ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופט טל פפרני: פס"ד בבקשה לסילוק על הסף של תביעה להורות על ביטול פסק דין חלוט ועל קיומו של "משפט חוזר אזרחי" (תלה"מ 8366-04-22)

לפני בקשה לסילוק על הסף של תביעה לפסק דין הצהרתי, אותה הגיש התובע נגד הנתבעים, ובגדרה עתר לביטול פסק הדין שניתן ביום 16.2.2018 בתיק תמ"ש 4334-06-15, וכן עתר להורות על קיום "משפט חוזר אזרחי".

רקע כללי:

1. התובע והנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), בני זוג לשעבר וביניהם התקיימו הליכים משפטיים רבים נוספים. בין יתר ההליכים שהתקיימו בין הצדדים, נדונה תביעה כספית בתיק תמ"ש 4334-06-15 (להלן:"התביעה"), אותה הגישה הנתבעת [כאן] כנגד התובע וכנגד הנתבע מס' 2 בנק ..... (להלן:"הבנק"). באותה תביעה עתרה הנתבעת לקבלת פיצוי בסך 25,000 ₪, וזאת לנוכח הטענה כי התובע פנה והציג לבנק צו מזויף לגילוי מסמכים. הבנק כיבד את הצו ובכך הופרה פרטיותה.
2. ביום 16.2.2018 ניתן על ידי כב' השופט בן ציון ברגר פסק דין בתביעה (להלן:"פסק הדין"). בפסק הדין קיבל כב' השופט ברגר את הטענה כי התובע זייף מסמך הנחזה להיות צו פורמלי, באמצעותו פנה אל הבנק, וקיבל על יסוד מסמך מזויף זה מסמכים מחשבונה של הנתבעת. עוד קובע השופט ברגר כי מאחר ולא נמצא המסמך המקורי אצל הבנק, לא ניתן לשלול כי הבנק התרשל בתפקידו ופעל למסירת מסמכים על יסוד עותק צילומי. לפיכך, נקבע כי על התובע (כאן) לפצות את הנתבעת בסך 5,000 ₪ . הבנק חויב לפצות את הנתבעת בסך של 5,000 ₪ וכן נפסקו הוצאות.
3. על פסק דינו של כב' השופט ברגר הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר התברר במסגרת עמ"ש 33090-03-18 לפני הרכב השופטים – ג'יוסי, שרעבי ואלון. ביום 28.2.2019 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי אשר דחה את טענות התובע. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בתיק 2283/19, שנדחתה בהחלטת כב' השופט סולברג מיום 2.7.19.

טענות הצדדים בהליך הנוכחי:

1. במסגרת התביעה הנוכחית, טוען התובע, כי פסק הדין ניתן על יסוד עדות שקר, ולאחר שניתן, התגלו ראיות חדשות שלא היו ידועות במהלך ניהול המשפט ולא היו ידועות בערעור. לשיטתו, הותרת פסק הדין על כנו פוגעת בצדק וגורמת לו לנזק מתמשך. התובע טוען כי בגין תלונת הנתבעת למשטרת ישראל, הוא נחקר במשטרה ובשנת 2014 התיק נסגר מחוסר ראיות. לטענת התובע, בעת בו נוהלה התביעה, לא הייתה לו גישה לחומר החקירה שהיה מצוי בידי גורמי החקירה. לדבריו, הוא פנה מספר פעמים בבקשה לצלם את תיק החקירה, ואולם נדחה, והחומר המצוי בתיק החקירה התקבל אצלו רק בתחילת שנת 2020. לאחר עיון בחומר החקירה, נתגלה לו כי בחומר החקירה לא מצוי צו הגילוי המזויף, ומכך הוא מסיק, בוודאות של 100%, כי הבנק מעולם לא החזיק ברשותו שום נוסח של מסמך צו או בקשה לגילוי מסמכים, לא מקורי ולא העתק. לדברי התובע הבנק שיקר או טעה בבית המשפט, במסגרת הערעור חזר על טענת השקר שכן לא היה ברשותו נוסח הצו. התובע טוען כי אין כל מקור אחר לאותו מסמך נטען וככל שלא היה בידי הבנק, אזי, נותרה למעשה עדותו שלו למול עדותה של הנתבעת. התובע טוען כי הותרת פסק הדין על כנו גורמת לו לנזק מתמשך, שכן הוא מנוע להתקבל לעבודה במקצועו כמהנדס.
2. הבנק הגיש כתב הגנה ובצדו בקשה לסילוק על הסף. לטענת הבנק, בפסק הדין שניתן בתביעה, נקבעו ממצאים עובדתיים ברורים וחמורים, ובין היתר נקבע כי התובע אכן זייף מסמך הנחזה להיות צו שיפוטי לגילוי מסמכים. על יסוד מסמך מזויף זה עלה בידי התובע לקבל מהבנק דפי חשבון של הנתבעת. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה, ובטענותיו של התובע בתביעה זו אין כל חדש בהשוואה לטענותיו בערעור שנדחה. לטענת הבנק יש להורות על סילוק התביעה על הסף בהעדר עילה שכן, עיון מעמיק בכתב התביעה מגלה כי אין כל אמת בטענה על גילוייה של ראיה חדשה. לטענת הבנק המסקנה אותה מסיק התובע לאחר שצילם את תיק החקירה כי הבנק מעולם לא החזיק ברשותו שום נוסח של מסמך או צו, הינה מופרכת ותלושה. עצם העובדה כי מסמך כאמור אינו מצוי בתיק החקירה, אינו מעיד כלל על כך שהבנק מעולם לא החזיק ברשותו את המסמך המזויף. אין לדעת מה עלה בגורלו של אותו מסמך ומדוע אינו חלק מתיק החקירה. זאת ועוד, במסגרת פסק הדין נקבע כממצא כי בידי הבנק אין מצוי המסמך המקורי, והעתק המסמך נמסר על ידי הבנק למשטרה, וערעור על קביעה עובדתית זו נדחתה, ומדובר למעשה על ערעור בגלגול רביעי על אותו ממצא עובדתי. יתרה מכך, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כלל אינו נשען על אותו ממצא עובדתי. הבנק מוסיף כי טענת התובע נטענה באופן זהה במסגרת הודעת הערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי ובכך ניתן לראות כי אין מדובר כלל ב"ראיה חדשה". הבנק מעלה טענה מקדמית נוספת, מעשה בית דין. לדבריו כלל טענותיו של התובע נדונו והוכרעו, ולפיכך, אין כל מקום לשוב ולדון בעניין חלוט זה.
3. התובע הגיש תשובה לבקשה לסילוק על הסף ובמסגרתה הוא חוזר למעשה על הטענה בכתב התביעה שלפיה, כל פסקי הדין שניתנו התבססו על כך שהבנק פנה והמציא למשטרה העתק צו גילוי המסמכים. לאחר קבלת חומר החקירה, התברר כי למשטרה לא נמסר המסמך ולפיכך, מדובר בראיה חדשה שלא הייתה ידועה במועד המשפט.
4. ביום 8.11.2022 התקיים לפניי דיון ובו נשמעו טענות הצדדים בהרחבה. התובע נשאל באופן ספציפי וטען כי הראיה החדשה שהוא אוחז בידיו הינה צילום תיק החקירה המלא. לשאלת בית המשפט השיב כי הוא פנה מס' פעמים לפרקליטות בבקשה לצלם את תיק החקירה אך סורב. ב"כ הבנק חזרה על הטענות שנטענו בכתב, ולמעשה חזרה וטענה כי גם אם הצו המזויף אינו מצוי בתיק החקירה המשטרתי, אין בכך כדי להוכיח כי מסמך זה לא היה מצוי בידי הבנק כפי שנקבע עובדתית על ידי בית המשפט.

הכלל המשפטי:

1. כידוע, לאחרונה בוצעה רפורמה מקיפה בדין האזרחי, עת נכנסו לתקפן תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט, 2018 [להלן: "התקנות החדשות"]  בפרק המבוא לתקנות החדשות, נקבעו עקרונות יסוד, אותם על בית המשפט להביא בחשבון בעת שהוא דן בכל מקרה ספציפי המונח בפניו.  כפי שניתן לראות, במסגרת כלל השיקולים, על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים של: צדק, מניעת שרירותית, קיום הליך שיפוטי ראוי והוגן, אך מולם גם שיקולי וודאות דיונית, אינטרס הציבור, יעילות, חיסכון בזמן ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.  מדובר בשיקולים ועקרונות יסוד מהותיים, בהם התחשב בית המשפט עוד טרם כניסת התקנות לתקפן, וכך גם נקבע בפסיקה ענפה ועקבית שניתנה על ידי בתי המשפט משך שנים. עם זאת,  הכללתם של עקרונות ושיקולים אלו בפרק הפתיח [מדובר ברשימה פתוחה], מדגישה ומחזקת את חשיבותם. מפאת חשיבות הדברים יובא להלן נוסח התקנות:
2. מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך.
3. הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין, נגישה לציבור, מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי, מכריעה בתוך זמן סביר על יסוד הטענות ההדדיות המובאות לפניה, מנהלת את ההליך ופוסקת בו באופן שוויוני, מידתי ויעיל ומנמקת את החלטותיה.
4. [א]        בית המשפט אחראי על ניהול ההליך השיפוטי לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה; לשם כך עליו ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן.

[ב]        חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

1. לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.
2. בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, "אינטרס ציבורי" – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.
3. עקרונות היסוד שבחלק זה ישמשו את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו לפי תקנות אלה או לפי כל חיקוק אחר המפנה אליהן.
4. תקנות 41-43 לתקנות החדשות, אשר החליפו את תקנות 100-101, מתייחסות לסוגיית האפשרות לסילוק תביעה בין בדרך של מחיקתה, ובין בדרך של דחייתה כדלקמן:

41[א]            בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה

[1]        כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה;

[2]        מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית;

[3]        התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט;

[4]        כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה.

[ב]               מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין.

[ג]                בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת כתב התביעה בתנאים, ובין השאר, להורות כי דיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית.

42.               סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו.

43.               בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה."

1. התכלית שבבסיס סמכותו של בית המשפט, להורות על סילוק תביעה על הסף, היא קיצור וייעול ההליכים ומניעת הגשת תביעות סרק. בנוסף, נועד כלי זה להגן על פני הנתבע מפני הטרדתו החוזרת ונשנית בתביעות שאינן בעלות סיכוי להתקבל [ר' [מחוזי חי'] 45339-02-21 ביסאן נ' שקרה, פורסם במאגרים המקוונים] . בפסיקה נאמר לא אחת כי תקנות 100 ו-101 לתקנות "לא באו לעולם לתפארת המליצה בלבד", אלא כמקור לסלק מעל דרכו של בית המשפט הליכים שניכר וברור לגביהם, כי גם אם יתבררו עד תום, עדיין לא יהיה בכך כדי להצדיק מתן הסעד המבוקש. [ראה: ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (ניתן ביום 11.6.09)].
2. חרף האמור, הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט לנהוג צמצום ומשנה זהירות ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן להורות על סילוק על הסף. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב-ע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם (ניתן ביום 8.8.10), לפיהם:

"סילוק תובענה על הסף קשה מאוד לתובע, שהרי שערי המשפט ננעלים בפניו עוד טרם שטרוניותיו כלפי בעל דינו ישמעו לגופן. בהקשר זה חמור במיוחד הוא סילוק על תובענה בדרך של דחייתה, דבר היוצר מעשה בית דין, וכמוהו כמסר לתובע, כי לא רק ששערי המשפט נעולים בפניו והוא נשרד לשוב כלעומת שבא, אלא שאל לו לחזור עוד אל היכל המשפט".

• ראה גם ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין [פורסם במאגרים המקוונים]

1. מכח מדיניות זו, הרי אפילו סיכויי התביעה קלושים, לא תחסם דרכו של תובע להוכיח תביעתו. רק במקרים בהם ניתן לקבוע כי לתובע אין שום סיכוי לזכות בסעד המבוקש על ידו, תסולק התביעה על הסף [בר"ע 59/81 ארדיטי נ' ארדיטי [פורסם במאגרים]]. מהאמור עולה כי מדובר במקרים חריגים ויוצאי דופן, שרק בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו ויורה על סילוק התביעה על הסף. אם יתברר בסופו של דבר כי לא היה מקום להגשת התביעה, ניתן לפצות על כך בהשתת הוצאות מתאימות. [ראה: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (ניתן ביום 4.6.07)] .
2. סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט ולהורות על "משפט חוזר אזרחי", אינה מעוגנת בחוק או בתקנות. סמכות זו נקבעה בהלכה הפסוקה, שקבעה מהם התנאים והשיקולים אותם על בית המשפט לבחון ולהביא בחשבון. על בית המשפט לערוך איזון בין עקרונות חשובים מתנגשים ובעיקר עקרון סופיות הדיון. לפיכך, סמכות זו תופעל, במקרים חריגים ונדירים בלבד, ובהם מקרים בהם לאחר שניתן פסק הדין נתגלו ראיות חדשות, שיש בכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ושלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה טרם שניתן פסק הדין. [ר' ע"א 3826/12 שדמי נ' טורונצ'יק, פורסם במאגרים המקוונים]. לעניין זה, אפנה לדברים שנאמרו בעניין ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר [פורסם במאגרים המקוונים] כדלקמן:

"ככלל, עקרון סופיות הדיון מחייב שלא ניתן יהיה לבטל פסק דין שהפך חלוט. אם לעולם יתאפשר לבעל דין לעורר מחדש מחלוקות בין הצדדים שהוכרעו זה מכבר – שוב ושוב, באותו עניין – ברי כי לא יהיה טעם של ממש בפניה לפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה; כפי שציינתי בעבר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול" (ת"א (שלום י-ם) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' צימרמן, [פורסם בנבו] פסקה 24 (24.2.2004); ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612, 622 (2010); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, [פורסם בנבו] פסקה 8 (19.9.2007) (להלן: עניין גת).

יחד עם זאת, סופיות הדיון אינה חזות הכול. לעיתים, גם לאחר שנוהל ההליך, ופסק הדין הפך חלוט, גוברים בדיעבד שיקולי צדק על הטעמים שביסוד עקרון סופיות הדיון. בכגון דא, דורשת שורת הדין כי פסק הדין יבוטל, והמחלוקת בין הצדדים תלובן ותבורר מחדש (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 372 (2003) (להלן: עניין בית טלטש); ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל – רשם הקבלנים, [פורסם בנבו] פסקה 17 (16.3.2020)). בהתאם, ניתן למצוא בפסיקה כי עומדת לבית המשפט סמכות עקרונית, טבועה, לבטל פסק דין אזרחי; הליך שזכה לכינוי 'משפט חוזר אזרחי' (השוו לדין הפלילי: סעיף 19 לחוק-יסוד: השפיטה; סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

אולם לצד הכרה עקרונית בסמכות זו, נוכח מעמדו הרם של עקרון סופיות הדיון, לבל יפרצו הסכרים, נקבע כי ביטול פסק דין אזרחי חלוט יֵעשה במקרים חריגים שבחריגים; לרוב, כאשר פסק הדין יסודו בתרמית, או כאשר נתגלו, לאחר שניתן, ראיות חדשות שבגינן אין מנוס מלקיים דיון מחודש במחלוקת (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 456-454 (1959); עניין בית טלטש, עמודים 374-372; עניין גת, פסקה 8; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 438-433 (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012) (להלן: בן-נון וחבקין))." [ההדגשה לא במקור ט.פ.]

1. במקרה דנן, יש לבחון האם יש בכח הראיות החדשות להן טוען התובע, בכדי לשנות את ההכרעה בתמ"ש 4334-06-15 והאם לא ניתן היה לגלות ראיות אלו קודם למתן פסק הדין בשקידה סבירה.
2. לאחר עיון בכלל החומר המצוי לפני, ולאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, דומני כי דין הבקשה להתקבל, וכי מקרה זה הנו חריג וקיצוני ומצדיק סילוק התביעה על הסף כמבוקש. להלן יפורטו טעמי.
3. ראשית, אינני מקבל את טענת התובע לפיה לא ניתן היה להשיג את אותה ראיה קרי - לצלם את תיק החקירה המשטרתי, טרם שניתן פסק הדין, ואינני סבור כי התובע פעל בשקידה סבירה לשם השגת תיק החקירה כאמור. התובע טוען אמנם כי פנה וביקש לצלם את התיק וסורב, אך לטעמי אין בכך די. בהתאם להוראות סעיף 62(ב)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב – 1982: "החשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקות לשנות את עילת הסגירה. תיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה." החוק אמנם אינו מקנה זכות ערר על החלטה זו, ואולם, בהתאם להנחיות פרקליט המדינה, ונהלי משטרת ישראל, קיימת אפשרות להגשת ערר כאמור. כך גם עולה מתשובת המדינה בבג"צ 5672587 פנחס פישלר ואח' נ' מפכ"ל המשטרה בה נאמר כי: "כל אזרח המעונין להשיג על כך שהתיק נגדו נגנז מחוסר ראיות או מחוסר ענין לציבור, והמבקש לשנות את עילת הגניזה לחוסר אשמה, רשאי לפנות לגורם שסגר את התיק ולבקשו לעשות כן. במקרה שבו נדחית בקשת האזרח, רשאי הוא לערער על החלטת הדחיה בפני הגורם הממונה על הגורם שסגר את התיק. ....." זאת ועוד, באפשרותו של התובע היה לפנות בבקשה מתאימה לצילום חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, גם במסגרת התיק בו ניתן פסק הדין, אך הוא לא עשה כן מטעמיו. לנוכח האמור, דומני כי מדובר בראיה [תיק החקירה], שעל קיומה ידעו כלל הגורמים, כולל התובע עצמו, והוא מאשר זאת. בידי התובע היו די והותר אפשרויות להשיג ראיה זו. אשר על כן, אין מדובר ב"ראיה חדשה" כלל ועיקר, וניתן היה להשיגה בשקידה סבירה.
4. שנית, אינני סבור כי אילו היתה ה"ראיה החדשה" מונחת לפני בית המשפט, היה בכוחה להביא לשינוי ההכרעה מיסודה. לטענת התובע, לאחר שצילם את תיק החקירה, התברר לו כי בתיק המשטרה לא מצוי הצו המזויף. מעובדה זו מסיק התובע, בוודאות של 100%, כי הצו המזויף מעולם לא היה בידי הבנק. בכל הכבוד, אינני מקבל מסקנה זו. העובדה [בהנחה כי כך אכן הדבר], כי בתיק החקירה לא מצוי הצו המזויף והוא אינו חלק מחומר הראיות, אינה מלמדת מאום, ביחס לשאלה האם הצו היה בידי הבנק אם לאו.
5. שלישית, במסגרת פסק הדין, נקבעו ממצאים ברורים, וביניהם, העובדה כי: "הנתבע זייף מסמך הנחזה כצו פורמאלי להמצאת מסמכים מחשבון הבנק של התובעת, פנה לבנק ועל יסוד מסמך זה קיבל מסמכים מהבנק,...". כזכור, על פסק הדין הוגש ערעור, אשר נדון לגופו, ובו ניתן פסק דין מנומק ומפורט אשר חוזר ומאשר את קביעותיו של השופט ברגר. לפיכך, מקובלת עלי עמדת הבנק לפיה בתיק קיים מעשה בית דין, וכי אין בידי התובע עילת תביעה חדשה, מעבר לאלו אשר נדונו והוכרעו.
6. רביעית, עיון בהודעה הערעור אותה הגיש התובע, מלמד כי מדובר באותן טענות ממש שאותן מעלה התובע בתביעתו כאן. בהודעה הערעור טוען התובע כי: "...כעת התבררו עובדות חדשות ששוללות קשר למסמך המזויף,...." [ס'2]. עוד טוען התובע בסעיף 5 להודעת הערעור כי בידי הבנק מעולם לה היה הצו המזויף לא מקור ולא העתק, ומדובר למעשה בטענה זהה לטענה העיקרית בכתב התביעה. טענו זו נדונה והוכרעה לגופה, ואין למעשה כל חדש בעניין.
7. מוסיף התובע וטוען בסעיף 26 להודעת הערעור כי:

1. טענותיו של התובע, אשר נטענו באופן זהה לפני בית המשפט המחוזי, נדונו והוכרעו לגופן, כאשר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי:

"הווה אומר, המערער מציין במסגרת כתב הגנתו כי הוא העתיק נוסח של צו פורמאלי שצורף לבקשת המשיבה במסגרת הליך גילוי המסמכים שבין הצדדים בתיק תמ"ש 29168-08-11, וכי הגיש במזכירות בית משפט את אותו "צו פורמאלי" המורה על חשיפת המסמכים של המשיבה מסניף...... לאחר שהמזכירות הטביעה את החותמת המאשרת כי הבקשה נתקבלה ועובר לקבלת הכרעה של הערכאה השיפוטית, הוא פנה עם אותו מסמך לבנק וביקש לקבל דפי החשבון של המשיבה.

עינינו הרואות כי המערער מודה באופן מפורש כי בטרם קיבל החלטה מגורם שיפוטי הוא החליט לפנות לסניף הבנק של המשיבה ולבקש לעיין במסמכים על סמך חותמת ה"נתקבל" שהוטבעה על הצו הפורמאלי שנערך על ידו.

....

צירוף עובדות אלו - עצם דחיית בקשת המערער לצו גילוי מסמכים או לחשיפת מסמכים נוספים, עם העובדה כי המערער הקפיד להגיש בעבר מספר בקשות לשם גילוי מסמכי המשיבה, בתוספת הודאת המערער כי ערך "צו" עמו ניגש לסניף הבנק של המשיבה, שומטות יחדיו את הקרקע תחת טענת המערער לפיה עורך דין שזהותו אינה ידועה מסר לו כי ניתן לפנות לבנק המשיבה ללא החלטה שיפוטית אלא רק עם חותמת "נתקבל" מאת המזכירות ולקבל את המידע המבוקש.

באופן דומה ניתן לקבוע, כי העובדות שפורטו לעיל מפריכות במצטבר את טענת המערער לפיה לא ניתן לקבוע בוודאות שהוא ערך את אותו צו מזויף." [ההדגשה לא במקור ט.פ.]

1. לנוכח כלל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה, ומורה על סילוק התביעה על הסף.

1. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות בסך של 2,500 ₪. לנוכח העובדה כי לא הוגש כתב הגנה מטעם נתבעת 1, אינני עושה צו להוצאות לטובתה.
2. פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, 09 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.