בימ"ש השלום ירושלים, השופט אלעד לנג: פס"ד בתביעה של אזרח נגד שוטרים שהחרימו ציוד ועיכבו אותו לחקירה בגין חשד לביצוע עבירות של הקמת רעש, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים (ת"א 8544-07-20)

1. לפניי תביעת התובע לחייב את הנתבעת, מדינת ישראל, לשלם לו פיצוי כספי בסך 91,300 ש"ח בגין נזקים והוצאות שנגרמו לו באירוע "מטרד רעש" בו טיפלו הנתבעים 1 ו-2 ביום 21.5.20.
2. עיקר העובדות הרלוונטיות לתביעה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ותמציתן כדלקמן: ביום 21.5.20, ערב יום ירושלים, ערך התובע מסיבה עם חברים בביתו שברח' הנחושת 16 מעלה אדומים. באותו ערב, בסביבות השעה 23:15, הגיעה ניידת משטרה לבית התובע בעקבות תלונה שהתקבלה במוקד המשטרה אודות רעש חזק ומתמשך של מוסיקה אשר נשמע מאזור בית התובע. האירוע טופל על ידי שני שוטרים שהגיעו למקום (הם הנתבעים 1 ו-2) אשר לאחר דין ודברים ממושך עם התובע, הפסיקו את המוסיקה שנשמעה מהמקום באמצעות תפיסת חלק מציוד השמע שהיה בבית התובע ועיכבו את התובע לחקירה בתחנת המשטרה במעלה אדומים. בהמשך, נחקר התובע בתחנת המשטרה בגין חשד לביצוע עבירות של הקמת רעש, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים.

טענות הצדדים

1. התובע טוען בתביעתו כי במעשיהם פעלו השוטרים בניגוד לחוק ובניגוד לנוהלי המשטרה תוך שרמסו את זכויותיו הבסיסיות וזאת משהמוסיקה אשר הושמעה על ידו בשטח ביתו – הושמעה כדין בשים לב לכך שמדובר היה בערב יום ירושלים בו מותר להקים רעש גם לאחר השעה 23:00. עוד טוען התובע, כי השוטרים נהגו כלפיו בבוטות ובחוסר כבוד הן בדרישתם להפסיק את המוסיקה במקום והן בכך שעיכבו אותו לחקירה בתחנת המשטרה. לנוכח כך טוען התובע, כי הנתבעים גרמו לו לפגיעה בשמו הטוב ובתדמיתו ולעוגמת נפש מרובה וכן פגעו בזכויות הפרט שלו בכך שהשיגו גבול אל דירתו והחרימו את ציוד השמע שהיה בו. על יסוד כך עותר התובע לפצותו הן בגין הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו לו במהלך האירוע האמור והן בגין עלויות האוכל והשתייה שהוציא לצורך קיום המסיבה בביתו – מסיבה אשר הופסקה כאמור עם הפסקת המוסיקה במקום ועיכובו של התובע לתחנת המשטרה.
2. יצוין, כי תביעת התובע הוגשה מלכתחילה נגד שני השוטרים שהגיעו לביתו (הנתבעים 1 ו-2) ונגד משטרת ישראל (הנתבעת 3) כאשר ביום 19.2.21 דחה בית המשפט (כב' השופט א' גורדון) את התנגדות התובע והכיר בהודעת חסינות שהוגשה בעניינם של הנתבעים 1 ו-2 מכח ס' 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מכאן שהנתבעת 3 – משטרת ישראל – נותרה למעשה הנתבעת היחידה בתביעת התובע.
3. הנתבעת דוחה את טענות התובע. לטענתה השוטרים שהגיעו למקום פעלו כדין ובהתאם לנהלים המשטרתיים המחייבים, בכך שנענו לקריאה שהתקבלה אצלם אודות רעש חזק וחריג שנשמע מביתו של התובע, ביקשו מהתובע להפסיק את ביצוע עבירת הרעש ורק לאחר שהתובע סרב להיענות לדרישתם, נאלצו להיכנס אל בית התובע, לתפוס ולהחרים ציוד שמע וכן לעכב את התובע לתחנת המשטרה. כן טוענת הנתבעת כי במהלך האירוע התובע התנהג כלפי השוטרים בתוקפנות וסירב להיענות לדרישותיהם, כאשר במהלך האירוע ובפרט במהלך עיכוב התובע אל תחנת המשטרה אף איים התובע על הנתבעת 1 כי יבולע לה וכי "יבוא איתה חשבון" - בשל כך נחקר התובע גם בחשד לביצוע עבירות איומים בנוסף לחשד לביצוע עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והקמת רעש.
4. להוכחת טענותיהם העיד התובע בעצמו כאשר הוגשו מטעמו מסמכים שונים באמצעות תיק מוצגים, וכן הודעת החקירה שנערכה לו במשטרה (ת/1). הנתבעת העידה מטעמה את שני השוטרים שטיפלו באירוע (הנתבעים 1 ו- 2 ) וכן שוטר נוסף בשם משה גריף אשר שימש כראש קבוצת סיור במועד האירוע ואשר עמו תקשרה הנתבעת 1 במהלך האירוע בהיותו בתחנת המשטרה. כן צירפה הנתבעת מסמכים שונים באמצעות תיק מוצגים שהוגש מטעמה. לעדויות ולייתר הראיות שהוגשו מטעם הצדדים, אתייחס , ככל שיידרש בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את כל הראיות שהוגשו מטעם הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, משהתובע לא צלח בהוכחת תביעתו. להלן אבאר מסקנתי זו.
2. סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 קובע כי "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים" (להלן: "החוק למניעת מפגעים"). תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג- 1992 (להלן: "התקנות") אשר תוקנו מכוח החוק הנ"ל קובעות איסור על הקמת רעש באמצעות מכשיר קול באזור מגורים ב"שעות המנוחה" החלות, בין היתר, בין השעות 23:00 ועד ל-07:00 למחרת, כאשר תקנה 3(ב) לתקנות כוללת חריג לכלל זה לפיו האיסור האמור לא יחול על פעולה המבוצעת אגב חגיגה או שמחה, בין היתר, ב"ליל יום ירושלים" (תקנה 3(ב)(4) לתקנות).
3. בפסיקת בתי המשפט אשר דנה ביחס שבין האיסור על הקמת רעש הקבוע בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, אל מול החריג לכלל הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות, נקבע כי שתי הנורמות הנ"ל מתקיימות ברבדים שונים שאינם סותרים זה את זה, כך שאין בכוחו של החריג לכלל הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות כדי לגבור על האיסור הכללי הקבוע בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים. במילים אחרות נקבע כי בעוד שהתקנות אוסרות על הקמת רעש "בשעות המנוחה" באזור מגורים באופן מוחלט, הרי שבמועדים המיוחדים – ובהם ערב יום ירושלים – לא חל כלל זה אך עדיין מתקיים הכלל הקבוע בחוק למניעת מפגעים, היינו חל האיסור על הקמת רעש חזק או לא סביר המפריע או עשוי להפריע לאנשים המצויים בקרבת מקום (ראה לעניין זה פסק הדין שניתן לאחרונה ב-בג"צ 5318/21 עיריית רעננה נגד משטרת ישראל (18.5.22)).
4. אשר לאופן בו נקבע קיומו של "רעש חזק" האמור בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים נקבע בפסיקת בתי המשפט כי הדרך להוכחת קיומו של זה אינה מוגבלת אך ורק לשימוש במכשור מתאים למדידת חריגת עוצמת הדציבלים מהמותר בתקנות (אפשרות הקבועה במפורש בתקנה 14 לתקנות) אלא ניתן להוכיחו גם בכל אמצעי בו מוכיחים עובדות בפני בית המשפט – כאשר האמצעי הקבוע בתקנות נועד אך להקל ולסייע להוכחת עוצמת הרעש אך אינו מהווה מכשול להוכחת קיומו של רעש בפני מי שאין ביכולתו להוכיחו באמצעות מדידת דציבלים (ראה לעניין זה בג"צ 295/65 הלל אופנהימר, ו-7 אח' נ' שר הפנים והבריאות, פ''ד כ(1) 309 וכן ראה ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל נ' פרשט, פ"ד לט(3) 1). בתוך כך נקבע בפסיקה כי אחת האפשרויות להוכחת קיומו של רעש הנו שימוש בחושיו של השוטר/פקח שקלט ושמע את הרעש ומעיד על עוצמתו וחוסר סבירותו (וראה לעניין זה: ת"פ (חי') 56262-03-15 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' אדם קוצוויג (29.2.16)).
5. יישומה של פסיקת בתי המשפט האמורה לעיל ואמות המידה שנקבעו במסגרתה על נסיבות עניינו מעלה כי התובע לא הוכיח שהנתבעת לא פעלה כדין בכך שהפסיקה את עבירת הקמת הרעש שבוצעה על ידו. כך מעדויות השוטרים שטיפלו באירוע, אשר נתמכו גם בדוחות פעולה שהוגשו לתיק בית משפט (נספח א' לכתב ההגנה) ובסרטוני מצלמות הגוף שצולמו על ידם והוצגו בפני בית המשפט עולה, כי השוטרים הגיעו לרחוב בו מתגורר התובע בעקבות תלונה טלפונית שהתקבלה במוקד המשטרה אודות "רעש מאוד חריג וחזק" מסוג מוסיקה שנשמע ברחוב הנחושת במעלה אדומים. השוטרים התקשרו בדרכם אל מקום האירוע אל המודיעה וקיבלו ממנה הכוונה כללית לאזור ממנו נשמע הרעש (ר' עדות הנתבעת 1 בעמ' 11 לפרוטוקול). בהגיעם לתחילת רחוב הנחושת, ועל אף היותו מרוחק מרחק של עשרות מטרים ממקום מגוריו של התובע שברח' הנחושת 16, הבחינו השוטרים ברעש חזק של מוסיקה במקום ובהמשך התחקו אחר מקור הרעש באמצעות סריקת המשך הרחוב עד להגיעם לפתח ביתו של התובע. בהגיעם למקום, ניתן היה לשמוע היטב כי מקור הרעש נובע מחצר ביתו של התובע. בתוך כך, כפי שניתן להתרשם בבירור מצפייה בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים, מאזור ביתו של התובע נשמעה מוסיקה רועשת בעוצמה גבוהה מאוד, עד כדי כך שכל ניסיונות השוטרים לקרוא לתובע או למי מהנמצאים במקום באמצעות דפיקות על דלת שער הבית וצלצול בפעמון הבית - לא צלחו. רק לאחר שהנתבע 2, השוטר פאדי נאג'ר, טיפס על חומת בית התובע והאיר באמצעות פנס לעבר הנמצאים במקום וביקש כי ינמיכו את המוסיקה וכי בעל הבית יצא אליהם - הופסקה המוסיקה והתובע פתח את השער ופגש בשוטרים.
6. השתלשלות העניינים שאירעה החל משלב זה מתועדת אף היא היטב בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים ממנה עולה כי התובע, אשר לפי דבריו בעדותו היה שרוי מעט בגילופין (ר' בעמ' 9 ש.27 לפרוטוקול) התעמת עם השוטרים והתווכח איתם בקולניות בניסיון להוכיח להם כי הוא צודק בטענתו לפיה העובדה שמדובר בערב יום ירושלים מאפשרת לו להשמיע רעש במקום ללא הגבלה, וכי הם, השוטרים, טועים בטענתם כי על אף שמדובר בערב יום ירושלים, חל עליו איסור להשמיע רעש חזק ובלתי סביר. יצוין כי ה"דין ודברים" שהתנהל בשלב זה בין התובע לבין השוטרים נמשך קרוב ל-15 דק' תמימות במהלכן סרב התובע בעיקשות לקבל את דרישות השוטרים להפסיק את מטרד הרעש ועמד על זכותו, כביכול, להמשיך להשמיע מוסיקה במקום, ועל כך שהשוטרים אינם רשאים להיכנס לביתו וממילא לתפוס את ציוד השמע, כמו גם לעכבו לתחנת המשטרה.
7. בהקשר זה יצוין כי בין הצדדים נפלה מחלוקת בשאלה האם השוטרים דרשו מן התובע להנמיך את המוסיקה חלף הפסקת המוסיקה כליל אם לאו. כך, בעוד שהתובע טוען כי אפשרות זו לא הוצעה לו, ומשהוצעה הוא נענה לה באופן מידי (בעמ' 10 ש.10-16 לפרוטוקול) הרי שהנתבעת טוענת כי התנהגותו המתריסה והתוקפנית של התובע לא אפשרה הסתפקות בדרישה להפחתת עוצמת המוסיקה, חלף הפסקתה כליל. מכל מקום, מצפייה בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים עולה, כי עמידתו האיתנה והעיקשת של התובע על זכותו הנטענת להמשיך ולהשמיע מוסיקה ללא הגבלת עוצמה, מספקת הסבר מניח את הדעת להחלטת השוטרים שלא להסתפק בדרישה להפחתת עוצמת הרעש, אלא להפסקתו כליל וזאת על אף שבתחילת ה"דין ודברים" בין התובע לנתבעת 1 נאמר על ידי הנתבעת 1 כי היא מבקשת מהתובע להנמיך את המוסיקה והתובע השיב לה כי הוא מוכן לעשות כן (ראה דקה 5:05 לסרטון מצלמת הגוף של הנתבע 2). ברם, חילופי דברים מהירים אלה בין התובע לנתבעת 1 נבלעו ונעלמו במהרה עת "הוויכוח" בין הצדדים התגבר והתלהם כשהתובע, כאמור, עמד על זכותו הנטענת להשמעת מוסיקה ללא הגבלה שהיא (וראה עדות הנתבעת 1 בעניין זה בעמ' 12 ש.12; בעמ' 16 ש. 26-36 ובעמ' 17 ש.6-11 לפרוטוקול). בהקשר זה אוסיף, כי את הטרוניה שהעלה התובע בפני הנתבעת לפיה ניתן היה להימנע מכל האירוע העגום שהתרחש בביתו לו רק היו מבקשים ממנו להנמיך את המוסיקה ניתן להפנות כלפי התובע עצמו – אשר חלף הבעת נכונות ברורה וחד משמעית להנמכת המוסיקה ולסיים בכך את האירוע – עמד והתווכח עם השוטרים משך דקות ארוכות בניסיון להוכיח את טעותם, כביכול, בפרשנות החוק ותוך עמידה על כך כי זכותו להשמיע מוסיקה ללא הגבלה בערב יום ירושלים.
8. בתוך כך אוסיף, כי מהראיות שהוצגו בפניי, ובראשן שמע סרטוני מצלמות הגוף של השוטרים והעדויות של השוטרים עצמם בזמן אמת (כפי שתועדו בדוחות הפעולה) ובחקירתם בבית המשפט, עולה כי רעש המוסיקה שנשמע מביתו של התובע היה בהחלט רעש חריג ובלתי סביר באופן אשר עשוי היה להפריע (והפריע בפועל) לשכניו של התובע, כך שאני סבור שלשוטרים היתה סמכות חוקית לפעול להפסקת הרעש על אף שמדובר היה כאמור בערב יום ירושלים, בהתאם לסמכותם על פי ס' 2 לחוק למניעת מפגעים. בהקשר זה אזכיר כי על אף שהתובע חלק על כך שנשמע רעש חזק ובלתי סביר מביתו (ראה למשל בעמ' 9 ש.7-12 ובש. 20-23 לפרוטוקול) הרי שלא הובאה מצדו כל ראיה אובייקטיבית, לרבות באמצעות מדידה של מד דציבלים, אשר היה ביכולתה לסתור את התרשמות השוטרים במקום (ראה לעניין זה: ת"ק (פ"ת) 6674-09-16 דניאל מלמד נגד משטרת ישראל תחנת ראש העין (12.2.17)). בהקשר זה אבהיר, כי נוכח העובדה שהשוטרים אשר הגיעו למקום התרשמו באופן ישיר מעוצמת הרעש החריגה שנשמעה מביתו של התובע, אין כלל משמעות לשאלה אם במוקד המשטרה התקבלה תלונה אחת או יותר אודות הרעש הנובע מביתו של התובע, וממילא אין יסוד לטענת התובע, אשר נשמעה לראשונה בסיכומיו, לפיה יש להניח כי מדובר היה בתלונת שווא של שכנים אשר הפריעה להם העובדה כי חבריו של התובע תפסו להם מקומות חנייה ברחוב.
9. באשר לטענות התובע בדבר כשלים שנפלו, כביכול, במעשי השוטרים בכך שהם הפרו את הוראות נוהל הטיפול במטרדי רעש של המשטרה (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה), אבהיר כי לא מצאתי ממש בטענה זו. מעבר לעובדה כי את התנהלות השוטרים יש לבחון, בראש ובראשונה, בהתאם להוראות הדין, היינו החוק ופסיקת בתי המשפט ולא מצאתי, כאמור, כי נפל פגם במעשיהם על פי אלו, הרי שבחינת התנהלות השוטרים אל מול הוראות הנוהל האמור מעלה כי לא הוכח על ידי התובע שהשוטרים לא פעלו בניגוד להוראותיו. כך, הובהר בעדויות השוטרים כי ביום ירושלים, הם אינם מטפלים בתלונות אודות "הפרעות מנוחה" (לפי ס' ה' בעמ' 5 לנוהל) אלא אך בתלונות אודות "רעש חזק" (לפי ס' ו' בעמ' 6-7 לנוהל, וראה עדות הנתבעת 1 בעמ' 15 .ש 27-30 לפרוטוקול). בהתאם לנוהל הטיפול ברעש חזק, נדרשים השוטרים להתרשם בעצמם מקיומו של רעש חזק (ס' ו.1. לנוהל); לפנות למקים הרעש ולדרוש ממנו להפסיק את ההפרעה על ידי הפסקת הרעש או הנמכתו (ס' ו.2. לנוהל) ובמקרים בהם מסרב מקים הרעש להישמע להוראות השוטר, רשאים השוטרים לעכב את מקים הרעש לחקירה בתחנה ולתפוס כמוצג את מקור הרעש (ס' ו.4. לנוהל). נוהל הטיפול במפגע "רעש חזק" אינו מחייב קיומן של "נסיבות קיצוניות ומתלוננים רבים" לצורך הפסקת הרעש – כפי שנדרש על פי הנוהל ביחס לעבירות של "הפרעת מנוחה", כך שגם אם תמצא לומר שבנסיבות עניינו לא הוכח קיומן של "נסיבות קיצוניות ומתלוננים רבים" (וכך סברה הנתבעת 1 שארע – בעמ' 16 ש.1-7), הרי שלא נפל כל דופי בהתנהלות השוטרים באירוע בו טיפלו, לרבות בכך שעיכבו את התובע לחקירה במשטרה ותפסו חלק מאמצעי השמע שאפשר את השמעת המוסיקה ברעש חזק.
10. בשולי דברים אלה אוסיף כי בחינת התנהלות השוטרים באירוע, כפי שניתן להתרשם, כאמור, מצפייה במצלמות הגוף של השוטרים, אינה תומכת בטענות התובע לפיהן השוטרים נהגו כלפיו בבוטות ובחוסר כבוד באופן אשר פגע בשמו הטוב, בתדמיתו ואף גרמו לו עוגמת נפש מרובה. על אף שמדובר ללא ספק באירוע "לא נעים" אשר החל במסיבה שמחה והסתיים במפח נפש של ממש, איני סבור כי נכון להפנות אצבע מאשימה כלפי השוטרים באירוע, אשר נענו לקריאה בדבר מפגע רעש חריג וניכר שהתנהלו באופן מקצועי וענייני, תוך קיום הוראות הדין והנוהל המשטרתי כאמור, כאשר הם נאלצו לקיים עם התובע "דין ודברים" ממושך, על פני כ-15 דק' תמימות, בניסיון לשכנע אותו להפסיק את מטרד הרעש שייצר – אשר הוביל, כאמור, לתלונה מצד שכניו. אי-הנעימות שנוצרה באירוע זה יכולה הייתה להימנע לו היה התובע נשמע להוראות השוטרים, מתחייב להנמיך את המוסיקה הרועשת ללא כחל ושרק ונמנע מלנסות להוכיח את השוטרים בסברתו, המוטעית כאמור, כי ביום ירושלים לא חלה עליו מגבלה של השמעת רעש. על כך זאת יש להוסיף את מעשי התובע אשר הובילו לחקירתו בחשד לביצוע עבירה של איומים כלפי הנתבעת 1. מדוח הפעולה שערכה הנתבעת 1 ומעדותה בבית המשפט, עולה כי התובע התבטא כלפיה בביטויים העולים כדי ביצוע, לכאורה, של עבירת איומים, תוך שהדגיש כי ביכולתו להביא להפסקת העסקתה של הנתבעת 1 במשטרת ישראל (ר' למשל בעמ' 11 ש.22-25 לפרוטוקול ובעמ' 12 ש. 7-10 לפרוטוקול). מכאן, שגם הוספת פרטים אלה לדוח הפעולה שנערך על ידי הנתבעת 1 והחשדת התובע בחקירתו בביצוע, בין היתר, של עבירת איומים (ר' ת/1) נעשו כדין.
11. סיכומם של דברים – התובע לא הוכיח תביעתו ובכך לא הוכיח כי הנתבעת פעלה בניגוד לדין או לנוהל בטיפולה באירוע שהתרחש ביום 21.5.20 ומכאן שאין מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים להם טען בתביעתו.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור - אני דוחה את תביעת התובע.
2. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לעובדה כי התובע הגיש תביעתו נגד השוטרים שפעלו באירוע באופן אישי (בגין התנגדותו להכרה בהודעת החסינות כבר חויב על ידי בית המשפט בתשלום הוצאות, הגם שבסכום סמלי של 600 ש"ח) אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 5,000 ש"ח בגין הוצאותיה בהליך, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, א' שבט תשפ"ג, 23 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

חתימה