 את כל רכושי תקבל לאחר מותי אשתי ד' ובמידה והיא לא תהיה בחיים בעת פטירתי ילדי י' וצ' יקבלו את כל רכושי בחלקים שווים.

3. אני עושה צוואה זו מתוך דעה צלולה, רצון חופשי וכן מבלי שאהיה מושפע בהשפעה בלתי הוגנת כלשהי."

1. ביום 11.12.2011 נפטר המנוח.

2. ביום 23.08.2012 ערכה המנוחה צוואה נוספת, בגדרה ציינה כי כל רכושה ורכוש בעלה חולק עוד בחייהם לשני הבנים וכי במועד עריכת צוואתה זו, מסתכם רכושה בכספים המצויים בבנק לאומי אותם הורישה בחלקים שווים לתשעת נכדיה.

3. ביום 02.01.2017, נפטרה המנוחה.

4. בחלוף כשבע שנים לאחר פטירת המנוח ובחלוף כשנה וחצי לאחר פטירת המנוחה, הגיש המערער בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח. המשיב הגיש התנגדות למתן צו ירושה והגיש בקשה לצו קיום צוואה מיום 12.09.2005 ו-03.06.1986. הבקשות הועברו מרשם הירושות להתברר בבית משפט קמא.

5. בית משפט קמא קבע כי ככל שלא תוגש התנגדות לצו קיום צוואה עד ליום 12.12.2019, ייעתר לבקשה לקיום צוואת המנוח. לבקשת המערערים, ניתנה אורכה להגשת התנגדות לצו קיום הצוואה, וזאת עד 30 ימים אחרי קבלת חומרים רפואיים של המנוח. עוד הורה בית משפט קמא להודיע בידי מי נמצאת הצוואה המקורית של המנוחה. לעניין צוואת המנוחה וההליכים שהתנהלו בעניין זה, ראו סעיף 14 להלן.

6. ביום 23.02.2021 נשלחה התראה על מחיקת ההליך מחמת חוסר מעש. בעקבות כך, הודיעו המערערים כי ההליך אינו מצוי בחוסר מעש, פעלו לקבלת חומר רפואי אודות המנוח, ולגופו של עניין כי הם מקבלים את צוואתו האחרונה של המנוח מיום 20.09.2005. בנוסף, ביקשו לקבוע כי המנוחה בחרה שלא לממש את זכותה לרשת את המנוח ולא פעלה לקיום צוואתו וזאת חרף העובדה שידעה על קיום הצוואה. משבחרה המנוחה שלא לממש את צוואת המנוח, לא ניתן לשנות את בחירתה כעת כשהיא אינה בין החיים. המנוחה לא יכלה להשתמש בעזבון המנוח ועל כן יש להשיב לעזבון את כל מה שהוצא ממנו מיום פטירת המנוח. באשר למשיב נטען כי הוא ובא כוחו העלימו בכוונת מכוון את צוואת המנוח וטענו שאינה קיימת, ומשכך, מתבקש בית משפט קמא לקבוע כי המערערים הינם הזוכים היחידים.

7. ביום 04.05.2021 הורה בית משפט קמא על הגשת תצהירים.

8. ביום 09.08.2021 הגישו המערערים תצהירים המתפרסים על פני 93 סעיפים. המערערים הצהירו כי הם מקבלים את צוואתו של המנוח, אולם, טענו שהם הזוכים הבלעדיים, מהטעמים שצוינו לעיל. היינו, המנוחה וויתרה על זכותה, והמשיב אינו זכאי לזכות בחלקו בצוואה כיוון שהסתיר הצוואה. בתצהיר העלו לראשונה המערערים טענה כי צוואת המנוח מיום 20.09.2005 היא צוואה הדדית לצוואת המנוחה מיום 12.09.2005 (סע' 63-66 וסע' 85-89 לתצהיר).

9. המשיב לא הגיש תצהיר, אלא הגיש ביום 11.11.2021 בקשה שכותרתה כדלקמן: "בקשה למחיקת טענות בהיעדר עילה, השתק פלוגתא, פסילת תצהירים המהווים הרחבת חזית / שינוי חזית ומתן צו קיום צוואה", בה נכתב בתמצית כי מאז פתיחת ההליכים ועד היום לא הגישו המערערים התנגדות לקיום צוואת המנוח, על אף שקיבלו ארכה להגיש התנגדותם לאחר קבלת החומר הרפואי של המנוח, וכן הסכימו בתצהיריהם לקבל את צוואת המנוח. מכאן שהם מנועים מלטעון כל טענה ביחס לבקשה למתן צו קיום הצוואה, ולכל הפחות יש לקבוע כי מדובר ב"הרחבת חזית".

10. ביום 17.01.2022 נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב ליתן צו קיום לצוואת המנוח מיום 20.09.2005, הוא פסק הדין קמא מושא הערעור.

11. באשר לצוואות המנוחה, יצוין כדלקמן:

1. ביום 11.06.2020 הודיע המשיב שבידיו שלוש צוואות מקוריות של המנוחה. ביום 22.06.2020 הורה בית משפט קמא שהמשיב יגיש את העתק צוואות המנוחה, ויגיש בקשה לרישום צוואה בפני הרשם לענייני ירושה. המשיב לא העביר הצוואות והגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה אשר נדונה בפניי (להלן: "רמ"ש 41588-07-20").

2. ברמ"ש 41588-07-20 ניתנה רשות ערעור והתקיים בפניי דיון. במהלך הדיון הועברו צוואות המנוחה לידי המערערים והוריתי למשיב [המערער דאז - א.א.] לפעול בהתאם לסעיף 75 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), המורה לכל אדם שיש בידו צוואה למסור אותה לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה. ביום 27.10.2020 הופקדו שלוש צוואות המנוחה אצל רשם הירושה. ביום 13.12.2020 הערעור נדחה בעיקרו.

3. מעיון בנט המשפט עולה כי איש מן הצדדים לא הגיש בקשה לצו קיום צוואה אחר צוואות המנוחה, על אף שנפטרה ביום 02.01.2017 ואשר צוואותיה כאמור, הופקדו לפני כשנה וחצי.

עיקרי טענות המערערים:

4. המנוחה בחרה שלא להגיש את צוואות המנוח לקיום, בניגוד לרצון המנוח (המנוחים ערכו ביניהם צוואות הדדיות).

5. המנוחה, המשיב ובא כוחו, לא מסרו את צוואת המנוח לקיום, והמשיב אף טען כי המנוח כלל לא ערך צוואה. המנוחה הצפינה את צוואת המנוח עד ליום מותה ואף ערכה צוואה נוספת, הסותרת את צוואתה ההדדית עם המנוח, מתעלמת מרצונו ומפירה את הסתמכותו, כל זאת בניגוד לחוק, תוך שהיא מגלה בהתנהגותה שאין ברצונה לרשת את המנוח.

6. בית משפט קמא התבקש לקבוע כי המשיב, אשר פעל בניגוד לרצון המנוח, עבר על החוק עת לא מסר והעלים את צוואת המנוח לתועלתו, ומכאן אינו יורשו של עזבון המנוח. בית משפט קמא שגה בהתעלמו מסעיף 5(2) לחוק הירושה, על פיו המשיב פסול מלרשת.

7. בית משפט קמא התבקש לקבוע כי המנוחה אינה זכאית לרשת את עזבון המנוח, בשל פעולותיה. המנוחה מעולם לא ביקשה לקיים את הצוואה ההדדית שערכה עם המנוח, כתבה צוואה מאוחרת, ומעשיה מעידים כי הפרה את הסתמכות המנוח, בניגוד לסעיפי חוק הירושה, תוך שהתנהלותה מעידה כי אינה ומעולם לא הייתה מעוניינת לרשת את המנוח.

8. בית משפט קמא שגה כאשר לא קבע כי המערערים הם היורשים היחידים של עזבון המנוח, מעיקרון "יורש אחר יורש".

9. בית משפט קמא שגה, עת לא קבע כי הוראת הצוואה לטובת המנוחה בטלה, וזאת מכוח סעיף 34 לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית, בטלה.

10. בית משפט קמא שגה עת התעלם מפסק הדין שניתן ברמ"ש 41588-07-20, בו נקבע כי המשיב ובא כוח המנוחה פעלו בניגוד לסעיף 75 לחוק הירושה, המורה על חובת מסירת צוואה לרשם לענייני הירושה, מיד עם היוודע על מות המצווה.

11. שגה בית משפט קמא עת נתן פסק דין שאינו מפורט, מוטעה, שאינו עונה על חובת ההנמקה, תוך שהוא מתעלם ממעשיהם של המשיב, בא כוחו והמנוחה ובניגוד להחלטה קודמת של בית משפט קמא מיום 04.05.2021 המורה על הגשת תצהירים לשני הצדדים.

12. שגה בית משפט קמא עת כתב כי המערערים "הרחיבו חזית". המערערים פירטו בתצהיריהם מדוע על בית משפט קמא לקבוע כי הם היורשים של המנוח, וזאת בשל מעללי המשיב ובא כוח המנוחה, שהתגלו אט אט במסגרת ניהול ההליך.

13. הותרת פסק הדין קמא על כנו יוביל לתוצאה אבסורדית וקשה, ותאפשר למשיב את המשך השתלטותו על עזבון המנוח, ובכך לגזול מהמערערים את זכותם.

עיקר טענות המשיב:

14. דין הערעור להידחות. מדובר בערעור חסר כל בסיס ועילה משפטית והוא מהווה נדבך נוסף, בלתי מידתי מצד המערערים לאופי הדיון או למורכבותו.

15. לא זו בלבד שלא הוגשה כל התנגדות מצד המערערים לקיום הצוואה כמצוות התקנות והחוק, אלא שהמערערים הסכימו במפורש לקיומה (סע' 40-41 לתצהירים וסע' 23 לכתב הערעור) וזנחו את בקשתם לצו ירושה אשר נסגרה מחוסר מעש. בצדק קבע בית משפט קמא כי המערערים מנסים "לצקת תוכן" אחר ושונה לצוואה, לפיה רק הם הזוכים על פי הצוואה וזאת על יסוד טיעונים נטולי כל בסיס משפטי ו/או עובדתי. משמעות דרישתם הלכה למעשה, הינה עיקור תוכנה של הצוואה.

16. טענת המערערים כי מי שלא הגיש בקשה לקיום צוואה יש לראותו כמוותר על זכותו לרשת, היא טענה שאינה מתיישבת עם הוראות החוק, אלא עומדת בסתירה לו. סע' 6 לחוק הירושה קובע מפורשות כי אין הסתלקות אלא בחתימת המסתלק. בסע' 75(ב) לחוק הירושה נקבע מה דינו של מי שלא הפקיד צוואה ואין דבר וחצי דבר על פסילתו מלרשת, אם לא עשה כן.

17. טענות המערערים בערעור כי הם זכאים לרשת את המנוח מתוך עיקרון של יורש אחר יורש, אינה מתיישבת עם לשון הצוואה ואף מהווה טענה חדשה שהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה, השתק פלוגתא שכן לא נטענו ולא נתבקשו במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא.

דיון והכרעה:

18. לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים בבית משפט קמא ובהליך שבפנינו, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא נכתב בתמציתיות ובפתקית בהליך שהתנהל בפניו כארבע שנים, אך אני שותפה למסקנתו של בית משפט קמא כי יש ליתן צו קיום לצוואות המנוח, אשר הלך לעולמו לפני למעלה מעשור.

19. אפתח כי דרך הילוכם של המערערים בבית משפט קמא, אינה בהתאם לדין ולתקנות. תקנה 23(ב) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, קובעת כי אם לא תוגש התנגדות במועד הקבוע בתקנות, יינתן צו קיום. יתרה מזו, המערערים לא פעלו בהתאם להחלטה מפורשת של בית משפט קמא מיום 31.05.2020 המורה להם להגיש התנגדות. העלאת טענה חדשה ומרכזית כי מדובר בצוואות הדדיות, נטענה לראשונה רק במסגרת תצהירי עדות ראשית, כאמור 3 שנים לאחר פתיחת ההליך.

20. לכך יש להוסיף כי המערערים לא הגישו בקשה לצו קיום לצוואת המנוחה על אף שהיא מצויה ברשותם עוד מחודש אוקטובר 2020. מכאן ניתן להבין מדוע אין בפסק הדין קמא התייחסות לטענה זו.

21. על אף האמור, וכדי שלא תיוותר טענה משפטית זו בבחינת "טענה שלא קיבלה מענה משפטי פרטני ומעמיק", אדון בה כעת.

22. סעיף 8א(א) לחוק הירושה מורה כדלקמן:

"צוואות הדדיות

8א.(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה - צוואות הדדיות)."

23. לאחר עיון בצוואות המנוחים, סבורני כי המערערים שוגים בשיטתם, ואין עניינינו במקרה בו מדובר בצוואות הדדיות.

24. כפי שצוין לעיל, צוואת המנוחה נערכה ונחתמה במסמך נפרד, נושאת תאריך 12.09.2005. צוואת המנוח נערכה ונחתמה במסמך נפרד גם כן, נושאת תאריך 20.09.2005.

25. מבחינה פורמלית, הרי שלאור השוני במועדי עריכתן וחתימתן של הצוואות, אין הצוואות עונות על דרישת סעיף החוק כי הצוואות יערכו ב"אותה עת" (לחלופין במסמך אחד), דרישה הבאה על מנת להעיד על רכיב ההסתמכות של בני הזוג, האחד על צוואת השני, עיקר מהותו של סעיף 8א(א) לחוק הירושה.

26. ב"כ המערערים הדגישה בפנינו כי על אף לשון החוק המורה כי הצוואות יערכו ב"אותה העת", יש לזכור כי עיקר עניינה של צוואה הדדית הוא מרכיב ההסתמכות, ולכן יש לבחון את צוואת המנוחים מבחינה מהותית, ולהיווכח כי צוואת המנוח מסתמכת על צוואת המנוחה, ולהיפך, שכן "יסוד ההסתמכות הוא העומד בבסיס ההכרה בסוג זה של צוואות. לפיכך, מסמכי צוואה יוכרו כ"צוואות הדדיות" רק אם תכניהם של ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על תכניהם של ההסדרים שקבע המצווה האחר ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה" (שאול שוחט, פגמים בצוואות (תשע"ב 2016), עמ' 49).

27. ואכן, עולה מהוראת החוק כי צוואה הדדית הינה צוואה שבבסיסה הסתמכותו של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. אינטרס ההסתמכות בין הצוואה האחת לצוואה האחרת - היא העיקר.

"קיים בצוואה המשותפת וההדדית אינטרס הסתמכות ברור. על פי עצם ההגדרה של ההדדיות, ההוראות של המצווה האחד נקבעות על יסוד הוראותיו של המצווה האחר. הוראותיו של האחד הן התמורה להוראותיו של האחר. על כן בצוואה משותפת והדדית יש להתחשב - שעה שמפרשים את הוראות הצוואה - באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה" (עיינו אהרון ברק, פרשנות במשפט - הצוואה (תשס"א), כרך חמישי, עמ' 73; בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, סב(1) 601 (2007)‏‏).

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

28. לאחר עיון מבחינה מהותית בצוואת המנוחה הנושאת תאריך 12.09.2005, שהייתה המוקדמת מבחינה כרונולוגית מבין צוואות המנוחים (12.09.2005 - 20.09.2005), לא מצאתי כי ניתן ללמוד ממנה או מלשונה, כי צוואה זו נעשתה מתוך הסתמכות על צוואת המנוח.

29. ולהלן לשון צוואת המנוחה, הנושאת תאריך 12.09.2005:

"אני הח"מ ד' מ***, רח' ***, מבטלת בזאת כל צוואה שעשיתי עד היום הזה והנני מצווה שכתב זה יהווה את צוואתי היחידה והאחרונה.

1. אני ממנה בזאת את בעלי א' ואת בני צ' להיות יורשי היחידים לפי פירוט כדלקמן:

1. בני צ' יקבל לאחר מותי את החנות ב*** חלקה *** בגוש ***.

חנות זו שייכת לו למרות שהיא רשומה על שמי. חנות זו היתה של אחותי והיא העבירה לי את זכויותיה בה ע"מ שאעביר אותן לבני צ' בלבד וע"כ הוא היחיד שיהיה, עם פטירתי זכאי לקבל את הבעלות והזכויות בחנות זו.

2. בעלי א' יקבל את כל שאר רכושי לרבות את כל זכויותי במקרקעין, מטלטלין, כספים, ניירות ערך, מניות ולשם מניעת כל ספק פרט לחנות המוזכרת לעיל ששייכת לבני, בעלי אהרון יקבל את כל רכושי ללא יוצא מן הכלל.

1. במקרה ובעת פטירתי בעלי א' לא יהיה עוד בחיים, שני ילדי י' ו-צ' יהיו יורשי היחידים והם יקבלו לאחר מותי את כל רכושי כדלקמן:

1. בני צ' יקבל את החנות המוזכרת בס' 1 א' לצוואתי כפי שציינתי לעיל צ' הוא הבעלים של החנות למרות שהיא רשומה על שמי.

2. כל שאר רכושי, ללא יוצא מן הכלל, לרבות מקרקעין, מטלטלין, כספים, ניירות ערך יקבלו שני בני י' וצ' בחלקים שווים.

2. אני עושה צוואה זו מתוך דעה צלולה רצון חופשי וכן מבלי שאהיה מושפעת בהשפעה בלתי הוגנת כלשהי.

[...]"

12. לשון צוואת המנוחה אינה מאזכרת דבר ממנו ניתן ללמוד לכאורה על הסתמכותה של המנוחה על צוואת המנוח. לא נלמד כי הוראות הצוואה נקבעו על יסוד הוראותיה של צוואת המנוח, ולא נלמד כי הוראות צוואת המנוחה הינן התמורה להוראות צוואת המנוח. עסקינן בצוואה רגילה, נעדרת אותו מרכיב מהותי בצוואות הדדיות, הוא מרכיב ההסתמכות, המורה כי לאחר מות המנוחה יועבר כל רכושה לבעלה. במקרה והמנוח (בעלה של המנוחה) לא יהיה עוד בין החיים, יועבר רכושה לשני ילדיה בחלקים שווים (למעט החנות ב***).

13. באשר לצוואת המנוח מיום 20.09.2005, הרי לשונה כדלקמן:

"אני הח"מ א', ת.ז: [...] מ***, רח' ***, אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86 והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86.

1. צוואתי מיום 6.3.86 תקפה ומחייבת והינני עושה צוואתי זו ע"מ למנוע ספק בתקפות צוואתי מיום 6.3.86 לאור צוואתה של אשתי אשר נערכת בו ביום שאני עושה צוואתי זו לאור השינוי שחל בצוואתה בה היא ציוותה לבני צ' את החנות ב*** שהיא שלו.

2. כפי שצויין בצוואתי מיום 6.3.86 את כל רכושי תקבל לאחר מותי אשתי ד' ובמידה והיא לא תהיה בחיים בעת פטירתי ילדי י' וצ' יקבלו את כל רכושי בחלקים שווים."

[...]"

30. למרות שצוואת המנוח לעיל משנת 2005 אכן מאזכרת את צוואת המנוחה מיום 06.03.1986, אזכור זה אינו עולה כדי הסתמכות. מקריאת הצוואה עולה כי המנוח אינו מסתמך על צוואת המנוחה, אלא מאזכר אותה על מנת 'לאשר' את צוואתו מיום 06.03.1986, אשרור הנעשה 'על מנת למנוע ספק בתקפות הצוואה מיום 06.03.1986', וזאת 'לאור השינוי שחל בצוואתה' של המנוחה, בה ציוותה למשיב את החנות. מניעת ספק ואשרור הדברים, אין בהם כדי ללמד על הסתמכות כזו או אחרת מצד המנוח על צוואת המנוחה ולהיפך, אלא אך ורק הבהרה, ברורה והחלטית, כי הוראות צוואתו מיום 06.03.1986 עודם בתוקף.

31. בניגוד לצוואת המנוח מיום 20.09.2005, המאשררת את הצוואה שערך וחתם ביום 06.03.1986 ["אני הח"מ א' [...] אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86 והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86."], הרי שצוואת המנוחה מיום 12.09.2005 מורה באופן מפורש על ביטול כל צוואה קודמת שעשתה המנוחה עד ליום האמור, דהיינו גם את אותה צוואתה המוקדמת מיום 06.03.1986, לרבות ציווי כי צוואתה זו תהא צוואתה היחידה והאחרונה ["אני הח"מ ד' [...] מבטלת בזאת כל צוואה שעשיתי עד היום הזה והנני מצווה שכתב זה יהווה את צוואתי היחידה והאחרונה"].

32. במצב זה עולה כי צוואת המנוח נחתמה ביום 06.03.1986 (אושררה ביום 20.09.2005), ואילו צוואת המנוחה נחתמה ביום 12.09.2005 (וביטלה צוואותיה המוקדמות לרבות זו מיום 06.03.1986). כלומר בין שתי הצוואות של המנוחים קיים פער של כמעט 20 שנים זו מזו. מעבר לפער הזמנים המשמעותי והמהותי, הרי שגם תוכן הצוואות עצמן אינו מלמד על מרכיב הסתמכותי זה על צוואתו של זו, ולהיפך.

33. בדיון שנערך בפנינו ביום 11.07.2022 נעתרנו לבקשת ב"כ המערערים להמציא פסיקה התומכת בטענתה. המערערים הגישו אסופת אסמכתאות (59 עמודים), הן מתוך הספרות, ההליך מבית משפט קמא וכן הפנו לת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 62398-12-13 פלונית נ' אלמונית (נבו 07.07.2014), ולת"ע (משפחה ירושלים) 41295-09-16 א.א נ' י.א (המנוח) (נבו 15.08.2018). בחנתי הפסיקה ואין היא רלוונטית לענייננו, שכן המסד העובדתי שלא היה במחלוקת באותם פסקי דין, היה כי מדובר בצוואה הדדית, ואילו בענייננו קיימת מחלוקת אם מדובר בצוואה הדדית.

34. סוף דבר, אין בפניי צוואות הדדיות, לא מבחינה פורמאלית ולא מבחינה מהותית.

35. המערערים בתצהיריהם כתבו מפורשות כי הם מקבלים ומסכימים לכך שצוואת המנוח מיום 20.09.2005 היא צוואתו האחרונה. אלא, שהם אמורים לזכות במלוא העזבון, כדלקמן:

"39. לעניין צוואת המנוח א' ז"ל מיום 20.09.2005 שהוגשה לקיום ע"י צ' וב"כ. במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט זה ובבית המשפט המחוזי נחשפו והתגלו נתונים שבעקבותיהם אני ואחיי הגענו לכלל החלטה לפיה אנחנו מקבלים את צוואתו של המנוח א' ז"ל מיום 20.09.2005 כצוואתו האחרונה. וזאת בשל כך שכפי הנראה היה כשיר לערוך אותה במועד עריכתה. [...], אני ואחיי הגענו לכלל החלטה כי צוואתו של המנוח משקפת ומעידה על רצונו בעניין מה יעשה בעיזבונו לאחר מותו."

40. אני ואחיי מקבלים את צוואתו של המנוח מיום 20.09.2005 וטוענים שאנחנו הזוכים על פיה וכי חלוקת העיזבון של המנוח תעשה בהתאם לחוק [...]"

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

36. עמדתם המפורשת של המערערים כי הם מקבלים את צוואת המנוח מיום 20.09.2005 מהווה למעשה הודאת בעל דין כי אין בין הצדדים מחלוקת למתן צו קיום צוואה. אמנם המערערים ביקשו לפרש את הצוואה לשיטתם, אך בית משפט קמא לא נעתר לבקשה זו בשל לשון הצוואה וגם משום שקבע כי מדובר בפרשנות אשר נטענה לראשונה, המהווה הרחבת חזית אסורה.

37. פרשנותה של צוואה נעשית מכוח סעיף 54 לחוק הירושה, המורה כדלקמן:

"פירוש הצוואה

54(א). מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות."

38. סעיף 54(א) לחוק הירושה מעגן את תורת שני השלבים בפירוש צוואה. השלב הראשון הוא בחינת אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. במידה ואומד דעת המצווה ברורה ומפורשת, מסתיים הליך פרשנות הצוואה. במידה ואומד דעת המצווה אינה משתמעת מהצוואה, אז יש מקום להמשיך את מלאכת הפרשנות באמצעות מעבר לשלב השני, הוא התחקות אחר אומד דעת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

39. לשון צוואת המנוח, אינה מותירה מקום לפרשנות יצירתית או מרחיבה, מעבר לגדר לשונה הברורה. המנוח כתב במפורש בצוואתו כי הוא מאשרר את אשר כתב בצוואתו לפני שנים, זו הנושאת תאריך 06.03.1986, בה הורה כי לאחר מותו יועבר רכושו למנוחה, ובהיעדרה בין החיים, יועבר הרכוש לילדיו בחלקים שווים. אומד דעתו של המנוח נלמדת מפורשות מתוך לשון הצוואה עצמה, ומשכך אין אנו נדרשים לעבור אל השלב השני בפרשנות הצוואה, הוא שלב פרשנות אומד דעתו של המצווה באמצעותן של נסיבות חיצוניות.

40. פרשנות אומד דעתו של המנוח, כשיטת המערערים, אינה אפשרית במקרה דנן, שכן כידוע, בבסיס דיני הצוואות ניצב העיקרון הנגזר מהרצון לכבד את רצון המת - כי הרצון הקובע של המנוח הוא זה שמצא את ביטויו בלשון הצוואה. גבול פרשנותה של הצוואה הינה בלשונה, ולשון הצוואה ברורה ומוגדרת בהחלט, וכדברי בית המשפט העליון:

"[...] אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה (השווה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715). אכן, השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון." (עיינו ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [23 עמ'], נג(2) 817 (1999)‏‏).

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

41. המערערים מצאו לנכון שלא להגיש התנגדותם לצו קיום הצוואה, שכן כפי שרשמו בתצהיריהם, הגיעו "לכלל החלטה כי צוואתו של המנוח משקפת ומעידה על רצונו בעניין מה יעשה בעיזבונו לאחר מותו". על אף האמור, הסבירו בתצהיריהם מדוע לגישתם, ולמרות הכתוב מפורשות בצוואה, יש להורות כי הם בלבד ייהנו מן העזבון, וזאת תוך שימוש בפרשנות מרחיבה החורגת מגבולות לשון הצוואה, ולרבות בדבר רצונו התיאורטי של המנוח, כדלקמן:

"46. [...] אילו המנוח היה יודע שכך צ' ינהג בצוואתו שהיא רצונו הוא בוודאי ובוודאי לא היה רוצה שהוא ירש אותו על פי צוואתו."

[מתוך תצהיר מערער 1, מצוי גם בשאר תצהירי המערערים]

[ההדגשות אינן במקור - א.א]

42. באשר לרצונו התיאורטי של המנוח, "אילו ידע" כיצד נהג מאן דהוא הרי ש"לא היה רוצה שהוא ירש אותו", סבורני כי טענות מעין אלה דינן דחייה ואין לקבלן באופן קטגורי, שכן במלאכת פרשנות צוואה אין בית המשפט רשאי להוסיף תיאוריות והיפותזות כיצד היה אותו מוריש פועל, "אילו ידע" דברים, או אילו נוכח היה לפעולות שלא היו ידועות לו עת חתם על צוואתו. חריגה אל עבר מחוזות מעין אלה משמעותה בפועל כרסום בלתי מתקבל על הדעת בעיקרון-העל של כיבוד רצונו של המת, וחריגה מן החובה העומדת בבסיס דיני הצוואות לתת תוקף לכוונתו של המנוח המצווה כפי שזו באה לידי ביטוי בצוואתו. וכפי שנכתב כבר בעבר:

"[...] ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה [...]". (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [23 עמ'], נג(2) 817 (1999)‏‏.

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

וכן:

"[...] אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר ­אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל "וו", עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה." (ע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, לו(4) 739 (1982)‏‏).

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

וכן:

"[...] הכול יסכימו כי הצוואה העומדת לבחינה משקפת את רצונו של המת בעת כתיבת הצוואה - ולו רצון הנבנה על מציאות שווא - כי רכושו יחולק לאחר מותו בדרך שהורה עליה. התעלמות מרצונו זה של המת יש בה מיד גדושה של פאטרנליזם - אפשר אף פגיעה בכבוד האדם - ויהיו מי שיוסיפו ויאמרו, כי יש בה בהכרעה לא מעט התנשאות וארוגנטיות: שהחי יקבע את גורל רכושו של המת, אף על פי שהמת הביע רצונו - בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים - כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. בעודו בין החיים החליט פלוני על מעשיו כרצונו, ואיש לא אמר לו מה יעשה; עתה, משהלך לעולמו, החי מחליט עבורו, ובניגוד לרצונו המפורש [...]" (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, מח(3) 705 (1994)‏‏).

[ההדגשות אינן במקור - א.א.]

43. בנוסף, המערערים הסבירו בתצהיריהם מדוע לגישתם, ולמרות הכתוב מפורשות בצוואה, יש להורות כי הם בלבד ייהנו מן העזבון, לרבות פירוט טענותיהם על בסיס התנהגותם של יתר הנהנים מן העזבון והתנהלותם, כדלקמן:

"48. [...] אין בכך שאנחנו מקבלים את צוואתו של המנוח כדי לגרוע מזכותנו לטעון ביחס לנהנים על פי הצוואה שכן טענותינו הינן תולדה של ההתנהלות של המנוחה [...] בניהולו של בנה צ' [...] ובניצוחו המשפטי המפוקפק של ב"כ עו"ד [...]."

[מתוך תצהיר מערער 1, מצוי גם בשאר תצהירי המערערים]

[ההדגשות אינן במקור - א.א]

לטענות אלה, אשר עמדו גם בבסיס הודעת הערעור, אתייחס כעת.

44. באשר לטענות המערערים כי המנוחה אינה זכאית לרשת את עזבון המנוח הואיל ולא ביקשה לקיים את "הצוואה ההדדית שערכה עם המנוח", לאור פסקאותיי הקודמות הרי שטענה זו אינה יכולה עוד להישמע, שכן הוכרע כי צוואות המנוחים לא היו הדדיות כלל.

45. באשר לטענה כי המנוחה אינה זכאית לרשת את עזבון המנוח הואיל והתנהלותה מעידה על כך שמעולם לא הייתה מעוניינת לרשת את המנוח, סבורני כי אין לקבל טענה זו, ואבהיר.

46. התיבה "היעדר זכות לרשת" אינה זהה ושקולה לתיבה "היעדר עניין לרשת". פרשנותם של המערערים את התנהלות המנוחה שלא הגישה בקשה לצו קיום צוואה, כאילו אין לה עניין לרשת, ומכאן שאין היא זכאית לרשת מאחר והסתלקה מזכותה בעזבון, היא פרשנות מרחיקת לכת המכרסמת בעיקרון רצון המת, מעמד הצוואה וודאותה, ואשר עומדת בסתירה להוראת חוק סע' 6 לחוק הירושה.

47. סעיף 6.(א) לחוק הירושה הינו כדלקמן:

"הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

6.(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה."

48. המערערים כאמור לא הציגו, לא בפני בית משפט קמא ולא בפנינו הודעת הסתלקות בכתב מאת המנוחה, ודי בכך כדי לגלול האבן על טענה זו.

49. באשר לטענה כי שגה בית משפט קמא עת לא קבע כי הוראת הצוואה לטובת המנוחה בטלה, וזאת מכוח סעיף 34 לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית, בטלה, הרי שדין טענה זו להידחות גם כן.

50. סעיף 34 לחוק הירושה מורה כדלקמן:

"צוואה בלתי חוקית וכו'

34. הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה."

51. הוראת הצוואה, כפי שהיא נלמדת מגדרי לשונה, דהיינו הענקת כל רכושו של המנוח לטובת אשתו, ובמידה וזו לא תהיה בחיים בעת פטירתו לילדים (י' וצ'), בחלקים שווים, הינה חוקית, מוסרית ולבטח אפשרית. לא מצאתי כל "פגם" כזה או אחר בהוראת הצוואה של היעדר חוקיות, היעדר מוסריות או היעדר אפשרות מעשית לביצוע הוראותיה. ודוק, הוראת החוק עוסקת בהוראת הצוואה ולא בפעולות היורשים לחלופין באי כוחם, כטענות המערערים, ומשכך, לא שוכנעתי כי בית משפט קמא שגה בעניין זה.

52. באשר לטענה כי המנוחה או המשיב אינם זכאי לרשת את עזבון המנוח מכוח סעיף 5(2) לחוק הירושה, דין טענה זו גם כן להידחות.

53. סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה מורה כדלקמן:

"פסלות לרשת

5.(א) אלה פסולים לרשת את המוריש:

(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת."

54. פסלות לרשת בשל "העלמת הצוואה האחרונה", "השמדת הצוואה האחרונה", "זיוף הצוואה" או "תביעה על פי צוואה מזויפת", מחייבת הרשעה פלילית בגין האמור. יוצא אפוא כי סעיף החוק 5(א)(2) לחוק הירושה משתכלל ונכנס לתוקף רק באם קיימת הרשעה, ואין הדבר חל בענייננו.

55. באשר לטענה כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מפסק הדין שנתתי ברמ"ש 41588-07-20, בו קבעתי כי באשר לצוואות המנוחה המשיב ובא כוח המנוחה פעלו בניגוד לסעיף 75 לחוק הירושה, הרי שעל פי לשון החוק לא נשללת זכותו של מפר ההוראה לרשת העזבון. בנוסף, שם דובר בצוואות המנוחה שמאז הופקדו אצל רשם הירושה, ולא בצוואת המנוח, מושא הערעור.

56. בטרם נעילה - פסק הדין קמא אכן מתומצת וקצר, דבר אשר הצריך את ערכאת הערעור להרחיב, להוסיף ולבאר נימוקים. יחד עם זאת, תוצאת פסק הדין קמא נכונה והיא מבוססת בעיקרה על כך שהמערערים הודיעו כי הם מקבלים את צוואתו של המנוח מיום 20.09.2005 וכי הם לא הגישו התנגדות לבקשה לצו קיום הצוואה גם לאחר שקיבלו את החומר הרפואי של המנוח ולאחר שהמועד שנקבע בהחלטה שיפוטית לצורך הגשת התנגדות חלף. עיקר טענות המערערים מבוססת על פרשנות צוואה שאין לה אחיזה בחוק ובפסיקה, ומשכך קבע בית משפט קמא כי מתייתר הצורך בהגשת תצהיר המבקש. עניין זה הינו בשיקול דעת הערכאה המבררת ולאור האמור לעיל, לא ראינו כי נפלה שגגה בקביעתו זו.

סוף דבר:

57. אציע לחבריי להרכב להורות על דחיית הערעור ולחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪.

אספרנצה אלון, שופטת [אב"ד]

כב' השופטת עפרה ורבנר:

אני מסכימה.

עפרה ורבנר, שופטת

כב' השופט אריה נאמן:

אני מסכים.

אריה נאמן, שופט

לפיכך, הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של אב"ד השופטת אספרנצה אלון ולחייב את המערערים בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תעביר מתוך כספי הפיקדון סכומים אלו לידי ב"כ המשיב, עבור המשיב.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתן היום, י"ז אב תשפ"ב, 14 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

אספרנצה אלון, שופטת [אב"ד]	עפרה ורבנר, שופטת	אריה נאמן, שופט

16 מתוך 16