ביהמ"ש השלום כפ"ס, שופטת חגית בולמש: פס"ד בסוגיית כיסוי ביטוחי בגניבת רכב מונע כאשר הנהג יוצא לחנות (ת"א 79155-01-19)

בית משפט השלום בכפר סבא
ת"א 79155-01-19 מרכבה הסעים בע"מ נ' בוטל ואח' תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת חגית בולמש
התובעת		מרכבה הסעים בע"מ
נגד
הנתבעים		1. שלום בוטל 2. מנורה מבטחים לביטוח בע"מ
ב"כ התובעת: עו"ד אלון רוזלס ב"כ הנתבע 1: עו"ד נעמי נחמן ב"כ הנתבעת 2: עו"ד סורקין יונתן

פסק דין רכב הסעות של התובעת נגנב בעודו מונע ולא מאויש, פתוח לכל, ועם מפתחות במתג ההנעה, כשמנגנוני האבטחה המצויים ברכב מנוטרלים. הנהג – הנתבע, נהג הסעות המועסק על ידי התובעת, השאיר את הרכב במצב זה וצעד לכיוון מרכול על מנת לרכוש שתיה. הוא כלל לא הבחין בגניבה עד לשובו לרכב מספר דקות לאחר מכן. האם יש לשלול את הכיסוי הביטוחי בהתאם למבחני השליטה והפיקוח ועל פי תנאי הפוליסה כשעסקינן בין שתי חברות מסחריות, להבדיל מפוליסה תקנית בין מבוטח פרטי לחברת ביטוח? ככל ונשלל הכיסוי הביטוחי - האם יש לחייב את הנתבע באחריות אישית, על אף היותו מועסק של התובעת, והאם רף הרשלנות מצדיק הטלת אחריות אישית עליו? ככל ויש לחייבו – האם הוכח הנזק והאם קיים אשם תורם לתובעת? תמצית הסיפור העובדתי: הנתבע 1, מר שלום בוטל, הועסק על ידי התובעת כנהג הסעות. בהתאם לסרטון אבטחה מזמן אמת וסרטון שחזור בסמוך לאחר התאונה העובדות, ברובן, אינן במחלוקת: הנתבע הותיר את רכב ההסעות מונע וללא נעילה, מפתחות הרכב נותרו בתוכו, נכנס למרכול כשגבו מופנה אל הרכב המונע, ובעודו עולה במדרגות לכיוון המרכול ונכנס אליה, נגנב הרכב. הכניסה של הגנב לרכב והנסיעה מהמקום מקבילים בזמנים לזמן העליה במדרגות וכניסה למרכול. במשך מספר דקות שהה הנתבע במרכול, כשדלתות המרכול סגורות, הלך למקרר המשקאות המצוי בחלק האחורי, מרחק מספר מטרים מהכניסה, שילם בעבור המשקה שרכש, ורק כששב לרכב, דקות לאחר מכן, גילה כי רכב ההסעות שהותיר מונע ופתוח נגנב. הנתבעת 2, חברת הביטוח, שוללת מתן כיסוי ביטוחי בנסיבות חריגות אלה. ככל ואכן ייקבע כי לא קיים כיסוי ביטוחי, התובעת מבקשת להטיל על הנתבע, העובד מטעמה, אחריות אישית, לאור רשלנות זו. עלות רכב ההסעות שנגנב גבוהה בעשרות מונים משכר השתכרותו של הנתבע. משכך, משמעות הטלת אחריות על עובד של התובעת, בגין גניבת הרכב, ככל ואכן יישלל הכיסוי הביטוחי, נוגעת ממשק ישיר בתחום החוזי שבין התובעת לנתבע, ובהיבט החוזי שבין התובעת לנתבעת. נעשו ניסיונות רבים על ידי בית המשפט להביא את הצדדים לכדי פשרה – אולם אלה לא צלחו.

רקע כללי:

6. התובעת הינה חברת הסעות אשר היה בבעלותה, בין היתר, אוטובוס זעיר מסוג מרצדס בעל מספר רישוי 93-136-39 משנת 2017 (הרכב) המשמש להסעות נוסעים.

7. הנתבע 1 היה מועסק על ידי התובעת כנהג הסעות החל מיום 16.2.2015 ועד לחודש ינואר 2019 ובמועד הרלוונטי לתביעה היה הנהג ברכב של התובעת במסגרת יום עבודתו.

8. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח המבטחת את הרכב בביטוח מקיף.

9. ביום 15.10.2018 בשעות הצהריים, בעוד הנתבע 1 היה בתפקיד, החליט הנתבע 1 לעצור את הרכב בסמוך למרכול במושב ברקת ולהשאירו מונע עם המפתחות בתוכו. בעת שהנתבע 1 היה מצוי בתוך המרכול, נגנב הרכב.

10. למחרת היום, הנתבע 1 יחד עם קצין הביטחון של התובעת הודיעו לנתבעת 2, המבטחת של הרכב, אודות הגניבה וכן הגיש הנתבע 1 תלונה במשטרה.

11. גרסתו של הנתבע 1 לאירוע כפי שנמסרה לנתבעת 2 הייתה כי סיבת העצירה של הרכב נבעה בשל רעשים שנשמעו מהחלק האחורי של הרכב ובעודו בודק את מקור הרעשים מאחור, החל הרכב בנסיעה כשהטלפון הנייד שלו בתוכו.

12. הרכב לא אותר עד היום.

13. עם קבלת הדיווח על גניבת הרכב החלה הנתבעת 2 בחקירת האירוע לרבות איסוף מצלמות האבטחה של המרכול - סופר ברקת ולפי ממצאיה התברר כי הנתבע 1 עצר את הרכב מול הכניסה למכולת וירד לכיוון הכניסה של המרכול לצורך רכישת שתייה כאשר הוא מותיר את הרכב מונע עם המפתחות בתוכו ומבלי שיש לו קשר עין עם הרכב.

14. מצפייה בסרטון האבטחה של המרכול שהוגש גם לתיק בית המשפט נראה כי בשעה שהנתבע 1 עשה את דרכו אל עבר הכניסה למרכול והיה עם גבו לרכב, נעצר רכב מסוג יונדאי ליד הרכב ממנו ירד אדם אשר נכנס לרכב והחל בביצוע פניית פרסה לצורך הימלטות מהמקום ברכב התובעת.

15. עם היוודע האמור, חזר בו הנתבע 1 מגרסתו הראשונה ומסר כי הסיבה לעצירת הרכב הייתה לצורך רכישת שתייה ולא תקלה מכנית ובעת התרחשות האירוע היה מצוי בתוך המרכול.

16. הנתבעת 2 סירבה לשלם לתובעת את מלוא תגמולי הביטוח של פוליסת הביטוח של הרכב בטענה כי אירוע הגניבה העולה לכדי הפקרה של ממש לא מכוסה במסגרת הפוליסה זאת שעה שנהג הרכב, הנתבע 1, השאיר את הרכב מונע ויצא לקנות שתייה במרחק של כ-15 מטרים מהרכב ומבלי שיש לו קשר עין עם הרכב. הנתבעת 2 הציעה לתובעת פיצוי כספי מופחת, אולם, זו האחרונה סירבה לקבלו.

17. במסגרת שני דיוני ההוכחות שהתקיימו בתאריכים 21.11.21 ו-14.2.22 הופיעו בפני העדים הבאים: מר דני כהן ומר אבי נדב מטעם התובעת, הנתבע 1 בעצמו, והגב' סיון קריכלי מטעם הנתבעת 2. השמאי מטעם התובעת התייצב גם הוא לדיון ההוכחות, אולם, הנתבעים סירבו לחקור אותו מהטעם כי לא הוגשה על ידו חוות דעת מומחה אלא רק הערכת שמאי.

טענות הצדדים:

18. התובעת טוענת כי, הנתבעת 2 חבה בתשלום מלוא ערכו של הרכב בגין גניבתו במסגרת פוליסת הביטוח, בהתאם למבחני השליטה והפיקוח והפסיקה שהובאה על ידה בסיכומיה (סעיפים 6-11). כמו כן, שוללת את הטענה למרמה שלה כלפי הנתבעת 2 וטענה כי מרמה זו מאפשרת שלילת כיסוי ביטוחי, בפרט כאשר מייחסים לתאגיד כוונת מרמה (סעיפים 12-22 לסיכומי התובעת).

19. אולם, אם יתקבלו טענות הנתבעת 2 להסרת הכיסוי הביטוחי יש להשית על הנתבע 1 את מלוא הנזקים שנגרמו לתובעת וזאת בשל רשלנותו בהשארת הרכב מונע עם המפתחות בתוכו בעוד שהוא נכנס למרכול ומבלי שיש לו קשר עין עם הרכב (סעיפים 23-25 לסיכומי התובעת). הנתבע הציג לביתה משפט גרסאות שונות, הפר נהלים של התובעת באופן חמור ובניגוד לשכל הישר, תוך ניסיון למזער את רשלנותו.

20. מנגד טוען הנתבע 1 כי התנהלותו הייתה כשורה וחששו בכיבוי מנוע הרכב במהלך יום עבודתו נבע מכך שהתובעת עלולה הייתה לעלות טענות כנגד אופן ביצוע עבודתו וממילא היה מצוי במרחק מטרים בודדים מן הרכב במהלכם צפה על הרכב ושמר עליו. מכל מקום, התובעת כמעסיקתו של הנתבע 1 חבה באחריות שילוחית על כל עוולה נזיקית המתרחשת במסגרת העבודה ואין לצפות כי עובד בשכר מינימום יישא באחריות למתן פיצוי כספי עצום למעסיקתו בגין גניבת הרכב. משכך, לא זו בלבד שלא הוכחה עוולת הרשלנות אלא שעובד סביר אינו יכול לצפות כי יהיה עליו לפצות במקרה של התרחשות הנזק לאוטובוס כה יקר שהוטל עליו לנהוג בו (סעיפים 14-16). עוד טוען הנתבע 1 כי לתובעת אשם תורם עת שסירבה להצעת הנתבעת 2 לתשלום פיצוי מופחת זאת עקב התנהלותה ואי דיווח אמת שעה שקצין הביטחון של התובעת ניסה לשבש מהלכי חקירה וניסה לשים בפיו של הנתבע 1 גרסה אחרת לאירוע הגניבה של הרכב, ובכך מתנתק הקשר הסיבתי בין אירוע הגניבה לנזק, תוך הפניה לטענת גורם זר מתערב על פי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (סעיף 18 לסיכומים). התובעת לא הוכיחה את הנזקים הנטענים בתביעתה ולא הגישה חוות דעת שמאי כנדרש זאת להבדיל מהערכת המחיר שהגישה לתיק ואין בה כדי להוכיח מאומה בקשר לנזקי התובעת הנטענים (סעיף 19 לסיכומים). התובעת לא פיטרה את הנתבע, לא החתימה את הנתבע על הסכם שיפוי או פיצוי לנזק, והטלת אחריות עליו נוגדת פסיקות של בית הדין לעבודה בעניין אחריות עובד לנזקי מעסיק כתוצאה מרשלנות. על המעסיק להיערך מראש לסיכונים שכאלו, לרבות רכישת ביטוח ונקיטת אמצעים אחרים. הנתבע לא נתן הסכמתו לחיוב בסכום הנזק ולא התחייב לשאת בנזקים אלה. כמו כן, הנתבע סבר כי מטרת התובעת בהגשת התביעה הינה לשלול ממנו כספי פיצויים ומשכך יש לקיימו בבית הדין לעבודה.

21. הנתבעת 2 טוענת כי בשל התנהלות העולה לכדי רשלנות רבתי וכן הפקרה של ממש, היא אינה חבה בתשלום תגמולי ביטוח לפי תנאי הפוליסה. הנתבע והתובעת הינם אורגן אחד, טענת התובעת כי העובד מטעמה אינו אורגן שלה או שלוח מטעמה או מורשה מטעמה מהווה הרחבת חזית שלא נטענה בכתב התביעה, לא בתצהיר נציגי התובעת, ויש לדחות את הטענה מטעם זה בלבד. הנתבע מהווה חלק אורגני ושלוח של התובעת, כאמור בסעיפים 13,14 ו 17 לפקודת הנזיקין. כך לא הסבירה התובעת מדוע יש להבחין בין עד התובעת שהעיד, מר אבי נדב, לבין הנתבע 1 – שניהם עובדים ושניהם אורגנים של התובעת. התובעת מסרה לנתבעת 2 גרסה כוזבת, תוך שהיא מנחה את הנתבע 1 לדבוק בגרסה זו, והעלימה מן הנתבעת 2 עובדות בנוגע לאירוע הגניבה, כל זאת בכוונת מרמה לקבלת כספים שלא כדין. נסיבות המקרה כפי שהתבררו לנתבעת 2 לאחר חקירתה, מלמדים כי מעשה הגניבה של הרכב התרחש כאשר הנתבע 1 השאיר את הרכב מונע ונכנס למרכול, הפקיר את הרכב בניגוד לפוליסה ולציפיה החוזית שבין הצדדים, ובכל הפר את חובת השליטה והפיקוח, תוך ניתוק קשר עין עם הרכב והליכה למרחק של כ-17 מטרים, אם לא למעלה מכך (סעיפים 7-12). מדובר על בחירה מודעת לניתוק קשר עין, פיקוח ושליטה, אף ברמה התיאורטית.

דיון:

22. העובדות, ברובן, אינן במחלוקת. מאחר וקיים סרטון מזמן אמת וכן סרטון שחזור של התאונה, והנתבע 1 מודה במרבית העובדות גם כיום, הרי שנשאר לדון בסוגיית האחריות בשאלות שלהלן:

1. האם חברת הביטוח, הנתבעת 2, חבה מכוח הפוליסה לשפות את התובעת בגין הרכב שנגנב, בשים לב לנסיבות.

2. במידה ולא – האם הנתבע 1 חב כלפי מעסיקתו, התובעת, לשפות אותה בגין הרכב שנגנב. במסגרת זו תבחן השאלה מהו רף האחריות הנדרש לצורך הטלת אחריות ישירה על הנתבע, כמועסק בתובעת, והאם הרף מקים אחריות אישית לנזקי התובעת. במסגרת זו יש לבחון גם האם יש לחלק את האחריות בין התובעת לבין הנתבע 1.

3. האם הוכח הנזק הנתבע.

דיון בשאלה הראשונה- האם הרכב ננטש באופן המנתק את חבות הנתבעת על פי הפוליסה והפסיקה:

23. הפוליסה בין התובעת לנתבעת 2 אינה פוליסה סטנדרטית, כי אם חוזה בין שני עסקים מנוסים, שניהלו משא ומתן לצי הרכבים, ובעקבותיו נערכה הפוליסה. אין מדובר בהסכם צרכני, בין חברת ביטוח למבוטח פרטי, ומשכך מצאתי כי יש להחיל על הפוליסה את ציפיית הצדדים כי ההסכם, עליו חתמו, יכובד כלשונו. ר' לעניין זה דנא 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (מיום 19.4.20): "על בית המשפט לעשות כל שניתן על מנת להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, ולהישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות, שמא ימצא עצמו בית המשפט כותב עבור הצדדים חוזה שהם מעולם לא התכוונו להתקשר בו" ר' גם ההבחנה לעניין אופי ההסכם והפרשנות על פי מעמד הצדדים בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (מיום 20.11.19), בפסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט פרופ' גרוסקופף.

24. בענייננו, מדובר על חוזה מסחרי בין צדדים שווים. על פי תנאי הפוליסה, פרק א' קובע כי: "הדרישה לקיומם תקינותם והפעלתם של אמצעי המיגון, כמפורט בדף רשימה זה, מהווה תנאי מהותי בפוליסה". תנאי זה הודגש בפסקה נפרדת. בהמשך נכתב כי "הכיסוי על פי הפוליסה או היקפו כפוף לקיומם, תקינותם והפעלתם של אמצעים להקלת הסיכון המפורטים להלן: ... שולל תנועה מקורי.., עלוקה; נספח אלומיניום המותקנת על גבי מחשב ניהול המנוע, מערכת איתור פעילה... המערכת נדרשת באופן פסיבי ומנוטרלת באמצעות הקשת קוד ע"ג לוח מקשים או שלט קוד."

25. בפרק ב' לפוליסה, שהינו גבול אחריות כלפי צד שלישי, נקבע כי זה יהיה כפוף להגדרת אירוע תאונתי, עקב שימוש בכלי הרכב בתקופת הביטוח, למעט נזק שנגרם בזדון. "אירוע תאונתי" הוגדר כפגיעה של גורם פיזי מוחשי, שלא ניתן היה לצפותו, והמהווה גורם ישיר להתרחשות הנזק.

26. על פי פרק ו – ההשתתפות העצמית במקרה של גניבה הינו 5% מערך הרכב.

27. בעמ' 5 לפוליסה נקבע שוב כי פוליסה זו כוללת דרישות לנקיטת אמצעים להקלת הסיכון, וכן הוסף כי: "באפשרותך לפנות לחברתנו בבקשה לרכישת פוליסה זו ללא דרישות כאמור, ובמידה ולאחר תהליך חיתום ובדיקה של חברתו, תאושר פוליסה שכזו, יהיה באפשרותך לרכוש אותה בפרמיה שנתית שלא תפחת מ- 26,208 ₪. אישור הבקשה וגובה הפרמיה יושפעו, בין היתר, ממידת הסיכון (לרבות נסיון התביעות) של הרכוש או החבות המבוטחים."

28. בתנאי הפוליסה המפורטים שצורפה הוגדרה גניבה כך: "גניבת כלי הרכב כולו, במסגרת פריצה או שוד, אשר בעקבותיה לא נמצא הרכב במשך 45 ימים מיום גניבתו...". גניבה, כמשמעה בסעיף 413 ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכך בלבד. "פריצה" – משמעה חדירה לתוך רכב סגור ונעול, שנעשתה בכוח ובאלימות, תוך השארת סימנים המעידים על כך.

29. הפוליסה הוחרגה בפרק ח' כך שלא תחול במקרים של רשלנות רבתי שלוותה במצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות, כאשר רשלנות רבתי הוגדרה כ"התנהגות החורגת מסטנדרט התנהגות של מבוטח סביר".

30. בסעיף 40 נקבע פעם נוספת כי דרישת המבטח לקיום ולהפעלה תקינה של אמצעי המיגון הינה תנאי מהותי לעניין פוליסה זו. בסעיף ב(3) נקבע כי במקרה של העדר מיגון או אי הפעלתם רשאי המבטח להודיע על ביטול הפוליסה. כן נקבע כי המבטח יהיה מופטר כליל אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהרכוש לא יהיה מוגן באמצעי מיגון.

31. אין מחלוקת שהוסרו אמצעי המיגון על ידי הנהג, שעה שהושאר הרכב מונע, פתוח ועם מפתחות במתג ההנעה. הצדדים חלוקים בשאלה האם בכך עומד הנתבע במבחני השליטה והפיקוח שנקבעו בפסיקה, כאשר כל צד מפנה בסיכומיו לפסיקה בעניין גניבות רכב. הנתבעת, בתצהירה, הפנתה לתנאי הפוליסה לעניין הדרישה לקיומם תקינותם והפעלתם של אמצעי המיגון, כתנאי מהותי. התנהלות התובעת, לשיטת הנתבעת, מהווה החמרה קיצונית של הסיכון הביטוחי שנטלה על עצמה הנתבעת באופן היורד לכדי שורש ההסכמות החוזיות שבין התובעת לבין מנורה. הנתבעת לא הייתה מבטחת את הרכב אף תמורת סכום כסף רב בהרבה, שכן הנתבעת אינה מבטחת רכבים המושארים באור יום כשהם מונעים ו/או לא נעולים ו/או ללא כל השגחה, בכל מקום שהוא, ובמיוחד לא במקומות מועדים לפורענות. לכל היותר הייתה יכולה הנתבעת לשקול לעשות כן לאחר תהליך חיתום ובדיקה, תוך שקלול מידת הסיכון וניסיון עבר מול המבוטח (סעיפים 6-7 לתצהיר נציגת הנתבעת). צודקת הנתבעת בטיעון זה.

32. אם נפעל על פי דנ"א 5325/19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ. אבי פיקאלי (מיום 7.7.2021), בשילוב היותו של הסכם זה הסכם מסחרי בין הצדדים, הרי שתנאי ההסכם ברורים – קיומם של תנאי המיגון הינם תנאי מהותי, וככל והמבוטח בוחר להסיר את אמצעי המיגון עליו לפנות למבטחת על מנת לבחון אפשרות חיתום לרכבים, ועל פי שיקול דעת המבטחת יוחלט האם ייערך כיסוי ומהו הסכום לכך. משכך, ניתנה למבוטחת – התובעת, האפשרות לערוך פוליסה שאינה כוללת אמצעי מיגון, אולם זו בחרה, משיקוליה הכלכליים, לערוך פוליסה זולה יותר, הכוללת כיסוי בתנאי מהותי לפיו אמצעי המיגון יופעלו ויהיו תקינים. משכך – יש לכבד את לשון ההסכם בין הצדדים, ולהכיר בכך שאמצעי המיגון היוו תנאי מהותי ומחייב, ונטרולם שלל את הכיסוי הביטוחי. אין מדובר בהגדלת סיכון, אלא בהתאם לדנ"א פיקאלי כאמור, מדובר על הסתכנות מרצון, ששיקוליה הכלכליים בצידה, ומשכך לא ניתן לקבל הכרה בכיסוי הביטוחי כאשר נשללו אמצעי המיגון כולם.

33. כאמור עסקינן במקרה בו הנתבע, המועסק על ידי התובעת, השאיר את המפתחות בתוך הרכב, לא נעל את הרכב ונטש אותו תוך שהוא צועד לתוך המרכול כשגבו אל עבר הרכב ומבלי שיש ביכולתו לשמור על קשר עין עם הנעשה ברכב. זאת בוודאי לאחר שדלתות הכניסה נסגרו לאחר כניסתו למרכול. כל אמצעי המיגון לא פעלו, נוטרלו בפועל, והרכב הושאר כפי שהוא במקומו – מונע וללא השגחה.

34. בחקירתו של הנתבע בדיון ההוכחות השיב הנתבע כי גם לשיטתו מדובר במקרה חריג שלא קרה לו עוד בעבר ואין הוא נוהג להשאיר רכב מונע עם מפתחות, בין אם מדובר ברכב התובעת ובין אם ברכבו הפרטי (ר' שורה 30 בעמ' 38 לפרוטוקול; שורות 1 ו-5 בעמ' 39).

35. הנה כי כן, עסקינן במעשה של נטישת רכב עם המפתחות בתוכו, בעודו מונע ולא נעול, כך שבמועד ביצוע מעשה הגניבה לא היה כל אמצעי הגנה ברכב ודי בכך כדי ללמדנו על הפרת התנאים בפוליסה המעניקה כיסוי ביטוחי. דהיינו, המעשה הרשלני של הנתבע, שעה שהשאיר את הרכב ללא השגחה עם המפתחות בתוכו, וללא אמצעי המיגון, היווה הפרה של תנאי הפוליסה והקל באופן משמעותי על האירוע שקרה - גניבת הרכב.

36. ההסכם בין חברת הביטוח לבין המבוטח, התובעת, הינו הסכם מסחרי בין שני צדדים, ותנאיו נקבעים לאחר משא ומתן הנוגע לתנאי הפוליסה. לתובעת הכוח והיכולת מול חברות הביטוח לנהל את המשא ומתן, בפרט בהיותה חברת הסעות עם צי רכבים, ותנאי הפוליסה נקבעים לאחר משא ומתן בין הצדדים, כפי שהעיד על כך בעלי התובעת, מר כהן: "אני יושב עם המנכ"ל וסוכני הביטוח, אנחנו עובדים הרבה שנים עם סוכנות רמות ואנחנו משלמים הרבה כסף בהיותנו חברה להסעות, ומטבע הדברים חברת הסעות משלמת יותר כי נהגים מתחלפים, ואנחנו משלמים הון עתק ואני מצפה מחברת הביטוח ביום צרה שלא תפנה עורף ותשלם את הכסף." (עמ' 19 ש' 21-23).

37. יש לציין כי אירוע הגניבה מוגדר בפוליסה כפריצה או שוד – אולם, ספק אם ניתן להגדיר מצב בו נשאר הרכב חשוף לעיני כל, מונע וללא אמצעי מיגון – כאירוע גניבה על פי הפוליסה, אולם בשים לב לאמור לא נדרשתי לעניין זה, ולאור הכפפת הגדרת הגניבה לסעיף 413ג לחוק העונשין, כך שגם לקיחה שלא ברשות מבעליו מהווה גניבה.

38. הצדדים פרסו בהרחבה פסיקה בעניין מבחני השליטה והפיקוח, אולם בעניין זה ראוי להפנות ללשון הפוליסה עליה הסכימו הצדדים, וכן לעובדות. בענייננו, הותרת הרכב ממונע עם המפתחות בתוכו על ידי הנתבע בסמוך לכניסה, שעה שניגש לתוך המרכול, הפנה את גבו לרכב, נכנס לעומק המרכול כשדלתותיה מוגפות ורכש שתייה, הינה בגדר נטרול אמצעי המיגון הנדרשים בפוליסה. לא הייתה כל יכולת פיקוח ושליטה מעשית ואף לא תיאורטית.

39. יש להבחין בין ענייננו, לבין תא"מ 40765-01-16 (שלום רמלה) גיא לב צור נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (מיום 6.2.19, פורסם במקורות). בערכאה הראשונה נשלל הביטוח אולם לאחר מכן במסגרת הערעור (ע"א 46188-02-19 מחוזי מרכב) הגיעו הצדדים לפשרה לחלוקת הנזקים. במקרה שם, להבדיל מענייננו, הנהג שמר על קשר עין חלקי עם הרכב, שנותר מונע בעודו בחנות, מיד ראה את אירוע הגניבה וניסה להגיע אל הרכב ולעצור את הגניבה. דלתות החנות נותרו פתוחות ונשאר קשר עין חלקי עם הרכב לכל אורך הזמן ששהה בחנות. בענייננו, אין כך הם הדברים. כמו כן, במועד מתן פסק הדין בערעור חלה הלכת סלוצקי (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013, פורסם במקורות). לעניין השפעתה של הלכת סלוצקי על גניבה מעסק ופוליסת הביטוח ר' גם רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (מיום 23.7.2014).

40. בנוסף, במקרה לב צור לעיל מדובר על פוליסה תקנית בין נהג פרטי לחברת ביטוח, בניגוד לצדדים מסחריים כבענייננו, שהיו מודעים לצורך במיגון ואף ניהולו משא ומתן בנוגע לפוליסה ותנאיה. התובעת היתה מודעת לדרישות הפוליסה, לרבות אמצעי המיגון. אין מדובר במבוטח פרטי אלא חברה המנהלת מו"מ לצורך עריכת הביטוח עבור צי רכביה. סוגיית המיגון הינה חלק מהפוליסה המסחרית בין הצדדים. התובעת לא הצביעה כי לא גולה לה המידע בנוגע לחובת המיגון, קיומם של אמצעי מיגון תקינים ופעילים ברכב או כי הנתבעת 2 חדלה ולא הבהירה את חובת קיומם של אמצעי מיגון כנדרש.

41. משכך, ענייננו שונה ממקרה של פוליסת ביטוח בין מבוטח פרטי לבין חברת ביטוח. מדובר בצדדים שאיזנו באופן כלכלי את הסיכונים והסיכויים ולא בפערים בין מבוטח, שהינו הצד החלש בעסקה, לבין מבטחת. נאמר לתובעת בפוליסה את המשמעות של העדר אמצעי המיגון. ר', להבדיל, לעניין הבנת מבוטח בנוגע לאמצעי מיגון, ע"א 4819/92 כרמי ואח' נ' ישר ואח', מ"ט(2), 749, תשנ"ו- 1995. כפי שנאמר שם מפי כב' הנשיא שמגר, בעמ' 766, חוזה הביטוח הינו חוזה מסחרי-כלכלי ולכן:

"הפרמיה אמורה לשקף את גודל הסיכון שלוקחת החברה המבטחת על עצמה. היא זו שקובעת את גובה הפרמיה שאותה יש לגבות, על סמך שיקלול של גודל הסיכון הצפוי ביחד עם נתוני ההסתברות להתרחשותו. בחישוב זה, שמטבעו הינו הערכה בלבד, נלקחים בחשבון התנאים הקבועים בפוליסה אשר משליכים על גודלו ואופיו של הסיכון שהחברה לוקחת על עצמה. אי-עמידה בתנאים אלו, או גילוי בלתי נאות המפחית מהסיכון שנטלה על עצמה, עשויים להביא לשיפוי יתר, שיפר את מאזניה של החברה ויפגע בכדאיות הכלכלית של העיסקה כולה. לכן – אין הכוונה להטיל על חברת הביטוח חבות אבסולוטית לכיסוי כל נזק שיתרחש ללקוח שאתו התקשרה. שיקולי מדיניות רחבים שמהם עולה הצורך להגן על המבוטח, והפעלת כללי פרשנות השומרים, ככלל, על זכויותיו, פוסעים בצלם של עקרונות החוזיים הבסיסיים. אחריותו של המבטח אינה גורעת מזו של המבוטח." (ההדגשה הוספה – ח.ב.)

42. בעלי התובעת הסכים כי התנהגות בה משאירים את הרכב מונע ללא השגחה וללא אמצעי מיגון מהווה רשלנות ברמה גבוהה: "כשאתה רואה שעובד שלך משאיר ככה רכב מונע ללא פיקוח והשגחה ורק כשהוא חוזר הוא מגלה שנגנב לו הרכב, תסכים איתי שזו רשלנות ברמה גבוהה? ת. זה לא תקין, בוודאי. זה לא מה שמצופה. זה לא תקין ברמה גבוהה, לכן תבענו גם את חברת הביטוח וגם את הנהג. (עמ' 20 ש' 18-20).

43. למעשה, בתחילה אף נמסר לו כי ההערכה היא שנעשה עוקץ, בשים לב לנסיבות האירוע (עמ' 20 ש' 25). משכך, גם התובעת סברה כי מדובר בנסיבות כה חריגות עד שהרשלנות מעלה חשש לעוקץ ולא רק רשלנות חריגה גרידא. די בכך על מנת להצביע על הקושי לקבל את הטענה כי המבטחת היתה עורכת באופן וודאי פוליסה על פי תנאים אלה, התובעת לא ניסתה להצביע על אפשרות לערוך פוליסה במקרה דומה, בו ינוטרלו כל אמצעי המיגון ויוותר הרכב מונע – ומשכך, גם באשר לשאלה התיאורטית האם ניתן היה בכלל לערוך פוליסה לרכב במצבו ללא אמצעי המיגון – לא ניתן מענה על ידי התובעת.

44. בנסיבות אלה, שעה שתנאי הפוליסה ברורים והרכב הופקר ללא אמצעי מיגון, בנסיבות בהן ניתק קשר העין עם הרכב והנהג אף לא הבחין בגניבה אלא לאחר מספר דקות כאשר שב לרכב, ולאור התנאים הברורים בפוליסה וברוח הלכת פיקאלי בדיון הנוסף, חלים הסייגים הקבועים בפוליסה ולא ניתן להעניק כיסוי ביטוחי על פיה. לא ניתן להפחית באופן יחסי שכן לא הוכח מהי אותה פוליסה חילופית אפשרית, ואף נדחתה האפשרות לעשות כן בהתאם לדנ"א פיקאלי כאמור.

45. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.

46. לאור זאת, מתייתר הצורך לבחון האם עצם הדיווח מהווה עילה להסרת הכיסוי הביטוחי. בעניין זה טענה הנתבעת כי הדיווח שמסרה התובעת והנתבע 1 לנתבעת 2 החברה המבטחת בזמן אמת היה שגוי ולא תאם את שאירע. במסגרת הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קיימים חמישה אירועים בגינם תהא רשאית המבטחת לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח והרלבנטיים לענייננו הם: עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו ; מסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בנוגע למקרה הביטוח. רק לאחר שנערכה חקירה מטעם הנתבעת התברר כי לא תקלה טכנית היא שגרמה לעצירת הרכב ליד המרכול, אלא, הפסקה לצורך קניית שתייה (ר' שורה 17 בעמ' 40 לפרוטוקול).

47. הנתבעת טוענת כי מסירת הודעה כוזבת אודות נסיבות התרחשותו של מקרה הביטוח הינה בגדר המושג "כוונת מרמה" שבעטיה ניתן להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח ולשלול את הכיסוי הביטוחי (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (מיום 19.5.98)).

48. אולם, כאמור, שלילת הכיסוי הביטוחי נעשתה עוד בשלב הפן החוזי בין הצדדים, כפי שפורט לעיל.

דיון בשאלה השנייה- האם הנתבע, המועסק אצל התובעת, חייב לשפותה בגין הרכב שנגנב:

49. אין מחלוקת שהנתבע השאיר את המפתחות של הרכב בתוך הרכב, בעודו מונע, לא נעל אותו, הסיט גבו אל עבר הרכב והמשיך לתוך המרכול, כך שבעת הגניבה הרכב היה ללא אמצעי מיגון בכלל. התובעת לא טענה, ואין ראיות, כי הנתבע ידע על הגניבה או היה מעורב בכך, אולם עובדות אלה מלמדות כי הנתבע, לכל הפחות, התרשל משמירה על הרכב והמפתחות ונעילתו. לאור כך, יש לבחון במנעד האפשרויות האם יש לראות בכך רשלנות במהלך הדברים הרגיל או שמדובר ברשלנות רבתי.

50. השארת המפתחות בתוך הרכב, נטישתו לא נעול באור יום עם מפתחות נגישים לכל אדם אינה פעולה טבעית לנהג מקצועי. דווקא מנהג מקצועי שניתן לו לנהוג ברכוש החברה מצופה כי לא ינטוש את רכוש החברה ויותירו ללא מיגון ועם מפתחות בתוך הרכב. מדובר על רכוש יקר ערך, כאשר הנתבע העיד שגם בנוגע לרכושו הרגיל לא היה מותיר את המפתחות באופן דומה. אין מדובר בהתנהלות במהלך רגיל של דברים. לא מצאתי כי נדרשת הדרכה של התובעת לנהגיה לא להשאיר את המפתחות ברכב או שלא הדריכה כראוי את הנהגים שלא להשאיר מפתחות ברכב – זאת נוכח אמירותיו של הנתבע עצמו לפיהן לא היה משאיר את המפתחות ברכבו, וכי הבין בזמן אמת שמדובר בהפרת נהלים (על פי גרסתו שלו). מדובר בנהג הסעות מנוסה ומדובר בכלל בסיסי ביותר, להוציא את מפתחות הרכב, שהופר ע"י הנתבע, כאשר לא רק שלא נעל את הרכב בעת יציאתו ממנו אלא אפילו לא הוציא את המפתחות.

51. לא נמצא כל הסבר מדוע הותיר הנתבע את המפתחות ברכב, למעט טענה שהוא חשש מהפרת נהלי החברה האוסרים על עצירה כאמור. אולם, לא הוצג וממילא לא הוכח כי קיים נוהל בתובעת האוסר עליו לעצור לקנות שתיה במהלך עבודתו. דווקא מגרסה זו עולה כי מדובר בהשארת מפתחות מכוונת ולא רשלנות עקב שיכחה. מבחינת הנתבע, על פי גרסתו, הוא לא ניתק את קשר העין מהרכב ושמר עליו גם כאשר היה מחוץ לרכב.

52. גם אם תתקבל גרסתו הראשונית, כאמור, שלא הוכחה, הרי שמדובר בפעולה מכוונת במודע להפרת נהלי החברה והפקרת ציוד התובעת.

53. בגרסתו המאוחרת בעדות, לא חזר על כך הנתבע אלא טען כי עקב ירידת סוכר עצר את הרכב לקנות לשתות. אין הדבר מסביר מדוע לא נעל את הרכב בזמן אמת ומדוע הותיר את המפתח ברכב.

54. דווקא הותרת המפתחות ברכב והשארתו מונע, ומחדלו בשמירה על רכוש יקר ערך של החברה שנמסר לידו במסגרת עבודתו, באופן שגרם נזק למעסיקו ואף שלל את הכיסוי הביטוחי, מצביעה על התרשלות ברף גבוה בשמירה על הרכב שנמסר לידיו.

55. בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בחבות מעביד למעשה העובד וקובע כדלקמן:

"13.(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו –

(1)אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2)אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם –

(א)מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו, אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב)מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב)רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

(ג)לענין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל."

56. כפי שיפורט להלן, הפסיקות בעניין זה נעות בין מעשי מרמה, המנתקים את חבות המעביד לנזקי המעביד, לבין רשלנות רגילה במהלך העבודה. גם בעניין זה השכילו ב"כ הצדדים להפנות לפסיקה ענפה בסיכומיהם. בעוד התובעת טוענת כי התנהלותו מהווה חריגה מנוהל של התובעת האוסר על העובדים להותיר רכב לא נעול, ואף למספר שניות, טוען הנתבע כי לתובעת אחריות שילוחית כלפיו, קיימים שיקולי צדק ושיקולי יעילות ויש להחיל את אינטרס ההסתמכות של הנתבע על פני אינטרס המעביד. הנתבעת טוענת כי הנתבע הינו שלוח של התובעת, מעשיו מחייבים את התובעת כאורגן מטעמה, לא הוצג כל טופס עליו נדרשו העובדים לחתום ובו חריג למקרה של גניבה, ומשכך לא נותקו יחסי השליחות בין התובעת לנתבע.

57. ענייננו נוגע לטווח שבין גבולות אלה, ומשכך, נעשו מספר ניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים, שלא צלחו. יש להבחין בעניין זה בין נזקים לצד ג' שנגרמו על ידי מעשי העובד, כך שבחנו את האינטרסים של הצדדים ביחסי העבודה אל מול צד ג' תם לב שניזוק כתוצאה מכך, לבין נזקי המעביד בשל התנהלותו של העובד ביחסים בין עובד למעביד.

58. כאשר המקרה נגרם בשל רשלנות גבוהה, כדוגמת תע"א (ת"א) 11548/09 עזריה כהן נ' ק.ג.ה. תכשיטים בע"מ (מיום 18.9.14, פורסם במקורות), ניתק בית המשפט את חבות המעביד ממעשי העובד, בנוגע לנזקים של המעביד עצמו. בעניין זה לא נעל עובד תיבת יהלומים שבה הוחזקו יהלומי המעסיקה, ולא נקט בזהירות סבירה, ונקבע כי: "אנו סבורים כי כלל העובדות לעיל, גם אם אינן מגיעות לכדי רמת ההוכחה הנדרשת על מנת לקבוע כי התובע גנב את היהלומים (ולא בכדי הנתבעת עצמה בסיכומיה הדגישה כי אין מדובר בהכרח בעבירת הגניבה כהגדרתה במשפט הפלילי), מלמדות לכל הפחות כי התובע התרשל התרשלות רבתי בשמירה על היהלומים שנמסרו לידיו, באופן המהווה הפרה של חובותיו החוזיות כלפי הנתבעת ומטיל עליו אחריות כלפי הנתבעת לפצותה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך.

בהקשר זה כבר נקבע כי העובד מחויב, כתנאי מכללא בהסכם העבודה, לטפל ברכוש המעסיק שנמסר לידיו בזהירות סבירה, כאשר אי מילוי חובה זו, באופן הגורם נזק למעסיק, עשוי להוות עילה לתביעת פיצויים (דב"ע נא/3-1 יוסי עזר – אי. אר. די. בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כג 372 (1991)). זאת, כאשר הגישה המקובלת הינה כי הטלת פיצוי כספי על עובד בגין נזק שנגרם בשל הפרת חובה מעין זו צריכה להיעשות בזהירות, ותוך התחשבות בכך שטעויות למיניהן בביצוע העבודה הן חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת ניהול עסקו (להרחבה ראו למשל בפסק דינו של השופט טננבוים בעב' (ת"א) 3942/04 דוד פרנס - אברהם לב, [פורסם בנבו] מיום 19.4.07). עם זאת, במקרה שלפנינו שוכנענו כי הפרת חובותיו של התובע חרגה מרשלנות גרידא או טעות בביצוע העבודה, ומצדיקה את חיובו בפיצוי הנתבעת.

59. מנגד, בית המשפט העליון ראה בהפקרת נשק טעון עם מחסנית על ידי איש משטרה, בניגוד לנהלים, כמעשה שאינו מנתק את אחריות המעביד. ר' כב' השופטת דורנר בע"א 8199/01‏ עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ''ד נז(2) 785: "על-פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחראי מעביד לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה... במקרה דנן השוטר נשא עמו בעת חופשתו את האקדח המשטרתי שבו נורה המנוח, ברשות. מהות השירות המשטרתי – שבגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה – מובילה למסקנה כי הנשק המשטרתי שמפקדי השוטר הרשו לו ליטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצורכי תפקידו. בהניח השוטר את האקדח הטעון על הספה הוא הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד המטיל אחריות על הלה. אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה." (ההדגשה הוספה).

60. בהליך מאוחר יותר בית המשפט העליון התייחס לפסק דין מירו לעיל, ואף קבע כי מדובר במקרה שמהווה קצה גבול האחריות השילוחית שתוטל על מעסיק. כך, בע"א 8027/14 ‏ ‏ג'ין אלין שורוש נ' סוהיל בן כמאל שליאן (מיום 29.11.2015, פורסם במקורות) קבע כב' השופט עמית כי: "דומה כי בפרשת מירו, הלך בית המשפט כמעט "עד לקצה" בהטילו אחריות שילוחית על המדינה. על מנת להטיל אחריות שילוחית על המעביד יש להראות כי המעשה נעשה תוך שהעובד "מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה". ככלל, על מנת לפטור מאחריות שילוחית, לא סגי בכך שהעובד ביצע את עבודתו באופן לא נאות, ברשלנות ואף ברשלנות-רבתי. הוראת סעיף 13 היא החולשת על אחריותו של המעביד, ולא הוראת סעיף 64(2) לפקודה. בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית."

61. לשם בחינת האחריות של המעביד למעשי העובד, העמיד כב' השופט עמית שלושה מבחנים: הראשון - המטרה המנחה את מעשה העובד: "ככל שמטרה פלילית היא שעומדת ברקע מעשה העובד, והתוצאה הפלילית אינה תוצאה אגבית למטרה "כשרה" אליה נתכוון העובד, אין מקום להטיל אחריות שילוחית על המעביד." (פסקה 15 לפס"ד שורוש לעיל) בענייננו, לא נטענה טענה למטרה פלילית למעשה העובד, וגם לאחר דיון ההוכחות לא ברור מה היתה המטרה שהנחתה את הנתבע שעה שהשאיר את המפתחות, אולם לא קיימת כל טענה לפליליות או כוונה פלילית במעשיו. תיק המשטרה בעניינו נסגר.

62. אולם, בית המשפט לא הסתפק בכך אלא בחן גם את השאלה במקרה שלא קיימת פליליות למעשה, וקבע כי לא תחול אחריות שילוחית גם במקרים בהם מדובר "מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד". לשם כך בחן בית המשפט את "המטרה הדומיננטית". על פי מבחן זה, בהתאם לבית המשפט: "המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה 'השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו". בית המשפט בחן האם במעשה חרג העובד לחלוטין מגדר התפקיד, והאם מדובר במקרה של עובד הממלא בצורה לא נאותה את התפקיד שהוטל עליו על ידי מעסיקו או שמא השימוש נעשה על-ידי העובד לצרכיו הוא, וללא כל קשר לענין מעבידו או שולחו. בית המשפט העליון הפנה בעניין זה למספר פסקי דין של בית המשפט העליון שמהם עולה כי לא ייחסו למעסיק אחריות למעשי העובד כאשר השימוש שנעשה היה למטרה פרטית, מנותקת מהמטרה שלשמה ניתן הנשק לעובד. בית המשפט העליון הדגיש בעניין שורוש את המטרה והאם היא נועדה לשרת את המעסיק או שהמטרה הדומיננטית היתה לשרת את העובד. בעניין זה קבע בית המשפט כי "במעשיו של סוהיל לא הייתה כל מטרה לשרת את המדינה. נהפוך הוא, סוהיל חטא למטרה לשמה הופקד הנשק בידיו, והמטרה הדומיננטית לשימוש בנשק מבחינתו הייתה כדי להרשים את חבריו. כל זאת, תוך שסוהיל עובר על חוקי הבטיחות הבסיסיים ועל איסורים מהדין הפלילי הצבאי (המשחק בנשק מהווה עבירת שימוש בלתי חוקי בנשק, לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955). ובקיצור, המעשה של סוהיל נעשה למטרותיו האישיות ולא למטרה הקשורה לתפקידו, ועניינו נופל לסיפא של סעיף 13(ב) לפיה "לא יראו [...] מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד"."

63. כאינדיקציה לכך משתמש בית המשפט בשאלת ההרשעה בפלילים, והאם ממנה ניתן ללמוד שמעשה העובד לא נעשה במסגרת תפקידו הרגיל והעבודה הכרוכה בתפקיד. בית המשפט אף הרחיק לכת מענייננו, בו נסגר תיקו של הנתבע 1 ללא העמדה לדין, וקבע כי גם במקרה של הרשעה לא בהכרח יראו בכך אינדיקציה לחריגה מהתפקיד הרגיל, שעה שמדובר בהרשעה בעבירה טכנית במהותה או בעבירה של רשלנות עקב ביצוע לא נאות של עבודה. לפיכך, לדעת בית המשפט בעניין שורוש, בהתייחסו לעניין מירו, "הזיכוי של השוטר בפלילי, הקל על בית המשפט לראות את מחדלו הרשלני של השוטר, כמחדל שנעשה במסגרת תפקידו הרגיל, ועל כן חויבה המדינה מכוח אחריותה השילוחית." גם ביתר המקרים אליהם הפנה בית המשפט, שבהם ניתקה אחריות המעסיק ממעשי העובד, הורשעו העובדים בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה בכוונה מחמירה.

64. שיקול נוסף של בית המשפט הינו שיקולי מדיניות: האם הטלת אחריות על המעסיק במקרה כגון דא, משמעה הלכה למעשה, הטלת אחריות מוחלטת עליו כל אימת שעובד משאיר את הרכב ללא כיסוי ביטוחי בשל מחדל שאינו מכוסה. משמעותה כי המעסיקה אינה יכולה לכסות עצמה מפני מחדלים שאינם מכוסים על פי דין בהתאם לפסיקה, ומנגד אינה יכולה להיפרע מנזקים אלה בדרך אחרת. קיים קושי בהותרת המעסיקה ללא כיסוי מכאן ומכאן, שכן יש לבחון מה על המעסיקה לעשות על מנת לשמור על נכסיה במקרה זה. היא אינה יכולה להציב מפקחים אחר נהגיה, בפרט כאשר לא נטען על ידי הנהג כי שכח את המפתחות או לכל הפחות לא הוכח כך וגרסתו אף הצביעה על רצון להפר נהלים. אולם, מעשה העובד לא היו "מעשה נלוז" או "בלתי חוקי" אלא רשלנות רבתי בהותרת הרכב ללא כיסוי ביטוחי.

65. בענייננו, העובד לא הורשע. התובעת לא הראתה את תיק הנהג ומתוכו מסמכי הקליטה עליהם הוחתם הנתבע 1 בעת עבודתו, והאם הבהירה לו כי יחויב בגין מעשיו, ובכלל זאת מעשים שיסירו את הכיסוי הביטוחי או מעשים רשלניים שיגרמו לפגיעה ממשית בשווי הרכב ללא כיסוי ביטוחי.

66. למעלה מכך, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובעת המשיכה להעסיק את הנתבע גם לאחר קרות מקרה הביטוח (שהתרחש בחודש אוקטובר 2018) עד לחודש ינואר 2019, המועד בו הוגשה התובענה דנן. משכך, גם לשיטתה, לא היתה בהתנהגותו הפרה יסודית של חוזה העבודה או הפרת אמון כלפיה המצדיקה פיטוריו.

67. עובדה זו מעידה כי אף לשיטת התובעת, הנתבע התאים לביצוע התפקיד כנהג הסעות והיא נתנה בו אמון גם לאחר שהתרשל לטענתה, להמשיך בביצוע תפקידו. ככל שהתובעת הייתה סבורה בזמן אמת כי התנהלותו של הנתבע הייתה כה חמורה ורשלנית ישאל השואל מדוע המשיכה להעסיק אותו חודשים רבים גם לאחר גניבת הרכב, ומדוע לא ראתה פגם מהותי בשיקול דעתו עד כדי פיטוריו.

68. התנהלות התובעת שלא פיטרה את הנתבע מעבודתו בסמוך לקרות מקרה הביטוח עקב התרשלותו מעידה באופן שלא יכול להשתמע לשתי פנים כי התובעת לא האמינה בזמן אמת כי מעשי הנתבע מהווים התנהלות רשלנית באופן כה חמור המהווה מעילה באמונה עד כדי פיטוריו.

69. המקרה שבענייננו שונה מהמקרה בו נהג העובד ללא רישיון, כפי שהפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו. מותב זה חייב הן את העובד והן את המעסיק, בחלקים שווים, שעה שהסתיר העובד או לכל הפחות חדל מלברר ולגלות כי רישיונו נשלל, ולאור העדר הרישיון נשלל הכיסוי הביטוחי (ת"א (כ"ס) 71319-11-18 וי. אי. פי סטאס הסעות בע"מ נ' בוריס ויצמן (מיום 3.6.21)).

70. בענייננו מדובר על מי שביקש לרכוש שתיה בטרם ימשיך בעבודתו, ותוך כדי עצירה רגעית זו השאיר את המפתחות ברכב ולא נעל אותו, והגניבה התרחשה רגעים ספורים לאחר מכן, עוד בטרם נכנס לחנות (אולם לאחר שהפנה את הגב ועלה במדרגות לכיוון החנות). האם עצם רכישת שתיה, בטרם ישוב לאסוף תלמידים במסגרת עבודתו, מהווה עשיית פעולה למען עצמו. מדובר על פעולה שנועדה לאפשר לו להמשיך את עבודתו ולא מהווה חריגה משמעותית מעבודתו כנהג, אלא עצירה להתרעננות. התובעת לא הציגה כל נוהל האוסר על עובדים לעצור להתרעננות בזמן הפסקה וכי מדובר בחריגה אסורה מהתנהלות שגרתית שוטפת.

71. מדובר בסכום לא מבוטל שמוטל על עובד, המשתכר שכר מינימום או מעט למעלה מכך, ושווי הרכב משמעותית יכול להשפיע על הכנסתו אם הוא יחויב בשוויו. משכך, קיים קושי של ממש להטיל אחריות על עובד בגין רשלנות כאמור שנעשתה במהלך הרגיל של עבודתו, בין אם במסגרת קיזוז בשכרו ובין אם במסגרת תביעה כספית נזיקית.

72. לשם כך נדרש המעסיק להיערך מראש לגבי סיכונים שכאלו, באמצעות עריכת ביטוח לרכושו, כגון ביטוח חבות מעסיקים, גם למקרי רשלנות. בענייננו, המעסיק נעדר ביטוח הרכב בשל רשלנות העובד, אולם על פי הפוליסה ותנאיה כפי הנראה הייתה אפשרות למעסיקה התובעת לקיים ביטוח בעלות גבוהה יותר, ללא אמצעי המיגון, או לכל הפחות לבדוק אפשרות כאמור. כמו כן, לא הוצג בפני בית המשפט כי לא קיימת לתובעת פוליסת ביטוח מעסיקים כללית הנוגעת לרכושה, כאשר נושא זה עלה במסגרת דיון ההוכחות. אין מחלוקת כי התובעת ערכה ביטוח בסכומים נכבדים ביותר של מאות אלפי שקלים לצי הרכבים שברשותה, כפי שהעיד מנהל התובעת, ועדותו לא נסתרה (סעיף 6 לסיכומי הנתבע) וכי מעשי הנתבע הם שגרמו להסרת הכיסוי הביטוחי בנוגע לביטוח הרכב.

73. מכאן, בעוד לתובעת יכולת לנהל משא ומתן עם חברות הביטוח, לרבות במקרים מעין אלה, לנתבע אין יכולת לנהל משא ומתן עם חברת הביטוח, והנזק עלול להוביל אותו לקריסה כלכלית. המשמעות חייבת להיות ברורה לעובד מבעוד מועד, בטרם העסקתו לעבודה, במסגרת יחסים העבודה בניהם וכחלק מחוזה העסקתו, שכן הסיכון אליו הוא חשוף גבוה בהרבה מגובה המשכורת שבה הוא משתכר למחייתו מעבודתו אצל התובעת. שווי רכב הסעות גדול לעין שיעור משווי משכורתו השנתית כולה נטו, ואף יכול להגיע לשנתיים עבודה ויותר.

74. בהתאם לסעיף 19 לכתב התביעה הוגשה התביעה כנגד הנתבע 1 על פי דיני הנזיקין ואחריותו הישירה לתאונה, ולא מכוח דיני חוזים (בניגוד לטענות כנגד הנתבעת 2, חברת הביטוח, בסעיף 18 לכתב התביעה). חוזה ההעסקה לא הוגש לבית המשפט, וגם בכך חדלה התובעת להצביע מהו גבול האחריות שהוצג לנתבע במסגרת ההתקשרות בניהם. ר' לעניין זה רע"א 3648/16 ‏מציל חיים בע"מ נ' הישאם סלאמה (מיום 15.8.16, פורסם במקורות), אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ע"א (נצ') 31975-07-15 הישאם סלאמה נ' מציל חיים בע"מ (מיום 7.4.16). במקרה זה ביקשה המעסיקה, התובעת, לחייב נהג אמבולנס בגין נזקים לאמבולנס בו נהג, שעה שסטה מנתיב נסיעתו והתנגש בעץ. כפי שהתברר, לאמבולנס לא היה כיסוי ביטוח מקיף. בית המשפט הפך את פסק דינו של בית המשפט השלום, שחייב את העובד בגין נזקי האמבולנס, כאשר הצדדים נחלקו בשאלה האם הנהג ידע שהרכב אינו מבוטח בביטוח מקיף. וכך קבע כב' השופט ד"ר אברהם במסגרת הערעור:

"עניין לנו בנהג אמבולנס, שעבד כשכיר אצל המשיבה. די בעובדות אלה, בלא שתיתוספנה להן אחרות, כדי ללמוד על קיומו של הסכם מכללא. מסקנה זו מתבקשת מכך, שעובד רשאי להניח, כי מעבידו יבטח את המכונית שהוא מספק לו, ואם תתרחש תאונת דרכים, לא העובד הוא שישא בנזק שייגרם לה, כי אם המעביד. דרך המלך עומדת בפני המעביד, והיא רכישת ביטוח שיבטח נזק שייגרם כתוצאה מתאונה בה יהא מעורב עובדו. נראה בעיניי, כי הנחת המוצא צריכה להיות זו, ואם המעביד מבקש להטיל על העובד את האחריות לנזק שיתרחש בעקבות תאונת דרכים כגון זו שלפנינו, עליו לעשות כן בהסכם מפורש עם העובד, בעת שהוא שוכר את שירותיו. עובד מן היישוב איננו צריך לבדוק אם מעבידו ביטח את המכונית מפני נזקי רכוש שיתרחשו בעקבות תאונה. אדרבא, הוא רשאי להניח, כאמור, כי המכונית שניתנה לו על ידי מעבידו מבוטחת מפני נזק רכוש.

מכאן להטעמתו השניה של כב' השופט קמא. ראשית אומר, כי אני נכון להניח, כי זכותו של העובד להניח כי מעבידו ביטח את המכונית, מוגבלת להתרשלות שאינה בדרגה חמורה במיוחד. עובד סביר איננו רשאי להניח כי יהא פטור, ביחסיו עם מעבידו, מנזק שייגרם בהתרשלות רבתי שלו. אלא שדרגתה של התרשלות זו צריכה להיות גבוהה במיוחד, כזו המתקרבת לגרימת נזק במכוון, או אדישות מופגנת מפני גרימתו של נזק (ההדגשה הוספה – ח.ב.). זה איננו המקרה שלפנינו, וכאן עליי לומר, כי אין אני מסכים עם השופט קמא, כי התרשלותו של המערער היתה חמורה. אכן, תשומת לבו של המערער הוסטה בעקבות כך שחיפש, בזמן נהיגה, אחר ארנקו שנפל. זוהי התרשלות, אך אין אני יכול לומר עליה, כי היא התרשלות רבתי, ודאי לא כזו המתקרבת לגרימת נזק מכוונת. רבות הן הסיבות להסחת דעתו של נהג בזמן נהיגה, החל באירועים המתרחשים מחוץ למכונית, וכלה בכאלה המתחוללים בתוכה, תהא זו הפעלת מכשיר הרדיו, מענה לטלפון (באמצעות דיבורית), ועוד כיוצא באלה פעולות שפועל הנהג בעת הנהיגה. כל אלה הם חלק מחייו של נהג, ואינני יכול לראותם בבחינת התרשלות בדרגה חמורה, כזו המתקרבת לגרימת נזק מכוונת או דומה לה.

עולה מן האמור, המערער רשאי היה להניח, כי מעבידתו ביטחה את האמבולנס מפני נזק רכוש שייגרם כתוצאה מתאונת דרכים. מנקודת מבטם של דיני החוזים יש לומר, כי נכרת חוזה מכללא בין העובד ומעבידתו, לפיו היא לא תתבענו על נזק רכוש שייגרם לאמבולנס אם תתרחש תאונת דרכים, ובלבד שהתרשלותו לא תגיע לדרגה חמורה המתקרבת לגרימת נזק מכוונת או דומה לה (ההדגשה הוספה – ח.ב.). בענייננו לא מגעת דרגת ההתרשלות של המערער לכדי כך. הואיל וכך, ומשהסכימה המשיבה־המעבידה, מכללא, כי המערער־העובד יהא פטור מנזק רכוש שייגרם לאמבולנס, אין היא רשאית לתובעו. את תביעתה יש לדחות, על כן.

75. בענייננו, מעשיו של הנתבע לא הגיעו לדרגה חמורה המתקרבת לגרימת נזק מכוונת או דומה לה. משיקולי צדק, מסקנה אחרת תוביל למתיחת קו הגבול כך שעובדים עלולים להיות חשופים לתביעות של מעסיקם ללא ידיעה כי הם חשופים כלכלית לסכומים עצומים שאינם פרופורציונאליים לשכר השתכרותם. ר' לעניין זה מקרה בו ביקש מורה בבית ספר מתלמידו לסייע בהזזת מכונית חונה אשר חסמה את מכוניתו במגרש החניה של בית הספר, וכתוצאה מכך נפצע התלמיד. המורה פעל כמי שהתרשל, ונתבע ישירות, אולם זה נמחק מהתביעה ובית הספר הטיל את האחריות השילוחית על מעסיקו – המורה, כמי שביצע את העוולה במסגרת תפקידו ותרם לתועלתו של המעסיק המעוניין ברווחת עובדיו. לא הוטל על המורה לפצות את התלמיד בגין נזקיו, כי אם על בית הספר, כאחראי כלפי התלמיד. ר' ע"א 7717/16 De la Salle High School נ' פלוני (מיום 31.01.2017, פורסם במקורות), אשר דחה את בקשת רשות הערעור של בית המשפט המחוזי, שבו נדחה הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום, לרבות פסק הדין הנוסף, שבו נקבע, על יסוד הסכמות אליהן הגיע עם התלמיד, שלא מוטל על המורה לפצות את המשיב בגין נזקיו. בית המשפט היה מגיע לאותה תוצאה, בין אם המורה היה מצורף כצד להליך ובין אם לאו לפיה על בית הספר לשאת בתשלום נזקי התלמיד. זאת, גם כאשר נקבע כי המורה העמיד את התלמיד בפני סיכונים לא סבירים.

76. בהקבלה לענייננו, ועל אף הרשלנות שאינה מוכחשת - גם אם התובעת קבעה כללים או הנחיות להפסקות הנהגים ומנוחה בעבודה, אין בהפרת הוראותיה כדי לפטור אותה מאחריות, ובלבד שהעובד פעל במסגרת תפקידו ולא ביצע דבר שונה לגמרי מתוקף תפקידו. לכל הפחות עליה להבהיר לעובד את גבול הסיכון בעבודתו, לרבות החשיפה הכספית הצפויה במסגרת העסקתו, ולהציג את הנוהל עליו חתם, ככל וחתם, לעניין הציפייה וגבולות חשיפתו במסגרת העסקתו.

77. האבחנה לעניין זה היא בין ההגבלה הנוגעת לעצם הפעולה עצמה לבין הגבלה הנוגעת לאופן ביצועה של הפעולה. המשמעות היא כי גם יימצא שהנתבע ביצע את המעשה באופן לא נאות יכולה התובעת לשאת באחריות כמעסיקתו, זאת להבדיל מביצוע פעולות שאותן לא היה מוסמך העובד לבצע ובפרט כאשר התרחשו שלא במהלך שגרת יום העבודה. כאמור בענייננו, הנתבע עצר במהלך העבודה להפסקת התרעננות לאחר שחש בצניחת סוכר בגופו (על פי גרסתו המאוחרת) או בשעה שביקש לרכוש לעצמו שתיה וחשש מנהלי התובעת שאוסרים הפסקה כאמור (על פי גרסתו המוקדמת). בשני המקרים העצירה לשתיה הינה דבר בשגרת יומם של נהגי הסעות, לצורך ביצוע עבודתו באופן שייטיב עם מעסיקתו, כמי שנהנית מכשירותו ורעננותו כנהג הסעות מטעמה, בנסיעה שנועדה לטובתה, ואופן ביצוע השארת הרכב עם המפתחות ללא השגחה וללא קשר עין נעשה ברשלנות תוך כדי העבודה וזו אשר גרמה לגניבתו ולנזק הנתבע.

78. הנתבע לא הסתיר את גרסתו וסיפר אותה כבר במועד האירוע לנהג שבא לאסוף אותו מהמקום, לאחר שנותר ללא הרכב. לא זו אף זו, בענייננו, לאחר שהתברר לתובעת כי הנתבע התרשל והפקיר את הרכב, בתחילה מסרה התובעת לחברת הביטוח גרסה שונה, שלא כוללת את נטישת הרכב. גרסה זו התבררה, בסופו של יום, כגרסה שאינה תואמת את המציאות, ולאחר חקירה שביצעה הנתבעת 2 התבררו העובדות לאשורן.

79. בין אם נקבל את גרסת התובעת, לפיה הדיווח בזמן אמת נעשה בהתאם לגרסת הנתבע 1, ובין אם נקבל את גרסת הנתבעת והחוקר מטעמה, לפיה התובעת והנתבע 1 שיתפו פעולה על מנת להטעות את חברת הביטוח, בעת מסירת הגרסה הראשונה ביודעם כי זו אינה גרסת אמת, הרי שעצם הנטישה, כשלעצמה, מהווה הפקרה שאינה מכוסה באחריות של הנתבעת 2.

80. אין נפקא מינה אם נגדיר את הגניבה כרגע כניסת הגנב לרכב (עוד בטרם נכנס למרכול) או רגע התנעת הרכב והסעתו (בעודו במרכול וביציאה ממנו) שכן מבחינת הנתבע הוא כלל לא הבחין באף אחת מהפעולות של הגנב עד יציאתו. הוא הפנה את מבטו וניתק קשר עין והשגחה כך שהחל מרגע הכניסה של הגנב לרכב הוא לא היה בשליטה, ואף לא ידע על כך, עד יציאתו מהרכב. משכך, על אף טענות הצדדים במחלוקת בנוגע לשאלה מהו אותו רגע נקודתי שבו ניתן להגדיר את האירוע כ"גניבה", הרי שכל האירוע התרחש בעוד הנתבע ממשיך ללכת עם גבו לרכב, תוך הפקרתו מאחור ללא כל השגחה וללא כל כוונה להשגיח עליו.

81. הנתבעת 2 שללה את הביטוח משתי סיבות – האחת, הנטישה של הרכב והשניה דיווח כוזב. אולם, עצם הדיווח הכוזב לא היה המעשה בגינו נשלל הביטוח, כפי שפורט לעיל, אם כי עצם ההפקרה.

82. בנסיבות אלה, גם אם לא היה נמסר דיווח כוזב בתחילה היה נשלל הביטוח, ומשכך נזקה של התובעת נגרם עוד בטרם הדיווח ומעצם ההפקרה, ובכך ניתק הקשר הסיבתי לנזק בין הדיווח הכוזב לבין השלילה בפועל, שכן הנזק בדמות שלילת הכיסוי הביטוחי התגבש עם עצם המעשה.

83. באיזון בין חומרת ההפרות של הצדדים, והאשם שדבק בכל אחת מהפעולות, הרי שהתובעת, גם על פי גרסת הנתבעת 2, ניסתה לכל היותר, להסתיר את עצם המעשה שנעשה על ידי הנתבע 1. התרומה הסיבתית של הפרתו של הנתבע אינה קרובה לזו של התובעת במסגרת בחינת מלוא האחריות לאירוע ומכלול ההפרות.

84. מאחר והתובעת ערכה ביטוחים לרכביה, צמצמה את הביטוח והכפיפה אותו לאמצעי המיגון ברכב, כך שהסרתם שללה את הביטוח, היה עליה לעדכן את הנהגים כי במידה ויוסרו אמצעי המיגון יהיו חשופים אישית לנזק כולו. הסכם ההעסקה, וכן התנאים שבין התובעת לנתבע 1, לא הוצגו לבית המשפט ולא הוצג כי הודע לנתבע האפשרות להטלת אחריות אישית לו ינוטרלו אמצעי המיגון.

85. בנסיבות אלה, יש להטיל על התובעת אחריות שילוחית לקרות הנזק וזאת מעצם היותה מעסיקתו של הנתבע וכמי שנהנתה הן מהוזלת מחיר הפוליסה בהכפפתה לאמצעי המיגון והן מעבודתו של הנתבע כנהג הסעות עבורה.

הנזק:

86. לאור מסקנה זו, מתייתרת שאלת הוכחת הנזק. ככל והיה נפסק כי יש לשום את הנזק הרי שאין מחלוקת שהרכב נגנב. אולם, בשים לב לשאלות שבמחלוקת, מצאתי כי ראוי להידרש גם לעניין זה.

87. הנתבעים טענו כי התובעת לא המציאה חוות דעת ערוכה כדין כי אם הערכת שווי במכתב שצורף על ידי שמאי (ושאינו ערוך כחוות דעת על פי התקנות), וכי לא הוצג מסמך המעיד על מצבו של הרכב כגון דוח טיפולים או ראיה אחרת לכך שהרכב לא ניזוק וערכו ירד בשל כך. התובעת צרפה לכתב התביעה הערכת שווי על ידי שמאי על פי נתוני הרכב המצויים בידי שני הצדדים, כאשר הנתבעים לא הציגו שווי נגדי, או טענות קונקרטיות באשר למחלוקות. בדיון ההוכחות מיום 21.11.21 התייצב השמאי מטעם התובעת, אולם נתבעים התנגדו להעדתו וטענו בעניין זה, מאחר ולא הוגשה ההערכה כחוות דעת על פי התקנות. לאור כך, שוחרר השמאי ללא חקירתו והתובעת נשאה בשכר התייצבותו. כפי שנקבע בהחלטה במועד זה: "מאחר והשמאי לא הגיש חוות דעת הרי ששמורות לכל הצדדים הטענות באשר לנפקות המסמך שהוגש והאם יש בו כדי להוות הערכת מחיר רלוונטית לתביעה. המסמך מיום 3.1.19 בנושא מחירון רכב צורף לכתב התביעה, אולם לא צורף כתצהיר. השמאי התייצב והנתבעים אינם מעוניינים לחקור אותו על אף ששמורה להם הזכות לעשות כן והשאלה בעניין נפקות המסמך ושווי הרכב תישאר לסיכומים שעה שהנתבעים לא הגישו כל מסמך אחר בנוגע לשווי הרכב."

88. לאחר שמיעת טיעוני הנתבעים, וכפי שעולה גם מסיכומיהם, עולה כי בחירתם היתה באופן מכוון שלא להתמודד עם הנזק, על אף כל המידע שבידיהם, וכאשר לא היתה להם כל מניעה לעשות כן. נתוני הרכב היו בפניהם, וכך גם מלוא המידע אודות מצבו. הנתבע 1 נהג ברכב והנתבעת 2 כמבטחת של הרכב יכולה היתה לפעול אל מול שמאי הביטוח מטעמה לבחון את הערכת השווי של הרכב. שהרי, למבטחת מלוא המידע על הרכבים המבוטחים על ידה. התובעת אף שילמה תגמולי ביטוח על בסיס מאפייני הרכב ויש לדחות את טענות הנתבעת המבקשת להתנער מכך כיום, כדוגמת סעיפים 38-42 בסיכומיה, שכן גם בעניין זה יש להפנות להתקשרות בין הצדדים והמידע שהיה בידי הנתבעת, כצד מתוחכם שיכול היה בנקל לקבל את נתוני הרכב כפי שנמצאו בידו, לצורך הצגת שווי הרכב.

89. לא היה ניתן לבצע לרכב כל בדיקה שמאית במוסך, שכן הרכב נגנב. משכך, הגישה התובעת הערכה על פי מחירון ועל פי הערכה שנערכה על ידי שמאי בהתבסס על נתוני הרכב. התובעת אף הזמינה את השמאי לחקירה על הערכת שווי זו אולם הנתבעים ויתרו על חקירתו. שונה הדבר ממקרה בו קיימת תאונה ויש לבחון את הנזקים בפועל. במקרה זה אין תאונה, יש תיעוד של הרכב מזמן אמת, על פי מצלמות, וכן יש את דגם הרכב, שנתון והיסטוריה של הרכב. לפיכך, הנתבעים עצמו עיניהם ובחרו להתעלם מהנזק, במקום לנקוט בפעולות על מנת להצביע על המחלוקות שלטענתם קיימות בהערכת השווי הקיימת, שנלקחה ממחירון רכב פומבי הפתוח לעיני כל. משכך, מחדל הנתבעים מהווה עצימת עיניים והיתממות, שכן אין מחלוקת שהרכב, שנתוניו בפני הצדדים, נגנב ואין מחלוקת בנוגע לנתונים (שנתון, דגם ועלותו על פי היקף הביטוח ונתוני הביטוח על פיו בוטח).

לסיכום:

90. התביעה של התובעת כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית.

91. על אף האמור, בשל התנהלות של הנתבע, שהובילה את התובעת להגשת התביעה, והימצאותה במצב של חסרון כיס - העדר כיסוי ביטוחי, מצאתי כי יש להטיל על הנתבע 1 את עלויות ניהול התביעה ושכר טרחת הצדדים. יש להביא את אופן התנהלות הנתבע לכדי ביטוי בשיפוי התובעת והנתבעת 2 בהוצאות שנגרמו להן מעצם ניהול ההליך. זאת, מאחר והתובעת ניסתה לצמצם נזקיה בעת הגשת התביעה אל מול שני הנתבעים, לרבות חברת הביטוח, ובשל מעשיו של הנתבע 1 נשלל הכיסוי הביטוחי בפועל. נוהלו שבע ישיבות, הליכי הוכחות מקיפים, לרבות סיכומים בכתב הכוללים פסיקה למכביר, והוגשו בקשות רבות. אין מדובר בהליך קצר ותמציתי.

92. בנסיבות אלה, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובהוצאות הנתבעת 2 בסכום של 20,000 ₪ לכל צד (סה"כ 40,000 ₪).

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"ב, 15 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

27 מתוך 27