בפני | כבוד השופטת ענבל קצב-קרן | |
התובעים - המשיבים | 1. ש. א. 2. ז. א. | |
נגד | ||
המבקש- הנתבע | נ.ו. | |
החלטה בקשה לסילוק התובענה על הסף |
בפני בקשת המבקש- הנתבע, לקבוע כי עילת התובענה בכל הנוגע לפרסומים שצורפו כנספחים ב', ג' ו-ד' לכתב התביעה התיישנה, למחיקת התובענה על הסף ולחיוב המשיבים בהוצאות.
לטענתו, חלה התיישנות על כל הפרסומים אשר נטען לגביהם כי הוא אשר פרסם אותם, דבר המוכחש: המכתב המסומן נספח ב' - נושא תאריך 2.12.13, ואילו המכתבים המסומנים נספח ג' ו- ד' הינם בהתייחס לתאריך 12/2013.
לטענתו, חלפו להם למעלה מ- 7 שנים עד להגשת התביעה ביום 31.12.2020.
לטענתו, אף נספחים ו' ו-ז' ופרסומים עלומים אחרים ממילא לא הוכחו ולו באמצעות בדל ראיה.
עוד לטענתו, עסקינן בתביעת הפחדה/ השתקה/נגישה גרידא.
לטענתו, התובעים מנסים לטפול עליו עוולות אשר אין בינן ובין הנתבע דבר וחצי דבר כאשר התובעים אף לא הביאו כל ראשית ראיה באשר לאחריות שלו לפרסומים הנטענים. לטענתו, כל המכתבים המובאים כנספחים בכתב התביעה, אינם נושאים את חתימתו או למצער את שמו ומכאן, שאין כל מקום לייחס לו את כתיבתם.
עוד לטענתו, כלל המכתבים כתובים בלשון רבים וחתומים עליהם, לכאורה כל "בני המשפחה הכואבים" ואילו התובעים עשו דין לעצמם והסיקו מסקנות, מן היקב ומן הגורן, כי המבקש הוא העומד מאחורי מכתבים אלו.
לטענתו, המכתב היחיד, אשר צורף כנספח ד' אינו אלא מכתב אישי שכתב המבקש לתובע וככל שהתובע החליט לפרסמו אין לו אלא להלין על עצמו שכן חוק איסור לשון הרע דורש פרסום על ידי הנתבע/ המבקש למצער לאדם אחד נוסף על התובע. לטענתו, דיבר הנתבע במכתב אישי זה, אינו מקים עילת לשון הרע אלא הבעת דעה לגיטימית החוסה תחת הגנת חופש הביטוי, דברים אישיים שנאמרים בין בני משפחה, בינם לבין עצמם, וכתשובה ללשון הרע אשר מפיצה התובעת, רעייתו של הנמען.
עוד לטענתו, לא רק שהתובעים לא הביאו בתביעתם אף לא ראשית ראיה כי הפרסומים פורסמו על ידי הנתבע (ואף אינם מסוגלים להרים את נטל הראייה מאחר וזו כלל אינה קיימת) אלא אף לא הביאו ולו ראשית ראיה בכל הנוגע לגובה הנזק.
לטענתו, יוכיח באמצעות עדיו כי התובעים מנסים לנגוש בנתבע ולהשיב לעצמם כספים אשר "נאלצו" לשלם לנתבע ורעייתו מכוח פסק הדין בהליך אשר התנהל בבית המשפט לענייני משפחה וכן כל מטרתם להתיש אותו ואת רעייתו, לנגוש בהם ולהכניס ריב ומדון בנבכי המשפחה.
מכל הטעמים שלעיל, יש לטענתו, לדחות התביעה על הסף תוך חיוב התובעים בהוצאות משפט אשר נגרמו לו כאשר נגרר להליך זה על לא עול בכפו.
ביום 2.1.22 הוגשה תגובת התובעים/ המשיבים.
לטענתם, דין הבקשה להידחות.
לטענתם, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. המונח "עילת התובענה" קיבל פרשנויות שונות בפסיקה תוך שהוא מיושם באופן שמוציא אל הפועל את תכליתה של זכות הגישה לערכאות. לטענתו, במקרה דנן עסקינן בתביעת לשון הרע בה העוולה הינה מתמשכת, היינו - ממועד הפרסום הראשון כמפורט בכתב התביעה חזר הנתבע שוב ושוב על מעשיו כאשר חלקם התגלו להם במועד מאוחר יותר וממילא השפעתם של מעשיו הקשים לא פגה עד היום. לטענתם, ממועד הפרסום הראשון ועד היום, השתנו חייהם לאין שיעור ומשכך, נגרמה להם עגמת נפש – בתם חדלה מלדבר איתם, בני קהילתם נידו אותם, שמם הטוב נפגע ועוד.
לטענתם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי בכל הקשור לתקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות המועד הקובע ייקבע עפ"י "כלל הגילוי" כאשר ממועד זה יחול מרוץ ההתיישנות שנמשך על פני 10 שנים (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פד"י לז(3) 122).
לטענתם, הפרסום הראשון היה ביום 2.12.2013 וכתב התביעה הוגש בשנת 2020, "רחוק מנקודת הסיום של מירוץ ההתיישנות".
ועוד לטענתם, ממילא כאמור לאחר הפרסום הראשון המשיך הנתבע לפרסם השמצות פרועות, כך לדוג' המכתב מיום 4.12.19 (נספח ה' לכתב התביעה) בו אף איים הנתבע כי: "באם תמשיכי לצעוק נפרסם גם את המכתב הזה ועם עוד קצת לשון הרע".
לטענתם, כפי שנפסק בפס"ד אלנקווה (ע"א 9413/03), בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות אם המעשה הולך ונמשך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפרש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת.
עוד לטענתם, נקבע בפסיקה בעניין עוולה מתמשכת כי במידה ועל חלק מהעוולה חלה התיישנות הרי שככל שלא ניתן לחלק את הנזק, ניתן יהא לתבוע הגין הנזק כולו (ע"א 3139/05 כלפון נ' נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה).
לטענתם, לא זו בלבד אלא שממילא לשם הכרעה בבקשה יש לדון בטענות התובעים אף לגופו של עניין וזאת לנוכח המפורט בכתב התביעה ובדיון שהתקיים ביום 29.11.21.
לטענתם, בין הצדדים התקיים דין תורה אצל הרב --- , התנהלו הליכי הוצל"פ וכיו"ב לפיכך לא ניתן להכריע בתיק ללא קיום הוכחות שאז בי"מ יוכל להיווכח כי טענות הנתבע הן בבחינת עורבא פרח.
לטענתם, לא זנחו או ויתרו על זכויותיהם שכן הם ניהלו נגד הנתבע דין תורה ומשכך היו בטוחים כי הנתבע יתקן את דרכיו.
עוד לטענתם, יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות לנוכח ההטעיה ביודעין מצד הנתבע, אשר עד היום מתחמק מלתת דין על מעשיו החמורים כלפי התובעים, בכל פעם בתירוצים מופרכים ומצגי שווא.
כן לטענתם, במקרה דנן יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות וזאת נוכח הודאתו המפורשת של הנתבע במכתבו מיום 4.12.2019.
עוד לטענתם, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ואין לשלול מהם אותה.
לטענתם, עם דחיית הבקשה יש לחייב את הנתבע בהוצאות.
ביום 13.1.22 הוגשה תשובת המבקש/הנתבע.
לטענתו, התובעים מצטטים פסקי דין שאינם רלבנטיים לתיק או לתביעה מכוח איסור לשון הרע.
עוד לטענתו, מטעים התובעים את בית המשפט בתגובתם, ככל שטוענים כי הנתבע הוא שפרסם את אותם פרסומים שעה שאין כל בדל של ראיה לעצם נכונות הדברים.
לטענתו, התובעים אף לא נתנו כל טעם לעצם הגשת כתב התביעה בשיהוי רב ולאחר חלוף 7 שנים מיום הפרסום לכאורה ולא הביאו כל נימוק לטענתם לפיה יש להחיל את החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות ובפק' הנזיקין. כך לדוג' בין היתר, פסה"ד בעניין אלנקווה נדונה תביעה מכוח פק' הנזיקין ועוולת הרשלנות בגין פגיעה שלטונית בזכות הקניין. ומניתוח פסה"ד עולה כי "כח התביעה" (היינו, קיומה של אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד) הדרוש לצורך הגשת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע הוא יסודות העוולה ובמקרה זה – יסוד "לשון הרע" ויסוד "הפרסום". כל מרכיבים אלו, היו ידועים לתובעים היטב מעל ל- 7 שנים לפני הגשת התביעה.
עוד לטענתו, התובעים לא הוכיחו כי אכן נגרם להם נזק.
לטענתם, נפסק כי מרוץ ההתיישנות בעוולת לשון הרע מתחיל ביום שבו נעשה מעשה הפרסום ולא ביום בו נגרם לתובע נזק בגין אותו הפרסום (א.שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 431).
אף הטענה לפיה, מדובר בעוולה נמשכת נדונה נדחתה לטענתם בבש"א 23004/00 (מחוזי ת"א) דני ניסים נ' הוצאת מעביר מודיעין בע"מ וכן ר' ת"א 57879-01-11 פורמן נ' מפלגת ישראל ביתנו ואח'.
לטענתו, נמנעו התובעים מלהעלות טענות בדבר תרמית או הונאה אשר מנעה גילוי עובדות רלבנטיות, ומשכך אין להחיל את סע' 7 לחוק ההתיישנות.
עוד לטענתו, לא עמדו התובעים בנטל להוכיח את החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות ובפק' הנזיקין בעניין זה ודין תביעתם להידחות על הסף.
דיון והכרעה:
"המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף, על מנת
שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות".
ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פד"י ל"ו (2) 151 וכן: ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן פד"י ל"ז (4) 721. י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 בעמ' 387.
מחיקה או דחייה על הסף של תביעה, הינם אמצעים קיצוניים הננקטים רק מקום שאין אפשרות ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, אפילו יוכחו מלוא הטענות הנטענות בכתב התביעה. כל עוד קיים סיכוי כי במידה ויוכחו טענות התובע בתביעתו, הוא יכול לזכות בתביעתו- לא תסולק התביעה על הסף.
בר"ע 59/81 דורה ארדיטי נ' עיזבון יעקב ארדיטי פדי ל"ה כרך 2 עמ' 811.
עוד נקבע כי סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך נקיטת זהירות רבה מצד בית המשפט תוך מתן משקל ראוי והולם לזכות החוקתית של הגישה לערכאות. ר' ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה [פורסם בנבו], (24.3.2008).
וכן – מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא הדיונית היא כי עובדות כתב התביעה הינן נכונות. ואולם כאשר נדרש בירור ראייתי של העובדות לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות – לא תתברר טענת התיישנות כטענת סף.
ר' תמ"ש (טב') 17775-02-20 פלוני נ' פלוני [פורסם ב"נבו"] (1.3.21).
התיישנות
התובעים צירפו לתביעתם מכתבים, שלטענתם נכתבו ע"י הנתבע, וסומנו כנספחים ב' - ז':
התובענה הוגשה ביום 31.12.20 ומכאן, לכאורה, יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנספחים ב' ו- ג'.
סעיף 89 לפק' הנזיקין
עפ"י סע' 89 לפקודת הנזיקין:
"89. תחילת התיישנות
לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
באשר להוראת סע' 89 (2) - מאחר ועוולת פרסום לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל במועד הפרסום ולא במועד בו נגרם לתובע נזק בגין הפרסום. על כן אין להחיל את הוראות סע' 89 (2) לפקודת הנזיקין על תביעה זו (ר' בש"א (ת"א) 23004/00 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' נסים דני (פורסם במאגר "נבו") (29.5.20).
תקופת ההתיישנות תיבחן בהתאם לסע' 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, ומכאן שחלה התיישנות על התביעה בהתייחס למכתבים המסומנים ב' ו- ג'.
באשר להוראות סע' 89 (1) - לטענת התובעים, יש לראות בפרסומים עוולה מתמשכת, וכי מעת הפרסום הראשון, שב הנתבע על מעשיו שוב ושוב, חלקם התגלו מאוחר.
נספחים ב' ו- ג' לעיל הינם כמעט זהים בתוכנם, נושאים תאריכים סמוכים זל"ז וניתן לראות בהם סדרה של פרסומים המהווה עילה נמשכת.
ואולם, אין בכך כדי לסייע לתובעים, שכן המועד המאוחר ביותר אליו ניתן לייחס אותם
(בשים לב כי נספח ג' אינו נושא תאריך מדויק) הינו ל' בכסלו, היינו - 3.12.2013.
בהינתן כי התביעה הוגשה ביום 31.12.20 כאמור, הרי שחלה עליהם התיישנות.
עם זאת, מכתבים אלו ממוענים לתובעים/יחידי התובעים עצמם, כך שלא מתקיים ביחס אליהם יסוד ה"פרסום" שהינו אחד מיסודות עוולת לשון הרע.
סעיפים 7 ו/או 9 לחוק ההתיישנות
לטענתם יש להחיל את החריג הקבוע בסע' 7 לנוכח "הטעיה ביודעין מצד הנתבע, אשר עד היום מתחמק מלתת דין על מעשיו החמורים כלפי התובעים, בכל פעם בתירוצים מופרכים ומצגי שווא".
סע' 7 לחוק ההתיישנות קובע:
"7. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
סע' 7 מחייב קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע לבין הימנעות מהגשת תביעה – קשר סיבתי כאמור, לא פורט כלל. כך גם לא פורטו/נתבססו טענותיהם של התובעים בדבר 'הטעיה ביודעין' ו/או 'מצגי השווא'. עוד יש לציין, כי לטענת התובעים התקיים דין תורה בעניינם של הצדדים, ואולם מועדו, מהותו ותוצאותיו לא הובהרו ואף לא נטען כי הנתבע פעל בניגוד לו.
בנוסף, המכתב המאוחר ביותר שהוצג ע"י התובעים נושא תאריך 14.11.19, שנה טרם הגשת התביעה והמופנה לתובעים עצמם, כאשר לא הוצגו פרסומים/מכתבים מאוחרים יותר.
בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל טענה זו.
כן לטענת התובעים יש להחיל את החריג בסע' 9 לחוק, נוכח הודאתו המפורשת של הנתבע במכתבו מיום 4.12.2019.
סע' 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"9. הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודעה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
ע"פ הפסיקה, הדרישה לצורך חלותו של סע' זה, הינה כי "תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף הוא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות".
ר' ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.7.2010], ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (1.4.1996) ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' (19.4.2012) [פורסמו במאגר "נבו"].
המכתב הנושא תאריך 4.12.2019 (נספח ה') אליו מפנים התובעים אינו נושא חתימה, ולא הוכח בשלב זה כי אכן נערך/נכתב ע"י הנתבע.
יחד עם זאת, במכתב הנושא תאריך 'טבת תשע"ד' (נספח ד) והחתום ע"י הנתבע, נכתב:
" לאחר שהגיע לאוזני שהתלוננתם תקופה ארוכה שאני שולח מכתבים נגדכם. הריני להודיעך כי המכתבים נשלחו לאחר תקופה ארוכה מאד ששושנה מסתובבת בין נשי --- ומחוצה לה ומרכלת ומשמיצה אותי ואת אשתי ... "
"... ובכן תאמר לה שאם לא תתנצל בפני הרב --- על כל מה שהיא עשתה ... ולא תפסיק לרכל ולהשמיץ אותי ואת אשתי תחי' אני אפרסם לכל חברותיה הרשומים מטה את ההיסטוריה שלה ... "
ועוד - " ש. "אולי" חזקה בהשמצות ואני חזק במכתבים ... ".
הגם שמהאמור עולה כי מדובר לכאורה בהודאה של הנתבע בעובדות (קרי. כתיבת המכתבים הנטענים ושליחתם) המצדיקה את "עצירת" מירוץ ההתיישנות - הרי שלא ניתן לקבוע את מועד המכתב.
כאמור, 'טבת תשע"ד' מתייחס לתקופה שמיום 4.12.13 – 1.1.14 (כולל), כאשר המועד המאוחר ביותר אשר ניתן לייחס למכתב, הינו כ"ט בטבת (היינו 1.1.2014). ובאופן, שהתביעה אשר הוגשה ביום 31.12.20 הוגשה במועד האחרון האפשרי ע"פ החוק.
כל מועד הקודם לתאריך 1.1.2014 יגרור אחריו קביעה לפיה חלה התיישנות גם על מכתב זה.
ר' 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פ"ד מ(2) 802.
עוד נקבע: "השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק דחיית תביעה למתן סעד... לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי".
ר' ע"א 656/79 גרינפילד נ' קירשן, פ"ד לו(2) 309, 317.
בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (פ"ד נז(5), 433-446), נקבע כי איחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה, וכי השתהות בתחום תקופת התיישנות הינה זכות המתדיין, עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך פתרון מחלוקת בחוץ לערכאות, והולמת מדיניות משפטית המבקשת לעודד מו"מ להשגת פתרון הסכסוך מחוץ לכתלי בי"מ גם אם הדבר יארך זמן רב.
על מנת להוכיח את התנאי הראשון, נקבע בעניין תלמוד תורה לעיל "קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו". באשר לתנאי השני, הנוגע לשינוי מצבו של הנתבע לרעה, נקבע כי "סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה" (ר' עמ' 447-446).
אמנם זכותו של בעל דין למצות את המועד שנקבע בחוק להגשת התביעה, ואולם התובעים לא הציגו כל טעם מבורר לשיהוי הניכר בהגשת תביעתם, והמתנתם עד למועד האחרון האפשרי להגשת התביעה, וודאי נוכח הנזקים הקשים להם הם טוענים.
יתרה מכך, דווקא בעובדה כי בעניינם של הצדדים התנהל דין תורה, יש משום מצג בדבר מחילה/ויתור על התביעה בעניין זה. כאמור התובעים נמנעו מלפרט בעניין דין התורה שנערך ותוצאותיו, ויש ליתן משקל להימנעות זו. הלכה היא, כי בעל דין הנמנע מלהציג ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו ללא הצדק סביר, יפעל הדבר לחובתו וזו תשמש נגדו.
ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגר "נבו") (27.7.08).
השיהוי הרב והבלתי מוסבר בהגשת התביעה;
ההתיישנות החלה על המכתבים המסומנים ב' ו-ג';
העובדה כי חרף ה"איומים" במכתב המסומן ד', בדבר מכתבים שיישלחו לצ"ג - לא הוצגו מכתבים כאלו ע"י התובעים ;
היעדר ראיה כי המכתבים המסומנים ה'–ז' מקורם אכן בנתבע (שהרי הודאתו לכאורה מוקדמת למשלוח מכתבים אלו), והעובדה כי אלו ממוענים לתובעים עצמם;
היעדר יכולת לקבוע את תאריך המכתב המסומן ד';
לא מצאתי כי יש במכתבים המסומנים ד' ו/או ה' כדי להחיל את החריג הקבוע בסע' 9 לחוק ההתיישנות.
בשים לב לעובדה, כי יתר המכתבים שהוצגו ע"י התובעים מופנים לתובעים עצמם ונעדרים את יסוד ה"פרסום" הדרוש לעילת לשון הרע כאמור - התוצאה, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.
יחד עם דחיית התובענה ובנסיבות העולות בשלב זה, מבלי להודות בעובדות ומבלי לפגוע בטענות ונוכח הסכמת הנתבע – ניתן בזאת צו לפיו ימנע הנתבע מליצור קשר עם התובעים, להטריד אותם, לפגוע בפרטיותם לרבות בפני צדדים שלישיים כלשהם, לפרסם פרסומים הנוגעים לתובעים בע"פ או בכתב וכן לחשוף פרטים אישיים מהסכסוך שבין הצדדים.
הפרה של הצו תחייב בסנקציה כספית משמעותית.
ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה ובכפוף לתיקוני עריכה.
המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, י"ב אדר א' תשפ"ב, 13 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
