טוען...

בפני

כבוד השופט אריאל ממן

התובע

פלוני

ע"י ב"כ עוה"ד רמי גני

נגד

הנתבעת

פלונית

ע"י ב"כ עוה"ד מיטל שמיע יוסף

פסק דין

לפני תובענה לפיצויים על סך 70,000 ₪ בטענה שהנתבעת הֵפֵרָה הסכמת הצדדים להתגרש, שנקבעה בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד ע"י בית משפט זה ביום 13.6.2017.

בשעה שהרקע לתביעה הינו סירוב לכאורי של הנתבעת לקיים אחר התחייבותה להתגרש, אסקור להלן את השתלשלות העניינים הרלוונטית לסוגיה זו:

רקע עובדתי מוסכם והשתלשלות ההליכים עד כה:

  1. התובע והנתבעת נישאו זל"ז כדמו"י ביום 17.6.1998 ולהם שלושה ילדים (כולם בגירים בעת הזאת).
  2. ביום 13.6.2017, התייצבו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה על מנת לאשר הסכם גירושין וניתן לו תוקף של פס"ד (להלן: "ההסכם").
  3. כבר לעת הזאת יוער, כי ביהמ"ש לא אישר את הוראות ההסכם הנוגעות לסידור הגט, בהינתן סמכותו הייחודית של כב' ביה"ד הרבני.
  4. בדיון הודיעו הצדדים כי הם שבים לשלום בית, אך מבקשים למרות זאת לאשר את הוראות ההסכם, בשינויים המחויבים.
  5. בפועל ולאחר תקופה ממושכת (שהיקפה מצוי במחלוקת) הודיע התובע על רצונו להתגרש והצדדים פנו לבית הדין הרבני על מנת להתגרש, אלא שבדיון בבית הדין הרבני, הודיעה הנתבעת כי מאחר שמצבו הרגשי של התובע אינו יציב, היא מבקשת לעכב את סידור הגט ומשכך הורה ביה"ד על סגירת התיק לאישור הגירושין בהסכמה והודיע לתובע שככל שהוא עומד על רצונו להתגרש עליו להגיש תובענה לגירושין (ללא הסכמת הנתבעת).
  6. עיון בטענות הצדדים ובהשתלשלות ההליך, כפי שיפורט להלן, מלמד כי הסוגיה שבמחלוקת מצטמצמת אך ורק לעניין הסיבות שגרמו לעיכוב בביצוע סידור הגט והאם - כפי דברי התובע- הנתבעת אכן הפרה את הוראות ההסכם בעניין סידור הגט ומהי המשמעות החוזית ו/או הנזיקית של הפרה לכאורית זו.
  7. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 3.4.2019 ובו עתר תחילה התובע לחייב את הנתבעת להתגרש (זאת הגם שהדבר מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני), לצד חיוב בפיצוי מוגבר (ללא שנקב בסכום הפיצוי המבוקש), תוך שהוא טוען כי הנתבעת מסרבת להתגרש.
  8. ביום 6.6.2019 הגישה הנתבעת כתב הגנתה, בו הכחישה טענות הנתבע ועתרה לסלק התביעה על הסף, בשעה שכלל לא הוגשה מטעמו של התובע תובענה לגירושין.
  9. בדיון ראשון שהתקיים ביום 7.10.2019 (בפני כב' השופטת כרמית חדד), אישר ב"כ התובע כי טרם הוגשה מטעמו של התובע תביעת גירושין לבית הדין הרבני ואילו הנתבעת, הודיעה כבר באותה עת, כי היא מסכימה להתגרש.
  10. התובע עתר לתקן את כתב תביעתו וביום 24.2.2020 הגיש כתב תביעה מתוקן, בו עתר לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 70,000 ₪ בגין הפרת הסכם, בטענה כי "פנה בבקשה לקיים את פסק הדין ולהגיע לבית הדין הרבני לצורך סידור הגט אך זו ממאנת לעשות כן ובכך מפרה את התחייבותה בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין".
  11. התובע הוסיף כי סירובה של הנתבעת להתגרש הוא ניסיון לסחוט ממנו כספים ובשעה שמלכתחילה קבעו הצדדים כי הפרת ההסכם (ככל שמי מהם יגיש תביעה בכל עניין הקשור לתקופת החיים המשותפים) תחויב בפיצוי בסך 70,000 ₪, הרי שעל אף שהצדדים מחקו סעיף זה (14.2להסכם) מהוראות ההסכם הסופיות שניתן להן תוקף של פסק דין, יש לקבוע שזהו סכום הפיצוי ההולם את ההפרה הנטענת.
  12. יוער כי בדיון מיום 7.10.2019 ולשאלת ביהמ"ש הודיע ב"כ התובע כי "לא הוגשה תביעה (לגירושין. א.מ.) לבית הדין. אנחנו לא מתכוונים למחוק את התביעה, יש פה עניין חוזי, הם לא הגיעו למצב של לגשת ולהגיש תביעה כי לא הייתה הסכמה, יש פה סחטנות..." (עמ' 1, ש' 11-13 לפרוטוקול מיום 7.10.2019).
  13. כבר באותו מועד (וכפי שנכתב כבר בכתב ההגנה) הבהירה ב"כ הנתבעת כי מרשתה מעוניינת בגירושין: "הנתבעת פנתה לתובע ואמרה לו אתה רוצה להתגרש? בוא." (שם, ש' 21).
  14. קדם משפט שני התקיים בפני מותב שני (כב' השופט בן שלו) ביום 20.7.2020 ובו הודיעה שוב ב"כ הנתבעת: "לגבי הגירושין פנינו ואמרנו שיתכבד האדון שיפתח תיק גירושין גם ככה זה בסמכות בית הדין הרבני." (עמ' 3, ש' 10 לפרוטוקול מיום 20.7.2020).
  15. בדיון זה התברר כי ברקע המחלוקת עמדה תובענה אחרת שעניינה שימוש בנכס השייך לאביו של התובע, שבעניינה הגישה הנתבעת דכאן תובענה נגד אבי התובע דכאן וכי סוגיית הגירושין כלל לא עמדה במחלוקת.
  16. קדם המשפט השלישי התקיים לפניי ביום 7.3.2021.
  17. כבר בפתח הדיון הוריתי על הפרדה בבירור התובענות (זו המתנהלת נגד אבי התובע דכאן והתובענה מושא הליך זה) ועל דיון נפרד בכל אחת מהתובענות (ראו: החלטתי מיום 7.3.2021 בעמ' 6 לפרוטוקול).
  18. מיד עם הפרדת העניינים שבמחלוקת, הוריתי לצדדים להסביר מדוע על אף ההסכמה הנטענת לגירושין, הם אינם פועלים על מנת להתגרש בפועל (שם, עמ' 7, ש' 8).

במענה לכך השיב ב"כ התובע:

"הלקוח שלי מסכים להתגרש ואינו רואה כל מניעה לעשות כן. הוא רוצה להתגרש אבל הגברת רוצה משהו אחר. לשאלת ביהמ"ש מדוע הלקוח שלי לא פתח תיק גירושין, אני משיב שמרשי פנה לבית הדין הרבני על מנת להתגרש והתקיים דיון שבו הנתבעת הודיעה כי היא מסרבת להתגרש ועל כן פנינו לביהמ"ש על מנת לכפות עליה את הסכם הגירושין."

ואילו ב"כ הנתבעת השיבה:

"התובע מעולם לא פתח תביעה לגירושין, תביעתו נולדה אך ורק בעקבות תביעת מרשתי את אביו. התובע גם כותב זאת מפורשות בכתבי בית הדין שלו. מיד כשהוגש כתב התביעה פנתה מרשתי לתובע ואף אני פניתי באופן אישי לחברי משום שזעקתי על התביעה המופרכת שהוגשה כאן. אם כל טענתו היתה כנה להתגרש, אמרתי לו שלא נגיש כתב הגנה ומחר ילכו ויפתחו תיק גירושין. חברי ענה לי שהתביעות קשורות אחת בשנייה, וככל שלא תימחק התביעה של מרשתי הוא עומד על ניהול תביעתו הנוכחית."

  1. עוד הוסיפה ב"כ הנתבעת, כי בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני, ועקב מצב לא יציב של התובע עצמו, הורה ביה"ד לצדדים לעכב את הגירושין בשנה, לכשיחליטו מה רוצים לעשות והלכה למעשה הצדדים חיו תחת קורת גג אחת עד 14.5.2018 , המועד בו החליט התובע לעזוב את הבית.

לבסוף, הודיעה ב"כ הנתבעת:

"התביעה הזאת ריקה מתוכן והיא נועדה להעניש את הנתבעת על כך שתבעה את אביו.

מרשתי מוכנה להתגרש לאלתר ואין כל קשר בין הסוגיות הרכושיות לבין סוגיית הגט."

  1. לנוכח דברי הצדדים, הוריתי בהחלטתי מאותו מועד, כדלהלן:

"... בדיון היום למדנו כי כלל אין מחלוקת, לכל הפחות במועד זה, כי הצדדים נדרשים להתגרש לאלתר כפי הסכמתם בהסכם הגירושין, וזאת מבלי להיכנס לוויכוח מי טרפד או עיכב את סידור הגט עד למועד כתיבת שורות אלה.

בנסיבות אלה, המשך בירור התובענה שבכותרת יתקיים אך ורק לאחר שהצדדים יסיימו את הליך סידור הגט בבית הדין הרבני המוסמך לעשות כן, ואז יפנו לביהמ"ש זה על מנת לברר טענותיהם ביחס לתקופת הביניים שממועד החתימה על הסכם הגירושין ועד למועד סידור הגט בפועל.

ככל שלא תוגש הודעה מתאימה, כאמור בהחלטתי זו, בתוך 3 חודשים, אניח כי התובע חזר בו מתביעתו והתובענה תימחק ללא צורך בהודעה נוספת.".

  1. והנה, ביום 18.3.2021 הודיע ב"כ התובע כי הוגשה בקשה מוסכמת לגירושין ונקבע לצדדים מועד לסידור גט ליום 27.4.2021 ומשכך עתר ב"כ התובע כי ייקבע דיון נוסף לאחר סידור הגט.
  2. לנוכח הודעת התובע, ביום 11.7.2021 קיימתי קדם משפט נוסף, בו נלמד כי על אף שהצדדים התגרשו בפועל, התובע עומד על תביעתו והצדדים שבו על עמדותיהם, כשכל אחד מהם דבק בגרסתו.
  3. בנסיבות אלה, ביקשתי להבין האם נגרם לתובע נזק בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו ובמענה לכך השיב ב"כ התובע:

"... הגשנו פה כדי לזרז את ההליך ובסופו של דבר אחרי עשרות פניות הוא נאלץ לקחת עו"ד. הוא לא הצליח לקדם את החיים שלו מהיום שנפרדו ב 2017. 5 שנים נעצרו לו החיים ולקח עו"ד. לא נגרם נזק?" (עמ' 9, ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2021).

  1. בהמשך שינה ב"כ התובע טענתו וביקש להסביר כי ביהמ"ש הוא זה שנפל לכלל טעות:

"טועה ביהמ"ש לחשוב שמדובר בתביעה נזיקית, מדובר בתביעה חוזית אם הופר החוזה או לא." (שם, עמ' 10, ש' 9).

  1. במעמד זה ולאחר שיח ארוך שקיימתי עם הצדדים וב"כ מחוץ לפרוטוקול בניסיון להביאם לכדי הסכמות, תוך ששיקפתי להם את הסיכונים והסיכויים שבניהול ההליך, הודיע ב"כ התובע, (על אף לשונו הברור של כתב התביעה, תוך שהוא למעשה אוחז החבל בשתי קצותיו)- כי בפיו שתי טענות האחת חוזית והשניה נזיקית, כאשר שתיהן מוסבות אחר סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש:

"שמענו את ביהמ"ש והתובע עומד על תביעתו ומבקש לקבל את יומו בביהמ"ש, לשיטתו נגרמו לו נזקים והתביעה הוגשה על הפרת ההסכם ע"י הנתבעת ועל כן אנו מבקשים לקבוע את התיק לשמיעת ראיות."

  1. בנסיבות אלה, לא נותר אלא לקבוע התיק לשמיעת ראיות ואלה נשמעו ביום 27.2.2022.

דיון והכרעה:

  1. לאחר שבחנתי את כל טענות הצדדים ואת כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים וסיכומי באי כוחם, מצאתי כי דין התובענה להידחות וזאת מהנימוקים המפורטים להלן:
  2. כאמור, בפיו של התובע שתי עילות תביעה- האחת נזיקית- כשלטענת התובע נגרמו לו נזקים בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו והשניה חוזית- בה עותר התובע לחייב הנתבעת בפיצויים עקב הפרת ההסכמה להתגרש.
  3. בטרם אדרש באופן ממוקד לשתי עילות התביעה ובשעה שקיים צורך לבחון את הסכמות הצדדים ואת כוונתם, בתחילת פרק זה אתמקד תחילה בהוראות ההסכם.
  4. בסעיף 2 להסכם הגירושין נקבע כדלהלן:

1. בני הזוג מסכימים להתגרש בגט פיטורין בהקדם האפשרי.

2. בני הזוג יחתמו ויגישו בקשה משותפת לגירושין לבית הדין הרבני מיד (נמחק בכתב יד והצדדים חתמו לצד המחיקה. א.מ.) לאחר אישורו של הסכם זה על ידי ביהמ"ש, יופיעו בכל המועדים שייקבעו וימלאו אחר כל הוראות בית הדין עד לסידור הגט בפועל.

[הצדדים הוסיפו בכתב יד לצד סעיף זה:] אולם הדבר נתון לשיקול הצדדים למרות חתימת הסכם זה (הצדדים חתמו לצד התוספת. א.מ.).

  1. בפרק המזונות שבהסכם, הוגדר לכאורה המועד שבו ייכנס ההסכם לתוקף (זאת עם הודעת אחד הצדדים על רצונו להתגרש):

9.1. מרגע שייכנס ההסכם לתוקף בהודעת אחד מהצדדים על רצונו להתגרש...

  1. בסיפא ההסכם הוסיפו הצדדים סעיף נוסף בכתב יד בו נכתב כדלהלן:

16. לצדדים שמורה הזכות לשלום בית.

  1. בדיון מיום 13.6.2017 בו אושר ההסכם הבהירו הצדדים לפרוטוקול:

"הגענו לשלום בית... ובכל מקרה אנו מבקשים לאשר את ההסכם אשר ייכנס לתוקף בהודעת אחד הצדדים למשנהו בכתב על רצונו להיפרד" (עמ' 1, ש' 8-9 לפרוטוקול).

  1. עוד הוסיפו הצדדים להבהיר בהתייחס לסעיפים 12 ו- 14 להסכם:

"... משעה שחזרנו לשלום בית, כל זכות שתצטבר מיום אישור הסכם זה ועד למועד בו ניפרד, יהא רכוש משותף..." (שם, עמ' 2, ש' 2-5. ההדגשה אינה במקור. א.מ.).

"... אנו מבקשים להבהיר... ובכפוף לעובדה כי אנו חוזרים לחיות יחד..." (שם, ש' 7-8. ההדגשה אינה במקור. א.מ.).

משעה שטענות התובע נעו בגבול שבין המישור החוזי לנזיקי ועל אף שבסיכומיו הבהיר ב"כ כי עילת התביעה היא חוזית בלבד, גם על מנת להדגיש את הזהירות הרבה שיש לנקוט בה בתביעות כגון דא (בשעה שחלקה הארי של הפסיקה עוסק בעילה הנזיקית הכרוכה בסרבנות גט) ועל מנת להבהיר כי גם חיוב בנזיקין אין כאן, אחריב מעט היריעה בעילה הנזיקית הכרוכה בסרבנות גט.

חיוב בנזיקין בגין עיכוב ההסכמה להתגרש:

  1. אמנם על פי הפסיקה, תופעת סרבנות גט מקימה עילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, ויש אף המכירים בה כ"עוולה חוקתית" בשל הפגיעה בעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העומדת בבסיסה (ראו לשם הדוגמא: עמ"ש (חי') 23464-10-09‏ ‏ א' ש' נ' ד' ש' ‏(מאגרים משפטיים, 6.10.2011), אך לא כל מקרה, בוודאי לא זה המונח לפתחי כעת, מצדיק לחייב את הצד הסרבן בפיצוי נזיקי.
  2. ברקע הדברים אציין כי על אף שהשלכות סרבנות גט של גבר חמורות לאין שיעור מהשלכות של סרבנות אישה, הכירה הפסיקה גם בזכותם של גברים מסורבי גט, להיפרע בשל נזקי הסרבנות (ראו: עמ"ש (חיפה) 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' (2011); תמ"ש (ירושלים) 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד' (2010); תמ"ש (ירושלים) 21162/07 פלוני נ' פלונית (2010) ועוד רבים אחרים).
  3. עוד נקבע כי עצם קיומה של מערכת נישואין בין הצדדים, מקימה חובת זהירות מושגית, כאשר סטייה מאמות המידה המקובלות של ההתנהגות בהתאם לאותה חובת זהירות, עלולה להביא לחיוב בנזיקין (ראו, כדוגמה, תמ"ש (תל-אביב-יפו) 24782/98 נ.ש נ' נ.י. (2008); תמ"ש (ירושלים) 18551/00 ק. ס. נ' ק. מ. (2004); תמ"ש (ירושלים) 20673/04 ב. מ. נ' ב. ה. א.(2008)).
  4. חשוב להזכיר בעניין זה גם כן כי מושכל יסוד בדיני המשפחה הוא שסוגיית הגירושין של יהודים במדינת ישראל מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני (סע' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג- 1953). בנסיבות אלה, ביה"ד הרבני הוא הקובע האם הצדדים צריכים להתגרש, מתי ובאלו תנאים ובית המשפט לענייני משפחה נעדר כל סמכות בעניין זה. [אי לכך, טוב עשה ב"כ התובע כאשר מחק מכתב תביעתו המתוקן העתירה לחייב הנתבעת להתגרש (ראו סע' 10 לעיל)].
  5. בנסיבות האמורות, נדרש בית המשפט להיזהר זהירות יתרה על מנת שהחלטותיו לא יחבלו במלאכת ביה"ד הרבני, זאת במיוחד כאשר לעיתים חיוב בן זוג בעילה נזיקית אזרחית בשל סרבנות גט, יכולה להשפיע על כשרותו של הגט. בפסיקה אף נקבעה קורלציה מסוימת (שגבולותיה מצויים במחלוקת הפוסקים) בין פסיקות ביה"ד לחיוב בגט לבין סמכותו של ביהמ"ש לפסוק פיצויים בגין סרבנות גט:

"שכן מעת שאין עילה וחיוב לגירושין ולא ניתן כלל פסק דין לגירושין לא יכולה לקום עילה נזיקית בגין סרבנות גט. כך בהעדר פסיקה המחייבת בגט לא קמה עילת הפרת חובה חקוקה כשם שאין לדבר על עוולת הרשלנות..." (ראו הרחבה במקור לעניין שיקוליו של ביה"ד הרבני בהתאם להלכה היהודית וכן ביחס למשמעויות של כל אחת מלשונות החיוב בגט- מצווה, חיוב, או כפיה). "בהעדר הסכמה להתגרש, נדרש בן הזוג המעוניין בפירוד להוכיח קיומה של עילת גירושין המוכרת בדיני ישראל ובהלכה היהודית. נאמר על דרך הקיצור כי על דרך הכלל, עילות של "חוסר התאמה" או מאיסה סתמית אחד בשני, אינן מהוות כשלעצמן עילות גירושין מספקות לפיהן אחד מבני הזוג יחויב במתן גט למשנהו". [ראו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 63059-02-20 י. כ נ' ר. כ (מאגרים משפטיים, 02.12.2020)

  1. עם זאת, בעמ"ש 63059-02-20 דלעיל, סקר ביהמ"ש המחוזי את שהובא בפסק דינו של בית משפט קמא שעל פסק דינו הוגש הערעור שם ולפיו בפסיקה קיימות מספר גישות ביחס לשאלה האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט, שעה שכפי ענייננו, אין כל קביעה של ביה"ד הרבני המחייבת או ממליצה על מתן הגט: "הגישה הקפדנית"- דורשת פסק דין המורה על גירושין בדרך של "כפייה" או "חיוב" ובמקרים נדירים "פסק מצווה" כתנאי לפסיקת פיצוי בגין סרבנות, "גישת ביניים"- מסתפקת גם בפסק דין ה"מצווה" להתגרש ואף "ממליץ" להתגרש כתנאי מספק להקמת עילה נזיקית, הכול תוך מתן משקל לנסיבות המקרה; ו"גישה ליברלית"- מנתקת את העוולה הנטענת, והתביעה לפיצוי בגין סרבנות שבצדה, משאלת חיוב בן זוג במתן גט בבית הדין הרבני. גישה מקלה זו רואה במסלול האזרחי של תביעה נזיקית בגין סרבנות גט מסלול עצמאי המנותק לחלוטין משאלת קיומן של עילות הלכתיות למתן הגט (שם).
  2. ביהמ"ש המחוזי (שם) התווה את הדרך שבה יש להלך, כאשר מחד ומלכתחילה "לפסיקה המכירה בעוולת רשלנות בשל סרבנות גט תעמוד כעוגן תומך פסיקת בית הדין הרבני המורה לסרבן, בלשון כזו או אחרת, לתת גט לבן זוגו, שאם לא תאמר כן עקרת את ליבו של הדין החל בהלכות הגירושין. נרצה או לא נרצה, הגירושין בדין העברי אינם נעשים כבמטה קסם, רוצה האחד ומיד חובה על השני להיעתר למבוקש, נדרשת לנו העילה. אכן לא פעם זהירותו של בית הדין במציאת העילה וקביעתה מביאה לכך שבן זוג מוצא כר נוח להציק למשנהו, ואולם לא פעם הזהירות הנזכרת יש בה להועיל לבן הזוג החלש, על מנת שהצד שכנגד לא יתנער מחובותיו הכלכליות כלפיו לעת פרידה".

אך מאידך "בצד זה אין להתעלם מהעובדה שעילת הנזיקין עליה מופקדת הערכאה האזרחית אינה בסמכותו של בית הדין הרבני והיא עומדת בפני עצמה. לפיכך לטעמי ראוי לנהוג בסוגיה באמת המידה שהתווה כב' הש' שנלר בעניין שעיקרה, כאמור, "כיבוד" קביעת בית הדין, הגם שבמקרים חריגים, יכול ובית המשפט ימצא לנכון להורות בניגוד לאותה הוראה של בית הדין, וזאת כאמור, במקרים בהם קיימת "זעקה" בנושא הסרבנות, שאין להתעלם הימנה" (ההדגשה אינה במקור. א.מ.).

  1. אלא שבחינה מדוקדקת של הנסיבות שלפני מעלה כי לא עלה בידיו של התובע להוכיח כי הנתבעת סירבה להתגרש (וכפי שיבואר להלן, לא ניתן לראות בעיכוב הזמני והממוקד במתן הגט ככזה המצדיק להכיר בנתבעת כסרבנית גט) ובוודאי שהללו אינן עולות לכדי מקרה חריג המצדיק לקחת המושכות מהצדדים ומניהול הליך משפטי בביה"ד הרבני בסוגיית הגירושין ותחתיו לנהל הליך שנועד לקבל סעד נזיקי עמום ולא מבורר.

משכך, טוב עשה ב"כ התובע כי חזר בו בסיכומיו מעילת התביעה הנזיקית.

  1. אדגיש בהקשר זה כי התנהלות הצדדים עצמם מלמדת כי הסיבה שהצדדים לא התגרשו משך זמן ממושך, אינה רובצת בהכרח לפתחה של הנתבעת. התובע הודה בפה מלא כי לא נקט בהליך גירושין בהתאם להסכמות הצדדים (למעט הפניה הראשונית לאישור ההסכמה לגירושין, שעוכבה על ידי הנתבעת) וחלף כך בחר לנהל התובענה דנן בבית משפט זה, כשזה נעדר סמכות לדון בעצם הגירושין.
  2. כפי שניתן ללמוד מהמתואר ברישא, לכשנקט התובע (בהוראת ביהמ"ש) צעד קונקרטי לעבר הגירושין, הנתבעת לא עיכבה זאת והצדדים התגרשו במועד הראשון שקבע ביה"ד הרבני לצורך מתן הגט.
  3. אם לא די באמור, הסכמת הצדדים להתגרש לא נקטה במועד ספציפי. הצדדים הסכימו במפורש כי שמורה להם הזכות לשלום בית (ראו: סע' 5 לעיל). בנסיבות אלה מצאתי כי העיכוב הזמני שנועד לצורך מיצוי ניסיון "שלום הבית", אינו מהווה לא עוולת רשלנות, לא הפרת חובה חקוקה, ובוודאי לא "עוולה חוקתית", אלא מהווה התנהלות מקובלת וראויה של בן זוג שמבקש בתום לב לשקם את ביתו.
  4. כך גם לא מצאתי כי האשם בעיכוב סידור הגט (עבר לעיכוב הזמני שנקטה בו הנתבעת במועד הראשון שבו עלתה סוגיית הגירושין לאישור בבית הדין הרבני) רובץ בהכרח לפתחה של הנתבעת ולכל היותר, הרי שקיים כאן עיכוב הדדי, בבחינת אשם תורם הדדי שאינו מצדיק פסיקת פיצויים- למי מהצדדים.
  5. למעלה מן הצורך אציין כי התובע אף לא הוכיח נזק כלשהו (אף לא במישור "עוגמת הנפש"). וטענותיו בעניין זה היו עמומות ולא מבוררות ומשכך גם אם הייתי מוצא כי התנהלותה של הנתבעת עצמה נכללת בגדר סרבנות גט המצדיקה חיוב נזיקי, לא עלה בידי התובע להצביע על נזק כלשהו שנגרם לו. בוודאי לא כזה שנגרם לו במנותק מרשלנותו שלו עצמו.

האם עיכוב בגירושין מצדיק פיצוי בגין הפרת חוזה:

  1. כאמור לעיל לשיטת התובע הנתבעת הפרה ההסכמה להתגרש ולא פעלה כנדרש ובמועד, לצורך ביצוע סידור הגט, כפי המוסכם בהסכם הגירושין ומשכך לשיטתו, עצם ההפרה מצדיקה חיוב הנתבעת בפיצוי, אותו העמיד התובע על סכום של 70,000 ₪, מכוח ההסכמה הראשונית שגיבשו הצדדים בהסכם (הסכמה שנמחקה, כאמור, בטרם אושר ההסכם).
  2. סע' 25(א) לחוק החוזים הכללי קובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

  1. יסודותיה של פרשנות חוזים נסקרה באופן נרחב בע"א 4628-93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט(2) 265 (עניין אפרופים), שם הובאו בין היתר דבריו של כב' השופט בייסקי בע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, בעמ' 499, היפים גם לענייננו:

"כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, יפורש אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. ואם ברור הוא החוזה ולשונו היא חד-משמעית, שוב אין צורך להיזקק לנסיבות...".

  1. בענייננו, אין מחלוקת שהצדדים הסכימו להתגרש. כך גם אין מחלוקת כי הם לא קבעו מועד מדויק לעשות כן ואף הותירו פתח לשקם את יחסיהם בטרם יסדירו את הגט ומחקו מהוראות ההסכם את החובה להגיש בקשה משותפת לגירושין מיד עם החתימה על ההסכם. הצדדים אף קבעו במפורש והוסיפו להסכם הוראה שהותירה את עניין "שלום הבית" לשיקול דעתם (ראו סע' 3 – 7 לעיל).
  2. מעדות הנתבעת נלמד כי ביום 9.7.2018 התייצבו הצדדים בבית הדין לאישור הסכמתם להתגרש, אולם בדיון הודיעה הנתבעת כי היא סבורה שמצבו הנפשי של התובע אינו יציב ועל כן היא מבקשת כי ייעשה ניסיון לשלום בית:

"הוא (ביה"ד. א.מ.) שאל אם אני רוצה להתגרש ואמרתי שאני מעוניינת בשלום בית, אבל אני מודעת לבעיות הנפשיות של בעלי, ואני מציעה בתור אישה שרוצה לשמור על הקן המשפחתי שלה שבעלי ילך ויטפל בבעיות הנפשיות שלו וניפגש בעוד שנה, ואם עוד שנה ניפגש והוא ירצה להתגרש אני לא אחזיק אותו בכוח. מעולם לא הגענו לשם בחזרה" (עמ' 21, ש' 2-6 לפרוטוקול מיום 27.2.2022).

  1. התובע אישר (ראו: עמ' 43, ש' 9-11 לפרוטוקול) את דברי הנתבעת (בעמ' 24, ש' 24-25 לפרוטוקול) כי היה עד לפיגוע בשנת 2018 ונלמד מדבריו כי פיגוע זה ערער את יציבותו הנפשית/ רגשית (ובגינו אף נזקק לטיפול פסיכולוגי, כאמור בעמ' 44, ש' 3- 7 לפרוטוקול) ומשכך מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי העיכוב הזמני שנגרם על ידה, נועד לוודא שהתובע אינו עושה צעד נמהר לגירושין, בעת שמצבו הרגשי או הנפשי אינו יציב.
  2. בעקבות כך הודיע ביה"ד הרבני לצדדים כי בהעדר הסכמה, על התובע להגיש תביעת גירושין (ללא הסכמה) ולא ניתן לנהל ההליך כהליך לאישור הסכם. אלא שמעדויות הצדדים נלמד כי החל מאותו מועד אחד ויחיד, בו התייצבו הצדדים בפני ביה"ד הרבני, לא פנה התובע בשנית לביה"ד הרבני וחלף כך, פנה לבית משפט זה.
  3. בכל הכבוד הראוי, ביהמ"ש אינו יושב במקומו של ביה"ד הרבני ואינו מוסמך לברר עניין הגירושין המצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני.
  4. בהחלט לגיטימי (ועל אחת כמה וכמה בעת שהצדדים קבעו זאת במפורש בהסכם הגירושין), כי אחד הצדדים יעשה ניסיון כן לשלום בית וינסה למנוע פירוק התא המשפחתי, או לכל הפחות ינסה לוודא כי בן הזוג שמבקש לעשות כן, אינו מצוי בסערת רגשות או במצב נפשי לא יציב באותה עת, תוך גרירת הצדדים להליך גירושין שעלול להסב נזק לצדדים ולילדיהם, בעת שיכולה להיות אפשרות כנה למצות את "שלום הבית" שבו הוא חפץ.
  5. בעניינו משצאתי שהעיכוב הקל שנוצר בהליך סידור הגט, בעטיה של הנתבעת, נבע מחששה הכן של הנתבעת שהתובע אינו מצוי במצב רגשי - נפשי יציב וכי בנסיבות אלה היא ביקשה לעשות ניסיון נוסף "לשלום בית", ועל כן לא מצאתי כי עיכוב זה מצדיק פסיקת פיצויים, גם אם הוא חורג במידת מה מהסכמות הצדדים הקבועות בהסכם הגירושין.
  6. יודגש כי מלבד עיכוב זמני שנגרם על ידי הנתבעת ושנועד על מנת לוודא שהתובע פועל מתוך יישוב הדעת, כפי שהבהרתי לעיל, העיכוב הממושך בסידור הגט לא נגרם בהכרח בגלל מעשיה או מחדלה של הנתבעת ולתובע חלק לא מבוטל בעיכוב זה.
  7. מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת אודותיו של הסירוב הזמני והממוקד להתגרש מיד עם פתיחת ההליך בבית הדין הרבני: "בבית הדין זה היה טרי, זה היה שנייה אחרי שהוא עזב את הבית, ממש לא רציתי להתגרש ואמרתי את זה, רציתי שלום בית. אחר כך שעבר זמן ונפתחה תביעה וראיתי שהוא כן רוצה להתגרש אז הצהרתי שאני כן מעוניינת, זה הכל" (עמ' 23, ש' 1 - 3 לפרוטוקול). קרי, ההלם הראשוני, הפחד מפני הליך גירושין לא מבוקר ולא שקול, הם אלה שהביאו את הנתבעת לסרב בזמן אמת להתגרש, אולם זאת רק בדיון הראשון בבית הדין הרבני לצורך אישור ההסכמה להתגרש, אך אין בסירוב זה כדי להוות הפרה מהותית של ההסכם, המצדיקה חיוב במתן פיצוי כלשהו לתובע.
  8. אני סבור שלגיטימי בהחלט כי בן זוג המעוניין בשיקום היחסים (או המעוניין פחות בגירושין) יעביר את המושכות לידי בן הזוג האחר (החפץ בהם יותר הימנו) ומשעה שהתובע לא גילה דעתו באופן יזום ולא פתח תיק גירושין, שהיה בו כדי להוות הצהרת כוונות ברורה וגילוי רצון חד משמעי להתגרש, מצאתי כי סביר שהנתבעת תנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", בתקווה שהתובע אולי ישנה דעתו ויסבור כי יש לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, כפי עמדתה.
  9. גרסתה הקוהרנטית של הנתבעת בעניין זה לא נסתרה:

"אמרתי שנגיע עוד שנה שהוא יטפל בעצמו, הבנתי שהוא לא פתח תביעה כי הוא כן מעוניין בשלום בית והוא כן מטפל בעצמו, זה מה שהבנתי כאן" (שם, ש' 26 -28).

הנתבעת אף הוסיפה בצדק:

"אני לא צריכה לבוא לבית משפט ולהתנצל שרציתי לשמור על המשפחה שלי. ממש לא". (עמ' 24, ש' 2- 3 לפרוטוקול).

  1. אלא שהתובע, במקום לגלות דעתו כי הוא נחוש להתגרש ואינו מעוניין עוד "בשלום בית" בפני הערכאה בה היה ראוי שיעשה כן- בית הדין הרבני, ביכר לנהל הליך משפטי בפני ערכאה שאין לה הסמכות לדון בסוגיית הגירושין, תוך שנראה כי הוא "רוכב" על אותו עיכוב זמני בסידור הגט על מנת להשיג טובה חומרית- בדמות פסיקת פיצויים לא מוצדקת.
  2. לא מצאתי לקבל טענת התובע לפיה העובדה שהנתבעת הוקלטה כשהיא אומרת שהיא מסרבת להתגרש כל עוד לא תקבל את דמי כתובתה מלמדת על חוסר תום ליבה של הנתבעת ועל כך שהסירוב להתגרש מהווה בהכרח הפרה של הוראות ההסכם.

כפי שניתן ללמוד מסע' 14.3 להסכם, הנתבעת מחלה על כתובתה עם סידור הגט ומשכך נהיר כי הצדדים היו ועודם מחויבים להסכמה זו.

בעניין זה אציין כי אם לא די בכך שתמלול השיחה שהציג התובע, הוגש ללא שמצוין בו המועד בו הוקלטה השיחה (ואף לא הוצגה כל ראיה בגין המועד בו התקיימה השיחה), הרי שלא ניתן ללמוד ממנה על סירוב מתמשך לסידור גט, המנוגד בהכרח להוראות ההסכם (או למצער לכוונת הצדדים לאפשר פתח לשלום בית בטרם יתגרשו).

מצאתי לקבל טענת הנתבעת בעניין זה לפיה דרישתה לקבל את דמי הכתובה (כפי הנראה עוד בשנת 2018) נאמרה רק על מנת לגרום לתובע לשקול בשנית את הצורך בפירוק התא המשפחתי.

אילו היה התובע מגיש תובענה לגירושין והנתבעת הייתה חוזרת בה מהסכמותיה בעניין סידור הגט ובעניין הוויתור על דמי כתובתה, יכולתי לקבל טענת התובע. אלא שכאמור, התובע לא טרח להגיש תביעת גירושין במשך מספר שנים, ולכשהתברר שהתובע יציב ומעוניין להתגרש, הנתבעת קיימה אחר כל התחייבויותיה והגט סודר במועד הראשון שנקבע לצורך כך ע"י ביה"ד הרבני, תוך ויתור בפועל על דמי הכתובה.

  1. אדגיש כי בשעה שהסכמת הצדדים להתגרש לא קיבלה, באופן טבעי (לנוכח העדר סמכות של ביהמ"ש) תוקף של פסק דין (ראו סע' 3לעיל), בעת שהוראות הדין מחייבות כי יינתן להסכם תוקף של פס"ד ע"י ערכאה שיפוטית מוסמכת, אזי יש לנקוט במשנה זהירות בעת שמבקשים לאכוף הסכמה זו.
  2. הצורך במתן תוקף של פס"ד להסכמות בני זוג אינו בגדר הצבת מכשול לשמו, אלא נועד על מנת ליצור אמינות, יציבות, בהירות וודאות וכדי להבטיח שהצדדים יודעים את אשר לפניהם ומבינים את המשמעות של הבעת רצונם. (ראו: דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני, פ"ד נ(4) 661). בנסיבות אלה, נהיר כי הגם שאין מחלוקת כי הצדדים הסכימו להתגרש (מתישהו- לכשיתברר שאין עוד טען ב"שלום בית"), בשעה שלא ניתן להסכמה זו תוקף של פס"ד, הוטלה על התובע חובה לפנות בעניין זה לבית הדין הרבני, על מנת להביא רצונו להתגרש לכדי מימוש ומשעה שלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו.
  3. מצאתי כי התנהלותו של התובע, שגרר רגליו ולא הגיש תביעת גירושין כפי שהורה לו ביה"ד לעשות, תוך שהוא גורר את הנתבעת להליך מיותר בבית המשפט גובלת בחוסר תום לב ומנוגדת להוראות סע' 39 לחוק החוזים הכללי.
  4. אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב שבחוק החוזים, דורש כי לחוזה יינתן מובן העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים. היבט זה מניח כי החוזה יפורש תוך התחשבות בעקרון תום הלב ותוצאת הפירוש היא קיומו של החסר בחוזה. (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', בעמ' 836, צוטט בעניין אפרופים בעמ' 327). בנסיבות האמורות מצאתי כי הניסיון הכן של הנתבעת למצות כל אפשרות סבירה לשנות את דעתו של התובע ולמנוע את פירוק התא המשפחתי, בעת שהתובע, לשיטתה, אינו מאוזן מבחינה נפשית, מתיישבת עם האופן שבו צריך לפרש החוזה כשרוח עקרון תום הלב מרחפת מעליו- הסכם גירושין רק לכשאפסו סיכויי שלום הבית.
  5. אי לכך, הגם שניתן ללמוד מסע' 9.1 להסכם כי זה נכנס לתוקפו (כולל בסוגיית הגירושין עצמם) עם הודעת מי מהצדדים על רצונו להתגרש, אין הדבר מונע בהכרח מהנתבעת לפעול בסבירות ובאחריות על מנת לשנות את דעתו של התובע ולמצות את האפשרות לשוב לחיים זוגיים. משלא עלה בידיה לעשות כן, הביעה הסכמתה להתגרש ואף עשתה כן בפועל, לאחר שהוגשה בקשה נוספת לגירושין. בנסיבות אלה מצאתי כי התנהלות זו של הנתבעת נעשתה בתום לב ולא מצאתי לקבל טענות התובע בעניין זה.
  6. גם מדיניות שיפוטית ראויה בנסיבות כגון דא מצדיקה דחיית התובענה. לא ייתכן שביהמ"ש יאכוף בדווקנות הוראות הסכם גירושין, תוך פגיעה באוטנומיה של הפרט, אשר חייו מתפרקים לנגד עיניו, כאשר תקוותיו לזוגיות ארוכת שנים ולהרמוניה משפחתית מתפוגגות כלא היו. דווקא בעת הזאת, וגם בראי טובתם של קטינים, ראוי לו לביהמ"ש כי ינקוט משנה זהירות בטרם יאכוף על בן זוג להתגרש, או יעניש אותו על העיכוב הסביר שנקט בפירוק התא המשפחתי, בעת שאותו אדם תולה תקוות כי יוכל לשנות את רוע הגזרה ולשכנע את בן הזוג האחר לשתף עמו פעולה.
  7. אדגיש כי לא מצאתי להתייחס ליתר טענות הצדדים, שאין בהן כדי לשנות את מסקנות פסק הדין.
  8. אשר על כן ומכל המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
  9. בנסיבות אלה, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.
  10. בכך מסתיים בירור התובענה. המזכירות תסגור התיק.
  11. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ג, 23 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

אריאל ממן, שופט