ביהמ"ש לענייני משפחה ת"א, שופטת סגלית אופק: פס"ד סק דין זה נוגע להיקף עיזבון אימם המנוחה של הצדדים והמחלוקת הניטשת ביניהם בשאלה אם כספים שהיו מצויים בחשבון בנק בחו"ל שייכים לעיזבונה (תמ"ש 937-01-20)

בית משפט לענייני משפחה בתל אביב - יפו
תמ"ש 937-01-20 ב' נ' ז'

בפני	כב' השופטת סגלית אופק
התובעת:		ג.ב ע"י ב"כ עוה"ד שלמה בר עוז
נגד
הנתבע:		א.ז ע"י ב"כ עוה"ד בעז קראוס
פסק דין

עניינו של פסק דין זה נוגע להיקף עיזבון אימם המנוחה של הצדדים והמחלוקת הניטשת ביניהם בשאלה אם כספים שהיו מצויים בחשבון בנק בחו"ל שייכים לעיזבונה, אם לאו.

תמצית העובדות

1. התובעת והנתבע הינם אחים, ילדיהם של המנוחים, ר.ז ז"ל (להלן – האם או המנוחה) ומ.ז ז"ל (להלן – האב או המנוח).

2. האב עסק במלאכת הצורפות, היה בעלים של חנות לממכר תכשיטים (להלן – החנות או העסק), אותה פתח בשנת 1959 יחד עם אביו, י.ז ז"ל, סבם של הצדדים (להלן – הסב).

3. האם עבדה כשכירה משך שנים מועטות, אך בעיקר עסקה במלאכת הבית ולא מילאה בחנות תפקיד כלשהו.

4. ביום 3.7.1992 ערכו המנוחים צוואות הדדיות על פיהן לאחר פטירת המצווה יעבור כל רכושו לבן הזוג שנותר בחיים, למעט העסק אותו יקבל הנתבע, ובמקרה שבן הזוג לא יהיה בחיים בעת פטירת המצווה, נקבעה הוראה באשר לחלוקת העיזבון בין הילדים, בחלקים שווים ביניהם (להלן – הצוואה) (ת/1/ג; ת/2/ג).

5. האב, יליד שנת 1938, הלך לעולמו ביום 5.4.2006 (ת/1/א); צו קיום צוואת המנוח ניתן על ידי כב' הרשם לענייני ירושה ביום 1.8.2006 (ת/1/ב).

6. האם, ילידת 1933, הלכה לעולמה ביום 13.7.2018 (ת/2/א); צו קיום צוואת המנוחה ניתן על ידי כב' הרשם לענייני ירושה ביום 8.11.2018 (ת/2/ב).

7. זמן קצר עובר לפטירתה, התמנה הנתבע כאפוטרופוס על גופה של אמו על פי צו מינוי מיום 29.4.2018 (א"פ 54168-04-18).

8. המנוחה הותירה אחריה עיזבון הכולל נכסי מקרקעין כדלהלן:

• בית מגורים, שימש את המנוחה למגוריה, המצוי ברחוב XXX בעיר רמת גן, ידוע גם כגוש XXX חלקה XX (להלן – הבית ברחוב ש') (ת/3/א);

• שתי דירות המצויות ברחוב XXX ברמת גן, וידועות גם כגוש XXX חלקה XX תת חלקהX ותת חלקה X (להלן – הדירות ברחוב ה') (ת/3/ב,; ת/3/ג);

• 1/8 מהזכויות בדירה המצויה ברחוב XXX ברמת גן (ת/3/ד).

1. בנוסף, הותירה אחריה המנוחה כספים בחשבונות בנק, בארץ ובחו"ל, כדלהלן:

• חשבון מספר XXX, סניף XX (רמת גן) בבנק דיסקונט (להלן – החשבון בדיסקונט); מדובר בחשבון אליו צירפה המנוחה את הנתבע לאחר פטירת המנוח;

• חשבון מספר XXX בבנק HSBC בניו ג'רזי, ארה"ב (להלן – החשבון בג'רזי); מדובר בחשבון אליו צירפה המנוחה את אחייניתה (בת אחיה), הגב' א.ג, תושבת ניו ג'רזי;

• חשבון מספר XXX בבנק UBS בלונדון, אנגליה (להלן – החשבון בלונדון); מדובר בחשבון אליו צירפה המנוחה את הנתבע, לאחר פטירת המנוח.

9. ביום 29.5.2018, בסמוך לפני פטירתה, נמכרו מלוא זכויותיה של המנוחה בדירה נוספת המצויה ברחוב XXX באור יהודה, ידועה גם כגוש XXX חלקה XX תת חלקה X (ת/5). חלקה של המנוחה בתמורת המכר בסך של 525,000 ₪ הופקד בחשבון בדיסקונט.

10. לאחר פטירת המנוחה, הצדדים חילקו ביניהם את הכספים שנותרו בחשבונות בג'רזי ובדיסקונט.

ההליכים המשפטיים

הבקשה למינוי מנהל עיזבון (ת"ע 37702-03-19)

11. ביום 17.3.2019 הגישה התובעת בקשה למינוי מנהל עיזבון, וטענה, כי הנתבע מסתיר ממנה מידע בנוגע לעיזבון המנוחה בכלל, והחשבונות בג'רזי ובלונדון בפרט (להלן – הבקשה למינוי מנהל עיזבון).

12. בתשובה מיום 29.3.2019 התנגד הנתבע לבקשה בטענה, כי אין בסיס משפטי ועובדתי למינוי מנהל עיזבון. בזיקה לחשבונות הבנק נטען, כי הצדדים כבר חילקו ביניהם את הכספים בחשבונות בדיסקונט ובג'רזי ואילו החשבון בלונדון הוא חשבון מסוג "ג'וינט" והכספים שהיו בו אינם שייכים לעיזבון, אלא שייכים לשותף שנותר בחיים.

13. בפסק הדין מיום 20.4.2019 נדחתה בקשת התובעת למינוי מנהל עיזבון תוך שנקבע, כי המחלוקת לעניין החשבון בלונדון מתייחסת לסוגיית היקף העיזבון וכי בירור טענות מסוג זה אין מקומן במסגרת בקשה למינוי מנהל עיזבון, וככל שהתובעת סבורה כי הוצאו, שלא כדין, כספים מהמנוחה, עליה לנקוט בהליך מתאים.

התביעה לפירוק שיתוף (תמ"ש 50347-10-21)

14. ביום 20.10.2021 הגיש הנתבע תביעה לפרק את השיתוף בדירות ברחוב ה' וכן למנות את ב"כ הצדדים לכונסי נכסים של הבית ברחוב ש' לצורך המכירה וחלוקת התמורה בין הצדדים, בחלקים שווים ביניהם (תמ"ש 50347-10-21) (להלן – התובענה לפירוק שיתוף).

15. התובעת הגישה כתב הגנה ביום 14.12.2021 והביעה את הסכמתה לפירוק השיתוף וחלוקת הדירות כך שכל אחד מהצדדים יטול לבעלותו אחת מהדירות ברחוב ה', ואילו בהתייחס לזכויות בבית ברחוב ש', הודיעה כי אין לה התנגדות למכירתו באמצעות ב"כ הצדדים, ובלבד שהתמורה תופקד בידיהם הנאמנות עד להכרעה בתובענה בתמ"ש 937-01-20.

16. ביום 5.7.2022 הצדדים הסכימו שיתמנו באי כוחם ככונסי נכסים למכירת הבית ברחוב ש'. הסכמת הצדדים קיבלה בו ביום תוקף של החלטה.

התובענה דנן (תמ"ש 937-01-20)

17. ביום 1.1.2020 הגישה התובעת את התובענה דנן, שמהותה "מתן מסמכים ומידע, כספית והצהרתית"; במסגרתה עתרה, בין היתר, להצהיר כי כלל הכספים בחשבון בלונדון שייכים לעיזבונה של המנוחה והיא זכאית למחציתם; וכן לחייב את הנתבע לשלם לידיה סך של 175,080 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה (להלן – התובענה).

18. כתב הגנה הוגש ביום 26.2.2020.

19. ביום 3.3.2020 הגישה התובעת בקשה במסגרתה עתרה ליתן סעדים שונים, ובהם צו המופנה לנתבע לגלות בתצהיר ולהמציא לעיונה את המסמכים הנוגעים לחשבונות בלונדון ובג'רזי; צו המופנה לרשות המסים בישראל להמציא לידיה את המסמכים בתיק מספר XXX בגדרו התנהל הליך 'גילוי מרצון' של החשבון בלונדון (להלן – תיק הגילוי מרצון) וכן ליתן צו המופנה לעו"ד שהבזי להמציא לעיונה את מסמכי הליך הגילוי מרצון שהמנוחה ייפתה את כוחו לפעול בשמה מול רשות המסים (בקשה מס' 5).

בתשובה מיום 13.3.2020 התנגד הנתבע להמצאת מסמכים הנוגעים לחשבון בלונדון בטענה שהמדובר בחשבון הרשום על שמו בלבד ובבעלותו, וכן התנגד הוא ליתן צו המופנה לרשות המסים ביחס לתיק הגילוי מרצון.

בתגובה מיום 16.3.2020 עמדה התובעת על קבלת מלוא המידע והמסמכים.

נקבע כי הבקשה ביחס לסעדים שנותרו במחלוקת יידונו במועד שהיה קבוע לדיון (ר' החלטה מיום 13.4.2020).

20. ביום 17.5.2020 התקיים דיון קדם משפט, במהלכו הביע הנתבע הסכמה ליתן צו לרשות המסים בישראל למסור לידי הצדדים את כלל מסמכי תיק המנוחה הגילוי מרצון וכן הוסכם כי ימונה מומחה לדין הזר לאחר קבלת מסמכים אלה (עמ' 4, ש' 13-12); כמו כן, הנתבע חויב, בהסכמתו, להעביר לידי התובעת סך של 110,000 ₪, המהווה מחצית הכספים שהוצאו על ידו מהחשבון בדיסקונט זמן קצר לפני פטירת המנוחה, ונקבע כי לעניין החיוב בריבית והפרשי הצמדה אדרש במסגרת פסק הדין (עמ' 4, ש' 30-29).

21. ביום 2.6.2020, לאחר שהוגשה עמדת ב"כ היועמ"ש פמת"א, ניתן צו המופנה לרשות המסים ליתן את המידע בתיק הגילוי מרצון.

22. ביום 29.1.2021 מיניתי את עו"ד פז יצחקי-וינברגר, מומחה לדין הזר, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – המומחה) שיגיש חוות דעת בשאלה האם לפי הדין האנגלי הזכויות בחשבון לונדון שייכות לעיזבון המנוחה או שמא מוקנות לנתבע.

23. ביום 10.3.2021 הוגשה חוות הדעת של המומחה (להלן – חוות הדעת).

24. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית ותיק מוצגים (התובעת ביום 20.10.2021 והנתבע ביום 23.12.2021).

25. לצורך בירור המחלוקות בתיק, התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 24.2.2022 ו-31.5.2022, במהלכן נשמעו עדי התביעה: מר א.ב, בעלה של התובעת (ח.נ. עמ' 28-24 לפרו'); והתובעת (ח.נ. עמ' 33-28 לפרו'); ועדי ההגנה: עו"ד שהבזי אברהם, מי שטיפל בהליך הגילוי מרצון של החשבון בלונדון (ח.ר. עמ' 12-7 לפרו'; ח.נ. עמ' 22-12 לפרו'); והנתבע (ח.נ. עמ' 45-33 לפר'; ח.ח. 46-45 לפרו').

26. ניתן צו לסיכומים – סיכומי התובעת הוגשו ביום 13.7.2022 וסיכומי הנתבע (לאחר מתן ארכה בהסכמה) ביום 15.9.2022 – וכעת ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים

27. תמצית טענות התובעת:

1. באשר לחשבון בלונדון- החשבון שייך לעיזבון המנוחה ועל כן התובעת זכאית למחציתו; המנוחה הייתה הבעלים הבלעדי של החשבון ואילו צירופו של הנתבע נועד לצרכי נוחות בלבד ויידוע הנתבע על קיום חשבון זה; הדין החל על החשבון בלונדון הוא הדין הישראלי ולא הדין האנגלי.

2. באשר לחשבון בג'רזי- החשבון היה רשום ע"ש המנוחה יחד עם קרובת משפחה, הגב' א.גי, אשר יחסיה קרובים למדי עם הנתבע וניכר שהיה שיתוף פעולה ביניהם, והיא הוציאה כספים מהחשבון על פי הוראותיו של הנתבע בסמוך לאחר מותה של האם, במטרה לנשל את התובעת מחלקה בעיזבון.

3. באשר לחשבון בדיסקונט- הנתבע הוציא מן החשבון סכומי כסף המגיעים לסך של 337,661 ₪, ימים בודדים טרם פטירת המנוחה ועד כחודש לאחר מותה, והוא סירב ליתן פרטים על הסיבה לנטילת הכספים לידיו.

2. תמצית טענות הנתבע:

1. באשר לחשבון בלונדון- מדובר בחשבון מסוג "ג'וינט", אשר על פי תנאיו ועל פי הדין האנגלי, בפטירת אחד השותפים בו, הופך החשבון במלואו לחשבון של השותף הנותר בחיים בלבד; משכך, כאשר האם הלכה לעולמה, נותר החשבון בבעלותו המלאה והיחידה של הנתבע והוא אינו שייך לעיזבון המנוחה.

מקורם של הכספים שנצברו בחשבון הינו מעבודתו של הסב בחנות התכשיטים, אלה הועברו – מהסב לאב, מהאב לאם, מהאם לבנה – וזאת בדרך של קניין ולא בדרך של הורשה.

הדין הישראלי הנוגע לענייני ירושה, כלל אינו רלוונטי, שכן הוא חל רק על מה שנמצא בעיזבון המנוחה, ואילו החשבון באנגליה אינו שייך לעיזבון המנוחה.

2. באשר לחשבון בג'רזי- הצדדים חילקו ביניהם את היתרה בחשבון, לא נותר שם דבר; והנתבע לא קיבל כספים נוספים מחשבון זה מעבר לכך; למעשה, התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה כספים שנמשכו על ידי צד שלישי מהחשבון; הנתבע לא היה בעלים של החשבון, לא היה מיופה כח ולא היה יכול לבצע כל פעולה בחשבון זה.

3. באשר לחשבון בדיסקונט- הנתבע סיפק הסבר לכספים שהוצאו מחשבון זה כדלקמן: המנוחה נתנה לבתו מתנה סך של 56,000 ₪, למעלה משנה לפני פטירתה; המנוחה שילמה סך של 37,661 ₪ למס הכנסה; המנוחה נתנה לנתבע סך של 220,000 ₪ כאיזון לכספים שניתנו לתובעת במהלך השנים, אך הנתבע הביע נכונות להעביר לתובעת מחצית מסכום זה ואף העבירם בפועל; סך של 9,700 ₪ נמשך לצורך תשלום מס שבח בגין מכירת הדירה ברח' XXX באור יהודה; יתרת המשיכות שימשו לתשלום דמי תווך, שכ"ט עו"ד עבור הטיפול בדירה ברח' XXX והוצאות הפטירה.

דיון והכרעה

28. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשני עניינים עיקריים:

האחד- הכספים שהוחזקו בחשבון בלונדון; לעניין זה יש להכריע בשאלה האם המדובר בכספיים השייכים לנתבע בלבד או בכספים השייכים לעיזבון, וצריכים להתחלק בחלקים שווים בין הצדדים?

והשני- כספים שהוצאו לכאורה שלא כדין מהעיזבון, עובר ובסמוך לאחר פטירת האם, ובכלל זה כספים שהוציא הנתבע מהחשבון בדיסקונט וכספים שנמשכו על ידי צד שלישי מהחשבון בג'רזי.

החשבון בלונדון

העובדות שאינן במחלוקת

29. בטרם אדון בטיבם ומהותם של הכספים שהיו בחשבון בלונדון, אביא את עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים לעניין זה:

1. בשנת 1981, או במועד סמוך לכך, פתח הסב את החשבון בלונדון ובחשבון זה נהג להפקיד כספים מרווחי החנות שנצברו במהלך השנים.

2. לימים (המועד אינו ידוע לבית המשפט), צירף הסב את האב כשותף בחשבון זה.

3. בשנת 1990, לאחר פטירת הסב, נגרע שמו של הסב מהחשבון והאב נותר רשום כבעלים יחידי בחשבון זה.

4. בשנת 2006, זמן קצר לפני פטירת האב, צורפה האם כשותפה בחשבון זה.

5. לאחר פטירת האב, נגרע שמו מהחשבון, כך שהאם נותרה רשומה כבעלים יחידי בחשבון זה.

6. ביום 6.4.2008 צירפה האם את הנתבע לחשבון והוא הפך להיות חשבון משותף (joined account) ע"ש המנוחה והנתבע.

7. לנוכח דרישת הבנק בלונדון להסדרת תשלומי המס על הכספים, המנוחה יחד עם הנתבע שכרו את שירותיו של עו"ד שהבזי לצורך טיפול בהגשת בקשה להכלל במסגרת הוראת נוהל גילוי מרצון (נ/2-1), והם ייפו את כוחו לפעול עבורם מול רשות המסים בישראל (ת/15).

8. ביום 17.9.2017, בתום הליך הגלוי מרצון, נחתם "הסכם בעניין שומת מס הכנסה" בין המנוחה לבין רשות המסים, לפיו חויבה המנוחה בתשלום מס בשיעור של 25% (ת/14).

9. המסים בסך של 910.229 ₪ (ת/20) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 607,430 ₪ (ת/11) שולמו מתוך הכספים בחשבון בלונדון שהועברו לחשבון בדיסקונט (נ/4; ת/21).

10. דווח לבנק בלונדון על השלמת הדיווח לרשות המסים בישראל (נ/5).

11. בחודש אוקטובר 2018 העביר הנתבע את הכספים בחשבון בלונדון לחשבון בנק אחר בחו"ל (פרטיו אינם ידועים), כשלטענתו זה נעשה בעקבות הודעת הבנק בלונדון על כך ששיעור הכספים בחשבון נמוך מסכום המינימום לניהול חשבון אצלם (נ/7).

3. הנתבע סירב בתחילה ליתן פרטים אודות החשבון החדש בו מוחזקים הכספים שהועברו על ידו מהחשבון בלונדון; אולם בחקירתו הנגדית מסר, כי לא משך מכספים אלה, המסתכמים בסביבות 1.5 מיליון דולר, אלא העבירם לחשבון אחר בבנק UBS בעיר ציריך, שוויץ (עמ' 35, ש' 31-14).

גדר המחלוקת

4. כאמור לעיל, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם הכספים שהוחזקו בחשבון בלונדון שייכים לעיזבון המנוחה ויש לחלקם בין הצדדים, בחלקים שווים ביניהם, בהתאם ולנוכח הוראות הצוואה – כטענת התובעת; או שייכים לנתבע באופן מלא ובלעדי, ומשכך אינם חלק מעיזבון המנוחה והוראות הצוואה אינן חלות עליהם – כטענת הנתבע.

5. לצורך הכרעה במחלוקת הנ"ל, יש לבחון מספר שאלות עיקריות: האחת- מה הדין החל על החשבון בלונדון, האם הדין הישראלי או שמא הדין האנגלי? השנייה- מה קובע הדין הרלוונטי ביחס לחשבונות בנק משותפים? ולבסוף, בחינת הנסיבות הספציפיות.

תחולת הדינים בעניין החשבון בלונדון

6. הוראת סעיף 137 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה או החוק) מסדירה את שאלת ברירת הדין בירושה בישראל וקובעת, כי "על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו..."; כלומר, זיקת המושב היא הזיקה המכרעת בבחירת הדין שיחול על הירושה.

7. במקרה דנן, המנוחה (כמו גם האב המנוח) עלתה ארצה מXXX בשנות ה-50', מאז הייתה כל חייה אזרחית ותושבת ישראל; פה התגוררה, פה נערכה צוואתה ופה היה מקום פטירתה; למעשה, היא מעולם אפילו לא ביקרה בלונדון; החשבון נפתח שם על ידי הסב המנוח, ובהמשך על ידי האב המנוח, רק מתוך רצון להסתיר כספים אלה מרשויות המס, כך שלונדון שימשה כ"עיר מקלט" הא ותו לא, מבלי שיש למנוחה או למי מבני המשפחה זיקה לאנגליה ובוודאי לא זיקה מהותית.

8. משכך, אין ספק, כי "מקום מושבה" של המנוחה היה בישראל; ועל כן יש להחיל על כלל עיזבונה, לרבות על חשבון הבנק בלונדון, את הדין הישראלי, בהתאם לסעיף 137 לחוק הירושה.

9. עם זאת, קיימים חריגים לתחולתו של דין מקום המושב ואלה הם "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום המצאם בלבד, יחול על ירושתם אותו דין" (סעיף 138 לחוק הירושה) והכוונה היא לנכסים (בין מקרקעין ובין מיטלטלין) אשר שיטת המשפט במקום שבו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם, וזאת מתוך שלילת אפשרות תחולתן של שיטות משפט אחרות; "במלים אחרות, מדובר בשיטת משפט אשר כלל ברירת הדין שלה לגבי ירושת אותם נכסים מפנה אל הדין הפנימי של אותה שיטת משפט, ואליו בלבד" [ע"א 598/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(3) 473, 482 (1990) (להלן – עניין כהנא)]; "רק אם חוק המצאם של נכסים שולל באופן מפורש (כך יש לקרוא את המלה "בלבד"), את תחולתו של חוק אחר, רק אם ה-LEX SITUS מורה, כי חוק זה חל באופן בלעדי ואין חוק אחר זולתו, כי אז עוברים הנכסים לפי חוק זה" [ת"ע (חי') 914/75 עזבון המנוח כץ נ' גרדינגר (31.12.1979)].

10. נמצא, אפוא, כי על ירושה יחול דין אחד, והוא דין מקום המושב על פי סעיף 137 לחוק, בעוד שעל נכסים מסוימים, המהווים חלק מהירושה והעונים לדרישת סעיף 138 לחוק, יחול דין אחר, והוא דין מקום הימצאם. עם זאת, בפסיקה נקבע, כי עקרון המושב הוא הכלל היסודי והמרכזי בברירת הדין ומשכך יש ליתן פרשנות רחבה לכלל שבסעיף 137 לחוק ופרשנות מצמצמת לחריג שבסעיף 138 לחוק [עניין כהנא, עמ' 481].

11. מן האמור לעיל עולה, כי לפי מיונו של החשבון בלונדון שהותירה אחריה המנוחה תקבע ברירת הדין החל עליו; אם החשבון בלונדון עובר בירושה לפי דין מקום המצאו ועל פי דין זה בלבד, שאז יחול הדין האנגלי מכוח סעיף 138 לחוק, ואם לאו, שאז יחול דין המושב – הדין הישראלי – מכוח סעיף 137 לחוק.

12. השאלה אפוא שיש להשיב עליה היא, האם הדין האנגלי שולל תחולת כל דין אחר לגבי ירושת חשבון בנק מלבד הדין הפנימי; ולעניין זה על מי שמבקש למנוע תחולתו של דין מקום המושב מוטל הנטל להוכיח לגבי כל העובדות הרלוונטיות לטענתו שהמקרה הנדון הינו יוצא מן הכלל, קרי- שעל חשבון מסוג זה יחול רק הדין האנגלי ולא דין זר [ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, כרך שני, נבו (תשנ"ה-1995), עמ' 148 (להלן – שילה)].

13. התובעת טוענת, ובדין טוענת היא כך, כי על פי הדין האנגלי, בענייני מיטלטלין (וכזה הוא חשבון בנק), יחול דין מקום המושב, ה-DOMICILE של המנוחה, ובמובחן ממיטלטלין, בענייני מקרקעין יחול דין מקום הימצאם; וממילא הדין האנגלי אינו קובע כי יחול הוא לבדו ולא כל דין אחר.

בבע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נט(3) 297 (2004), עליו מתבססת התובעת בסכומיה, נקבע כי "בענייני ירושה, דחה המחוקק הישראלי את הגישה המקובלת במשפט האנגלי, לפיה בעוד שירושתם של נכסי מיטלטלין כפופה לדין מדינת ה-domicile של המוריש, כפופה ירושתם של נכסי מקרקעין לדין מקום המצאם" (שם, עמ' 303).

כאמור לעיל, אם מדינה דוחה את תחולת דיניה במקרה ספציפי, כמו במקרה דנן, אין מקום כלל להחלת סעיף 138 לחוק הירושה ואנו חוזרים לכלל האיתן והבסיסי שבחוק, לפיו דין המושב יחול, כאמור בסעיף 137 לחוק הירושה [שילה, עמ' 148].

הנתבע לא התמודד בסיכומיו עם שאלה זו, אלא טען כי אין כל משמעות להוראות סעיפים 137 ו-138 לחוק הירושה, שכן אין המדובר בהעברה בירושה, אלא העברה מכוח דיני הקניין; ולראיה, לשיטתו, הכספים הועברו מהסב לאב, לאחר מכן מהאב לאם, וכעת מהאם לנתבע. איני מקבלת עמדתו זו של הנתבע, וכפי שאבאר בהמשך הדברים, התרשמתי כי צירוף של שותף לחשבון במהלך השנים נועד כדי להגשים מטרה אחרת ולא נועד ליתן כספים במתנה או לשמש כהעברה מכוח דיני הקניין.

14. למעלה מהצורך, אוסיף ואומר, כי גם על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי "מירב הזיקות" מצביע על כך שישראל היא המדינה בעלת "הזיקה האמיצה ביותר" בשים לב, בין היתר לזהות הצדדים (תושבים ואזרחים ישראליים), מקור הכספים (רווחים מעסק שנוהל בישראל), מקום ביצוע ההתקשרות (ישראל), מקום תשלום המסים (בישראל).

15. הזיקה לדין הישראלי מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה, כי המנוחה נקטה בהליך של גילוי מרצון מול רשות המסים בישראל ביחס לכספים בחשבון בלונדון, כלומר הביעה את רצונה לניהול החשבון בכפוף להוראות הרשות המוסמכת בישראל, אשר מלמדת כי היא נטלה על עצמה את הדין בישראל גם לגבי חשבון זה.

16. לאור האמור לעיל, אני סבורה שבענייננו יש להחיל את הדין על פי מקום מושבה של המנוחה, קרי- הדין הישראלי.

17. עם זאת, מקובלת עליי טענת התובעת, כי אין נפקא בענייננו מהו הדין החל, בין אם זה הדין האנגלי ובין אם זה הדין הישראלי, שכן על פי שני הדינים הנ"ל בהתייחס לנסיבות המקרה המסקנה תהא כי המדובר בחשבון השייך לעיזבון, זאת כפי שיפורט בהמשך הדברים להלן. משכך, ועל אף שקבעתי כי הדין הישראלי חל בענייננו, על מנת לעשות מלאכתי שלמה, אביא להלן גם את הדין האנגלי.

הדין האנגלי

18. מאחר והוכחת דין זר היא עניין שבעובדה, מונה כאמור מומחה מטעם בית המשפט שהגיש חוות דעת מפורטת לעניין הנדרש.

בדרך כלל בעניינים מקצועיים המגמה השיפוטית הברורה היא לאמץ את האמור בחוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ורק במקרים חריגים לסטות מהממצאים שנקבעו כאשר התנאי הוא שנפלה טעות בולטת בחוות הדעת [ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 951-950 (2002); עמ"ש (חי') 18465-11-20 א.ש. 'נ ג.ש (8.3.2021)].

בענייננו, הצדדים לא חלקו על חוות הדעת, לא העבירו למומחה שאלות הבהרה או עתרו לזמנו לחקירה, ועל כן נראה שאין מחלוקת ביניהם בנוגע לאמור בחוות הדעת.

19. המומחה קבע בחוות הדעת כדלקמן:

"ח. החזקה המשפטית היא (כזו שניתנת לסתירה בנסיבות מיוחדות, כפי שמפורט בפסיקה האנגלית) שמסמכי הבנק הכוללים את ההוראות ואת ההצהרות של הצדדים כלפי הבנק לאחר שפקיד הבנק הסביר לצדדים את משמעות הדברים, הם המשקפים את מצב הדברים הנכון וכאמור ההנחה היא שדברים אלו משקפים גם את רצון הנפטר (שאינו מצוי מטבע הדברים במקום ויכול להעיד על כוונתו).

...

יב. ברור כי לבית המשפט האנגלי קיים שיקול דעת רחב להבין מה הייתה כוונת הנפטר, ועל בית המשפט לייחס לכל ראיה ועדות את משקלה המתאים, כל זאת כאמור כאשר מסמכי הבנק מייצרים מראש חזקה, חזקה שיש להרים למולה נטל לא פשוט על מנת להצליח ולסתור אותה

יג. הובאו מספר דוגמאות בפסיקה שאוזכרה לעיל ככאלו שאפשרו לסתירת החזקה, הגם שכאמור הנטל הרובץ על המבקש אינו פשוט, למשל: הוכחה מי שילם את המיסים על הרווחים שנצברו בחשבון ומי דיווח על ההכנסות לרשויות המס לאורך השנים, מה מקור הכספים שהופקדו בחשבון ומי מהשותפים הוא זה שהפקיד את הכסף, האם קיים מסמך חיצוני כלשהו (למשל צוואה או תצהיר) הסותר את ההוראות וההצהרות שניתנו לבנק ומתייחס לחשבון המסוים..., הוכחת כוונת הנפטר עם צירף את השותף לחשבון..., בחינה של תשלומים, מתנות ו/או איזונים אחרים שבוצעו באותה עת למול יורשים אחרים בעוד הנפטר היה בחיים... כמו-כם ראיות לבחינת מנהג הבעלים בחשבון לאורך השנים (מי היה מושך כספים ולאילו צרכים, בתקופה בה הנפטר היה עודנו בחיים), כאשר בסופו של דבר מול בית המשפט יעמוד מכלול ראיות שיכול לשמש אותו לקביעה למי שייכים הכספים.

יד. מן הכלל אל הפרט

בעניין תיק זה, הרי שהחזקה המשפטית... היא שהשותף שנותר בחשבון (דהיינו הנתבע מר א.ז) הוא הזכאי לכספים שבחשבון.

יחד עם זאת, הובא לידיעתי כי הועלו בידי התובעת שלל טענות שונות (שיהא על ביהמ"ש להכריע בהן) והובאו בידה ראיות שמטרתן להוכיח שלמנוחה לא הייתה כוונת שיתוף בחשבון ו/או בפירותיו.... כאמור אלו נושאים שלביהמ"ש האנגלי שיקול דעת רחב לגביהם, אך כאמור יצטרכו להיות משכנעים וחריגים כאמור לחזקה המתגבשת ממסמכי ניהול החשבון (וכך שהחשבון לא הוגדר כ-Trust אלא צוינו בו במפורש שני נהנים סופיים בלבד – המנוחה והנתבע)" (הדגשות במקור – ס.א).

20. הנה כי כן, על פי הדין האנגלי קיימת חזקה משפטית, לפיה בעת פטירת שותף לחשבון השותף האחר שנותר בחשבון זכאי לכספים, ואולם לבית המשפט יש שיקול דעת לסתור חזקה זו בנסיבות מסוימות, כשהנטל לסתירת החזקה מוטל על מי שטוען אחרת, קרי- על התובעת בענייננו.

הדין הישראלי

21. הלכה פסוקה היא כי פתיחת חשבון משותף יכולה לשמש ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שותפות, וכדברי כב' השופט אשר בע"א 679/76 סלי נ' עיזבון המנוח קרל שפר, פ"מ לב(2) 785 (1978) (להלן – עניין סלי):

"הלכה פסוקה היא שהסכם שנערך בין הבנק ולקוחותיו בשעת פתיחת חשבון משותף מטרתו להסדיר את יחסיהם ההדדיים, ואין בו כדי לקבוע את זכויותיהם של הלקוחות בינם לבין עצמם; אך עצם פתיחת החשבון המשותף יכולה לשמש ראיה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שותפות בכל הנוגע לחשבון זה..." (שם, עמ' 789).

22. אולם, חזקת הבעלות המשותפת ניתנת לסתירה [בע"מ 5710/09 פלונית נ' פלונית (10.8.2009); בע"מ 4910/12 מנהל עיזבון פ.ו. נ' פלוני, פסקה 7 (14.8.2012)], שכן במערכת היחסים בין הבנק לשותפים לחשבון, נחתם טופס פתיחת חשבון, בו סעיפים שונים, ואילו במערכת היחסים בין הצדדים, אין על פי רוב, טופס המאפשר לדעת את כוונת הצדדים ביחס לשותפות ביניהם, האם הייתה כוונתם בפתיחת החשבון שותפות מלאה, או מטעמי נוחות או מתנה או כל כוונה אחרת, והאם אותה כוונה השתנתה עם הזמן או נותרה בעינה.

יפים לענייננו דברי פרופ' ריקרדו בן אוליאל בספרו דיני בנקאות – חלק כללי, (כרך א', מהדורה שנייה, 2021) (להלן – בן אוליאל):

"ידוע כי תחת הכינוי האחיד "חשבון משותף" קיימים בין השותפים לחשבון סוגים שונים של הסכמים, אשר אופיים תלוי במטרות שעליהם להשיג. ראשית, במקרים רבים כוונתם של הצדדים היא להקים קרן משותפת לניהול עסקים או למטרות אחרות; שנית, ייתכן כי מטרתם של בעלי החשבון היא שאחד מהם, שהוא הבעלים הבלעדי של הכספים, יסמיך את האחר, לנהל את החשבון לטובתו ולנוחיותו של הראשון; שלישית, לעתים קורה שהצדדים רוצים להעניק מתנות זה לזה, בין בחיים ובין לאחר מיתה. נוסף על כך, רצונם של בעלי החשבון עשוי להיות לא רק מורכב יותר, אלא גם דינמי יותר וניתן לשינוי במהלך הזמן. למשל, חשבון שנפתח לטובתו ולנוחיותו של בעל הכספים בלבד, יכול לשמש בעתיד כאמצעי למתן מתנות, אם בעל הכספים יאפשר לשותפו לחשבון למשוך ולהשתמש בכספים המופקדים" (שם, עמ' 362).

23. בפסיקה נקבע, כי שותפות בחשבון יוצרת שתי מערכות יחסים נפרדות – האחת כוללת את היחסים הפנימיים בין בעלי החשבון לבין עצמם, והאחרת נוגעת ליחסים המשפטיים הקיימים בין כל אחד מבעלי החשבון מהצד האחד לבין הבנק מהצד האחר. היחסים מן הסוג השני מתבססים על הסכמים שבין השותפים לבין עצמם, ואלה מסדירים את חופש הפעולה של כל אחד מהשותפים בחשבון, ולעיתים כוללים סעיפים הנוגעים להרשאותיו של כל אחד מבעלי החשבון ואף למקרה של פטירת אחד השותפים. עם זאת, על אף שמדובר בהסכמים עליהם חותמים השותפים על מנת להסדיר את הרשאותיהם ואת יחסיהם זה כלפי זה בכל הנוגע לפעילות בחשבון, לטפסים אלה תוקף משפטי רק בעניין היחסים שבין השותפים לבין הבנק, ולא בעניין אלה שבינם לבין עצמם [בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני (30.12.2015) (להלן – עניין פלונית)].

24. עוד נקבע בפסיקה, כי אין לראות בהוראה בטופס של פתיחת חשבון בנק או בסעיף "אריכות ימים", כדי הענקת זכות ירושה לשותף אחד לגבי כספיו של השותף האחר ולא ניתן לראות בו כתחליף צוואה [עניין פלונית, ס' 6; עניין סלי, עמ' 789]. הוראה שכזו אינה בת תוקף, הן אם נפרש אותה כהסכם בדבר ירושתו של אדם – מאחר שסעיף 8(א) אינו מכיר בתוקפו של הסכם כזה – והן אם נתייחס לאותה הוראה כדרך למתן מתנה מחמת מיתה – מאחר שסעיף 8(ב) לחוק הירושה דורש כי מתנה כזו תתבצע באמצעות צוואה [בן אוליאל, עמ' 372; ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673 (1974)].

סעיף "אריכות הימים" הוא במישור החיצוני, דהיינו במערכת היחסים שבין הבנק ובין השותפים בחשבון ובמתן חופש פעולה למי מן השותפים לפעול בחשבון לאחר פטירת אחד מהם, אין בו כדי להשפיע על מישור היחסים הפנימי ולהגדיר או לקבוע זכויותיהם של השותפים בכספים המוחזקים בחשבון; ברי גם, כי אין בו כדי לקבוע זכויות הירושה לגבי הכספים הללו [תמ"ש (ק"ג) 30162-12-16 פלוני נ' אלמונית (23.6.2019)].

25. לצורך קביעת הזכויות הקנייניות ביתרת חשבון בנק משותף, התפתחה בהלכה הפסוקה הבחנה בין חשבון בנק שנפתח מלכתחילה במשותף בין שני שותפים או יותר, לבין חשבון בנק שנפתח על ידי פלוני, שמפקיד בו מכספיו, ומצרף את אלמוני רק בשלב מאוחר יותר [עניין פלונית, סעיף 7].

בהתייחס לחשבון שנפתח מלכתחילה במשותף נפסק, כי קיימת חזקה שהכספים בחשבון הם בבעלות משותפת אלא אם כן הוכח ההיפך [ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי, פ"ד לח(2) 45 (1984) (להלן – עניין ברעם)]; מכאן, שכאשר מדובר בחשבון שנפתח מראשיתו כחשבון משותף, אין צורך להוכיח את כוונת השיתוף בראיות חיצוניות, אלא הטוען לבעלות שונה בחשבון - עליו הראיה [ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661 (1992)]; זאת בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971, לפיו חלקו של כל אחד מהשותפים בנכס משותף הנו שווה, כאשר בגדר "נכס" נכללת גם "זכות" [עניין סלי, עמ' 791].

לעומת זאת, בחשבון שנפתח על ידי פלוני, אשר הפקיד בו מכספיו, ובשלב מאוחר יותר צירף אליו שותף, אין די בעצם קיומו של חשבון משותף כדי להוכיח כוונה להקנות מחצית הכספים במתנה לשותף שצורף, אלא יש להוכיח את יסודות המתנה על פי חוק המתנה, התשכ"ח-1968 וכן "דרושה הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעתו של פלוני להקנות לשותפו מחצית מן הכספים במתנה..., שכן מדובר בהקניית נכס שלא בתמורה, כאמור בחוק המתנה... בכגון דא, על גמירות הדעת להשתקף באופן ברור מחומר הראיות. כדי שיהיה ניתן לקבוע שאכן ביקש פלוני להעניק מתנה לשותפו, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון את חומר הראיות באופן מחמיר וקפדני, וחשיבות מכרעת לכך שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר ועל פי ראיות חד משמעיות" [בע"מ 6939/15 פלוני נ' פלונים (7.12.2015)].

26. עוד נפסק, כי כאשר צירוף הבעלים הנוסף נעשה לאחר פתיחת החשבון והכספים בחשבון הבנק הם כספי הבעלים המקורי בלבד, על הטוען כי צירוף הבעלים הנוספים נעשה לשם מתן מתנה לאלתר, מוטל נטל הוכחה כבד ומוגבר, ועליו להוכיח קיומם של שני תנאים: הראשון, הוכחה כוונה לתת: גמירות דעת של "הנותן" להעניק את אותה מתנה; והשני, הוכחת העיתוי למתן מתנה: מרגע הענקת המתנה, טרם המוות ולא לאחריו, שהרי מתנה שנועדה להקניה לאחר המוות בטלה בהתחשב במגבלת סעיף 8(ב) לחוק הירושה ולכן נעדרת תוקף משפטי [עניין פלונית, סעיפים 9-8].

27. לצורך כך יש להתבסס על ראיות שעשויות להצביע בבירור על כוונה ליתן מתנה;

"אולם, בית המשפט לא יקבע זאת כעובדה, אלא אם כן מצביע חומר הראיות בבירור על קיום כוונה כזאת. עדיף, שכוונה זו תוכח על ידי מסמכים בכתב, אך בהעדר מסמך ניתן לקבוע ממצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות." [עניין ברעם, עמ' 51];

"הקושי הוא רק לגבי כמות ההוכחה הדרושה, וכאן הייתי מציע לנהוג זהירות רבה. אין דבר קל מלפברק ראיות – בעל-פה ולנשל יורשים חוקים, אשר אולי יותר ראויים וזקוקים לדאגת המנוח מאותו אדם שכבש לבו בעת זקנתו. את העדות על המתנה הייתי מעדיף לראות במסמך הנושא את כתב-ידו של המנוח..." [עניין סלי, עמ' 795].

"הרציונל הוא, כאמור, שהמנוח אינו יכול להעיד, ועל הטוען בשמו כי רצה להעניק מתנה בחייו, לבסס זאת בראיות ברורות וחד משמעיות. יש לזכור כי הדורש קבלת המתנה אינו עושה זאת מכוח צוואה. לכן עליו להוכיח כי כוונת המנוח הייתה להעניק לו מתנה בעודו בחיים. אין להקל עליו על חשבון יורש פוטנציאלי מכוח הדין או הצוואה. כך למשל יש להיזהר מהסתפקות בעדותו של הדורש קבלת מתנה, אלא נכון לדרוש ראיות חיצוניות בעלות משקל." [עניין פלונית, סעיף 9].

מן הכלל אל הפרט

28. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות, במסמכים ובעדויות שהובאו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי הכספים שהיו בחשבון בלונדון שייכים לעיזבון המנוחה; ואלה טעמיי:

29. מקור הכספים בחשבון בלונדון הם הפקדות שביצע הסב מרווחי החנות –

מעיון בתרשומות שערך עו"ד שהבזי במסגרת הליך הגילוי מרצון, עולה, כי הנתבע מסר לו שהכספים בחשבון בלונדון מקורם בהפקדה בסך של 250,000 דולר שבוצעה בשנות ה-80' על ידי הסב, והכספים הנ"ל עברו במרוצת השנים במספר בנקים בחו"ל עד שהגיעו לחשבון בלונדון (נ/14; נ/15). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, טען הנתבע, כי המדובר בהפקדה "בסביבות 400-500 אלף דולר לפחות, אולי פחות, אני לא יודע" (עמ' 39, ש' 9). מעיון ממכתב מיום 27.6.1983 שהתקבל מהבנק (SWISS BANK) עולה כי הסכום המקורי שהופקד היה בסך של 509,801 דולר (ת/24).

יהא אשר יהא סכום ההפקדה, אין מחלוקת, כי מי שביצע את ההפקדה היה הסב המנוח.

עוד אין מחלוקת כי מקור הכספים היה רווחים מהחנות שלא דווחו לרשויות המס וכי ההכנסות מהחשבון נובעות מהריבית הגבוהה על הסכום המקורי שהופקד (עמ' 31, ש' 16-14).

בנוסף, אין מחלוקת כי האב יחד עם הסב עבדו בחנות התכשיטים מאז פתיחתה בשנת 1959 (ס' 5 לתצהיר הנתבע) כך שסביר להניח שהכספים הנ"ל, שכאמור מקורם ברווחים שנצברו מהחנות במהלך השנים, היו משותפים לשניהם.

מכאן, שלאף אחד אחר, זולת הסב והאב, לא הייתה תרומה לצמיחת הכספים בחשבון שהופקדו כאמור בשנת 1981: המנוחה כאמור מעולם לא עבדה בחנות; כך גם התובעת; ואילו הנתבע הצטרף לעבוד בחנות בשנת 1983 – כפי העולה מהתצהיר עליו חתם הנתבע ביום 18.9.2016 במסגרת הליך הגילוי מרצון (ת/17) – קרי, לאחר שכבר הופקדו הכספים בחשבון בלונדון, כך שאף הוא בוודאי לא תרם לצבירת הכספים שהופקדו בחשבון זה.

אעיר, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע, לפיה הצטרף לעבוד בחנות בשלהי שנת 1981 (ס' 5 לתצהיר), קרי- בשנה בו נפתח החשבון (עמ' 42, ש' 28-2), התברר בחקירתו כי הוא עבד כסוכן תכשיטים עצמאי בלבד (עמ' 43, ש' 13-11), ועל כן ספק רב אם בכלל הייתה לו תרומה כלשהי לצבירת הכספים שהופקדו; וממילא לא סביר שבפרק הזמן הקצר שחלף ממועד תחילת עבודתו בחנות ועד למועד הפקדת הכספים, תרם הנתבע תרומה ממשית לצבירתם.

הנה כי כן, הוכח כי לנתבע לא היה כל תרומה לצבירת הכספים בחשבון, דבר העשוי ללמד על שאלת הבעלות; לעניין זה נקבע, כי "נתון חשוב להכרעה הנדרשת הוא מקורם של הכספים המופקדים, שכן ההנחה היא, שהבעלות המשותפת באותם כספים נובעת מכך שכל השותפים תרמו לצמיחתם (הנחה זו אינה קיימת בין בני זוג, לגביהם השיתוף נוסד על מסד שונה)." [ה"פ (ת"א) 200687/08 ארנברג נ' שטינוורצל (22.6.2011)].

30. במהלך השנים עבר החשבון גלגולים שונים ו"שורשר" מבן משפחה לבן משפחה –

החשבון "שורשר" מהסב אל האב, ומהאב אל האם, בסמוך למועד פטירתו (עמ' 7, ש' 31-30).

לאחר פטירת הסב, בשנת 1990, החשבון היה בבעלות יחידה של האב וזאת עד לשנת 2006, בסמוך למועד פטירתו, שאז מצא לנכון המנוח לצרף דווקא את אשתו לחשבון, ולא את הנתבע, על אף שהנתבע עבד עימו בעסק ועל אף שלטענתו כספים אלה יועדו לו על ידי ההורים; ורק שנתיים לאחר פטירת האב, בשנת 2008, מצאה לנכון האם לצרף את הנתבע לחשבון.

מכאן, שתקופות ממושכות, בהן המנוח היה לבדו בעלים יחידי בחשבון (משנת 1990 ועד 2006) ולאחר מכן המנוחה (משנת 2006 ועד 2008), לא הייתה לנתבע זיקה כלשהי לחשבון זה וספק כלל אם ידע על קיומו.

31. "שרשור" החשבון במהלך השנים נועד לצרכי נוחות על מנת שהחשבון לא "ייעלם" –

במסגרת הליך גילוי מרצון בפני רשות המיסים, צירפה המנוחה תצהיר מיום 1.1.2017 (ת/13) (להלן – תצהיר המנוחה), במסגרתו הסבירה את הרציונל בשרשור החשבון על ידי צירוף בן משפחה; "בעלי ז"ל רצה שנהיה יחד בחשבון, שאם חלילה יקרה לו משהו, אני אדע על החשבון והכסף לא "ייעלם". מסיבה זו, צרף חמי ז"ל את בעלי ז"ל לחשבון" (ס' 9 לתצהיר המנוחה); ומאותו טעם בדיוק צירפה היא מאוחר יותר את הנתבע לחשבון: "לאחר פטירת בעלי, צרפתי את בני לחשבון מאותה סיבה" (ס' 10 לתצהיר המנוחה).

הואיל ובכוונותיה של המנוחה אנו דנים, יש חשיבות לצורת התבטאותה והביטוי הספציפי בו השתמשה ("ייעלם"), ממנו ניתן ללמוד שבצירופו של הנתבע לחשבון לא התכוונה המנוחה להעניק לו זכויות בכספים, אלא ליידע אותו בדבר קיומו, למקרה שחלילה תלך לעולמה ואף אחד לא ידע דבר קיומו של חשבון במדינה זרה והכספים המצויים בו.

כשעומת הנתבע בחקירתו הנגדית בשאלה כיצד טענתו באשר לכוונת המנוחה להעניק לו את כספי החשבון מתיישבת עם הצהרתה הנ"ל, השיב בצורה מתחמקת "נראה לי סמכנו על עו"ד שהבזי, הוא אמר לנו כך" (עמ' 42, ש' 36-34). ברם, עוה"ד שהבזי הדגיש בעדותו, כי אלה דברי המנוחה, וכי הוא הקפיד שהתצהיר יהיה בשפה ובמילים שלה: "א. שאלנו את ר' למה החשבון עובר מאחד לשני ואז גם דיברתי על זה קודם שיש דפוס פעולה או התנהגות שתמיד הם רוצים שיהיו שניים בחשבון כי אם יש אחד שיודע על החשבון והוא הולך לעולמו אז יש להם חשש שהכסף ייעלם, במובן הזה שלא ידעו עליו. הרבה אנשים שיש להם חשבונות בחו"ל הם מקפידים שיהיו שניים בחשבון כדי שאם קורה משהו לאחד אז האחר יודע עליו." (עמ' 11, ש' 30-26); "...ואני תמיד מנחה את עורכי הדין שעובדים אצלי לעשות תצהיר בשפה של המצהיר במילים שלו, מההבנה שלי מה שר' התכוונה בביטוי ייעלם זה שאם אין עוד אנשים בבנק אז לא יידעו עליו וזה מה שאמרתי גם קודם." (עמ' 12, ש' 6-4).

טענת הנתבע בדבר כוונה אחרת בצירופו לחשבון נסתרת כאמור לעיל לא רק מתצהיר המנוחה, אלא גם בעדותו שלו, לפיה המנוחה הצהירה אמת לאמיתה, ובלשונו: "...כל מה שסיפרה לרשות המיסים אמת" (עמ' 39, ש' 4) וכן בתצהיר הנתבע, שנחתם על ידו ביום 18.9.2016 במסגרת הליך הגילוי מרצון, שם לא טען כי הוא בעלים בחשבון או שיש לו זכויות בחשבון (ת/17).

32. הנתבע מעולם לא ביצע הפקדות או משיכות בחשבון –

מעיון ב"הסכם מתן שירותים ושכר טרחה" מיום 3.8.2016 (נ/1), עליו חתמו המנוחה והנתבע, עולה, כי מאז פטירת המנוח בשנת 2006, לא בוצעו פעולות – הפקדות או משיכות – כאשר יתרת הסכום בחשבון נכון ליום 31.12.2006 הייתה 1,215,288 דולר ואילו יתרת הזכות נכון ליום 31.12.2015 הייתה 1,977,231 דולר (ת/19).

המנוחה הצהירה במסגרת הליך גילוי מרצון, כי "אני מעולם לא הפקדתי או משכתי כספים מחשבון הבנק בחו"ל. אני מעולם לא עשיתי פעולות בחשבון הבנק בחו"ל" (ס' 8-7 לתצהיר המנוחה; ת/13).

הנתבע אישר אף הוא בחקירתו הנגדית, כי משנת 2005 ועד 2016 לא הופקדו כספים בחשבון בלונדון ולא נמשכו כספים (עמ' 39, ש' 19-16).

לעניין זה גם העיד עו"ד שהבזי, כי "אני יכול להגיד שבעשר השנים האחרונות לא היו הפקדות ולמיטב הבנתי גם לא היו משיכות. הגילוי מרצון הוא לעשר שנים..." (עמ' 14, ש' 31-30). "זה כספים שלא הם הפקידו. לא האמא ולא הבן" (עמ' 14, ש' 9).

בפסיקה נקבע, כי במקרים בהם לא קיימים האלמנטים המאפיינים שותפות בחשבון – כגון הפקדות משותפות על ידי שני בעלי החשבון או משיכות משותפות – חל על הצד הטוען לקיומה של שותפות הנטל להוכיח את הקניית הבעלות בכספי החשבון [תמ"ש (נצ') 41584-12-12 א.ב נ' י.כ (31.10.2013)].

33. נציג הבנק לא זומן למתן עדות –

לטענת הנתבע, ביום 6.4.2008 התקיים מפגש עם נציג הבנק בישראל, מולו התנהלו ההורים בכל הקשור לחשבון בלונדון – נציג ישראלי דובר עברית שנפגש עמם מדי שלושה חודשים (ס' 7 ו-9 לתצהיר הנתבע; עמ' 40, ש' 21-17) – ובמעמד זה נחתמו המסמכים לצורך פתיחת חשבון משותף, כאשר "בשיחה עם נציג הבנק, דובר מפורשות כי סוג החשבון הוא כזה שלאחר פטירת אחד השותפים כל החשבון יהיה שייך לשותף הנותר בחיים" (ס' 8 לתצהיר הנתבע).

על אף חשיבות הדברים שנאמרו בפגישה הנ"ל, הנתבע לא טרח להזמין למתן עדות את נציג הבנק, אשר עדותו קריטית וחיונית לצורך הליך זה ויכלה לשפוך אור על המחלוקת בענייננו וכן להעיד על גמירות הדעת הנדרשת מצד המנוחה להקנות לנתבע את הכספים בחשבון; לנתבע אף אין הסבר מניח את הדעת בעניין אי הבאת עד העשוי לכאורה לתמוך בגרסתו, וכך טען לעניין זה: "השארתי את זה לשיקולו של העו"ד שלי" (עמ' 40, ש' 23-22).

כבר נפסק, כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, לפיה אילו הובאה אותה ראיה היא הייתה פועלת לחובתו; "...כלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980)]; "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)].

בענייננו, הימנעות הנתבע מלזמן את נציג הבנק פועלת לחובתו ומקימה את החזקה הראייתית הנ"ל, כי אילו היה מעיד נציג הבנק לפנינו הייתה נפרשת גרסה הסותרת את טענותיו של הנתבע ואולי אף הייתה דווקא מבססת את טענות התובעת בדבר כוונת המנוחה בחתימתה על טפסי החשבון.

34. הענקת הכספים הנטענת לא באה לידי ביטוי בהסכם בכתב –

לטענת הנתבע, הכספים בחשבון בלונדון יועדו בשבילו "אמי המנוחה אמרה לי מפורשות כי הכספים מיועדים לי, בדיוק כמו שהחנות יועדה לי" (ס' 7 לתצהיר הנתבע); "זה כל הסיכום שהיה לי עם אמי כל השנים. שהכספים בחשבון בלונדון יועדו לי כמו החנות" (עמ' 42, ש' 14-11), אולם הוא מאשר כי סיכום זה לא בא לידי ביטוי בכתב והוא אף אינו מופיע בצוואה (שם, ש' 23-15).

מהעדויות והראיות שהובאו עולה, כי המנוחה הקפידה ליתן ביטוי בכתב להענקות שנתנה לילדיה. כך, למשל, כשהמנוחה נתנה מכספה מתנה לתובעת סך של 120,000 ₪, חתמה התובעת על הסכם בכתב וחתימתה אומתה בפני עורך דין (נ/8), לאחר "שאחיה של אמי המנוחה אמר לה שאם היא נותנת כספים כדאי לעשות זאת באופן מסודר והיא פנתה לעו"ד... על מנת שיערוך הסכם בהתאם" (ס' 15 לתצהיר הנתבע); או, למשל, כשהמנוחה העניקה לנתבע, ללא תמורה, דירה ברחוב ה', טרחה היא להסדיר את ההעברה וחתמה על כל המסמכים הדרושים לצורך כך.

35. הענקת הכספים הנטענת לא באה לידי ביטוי בצוואת ההורים –

בצוואה ההדדית קבעו ההורים דין אחד לרכוש מכל מין וסוג שהוא, ללא יוצא מן הכלל, לפיו עם מותם הוא יחולק בין יורשיהם, בלי שמצאו לנכון להחריג את החשבון בלונדון; "זה היה בינינו בצוואה זה לא רשום... הם לא התייחסו ללונדון בצוואה" (עמ' 42, ש' 17, 23).

לעומת זאת, ההורים מצאו לנכון לכתוב בצוואה, ב'רחל בתך הקטנה', כי הם מעבירים בירושה את החנות לנתבע בלבד; מכאן, ניתן ללמוד כי כשביקשו ההורים לתת זכויות עודפות לנתבע לעומת התובעת, הקפידו להורות על כך בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. משלא עשו כן ביחס לחשבון בלונדון, ניתן ללמוד שלא התכוונו להחריגו בשום דרך.

36. הסדר גילוי מרצון מול רשות המסים נחתם על ידי המנוחה בלבד, היא זו ששילמה את מלוא הכספים בגין כך והמשיכה עד פטירתה לדווח ולשלם לבדה בגין רווחי החשבון –

המנוחה נשאה בתשלום המס שהוטל עליה במסגרת הליך הגילוי מרצון (סך של 910,229 ₪) וכן את שכר טרחת עורך הדין (סך של 607,430 ₪), מתוך חשבונה בדיסקונט, לשם העבירה כספים מהחשבון בלונדון (ת/7).

ערה אני לטענת הנתבע, כי ההסדר מול רשות המסים נחתם מול המנוחה בלבד, מן הטעם כי לא היה לו תיק שומה במס הכנסה – גרסה הנתמכת בעדותו של עו"ד שהבזי (עמ' 9, ש' 10-9) – אולם, אין להתעלם מן העובדה שהלכה ולמעשה הנתבע לא היה צד להליך גילוי מרצון בשום צורה ואופן, כפי העולה מהמסמכים שצורפו לתיק (ת/26).

כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלאחר שהסתיים הליך הגילוי מרצון המשיכה המנוחה לדווח לבדה לרשויות המס בגין כספים אלה ואף שילמה לבדה במהלך השנים ועד לפטירתה מהחשבון בדיסקונט את המסים בגין החשבון בלונדון (עמ' 37, ש' 32-27).

37. ההורים נהגו בשוויוניות אל מול ילדיהם –

לטענת התובעת, אשר לא נסתרה, נהגו ההורים באופן שוויוני בילדיהם; עוד בחייהם נהגו לעזור לצדדים בכספים באופן שווה, ותמיד חילקו ביניהם מתנות באופן שווה; כך, למשל, הצדדים קיבלו לידיהם משך השנים את דמי השכירות של שתי הדירות שהיו בבעלות ההורים (ס' 11 לתצהיר התובעת).

השוויוניות הנ"ל מתבטאת גם בצוואה ההדדית, בה הורו ההורים על חלוקה שוויונית בין ילדיהם, למעט החנות המהווה מקור פרנסה לנתבע משך שנים רבות.

טענת הנתבע, כי הכספים בסך של 220,000 ₪ שנטל מהחשבון בדיסקונט נעשתה על פי בקשת האם, אשר חפצה ליצור איזון בין הכספים שקיבל כל אחד מילדיה – בעוד התובעת קיבלה סיוע חודשי בסך של 3,000 ₪ מדי חודש החל משנת 2010 ועד 2018, הוא לא קיבל מדמי השכירות דבר (ס' 21 לתצהיר הנתבע; עמ' 40, ש' 35-30) – מחזקת את טענת התובעת בדבר קיומו של יחס שוויוני בין ההורים לילדיהם.

יתרה מכך, עצם העלאת הטענה הנ"ל מערערת את גרסתו של הנתבע כי האם ביקשה להעניק לו באופן בלעדי את הכספים בלונדון (המסתכמים כאמור בסך של למעלה מ-1.5 מיליון דולר), שהרי במצב דברים זה היה נוצר חוסר איזון ואף פער תהומי בין הכספים שקיבל כל אחד מהצדדים, באופן הסותר את עקרון האיזון והשוויוניות הנ"ל.

יש להניח כי ככל שכוונת האם הייתה להעניק לנתבע את מלוא הכספים בחשבון בלונדון, המסתכמים בסכומי עתק, לא הייתה מבקשת מהנתבע שייטול לידיו כספים מהחשבון בדיסקונט על מנת ליצור כביכול איזון בין כספים שקיבלה לידיה התובעת, אשר שיעורם נופל משמעותית מאלה שלכאורה קיבל לידיו הנתבע.

האמור לעיל מלמד, כי המנוחה לא התייחסה לכספים בחשבון בלונדון ככספים השייכים לנתבע וכי בצירופו של הנתבע לחשבון בלונדון לא התכוונה להקנות לו זכויות בכספים, והבעלות בכספים נותרה בידיה בלבד.

38. הנתבע צורף גם לחשבון בדיסקונט במטרה לסייע לאם לצרכי נוחות בלבד –

לאחר פטירת האב, צורף הנתבע לחשבון בדיסקונט, שהיה בבעלות ההורים (עמ' 37, ש' 34), ועל אף היותו שותף בחשבון לא טען לזכויות עודפות בו מכוח היותו "שותף"; והכספים בחשבון בדיסקונט חולקו לאחר פטירת האם בחלקים שווים בין הצדדים (עמ' 39, ש' 36-28).

אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי ההבדל בין שני החשבונות הוא שהחשבון בדיסקונט הוא חשבון משותף ואילו החשבון בלונדון הוא חשבון מסוג "ג'וינט" (עמ' 39, ש' 36-33), שכן המדובר בהגדרות פורמאליות בלבד, המחייבות אך ורק במערכת היחסים הפנימית בין השותף שנותר בחיים לבין הבנק, ואין בה כדי להסדיר את מערכת היחסים בין השותפים לחשבון או כדי לקבוע מהותית את הבעלות בחשבון.

מקובלת עליי טענת התובעת, כי דין החשבון בלונדון צריך להיות כדין החשבון בדיסקונט, שכן אין כל שוני במהות הפעולה (צירוף הנתבע לחשבון קיים), במועד הפעולה (לאחר פטירת האב המנוח), בהתנהלות השוטפת (הנתבע לא מבצע הפקדות או משיכות) ובמטרת הפעולה (לסייע לאם לצרכי נוחות בלבד).

כשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית אם בדומה לחשבון בלונדון, צורף לחשבון בדיסקונט כדי לסייע לאם בערוב ימיה לאחר פטירת האב ולא כדי שהכספים בחשבון יוותרו שלו לאחר פטירתה, סכר את פיו, וידע הוא על שום מה בחר בשתיקה (עמ' 44, ש' 20-15).

39. האם צירפה בת משפחה אחרת לחשבון בג'רזי וחרף כך אין מחלוקת כי חשבון זה שייך לעיזבון –

החשבון בג'רזי נפתח על ידי האב ע"ש ההורים (ס' 22 לתצהיר הנתבע); לאחר פטירת האב, צירפה האם בת משפחה אחרת לחשבון בג'רזי, שמתגוררת שם (עמ' 44, ש' 30-21). על אף שהמדובר בחשבון משותף, לא היה ספק כי חשבון זה שייך לעיזבון, ואכן החשבון חולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

40. העובדה כי לאחר פטירת האב, בחרה המנוחה לצרף שותף לכל אחד מהחשבונות שהיו בבעלותה ובבעלות בעלה – הן לחשבון בדיסקונט (הנתבע צורף בשנת 2007), הן לחשבון בלונדון (הנתבע צורף בשנת 2008), והן לחשבון בג'רזי (קרובת המשפחה צורפה במועד כלשהו לאחר פטירת האב) – מחזקת את ההתרשמות אודות כוונת המנוחה מאחורי צירוף שותפים לחשבון, וזה על מנת שיסייעו בידה לנהל את החשבון, לצורכי נוחות ויעילות בלבד, מבלי שהיה בכוונתה להעניק למי מהשותפים את הכספים בחשבונות אלה.

41. לאור כל הנסיבות והטעמים המפורטים לעיל, ובוודאי לנוכח משקלם המצטבר, הגעתי לכלל מסקנה, כי המנוחה צירפה את הנתבע לחשבון בלונדון מטעמי נוחות ויעילות בלבד, שאם וכאשר יקרה לה משהו יהיה מודע לקיומו של חשבון זר בחו"ל, בלי שהתכוונה להעניק לו כספים אלה.

42. אני מקבלת, אפוא, את גרסת התובעת לפיה הכספים שהיו בחשבון בלונדון שייכים לעיזבון. לטעמי, התובעת עמדה הן בנטל לסתור את החזקה הקבועה בדין האנגלי והן בהוכחת קיומם של התנאים והמבחנים שנקבעו בפסיקה על פי הדין הישראלי.

התייחסות לטענות נוספות של הנתבע

43. על מנת לעשות את מלאכתי שלמה, אוסיף ואדרש לטענות נוספות של הנתבע, כפי שהובאו בסיכומיו.

44. לטענת הנתבע, על אף שהאב לא היה היורש היחיד של הסב, הועברו מלוא הכספים בחשבון בלונדון לאב בלבד, ולא ליורשיו האחרים של הסב; מכאן, מבקש ללמוד הנתבע, כי הכספים בלונדון עברו לפי תנאי הקניין בהתאם לתנאי החשבון ולא בדרך של הורשה והם אינם חלק מהעיזבון (ס' 13-10 לסיכומי הנתבע).

איני יכולה לקבל טענה זו.

ראשית, הטענה הנ"ל מבוססת אך ורק על הפניה לנסח טאבו של דירת הסב (ת/3/ד), ממנו ניתן ללמוד שזכויות הסב בדירה זו הועברו מכוח צו ירושה ע"ש אשתו של הסב וע"ש שני ילדיו: האב ובן נוסף, מר י.ז. אולם, לא הובאה כל ראיה נוספת על מנת לספק תמונה מלאה ומהימנה אודות עיזבון הסב; לא הוכח מה היה ההרכב המשפחתי המלא של הסב; האם הותיר אחריו צוואה; האם חשף בפני בני משפחתו את דבר קיומו של החשבון בלונדון; האם הורה להם בעל-פה או בכתב מה רצונו באשר לכספים אלה ומה ייעשה בהם לאחר פטירתו; האם הייתה הסכמה או הבנה פנים משפחתית באשר למהותם והבעלות בכספים אלה וכיוצ"ב.

שנית, ספק רב עם מי מבני משפחת הסב ידע על קיומו של החשבון בלונדון, לנוכח טענת הנתבע כי המדובר היה בחשבון סודי, "...אף אחד לא ידע מהחשבון הזה רק אני אבי, אמי וסבי" (עמ' 35, ש' 34) "אני מסביר לך שזה היה סודי הכל" (עמ' 36, ש' 4), "...זה דברים שאף אחד לא היה אמור לדעת" (שם, ש' 27).

שלישית, לא מן הנמנע כי אם מי מבני משפחת הסב היו יודעים על דבר קיומו של החשבון בלונדון הם היו טוענים לזכויות בהם; ככל שהיו טוענים 'בזמן אמת' לזכויות בכספים אלה, לא בהכרח דרכם הייתה נחסמת; שאלת זכויותיהם בכספים מכח ירושת הסב, ככל שהייתה מועלית, הייתה נבחנת על פי הנסיבות, כפי שנעשה במסגרת הליך זה.

רביעית, הכספים הועברו מהסב לאב, מהאב לאם, על בסיס מסמכי החשבון, המסדירים כאמור את מערכת היחסים בין בעלי החשבון לבין הבנק, ואין בכך כדי לשלול את החלת דיני ההורשה על כספים אלה, ככל שמי מבני המשפחה היו מבקשים להחילם.

חמישית, החשבון בלונדון אמנם נפתח על ידי הסב, אך אין מחלוקת כי הכספים שהופקדו בו היו רווחים מהחנות תכשיטים, אותה פתחו וניהלו יחד הן האב והן הסב, ועל כן ניתן להסיק כי היה מדובר בכספים משותפים שנצברו במהלך העבודה של הסב והאב בעסק המשותף ועל כן היו שייכים לשניהם.

לבסוף, נראה כי הטענה הנ"ל הועלתה לראשונה על ידי הנתבע במסגרת סיכומיו, ואוזכרה כשאלה במהלך חקירתה הנגדית של התובעת (עמ' 29, ש' 25-20; עמ' 30, ש' 15-14) ומשכך לא התבררה עד תום במסגרת ההליך שהתקיים בפניי; מכל מקום, התובעת השיבה שאינה יודעת דבר בנוגע למהות וטיב ההעברה שבין הסב לבין האב (שם) והתקבל הרושם כי תשובותיה היו כנות ונבעו בשל חוסר ידע אמיתי, וממילא אין בכך כדי להעיד דבר על העניין שבמחלוקת.

45. עוד טוען הנתבע בסיכומיו, כי יש לאמץ בענייננו את האמור בחוות הדעת, לפיה החזקה המשפטית על פי הדין האנגלי מתגבשת על פי מסמכי ניהול החשבון, כך "שמסמכי הבנק הכוללים את ההוראות ואת ההצהרות של הצדדים כלפי הבנק לאחר שפקיד הבנק הסביר לצדדים את משמעות הדברים, הם המשקפים את מצב הדברים הנכון ו... גם את רצון הנפטר" (ר' ס' 3ח לחוות הדעת) ועל כך שהחשבון לא הוגדר חשבון "trust" אלא צוינו בו במפורש שני נהנים סופיים בלבד, האם והנתבע (ס' 16-15 לסיכומי הנתבע).

איני מקבלת טענה זו.

ראשית, המדובר בחזקה משפטית הניתנת לסתירה על פי הדין האנגלי בנסיבות מיוחדות ונתונה לשיקול דעת נרחב של בית המשפט.

שנית, קבעתי כי הדין שצריך לחול בענייננו הוא הדין הישראלי ולא הדין האנגלי (ר' ס' 45 לעיל); עם זאת, השתכנעתי כאמור לעיל, כי התובעת עמדה אף בנטל לסתור את החזקה הקבועה בדין האנגלי באשר ליצירת שותפות קניינית בחשבון הבנק (ר' ס' 71 לעיל).

שלישית, על פי חוות הדעת, החזקה הקבועה בדין האנגלי תקום בנסיבות בהן מסמכי הבנק נחתמו "לאחר שפקיד הבנק הסביר לצדדים את משמעות הדברים" (ר' ס' 3ח לחוות הדעת), אולם לא הוכח כי תנאי זה התקיים בענייננו, שכן הנתבע לא טרח לזמן למתן עדות את נציג הבנק (ר' התייחסות בס' 62 לעיל) ומכאן שלא קמה החזקה המשפטית הנ"ל ולא הוכחה גמירות הדעת הנדרשת מצד המנוחה להקנות לנתבע את הכספים בחשבון.

לבסוף, לטפסים של פתיחת החשבון תוקף משפטי רק בעניין היחסים שבין השותפים לבין הבנק, ולא בעניין אלה שבינם לבין עצמם (ר' 53-52 לעיל).

46. טענה נוספת אותה מעלה הנתבע בסיכומיו, היא שבענייננו עסקינן בחשבון מסוג "joint account" – סוג חשבון שאינו קיים במערכת הבנקאית בישראל – ועל כן כל הדיון שהתקיים בעניין סלי וכל ההתייחסות בפסיקה שלאחריה הינה ביחס לחשבונות משותפים המתנהלים בישראל ואינם רלוונטיים לענייננו (ס' 17 לסיכומי הנתבע).

איני מקבלת טענה זו.

כאמור לעיל, קבעתי כי יש להחיל על החשבון בלונדון את הדין הישראלי; העובדה ששיטת השותפות בנכסים מסוג של JOINT OWNERSHIP האנגלי אינה קיימת עוד בדיני הקניין הישראלי לנוכח סעיף 150 לחוק הירושה בדבר אי החלת סימן 46 לדבר המלך [עניין סלי, עמ' 790], אך מחזקת את המסקנה שלא ניתן לראות בחשבון כזה כחשבון שמעניק בפטירת אחד השותפים לנותר בחיים את הבעלות המלאה הבלעדית בכספים בחשבון – לא על יסוד דיני הירושה ולא על יסוד דיני הקניין – "שותפות נכסים במשפט שלנו היא מהסוג של OWNERSHIP IN COMMON ובשותפות כזאת אין, כאמור לעיל, לאחד השותפים זכות ירושה לגבי חלקו של האחר, כלומר שהעקרון של "זכות היוותרות בחיים" אינו חל עליה" [עניין סלי, עמ' 791].

47. בנוסף, טוען הנתבע בסיכומיו, כי בפסיקה ניתן למצוא מקרים בהם דיני הקניין מחריגים נכסים מתחולת עיזבון, תוך שהוא מפנה לד"נ 39/80 ברדיגו נ' פדרליין, פ"ד לה(4) 197 (1981) (להלן – עניין ברדיגו) (ס' 20 לסיכומי הנתבע).

לא מצאתי כי פסק הדין הנ"ל יכול לסייע לנתבע.

פסק הדין בעניין ברדיגו לא עוסק בהחרגת נכסים מתחולת העיזבון, אלא בשאלה אם המדובר בהסכם בדבר ירושה עתידה, הבטל לפי סעיף 8 לחוק הירושה, או לאו.

שם, לאחד ממחזיקי החברה היו מניות שליטה וניהול, ונקבע על ידי תקנה חדשה של החברה שעם מותו לא תעבורנה זכויות המנייה לאף אחד; התוצאה המעשית של תקנה זו היא שהשליטה בחברה אינה עוברת ליורשיו של בעל המנייה אלא בעלי המניות האחרים הפכו להיות בעלי השליטה בחברה; בית המשפט העליון קבע (בדעת רוב), כי המדובר בהסדר קנייני תקף וחוקי, למרות שהמשמעות היא שהזכויות בחברה עוברות מבעל המניות שנפטר לזה שנותר בחיים, שלא על פי חוק הירושה [שילה, כרך א', עמ' 95].

תקנות החברה בעניין ברדיגו לא התייחסו להעברת הבעלות במניות החברה במקרה של פטירה, אלא קבעו כי אלה יפקעו עם מות המחזיק בהן ויעברו מן העולם. על אף שהמשמעות המעשית של הוראה זו היא שזכויותיהם של בעלי המניות הנותרים בחיים מתרבות בהתאם, אין הוראות התקנון קובעות דבר באשר למי יירש את המניות שהיו בבעלות המנוח או מורות על העברת הזכויות לזה שנותר בחיים. מניות מסוג זה הן למעשה נכס המתכלה בקרות אירוע מסוים, במקרה של פטירה, שאז נכס זה עובר ובטל מן העולם, ומשכך אין הוא יכול להיות נושא לבעלות אחרי מות המחזיק בו, לא של היורשים ולא של כל אדם אחר.

כב' השופט ברק טען, כי הוראה לפיה במותו של בעל מניה תחדל מנייתו מלהתקיים, מבלי שהוראותיו הנורמאטיביות קובעות דבר על העברת הזכות, אינה מהווה הסכם "בדבר ירושתו של אדם" ועל כן אינה מנוגדת לסעיף 8(א) לחוק הירושה, זאת להבדיל מהוראה לפיה עם מותו של בעל מניה עוברת זכותו לרעהו הנותר בחיים; "שונה הדבר, כאשר עניין לנו בהסכם, שאינו מעביר זכות, אלא שתוצאתו, הלכה למעשה, היא העברת הזכות. ניתוח אנאליטי מדויק מראה, כי במקרה אחרון זה אין לנו כל עניין בהעברת הזכות על תכונותיה, היקפה וחולשותיה, אלא עניין לנו בהתרבות זכותו העצמאית של האחר, אשר יונקת את כוחה מזכותו העצמאית שלו" [שם, עמ' 217]. כלומר, לשיטתו, יש לעשות הפרדה בין העברת זכות לבין התרחבות זכות עצמאית של אחר, כאשר בעניין ברדיגו המניה לא עוברת ועל כן לא מהווה עסקה בירושה.

בענייננו, התנאי הקבוע במסמכי תנאי חשבון מסוג Joint Accounts קובע, כי במקרה פטירה של אחד השותפים בחשבון יועברו זכויותיו לבעל החשבון המשותף הנותר בחיים: "…and pass on his or her rights to the Accounts to the remaining joint Account holder(s)" (עמ' 4 לחוות הדעת; תנאי 31 לתנאים הכלליים של חשבון מסוג זה).

משכך, ואף על פי האמור בעניין ברדיגו, הוראה בטפסי הבנק לפיה במות אחד תהא לנותר בחיים בעלות מלאה ובלעדית בחשבון אינה תקפה שכן היא נוגדת את סעיף 8(א) לחוק הירושה; אין המדובר על פקיעת הבעלות והזכויות בחשבון במקרה של פטירת שותף בחשבון, אלא על העברה של זכויותיו לנותר בחשבון.

בנוסף, בעניין ברדיגו דובר על "התרבות" זכותם העצמאית של יתר השותפים "אשר יונקת את כוחה מזכותו העצמאית שלו" [שם, עמ' 217]; לעומת זאת, בענייננו קיים ספק רב אם לנתבע קיימת בכלל "זכות עצמאית" בחשבון, שכן פרט לרישומו הפורמאלי כשותף בחשבון בלונדון, לא נמצאו רכיבים נוספים המבססים שותפות או מקנים לנתבע זכות קניינית בכספים בחשבון כנטען על ידו, אלא שמרבית האינדיקציות אשר הובאו כאמור לעיל מוכיחות כי ההיפך הוא הנכון.

48. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את שלל טענותיו של הנתבע לעניין החשבון בלונדון.

החשבון בדיסקונט

49. התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום סך של 175,080 ₪, מחצית מהכספים שלטענתה משך הנתבע מהחשבון בדיסקונט במשך השנים 2017 ו-2018 בסך כולל של 337,661 ₪ ומחצית מהיתרה הקיימת בסך של 25,000 ₪.

50. הנתבע אישר כי נטל מהחשבון בדיסקונט סך של 220,000 ₪ ביום 8.7.2018, חמישה ימים לפני פטירת המנוחה, אלא שלטענתו סכום זה הובטח לו על ידי המנוחה "בערך 8-7 חודשים לפני פטירתה" (עמ' 40, ש' 35), לצורך איזון דמי השכירות שקיבלה התובעת במרוצת השנים "ג' קיבלה 3,000 ₪ כל חודש מ 2010 עד 2018 עד שאמי נפטרה. ואני מהשכירויות לא קיבלתי אגורה שחוקה. דיברתי עם אמי לפני והיא אמרה לי לאור הכספים שנתתי לאחותך 3,000 ₪ סיכמנו בינינו שאני אמשוך 220,000 ₪ מהחשבון המשותף. ניסיון שלא צלח והחזרתי את החצי מה 220,000 ₪. הניסיון לשלום בית לא צלח." (שם, ש' 33-30); "אני אומר לך שמשכתי בגלל הסיבה הזו. אני אומר שבעקבות הסיכום שהיה ביני לבין אמי. כשאני משכתי את הסכום אני לא ידעתי שהיא אחרי 5-6 ימים תמות אחרי זה מאיפה אני הייתי ידעתי את זה." (עמ' 41, ש' 5-1).

51. בחקירתו הנגדית של הנתבע התברר, כי כלל לא היה צורך אמיתי לבצע איזון בין האחים, שכן לאחר פטירת האב, קיבל הנתבע מהמנוחה במתנה דירת מגורים ברחוב ה' בעיר רמת גן (ת/27). אף אם אקבל את טענתו כי שילם במשך זמן מסוים שכר דירה בגין מגוריו בדירה זו, אין בכך כדי לשנות מהעובדה כי בסופו של דבר קיבל את הדירה לבעלותו הבלעדית בלי לשלם בגין כך דבר (עמ' 43, ש' 26-24).

52. מכל מקום, כבר במסגרת כתב ההגנה, הביע הנתבע את הסכמתו, מבלי להודות בדבר, להעביר לתובעת מחצית מסכום זה; בהתאם לכך, חויב הנתבע להעביר לידי התובעת סך של 110,000 ₪, מחצית מהכספים הנ"ל (עמ' 5 לפרו' מיום 17.5.2020).

53. באשר לחיוב הנתבע בהפרשי הצמדה וריבית – עניין אשר הוסכם כי ייקבע במסגרת פסק דין זה (עמ' 4, ש' 30-29, פרו' מיום 17.5.2020) – אני סבורה כי בנסיבות העניין, בהתחשב בעיתוי משיכת הכספים והיותם חלק מעיזבונה של האם, שעה שאלה לא שולמו לתובעת בזמן אמת אלא רק בחלוף שנתיים מיום פטירת המנוחה, אזי על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים הנ"ל בערכם הריאלי, קרי בצירוף ריבית והצמדה. עקרון מניעת התעשרות שלא כדין מחייב, דרך כלל, כי לסכום הנומינלי תתווסף הצמדה וכן ריבית ריאלית, המייצגת את דמי השימוש בכסף [ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל (18.1.2005); ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 744 (1996)]. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע בתשלום ריבית והפרשי הצמדה מיום פטירת המנוחה ועד למועד תשלומם בפועל לידי התובעת.

54. באשר ליתר הכספים שנמשכו מהחשבון בדיסקונט, הנתבע צירף במסגרת כתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית אסמכתאות להצדקת הכספים שהוציא מהחשבון; וכפי העולה מסיכומי התובעת, אסמכתאות אלה הניחו את דעתה ומבחינתה מוצה הסעד הכספי בקשר עם החשבון בדיסקונט (ס' 41 לסיכומי התובעת).

החשבון בג'רזי

55. לטענת התובעת, ממסמכי הבנק עולה שנמשכו כספים מהחשבון בסמוך לאחר פטירת המנוחה, ולטענתה הגב' א.ג, השותפה לחשבון בג'רזי יחד עם המנוחה, הוציאה מהחשבון סכומים המסתכמים בסך של 37,712 דולר על פי הוראותיו של הנתבע; לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מהסך הנ"ל לידיה.

56. התובעת לא הוכיחה עתירתה זו וטענותיה לעניין החשבון בג'רזי נותרו טענות בעלמא בלבד, ללא כל ביסוס עובדתי; לא הוכח שיתוף הפעולה הנטען בין הגב' ג' לבין הנתבע; לא הוכח, כי הגב' ג' משכה כספים או הייתה מנועה מלמשוך כספים מחשבון זה; לא הוכח כל קשר של הנתבע למשיכת כספים אלה; לא הוכח כי הנתבע קיבל לידיו כספים מחשבון זה מעבר למה שחלקו הצדדים. התובעת, למעשה, עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה מחצית מהכספים שנמשכו לטענתה על ידי צד שלישי, הגב' ג', זאת מבלי שכלל טרחה לצרף אותה כבעלת דין לעניין עתירתה זו ואף מבלי שטרחה לזמנה למתן עדות.

57. לאור האמור לעיל, אני דוחה את עתירת התובעת לעניין חיוב הנתבע בכספים בכל הנוגע לחשבון בג'רזי.

הצדדים

58. בחינת השתלשלות העניינים בתיק, מעלה כי אכן, כטענת התובעת, התנהל הנתבע עובר להגשת התביעה ולאחריה בחוסר הגינות וחוסר תום לב משווע, אשר התבטא, בין היתר, באלה: משיכת כספים מהחשבון בדיסקונט (סך של 220,000 ₪) ביום 8.7.2018, ימים בודדים לפני פטירת המנוחה, כשהיא סובלת מירידה דמנטית ברורה והנתבע משמש כאפוטרופוס על גופה; מכירת הדירה ברח' העצמאות סמוך לפטירת המנוחה, ביום 29.5.2018, באמצעות יפוי כח נוטריוני, חרף כך שהנתבע היה מודע לכך שהמנוחה סובלת מירידה קוגניטיבית והוא משמש באותם ימים כאפוטרופוס על גופה; חוסר שקיפות וסירוב להציג אסמכתאות לביסוס גרסאותיו בכל הנוגע להיקף העיזבון; סירוב הנתבע להסביר את פשר הוצאות הכספים מהחשבון בדיסקונט (הסבר שסיפק רק במסגרת כתב ההגנה); הסתרה והכחשת קיומו של החשבון בלונדון מידיעת התובעת וסירוב למסור לידיה פרטים אודות חשבון זה על אף בקשות חוזרות ונשנות מטעמה; סירובו למסור פרטים אודות החשבון החדש אליו הועברו הכספים מהחשבון בלונדון.

59. גם עדות הנתבע במהלך חקירתו הנגדית הותירה עליי רושם בלתי מהימן; הוא התחמק מלהשיב על שאלות בעניינים מהותיים ולעיתים אף בחר לא להשיב כלל; כך, למשל, לא התמודד עם האמור בתצהיר המנוחה במסגרת הגילוי מרצון (עמ' 42, ש' 36-34); בחר למלא את פיו מים עת נשאל אם בדומה לצירופו לחשבון בדיסקונט צורף לחשבון בלונדון כדי לסייע למנוחה (עמ' 44, ש' 20-15); לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע לא טרח לזמן למתן עדות את נציג הבנק כדי שיאמת ויתמוך בגרסתו (עמ' 40, ש' 23-22); העלה הסבר מופרך להסתרת והכחשת קיומו של החשבון בלונדון בדבר היות החשבון "סודי" (עמ' 35, ש' 8, 34; עמ' 36, ש' 4, 11).

60. לעומת זאת, עדותה של התובעת הותירה רושם מהימן וגרסתה קיבלה חיזוק ותמיכה בעדות בעלה; בהגינותה, אישרה התובעת כי לא הייתה שותפה במהלך השנים בסוד החשבון בלונדון, והדבר התגלה לה לראשונה בשיחה עם האב כחודש טרם פטירתו; לא ידעה על הליך הגילוי מרצון ולמעשה התקבל הרושם שלא הייתה מעורבת בכל העניינים הכספיים.

61. באשר לגרסת התובעת ביחס למידע שנמסר לה מההורים המנוחים, אם ידעה על קיומו של החשבון בלונדון אם לאו בסמוך לפטירת אביה, אבהיר, כי ערה אני לכך שבחקירתה הנגדית של התובעת התגלתה לכאורה סתירה, עת טענה שדבר קיומו של החשבון בלונדון נודע לה לאחר שהייתה במספר פגישות אצל עו"ד יהלומי (מי שייצג את הנתבע בתחילת ההליך) (עמ' 31, ש' 1).

עם זאת, אין להתעלם מכך כי לאורך כל הדרך טענה התובעת כי ידוע לה שקיימים חשבונות בחו"ל, גם אם לא ידעה פרטים אודותיהם, ידעה על דבר קיומם, וטענה זו לא נסתרה בשום שלב של ההליך.

לא מן הנמנע כי התובעת התכוונה בעדותה, כי "בלונדון זה התגלה רק אחר כך" (עמ' 30, ש' 34) לכך שפרטי החשבון (להבדיל מעצם קיומו של חשבון בחו"ל) התגלו ונחשפו בפניה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי מספר פגישות אצל עו"ד יהלומי (עמ' 31, ש' 1), שכן על אף שידעה על עצם קיומו של החשבון קודם לכן, לא היה לה כאמור כל מידע עליו.

האמור לעיל מתיישב עם עדותו של בעלה של התובעת, אשר טען כי המנוח חשף בפניהם את קיומו של החשבון בלונדון בסמוך לפטירתו (עמ' 25, ש' 17-11), ועמד על כך שמתחילת ההליך המשפטי הוא והתובעת דרשו מהנתבע לקבל מידע אודות החשבון בלונדון, אלא שהנתבע הכחיש בתוקף קיומו של חשבון זה (עמ' 26, ש' 16-6).

סוף דבר

62. לעניין הכספים בחשבון בלונדון, השתכנעתי ממכלול הראיות כי המדובר בכספים השייכים לעיזבון המנוחה ומשכך יש לחלקם על פי הוראות הצוואה.

63. לעניין הכספים בחשבון בג'רזי, התובעת לא הוכיחה את התשתית העובדתית המבססת את עילת תביעתה לעניין זה ועל כן אני דוחה עתירתה זו.

64. לעניין הכספים בחשבון בדיסקונט, כאמור מוצה הסעד הכספי הנעתר במסגרת התובענה, למעט עניין חיוב הנתבע בהצמדה וריבית בגין הסך של 110,000 ₪, המהווה את חלקה של התובעת בכספים שנטל הנתבע מחשבון זה.

65. אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

1. הכספים שהיו מצויים בחשבון בלונדון שייכים לעיזבון המנוחה והתובעת זכאית למחצית שווי הכספים כפי ערכם ביום פטירת המנוחה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד יום התשלום בפועל.

2. הנתבע ימסור לידי התובעת, תוך 7 ימים, את דפי יתרות חשבון הבנק נכון למועד פטירת המנוחה, נכון למועד פתיחת החשבון בשוויץ, ונכון למועד מתן פסק דין זה.

3. הנתבע ישלם לידי התובעת ריבית והפרשי הצמדה כחוק בגין הסך של 110,000 ₪ שנטל מהחשבון בדיסקונט, החל ממועד פטירת המנוחה, ביום 13.7.2018, ועד למועד תשלומם בפועל לידי התובעת.

4. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ולאחר שהובאה בחשבון התנהלותו של הנתבע כאמור לעיל וההוצאות הכספיות שהוציאה התובעת לשם ניהול ההליך, לרבות השבת חלקה בשכרו של המומחה – אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובעת הוצאות משפט בסך של 55,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

30. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

31. המזכירות תסגור את התיק ותשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ג, 25 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.

28 מתוך 28