טוען...

ת"א 9587-07-18 חיון נ' סרור – השלמת שטר בניגוד לעסקת היסוד וללא אחיזה כשורה

רקע כללי ויריעת המחלוקת בקליפת אגוז

  1. האם צד שאוחז בשטר שלא כשורה, רשאי להשלימו ולהפקידו, בניגוד לתנאי עסקת היסוד? זוהי הסוגיה העיקרית שבה יעסוק פסק הדין דנן, לצד סוגיות נוספות, ובכלל זה: שימוש בחוזה לטובת צד שאיננו מוזכר כלל בחוזה.

  1. עניינה של התביעה שלפניי בטענת התובעת לחוב של הנתבעים כלפיה, בהתאם לשטר לבטחון (להלן: שטר הבטחון או השטר) שנחתם ע"י הנתבע 3, ד' (להלן: ד' או הנתבע 3), כאשר על גבו חתימתו של בנו של ד', י' (להלן: י' או הנתבע 4), ושנמסר על ידו בידיו של הנתבע 1, אחיינה של התובעת, א' (להלן: א' או הנתבע 1), ללא שמולאו בשטר פרטי הנפרע ומועד הפרעון. שטר הבטחון נמסר להבטחת התחייבויותיו של ד', בהתאם להסכם שותפות (להלן: הסכם השותפות או ההסכם) שנכרת ביום 13.3.18, בין החברה שבשליטת הנתבעים 3-4 (הנתבעת 5, שבמהלך ניהול ההליך, התביעה נגדה נמחקה; להלן: החברה), באמצעות מורשה החתימה שלה, ד', לבין א'. פרטי השטר מולאו ע"י התובעת, והשטר הוצג לגבייה בבנק אולם סורב בהעדר כיסוי מספיק.

  1. יודגש כי התובעת איננה צד להסכם והיא איננה מוזכרת כלל במסגרתו. עם זאת, במוקד המחלוקת בין הצדדים עולה טענת התובעת שאחיה (שגם הוא דודו של א', להלן: הדוד) העביר כספים לא' מטעמה של התובעת, ישירות או באמצעות אחותם של התובעת ואמו של א' (להלן: האם) בגין התחייבויותיו של א' במסגרת ההסכם, כאשר לא ברור האם מדובר בכספים של התובעת עצמה או בכספים של הדוד.

  1. מכל מקום, לטענת התובעת, הכספים שהועברו על ידה או ע"י הדוד שימשו את א', לשם מילוי חלקו בעסקה מושא הסכם השותפות (להלן: העסקה); ומכאן חובו של א' כלפיה, הן מכח העילה השטרית, בעטיו של השטר, שנחתם ע"י ד' ונמסר לא' ושנמסר ע"י א' עצמו לתובעת או לדוד מטעמה, והן מכח העילה החוזית.

  1. עוד יצויין כי בין א' והנתבעת 2, חב' ס"ב (חברת צ'יינג', חברה להמרת כספים, שגם התביעה נגדה נמחקה במהלך ניהולו של ההליך, להלן: ס"ב או הנתבעת 2; בשליטת רעייתו של א', להלן: ב') לבין האם נכרת ביום 25.3.18 הסכם הלוואה, שלפיו התחייב א' להחזיר לאם את כספי ההלוואה שנטל ממנה (להלן: הסכם ההלוואה). לטענתה של התובעת, כספי הלוואה אלו נמסרו על ידה לאם וממנה לא'.

  1. לטענת התובעת והדוד, המארג החוזי והשטרי, כמו גם אישורי העברות הכספים, מצביעים ומעידים כאלף עדים על העברות כספים של התובעת לאם וממנה לא', והכל לשם קידום העסקה.

  1. השאלות שבהן נפלגו הצדדים ושיעמדו במרכזו של פסק הדין יעסקו, בין היתר, במישור העובדתי, בגורם שהלווה את הכספים לא', אם בכלל: האם היתה זו התובעת או הדוד, שהתובעת מנהלת את כספיו, או שמא היתה זו האם? וכן: האם קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעים? עוד חולקים הצדדים בסוגיית החזקתו של השטר ע"י צד שאיננו צד להסכם בין הצדדים, ובסוגיית השלמת פרטי השטר בהתאם לאמור בהסכם.

  1. דרך הילוכי בפסק דין זה תהא בתחילה בסקירת ההסכמים שלעניין: הסכם השותפות והסכם ההלוואה, ובהכרעה בשאלות העובדתיות: וביניהן: מי מטעמה של התובעת קיבל את השטר, האם התובעת בעצמה או מי מטעמה? מי השלים את הפרטים בשטר? מתי מולאו הפרטים בשטר? והאם אלו מולאו בהתאם לאמור בהסכם?

בהמשך אדרש לשאלות המשפטיות, והן: האם התובעת כמחזיקה בשטר אוחזת בו כשורה, והאם היא השלימה את פרטי השטר כדין? וככל שאין לתובעת עילת תביעה מכח השטר, האם יש לה עילת תביעה חוזית או מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט?

לשם כך אבחן הן את האמור בהסכם השותפות והן את האמור בהסכם ההלוואה ואת גרסאותיהם של כלל המעורבים בפרשה.

  1. אקדים כבר כעת ואבהיר כי הגרסאות העולות מכתבי בי הדין של הצדדים הן מצומצמות באופן משמעותי ביחס לאלו שעולות במסגרת תצהירי עדות ראשית מטעמם, ולבד מכך שיש לראות בכך משום הרחבת חזית אסורה הרי שמצאתי כי בהרחבת חזית זו אין שום רלוונטיות להכרעה בסוגיות העיקריות מושאות יריעת המחלוקת שבין הצדדים, וממילא לא אדרש לחלקים נרחבים מעדויות אלו או שאתייחס עליהן בשולי הדברים בלבד ולמעלה מן הצורך. בשולי עניין זה אציין כי במסגרת הראיות מטעם התובעת קיבלתי את תצהירה של התובעת עצמה בהיקף טקסט של שני עמודים, לעומת זאת, התקבל תצהיר של אחיה של התובעת, הדוד, בהיקף טקסט של 16 עמודים, דבר האומר דרשני, ואכן אדרש לאבחנה זו בהמשך הילוכי.

טענות הצדדים

טענות התובעת

  1. התובעת היא עובדת בכירה ברשות מקומית גדולה וכן עובדת סוציאלית ראשית בתאגיד גדול. לתובעת שני אחים הכרוכים בתביעה שלפניי ומהווים דמויות דומיננטיות בנרטיב של התובעת ביחס לתביעה, הגם שאינם צדדים לתיק שלפניי: האחת: האם, אמו של א', והשני: הדוד.

  1. הדוד ניהל בעבר עסקים, אולם למרבה הצער הוא לקה במחלה פסיכיאטרית. לדברי התובעת, הכנסתו של הדוד היא זעומה והיא מסייעת לו בניהול ענייניו. כן טוענת התובעת כי היא מסייעת וסייעה בעבר כלכלית לכלל המשפחה, ובכלל זה לאחותה, האם, ולבנה של האם, א', שהיה לתובעת כבן. במהלך השנים נקלע א' לקשיים עסקיים, בין היתר, בעקבות ניהול חברת ס"ב, הנתבעת 2 (שנמחקה, כאמור, מכתב התביעה דנן) והיא עצמה נחלצה לסייע בידיו. יודגש כי (כפי שעולה מסע' 2 לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה ע"י א', ביום 14.10.18, ושאתייחס אליה בהמשך) חברת ס"ב היתה בשליטתה של רעייתו של הנתבע 1, ב', והיא חדלה מפעילותה כבר בחודש אוגוסט 2016.

  1. בחודש מרץ 2018 פנה א' בליווי הדוד, לתובעת, על מנת שזו תעמיד לרשותו של א' הלוואה בסך 200,000 ₪. זאת, לצורך השתלבותו של א' בעסקה, שמהותה: שותפות בעסק העוסק בייבוא ושיווק של ציוד ספורט בתחום אומניות הלחימה, אשר אמור היה להתנהל במסגרתה של החברה. התובעת הסכימה להעמיד הלוואה זו לרשותו של א', מאחר שס"ב, הפסיקה לפעול והוא נותר ללא תעסוקה, וכל זאת, בתנאי שהתנהלותו של א' תהיה תחת בקרה ושליטה של הדוד ושל האם. הסכמות אלה באו גם לידי ביטוי בהסכם השותפות שנערך בין א' לבין ד' כמפורט לקמן. יודגש כבר כעת כי שמה של התובעת איננו מוזכר לחלוטין במסגרת הסכם השותפות וכך גם שמו של אחיה נפקד מהסכם זה.

עיקרי הסכם השותפות ונסיבות הפרתו לטענת התובעת

  1. בהתאם למבוא להסכם (ב"הואיל" הראשון) הוקמה החברה ע"י ד' והיא בבעלותו הבלעדית. עוד נאמר במבוא כי א' מעוניין לרכוש מניות בחברה וכי החברה וד' מסכימים לכך.

בהתאם להסכם השותפות, א' ישקיע בהחברה סך של 200,000 ₪ כהלוואת בעלים, כנגד 50% מהמניות של החברה, כאשר מתוך סכום זה קיבל ד' סך של 100,000 ₪, ואילו סך נוסף של 100,000 ₪ ישמש להפעלה השוטפת של החברה. עם העברת התשלומים הנ"ל יראו בכך קיום סופי ומלא של א' את חלקו בהסכם (סע' 3-4 להסכם).

לצורך העברת המניות נחתם ע"י הצדדים ייפוי כח בלתי חוזר להעברת המניות (להלן: ייפוי הכח), שיוחזק בידיה הנאמנות של ב', אשר תהא רשאית לבצע את העברת המניות, בהתאם להוראתו של א', וללא כל צורך באישור נוסף של ד' או של החברה (סע' 5 להסכם).

מנגד התחייב ד' (בסע' 6 להסכם) לדאוג להלוואה בסך 600,000 ₪ בערבות מדינה לחברה עד ליום 13.5.18 (להלן: ההלוואה בערבות המדינה).

כן סוכם (בסע' 7 להסכם) כי במידה שד' לא יצליח לדאוג להעברת סכום ההלוואה בערבות המדינה עד למועד הנ"ל, הרי שלא' תהא זכות בלתי חוזרת לביטול ההסכם, תוך דרישה להחזר הלוואת הבעלים מהחברה וד' ביחד ולחוד, וזאת, תוך 3 ימים ממועד הדרישה. בקשר לכך סוכם כי לא תישמע כל טענה מד' ביחס לסעיף זה.

סע' 8 להסכם עוסק בשטר הבטחון ובשל חשיבותו אבקש לצטטו במלואו:

"לצורך הבטחת השבת סכום הלוואת הבעלים ימסור ד' לא' בעת חתימת הסכם זה שיק בטחון על סך של 200,000 ₪ (מבלי לציין את שם הנפרע והתאריך) כשהוא חתום על ידי שני ערבים, מר י', מ.ז. ... ומר... מ.ז. ... "בערבות אוואל". מר ד' נותן בזאת את הרשאתו המלאה להפקדת שיק הבטחון על ידי השלמת שם הנפרע והתאריך לפירעון על ידי א' בלבד, ללא צורך בהסכמתו, וזאת בכל מקרה בו לא השיב לידי א' את סכום הלוואת הבעלים במועד שהוסכם כאמור בסעיף 7 לעיל." (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י.פ.).

יצויין כי שני הערבים היו אמורים להיות שני בניו של ד': האחד – י', שאכן חתם על גבו של השטר; והשני – ר' (להלן: ר'), שחתימתו לא צורפה בסופו של יום לשטר.

עוד התחייב ד' לדאוג כי סחורה בשווי מוערך בסך של 1.75 מיליון ₪, השייכת לחברת פ"ל (להלן: פ"ל), בשליטה לכאורה של י', תימכר לחברה תמורת הסך של 150,000 ₪ בלבד. כמו כן התחייב ד' להעביר רשימה מסודרת של חובות פתוחים של לקוחות שונים לפ"ל בצירוף תעודות משלוח חתומות בסך של 70,000 ₪ כשהתמורה תופקד לחשבונה של החברה (סע' 9 להסכם השותפות).

כן התחייב ד' (בסע' 10 להסכם) כי 3 המחאות דחויות בסך כולל של 100,000 ₪ שהוחזקו בידיו כ"אוחז כשורה", יופקדו בידיה הנאמנות של ב', רעייתו של א', וזאת לשם הבטחת הפקדתם בחשבון החברה במועד פרעונם.

כן סוכמו זכויות הניהול של א' בחברה, תנאי שכרו ועוד. כן סוכם כי א' ור' יכהנו כמנכ"לים משותפים בחברה (סע' 11 להסכם). עוד סוכם כי לא' תהא זכות חתימה בחברה (סע' 18 להסכם).

עובר לכריתת הסכם השותפות עמד י' בהגבלה בחשבון הבנק, ונדרש לשלם 40,000 ₪. התובעת העבירה המחאה בסך של 26,000 ₪ והמחאה נוספת בסך של 2,000 ₪ וכן 12,000 ₪ מזומן, לשם כיסוי חובות אלו. בסה"כ מדובר בסכום בסך של 40,000 ₪.

בהמשך העבירה התובעת לאם סכום נוסף של 160,000 ₪.

במעמד חתימת ההסכם – העבירה האם סך נוסף של 49,000 ₪ בהתאם להוראת ד'.

כן נטען בסע' 11 לכתב התביעה כי - סכום נוסף של 11,000 ₪ הועבר לא', בהמחאה של האם, וזאת כנגד החזרת המחאה שאותה החזיר א'.

בהמשך שילמה התובעת מתוך הכספים שהעבירה לחשבונה של האם סכום נוסף של 52,764 ₪ להתארגנות והוצאות שוטפות של הנתבעת.

להבטחת כל התחייבויותיו מסר ד' שטר בטחון על סך 200,000 ₪ בערבות י'. לטענת התובעת, השטר הפתוח (כאשר סעיף 8 בהסכם השותפות התיר הרשאה למילוי הפרטים) נמסר לתובעת להבטחת התחייבויות הנתבעים 1-2, א' וס"ב כלפיה. ואכן, השטר הושלם והופקד ע"י התובעת ביום 4.4.18. ייאמר כבר כעת כי הנתבעים חלוקים על התובעת בעניין זה. בהמשך הילוכי אבחן את השאלה האם פעולות אלו נעשו כדין.

לטענת התובעת, לימים התברר, כי ד' וי' בנו, נהגו בא' ובב"כ בחוסר תום לב העולה לכדי תרמית. כך, מבדיקה של חברה חיצונית בלתי תלויה, עלה כי הסחורה שהועברה מחברת פ"ל היא בשווי של 350,000 ₪ בלבד ולא בשווי של 1.75 מיליון ₪ כפי שנטען על ידי ד' במסגרת הסכם השותפות. זאת ועוד, הסחורה הייתה משועבדת בשעבוד צף לבנק לאומי ולכן כלל לא ניתן היה למוכרה.

עוד התגלה, כי אדם נוסף בשם ו' (להלן: ו') הוא בעליה הרשום של חברת פ"ל, אינו אלא "קוף" של י', אשר על שמו ניטלו הלוואות ופוזרו המחאות ללא כיסוי בהיקף נכבד, ובין היתר הלוואה על סך 600,000 ₪ בערבות מדינה שלא נפרעה.

חרף דרישות חוזרות ונשנות לא', שיפקיד את ההמחאות הדחויות בסך של 100,000 ₪ בידיה של רעייתו, ב', בהתאם להסכם השותפות, התחמק א' מלעשות כן ולבסוף פרע אותן ולא הפקיד את תמורתן בחשבון החברה. כך גם לגבי תעודות המשלוח החתומות בסך של 70,000 ₪ שאת תמורתן לקחו לעצמם ד' וי'.

כלל הכספים שהתקבלו ממכירת הסחורות שסופקו ללקוחות שונים בתקופה שבין יום 13.3.18 (מועד חתימת הסכם השותפות) לבין יום 4.4.18 (מועד הפקדת שטר הבטחון על ידי התובעת), לא הופקדו בחשבון החברה.

לטענת התובעת, הדוד ניסה לתאם פגישות מספר פעמים בין א' לבין ד', על מנת שיחתמו על פרוטוקול שישקף את כל ההוצאות שהיו עד אז (חלקם במזומן) לשם מניעת מחלוקות בעתיד, אולם ללא הצלחה.

בשל שלל ההפרות היסודיות של א', ד', וי', המליץ הדוד לתובעת להפקיד את שטר הבטחון שנמסר בידיה לאלתר, ולא להמתין עד למועד שבו היה על ד' להמציא את ערבות המדינה בסך של 600,000 ₪, ביום 13.5.18 (להלן: המועד הקובע) בהתאם להסכם.

ביום 4.4.18 הפקידה התובעת את שיק הביטחון וזה חזר בשל הסיבה של העדר כיסוי מספיק: א.כ.מ.

עיקרי הסכם ההלוואה וטענות התובעת בדבר הפרתו

  1. עוד מפנה התובעת להסכם ההלוואה שנכרת ביום 25.3.18 בין אחותה של התובעת, האם, לבין הנתבעים 1 ו-2 (א' וס"ב, באמצעות ב', רעייתו של א', בעלת השליטה בחברת ס"ב).

בהתאם למבוא להסכם הלוותה האם לס"ב את הסך של 557,000 ₪, סכום שהוגדר בהסכם ההלוואה כ"הלוואה הראשונה" וכעת, במועד כריתת הסכם ההלוואה הסכימה האם להלוות לא' סכום נוסף בסך של 200,000 ₪ לצורך מימון של הלוואה נוספת. סך שני הסכומים עומד על סכום כולל של 757,000 ₪ (להלן: סכום ההלוואה).

במסגרת הסכם ההלוואה סוכם כי סכום ההלוואה אינו נושא ריבית והצמדה. כן סוכם כי פירעון ההלוואה ייעשה ע"י א' וע"י ס"ב באופן הבא:

ס"ב נותנת את הסכמתה להמחאת זכויות לאם מכספים המגיעים לס"ב מכל מקור, כאשר לצורך קיום התחייבות זו תעביר ס"ב לאם המחאת זכויות, אשר תופקד בידיו הנאמנות של עו"ד ט' (להלן: עו"ד ט').

כן סוכם כי מכל סכום שיגיע לא' בגין חלקו בהתקשרות בהסכם השותפות יומחו זכויותיה של האם באופן שיועברו אליה 25% מכל רווח לרבעון, כאשר היתרה תועבר לא'.

מאידך גיסא סוכם כי מכל רווח שיושג בחברה בכל רבעון, רבע יועבר לא' והיתרה תועבר לאם.

עוד סוכם כי לשם קיום התחייבויותיו של א' דלעיל, הוא יחתום על הוראה בלתי חוזרת לעו"ד ט' להעביר את הכספים לאם.

כן סוכם על פיצוי מוסכם בגין הסכם זה שיועמד על הסך של 50,000 ₪, אשר משקף את הוצאותיה של האם בעניין.

עוד סוכם (בסע' 7 להסכם) כי ככל שלא יעמוד א' בהתחייבויותיו הרי שמניותיו בהחברה בהתאם להסכם השותפות יועברו לדוד בשם האם – כאשר הכוונה היא כי הדוד יחזיק במניות עבור האם. עוד סוכם כי – "הדוד מתחייב ביחד עם האם לעמוד בכל התחייבויותיה כלפי א' על פי הסכם זה."

לטענת התובעת חרף התחייבותה של ס"ב, במסגרת הסכם ההלוואה, להעביר המחאת זכות בלתי חוזרת על הכספים המגיעים לה, מחייבים שונים, הרי שס"ב, באמצעות ב', התחמקה במשך ימים ארוכים מהעברת המחאת הזכויות, ומשהעבירה לבסוף את ההמחאה העמידה את חובותיה של התובעת אחרי נושה של ס"ב –סנטרל (להלן: סנטרל), שלה חייבת ס"ב (יחד עם א' וב') סך של למעלה ממיליון ₪. כך למעשה רוקנו הנתבעים 1 ו-2 את המחאת הזכויות מתוכן והותירו את התובעת ואחיה הדוד מול שוקת שבורה. יודגש כי מעיון בסעיפים שפורטו לעיל עולה כי מעמדו של הדוד בהסכם הינו בשם אחותו האם, הא ותו לא, ואילו שמה של התובעת נפקד גם מהסכם זה.

טענות הנתבע 1, א'

  1. לדברי א', אכן בתחילת חודש מרץ 2018 פנה לאמו בבקשת הלוואה בסך של 200,000 ₪ לצורך כניסה לשותפות עסקית בחברה, אולם היא סירבה. לדוד נודע על בקשת ההלוואה ולמרות שא' והדוד היו מסוכסכים במשך תקופה של 10 שנים (סכסוך שנבע, לטענת א', מחוב כספי של הדוד כלפיו בסך של 100,000 ₪) הציע הדוד להעמיד את ההלוואה לטובתו של א'. כך, יכסה סך של 100,000 ₪ את חובו של הדוד לא', והסך של 100,000 ₪ הנותרים יעמוד בגדר הלוואה שאותה יפרע א' לדוד. לטענת א', הדוד הסביר שהצעתו מהווה מחווה של רצון טוב לסייע לא'.

ביום 13.3.18 חתם א' על הסכם שותפות עם ד' (בערבותם של י' ושל ר'), וזאת על סמך התחייבויות אלה של הדוד. במסגרת ההסכם נקבע תנאי, לפיו ככל שלא יגייס ד' הלוואה בערבות המדינה בסך של 600,000 ₪ לטובת החברה עד ליום 15.5.18 הרי שלא' תישמר הזכות לחזור בו מההסכם ולקבל את כספו בחזרה. לשם הבטחת קיומו של התנאי מסר ד' לא' שטר לבטחון בסך של 200,000 ₪ ללא ציון שם הנפרע וזמן הפירעון, והעניק לא' הרשאה בלעדית להשלים את הפרטים החסרים.

בפועל העביר הדוד לא' סך של 129,000 ₪ בלבד, כשמטרתו האמיתית של הדוד הייתה להשתלט על החברה ולהיכנס בעצמו כשותף מלא בחברה בטענה כי הכספים שהשקיע א' בחברה שייכים לו.

הדוד לא קיבל את סירובו של א' להכניס אותו לשותפות בחברה, והוא החל בתגובה לייצר פרובוקציות הכוללות איומים על לקוחות החברה וצדדים שלישיים, הכל כאשר הוא שרוי בהתקף פסיכוטי, אשר נבע כתוצאה מהתפרצות מחלת מאניה דיפרסיה שממנה הוא סובל.

כמו כן, הדוד גנב את המסמכים מושא הסכם השותפות ובכלל זה את שטר הבטחון, כאשר בעניין זה אף הוגשה תלונה למשטרה בגין עבירות של מרמה וזיוף.

ביום 4.4.18 השלימה התובעת את שם הנפרע ואת התאריך בשטר, הגם שידעה כי זה השטר נגנב וכי היא אינה מורשית להשלים בו פרטים והפקידה את השטר בחשבונה.

מעבר לאמור, הרי שלא התמלא התנאי שבגינו ניתן השטר, והוא – העדר העמדת ההלוואה בערבות המדינה ע"י ד' עד למועד הקובע ביום 15.5.18, כאשר פרטי השטר מולאו שלא כדין כבר ביום 4.4.18, כאמור, ומשכך התנאי שלעניין הפעלת השטר לבטחון כלל לא התקיים.

הפקדת השטר על ידי התובעת בחשבונה שלא בהתאם לתנאי ההסכם הביאה לחילולו של השטר. בכך נגרם נזק לחברה, באופן שפגע בסיכוייה לקבלת ההלוואה בערבות המדינה.

א' מעולם לא לווה כסף מהתובעת. יתירה מכך, התובעת הסתכסכה עם הדוד בשל העמדת ההלוואה לא'.

גם בהנחה שהתובעת העניקה לא' הלוואה כספית, הרי שהיא לא צירפה הסכם בכתב כנדרש בהתאם לחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993, ואף לא שלחה דרישה לתשלום (לפי סעיף 7 לחוק הנ"ל). יוער כי בשלב הסיכומים חזר בו ב"כ של א' מהטענה בעניין זה, ומשכך, לא אדרש אליה, לבד מהאמור במסגרת הערת השוליים1.

כלל הכספים שהועברו לא' הועברו על ידי צדדים שלישיים ולא על ידי התובעת. ממילא התובעת לא הציגה כל מסמך בכתב המוכיח איזו מטענותיה.

טענת התובעת שלפיה הוסכם כי השטר יופקד בידיה היא שקרית, ובהסכם נכתב במפורש כי הבטוחות (דהיינו, שטר הבטחון, שטר העברת המניות וייפוי הכוח) יוחזקו אצל א' ורעייתו ב'.

הסכם ההלוואה היחיד שנחתם היה בין א' וס"ב, באמצעות ב', לבין האם, וממילא אינו רלוונטי לתובענה זו.

טענות הנתבעים 3-5, ד' ו', והחברה

  1. לטענת הנתבעים 3-5, כל טענות התובעת נוגעות אך ורק למישור היחסים בין התובעת (וליתר דיוק, בין אחיה, הדוד) לבין א' ולהלוואה שנטל א', לכאורה, מהתובעת.

התובעת לא הייתה צד להסכם השותפות בין א' לד'. עיון בהסכם השותפות מעלה כי אין בו כל אזכור של שמה של התובעת או להתחייבות כלשהי מצדם של הנתבעים כלפי התובעת, וממילא לא הוכחה כל יריבות בין התובעת לבין נתבעים אלו.

גם שטר הבטחון על סך 200,000 ₪ שמסר ד' לא' אין לו כל קשר לתובעת. לעניין זה מפנים נתבעים אלו לסעיף 8 להסכם כדלעיל.

התובעת העבירה כספים לא' ולאם, והייתה לכל היותר "צינור" להעברת כספים עבור א'.

גם הסכם ההלוואה עוסק בהלוואה מאת האם לס"ב ולא', ואין כל מעורבות של התובעת, ובוודאי לא של הנתבעים 3-5.

הנתבעים 3-5 לא ידעו על השקעה לכאורה מצד התובעת ולא יכלו גם לדעת זאת.

הנתבעים 3-5 תוהים: אם טענותיה של התובעת (המוכחשות על ידם) נכונות, מדוע לא עמדה התובעת על הוספת שמה כצד להסכם השותפות או עמדה על כך ששטר הבטחון יירשם מראש לפקודתה?!

לטענת התובעת סוכם כי הבטוחות יוחזקו בידיה, לרבות שטר הבטחון, אלא שבהמשך, ציינה, בסתירה מוחלטת לכך, כי הסיכום היה שהבטוחות יוחזקו דווקא בידי ב'. מלבד סתירה בטענות התובעת, עולה כי שטר הבטחון נגנב על ידי התובעת או מי מטעמה, פרטיו מולאו בהעדר הרשאה והפקדתו נעשתה בחשבון התובעת בניגוד לדין. בעניין זה, כאמור, אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

עצם העובדה שא' לא פנה מעולם בטענות או דרישות כלפי הנתבעים 3-5 רק מעידה כי דברי התובעת תלושים מהמציאות.

עוד מציינים הנתבעים 3-5 כי אחיה של התובעת, הדוד, החל בשלב מסוים לאיים על ד' וזה הגיש תלונה בעניין למשטרת ישראל.

מחיקת הנתבעות 2 ו-5 מההליך במסגרת הדיון מיום 5.6.21 בפני המותב הקודם

  1. כתב התביעה בהליך דנן הוגש ביום 4.7.18. כתב הגנה מטעם הנתבעים 3-5 הוגש ביום 31.10.18, כאשר הוא נושא כותרת של בקשה לסילוק על הסף ולחלופין ולמען הזהירות כתב הגנה.

במסגרת בקשה זו לסילוק על הסף נטען כי התובעת היתה כלי להעברת כספים לא' וכי הסכם ההלוואה הוא בין א' לבין האם ואילו התובעת לא מוזכרת לא בהסכם ההלוואה ולא בהסכם השותפות. משכך, נטען להעדר יריבות בין נתבעים אלו לבין התובעת.

ביום 14.10.18 הוגשה בקשה לסילוק על הסף גם מטעם הנתבעים 1-2, עובר להגשת כתב הגנה על ידם. במסגרת בקשה זו הובהר כי ס"ב מצויה בכלל בשליטת ב', וכי היא הפסיקה פעילותה כבר בחודש אוגוסט 2016. כן נטען כי התובעת לא העבירה כספים לא'. הגורם שהעביר כספים לא' היה הדוד, באמצעות אחותם המשותפת של התובעת ושל הדוד, האם, כאשר בין האם לבין א' קיים הסכם הלוואה על אותם סכומים הנטענים ע"י התובעת. כלומר: אין כל הסכם ואין כל ראיה להעברת כספים מהתובעת לידי א'. ברי כי אין כל התקשרות בין התובעת לבין ס"ב. לא' טענות נוספות במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, שאין כאן המקום להידרש אליהן.

התובעת ביקשה ארכה להגשת כתב הגנה בשל בקשתה להחליף את בא כוחה באותה עת, עורך דין שחר אורגד, שהגיש את התביעה מטעמה2, אולם המותב הקודם לא נעתר לבקשה, בהתאם לאמור בהחלטה מיום 1.11.18, שלפיה אין כל הצדקה בעיכוב התשובה.

במהלך הדיון המקדמי בפני המותב הקודם, כב' השופטת רנה הירש (כתוארה אז), מיום 5.6.19, הציעה השופטת הירש כי התביעה כנגד החברות הנתבעות (נתבעות 2 ו-5) תימחק. ב"כ התובעת דאז הסכימה למחיקת נתבעות אלו, בשל העובדה שלשיטתה, ממילא החברות הנ"ל הן חדלות פרעון (ר': עמ' 1, ש' 29-30 לפר'), ואלו נמחקו בהחלטתה של השופטת הירש (עמ' 3, ש' 2-4 לפר'). באשר לנתבעים 1 ו-3-4, הרי שבאותו דיון מקדמי לא היה ניתן לומר כי אין כל סיכוי, אפילו הקלוש ביותר, כי התביעה בעניינם תידחה, ומכאן ההחלטה בדבר הותרת התביעה כנגדם על כנה (עמ' 2, ש' 32-36 לפר'). בנסיבות העניין לא ניתן כל צו להוצאות. כן הוחלט כי הנתבע 1 יגיש כתב הגנה מטעמו בתוך 30 ימים ממועד הדיון, וזה אכן הוגש ביום 4.7.19.

ראיות הצדדים - הערות דיוניות

  1. ראשית, אציין כי בתחילת הדרך הוגשו מטעם התובעת תצהיריהם של התובעת ושל אחיה, הדוד, מטעמה.

מטעם א' הוגש בתחילה תצהיר של א' עצמו ותו לא. מטעם הנתבעים 3-4 הוגש תצהירו של ד' ותו לא. לא הוגש תצהיר מטעמו של י' ואף לא התבקש להעידו.

תצהירי התובעת הוגשו כשאינם חתומים והם נחתמו בפניי רק במהלך דיון קדם המשפט מיום 6.10.21. כמו כן ולקראת אותו דיון הוגשה בקשת התובעת מיום 29.9.21 לזמן לעדות את האם, את ב', ואת ו', הבעלים הרשום של חברת פ"ל, שסחורה שלה היתה אמורה לעבור בסכומים מופחתים לידי החברה. ו' עצמו לא הגיש תצהיר. ב"כ הנתבעים הגישו התנגדותם לזימונם של אותם עדים עובר למועד הדיון הנ"ל.

במעמד דיון קדם המשפט דנתי בבקשה והוריתי על הגשת תצהירי ע"ר מטעמן של האם ושל ב' (ע"י ב"כ הנתבע 1, א') ואכן אלו הוגשו ביום 27.10.21. כן הוריתי באותו דיון על אימות תצהירו של עו"ד ט', שנחתם על ידו, אולם לא אומת עד למועד הדיון (תצהיר מאומת של עו"ד ט' הוגש רק ביום 10.10.21). כן הוריתי על זימונו של ו' לדיון ההוכחות. יוער כבר כעת כי ו' לא התייצב לעדות במועד דיון ההוכחות.

דיון בראיות התובעת

גרסתה של התובעת וכיצד הועבר השטר לידי התובעת

  1. תצהירה של התובעת כולל שני עמודים בלבד והוא דל ביותר מבחינת נתונים. התובעת מזכירה בתצהירה את ניסיונה המר מול התנהלותו הכספית של א', אולם לא טוענת כמה כספים הוא חב לה אם בכלל כתוצאה מההלוואות שהלוותה לו בעבר, לטענתה. יודגש כי מהתצהיר לא ניתן להבין האם בכלל נותר חוב של א' לתובעת בגין הלוואות עבר, ככל שהיו כאלו. כמו כן, לא ניתן ללמוד דבר באשר למעורבותה של התובעת באיזה מההסכמים, לא בהסכם השותפות ולא בהסכם ההלוואה. לא זו אף זו: במסגרת תצהירה לא מזכירה התובעת אף לא במילה אחת לא את ההסכמים ואף לא את השטר לבטחון ואת השלמת הפרטים בו. גם ביחס לסכומים שנמסרו על ידי התובעת לא' או למי מטעמו מוסרת התובעת (בסע' 13 לתצהירה) כי הסכימה להלוות סכום בסך של 200,000 ₪, אולם מפרטת העברות בסכומים נמוכים בהרבה בסך כולל של 40,000 ₪ בלבד, וגם זאת ללא פירוט של לוחות זמנים מדוייקים וללא פירוט הגורם שאליו הועברו כלל הסכומים. כפי שאציין בהמשך, ערפל זה מתוסף לכך שרוב ההעברות לא בוצעו ישירות לידי א'.

  1. במהלך דיון קדם המשפט מיום 3.3.21 נשאלו התובעת והדוד ע"י המותב, מי מילא את הפרטים בשטר. בתחילה מעידה בעניין זה התובעת. לדבריה, היא לא מילאה את הסכום בשטר. היא קיבלה את השטר וכנראה גם כתבה על גביו את שמה. אחיה, הדוד, מאשר את הדברים בהנהון ראשו. נפנה לדברי התובעת במלואם:

"ש. אנחנו עוסקים בשיק מיום 4/4/2018, את מכירה את השיק יודעת על מה מדובר? אני משיבה: כן.

ש. מי מילא הפרטים, כולל השם, הסכום, המילים, על גבי השיק ועל גבו?

ת. אני לא זוכרת, מה שברור שזה שיק שקיבלתי אותו, אני לא מילאתי את הסכום בוודאות, אני כן הפקדתי אותו.

ש. את יכולה לזהות השם שרשום למעלה מתחת ל"שיק בטחון" כתוב ... זה השם שלך?

ת. כן.

ש. מי כתב את השם ....?

ת. קשה לי להיזכר שלוש שנים אחורה, אבל זה נראה לי כתב שלי.

הערת בימ"ש:

במהלך עדותה של התובעת מהנהן אחיה ... להסכמה." (עמ' 6, ש' 36 עד עמ' 7, ש' 10 לפר').

בהמשך מעידה התובעת כי היא עצמה הפקידה את השטר אבל היא לא מילאה את הסכום על גביו (שם, ש' 16). בהמשך נשאלת התובעת מי מילא את הסכום על גבי השטר והיא משיבה כי היא עצמה קיבלה את השטר מד' והיא נתנה אותו להמשך טיפולו של הדוד. ר' דבריה לקמן:

"ש. את יודעת מי מילא את הסכום?

ת. אני קיבלתי אותו מד', לא יודעת מי, לא זוכרת. נתתי את הכסף למי שניהל את כל הדברים בשמי מכל מיני שמות זה היה הדוד שנמצא באולם, ששכנע אותי לתת את הכסף." (שם, ש' 20-21).

והנה, כמה מפתיע, בחקירתה הנגדית בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעים 3-4 משיבה התובעת כי קיבלה את השטר מהדוד ולא מד', כדלקמן:

"ש. מי מסר לך את השיק בסך 200 אלף ₪ של ד'?

ת. הדוד.

ש. מי ביקש להפקיד את השיק?

ת. הדוד." (עמ' 32, ש' 33-36 לפר').

התובעת, שהיא אשה משכילה ופיקחת, ומועסקת במשרה בכירה, סותרת את עצמה שוב ושוב: בתחילה היא מעידה כי קיבלה את השטר מד' ובהמשך מהדוד. היא אינה יודעת מי מילא את הפרטים בשטר, כאשר היא אף מתקשה בזיהוי חתימתה על גבי השטר.

בחקירתה הנגדית בתשובה לשאלת ב"כ של א' מנסה התובעת להתמודד עם הטענה כי לא זכרה מי מילא את פרטי השטר, כדלקמן:

"ש. ......לשאלה פשוטה מהדיון ב-3.3 עמ' 7 ש' 20, בית המשפט שואל אותך מי מילא את פרטי השיק. תשובה: לא זוכרת. איך הזכרון שלך בגד בך בשאלה פשוטה זו כשאת זוכרת שיחת טלפון מלפני 3 שנים?

ת. אני כבר בת 58 וזכרוני לא כבת 20." (עמ' 30, ש' 24-27 לפר').

כאמור לעיל, ענייננו באשה משכילה ומנהלת בכירה, כאשר בנסיבות העניין טענתה של התובעת בדבר מילוי פרטי שטר הבטחון לא אוכל לקבל את עמדתה לפיה היא שכחה שהיא בעצמה מילאה את הפרטים בסוגיה מושא המחלוקת של תביעתה.

אין צורך לומר שגרסתה של התובעת לא קוהרנטית ולא אמינה ואיננה יכולה לשפוך אור על נסיבות מילוי השטר כמו גם על הסוגיות האחרות העולות כעילות לתביעה.

בהמשך עדותה הפתוחה בישיבה מיום 3.3.21 מבהירה התובעת כי היא איננה מכירה את ד', ולא ניהלה מולו או מול בנו את העניינים, כדלקמן:

"ש. את אי פעם פגשת מישהו ממשפחת ... ד' או י'?

ת. יצא לי לראות אותם פעם אחת בחנות נעליים, וגם באחד המפגשים, אבל לא אני ניהלתי את העניין. אני נתתי כסף מחשבוני לא לעניין." (שם, ש' 24-27).

כלומר: התובעת מבהירה כי לא ניהלה את העסקה מול ד', אלא נתנה כסף מחשבונה לצורך ביצוע העסקה. כמו כן, התובעת לחלוטין איננה מבהירה כי נתנה את הכסף לא' או אפילו לד', ומכלל לאו ניתן לשמוע הן כי היא לא נתנה להם את הכסף ישירות.

בחקירתה הנגדית, במסגרת תשובה לשאלה האם התובעת מודה שלא היתה בקשר עם הנתבעים 3-4 ושלא ניהלה את העסקה מודה התובעת כי –

"ת. אמת, לא ניהלתי את העניין." (עמ' 29, ש' 23 לפר').

עם זאת, מבהירה התובעת כי קודם לביצוע ההלוואה ביקרה בעסקו של הנתבע 3, אולם היא מבהירה כי איננה מבינה ואין לה מושג בשאלות של רווחיות, מחזור, לקוחות, מכירה סיטונאית או קמעונאית וכיו"ב (שם, ש' 28-31).

בהקשר זה לא אוכל לקבל את טענת ב"כ התובעת לפיה התובעת יצאה לשטח ונפגשה עם הנתבעים 3-4 והתרשמה מהם עובר לנתינת ההלוואה (עמ' 94, ש' 5-6 לסיכומי ב"כ התובעת).

עולה מן המקובץ, כי התובעת לא השכילה להרים את הנטל באשר למערכת היחסים בינה לבין הנתבעים 3-4, כפי שלא הצליחה להוכיח כי התקיימה איזושהי התקשרות חוזית בינה לבין אחיינה א' ביחס להלוואות שניתנו לו על ידה, לטענתה. כאמור לעיל, לא זו אף זו, אלא שהתובעת אף לא טוענת בתצהירה כי העבירה לא' את מלוא הסכומים הנתבעים על ידה, כפי שהיא איננה טוענת לחובות עבר של א' כלפיה. דומה כי די בכך כדי לסלק את תביעתה של התובעת, אולם עלינו להידרש לתצהירו של המצהיר מטעמה של התובעת, הדוד, שמא בעדותו של הדוד ניתן יהיה להשלים את החסר בעדותה של התובעת עצמה.

גרסתו של הדוד ומהימנותה

  1. למעשה, בשים לב לעובדה שאין כמעט כל פירוט בתצהירה של התובעת ביחס לפרטי ההלוואה ומעורבותה בעסקה של התובעת עצמה הרי שאין מנוס מלהידרש לתצהירו של הדוד, שכעדותו שלו, היה הגורם הדומיננטי בעסקה מטעם התובעת.

תצהירו של הדוד הוא תצהיר ארוך ופולמוסי, שנראה לעתים קרובות יותר כסיכומים בכתב מאשר תצהיר רגיל. התצהיר מלווה בעדויות מפי השמועה ובעדויות סברה ואף בטענות משפטיות, כמו גם בהתפלמסות עם טענות הנתבעים. אין צורך לומר שאין מדובר בתצהיר סטנדרטי, ועולה כי התצהיר נערך ע"י המצהיר עצמו, הדוד, כפי שהוא מעיד על עצמו (מעמ' 90, ש' 36 ועד עמ' 91, ש' 4 לפר'). בהמשך הילוכי אתייחס לאותם סעיפים המהווים עדות מפי השמועה ועדות סברה.

בשלב זה אבקש להתמקד בכך שגם בתצהירו הארוך (בן 101 סעיפים וכ-16 עמודים), לא השכיל הדוד לאלפנו בינה אלו העברות של כספים בוצעו על ידו או ע"י התובעת לחשבון הנתבעים ומהן הראיות לכך. דומה כי בשלב זה ולאחר שלא התובעת ולא הדוד הצליחו להוכיח את טענותיהם בדבר ביצוע הלוואה שעמדה ביסוד עסקת היסוד מושא שטר הבטחון והתובענה דנן הרי שבכך אמורה להסתיים הכרעת הדין.

עם זאת, מבקשים התובעת והדוד מטעמה לבסס את טענותיהם, בין היתר, על הודאות של א' עצמו, כמו גם על הודאותיה של האם במסגרת תמליל שיחה, מיום 21.5.21, שיזם הדוד עמה, ושהוקלטה על ידו בסתר, כדבריו בסע' 31 לתצהירו (תמליל השיחה צורף כנספח ח' לתצהירו של הדוד). בהמשך הילוכי אתייחס לתמליל השיחה עם האם. כעת אפנה לתובנות העולות מהתצהיר עצמו, או שמא יש לומר, הנרטיב של הדוד, כפי שזה משתקף מתצהירו. בד בבד אעיר כי, כאמור לעיל, התצהיר מלווה בסעיפים רבים המהווים עדות מפי השמועה או עדות סברה, על כל המשמעויות המשפטיות הנובעת מכך.

ראשית, אתייחס, כאמור, לנרטיב העולה מהתצהיר כדלקמן:

הדוד מציין (בסע' 4 לתצהירו) כי עד שנתגלתה אצלו המחלה, בין השנים 1996-7, הוא עבד כקבלן בניין מקצועי, ופעל באמצעות שתי חברות אחיות, ובנה מאות יחידות דיור בערים מרכזיות בישראל. לנתון זה חשיבות רבה על מנת להבין את השפעתו של הדוד על בני משפחתו חרף מצבו הרפואי.

הדוד מציין, כי בנסיבות מחלתו הועברה כל התנהלותו הכספית שלו להתנהל באמצעות אחותו (התובעת), וזאת, בין היתר, בשל אבדן השליטה ושיקול הדעת הלקוי שלו, במיוחד בכל הקשור להתנהלותו הכספית (סע' 6).

כאמור לעיל, טענותיו של הדוד בתצהירו ברובן הן פולמוסיות. כך הוא טוען (בסע' 7-9 לתצהירו) כי הנתבעים עשו יד אחת כנגד התובעת, וכי הם מנסים להבאיש את ריחו בפני המותב (סע' 8).

בהקשר זה הוא טוען (בסע' 10-11) כי חרף מחיקתה של חברת ס"ב מכתב התביעה ובהינתן העובדות החדשות שהתגלו לתובעת הוא ימליץ לתובעת (כך, ממש) לפנות למותב ולצרף את ס"ב ואת ב' להליכים בתיק. אין צורך לומר שבסופו של דבר, פנייה מעין זו לא התקבלה עד עתה.

במהלך תצהירו מצביע שוב ושוב הדוד על התגייסותו שלו לסיוע לא', בניגוד לאם, שלא תמיד נרתמה לסייע לבנה. בהקשר זה מעלה הדוד טענות בדבר הלוואות שונות שניתנו ע"י התובעת במהלך השנים לא'.

  1. בסע' 15 לתצהיר טוען הדוד כי התובעת הגיעה למחסן של י', על מנת לבחון את הסחורה ואת העסקה, ביקור שבמסגרתו רכשה התובעת זוג נעליים ושילמה עליו בהמחאה על סך של 1,250 ₪. בהמשך אבהיר כי עדות זו היא עדות מפי השמועה.

בסע' 16 טוען הדוד כי לתובעת היה ניסיון רע עם הלוואות לא' שלא הוחזרו, וההלוואה מושא התובענה דנא ניתנה ע"י התובעת רק לאחר שהוא וא' הגיעו לעבודתה של התובעת בניסיון לשכנעה ליתן את הסכום של 200,000 ₪, עד שהתובעת נעתרה לבקשה.

בהמשך (סע' 17-19) מתאר הדוד את נסיבות עריכתו של הסכם ההלוואה, שהיה אמור להיערך ע"י ב', שהתחמקה ממשימה זו, ולכן הוא עצמו פנה לעו"ד ט' על מנת שיכין הסכם זה בתשלום, כאשר נראה לכאורה (הגם שהדברים אינם מפורשים) שהדוד עצמו נשא בשכרו של עו"ד ט', שמסר בתצהירו שהוא עובד עמו במשך שנים.

ברי, אפוא, כי (כפי שהדוד מעיד על עצמו, בסע' 19) שהכנת הסכם ההלוואה נעשתה ביוזמתו של הדוד עצמו, ומשכך, רק עולה התהייה מדוע לא הדוד ולא התובעת מוזכרים במסגרת הסכם ההלוואה.

בהמשך תצהירו מתפלמס הדוד עם טענות הנתבעים, ובכלל זה עם הטענה שנטענה במשטרת ישראל, כמו גם בתצהירי המהירים מטעם הנתבעים, שלפיה שטר הביטחון נגנב ע"י הדוד מידי א' ורעייתו (סע' 24 לתצהיר). בהקשר זה, יזם הדוד את השיחה עם האם מיום 21.5.21, שתמליל שלה צורף כנספח ח' לתצהירו. בהמשך אעסוק בניתוח שיחה זו.

אפנה במיוחד לאמור בסע' 45 לתצהירו. בסע' זה קובע הדוד כי מדובר בחוב של א' כלפיו, בסך של 151,000 ₪ כדלקמן: "בהודעת ווטס-אפ אשר שלח לי א' מציין שהחוב שלו כלפיי עומד על 151,000 ₪...". ההדגשה הוספה על ידי והיא באה לבטא את תפיסתו של הדוד שלפיה החוב הוא כלפיו ולא כלפי התובעת. ואכן בהודעת ווטס-אפ (המסומנת ל' בתצהירו של הדוד) משיב א' לדוד, שטוען כי חילצו בעבר מהסתבכות באירוע של צריכת סמים במלון כלשהו, וכאשר האם שמעה שצריך לשלם סך של 1,000 ₪ בעניין היא ברחה ומילטה עצמה מן האירוע, ואילו הדוד עצמו שכנע (לדבריו) את התובעת לשלם עבור א' באותן נסיבות. א' משיב על כך לדוד: "151 זה שמגיע". הדוד מפרש אמרה זאת של א' כאילו א' מודה למעשה בחוב של 151,000 ₪ כלפיו. ברי כי בכל מקרה, אין ענייננו בחוב הנובע מנסיבות העסקה מושא תביעה זו. יתירה מזאת, גם לו היה החוב קשור לעסקה דנן הרי שהדוד איננו התובע בהליך שלפניי וממילא אין לכך כל רלוונטיות. מכל מקום, כאמור, אין מדובר בחוב מושא העסקה דנן.

עדות מפי השמועה בתצהירו של הדוד

  1. במסגרת סיכומיו טען ב"כ הנתבע כי עדותו של הדוד ברובה היא עדות מפי השמועה. טענה זו עלתה כבר בעבר ובהחלטתי בפר' הדיון מיום 6.10.21 (עמ' 13, ש' 7-9) וכן בהחלטתי בפר' הדיון מיום 26.5.21 (עמ' 22, ש' 37) החלטתי לדחותה באותו שלב, כאשר נקבע כי אתייחס לטענה זו בבוא העת, וכעת הגיעה העת להכרעה.

לגופו של עניין, אצטט את טענתו של ב"כ הנתבע כדלקמן (עמ' 97, ש' 7-11 לפר'):

"סעיפים, 25, 4,18,15,12,97,96,93,92,91,90,89,88,87,78,77,76,75, כולם עדות מפי השמועה. טענות אלה נטענו בעבר ובימ"ש אמר בהחלטתו שורות 7-9 שיידרש לכך בהמשך. סעיף 38 הוא עדות סברה. סעיף 28 הינה טענה משפטית ולא עובדתית הגם שמהווה הרחבת חזית. על כן בית המשפט יידרש להחליט כמבוקש."

נבחן את הסעיפים הללו:

סע' 12 לתצהיר ע"ר של הדוד עוסק בהתחייבויות ס"ב באמצעות ב', שהדוד לא היה צד להן.

במסגרת החקירה הנגדית עתר ב"כ של א' להורות אף על מחיקתם של סע' 13-14 לתצהירו של הדוד, כאשר סע' 13 עוסק בטענת הדוד לחובות ס"ב לסנטרל. כן נטען כי ס"ב מבצעת העדפת נושים בהתנהלותה בעניין ופועלת באופן פלילי. אין צורך לומר כי ענייננו בטענה של צד שאיננו מעורב וכל עדותו בעניין זה היא מפי השמועה ועדות סברה.

באשר לסע' 14 הרי שסע' זה עוסק בטענת הדוד שלפיה פנה א' לאמו האם וביקש ממנה הלוואה לצורך ביצוע העסקה. הדוד לא נכח באירוע זה ועדותו גם בעניין זה היא עדות מפי השמועה.

סע' 15 עוסק במערכת היחסים שבין התובעת לבין א' ובביקורה של התובעת בעסקם של הנתבעים, כאשר הדוד לא היה שותף לביקור זה.

בסע' 18 לתצהיר עוסק הדוד בהסכם ההלוואה שלא היה שותף לו, הגם שלטענתו יזם הסכם זה. בהקשר זה עולה השאלה: אם הדוד עצמו יזם את ההסכם לטובתו, מדוע שמו איננו מופיע כצד להסכם? מכל מקום, גם כאן מדובר בעדות שמועה.

בסע' 24 עוסק הדוד בתלונה שהוגשה נגדו בתחנת המשטרה, כאשר הדוד עצמו לא נכח באותו מעמד.

בסע' 25 מצטט הדוד את ששמע מהאם על הנסיבות להגשת התלונה.

משכך, אין לי אלא לפסול את הסעיפים הללו ולא אוכל להתחשב בהם.

באשר לסע' 28 הרי שבסע' זה דן הדוד בטענה כי במקרה דנן בוצעה עוולת התרמית, בהתאם לסע' 56 לפק' הנזיקין. אין צורך לומר שמדובר בחוות דעת משפטית של גורם שאיננו משפטן וודאי שאיננו משפטן שמותב זה נדרש לחוות דעתו, ומכאן שאין מקום להתפלמסות מיותרת זאת במסגרת התצהיר.

בסע' 38 אכן מדובר בעדות סברה: הדוד מבקש לטעון בסע' זה כי כלל הנתבעים עושים יד אחת כנגדו, או כלשונו:

"הנני מבקש להאיר את תשומת ליבו של כבוד בית המשפט, הכיצד כלל הנתבעים עושים מקשה אחת כנגדי, כאשר לנגד עיניהם מטרה אחת בלבד, והיא לחלץ את נתבע 3 מהתחייבויותיו להשיב את הכספים שקיבל מהתובעת....".

בהקשר זה לא ברורה לי הטענה לחלוטין. אם התביעה הוגשה ע"י התובעת, כטענת התובעת עצמה והדוד, מדוע, אפוא, יש אינטרס למאן דהו לעשות יד אחת כנגד הדוד?!

במסגרת סע' 39, שלא הוזכר בטיעוניו של ב"כ של א', מעלה הדוד טענות בדבר אחיזתה של התובעת בשטר הבטחון כאוחזת כשורה. ברי כי מדובר בטענה משפטית ובעדות סברה, שאין לקבלה.

בסע' 75 מספר הדוד סיפור מהעבר הרחוק שאיננו קשור לחלוטין ואיננו רלוונטי לתביעה דנן, לפיו, כך, לטענת הדוד, נפל בעבר חשד כי א' היה מעורב בגניבה מביתם של חברי החותנים של א' עצמו. אין צורך לומר שמדובר בעדות מפי השמועה.

בסע' 76 ממשיך וטוען הדוד כי מאז אותו אירוע נטען פעלו הוריה של ב' לנתק את הקשר שבינה לבין א'.

בסע' 77 מספר הדוד על חתונת בני הזוג א' וב'. בסע' 78 הוא מספר על רכישת דירה לבני הזוג ע"י הוריה של ב', כאשר אלו רשמו את הדירה על שמם והשכירו אותה בדמי שכירות מופחתים לבני הזוג, וכל זאת במטרה להגן על רכושם מפני א'. אין צורך לומר כי כלל האמור בסע' אלו הוא עדות מפי השמועה.

בסע' 87 מספר הדוד על פתיחת עסק של צ'יינג' ע"י א' בשנת 2015, כאשר העסק נפתח על שמה של ב', שהיא עו"ד. גם זו עדות מפי השמועה.

בסע' 88 מספר הדוד על הסתבכות של א' בתחום ההימורים, שגרמה לנטילת הלוואה מסנטרל, בסך של 650,000 ₪, כאשר האם וב' פורטו כלוות נוספות במסגרת הלוואה זו, וכאשר ב' עצמה נתנה המחאות שלה, אשר חזרו בשלב מסויים. גם כאן מדובר בעדות שמועה.

בסע' 89 מדווח הדוד כי לאחר שבני הזוג א' וב' הפכו לחדלי פרעון, האם התחייבה להחזיר מדי חודש סכום של 2,500 ₪. גם עדות זו היא מפי השמועה.

בסע' 90 טוען הדוד כי בנסיבות אלו נדרשה האם ללוות סכומים שונים משלושה בנקים. בסע' 91 מפרט הדוד את ההלוואות שניטלו ע"י האם. בסע' 92 טוען הדוד כי במועד חתימת הסכם ההלוואה בין האם לבין ס"ב וא' טענו בני הזוג א' וב' כי א' נותר עם חובות לגורמים בשוק האפור בסך של 350,000 ₪, וגורמים אלו מאיימים על חייו. הדוד איננו טוען כי שמע את הדברים במו אוזניו ולא מדווח מי מסר את הדברים. הדוד מציין כי עו"ד ט' היה נוכח באותו מעמד אולם עו"ד ט' עצמו לא ציין את הדברים בתצהיר עדותו הראשית ואף לא בעדותו לפניי.

בסע' 93 מדווח הדוד על רומן מן הצד שמנהל א', ללא ידיעת רעייתו ב', עם אלמנת חברו. מעבר לעובדה שהדוד מנסה בכל דרך להכפיש את א' בסוגיות שאינן רלוונטיות לתובענה דנן הרי ששוב ענייננו בעדות מפי השמועה.

בסע' 96 מספר הדוד על החזר ההלוואות לבנקים ע"י האם ו"איפוס" חובותיה כלפיהם (כלשונו). בסע' 97 מספר הדוד על ניהול מו"מ בין האם לבין סנטרל, כאשר בסופו של דבר נכרת הסכם בין הצדדים. באשר לדיווח בדבר ניהול המו"מ הרי שגם כאן מדובר בעדות מפי השמועה. ויודגש: האם הגישה תצהיר מטעמה והיא לא סיפרה מאומה ביחס לעניינים אלו.

אגב אורחא אציין כי במסגרת הסיכומים, ב"כ התובעת אפילו לא התייחס לסעיפים אלו, וודאי שלא התייחס לצורך להותירם בתצהירו של הדוד. מכאן כי גם התובעת מכירה בכך שמדובר בסעיפים שדינם מחיקה. בשולי עניין זה אעיר כי מטרתם של רוב הסעיפים הללו היא ליצור אווירה כללית שלילית ביחס לא' ומהימנותו, הגם שברובם אינם קשורים ישירות לעסקה מושא התובענה דנן, וגם בנסיבות אלו אינני רואה כל צורך בהתייחסות עניינית לסעיפים אלו.

גרסתו של הדוד ביחס לנסיבות מסירת השטר

  1. ראשית אתייחס לקימתו של הדוד במהלך עדותה הקצרה של התובעת במסגרת הליך קדם המשפט מיום 3.3.21, כאשר מבלי שנתבקש, ביקש הדוד לסייע לתובעת ולהבהיר את עדותה כדלקמן:

בתחילה מבהיר הדוד כי הוא ניהל את המו"מ ביחס לעסקה בנוכחות הצדדים. יודגש כי התובעת עצמה לא מוזכרת בניהול המו"מ.

כעת נשאל הדוד ע"י המותב מי קיבל את השטר ומי מילא בו את הפרטים והוא משיב את הדברים הבאים:

"ש. מי קיבל את השיק ביד?

ת. אני קיבלתי את השיק ביד. באותו יום שנחתם ההסכם בין א' ... לבין החברה למשפחת ... קיבלתי לידי את השיק ושטר המניות של החברה שישמש בטחון עבורי להחזר ההלוואה. יתרה מכך, הוגשה תלונה במשטרה שאני גנבתי את השיק ואת שטר המניות ומה שקרה שנחתם הסכם הלוואה במקביל בין א' לנתבעת 2, ושם בהסכם מופיע מפורשות שאני מקבל את שטר המניות לביטחון.

ש. מי מילא את הפרטים (שם התובעת, י.פ.) על גבי השיק?

ת. התובעת מילאה. אחרי שתמו כל הקיצים מבחינת העובדה שהם לא עומדים בהתחייבות שלהם כפי שפורט בכתב התביעה, הבאתי את השיק לתובעת ואמרתי לה תפקידי אותו אין מה לעשות." (עמ' 8, ש' 8-16 לפר').

הסוגיה שעמדה בספק אצל התובעת ברורה מאד אצל אחיה הדוד: התובעת עצמה מילאה את שמה בשטר, אולם השטר לא התקבל על ידה אלא ע"י הדוד.

בחקירתו הנגדית כבר קובע הדוד כי א' נתן לו את השטר, כאשר הוא מבהיר כי השטר הועבר אליו באמצעות ב' (עמ' 17, ש' 14 לפר').

בחקירתו הנגדית על תצהירו מבהיר הדוד כי קיבל את השטר מב', הגם שהוא איננו צד להסכם ולכאורה לא היה אמור להשלים את הפרטים בשטר. הדוד מבהיר כי אכן לא היה רשאי בהתאם להסכם להשלים את הפרטים בשטר, אולם הוסכם כי יעשה זאת, הגם שהדברים אינם מעוגנים בהסכם, כאמור:

"ת. אני קיבלתי את השיק ואת שטר המניות של החברה ביחד עם הסכם השותפות שנחתם זה עתה מב' ביום 13 לחודש בשעה 12 ומשהו בצהריים, ביד מב' בתוך שקית צהובה של יילו. כתוב שם שרק א'. ואם א' שבר את היד מחר בבוקר? וגם אם כתוב א' בלבד, זה הניואנסים הללו?

ש. אבל אתה מצהיר פה כבר חצי שעה שאתה שותף בכל שעל ושעל בגיבוש ההסכם ואתה יודע שפעלת בניגוד להסכם שכביכול אתה שותף לו.

ת. אולי בניגוד למה שכתוב אבל לא בניגוד למוסכם. אני קיבלתי מא' ואני זה שנתתי את הכסף בשם התובעת. אני לא רואה בזה שום בעיה. אני נתתי בשם התובעת שהעבירה לאם." (עמ' 21, ש' 4-11 לפר').

דבריו של הדוד מבולבלים ולא סדורים: לא ברור האם קיבל את השטר מב' או מא', כפי שלא ברור מניין הוא שואב את הסמכות להורות לתובעת להשלים את פרטי השטר. ברי כי דבריו אלו סותרים את גרסתה של התובעת עצמה לפיה היא קיבלה את השטר מד' במעמד כריתת ההסכם ואת גרסתו של הדוד עצמו לפיה קיבל את השטר במעמד כריתת ההסכם. מכל מקום, לטענתו של הדוד, הוא הגורם שנתן את הכספים עבור העסקה בשם התובעת.

גרסתו של הדוד ביחס להסכם ההלוואה

  1. הדוד מפנה להסכם ההלוואה בין האם לבין א', בנה, ונשאל עליו האם הוא או התובעת הם צד להסכם, והוא משיב את הדברים הבאים:

"ש. מאשר שאתה לא צד להסכם?

ת. אני צד להסכם, זה רק לא רשום. גם התובעת לא רשומה כצד להסכם." (עמ' 22, ש' 16-17 לפר').

לדוד, אפוא, טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. ויודגש: הדוד עצמו טוען כי הוא ערך הסכם זה, והנה הוא אינו משכיל להבהיר כיצד הוא איננו מופיע כצד להסכם.

הדוד מודה כי אין הסכם בכתב בינו לבין א' (עמ' 24, ש' 1-6 לפר'), ולטענתו, הוא מסתמך על הודעת ווטס-אפ של א' המודה בהלוואה בסך של 57,000 ₪.

גרסתו של הדוד ביחס להשלמת הפרטים בשטר

  1. הדוד אינו מצליח להבהיר מכח מה גורם שאיננו א' השלים את הפרטים בשטר, בניגוד להוראות ההסכם, כדלקמן:

"ת. למלא את שם הנפרע, מה זה אומר? יש לך פרשנות אחרת? למלא את שם הנפרע משמעו גם להעביר לצד ג' שימלא את שיק הנפרע. לזו הייתה הכוונה. ד' יודע שהכסף לא שלו. מי זה שם הנפרע? אני או התובעת. מה זה משנה?

ש. מי מילא את שם הנפרע?

ת. אם נשברה לו היד באותו בוקר? הכתב הוא של התובעת. ביום 4.4 נתנה לתובעת את השיק והיא מילאה." (מעמ' 27, ש' 33 עד עמ' 28 בש' 1 לפר').

  1. הדוד משיב לשאלות ביהמ"ש (בעמ' 19, ש' 21-35 לפר'), ומעיד, למעשה, על מעורבותו בכל ההליך, כדלקמן:

".....שמתי את הכעס בצד וקראתי לא' ואמרתי לו שאני מוכן לבוא ולעזור לו והתחלתי לבחון את העסקה יחד עם א', הוא הפגיש אותי עם י'. הכל כמו שתיארתי בתצהיר, את השתלשלות הענייינים ואח"כ צמצמנו ל-200 אלף ₪ ואז פניתי לתובעת.

ש. אז מי עזר עם הכסף?

ת. התובעת.

ש. אתה אומר ככה התכוונתי להחזיר את 60,000 הש"ח שלי..

ת. התכוונתי להחזיר את הסכום האמור מתוך הרווחים שא' היה אמור לקבל מתוך הרווחים של החברה, הכל בהתאם להסכם ההלוואה עליו הוא חתם.

ש. אדוני היה "יועץ חיצוני" ואדוני אומר אני מתכוון להחזיר לעצמי את 60,000 השקלים. כמה שקלים השקעת בעסקה הזו?

ת. אפילו לא שקל אחד.

ש. אז איך התכוונת להחזיר לעצמך את הכסף?

ת. את 60,000 השקלים שא' חייב לי, חוב היסטורי, ציפיתי שא' יחזיר לי. הוא חתם על הסכם הלוואה בין ס"ב וא' לבין האם שהיא אמו של א'."

הדוד מעיד כי הלווה לא' בעבר סך של 60,000 ₪ והוא ציפה לקבל אותם מרווחי העסקה דנן. לעניין זה אפנה גם לסע' 20 הפולמוסי לתצהירו של הדוד. אין ספק שאף לעדותו של הדוד הוא הגורם הדומיננטי בעריכת ההסכמים, הסכם השותפות והסכם ההלוואה, הגם ששמו ושם אחותו, התובעת, לחלוטין לא נזכרים בהסכמים אלו. הדוד עומד גם מאחורי התביעה דנן, כפי שהוא ניסח בעצמו את תצהיריו, הן בהליך דנן והן בהליך המקביל.

גרסתו של הדוד ביחס לעריכת ההסכמים וביחס לנסיבות הפקדת השטר

  1. הדוד ממשיך ומתבטא לאורך כל ההליך כאילו הוא מנהל את כל ענייני הכספים של המשפחה המורחבת: של התובעת, של האם ושל א'. אדגים זאת:

לטענת הדוד הוא שחרר את האם מחובותיה לסנטרל (עמ' 20, ש' 3-6 לפר').

הדוד משיב בתשובה לשאלת ביהמ"ש (בעמ' 20, ש' 9-19 לפר') שהוא עודד את א' להצטרף לעסקה דנן, הציע לסייע לו, וכל זה על מנת לסייע לאם ולא', כמו גם לקבל את כספו שלו בחזרה. לדבריו הוא לקח על עצמו את הרצון והאחריות לגייס את הכסף. הדוד מתאר כיצד הוא עצמו בנה וגיבש את העסקה: "לקחנו את הרווחים של החברה..." (שם בש' 17).

עם זאת, מודה הדוד כי הוא אינו התובע והכסף שהלוותה התובעת לנתבעים אינו הכסף שלו (עמ' 21, ש' 1 לפר').

בהמשך טוען הדוד כי הוא העביר סכום של 60,000 ₪ לשם קידום העסקה (עמ' 21, ש' 10-11 לפר'), אולם לאחר שהמותב מביע את תהייתו מאיזה חשבון הועבר הכסף, מבהיר הדוד כי הוא נתן הוראה לאם, שהעבירה את הכסף מחשבונה (שם, בש' 13-17).

הדוד טוען כי הוא זה שגיבש את הסכם השותפות (שם, בש' 33).

גם ביחס להסכם ההלוואה מציין הדוד שהוא זה שפנה לעו"ד ט' על מנת שיערוך הסכם זה, והוא טוען שהוא צד להסכם, כדבריו, הגם ששמו לא מופיע על גבי ההסכם (עמ' 22, ש' 12-17 לפר').

הדוד מודה שוב שהוא ניסח בעצמו את התצהיר מטעמו (עמ' 22, ש' 29 לפר'. כן ר' עמ' 26, ש' 14 דברים דומים).

הדוד מודה שוב שהיה מעורב בהכרעות כמה כסף להעביר, מתי והיכן, הגם שהכסף, לשיטתו, היה כספה של אחותו, התובעת. לדבריו, הוא ביקש, המליץ, יעץ לאחותו התובעת, אולם לא החליט. הוא מודה שהוא כן החליט לקחת אחריות על א' (עמ' 33, ש' 8-13 לפר').

לטענתו של הדוד, הסכם ההלוואה נחתם בנוכחותו, הגם שהדברים אינם עולים מהתצהיר (עמ' 23, ש' 26-29 לפר').

באשר להלוואה שהלווה לא' בסך של 60,000 ₪ מודה הדוד כי הדברים לא נעשו בהתאם להסכם אלא בהתאם להסכמה בעל פה, המגובה גם בהודאת בעל דין של א' באמצעות הודעת ווטס-אפ, שלשיטתו יש לה מעמד כשל הסכם (עמ' 24, ש' 1-6 לפר').

בהמשך החקירה הנגדית מפנה ב"כ של א' את הדוד לדבריו במסגרת סע' 84 לתצהיר כדלקמן:

"בו במקום נתתי הוראה טלפונית לתובעת להעביר מתוך הכספים שלי אשר מצויים בחשבונה";

והדוד מבהיר כי מדובר בהלוואה של 60,000 ₪ שניתנה על ידו לא' כבר בשנת 2016 (עמ' 25, ש' 24-25 לפר').

עוד בהמשך, מתייחס הדוד לשאלה מדוע הוא מגדיר את הכספים הללו ככספים "שלו", והוא מבהיר כי –

"ביני לבין התובעת זה למעשה סוג של חשבון אחד, אנחנו עוזרים אחד לשני ואין התחשבנות אמיתית אני מתייחס לכסף שלה כשלי, וכך גם לגבי האם. יש אמון מלא." (עמ' 25, ש' 28-29 לפר'. עוד ר' ההתבטאות שלו שם בש' 35, המרמזת על כך שהדוד רואה את כספה של התובעת ככספו שלו).

גם במסגרת החקירה הנגדית לב"כ הנתבעים 3-4 חוזר ומעיד הדוד כי היה מעורב בעריכת הסכם השותפות ובגיבושו (עמ' 26, ש' 23-26 לפר').

חרף בקיאותו וניסיונו ומעורבותו של הדוד בעריכת הסכם השותפות הרי שלא שמו ולא שמה של התובעת מופיעים בהסכם זה, והדוד מנסה לתרץ זאת בכך שהוא לא חשב על זה בכלל והנתבעים פשוט עקצו אותו (עמ' 26, ש' 32-34 לפר'). כך גם לא מצליח הדוד להבהיר מדוע שמה של התובעת לא מופיע בהסכם (עמ' 27, ש' 3-6 לפר').

הדוד מודה כי הפקיד את השטר לבטחון, כלשונו –

"אני הפקדתי את השיק ב-4.4 ידעתי שיש סירוב של ההלוואה של ה-600 אלף." (עמ' 27, ש' 9-10 לפר').

כלומר: הדוד מודה שהוא הגורם שהפקיד את השטר, והתובעת למעשה פעלה מכוחו, כפי שהוא מודה כי הפקיד את השטר קודם זמנו בהתאם להסכם. עוד הוא מודה כי התניות בדבר הנסיבות להפקדת השטר מפורטות בסע' 7-8 להסכם, כדלעיל (שם, בש' 7-9).

עוד מודה הדוד כי לא היה כל מקום להפקדת השטר בהתאם להסכם עובר למועד הנקוב בהסכם, קרי: המועד שעד אליו היה ניתן להעביר את ההלוואה בערבות המדינה (שם, בש' 24-29 לפר), כאשר לטעמו יש לאבחן בין ההסכם דה-יורה (להלכה) לבין ביצועו של ההסכם למעשה, דה פקטו (שם, בש' 29).

עוד משיב הדוד לשאלת המותב מדוע לא פנה לאפיק של הליכי הוצל"פ בגין חילולו של השטר, כי הוא היה מעוניין לפעול גם נגד א' ולכן הוא הגיש תביעה ולא פנה לאפיק של ההוצל"פ (עמ' 28, ש' 6-7 לפר').

עולה מכל המקובץ עד עתה שהדוד יזם את העסקה או למצער עודד את א' להשתלב בעסקה, גיבש את שני ההסכמים: הסכם השותפות והסכם ההלוואה, אולם לא טרח לשלב את שמם שלו ושל התובעת בהסכם, ניסח את התצהירים מטעמו ופעל להחזיר לעצמו את חובו של א' כלפיו.

הדוד לא משכיל לאלפנו בינה מדוע הוא פעל להפקדת השטר עובר למועד הנקוב בו ובניגוד מפורש לתנאי הסכם השותפות, והוא אף לא מצליח להשכילנו מדוע העביר את השטר לצד ג', קרי: לתובעת, על מנת שתשלים את השטר ותפקידו, כאשר לשיטתו אין כל נפקא מינא מיהו הגורם המשלים את השטר (עמ' 27, ש' 33 עד עמ' 28, ש' 1 לפר').

תמליל השיחה בין האם לבין הדוד

  1. כאמור לעיל, יזם הדוד את השיחה עם האם מיום 21.5.21, שתמליל שלה צורף כנספח ח' לתצהירו.

מתמליל השיחה (שהיקפו 32 עמודים! ולהערכתי נערך במשך שעה ארוכה) עולה כי הדוד יזם את השיחה, והוא מנסה לתמרן אותה לכיוונו, כאשר מטרתה העיקרית של השיחה היא לחלץ מהאם את הודאה שלפיה הוא לא גנב ממנה את השטר, בניגוד לנטען ע"י הנתבעים, א' וד', במסגרת תלונתם/עדותם במשטרת ישראל, כמו גם בתצהירים מטעמם, כי הדוד גנב את השטר.

אזכיר כי חרף מחלתו, התרשמתי כי הדוד הוא איש עסקים ממולח והוא יודע לנצל זאת מול אחותו, האם, שמעידה על עצמה מספר פעמים שהיא עייפה מהמצב המשפטי ואיננה מעוניינת להתערב בהליכים (עמ' 13, ש' 1 לתמליל. כל ההפניות בפרק זה הן לתמליל); האם טוענת שהסתבכה (עמ' 19, ש' 15-16); ושהיא מפחדת מבנה א' (עמ' 15, ש' 3-7 ו-9). האם מציינת שהיא כבר התבלבלה מהמצב (עמ' 9, ש' 14); וניכר מדבריה כי היא לא יודעת מי באמת החזיק בשטר (שם). האם מציינת את המצוקה שלה, כאשר מחד גיסא היא מבקשת לסייע לאחיה, הדוד, ומאידך גיסא היא מבקשת שלא לפגוע בבנה, א' (עמ' 19, ש' 22-23). בהקשר זה משיב לה הדוד כי בכוונתו להיפרע רק מד' ולא מבנה - א', כיוון שא' לא נהנה מהכסף (עמ' 21, ש' 19-20 ועמ' 22, ש' 9). יוער כי הדוד מאיים על האם כי יזמן אותה לעדות בביהמ"ש על אפה ועל חמתה (עמ' 15, ש' 13-14).

בהמשך מדריך הדוד את האם מה בדיוק לומר באופן שיסייע לו (עמ' 28, ש' 10-18); עד שהאם עצמה טוענת שהיא לא זוכרת מה לומר (שם, ש' 19 ו-21). עוד מדריך הדוד את האם מה לומר לב', כלתה (עמ' 27, ש' 7-9). הדוד אומר לאם לומר שהיא לא יכולה לשקר בביהמ"ש, והאם משיבה לו כי גם אם היא היתה רוצה לשקר היא איננה מסוגלת כי היא מתבלבלת (עמ' 27, ש' 19). בסה"כ עולה הרושם שהאם מעוניינת מאד לרצות את אחיה, הדוד, והיא מוכנה לומר עבורו מה שהוא מבקש, גם כאשר היא לא בדיוק בקיאה בעובדות. האם נותנת לדוד לתמרן אותה ולמצער, להנחות אותה מה לומר.

ניכר שהאם מבקשת לרצות את הדוד והיא שואלת אותו האם הוא מעוניין שתגיד שהוא לא גנב את השטר (עמ' 6, ש' 6). יתירה מכך: האם מבקשת הדרכה מהדוד מה לומר או להצהיר באופן שיסייע לו (שם, בש' 26 ובתחילת עמ' 7). יודגש כי מדבריה של האם עצמה עולה כי היא לא זוכרת האם היא עצמה החזיקה בשטר (שם, בש' 17). עם זאת, האם מודה כי אכן הדוד לא גנב את השטר (עמ' 5, ש' 24-27). חרף האמור לעיל, נראה כי מדובר בהסקת מסקנות שמסיקה האם שהדוד לא גנב את השטר, לאחר שהדוד מתמרן אותה למסקנה זו. בשל חשיבות אמירתה של האם בעניין אבקש לצטט את הקונטקסט של הדברים (מעמ' 5, ש' 8 עד לעמ' 6, ש' 7):

"הדוד: אבל איך הם יכולים להוריד את התובעת מהסיפור, מהתביעה? הרי ד' נתן צ'ק ביטחון, ובהסכם צ'ק הביטחון ניתן לתובעת, אמנם לא נרשם השם אבל ניתן לתובעת.

האם: אבל התובעת היתה פיזית וקיבלה את הצ'ק?...

הדוד: אני קיבלתי.

האם: אתה, אתה, או לא אתה?

הדוד: אני קיבלתי את הצ'ק.

האם: אוקי.

הדוד: עכשיו מה, איך מנתקים את הקשר, בין זה שד' נתן את הצ'ק לצד שלישי, כאילו שהוא אישר לא' להעביר את הצ'ק לתובעת או לי? זה לא משנה, לצורך העניין, על ידי זה, איך מנתקים את הקשר? בא א' ואמר גנבו לי את הצ'ק, הדוד גנב לי את הצ'ק, אני גנבתי לו את הצ'ק?...

האם: הצ'ק היה אצלו, אתה אומר?

הדוד: הוא לא היה איתם, אבל הוא נתן לנו, ב' נתנה אותו באותו יום של ההסכם, ואחרת לא היו מעבירים לה את ה-49 אלף של אותו היום.

האם: אוקי.

הדוד: אז אני גנבתי לו את הצ'ק?

האם: לא.

הדוד: אני שואל אותך, בהיגיון.

האם: לא, נו, איפה גנבת? לא.

הדוד: אז מה, אז זהו, פה, איפה גנבת, פה נכנסת לנקודה שאת בתמונה בדיוק.

האם: שמה?

הדוד: שהא אומר שהצ'ק ושטר המניות של "החברה" היו אצלך בבית, ושאני גנבתי את זה מאצלך בבית.

האם: זה מה שכתוב במכתב?

הדוד: כן, זה מה שהוא טוען. אני גנבתי מאצלך בבית צ'ק?

האם: נו אז מה אתה רוצה, שאני אגיד, שאתה לא גנבת?

הדוד: אז זה בדיוק,"

מקריאה של מקטע זה בתמליל עולה כי אכן הדוד מתמרן את האם להעיד לטובתו, לאחר שהיא עצמה אינה מראה בקיאות רבה בעניינים ומבקשת לרצות אותו, ואף מבקשת את הדרכתו מה לומר בדיוק. ניכר כי האם חוזרת על דברי הדוד כמו תוכי מבלי להבין את משמעות הדברים ואת מורכבות ההליך.

נקודה חשובה מאד שכן ניתן ללמוד מתמליל השיחה הארוך היא הודאתו של הדוד שא' החזיר לו כספים כדלקמן (עמ' 20, ש' 6-7):

"הדוד: א', א' הבין את עצמו יפה מאוד מהר מאוד, והוא החזיר את הכסף שלו, פחות כמה אלפים או יותר כמה אלפים, אבל הוא סגר עניין."

בהקשר זה יובהר כי דבריו אלו של הדוד נאמרו ביחס לתהייתה של האם בפסקה הקודמת שהיא עצמה ביקשה לברר אצל בנה, א', האם הוא חייב כספים אם לאו, תוך הבהרה שאם יש לו חוב עליו להסדיר אותו ואם אין לו חוב שיתכבד ויגיש כתב הגנה (עמ' 20, ש' 1-5). לדידי, ברי כי השאלה של האם התייחסה לסוגיית החוב הנטען של א' כלפי הדוד, ומכאן תשובתו של הדוד כי א' עצמו הסדיר את החוב שלו.

עוד במהלך דבריה של האם במסגרת התמליל שיחתה עם הדוד עולה שהיא טוענת שא' זרק עליה בצעירותו כסא, דבר שגרם לה להזמין את המשטרה וגרם לא' עצמו לעזוב את בית הוריו ולעבור להתגורר עם הדוד (עמ' 25, ש' 14-18). האם מתייחסת במסגרת תצהירה, שאליו אדרש בהמשך, למערכת היחסים עם בנה, א'.

  1. יוער כי במסגרת החקירה הנגדית של האם שאל אותה ב"כ התובעת את השאלות הבאות, המתייחסות לתמליל השיחה הנ"ל:

"הוא ימשיך לתת לך את הכסף." את מתכוונת לדוד? "כי נשאר עוד 40,000 או כי נשאר עוד 50 או 40,000 שקל לתת לך. תחתום לו גם על הירח, זה לא משנה מה שכתוב, זה לא משנה." זאת אומרת, את מדברת פה בהקלטה, שאת מצרפת לתצהיר שלך, על כך שהדוד הוא כמו צ'ק פתוח. כן?......

בואי נגיד לך מה אני מבין, אני מבין שיש איזשהו אלמנט של ניצול שבן אדם, שאת טוענת שהוא לוקה אולי בנפשו ואתם ראיתם בו כמו איזשהו מקור להוצאת כספים. ככה זה נראה." (עמ' 61, ש' 6-10 ו-13-15).

כלומר, לטענתו של ב"כ התובעת, האם וא' ניצלו את מצבו הנפשי של הדוד על מנת לסחוט/ללוות ממנו כספים עבור העסקה ובכלל.

בשלב זה מתפרץ ב"כ של א' ומתנגד להצגת השאלה שעוסקת בכלל בדוד ולא בתובעת, כדלקמן:

"אדוני, תגיד זה רלוונטי? מי בעל הדין פה?" (שם, ש' 18).

ובהמשך, באינסטינקט רגעי הערתי את ההערה הבאה לפרוטוקול:

"בסדר, רלוונטי מאוד. מחילה, אדוני מצטייר פה כבא כוח של הדוד, כאשר הקליינטית היא בכלל אחרת, ככל הידוע לי." (שם, ש' 30-31).

כלומר: המהלך ברור: מדובר בכלל בכספו של הדוד ולא בכספי התובעת והדוד הוא התובע הנכון, כפי שנוכיח לכל מהלך פסק הדין.

בשולי הדברים מבקשת האם, במסגרת חקירתה הנגדית, לאפיין את ההתנהלות של הדוד והיא עושה את זה בשורות הבאות:

"אני לא יודעת איך אתה מסיק מסקנה מתוך מסקנה. אני אומרת לך מה היה, כשהדוד היה מאוד נסער, ברמה, אבל ממש ממש נסער, ברמה בעייתית שאנחנו יודעים שהיא מסכנת אותו. ואחר כך גורמת לו לעשות כל מיני פעולות שחלילה, הוא משלם עליהם מחיר גם פלילי וגם בבית חולים באשפוז וכו'. ואף אחד לא רוצה להגיע, לעבור איתו את הסף. וגם בלי קשר לעניין הרגיש של, נגיד הבעיה הרפואית שלו. גם באישיות שלו, הוא לא בן-אדם שאתה יכול לסתור את דעתו, שהוא יקבל משהו אחר. הוא, עם כל היתרונות שלו ויש לו הרבה בקטע הזה, בקטע הזה אף פעם לא יכולת להגיד, להשמיע דעה אחרת." (מעמ' 66, ש' 34 ועד עמ' 67, ש' 5 לפר').

דומה כי עמדה זו מסכמת את התנהלותו של הדוד, שהוא התובע העיקרי בהליך שלפניי, ואחותו התובעת, משמשת עבורו כפרונט.

תצהירו של הדוד שהוגש במסגרת ההליך המקביל

  1. במסגרת תצהיר ע"ר של האם צורף תצהיר ע"ר של הדוד (נספח ב' לתצהיר של האם), שהוגש במסגרת הליך מקביל שניהל הדוד כנגד א' וס"ב בהליך מקביל, לפני כב' השופטת כרמית בן אליעזר (להלן: ההליך המקביל). כפי שנמסר במהלך הדיון לפניי, ההליך המקביל הסתיים במחיקה. עם זאת, עובר למחיקת ההליך המקביל הוגש במסגרתו תצהיר ע"ר של הדוד, שבמסגרתו מועלות טענות דומות כנגד א'. מעיון בתצהיר הנ"ל עולה כי יש זהות והקבלה רבה בין תצהיר זה לתצהיר ע"ר של הדוד שהוגש בהליך שלפניי, ונראה כי שני התצהירים נערכו ע"י הדוד עצמו. יודגש כי במסגרת ההליך המקביל וכפי שעלה מהתצהיר שם, תבע הדוד באופן אישי את א' וס"ב בגין חובות נטענים שלהם כלפיו, לאחר שלטענתו, הוא הלווה להם באופן אישי כספים. בשל חשיבות הדברים אבקש לאזכר סעיפים מסויימים מתוך התצהיר בהליך המקביל כדלקמן:

בסע' 2 לתצהיר מבהיר הדוד כי הוא עצמו הגיש תביעה כנגד א' וס"ב.

בסע' 6 לתצהיר מציין הדוד כי כל ענייניו הכספיים ינוהלו ע"י אחותו התובעת.

בסע' 7 לתצהיר כותב הדוד כי במסגרת התצהיר הוא יוכיח שהנתבעים חייבים לו את מלוא סכום התביעה.

בסע' 17 לתצהיר מבהיר הדוד כי לאחר שהתובעת סירבה להלוות כספים לא', הוא עצמו, הדוד, החליט לקחת אחריות ולעזור לא' להשתקם, וכל זה – "מתוך רצון לעזור לא' לממש את העסקה, בין היתר כדי שיוכל להחזיר לאם את כספה, וכן גם לגבות את החוב שמגיע לי מא'.". אין כל ספק שהדוד עצמו מציג את הדומיננטיות שלו בעניין, כמו גם את האינטרס האישי שלו בקידום העסקה.

בסע' 18-19 לתצהיר הנ"ל טוען הדוד כי הצליח לשכנע את התובעת דנן להלוות כסף לא', ולשם כך נערך הסכם ההלוואה דנן. כן סוכם כי תיערך המחאת זכויות בלתי חוזרת לטובת האם וכי זו תופקד בידיו הנאמנות של עו"ד ט'. לדבריו של הדוד (סע' 20), הסכם ההלוואה הוכן ע"י עו"ד ט' לאחר שב' התחמקה מלערוך אותו. הדוד מבהיר (בסע' 21) כי הסיבה שהאם מופיעה כמלווה יחידה בהסכם ההלוואה נובעת מכך שהיה רצון של כלל האחים להעביר את הסכום הרווח הראשוני שיתקבל מהעסקה עם הנתבעים 3-4 לידי האם, שכבר נאלצה למכור את ביתה לאחר הנפילה העסקית של בנה א', שלו היא הלוותה כספים, וזאת, על מנת לדאוג לה לקורת גג. בסע' 25 לתצהירו הנ"ל מצהיר הדוד כי בחודש יוני 2014 הוא עצמו הלווה לא' 60,000 ₪. בסע' 26 לתצהיר מבהיר הדוד כי הסך הנ"ל הועבר לא' בהמחאה על סך של 30,000 ₪ מחשבונה של אחותו, התובעת דנן, ובנוסף בוצעה העברה בנקאית על יתרת הסכום. בסע' 27 לתצהיר מבהיר הדוד כי עשה זאת תחת לחץ ובתקופה שבה טיפל רפואית באמו ששהתה באותה עת בבית חולים. בסע' 28 מבהיר הדוד כי א' הגיע לבית החולים, למיטת סבתו, ושכנע את הדוד עצמו לתת לו את ההלוואה. ואכן באותו מעמד פנה הדוד לאחותו, התובעת דנן, ונתן לה הוראה להעביר את הסכום המבוקש לידי א' (סע' 29). הדוד מבהיר (בסע' 30 לתצהיר) את הנסיבות שבהן לא נחתם הסכם הלוואה מסודר ולא ניתן שטר לבטחון ע"י א'.

דומה כי די בכל האמור בתצהיר הנ"ל כדי להוכיח שהדוד עצמו הלווה כספים לא' וכי הוא בעל העניין האמיתי בתובענה דנן, ולא רק בהליך המקביל. לא זו אף זו: במסגרת התצהיר הנ"ל עולה כי הסכם ההלוואה בהליך דנן היווה את עילת התביעה הלכאורית של הדוד כנגד א' וס"ב בהליך המקביל, על כל המשמעויות הנובעות מכך לענייננו.

עולה מן המקובץ עד כה כי הסכם ההלוואה בהליך דנן נועד למעשה להבטיח את זכויותיו של הדוד כנגד הלוואותיו לא' ולס"ב, כפי שהוא עצמו טוען בתצהיר בהליך המקביל.

הליך פשיטת הרגל ומהימנותו של הדוד

  1. במסגרת סע' 72 לתצהיר ע"ר מטעמו במסגרת ההליך דנא טוען הדוד את הדברים הבאים:

"בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הנני נמצא בהליכי פש"ר ובעקבות כך אני מחביא את הכספים אצל התובעת, בשנת 2012 נכנסתי להליכי פש"ר במסגרתו של תיק .... בבית משפט מחוזי מרכז, אשר בסופו של יום בוטל ההליך בחודש ספטמבר 2020 עקב ניצול לרעה של ההליך (כל השתלשלות העניינים בקשר עם הליך פש"ר מצויים בתגובה אשר הוגשה לביטול ההליך ע"י הנאמן"

לתצהיר צורף כנספח מ' עמוד ראשון של בקשת הנאמן, עו"ד אסף איל, לביטול הליך הפש"ר של הדוד.

במסגרת חקירתו הנגדית של הדוד ע"י ב"כ של א' הוא נשאל את השאלות הבאות ביחס להליך הפש"ר, בהתבסס על ציטוטים מתוך בקשתו של הנאמן כדלקמן:

"ש. לי יש קצת יותר מעמוד אחד. ס' 74 מאותה בקשה שלא צירפת, המנהל המיוחד אומר: "עולה כי החייב ואחותו הגישו תצהירי שקר לבית משפט של פש"ר, הכל כדי להמשיך את המצג השקרי שנמשך למעלה מ-20 שנים".

ת. במקרה הזה היה מקרה מאוד מיוחד של הליך הפש"ר היות והליך זה בחודש יוני 2018 ניתן דוח סופי של המנהל המיוחד לפיו כלל הנשייה בתיק הפשר שלי עמדה על סך של 205 אלף ₪, אני מסביר את הנסיבות... שיהיה ברור... ועל פי הדוח הסופי של הנאמן כלל הנשייה עמדה על 205 אלף ₪ והיה מורכב משלושה ראשי פרק: סכום אחד של 120,000 ₪ ....

ב"כ התובעת והעד: אנו נתייחס לכך בקצרה במסגרת הסיכומים בכתב.

ש. על אף שלא קיבלתי תשובה מדוע נטען נגדך כי התצהיר שהגשת הינו שקר ושל אחותך המשכתי לקרוא. בסעיף 78יא' אומר הנאמן "הרי שהחייב הוליך שולל את בית המשפט לפחות בשלושה הליכים שונים ידועים עת הציג עצמו כבעל הנכס תוך שהוא מגיש תצהירים ותביעות שקריות התנהלות המתרקמת עד כדי עבירות פליליות". אז אתה דובר אמת או לא?

ת. אני דובר אמת, ארחיב לגבי הליך הפשר בסיכומים.

ש. סעיף 89, "עסקינן בחייב חסר גבולות שאינו בוחל במאום לשם השגת מטרותיו הפסולות ובכלל זה מתן עדות שקרית בפני בית המשפט, לאחר שהוזהר כדין"

ת. אתייחס בסיכומים." (עמ' 16, ש' -22 לפר').

לעניין זה ר' את הבקשה מטעם הנאמן לביטול הליכי הפש"ר, שסומנה על ידי ב-נ/1, ושנסרקה ע"י ב"כ הנתבע 1 ביום 2.6.22.

  1. ברי כי התנהלות זו של הדוד, שמעיד על עצמו כי תיק הפש"ר בעניינו נסגר כתוצאה מ"ניצול לרעה של ההליך", מדברת בעד עצמה, במיוחד נוכח קביעת הנאמן בדבר הולכת שולל את המותב ומצג שקרי במשך 20 שנה. לא אוכל להתעלם מדברים אלו, במיוחד כאשר הדוד מעיד על עצמו כי הליך הפש"ר בוטל בשל ניצול לרעה של ההליך. אמנם לטענת ב"כ התובעת, בסיכומיו (עמ' 104, ש' 16-23 לפר'), חובו של הדוד במסגרת הליך הפש"ר הסתכם בסכומים נמוכים, וכן לדבריו, אין מקום להסתפק אך ורק בדברי הנאמן, כשההחלטה הסופית מסורה למותב עצמו, וכן כי אין להשליך מעניין הליך הפש"ר לענייננו; אולם, כאמור, נוכח עדותו של הדוד עצמו כי הליך הפש"ר בוטל בשל ניצול לרעה של ההליך, הרי שדומה כי אין מקום להאריך בדברים. לו רצה הדוד להפריך עמדה זו היה רשאי להמציא את קביעות המותב, אולם הימנעותו של הדוד מהמצאת קביעות המותב, במיוחד כאשר הדוד מודה כי ההליך בוטל בשל הנסיבות האמורות, רק מחזקת את טענת הנתבעים ביחס למהימנותו של הדוד.

  1. מכל מקום, אין בכוונתי להתבסס על קביעת הנאמן בהליכי הפש"ר של הדוד. די לי בכך שהדוד עצמו מעיד על עצמו במסגרת תצהיר שהגיש בהליך המקביל כי א' חייב לו באופן אישי כסף. זאת ועוד: במסגרת מכתב בדוא"ל ששלח הדוד לאם ביום 10.5.21 (צורף כנספח ז' לתצהיר ע"ר של האם) כותב הדוד (בסע' 3): "התביעה שהגשתי מורכבת" משתי עילות, העילה החוזית והשטרית. במהלך הדיון לעיל ולקמן מובאות ראיות נוספות בדבר מעורבותו האישית של הדוד בתביעה דנן ובדבר האינטרס שלו לקבל כספים בהתאם להסכמים אלו שנוסחו על ידו. כן הבאתי ראיות בדבר מעורבותו של הדוד בהכנת שני ההסכמים. עוד הובאו ראיות בדבר העדר מעורבותה של התובעת עצמה לא בעסקה ולא בהסכמים השונים.

  1. בשולי הדברים אין מנוס מלתאר את מעורבותו הרגשית של הדוד בהליך לפניי, כאשר הערתי לו פעמים רבות לפרוטוקול ומחוץ לפרוטוקול ואף ניסיתי להרגיעו (בהקשר זה אפנה להפרעותיו של הדוד למהלך התקין של הדיון ולהערותיי לדוד כדלקמן: עמ' 43, ש' 6-11 לפר'. עמ' 63, ש' 33 ו-35-36. עמ' 64, ש' 5, 11-16. עמ' 65, ש' 31-35. עמ' 66, ש' 1 ו-4. והערות שלי לדוד, שם בש' 2-3, ו-5-10. עמ' 73, ש' 30-36. עמ' 74, ש' 10. עמ' 75, ש' 9. עמ' 86, ש' 13 ו-18. עמ' 88, ש' 28, והערה שלי בתחילת עמ' 89. עמ' 90, ש' 22-25, 29, 31 ו-36 לפר' וכן הערתי בש' 32-33 שם). לבסוף אפנה לדבריו של הדוד במסגרת התפרצותו לסיכומי ב"כ התובעת (עמ' 95, ש' 20-21, לפר') כדלקמן:

"אדוני חובט בי בכל ההליך הזה. מעבר לזה אדוני יודע שאני מעורב במעורבות אישית. אם לא יינתן לי להסביר אני יוצא מהאולם. אני רק אקלקל אם אשאר. תודה כבודו."

בשולי הערתי זו אפנה אף להערותיי לתובעת עצמה בעמ' 62, ש' 20.

כן אפנה להודאתו של הדוד, שהוא עצמו ערך את התצהירים שעליהם הוא חתום (עמ' 91, ש' 1-5 לפר'). אין כל ספק שהדוד הוא השחקן העיקרי והדומיננטי בתביעה דנן, ואחותו התובעת, האחראית על שמירת הכספים ועל התנהלותו הפיננסית של הדוד, היא רק שחקנית משנה בתביעה דנא, כאשר ברי כי לא הצליחה להצביע על כל קשר או יריבות בינה לבין הנתבעים.

תצהירו וגרסתו של עו"ד ט'

  1. עו"ד ט' ערך את הסכם ההלוואה בין האם לבין א' וס"ב. כבר בשלב זה אציין כי בשים לב לכך שהאם הודיעה מפורשות כי אין בכוונתה לעשות כל שימוש בהסכם זה ובהינתן שהתובעת איננה צד להסכם, הרי שממילא אינני רואה כל חשיבות בעיסוק בנסיבות כריתתו של ההסכם, אלא עד כמה שהדברים רלוונטיים להכרעתי.

עו"ד ט' הגיש תצהיר קצר מאד, שבו 5 סעיפים, שחלקם טכניים. לדבריו, הוא החתים את הצדדים להסכם ההלוואה ביום 25.3.18 בביתה של האם. בסע' 4 לתצהיר הוא מבהיר כי במעמד כריתת ההסכם היה ברור לצדדים כי החוב המוזכר בהסכם ההלוואה מגלם חוב לאם בסך של חצי מיליון ₪, חוב לתובעת בסך של 200,000 ₪ וחוב לדוד בסך של 57,000 ₪.

במסגרת התצהירים מטעם א', כמו גם במהלך החקירות הנגדיות, עלתה סוגיית נסיבות כריתתו של ההסכם, כאשר כבר בתצהיר עדותה הראשית טענה האם כי היא מעולם לא פגשה את עו"ד ט' וכך גם טענה ב' בתצהירה. במהלך חקירתו הנגדית נשאל עו"ד ט' ביחס לקומת מגוריה של האם, כמו גם ביחס לשכר הטרחה ששולם לו ע"י הדוד בגין עריכת הסכם ההלוואה, אולם הוא לא זכר באופן מדוייק פרטים אלו.

מחד גיסא לא מצאתי כי עדותו של עו"ד ט' נסתרה ביחס לעצם החתמת הצדדים על ההסכם, באשר אין כל חולק כי חתימות הצדדים מופיעות על גבי ההסכם. מאידך גיסא, לא הוכח כי אכן החתמת הצדדים על ההסכם נערכה בפניו של עו"ד ט'' ובביתה של האם, וזאת, במיוחד נוכח טענותיהן של האם ושל ב, כי הן לא פגשו את עו"ד ט'. אתייחס לעדויותיהן של עדות אלו בהמשך הילוכי.

בשולי תצהירו של עו"ד ט' מן הראוי לציין כי דבריו של עו"ד ט' בסע' 4 לתצהירו ביחס לחלוקת החזר ההלוואה בין האחים, התובעת, הדוד והאם, כמפורט לעיל, איננה עולה במפורש מהסכם ההלוואה, וזאת, בהינתן החלוקה בין האם לבין א', כמפורט בסע' 4 להסכם ההלוואה עצמו. בשים לב לאמור לעיל באשר לעצם המפגש בין עו"ד ט' לחותמים הרי שאין לקבל את גרסתו של עו"ד ט' בעניין זה. משכך, עולה כי טענתו העיקרית של עו"ד ט' באשר לאופן החלוקה של הכספים לא הוכחה.

מכל מקום, עולה כי לדוד אינטרס בהסכם ההלוואה, שהרי אין כל ספק שעיקריו נוסחו על ידו, כעדותו שלו, ובאשר לטענת עו"ד ט', א' וס"ב חייבים לדוד את הסך של 57,000 ₪ בהתאם להסכם.

זאת ועוד: בין אם נקבל את עמדתו וגרסתו של עו"ד ט' שזו היתה רוח הדברים במעמד כריתת ההסכם ובין אם נקבל את גרסתן של האם וב' כי לא פגשו את עו"ד ט' הרי שאין ענייננו במערכת היחסים מול הדוד אלא ביריבות מול התובעת, וזו בכל מקרה לא הוכחה. כאמור לעיל, הוכח כי לדוד אינטרס בהסכם וכי לטענתו א' וס"ב חייבים לו אישית כסף בהתאם להסכם ההלוואה.

דיון בגרסאות הנתבעים

תצהירו של א' וגרסתו

  1. א' מסר תצהיר ע"ר מטעמו, כאשר במסגרת תצהירו נטענו הטענות הבאות:

ראשית, טוען א' כי מעולם לא פנה לתובעת בבקשה לקבלת הלוואה ממנה, והוא מכחיש מכל וכל את טענתה של התובעת לפיה היא הלוותה לו כספים בכפוף לפיקוח של הדוד ושל האם על העסקה. כן טוען א' כי לידתה של התביעה בניסיון של התובעת להגן על שלומו ועל מצבו הבריאותי המורכב של הדוד, ומכאן הסכמתה של התובעת לכל שגיונותיו של הדוד, ובכלל זה: הפקדת השטר לבטחון והגשת התביעה דנא (ר' בעיקר סע' 9 לתצהיר).

כן טוען א' כי הוא פנה לאמו בתחילת חודש מרץ 2018, וביקש ממנה הלוואה על סך של 200,000 ₪, לשם כניסה לעסקה, אולם האם סירבה ודחתה את בקשתו (סע' 5 לתצהיר).

בהמשך נודע לו כי אמו שיתפה את אחיה הדוד בעניין, לאור היחסים הקרובים ביניהם (סע' 6 לתצהיר), וזה הציע לו לתת לו את הסך של 200,000 ₪, כאשר חציו בהלוואה וחציו כעזרה וכמחווה של רצון טוב לשם סיוע לא' להשתקם ממצבו הכלכלי הקשה (סע' 8 לתצהיר), וזאת, חרף העובדה שעובר להתקשרות זו חל בין השניים נתק חריף של שנים, נוכח טענתו של א' לחוב ישן של הדוד כלפיו בסך של 100,000 ₪ (סע' 7 לתצהיר).

א' שב ומדגיש כי בנסיבות העניין, כל ההתקשרות האמורה נעשתה אך ורק מול הדוד ולא מול התובעת (סע' 10 לתצהיר).

א' שב ומדגיש כי לא נערכה כל התקשרות בינו לבין התובעת, ולא לחינם שמה איננו מופיע במסגרת ההסכם (סע' 11 לתצהיר).

א' טוען כי התקשר בעסקה עם ד', אך ורק בשל ההתחייבות של הדוד (סע' 12 לתצהיר), כאשר הדוד לא עמד בסופו של דבר בהתחייבותו, והעביר סך של 129,000 ₪ בלבד, תוך ניסיון להשתלט על החברה (סע' 14 לתצהיר).

א' מעיד בתצהירו על שטר על תנאי, השטר, שנמסר בידיו ע"י ד', עם הוראות בהתאם להסכם להפקידו רק בהגיע המועד הנקוב בסע' 7 להסכם השותפות, ביום 13.5.18, לשם המצאת ההלוואה בערבות המדינה ע"י ד', הוא המועד הקובע, כאשר השטר הועבר אליו ללא ציון שם הנפרע ומועד פרעונו, וכאשר הוסכם כי השטר יושלם ויופקד רק בהתאם להוראות ההסכם (סע' 13 לתצהיר).

א' מדגיש כי בין הדוד לבין הנתבעים 3-4 מעולם לא היו קשרים עסקיים והנתבעים 3-4 הסכימו להיפגש עם הדוד רק נוכח מצבו הנפשי ואיומיו על לקוחות פוטנציאליים של החברה (סע' 17-18 לתצהיר).

כן מבהיר א' בתצהירו כי הדוד גנב את המסמכים מושא הסכם השותפות, ובכלל זה, את השטר, כאשר בעניין זה הגיש ד' תלונה למשטרת ישראל מיום 5.4.18 (סע' 19 לתצהיר, העתק התלונה צורף כנספח ג' לתצהיר).

א' מדגיש כי לאחר שנודע לו על הכוונה של הדוד להפקיד את השטר, הוא פנה בעניין לתובעת והתריע כי מדובר בשטר גנוב ושעליה להחזירו, אולם היא פעלה בהתאם להנחיותיו של הדוד, מילאה את פרטי השטר והפקידה אותו (סע' 20 לתצהיר). א' מוסיף כי הפקדת השטר וחילולו גרמו לפגיעה קשה בחברה, ועניין זה עצמו גרם להעדר אפשרות של קבלת הלוואה בערבות מדינה (סע' 21 לתצהיר).

כן מעיד א' כי הדוד הוכרז כפושט רגל ביום 23.5.13, ובנסיבות העניין ניהלה התובעת את כל ענייניו הכספיים; כך שגם אם בפועל הועברו כספים מחשבונה של התובעת לעסקה הרי שמדובר בכספיו של הדוד ולא בכספי התובעת (סע' 22 לתצהיר).

כן שב ומעיד א' כי מעולם לא נוצר שום קשר בין התובעת לבין הנתבעים 3-4 או לבין החברה ולא ברור לו מניין שואבת התובעת את העוז לטעון כי חלה איזושהי התקשרות ביניהם. אין זאת, אלא שבהינתן מצבו הפיננסי ומעמדו המשפטי באותה עת של הדוד כחדל פירעון, נאלצה התובעת להיכנס לנעליו (סע' 23 לתצהיר) במטרה לגבות את החוב הנטען ע"י הדוד עבורו.

  1. במהלך חקירתו הנגדית נשאל א' ביחס להודעת הווטס-אפ, שבמסגרתה הודה, לכאורה, בפני הדוד כי הוא חייב לו את הסך של 151,000 ₪ (עמ' 80, ש' 33-35 לפר'), והוא משיב כי הוא נדרש ע"י אמו ודודתו התובעת להגיד לדוד את כל מה שהוא רוצה לשמוע, בשל מצבו הנפשי של הדוד (עמ' 81, ש' 1-3 לפר'). יודגש כי אין במחוייבותו של א' לדוד על מנת להשליך על התביעה דנן, שמתנהלת בין התובעת (ולא בין הדוד) לבין הנתבעים.

א' גם מאומת עם דבריו בתצהיר לפיהם הדוד העביר כספים בסך של 129,000 ₪ בגין ההסכם והוא אף מודה בכך (עמ' 81, ש' 13-18 ועמ' 83, ש' 35 לפר'), אולם כאמור, אין לחובות א' כלפי הדוד כל נגיעה לתובענה דנן שעניינה בחובות של א' כלפי התובעת.

זאת ועוד: א' טוען כי הדוד חייב לו כספים בגין עבודה של א' אצלו לפני למעלה מ-20 שנה, כאשר במהלך כ-10 שנים ניתק הקשר ביניהם (ר' עמ' 83, ש' 16, 22-23, ו-31-32 לפר'). לטענתו של א', הדוד, למעשה, השקיע בעסקה דנן ולא התנדב באופן אלטרואיסטי להלוות כספים לא' (שם, ש' 34-35).

באשר לממשק של התובעת עם הנתבעים 3-4, הרי שא' שב ומדגיש בחקירתו הנגדית שלא היה כל ממשק בין הצדדים, לבד ממקרה אחד שבו התובעת הגיעה על מנת לרכוש זוגות נעליים אצל הנתבעים. עוד הוא מדגיש כי לא נערך כל סיור של התובעת בעסקם של הנתבעים 3-4. א' מדגיש שהתובעת לא הכירה את הנתבעים 3-4 עובר לעסקה (עמ' 85, ש' 20-21 וש' 29 לפר').

עוד מוסיף א' כי התובעת לא נתנה או העבירה כספים בקשר לעסקה והוא שב ומדגיש כי לא היה לה כל קשר עם ד', וזאת, במיוחד נוכח התנגדותה ליתן לא' את הכסף בקשר לעסקה (עמ' 86, ש' 3-5 לפר').

במהלך חקירתו מודה א' כי קיבל, בין היתר, ישירות מהתובעת, המחאה בסך של 40,000 ₪, והמיר אותם בכסף מזומן בחברה בשם דבל די (עמ' 86, ש' 7-15 לפר').

א' טוען בחקירתו הנגדית כי ראה את הסחורה של החברה, בדק אותה וערך ספירת מלאי (עמ' 87, ש' 15, 31, ו-33 לפר').

באשר לשטר, הרי שלטענת א', זה נמסר לרעייתו ב' ולא לדוד, כאשר הדוד לחלוטין לא נכח במעמד החתימה על הסכם השותפות (עמ' 88, ש' 11, 15 ו-17 לפר').

לדבריו של א', הדוד הגיע לביתו עם אמו, עורר פרובוקציות וחטף את הניילונית שבתוכה הסכם השותפות והשטר מידיה של ב' (עמ' 89, ש' 18-29 לפר').

א' נשאל בחקירתו הנגדית ביחס להלוואות שונות שקיבל במהלך השנים מהתובעת והוא משיב שהוא החזיר לתובעת במהלך השנים את כל ההלוואות, תוך שהוא מדגיש שמדובר בהלוואות שמועד נתינתן לפני שנים רבות (עמ' 90, ש' 12-15 לפר').

עולה מן המקובץ עד עתה כי א' איננו מודה בחוב כלשהו לתובעת. אמנם הוא קיבל ממנה המחאה בסך של 40,000 ₪, אולם מדובר בכספו של הדוד, באשר התובעת עצמה התנגדה לאורך כל הדרך ליתן לו הלוואה בגין העסקה.

דומה כי התובעת לא הצליחה עד עתה לבסס לא את העילה השטרית ולא את העילה החוזית. יתכן שלו היה ענייננו בתביעה של הדוד כנגד א' הרי שהמצב היה אחר, אולם מדובר בתביעה של התובעת ולא של אחיה ולא מצאתי לתביעה זו עד עתה כל בסיס משפטי.

תצהירו של ד' וגרסתו

  1. ד' הגיש תצהיר ע"ר, שבמסגרתו הוא חוזר למעשה על הטענות המשפטיות המועלות על ידו במסגרת כתב ההגנה מטעמו, ובכלל זה: הטענה לפיה התובעת איננה אוחזת כשורה בשטר, וכי גם ביחס לעסקת היסוד אין לה כל עילה, באשר היא איננה צד להסכם השותפות וכן כי היא פעלה בניגוד להוראות ההסכם ביחס למילוי פרטי השטר והפקדתו. אפנה לחקירתו הנגדית של ד'.

  1. אעיר כבר כעת כי בנו של ד', י', לא הגיש תצהיר מטעמו ואף לא זומן ע"י מי מהצדדים לעדות.

בהקשר זה נתתי דעתי לטענות ב"כ התובעת בחקירתו הנגדית כלפי ד', לפיהן לא ברור מדוע י' לא הגיש תצהיר מטעמו (עמ' 41, ש' 16-22 לפר'), ותשובתו של ד', לפיה הוא בעלי החברה, י' איננו צד לעניין ולא ברור מדוע שילבו אותו מלכתחילה במסגרת כתב התביעה. בעניין זה אין לי אלא להסכים עם עמדתו של ד'. בהמשך הילוכי, במסגרת הפרק העוסק בהעדר זימון עד רלוונטי ע"י צד שמבקש לעשות שימוש בעדותו, אתייחס לטענות ב"כ התובעת באשר לזימונו לעדות של י' ועל מי מוטל הנטל בהקשר זה.

  1. ד' נשאל בחקירתו הנגדית באשר להליכי פשיטת הרגל של בנו י', אולם, לטענתו הוא איננו מודע לכך (עמ' 48, ש' 13, עד עמ' 49, ש' 1 לפר'). לטענת ד' אין לכך רלוונטיות לעניין, ואני אכן מסכים עמו. מצד שני, לא אוכל לקבל את טענתו של ד' כי אין לו כל מושג באשר לצו הכינוס של י', כאשר זה מהווה, למצער, שותף עסקי בחברה.

ד' טוען כי נקלע למגבלות בבנקים לאחר שהתובעת מילאה שלא כדין את השטר והפקידה אותו (עמ' 45, ש' 9-12 לפר').

ד' טוען כי איננו יודע מיהי חברת פ"ל (שם, ש' 21-30).

ויוזכר: במסגרת הסכם השותפות התחייב ד' לדאוג למכירת סחורה מחברה זו בעלויות מופחתות. משכך, אין לקבל את גרסתו של ד' בעניין.

עוד מצהיר ד' כי לא היו בינו לבין א' כל יחסים עסקיים עובר לעסקה (מעמ' 45, ש' 35 ועד עמ' 46, ש' 2 לפר'). ד' מודה אמנם כי הכירו קודם לכן אולם לא היו ביניהם כל יחסים עסקיים. לדבריו, הקשר שלו עם א' נוצר דרך בנו, ר' (עמ' 46, ש' 10-20 לפר').

ד' נשאל שאלות שונות ביחס לניהול החברה, כמו גם ביחס להוצאות השונות של החברה, והוא אינו מצליח להשיב עליהן (ר' למשל עמ' 47, ש' 1-5 לפר'). נראה כי הוא איננו מתמצא בניהול השוטף של החברה.

ד' מדגיש בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי התובעת והדוד לא היו מעורבים לחלוטין בעסקה (שם, ש' 8-9). לדבריו, הוא ניהל את כל המו"מ מול א' בלבד ואת התובעת הוא ראה לראשונה רק בבית המשפט (שם, ש' 14-17). אדגיש כי בעניין זה אני מקבל את הצהרתו החד משמעית של ד', שלא נסתרה בעדות אחרת.

במהלך עדותו מודה ד' כי קיבל כספים מא': 40,000 ₪ במזומן, וכן סך של 50,000 ₪ מהאם. לדבריו, אין מדובר על סך של 100,000 ₪, כפי שפורט בתצהירו, אלא, כאמור, סך של 90,000 ₪ בלבד (עמ' 42, ש' 26-35, וכן עמ' 49, ש' 28-29 לפר'). לדבריו, הוא החזיר לא' סכום בסך של 50,000 ₪ (עמ' 50, ש' 16-18 לפר'). זאת, בסתירה לדבריו של ד' קודם לכן, לפיהם הוא לא החזיר כספים לא' (עמ' 49, ש' 35-36 לפר'). באופן כללי, עדותו של ד' בעניין זה מלאה בסתירות פנימיות, כדלקמן:

"ש: אתה מתכוון להחזיר לו את הכסף?

ת: הוא כבר קיבל. קיבלת את הכסף. זוכר?

ש: כמה כסף הוא קיבל? אתה לא מסתכל על א'. סליחה.

כב' הש' פת: הוא פונה. אבל, אבל. אסור לפנות.

עו"ד קדש: מה זה? מה זה צריך להיות? אתה בחקירה נגדית.

העד: חקירה נגדית, טוב. לא רלוונטי מה שאתה אומר.

ש: רגע. שילמת כסף לא'?

ת: לא. לא.

ש: רגע, רגע. אתה הרי לפני,

ת: לא רלוונטי לשאלות שלך.

ש: רגע, רגע. עצור. אל תתרגש.

ת: סליחה.

ש: אתה נרגש.

ת: אני לא נרגש.

ש: אתה נרגש מאוד. אתה מאוד נרגש.

ת: אני לא נרגש. אתה מנסה להכשיל אותי. לא תצליח.

ש: אני לא מנסה. אני מנסה לעזור לבית משפט לעשות צדק. הבנת? הבנת?

ת: איזה צדק? איזה צדק?

ש: תקשיב רגע. אתה לפני 5 שניות הסתכלת לא' ואמרת שהוא קיבל ממך כסף.

ת: נו? כן.

ש: אמרת? יופי. כמה כסף הוא קיבל?

ת: הוא קיבל את כל הסכום שהיה מגיע לו.

ש: כמה?

ת: 90,000 שקל, מה שהגיע לו.

ש: החזרת לא' את הכסף?

ת: כן." (עמ' 49, ש' 29 עד עמ' 50, ש' 18 לפר').

מעדותו של ד' עולה כי הוא אינו בטוח בעצמו האם החזיר את הכסף לא' אם לאו. חשוב לומר כי עניין זה מעיד כאלף עדים על מהימנותו של ד', ועם זאת, לא מצאתי כי יש לכך השלכה על המחלוקת מושא התביעה שלפניי, בהעדר יריבות בין התובעת לבין ד' ובנו י'.

תצהירה של האם וגרסתה

  1. כאמור לעיל, הגישה האם תצהיר בשלב מאוחר יותר, נוכח בקשת ב"כ התובעת להעידה בהליך. במסגרת תצהיר ע"ר מטעם האם היא מעידה על הדברים הבאים:

א' ורעייתו ב' סגרו את העסק המשפחתי בשם ס"ב בחודש אוגוסט 2016 לערך. זאת, לאחר שהעסק נקלע לקשיים וכאשר בעקבות סגירת העסק התדפקו על דלתותיהם נושים רבים (סע' 3 לתצהיר). בתחילת שנת 2018 סיפר א' לאם על ההזמנות העסקית שנקרתה לפניו במסגרת העסקה עם ד'. א' נזקק להלוואה בסך של 200,000 ₪, לשם כניסה לעסקה, והוא ביקש מאמו שתסייע בידיו, אולם האם לא יכלה לסייע בידיו לאחר שגם היא נקלעה לקשיים בגין חובות חברת ס"ב, כאשר בעקבות זאת היא גם מכרה את דירתה. משכך, היא נאלצה להשיב לבקשת ההלוואה בשלילה.

האם מספרת שבאותו שלב היתה בקשר טוב עם אחיה, הדוד, שגר באותו בניין שלה, יחד עם האם של שניהם, כאשר התובעת מתגוררת בבניין סמוך. אמנם במהלך השנים שלפני כן הם חוו עליות וירידות ביחסיהם, אולם נוכח קרבתם הפיזית יחסיהם התהדקו, עד כדי שלדוד היה מפתח לביתה של האם (סע' 4 לתצהיר).

האם מעידה על מצבו הנפשי של הדוד ועל העדר שיקול דעת כאשר הוא חווה התקפים פסיכוטיים (סע' 5 לתצהיר).

כן מעידה האם על כך שאחותה, התובעת, מנהלת במהלך כל השנים את כספיו של הדוד במסווה של חשבונה שלה, כאשר התנהלות זו מסייעת לדוד לחמוק מנושיו הרבים. בהקשר זה טוענת האם כי הדוד מתוחכם ומניפולטיבי מאד וצעדיו מתוכננים לטווח ארוך, וכך אף הצליח להערים על מערכת המשפט ולחמוק מנושיו עד לביטול הליך פשיטת הרגל בעניינו, שאותו ביקש לנצל לטובתו (סע' 6 לתצהיר).

בנסיבות קרבתם הפיזית והתחממות היחסים ביניהם התייעצה האם עם הדוד בקשר לעסקה ושיתפה אותו. האם לא חשבה כי הדוד יסייע לא' ולא ציפתה לכך, אולם הדוד ראה בכך הזדמנות עסקית עבורו וכן הזדמנות לחדש את קשריו עם א', כאשר באותה תקופה חל ביניהם נתק מוחלט. הדוד הסביר לאם שיש לו כסף פנוי בחשבון וכי מדובר בעסקה שעל פניו אפשרויות התשואה במסגרתה הן גבוהות. בדיעבד הבינה האם שהדוד ביקש להשיא לעצמו רווח גדול מהעסקה (סע' 7 לתצהיר).

האם טוענת בתצהירה כי התובעת עצמה ניסתה להניא את הדוד מכניסה לעסקה, אולם הדוד לחץ על התובעת, ובהינתן שהכספים הם של הדוד עצמו, הרי שלתובעת לא נותרה ברירה אלא לאפשר לדוד להעביר את הכספים לא'. בהקשר זה מפנה האם לתצהירה של התובעת במסגרת ההליך המקביל, שם מוסרת התובעת כי – "הכספים של הדוד אשר היו מוחזקים אצלי בחשבון, ובהתאם להוראותיו של הדוד בעניין.", כמו גם לאמור בסע' 29 לתצהירו של הדוד בהליך המקביל, שלפיו מעיד הדוד על עצמו שכספיו מוחזקים בחשבונה של אחותו התובעת וכי היא פועלת בהתאם להנחייתו בעניין (סע' 8 לתצהירה של האם).

בהמשך מעידה האם על מצבו הנפשי של אחיה ועל כך שהוא איים על הנתבעים 3-4 כי יגנוב סחורה מהמחסן שלהם, כאשר על רקע נסיבות אלו הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ביום 19.3.18 (סע' 9 לתצהיר).

עוד מעידה האם כי הדוד ביקש לנהל את העסק מושא העסקה כרצונו ואף העסיק אחרים ובכלל זה, אותה, בעניין, תוך הטלת מטלות על כל הסובבים אותו. האם מבהירה כי הדוד תפס את מקומו כ"מנהל של כולם" כלשונה. מכאן גם הסכמתה של האם לחתום על הסכם ההלוואה מבלי שהתכוונה לפגוע בבנה א'. לתפיסתה של האם, הדוד התחרט שהוא נתן את הכסף בגין העסקה וביקש להחזירו לידיו (סע' 10 לתצהיר).

האם מבהירה (בסע' 11 לתצהיר) את מצבה הבריאותי באותה עת, עובדה שגרמה לה לחתום על הסכם ההלוואה מבלי שהתכוונה לגבות מאומה מבנה א'. משכך, גם האם עצמה לא היתה מעוניינת בקידום הסכם ההלוואה, כשהיה ברור לה שמדובר בהסכם ריק מתוכן וכאשר הכספים שהשקיעה בס"ב לא יוחזרו לידיה. זו גם הסיבה לכך שב' התחמקה מעריכת הסכם מעין זה. האם מבהירה כי הסכימה בסופו של דבר לחתום על הסכם ההלוואה, רק לאחר שהדוד לחץ ושכנע אותה שהדברים נעשים גם לטובתה ועל מנת לשמור על האינטרסים שלה לקבל כספים מהעסקה החדשה. על מנת לגרום לה לחתום על הסכם ההלוואה נכתב בהסכם זה במפורש שהיא תקבל כספים בעדיפות ראשונה מכל רווח בעסקה. האם מדגישה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שמעולם לא נאמר לה שא' חייב כספים בסך של 200,000 ₪ לתובעת ובסך של 57,000 ₪ לדוד. האם מצטטת את דבריה של התובעת בפנייתה אליה בהודעה כי – "ב' אמרה שהם חותמים כי אין להם ברירה."

האם טוענת כי מעולם לא נפגשה עם עו"ד ט', שלא היה בביתה מעולם ולא החתים אותה על הסכם ההלוואה. לדבריה, על הסכם ההלוואה היא חתמה בביתה או בביתו של הדוד (סע' 12 לתצהיר). אדגיש כי לטעמי, אין צורך להכריע בשאלה זו, באשר מה לי אם האם חתמה על הסכם ההלוואה במקום זה או אחר, כל זמן שהיא מודה כי חתמה על הסכם זה. באשר לחוות דעתו של עו"ד ט' ביחס לחלוקת הסכומים, הרי שזו, כאמור, איננה מגובה בהסכם ההלוואה עצמו, ומשכך, לא אוכל לקבלה.

האם טוענת (בסע' 13 לתצהירה) מהן הנסיבות שבהן נלקח השטר מידי בני הזוג א' וב', בכח ע"י הדוד. לדבריה, הדוד ביקש לסכל בכך את קידום העסק, כאשר בעצם הפקדת השטר ייגרם נזק לעסק שבדיוק המתין להלוואה בערבות המדינה.

האם טוענת כי התובעת הסכימה למלא את פרטי השטר ולהפקידו, למרות שידעה שהפקדתו של השטר נעשית שלא כדין, וזאת, בשים לב למצבו הנפשי של הדוד, ומתוך ניסיון לרצותו, והגם שא' הבהיר לה את הקשיים ואת האיסור שבעצם הפקדת השטר בניגוד להוראות ההסכם (סע' 14 לתצהיר).

האם טוענת כי גם לאחר הגשת התביעה דנא המשיכו יחסיה הטובים עם הדוד, שסייע לה וטיפל בה, עד שמצאה כי ניצל אותה והקליט אותה בסתר במטרה להוכיח את צדקתו במסגרת התובענה דנן (סע' 15 לתצהיר).

האם טוענת כי למעשה רוב הטענות שמעלה הדוד במסגרת התצהיר הן למעשה קביעות של הדוד עצמו ולא אמירות שלה (סע' 16 לתצהיר).

עוד היא טוענת כי הדוד עצמו טען בפניה, הן במסגרת תמליל השיחה והן במסגרת תצהירו בהליך המקביל, כמו גם בהודעת ווטס-אפ מטעמו, שהוא זה שנתן את הכסף לא' ולא התובעת (סע' 17 לתצהיר). באשר לתמליל השיחה בין האם לדוד אקדיש לכך פרק נפרד.

כן מצטטת האם (בסע' 18 לתצהירה) הודעת ווטס-אפ של הדוד מיום 5.4.18 (שמצורפת כנספח ח' לתצהירה) שבמסגרתה מודיע הדוד כי בכוונתו להפקיד את השטר, שיחזור, כנראה, ביום ראשון, ואז הוא יפתח תיק הוצל"פ, ולדבריו –

"זה יביא אותם לשלם לי את המגיע לי כשבנוסף יבינו שאני רציני בקשר עם פנייה למשרד האוצר כדיי לקלקל להם את הסיכוי לקבל הלוואה בערבות מדינה...".

דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. הדוד חש כי מדובר בכספים שלו עצמו ובחוב כלפיו!

לבסוף מבהירה האם את דבריה בתמליל השיחה לפיהם היא חוששת מבנה א', כי היא פשוט איננה מעוניינת לאבד את הקשר איתו (סע' 19 לתצהיר).

כן מציינת האם כי התובעת הכניסה עצמה בכח לתביעה זו, למרות שאין מדובר בכספיה שלה, אלא בכספיו של אחיה, הדוד, וחרף זאת שידוע לכל שהתובעת מנהלת את כספיו של אחיה (סע' 20 לתצהיר).

  1. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלת האם ביחס לסכום בסך של 160,000 ₪ שהועבר אליה ביום 12.3.18 מחשבונה של התובעת לחשבונה שלה, והיא משיבה שסכום זה נובע ממכירת דירתה שלה שהופקד בידיה הנאמנות של התובעת (עמ' 52, ש' 18-28 לפר').

בהמשך מודה האם כי העבירה לי' סכום של 49,000 ₪ מחשבונה, בהתאם להוראתו של א' (עמ' 54, ש' 2 לפר').

האם מעידה כי ס"ב, שעסקה במתן אשראי חוץ בנקאי (עמ' 54, ש' 19-20 לפר') נסגרה בשל חובות כבר בשנת 2016 (שם, ש' 6-7), כאשר האם עצמה מכרה את דירתה בשנת 2018 (שם, בש' 9-10).

האם מספרת בחקירתה שא' פנה אליה בבקשה לעזרה בעסקה, כאשר א' עצמו ידע שלא תוכל לסייע לו, בהינתן מצבה הכלכלי ונסיבות מכירת דירתה (שם, בש' 22-30).

האם מעידה כי חל נתק של שנים בינה לבין אחיה, הדוד, שנבע מכך שבנה א' עבר להתגורר אצל הדוד בצעירותו. בחלוף שנים חודש הקשר בינה לבין הדוד ולדבריה היא שיתפה אותו באותה תקופה בבקשתו של א' לסייע לו בכניסה לעסקה והדוד ניסה לסייע לה לאחר ששיתפה אותו בקשייה הכלכליים (שם, בש' 30-36).

האם מבהירה שהיא זו ששיתפה את הדוד בקשיים הכלכליים ולא א'. עוד היא מדגישה שלא ביקשה מאחותה התובעת דבר, כאשר הפניה לדוד נבעה הן מהקשר ביניהם והן נוכח יכולותיו העסקיות של הדוד (עמ' 55, ש' 1-13 לפר'). האם שבה ומדגישה גם בהמשך עדותה כי מעולם לא ביקשה מהתובעת כל סיוע בקשר לעסקה מושא התובענה (עמ' 60, ש' 23 וכן בעמ' 63, ש' 26 לפר'). האם מדגישה כי לא ביקשה מהדוד כל סכום או כל הלוואה בעניין, אלא רק את עצתו הטובה (שם, ש' 15 וכן בעמ' 60, ש' 27 ובעמ' 63, ש' 28 לפר').

האם מספרת בעדותה כיצד היא נסעה עם הדוד לחנות של ד', כאשר היא היתה הנהגת והוא נכנס ובדק את פרטי העסקה וקידם אותה, כתב תרשים זרימה והריץ את העסקה. לטענתה של האם, הדוד בנה את העסקה והוא היה גם זה שהרס אותה (שם, ש' 23-28).

ב"כ התובעת מנסה לשאול את האם בכל דרך האם ידוע לה האם הכספים שהועברו אליה ע"י הדוד הם כספיה של התובעת, כאשר בשלב זה מתנגד ב"כ הנתבעים לשאלה, בשים לב לכך שמדובר בעדות סברה (ר': עמ' 56 לפר').

מכל מקום, האם מעידה באופן ברור מאד שלמעשה הדוד בעצמו מנהל את ענייניו הכספיים דרך החשבון של התובעת. בשל חשיבות הדברים אביא אותם במלואם:

"הוא לידי היה בבית, סליחה. הוא ישב אצלי בסלון והוא מתקשר לגתובעת והוא נותן לה הוראות מה להגיד לפקידה בבנק, לפתוח לו את הכספים, החסכונות. איך הוא לא יפסיד את הפק"ם, את הריבית, לא מבינה בזה כלום." (עמ' 56, ש' 9-10 לפר').

עוד מבהירה האם שהדוד ניהל פרויקטים גדולים ועסק בגביית חובות, כאשר במסגרת זו הרוויח הון רב, ואף זכה בדירה. עם זאת, לא יכול היה הדוד לנהל את הכספים בעצמו בשל הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בעניינו ולכן הכספים מנוהלים בחשבונה של התובעת (עמ' 57, ש' 13-18 לפר').

לדבריה של האם, הסכם ההלוואה שבמסגרתו התחייב א' להשיב לה סכומים שונים נבע מכך שהדוד ביקש לעגן במסגרת הסכם זה את חובות העבר של א' כלפיו. האם מבהירה שנוכח מצבו הנפשי של הדוד היא לא יכלה לעמוד מולו ולהתווכח איתו ומכאן הסכמתה לחתום על הסכם ההלוואה מול בנה א'. לדבריה של האם, הדוד עקשן ואיננו מוכן לקבל תשובות שליליות לפניותיו, כפי שאיננו מוכן לקבל דעות אחרות (עמ' 58, ש' 22-36 לפר').

עוד מוסיפה האם שהיא חתמה על ההסכם מבלי להבין על מה חתמה (עמ' 59, ש' 6-8 לפר'). ברי לי כי אין לקבל עמדה כזו, כאשר ענייננו באשה בגירה וכשירה לדין, גם אם ניתן להבין את טענתה של האם כי ניסתה לרצות את הדוד, כמו גם טענתה באשר למצבה הגופני והנפשי באותה עת.

בהמשך עדותה מודה האם כי התובעת סייעה בעבר כלכלית לא' (שם, ש' 18). היא איננה זוכרת את התאריכים של ההלוואות, אולם לדבריה זה היה לפני שנים רבות (שם, ש' 22). לדבריה, א' לווה מהתובעת בעבר סכום בסך כולל של כ-200,000 ₪, והחזיר לתובעת בהתאם ללוח סילוקין, הגם שלא עמד תמיד במועדי הפרעון (שם, ש' 26-30). עוד היא מוסיפה שגם התובעת וגם הדוד סייעו במהלך השנים לא' (שם, ש' 35).

בהמשך חקירתה טוענת האם שא' הפקיד במהלך השנים כספים אצל הדוד, הנובעים מעבודתם המשותפת של הדוד ושל א' בתחום גביית החובות. לטענתה של האם, במסגרת מערכת היחסים שבין הדוד לבין א' לא התנהלה הפקדת כספים רגילה בחשבון בנק אלא הדוד שמר אצלו כספים עבור א', כאשר בשלב מסויים הוא סירב לתת לא' את הכספים שא' הפקיד אצלו (עמ' 60, ש' 10-14 לפר').

האם מחזקת את גרסתו של א' ששטר הבטחון והמסמכים בעניין העסקה מושא הסכם השותפות הוחזקו בניילונית אצל ב' (עמ' 65, ש' 8-14 לפר').

האם מציינת שאיננה זוכרת שנכחה במעמד כריתת הסכם השותפות (עמ' 66, ש' 30-31 לפר'), אולם היא מדגיש כי השטר הוחזק אצל ב' ונלקח מדירת בני הזוג ע"י הדוד (עמ' 65, ש' 8-14 לפר').

עוד היא מדגישה כי השטר נמסר לדוד ע"י א' (ר' מסקנת הדברים הנובעת מדבריה בעמ' 66, ש' 32-36 ועמ' 67, ש' 1-5 לפר').

לשאלת ב"כ של א', משיבה האם כי מעולם לא פגשה את עו"ד ט', שערך את הסכם ההלוואה, במעמד כריתת ההסכם (עמ' 67, ש' 24-25 לפר'), כאשר לדבריה, היא פגשה אותו לראשונה רק בביהמ"ש. עוד היא מוסיפה שהדוד דיבר עם עו"ד ט' והכתיב לו בווטס-אפ ובמייל את פרטי ההסכם (עמ' 68, ש' 3-10 לפר').

לסיכום עדותה של האם אציין כי מצאתי לפניי עדה מהימנה, לא מתוחכמת, ישרה ואמינה, כפי שמצאתי את עדותה עקבית וקוהרנטית. אדגיש כי האם נשאלה בדרכים שונות ומספר פעמים במהלך עדותה ביחס לפנייתה לתובעת ולדוד לקבל כספים, כמו גם ביחס לטענה בדבר חטיפת השטר ע"י הדוד מידי א' ורעייתו ב', אולם היא לא סטתה מעדותה כמלוא הנימה.

מעדותה של האם עולה כי היא מעולם לא פנתה לא לתובעת ולא לאחיה בבקשה לקבלת כספים ביחס לעסקה. אכן אחיה נתן כסף משום שהיה מעוניין בעצמו לקדם העסקה מסיבותיו שלו. האם מחזקת למעשה את העמדה כי התובעת איננה מעורבת לחלוטין בעסקה ולא התקשרה חוזית עם מי מהצדדים. האם גם מחזקת את הקביעה כי הגורם הדומיננטי בעסקה היה הדוד, אחיה.

בהקשר זה נשאלת האם ע"י ב"כ התובעת שאלה חשובה מאד, המעידה כאלף עדים שאף ב"כ התובעת פועל לכאורה בשמו של האח הדוד ולא בשם התובעת, כדלקמן:

ב"כ התובעת מנסה ללמוד מתמליל ההקלטה שצורף ע"י הדוד כי האם וא' ניסו לנצל את טוב לבו של הדוד:

"בואי נגיד לך מה אני מבין, אני מבין שיש איזשהו אלמנט של ניצול שבן אדם, שאת טוענת שהוא לוקה אולי בנפשו ואתם ראיתם בו כמו איזשהו מקור להוצאת כספים. ככה זה נראה." (עמ' 61, ש' 13-15 לפר').

כלומר: ב"כ התובעת בעצמו טוען בחקירתו הנגדית שהדוד הוא שהלווה את הכספים לעסקה תוך ניצול מצבו הנפשי ע"י האם וא'.

והאם השיבה כי היא מבקשת לפסול את השאלה, מאחר שאכן אחיה לוקה בנפשו, אולם אין בכך להשפיע על יכולותיו הקוגנטיביות, כאשר הוא במצב שפיר.

דומה כי די בשאלתו של ב"כ התובעת לתאר את הלך הדברים ואיזה אינטרס מיוצג בתביעה שלפניי ומיהו הגורם שעומד מאחורי תביעה זו.

תצהירה של ב' וגרסתה

  1. באשר לעדותה של ב' הרי שגם זו נדרשה ע"י ב"כ התובעת; ואכן ב' הגישה תצהיר ע"ר מטעמה בד בבד עם התצהיר שהוגש ע"י חותנתה, האם. בשל החזרה על מירב הפרטים והטענות העולים גם מתצהיריהם של א' והאם, אבקש למקד את הזרקור על החידושים העולים בתצהיר זה:

ב' טוענת כי הופתעה מפנייתו של הדוד לא' לסייע לו בעסקה, לאור הנתק שחל ביניהם במשך שנים לאחר שא' נפגע מהתנהלותו של הדוד, שהיה עבורו אב רוחני במשך שנים, כאשר הדוד וא' פעלו יחדיו במשך שנים רבות בעסק של גביית חובות, כפי שעולה מחקירתו הנגדית של הדוד, באמצעות "מילה של כבוד" (סע' 5 לתצהיר).

כן נודע לב' כי הדוד הציע לא' שיחזיר לו את החוב הכספי שהיה חייב לו בסך של 100,000 ₪, וכן יעניק לו סיוע לקידום העסקה בסך של 100,000 ₪ נוספים (סע' 6 לתצהיר).

ב' טוענת כי מהתכתובות שהתנהלו בינה לבין הדוד עולה כי הוא זה שנתן את ההוראות באשר להסכם השותפות, כמו גם את הכספים שלעניין (סע' 9 לתצהיר).

לדברי ב', ההסכם נחתם ביום 13.3.18 ואילו הדוד אושפז ביום 19.3.18. כלומר, שהדוד לא היה במלוא שיקול דעתו באותה עת, כך, לטענתה (סע' 10 לתצהיר).

ביום 21.3.18 השתחרר הדוד מהאשפוז והתובעת כתבה לב' שהיא מפחדת מהצעד הבא של הדוד, שברור שמצוי בסערת רגשות (סע' 11 לתצהיר).

ב' מצינת כי הדוד כפה את כריתת הסכם ההלוואה על כל הצדדים שלעניין, כאשר היה ברור גם לתובעת וגם לאם כי החתימה על ההסכם לא נעשית ברצון (סע' 12-13 לתצהיר).

עוד מבהירה ב' כי הסכם ההלוואה לא נחתם על ידה בשם ס"ב במעמד שבו השתתף עו"ד ט', אלא מאוחר יותר, בביתו של הדוד בשעת לילה מאוחרת, לאחר שא' והאם כבר חתמו על הסכם זה וכשהדוד כבר נם את שנתו בביתו (סע' 14 לתצהיר).

ב' מציינת כי מעולם לא פגשה את עו"ד ט' וברי כי הוא איננו יכול להעיד על כך שההסכם מגלם חובות של א' כלפי הדוד (סע' 15 לתצהיר).

אדגיש גם בעניינו של תצהירה של ב', שמאחר שלפניי הסכם ההלוואה החתום הרי שאין בהסכם אלא את שנאמר בו ולא פרשנות מאוחרת שלו, ומשכך, לא אוכל לקבל את גרסתו של עו"ד ט' בעניין זה.

ב' מתארת את האירוע שבו חטף הדוד מידיה ומידי א' את המסמכים מושא העסקה וכן את השטר. לדבריה, היה זה בשעת בוקר מוקדמת, הדוד העיר את בני הזוג ואת ילדיהם והחל להתלהם ולצרוח שהוא מעוניין במסמכים. לאחר דין ודברים הוא חטף את המסמכים מידיהם. ב' מדגישה כי השטר היה לא שלם לאחר שהדוד חטף אותו מידיהם (סע' 16 לתצהיר).

ב' מבהירה כי הדוד הבין שלו הסכם השותפות יבוטל יהיה לו סיכוי לקבל את כספו בהתאם להוראות הסכם ההלוואה ולכן פעל להכשיל את הסכם השותפות (סע' 18 לתצהיר).

  1. במסגרת חקירתה הנגדית הבהירה ב' כי היא בעלת מניות בס"ב (עמ' 69, ש' 34 לפר') וכי ס"ב נקלעה לחובות (שם, ש' 28) וכן כי ננקטים הליכי הוצל"פ כנגד א' (שם, ש' 30).

ב' מודה כי היא ערכה את הסכם השותפות לבקשת הצדדים (עמ' 70, ש' 2 לפר').

לדבריה של ב', שטר המניות מושא ההסכם הוחזק בידיה, כמו גם ייפוי הכח להעברת המניות (שם, ש' 10 וש' 13 לפר').

ב' מבהירה בכל תוקף כי השטר לא נמסר לדוד במעמד כריתת הסכם השותפות (שם, ש' 27).

גם במקרה זה מבקש ב"כ התובעת לברר מהן ההלוואות הקודמות שניתנו ע"י התובעת וע"י הדוד לא'. בשל חשיבות השאלה אצטט אותה:

"ספרי לי רגע על היחסים שבין א' לבין התובעת, עד כמה שידוע לך, ההלוואות קודמות שהתובעת נתנה, עזרה שהדוד נתן ברבות השנים.....

הדוד, הדוד. כן. דיברתי על התובעת גם על הדוד." " (עמ' 70, ש' 28-29 וכן ש' 31 לפר').

ודוק: גם כאן הדברים מדברים בעד עצמם. ב"כ התובעת שואל למעשה האם א' חב לדוד כספים, למרות שענייננו בתביעה של התובעת ולא בתביעתו של הדוד. מכל מקום, בד משיבה שהכספים שהלוותה התובעת הוחזרו לה עד לשקל האחרון (שם, ש' 32-34).

באשר למערכת ההלוואות בין הדוד לבין א', טוענת ב' שהיא איננה מצויה במערכת יחסים זו, אולם הכל הוחזר והושב כדבריה (עמ' 71, ש' 1-3 לפר').

עוד מבהירה ב' כי אין לה מושג וידיעה אישית באשר למערכת ההלוואות והאם א' קיבל כספים במסגרת מערכת יחסים זו (שם, ש' 10-12). גם ניסיונות נוספים של ב"כ התובעת לשאול את ב' בעניין לא מחלצים מב' את התשובה בסוגיה זו (שם, ש' 18-20). גם בהמשך טוענת ב' כי אין לה כל ידיעה כי כספים הועברו מבני המשפחה לא' (עמ' 73, ש' 12 לפר').

ב' טוענת כי במסגרת מערכת היחסים שבין האם לבנה א' היו בעבר הסכמי הלוואה בעל פה אולם הם מעולם לא הועלו על הכתב (שם, ש' 27).

ב' מבהירה שהסכם ההלוואה נחתם תחת לחץ מתוך דאגה לשלומו של הדוד (עמ' 74, ש' 29 לפר'). כן מבהירה ב' כי העבירה טיוטה של ההסכם לעו"ד ט', וזה היה כל הממשק שלה מולו (שם, ש' 23-26).

ב' מדגישה כי חתמה על הסכם ההלוואה בשם ס"ב בביתו של הדוד כשהדוד עצמו ישן (עמ' 75, ש' 4-7 לפר').

ב' מתארת (בעמ' 76 לפר') בפרוטרוט את שעת נטילת השטר ע"י הדוד, שלטענתה, הגיע לביתם מלווה באם (נקודה זו המתייחסת לכך שהאם ליוותה את הדוד איננה מופיעה בתצהירה של ב'), היה נסער, ביקש לראות את המסמכים מושא העסקה וחטף אותם מידיה של ב' (עמ' 77, ש' 10-13 לפר').

לטענתה, היא איננה זוכרת את התאריך המדוייק של האירוע, אולם היה זה בחודש מרץ 2018 (שם, ש' 29-31).

יובהר כי ככלל, מצאתי את עדותה של ב' קוהרנטית וסדורה.

בהקשר זה אדגיש כי השתכנעתי כי אכן עו"ד ט' לא פגש את ב', כפי שלא פגש את האם, וממילא אין ביכולתו להעיד על כוונותיהן בחתימתן על התצהיר.

כמו כן, אני מקבל את גרסתה של ב' לפיה התרחשה סיטואציה של חטיפת מסמכי העסקה והסכם השותפות מידיה. לטעמי, אין לראות בכך גניבה, באשר יתכן כי המסמכים ניתנו בהסכמה כפויה, נוכח מצבו של הדוד, אולם ברי לי כי הדוד לא קיבל את המסמכים במעמד כריתת העסקה.

ברי לי כי חרף טענתה של ב', היא מודעת להלוואות שנטל בעלה, א', ממשפחתו. עם זאת, גם אם א' קיבל כספים מהדוד (כאשר ברי כי ענייננו בכספיו של הדוד ולא בכספיה של התובעת) הרי שאין בכך לשנות את תמונת העדר היריבות שבין התובעת לבין הנתבעים.

הכרעה

ניתוח העילה השטרית

מהו שטר חליפין?

  1. סעיף 3(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות או הפקודה) מגדיר את יסודותיו החיוניים של השטר – יסודות שחובה שהשטר יקיים כדי לבוא בגדרה של הגדרת "שטר חליפין". מסמך יכול להיות חסר איזה מהיסודות המנויים בסעיף 3(א) לפקודה, ויסודות אלה ניתנים להשלמה כאמור בסעיף 19 לפקודה, אלא שאז מורה אותנו סעיף 3(ב) שהמסמך אינו שטר חליפין (ר': י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, התשמ"ג, 159; להלן: זוסמן).

שטר חוב ושטר לבטחון

  1. בנדון דנן עסקינן בשטר חוב, המשמש כשטר בטחון (הגם שאין חובה לציין את היותו לבטחון, על גבי השטר). משמעות הדברים היא כי עושה השטר מתחייב לשלם לנפרע סכום כסף בתאריך עכשווי או עתידי (סעיף 84 (א) לפקודת השטרות), כאשר השטר מבטיח את קיום התחייבותו החוזית של עושה השטר ומהווה חיזוק לחיובו על פי עסקת היסוד. מטבע הדברים, שטרי בטחון אינם מיועדים לסיחור והנעבר צפוי להחזיק בהם עד למועד בו אמור להתקיים ארוע מסויים שאותו נועד השטר להבטיח (ש' לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, (תשס"ז –2007), עמ' 53., להלן: לרנר. כן ר' סיכום הדברים בפסק דינו המקיף של כב' השופט משה בר-עם בת"א (שלום, י-ם) 4318/06 ברק תוכנה י.א.ש. בע"מ נ' שארל חברה למלונאות בע"מ, פורסם ב"נבו", 15.7.08, בעיקר פסקאות ד'-ו'. להלן: עניין ברק).

עשיית שטר החוב מקנה לנושה, האוחז בשטר, עילת תביעה שטרית כנגד החייב על פיו, המתקיימת לצד העילה החוזית, מושא עסקת היסוד. עם זאת, כאשר האוחז בשטר הוא צד רחוק לנתבע, אין בין השניים תביעה על פי עסקת היסוד, אלא עומדת לתובע עילה שטרית בלבד, הגם שעסקת היסוד בין הנתבע לצד הסמוך לו, רלוונטית, לעניין היקף טענות, ההגנה שיש לנתבע כלפי הצד הרחוק (לרנר, שם, עמ' 74).

השלמת פרטים בשטר

  1. סעיף 19 לפקודה, שעניינו במסמך לא שלם או בחתימה על החלק, מאפשר לאוחז להשלים בשטר הן פרט חיוני והן פרט מהותי (ר': ע"א 339/72 חרס קרמית בע"מ נ' קולטון, פ"ד כח(1) 452. להלן: עניין חרס קרמית), אלא שאין בזכות לכאורה להשלים מסמך, הקבועה בסעיף 19, כדי לגרוע מן האמור בסעיף 28(א), הקובע שכדי לזכות במעמד של אוחז כשורה על האוחז ליטול לידיו שטר כשהוא תקין ושלם לפי מראהו. אוחז שנוטל לידיו מסמך שאינו שלם, כלומר, מסמך שחסר בו פרט חיוני כלשון סעיף 3(א) לפקודה – לא נטל לידיו שטר, כהגדרתו בסעיף 3(א), ומשכך אינו יכול להיות אוחז כשורה (ר': ע"א 377/68 מטע, בית חרושת לצורכי מזון בע"מ נ' פרל, פ"ד כג(1) 98; זוסמן, בעמ' 265).

המחוקק מתייחס להשלמת שטרות במסגרת סעיף 19 לפקודת השטרות [נוסח חדש], כדלקמן:

"(א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו.

(ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה; זמן סביר, לענין זה, הוא שאלה שבעובדה; ואולם אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה".

באשר לפרשנותו של סעיף 19 לפקודת השטרות נקבעו בעניין חרס קרמית (בעמ' 52) ובע"א 640/73 מרדכי גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גילאי, פ"ד כט (2), 701, הכללים הבאים:

  • מסמך שאינו מציין את שם הנפרע, לאו שטר הוא, באשר שם הנפרע הוא פרט מהותי.

  • סעיף 19(א) מתיר למחזיק במסמך שהתכוונו לייעדו לשטר את השלמתו של פרט מהותי חסר, ובכלל זה, את שם הנפרע.

  • סעיף 19(א) אינו קובע אלא הנחה לכאורה, ומותיר מקום לסתירתה של ההנחה הנובעת ממנו.

  • אם הוכח כי המחזיק בשטר פעל ללא הרשאה, אין בחזקת סעיף 19(א) כדי להועיל לו.

  • מי שנתבע על-פי שטר שהושלם אחרי הוצאתו יכול להתגונן ולהוכיח כי לא נתן הרשאה כלשהי להשלמת הפרטים, ומשסתר את חזקת סעיף 19(א), אין הוא חב מאומה.

כן ר' את דבריו של לרנר (שם בעמ' 340-341):

"כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשולחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. הרשאה נוצרת בדרך זו, בעיקר במקרה של שותפים, בני זוג או עובד בכיר בחברה".

אוחז כשורה בשטר וחשיבותה של הגדרה זו

  1. סע' 28 לפקודה מגדיר מיהו אוחז כשורה, ובכלל זה –

"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

אוחז כשורה מתגבר על טענות הגנה בין צדדים קרובים לשטר ובכלל זה על טענת ההגנה בשל תנאי במסירה.

סעיף 37 (2) לפקודה מבהיר את מעמדו של אוחז כשורה וקובע, כי אוחז כשורה מקבל את השטר -

"...כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא".

  1. אין כל חולק כי בנדון דנן התובעת נטלה מסמך שאיננו שטר והשלימה את שמה, בניגוד לעסקת היסוד, והפכה אותו לשטר. ויודגש: לא ניתן לומר כי התובעת נטלה שטר שהוא שלם ותקין לפי מראהו. בהקשר זה אינני נדרש לעדויות השונות של האם וא' על כך שא' פנה לתובעת והבהיר לה שהמסמך איננו מושלם. די לי בכך שהתובעת השלימה בו פרט מהותי שלא כדין, כדי לקבוע כי היא איננה קונה מעמד של אוחזת כשורה.

לעניין זה ר': ע"א (ת"א) 2010/05, שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן עו"ד (פורסם ב"נבו", 1.2.2006). כן ר': זוסמן, בעמ' 265:

"שטר שאינו שלם או אינו תקין לפי מראהו, אינו מקובל על הסוחר ומעורר חשש; אין דרכם של סוחרים ליטול מסמך כזה. מסמך שאינו שלם – יוצא דופן מבחינת תוכנו, ומסמך שאינו תקין – מבחינת צורתו. מסמכים כאלה מעידים על עצמו כי ייתכן שמשהו אינו כשורה והם עצמם אומרים 'דרשני'. אם נתגלה פגם בזכות הקניין שבהם, הנוטל את המסמך הוזהר מראש."

ברי כי בנדון דנן לא הוכחה כל זיקה או כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 3-4, ומכאן שההיתכנות כי ניתנה הרשאה על ידי הנתבעים 3-4 להשלמת הפרטים בשטר ע"י התובעת היא אפסית, ומכאן שהחזקה לפיה הורשתה התובעת כמחזיקת השטר להשלים את השטר נסתרה, והתובעת היתה מנועה מלהשלים את השטר שלא כדין. ברי כי בנסיבות העניין התובעת לא היתה רשאית להפקיד את השטר. מצאנו, אפוא, כי אין ענייננו באחיזה בשטר כשורה. בפרק הבא אבקש להשלים את התייחסותי אף לסוגיית התנאי בשטר.

תנאי בשטר

  1. סע' 20(ב)(2) לפקודה קובע, כי –

"...מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי.... שטר שהוא בידי אוחז כשורה, חזקה חלוטה היא שהיתה מסירה כשרה".

סעיף 20 (ג) קובע חזקה, הניתנת לסתירה, ולפיה, שטר נמסר כדין - "...כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". לעניין זה אפנה לדבריו של השופט בר-עם בעניין ברק (פסקה ד'):

"לעיתים, על פי תנאי עסקת היסוד, התחייבות עושה השטר מותנית באירוע מסויים. כאשר התנאי איננו כתוב על גבי השטר, אלא נותר בגדר עסקת היסוד, תהיה לתנאי נפקות במסגרת ההגנה נגד העילה השטרית ועל פיה רשאי הנתבע- עושה השטר, להתגונן בטענה כי חיובו תלוי במילוי תנאי שלא התקיים ולפיכך, משוחרר מקיום התחייבותו על פי השטר (לרנר עמ' 310). בנסיבות אלה טענת הנתבע שאין הוא חייב לפרוע את השטר, מורכבת משתי טענות משנה, האחת- כי חיובו על פי השטר אינו מוחלט אלא מותנה בקרות אירוע מסויים והשנייה- כי התנאי לא התקיים. נטל הוכחת הטענה, מוטל על הנתבע (לרנר עמ' 313). מכאן, נוכח ייחודו של השטר ומסירתו על תנאי, רשאי האוחז להחזיק בו עד למועד הפרעון ואז לסחרו או לתבוע על פיו ובלבד, שקודם לסיחור או התביעה, התקיים התנאי שנקבע. (לרנר עמ' 192). ודוק – סיחור השטר בטרם קיום התנאי הינו שלא כדין, שהרי זכותו של הנפרע בשטר טרם השתכללה ואם הוא מסחר את השטר על אף האמור "...זכות פגומה הוא מסחר שכן הוא מועל באמון הקונה. השטר חייב היה לחזור לרשות חותמו, ובמקום זה סוחר והועבר לאדם אחר. אין השטר אכיף על הקונה אלא אם היה בידי אוחז כשורה" (זוסמן עמ' 277)."

אין מנוס מלקבוע כי בנדון דנן הושלם השטר ע"י התובעת שלא כדין. התובעת מעולם לא אחזה בו כשורה, והיא פעלה בניגוד לתנאי המפורט בעסקת היסוד, כשהשלימה את השטר בניגוד לתנאי עובר למועד קיומו. בהינתן שהתובעת פעלה בהתאם להנחייתו של אחיה, הדוד, שהיה מודע היטב לתניות המפורטות בהסכם השותפות, שהרי הדוד הוא זה שהגה הסכם זה (כעדותו שלו), הרי שברי כי אין ענייננו באחיזה בשטר כשורה, והשלמת השטר נעשתה בניגוד לעסקת היסוד, היא - הסכם השותפות. יתירה מכך, כדבריו של השופט זוסמן, סיחור השטר ע"י הדוד היה בה משום מעילה באמון, בסחרו זכות פגומה. בשים לב לכך שהתובעת פעלה כשלוחתו של הדוד וחרף אזהרתו של א' בעניין, הרי שגם היא מעלה באמון.

סוגיית האחיזה בשטר והשימוש בו - מן הכלל אל הפרט

  1. בפני התובעת עמדו אפוא מספר סימני אזהרה, ובכללם, התובעת קיבלה לידיה מאחיה, הדוד, שטר שאיננו מושלם. התובעת לא היתה צד לעסקה היסוד והיא פעלה בניגוד לתניות שבעסקת היסוד. דומה שהתובעת אף לא היתה מודעת לעסקת היסוד. אני מקבל את עדותו של א', לפיה הוא התריע בפני התובעת שתימנע מהשלמת פרטי השטר ומלהפקידו, אולם התובעת סירבה להישמע לתחינתו/המלצתו של א'. התובעת בעצמה מודה כי לא היתה לה כל היכרות מוקדמת עם הנתבעים 3-4, וממילא הקשר שלה אליהם הוא קשר רחוק. בנסיבות העניין ובשים לב, כאמור, שהתובעת פעלה כשליחתו של הדוד, אחיה, הרי שברי כי אין לה מעמד כאוחזת כשורה, והיא אף היתה מנועה מלהשלים את פרטי השטר ולהפקידו בניגוד לאמור בהסכם השותפות.

על פי ההלכה הפסוקה יכול נפרע להיות אוחז כשורה. ברם, בנסיבות דנן נטלה התובעת את השטר כשחסר בו שם הנפרע, והוסיפה את שמה כנפרעת שלא כדין. שמו של הנפרע הוא פרט חיוני בשטר. אפשר להשלים בשטר גם פרטים חיוניים לפי סעיף 19 לפקודה, אולם כל עוד השטר אינו מקיים את הוראות סעיף 3(א) לפקודה ומכיל את כל היסודות המפורטים שם – אין מדובר בשטר. מכאן, שכשהגיע השטר של הנתבעים 3-4 לידי התובעת – לא היה בידיה שטר, לא כל שכן שטר שהוא "שלם ותקין לפי מראהו" כלשון סעיף 28(א) לפקודה.

בנסיבות העניין, אין מנוס מלקבוע כי לתובעת אין כל מעמד כאוחזת כשורה בשטר. השטר הושלם על ידה בפרט מהותי שלא כדין ובניגוד לתנאי הסכם השותפות, שלא היתה צד לו, וממילא העילה השטרית שבגינה פעלה התובעת כנגד הנתבעים 3-4 קרסה כמגדל קלפים. כעת, מוטל עלינו לבחון האם לתובעת עילת תביעה חוזית, אולם על כך בפרק הבא.

לתובעת אין עילת תביעה חוזית

  1. הדוד טוען כי התובעת, היא שהלוותה סכום בסך של 200,000 ₪ לא', כאשר מסכום זה הוחזר בהמשך סך של 44,000 ונותרה יתרת חוב בסך של 156,000 ₪ (עמ' 19, ש' 8, ש' 10-11 וש' 26 לפר'). כן מבהיר הדוד שלא הוא התובע אלא אחותו, התובעת, אין מדובר בכסף שלו אלא בכסף של אחותו (עמ' 21, ש' 1 לפר'). לדבריו של הדוד, הוא עצמו לא השקיע בעסקה הזו מאומה (שם, בש' 32). כן מאשר הדוד כי הוא עצמו איננו צד להסכם השותפות (עמ' 21, ש' 5 לפר').

הדוד מודה כי ניהל את כל העסקה, יזם אותה, קיבל שטר לבטחון, אולם הדוד לא השכיל להבהיר מדוע לא הוא ולא אחותו, התובעת, מופיעים כצד להסכם, כדלקמן:

"ש. אני רק לא מצליח להבין מה הייתה הבעיה לציין את השם של התובעת כדי להבטיח אותה בדרך כלשהי?

ת. לא חשבתי על זה, לא ציפיתי. ד' לא ידע שאני מביא את הכסף? שזה כסף של התובעת? זה לא צריך לעניין אותם." (עמ' 27, ש' 306 לפר').

עוד טוען הדוד כי את ד' לא אמור לעניין בכלל מיהם צדדי ג' ומיהו הגורם שמקבל את שטר הבטחון, בהתאם להסכם השותפות, כדלקמן:

"מה זה קשור לד' מאיפה הכספים מגיעים? בגלל זה הוא נתן שיק ביטחון לצד ג' ולא מעניין אותו למי. יש שיק וזה מה שעניין אותו." (שם, ש' 1-2).

הדוד מודה למעשה כי אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 3-4.

לטענת התובעת, יש מקום לחייב את הנתבעים 3-4 לפצותה בשל טענה לגרם הפרת חוזה, בהתאם להוראות סע' 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. דא עקא שהבסיס לגרם הפרת חוזה הוא קיומו של חוזה, ובהעדרו של חוזה, בין חוזה בכתב בין חוזה בעל פה, בין במפורש ובין מכללא, לא ניתן לקבוע שהיה כאן גרם הפרת חוזה.

יתירה מכך: על מנת לגבש עילה של "גרם הפרת חוזה" אנו נדרשים, בהתאם להלכה הפסוקה, ל-5 יסודות מצטברים: (1) קיומו של חוזה מחייב כדין, (2) הפרת חוזה בניגוד לחוזה, (3) גרימת הפרת חוזה, תוך הוכחה של קשר סיבתי בין פעולות המתערב להפרה, (4) ביודעין, כלומר: נדרשת הוכחה כי הגורם המתערב היה מודע לקיומו של החוזה, (5) ובלא צידוק מספיק, כלומר: העוולה לא תתקיים אם לא הוכח שהמתערב פעל ללא צידוק מספיק.

כאמור, היסוד הבסיסי לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא בכך שהוכח קיומו של חוזה מחייב בין הצדדים, וכאמור לעיל, לא הוכח כל חוזה בין התובעת לבין א'; וממילא אין כל מקום לטענה כאילו הנתבעים 3-4 גרמו להפרת חוזה, משחוזה כזה לא הוכח. בשולי הדברים יוער כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, באשר לא נטענה בשלב של הגשת כתב התביעה, ורק בשלב הגשת התצהירים נטענה. משכך, התייחסותי לעניין זה, כמו גם לטענות נוספות, הוא בגדר של "למעלה מן הצורך".

ואבהיר: התובעת לא הצליחה להבהיר את הקשר שבין הצדדים. בניגוד לסדרת ההעברות שעליה הצביעה בכתב התביעה מטעמה הרי שבתצהירה הדל לא פירטה התובעת כל העברה מלבד העברת הסך של 40,000 ₪ בלבד (סע' 13 לתצהיר). גם כספים אלו לא הועברו ישירות מהתובעת לא'. מכל מקום, ברי כי לא התגבש כאן כל הסכם. אין כאן לא גמירות דעת, לא מסויימות, אין תנאים, ולמעשה אין התקשרות. דווקא במקום שבו ציפינו כי תהיה איזושהי עדות בדבר התקשרות בין מי מהנתבעים לבין התובעת, בין בהסכם השותפות ובין בהסכם ההלוואה, דווקא שם נפקד שמה של התובעת, כמו גם שמו של אחיה, הדוד. היפקדות זאת צועקת לשמים, במיוחד כאשר הסכמים אלו לטענתו של הדוד, נערכו וגובשו על ידו עצמו, והנה דווקא הוא, המנסח, "שכח" לפרט שת שמות הנהנים האמיתיים מההסכמים הנ"ל, קרי: התובעת ואחיה, הדוד עצמו.

ניתוח הסכם השותפות ונפקותו המשפטית במישור היחסים שבין התובעת לנתבעים

  1. כאמור לעיל, נכרת הסכם השותפות בין החברה, באמצעות מורשה החתימה שלה, ד', לבין א', ביום 13.3.18.

מעיון בהסכם השותפות עולה כי התובעת לא היתה צד לו. אף הדוד, אחיה של התובעת, שמוגדר על ידה כפועל מטעמה, גם שמו לא מוזכר בהסכם השותפות. בהקשר זה יצויין כי הדוד מעיד על עצמו במסגרת תשובתו לשאלת ביהמ"ש כי הוא זה שגיבש את הסכם השותפות (עמ' 21, ש' 33 לפר'). ברי כי לו הדוד היה מעוניין בכך, ובמיוחד נוכח טענתו שהוא זה שגיבש את ההסכם בין הצדדים, הרי שהיה משלב את שמו או את שמה של התובעת במסגרת הסכם השותפות. בהקשר זה אזכיר, שכידוע, מפרשים הסכם כנגד מנסחו!

מכל מקום, לא מצאתי כי הוכחה היריבות בין התובעת לבין הנתבעים מכח הסכם השותפות.

גם השלמת הפרטים בשטר לבטחון והפקדתו נעשו שלא כדין. בהקשר זה נפנה מבטנו להוראות סע' 8 להסכם זה כדלקמן:

".... ד' נותן בזאת את הרשאתו המלאה להפקדת שיק הבטחון על ידי השלמת שם הנפרע והתאריך לפירעון על ידי א' בלבד, ללא צורך בהסכמתו, וזאת בכל מקרה בו לא השיב לידי א' את סכום הלוואת הבעלים במועד שהוסכם כאמור בסעיף 7 לעיל."

מעיון בסעיף 8 הנ"ל עולה כי ההרשאה היא לא' עצמו, ולא לאיש מבלעדיו, וגם זאת, בכפוף לכך שהלוואת הבעלים לא הוחזרה לידי א' במועד המפורט בסע' 7, כלומר: 3 ימים ממועד הדרישה, שאמורה היתה להגיע גם היא בחלוף המועד להעברת סכום ההלוואה בערבות המדינה. קרי: מועד הפקדת השר לבטחון והשלמתו יהיו אך ורק בחלוף למצער 3 ימים מיום 13.5.18, המועד הקובע, וגם זאת, בכפוף להוצאת מכתב דרישה ע"י א', בעקבות אי עמידה בהתחייבות להעברת ההלוואה בערבות המדינה.

אין צורך לומר שבהינתן שהשטר לבטחון הושלם והופקד ביום 4.4.18 (קרי: כ-40 ימים עובר למועד הקובע) הרי שפעולות אלו נעשו בניגוד גמור לאמור בהסכם השותפות. משכך, אין מקום לקבלת עמדת התובעת בעניין.

הלכת אפרופים והעדר הרלוונטיות שלה לענייננו

  1. ב"כ התובעים ביקש להסב את שימת לבי להלכת אפרופים, בע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2), 265, שלפיה יש לבחון את אומד דעת הצדדים באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות יחדיו, כאשר - "בעימות בין לשון החוזה לכוונת עושיו יד האחרונה על העליונה". בהקשר זה נתתי דעתי הן לתיקון של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בסע' 25(א), והן לפיחות המסויים שחל בהלכת אפרופים. מכל מקום ולגופו של עניין, כאשר ענייננו בהסכמים שנוסחו ע"י הדוד, במטרה לשמור, לכאורה, על האינטרסים שלו ושל אחותו התובעת, כאשר בשני ההסכמים לא מופיע שמה של התובעת כצד להסכם, ושמו של הדוד מופיע במסגרת הסכם ההלוואה, שנוסח עבורו ומטעמו רק בשולי הדברים ולא כצד להסכם, הרי שברי כי יש לפרש החוזה כנגד מנסחו או כלשונה של הוראת סע' 25(ב1) לחוק החוזים. מכל מקום, בענייננו דומה כי אין כל מחלוקת כי התובעת לא היתה צד לחוזה וממילא אין כל מקום לפרשנויות שונות של החוזה ואף לא לקונסטרוקציות משפטיות המעוותות את הדין.

עשיית עושר ולא במשפט:

  1. באשר לטענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט הרי שדומה כי התובעת אף אינה עומדת בתנאי הסף על מנת לבוא בשעריו של סעיף (א)1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר). סעיף 1(א) לחוק קובע את הדברים הבאים:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

הוראה כללית זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין". נתמקד ביסוד השלישי.

ברע"א 371/89, ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321, מבהיר הנשיא שמגר את הדברים הבאים:

"היסוד השלישי, על פיו נבדקת השאלה האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין", מצביע על כך כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו. על-מנת שתצמח עילה בעשיית עושר יש צורך ביסוד נוסף. היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות. הוא בוחן אם היא התקבלה "שלא על פי זכות שבדין". רק התעשרות שאיננה על-פי זכות שבדין עשויה להצמיח למזכה סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט....

קיימים מקרים, בהם ניתן יהיה להכריע בשאלה זו מתוך תחום הזכויות שבדין... כך, מקום בו המתעשר מצביע על זכות שבדין כעילה להתעשרותו, הרי שהתעשרותו היא כדין. "כאשר טובת ההנאה, אשר נטען לגביה כי היא בלתי צודקת, נובעת מזכות שבדין, אין ליישם לגביה את כללי הדין המעין חוזי של 'עשיית עושר ולא במשפט'".... מנגד, מקום בו ניתן להצביע על דין אשר שולל את הפעולה שגררה את ההתעשרות, הרי שניתן לומר כי ההתעשרות איננה כדין....

המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת....

מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי "תחושת המצפון והיושר" ועל-פי השקפות בדבר "הישר והטוב"... אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט....

השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח".

בנדון דנן מבססת התובעת את תביעתה כנגד א' על העילה החוזית (בשל טענה לחוזה מכללא, שכריתתו לא הוכחה, כאמור), ובהעדר הסכם מחייב טוענת התובעת לטענה מן הצדק של עשיית עושר ולא במשפט. דא עקא שטענה זו צריכה לבסס עצמה על דין שהופר, ובהינתן שלא הופר שום חוזה בין הצדדים (משום שמעולם לא נכרת חוזה כזה) הרי שלא הופר כל דין.

המלומד פרופסור דניאל פרידמן, בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", (נבו, מהדורה 3, תשע"ה-2015, כרך א, בעמוד 99, פיסקה 3.14) מבהיר כי קיימת מגבלה נוספת על העיקרון המתיר התעשרות הנובעת מזכות על פי דין, והיא "כי הזכות צריכה להיות כלפי התובע ואין די בכך שעומדת לנתבע זכות כלפי אדם אחר". והוא מדגים: "ב ערך חוזה להעברת נכס ל-ג. עקרונית מכיר הדין בתוקף ההעברה ואין ל-ב זכות לתבוע השבה מ-ג. אולם נניח שהנכס שהועבר היה בבעלותו של א או שהיתה ל-א זכות לגביו, או שהיה בהעברה משום הפרת חובת אמון של ב כלפי א. העובדה שיש ל-ג זכות כלפי ב לגבי הנכס, אין פירושה שזכות זו עומדת לו כלפי א. שאלת היחסים בין א ל-ג תחתך בנפרד".

משמעות הדברים לענייננו, שכל זמן שלא הוכח כי נכרת חוזה בין התובעת לבין מי מהנתבעים, לא קיימת בנסיבות דנן עילת תביעה בשל עשיית עושר ולא במשפט.

לענייננו: א' אכן קיבל הלוואה, כאשר לא ברור שהחזיר אותה. יתירה מכך: לא ברור מהו בדיוק סכום ההלוואה.

עם זאת, וגם אם נתגבר על יתר המשוכות המשפטית הרי שלא הוכח כי א' קיבל את ההלוואה מהתובעת ובהתאם להסכם שנכרת ביניהם, וממילא אין עמידה בתנאי של קבלת זכות מהמזכה.

משכך, אין מנוס מדחיית התביעה אף בהיבט זה.

העדר זימונם של עדים רלוונטיים מצד התובעת והעדר עמידה בנטל הראיה

  1. התובעת נמנעה מלזמן עדים מטעמה, ובכלל זה את מר ו' וכן את י'. ב"כ התובעת טען בסיכומיו (עמ' 103, ש' 25-27 לפר') כמו גם במסגרת חקירתו הנגדית של ד' (עמ' 40, ש' 20-23 לפר') כי העדר זימונו של יח' עומד לרועץ לנתבעים. זאת, במיוחד כאשר לטענת ב"כ התובעת, (במסגרת חקירתו הנגדית של ד') הוצא צו כינוס לבנו במהלך שנת 2018 (עובדה שד' לא ידע במהלך חקירתו לאשרה או להכחישה). אבהיר כבר כעת כי אין דעתי כדעתו של ב"כ התובעת. משנטל הראיה מוטל על התובעת, בבחינת – "המוציא מחברו עליו הראיה", הרי שעל התובעת להוכיח את עילות תביעתה ואלו לא הוכחו. אין הנתבעים או מי מהם צריכים להוכיח ש"אין להם אחות", רק בשל טענות התובעת שאינן מגובות במסמכים.

בהקשר זה נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי אי הבאתו לעדות של עד רלוונטי תעמוד לחובת הצד אשר היה עליו להביאו. לעניין זה אפנה לפסיקת כב' השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מח(4), 651, 658, כדלקמן:

"11. אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד... יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." ... וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 ... ובע"א 373/54,..." ... וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 97-98, כי: הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה...". וראה גם דברי השופט דוד לוין בע"פ 277/81 [5], בעמ' .386 אולם ככל הנחה, אף ההנחה, כי דברי העד הרלוואנטי אשר לא הוזמן היו פועלים כנגד הצד שאמור היה להזמינו, ניתנת לסתירה.

עמד על כך השופט עציוני בע"א 635/76 [6], בעמ' 743, כי: אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין". בהקשר לכך יש להוסיף עוד, כי אותה הנחה לא תחול כל אימת שלא הזמין צד את כל העדים הרלוואנטיים שהיה בידו להזמינם, אלא רק את מקצתם או מי מהם, אם כי בנוקטו דרך זו לוקח אותו צד על עצמו את הסיכון כי ייצא נפסד, אם לא יקבל בית המשפט את דברי העד או העדים שבחר להשמיע.

12. סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען לה".

אמנם, לטענת ב"כ התובעת, כאמור, היה על י' עצמו להתייצב לעדות בהליך. ב"כ התובעת היה מודע לכך שלא הוגש תצהיר ע"ר מטעם י' והוא היה רשאי לבקש לזמנו לעדות (כפי שהוא עצמו ביקש לזמן לעדות את האם ואת ב' מטעם הנתבע 1), אולם הוא ביכר שלא לפעול כך.

השופט יעקב קדמי קובע בספרו, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009, בעמ' 1719) כי –

"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית הטענות." (ההדגשה כאן – במקור. י.פ.)

עוד הוא קובע (שם, בעמ' 1721) כי –

"כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט... עליו הראיה.... חובה זו – ונכנה אותה בשם חובת הראיה (למעשה: נטל השכנוע) (the burden of establishing a case ) היא היא החובה העיקרית במשפט".

לטעמי, לא עמדה התובעת בנטל הראייתי ולא השכילה להטות את מאזן ההסתברויות הנדרש לצדה, כאשר הצד שלה הוא הצד הנושא בנטל השכנוע, והתובעת לא עמדה לא בנטל השכנוע ולא במאזן ההסתברויות. התובעת ביקשה להוכיח יש מאין התקשרות חוזית בינה לבין הנתבעים, ובכלל זה, י', וזאת, בהעדר כל זיקה בין הצדדים ובהעדר כל מסמך בכתב, והתקשרות מעין זו לא הוכחה.

סיכומי ב"כ התובעת

  1. לקראת סיום אבקש להתייחס לעניינים שונים העולים מסיכומי ב"כ התובעת, וראשית לפרוצדורה. בהחלטתי בתום דיון ההוכחות מיום 2.6.22, ולאחר שהתברר כי אין צורך בדיון הוכחות נוסף, כפי שנקבע מראש, קבעתי, בהסכמת ב"כ הצדדים, כי דיון ההוכחות שנקבע ליום 7.7.22 יהפוך לדיון המוקדש לסיכומי ב"כ הצדדים, כאשר אפשרתי לכל אחד מב"כ הצדדים לסכם במשך 30 דקות. דא עקא שביום 29.6.22 הוגשה בקשת ב"כ התובעת להמיר את הסיכומים בעל פה בסיכומים בכתב בהיקף של 20 עמודים(!). לאחר קבלת עמדת הצד השני דחיתי את הבקשה והוריתי על הותרת דיון הסיכומים בעל פה על כנו. במהלך ישיבת הסיכומים הועלו טענות שונות ע"י ב"כ התובעת, שאליהן אתייחס בהמשכו של פרק זה. כן נשמעו סיכומי ב"כ הנתבעים וכן סיכומי תשובה מטעם ב"כ התובעת. יוער כי לא הקפדתי על לוחות הזמנים שנקבעו לדיון הסיכומים ולא הגבלתי את ב"כ הצדדים, ובמיוחד את ב"כ התובעת, בסיכומיהם. עם זאת, הגיעתני במפתיע ביום 4.8.22 (בחלוף כמעט חודש ממועד הסיכומים בעל פה) בקשת התובעת עצמה (שלא באמצעות ב"כ) להוסיף סיכומים בכתב מטעמה בהיקף של 5 עמודים, באופן שיהיה בו כדי להתייחס לסוגיית היריבות המשפטית עם הנתבעים 3-4. בהחלטתי מאותו יום דחיתי את הבקשה הזו מבלי לקבל את עמדת הצד השני. לדידי וכאמור לקמן ולעיל, הניסיון לשלב גורמים שאינם קשורים לחלוטין למערכת היחסים בין בני המשפחה, התובעת ואחיה לבין א', היא משוללת יסוד, נועדה לכשלון ונעשית תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. בשולי עניין זה אעיר כי דומה כי לבד מעריכת התצהירים ע"י הדוד הרי שדומה כי היה לו חלק גם בעריכת הסיכומים, כפי שהדברים עולים מהודאתו שלו עצמו בעניין (עמ' 90, ש' 34-36 לפר'), התערבותו בדיון הסיכומים עצמו (עמ' 95, ש' 17-23 לפר') והתנהלותו הכללית, כפי שזו שוקפה לכל אורכו של פסק הדין. וכעת אפנה להשלמת טענות התובעת לגופן.

  1. דומה כי גם ב"כ התובעת עצמו מודע לקושי העומד לפניו לחייב את הנתבעים בחוב שאין לו כל בסיס ומכאן גם נימוקיו כדלקמן:

"בית המשפט לא יתבקש לעשות הרמת מסך. אנו מדברים על מה שנקרא יחסים משפחתיים. יש מספיק קונסטרוקציות מכח דיני חוזים. אם בית משפט ירצה לעשות צדק ולעשות סדר במשפחה הוא בהחלט ידע. התוצאה אינה בינארית, אי אפשר להשאיר את התובעת כאשר ידיה על ראשה ללא כלום." (עמ' 96, ש' 4-6 לפר').

כן מודה ב"כ התובעת כי נעשו טעויות בדרך ולא כך היה צריך להתנהל (שם, ש' 14) אולם ב"כ התובעת מבקש ליצור קונסטרוקציות משפטיות חדשות יש מאין, על מנת לסייע לתובעת לקבל כספים שלא הוכח כי יצאו ממנה והגיעו לידי הנתבעים. ויודגש: אין די באווירה כללית המשדרת מערכת של הלוואות בתוך המשפחה במהלך השנים. ענייננו בטענה להלוואה במסגרת עסקה קונקרטית שלא הוכח כי יצאה מצד א' והגיעה לצד ב'.

באשר לדוקטרינות מתחום דיני החוזים ולהלכת אפרופים הרי שלאלו התייחסתי לעיל. כעת אתייחס ליתר ההצעות המשפטיות של ב"כ התובעת.

במצוקתו מנסה ב"כ התובעת להידרש לדוקטרינות מתחום המשפט המנהלי ובכלל זה לדוקטרינה של אשם תורם במשפט המנהלי. יגעתי ודרשתי בעניין ולא מצאתי כיצד יש בהצעה זו כדי לסייע לתובעת לקבל את מבוקשה, כאשר ענייננו בדיני ראיות במשפט האזרחי וכאשר התובעת לא השכילה להרים לא את נטל הראיה ולא את נטל השכנוע.

בצר לו נדרש ב"כ התובעת אף לדוקטרינות מתחום המשפט העברי ובכלל זה לעקרון של "דינא דמלכותא דינא". גם כאן אין לעקרון זה כל קשר לענייננו. בקצירת האומר אתייחס לדוקטרינה שניתן לבחון אותה, והיא הכלל התלמודי של "שעבודא דרבי נתן", שאליו אתייחס בפרק הבא.

שעבודא דרבי נתן במשפט העברי

  1. רבי נתן (תנא בבלי בדור הרביעי לתנאים, מרבותיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) קובע בתלמוד כי במקרה שאדם אחד חייב לשני ממון והשני חייב לשלישי – השלישי יכול לגבות את חובו ישירות מהראשון. למשל: ראובן חייב לשמעון 100 ₪, ושמעון חייב ללוי 100 ₪ גם כן, יכול לוי לפנות ישירות לראובן על מנת לגבות את חובו וראובן חייב לשלם לו. זאת, בהינתן ששמעון הוא גם מלווה וגם לווה, וחרף העדר קשר בין ראובן ללוי.

וכך מובאים הדברים בשמו של רבי נתן:

"רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: (במדבר ה, ז) "ונתן לאשר אשם לו"" (בבלי, כתובות, יט, א, ופב, א ובעוד מקומות בש"ס).

חייבים לציין כי כלל זה איננו מקובל על הכל, ותנא קמא (התנא הראשון ששמו איננו מוזכר, החולק על רבי אלעזר בבבלי, קידושין, טו, א) חלוק על עקרון זה. ונחלקו בעלי התוספות (קידושין, טו, א, ד"ה "ואידך" השני) האם הלכה כרבי נתן. מכל מקום, הרמב"ם (בהלכות מלווה ולווה, ב, ו) והטור והשולחן ערוך (חושן משפט, פו, א) פסקו כרבי נתן.

יש מפרשים ("קצות החושן", פו, א) שראובן חייב את עצם החוב ישירות ללוי, ויש מפרשים (קהילות יעקב, פסחים, כג) שראובן חייב למעשה לשמעון אלא שיש ללוי זכות לגבות את החוב של שמעון מראובן.

  1. האם ניתן להשליך מכלל זה אף לענייננו?: כפי שלמדנו, ניתן להסב שטר לצד ג' שאוחז בו כשורה והוא רשאי להשתמש בו, בתנאים המפורטים בדיני שטרות, כפי שסקרנו אותם לעיל, כאשר בענייננו ברי כי לא ניתן לעשות שימוש בשטר ולהשלימו, בהעדר אחיזה כשורה ובהעדר עמידה בתנאי עסקת היסוד.

כן הבאנו את דברי פרופ' פרידמן בסוגיית "עשיית עושר ולא במשפט", כאשר בעניין זה הבהיר פרופ' פרידמן כי העובדה שיש ל-ג זכות כלפי ב לגבי הנכס, אין פירושה שזכות זו עומדת לו כלפי א. דברים אלו נכונים במיוחד כאשר בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט הזכות צריכה להיות כלפי התובע ואין די בכך שעומדת לנתבע זכות כלפי אדם אחר.

בנסיבות העניין ולאחר שניסינו להשליך את יהבנו על הכלל התלמודי של רבי נתן הקובע את ההיתכנות של שעבוד בין א לבין ג שאין ביניהם כל זיקה משפטית, הרי שבנדון דנן לא ניתן לקבוע כי יש תחולה לכלל זה.

סוף דבר

  1. כאמור לעיל, בפרק העוסק ברקע הכללי, ענייננו בתביעה המוגשת ע"י תובעת, שלה אין יריבות אישית מול הנתבעים: לא מול הנתבע 1, א', ולא מול הנתבעים 3-4, ד' וי'.

התביעה מבססת עצמה על שתי עילות: העילה השטרית והעילה החוזית.

באשר לעילה השטרית הוכח כי התובעת איננה אוחזת כשורה בשטר והיא השלימה את השטר ללא הרשאה ולאחר שהיתה מודעת לכך שהיא אוחזת בשטר בניגוד לדין וללא שהגיע מועד פרעונו של השטר. התובעת פעלה בניגוד לתנאי הסכם השותפות, שהיווה את עסקת היסוד. התובעת השלימה פרט מהותי (שם הנפרע) בשטר, ללא כל הרשאה ובניגוד מפורש לתנאי הסכם השותפות, עסקת היסוד. כל זאת, לאחר שהיתה אמורה להיות מודעת לתנאים אלו מאחיה שליווה את העסקה וגיבש אותה. מכל מקום, הוכח כי התובעת היתה מודעת לקושי המשפטי במילוי פרטי השטר והפקדתו, וחרף זאת פעלה בניגוד לכך, השלימה את השטר והפקידה אותו לפני המועד הקובע שלעניין.

בשולי הדברים אשוב ואציין כי מצאתי את עדותה ואת גרסתה של התובעת דלה, חסרה, מתפתלת ולא מעודכנת. העדות עצמה לא היתה קוהרנטית, ודומה כי התובעת הושלכה להליך דנן בעל כורחה, כאשר היא איננה מתמצאת לחלוטין במהלך הדברים, וכאשר היא עצמה איננה יכולה לומר האם היא זו שמילאה את פרטיה בשטר. לא זו אף זו: כפי שהוכחתי, במהלך תצהירה מנסה התובעת להביא ראיות בדבר העברת כספים לידי הנתבעים בסך של 40,000 ₪ בלבד, סכום שאיננו מהווה אף לא רבע מסכום ההעברה המקורי הנטען על ידה.

באשר לעילה החוזית הרי שלתובעת אין כל יריבות עם הנתבעים 3-4, שאותם היא איננה מכירה באופן אישי כעדותה שלה, לבד מביקור חד פעמי בחנותם לצורך רכישת נעליים.

גם ביחס לא', אין לתובעת כל יריבות: אמנם התובעת הציגה מערכת של שני הסכמים: הסכם השותפות והסכם ההלוואה, אולם שמה של התובעת איננו מוזכר אף לא באחד משני ההסכמים הללו: הסכם השותפות נערך ונכרת בין א' לבין החברה באמצעות מורשה החתימה שלה, ד', ואילו הסכם ההלוואה נערך ונכרת בין א' וס"ב לבין האם.

גם סכומי ההעברות שהוצגו ע"י התובעת לידי האם אין בהם כדי לחזק את טיעוני התובעת, באשר אין בהם להוכיח התקשרות ישירה בין א' לבין התובעת. ודאי וודאי שלא הוכחה כל זיקה וכל יריבות בין התובעת לבין הנתבעים 3-4 מהבחינה החוזית ולא ברור מלכתחילה מה היתה עילת התביעה כנגד נתבעים אלו. אין זאת, אלא שענייננו בתביעת סרק.

יודגש כי לא ניתן לכחד כי מעיון מעמיק בעדויות הצדדים עולה כי התקיימה, כנראה, מערכת יחסים חוזית בין א' לבין הדוד, שעל פשרה המדוייק לא ניתן ללמוד, וממילא לא נדרשתי להכריע בה, באשר הדוד איננו התובע, אלא אחותו היא התובעת. ברי כי לא ניתן להשליך מהתחייבויות א' ו/או האם לדוד על התחייבויותיהם של אלו לתובעת, וממילא דינה של התביעה שלפניי להידחות.

כפי שציינתי באריכות, עולה מכל המקובץ כי הדוד היה בעל האינטרס האמיתי בכתב התביעה דנן. הוא הגורם שנתן תצהיר ארוך, מפורט ופולמוסי בעניין, כאשר תצהירה של התובעת עצמה היה דל ביותר. הדוד עצמו הודה במספר הזדמנויות שלא' יש חובות כלפיו. דברים אלו נטענו בתמליל השיחה בינו לבין האם אחותו, בתצהיר בהליך המקביל, בתצהיר בהליך דנן, בפליטות פה ופליטות קולמוס של הדוד, במסגרת טענותיו של ב"כ במסגרת החקירה הנגדית ובהודאות של הדוד במסגרת הדיון. כן הסבתי את שימת הלב למעורבות הרגשית של הדוד בהליך, עד כדי כך שהוא ביקש בעצמו להוסיף דברים לסיכומי ב"כ של התובעת והפריע רבות לניהולו התקין של ההליך, כמפורט לעיל. האינטרס של הדוד בעניין זה ברור: הדוד סבר כי יוכל לקבל את כספו מא' במסגרת הסכם השותפות או הסכם ההלוואה, כפי שטען בעצמו. מאידך גיסא התנהלו במהלך השנים הליכים משפטיים כנגד הדוד, עובדה שלא אפשרה לו לעמוד בפרונט של ההליך דנן.

בהקשר זה נתתי דעתי לכך שיתכן שהתובעת משמשת כ"פרונט" עבור הדוד, אחיה, או כלשון ב"כ הנתבעים כ"קוף". זאת, בשים לב לחובותיו של הדוד ולהליכי הכינוס שהתנהלו בעניינו. הדוד עצמו מצהיר כי הפקיד את ניהול ענייניו הפיננסיים בידי אחותו, והוא עצמו טוען בהקשרים שונים, הן במסגרת עדותו לפניי, הן במסגרת התצהיר בהליך המקביל, כמו גם במסגרת תמליל שיחתו עם האם, אחותו, כי לא' חובות כלפיו. אין לכחד כי הדוד הוא איש עסקים ממולח, שעמד, בהתאם לעדותו, מאחורי שני ההסכמים, הסכם השותפות והסכם ההלוואה (כפי שאף ערך את התצהירים מטעמו), והחליט באופן מודע מסיבותיו שלו שלא להשתלב כצד במסגרת ההסכמים הללו. ברי כי לו היתה התובעת צד לאיזה מההסכמים הרי שהיתה לה עילת תביעה לכאורית, כפי שברי כי לו היה הדוד צד לאיזה מההסכמים הרי שהיתה לו עילת תביעה, ככל שהיה מגיש תביעה מטעמו, אולם לא כך הם פני הדברים, וכעת, אין מנוס מלקבוע כי לא הוכחה כל יריבות בין הצדדים להליך דנא וממילא לא היה כל מקום להגיש תביעה כה מופרכת, המערבת צדדים רחוקים לצד בני משפחה, שגם בעניינם לא הוכחה כל יריבות.

בהקשר זה אוסיף כי לא אוכל לקבל את טענות ב"כ התובעת בסיכומיו ולהכניס "פיל הקוף המחט" (עפ"י התלמוד הבבלי, ברכות, נה, ב), ולהשתמש בקונסטרוקציות שונות מתחום דיני החוזים, או מתחום המשפט המינהלי, כאשר אין אפילו בסיס לתביעת התובעת.

כן נתתי דעתי לטענות התובעת ביחס לעדותו של ד', כאשר אני כשלעצמי הבעתי פקפוק מסויים במהימנותו של ד', אולם לא די באלו כדי להביא לחיובו של ד' בחוב שהוא אינו חב בו, לא מכח דיני השטרות, לא מכח דיני החוזים ולא מכח כל ניסיון אחר לשלב את ד' בסאגה המשפטית מושא תביעה זו.

בשולי עניין זה יודגש כי בהינתן שלא הוכחה כל התקשרות חוזית בין התובעת לבין א', הרי שברי כי גם אין כל מקום לטענה בדבר "גרם הפרת חוזה" ע"י הנתבעים 3-4. אם אין חוזה הרי שאין גרם הפרת חוזה. גם הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט נדחתה על ידי, כמפורט לעיל בהרחבה.

באשר לשאלת ההוצאות ונוכח ניהולו של ההליך על כל פרטיו ודקדוקיו חרף התרעותיי באשר לסיכויי התביעה וניסיונות הפשרה יוצאי הדופן שהושקעו על ידי, הרי שלכך אתייחס בפרק הבא.

משכך, אני מורה על דחיית התביעה כנגד כלל הנתבעים.

הוצאות משפט

  1. נוכח דחיית התובענה כנגד כלל הנתבעים, ובכלל זה: הן דחיית התביעה כנגד הנתבע 1, א', והן כנגד הנתבעים 3-4, ד' ובנו י', הרי שאין מנוס מפסיקת הוצאות לטובת הנתבעים.

תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) קובעת את תכלית פסיקת ההוצאות: שיפוי בעל הדין על הוצאותיו בהליך בהתאם לתוצאותיו, להתנהלות הצדדים והמשאבים שנדרשו, כאשר הלכה למעשה ענייננו בהכוונת התנהגות בעלי הדין. וכך נקבע בתקנה 151 לתקנות החדשות:

"(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, כמשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.

(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.

(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו."

בע"א 2617/00‏ ובג"ץ 891/05 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית (פורסם ב"נבו", 30.6.2005, להלן: עניין מחצבות כינרת) נפסק כי כעניין שבעקרון –

"יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא."

עם זאת, מדובר בנקודת מוצא בלבד ויש לבחון את שיעור ההוצאות וסבירותן. תקנה 152 לתקנות החדשות כבר משלבת את התובנה בדבר סבירות ההוצאות והיא מורה אותנו כי -

"בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור."

בניגוד לתקנות הישנות, אז היה בית המשפט רשאי להחליט באם לפסוק הוצאות אם לאו, קובעות התקנות החדשות ברירת מחדל של חיוב בהוצאות. עמד על כך גם בית המשפט העליון ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd ואח' נ' פאיירפלאי בע"מ ואח' (פורסם ב"ננבו", 28.12.2020):

"שינוי אחד משמעותי בתקנות החדשות לעומת התקנות הקיימות הוא כי במסגרת התקנות החדשות, נקבעה ברירת מחדל של חיוב בהוצאות כאשר על בית המשפט להצביע על טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן".

עוד נקבע בעניין מחצבות כנרת כי הוצאות המשפט אינן בגדר בונוס או פרס לזוכה אלא בגדר - "החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך". עוד נקבע שם כי התעריף המינימלי המומלץ הוא בגדר רף תחתון, כי יש לבחון את התנהגות הצדדים בהליך, כי יש לקבוע יחס פרופורציונלי בין הסעד המתבקש לבין שיעור ההוצאות, כי יש לבחון את מורכבות ההליך ואת הזמן שהושקע בהכנתו, ואת חשיבות העניין לבעלי הדין. כיום מעוגנים שיקולים אלו במסגרת הוראות תקנה 153(ג) לתקנות החדשות, כדלקמן:

"בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש."

בנדון דנן מצאתי כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת תביעה כה מופרכת. כן מצאתי כי הושקעו זמן רב ומשאבים רבים ויוצאי דופן בהליך, המתנהל מזה 4 שנים ומשתרע על פני 6 ישיבות, 62 החלטות, ותצהירים מרובים, כמפורט לעיל, כאשר שנים מהתצהירים מטעם הנתבע 1, א', תצהיריהן של האם ושל ב', הוגשו אך ורק בשל בקשתו המאוחרת של ב"כ התובעת.

בתיק זה נחשפתי לאמוציות רבות בין הצדדים, שחלקם קרובי משפחה. כן עלה כי מלכתחילה לא הובהר כיצד שולבו בסכסוך משפחתי זה הנתבעים 3-4, תוך ירידה לנבכי ענייניהם הפרטיים. זאת ועוד: אין לי כל ספק שלמצער היתה יכולה התובעת, כמו גם ב"כ, לוותר על מקטעים משמעותיים בתצהירו של הדוד, שמבוססים על עדות שמיעה. כמו כן, ברי שמלכתחילה לא היה מקום לשלב את הנתבעות 2 ו-5 בהליך דנא; ולטעמי, לא היה מקום לבקש להעיד את האם ואת ב', הגם שעדויותיהן של אלו סייעו רבות לנתבעים ובמיוחד לנתבע 1.

עוד בשולי עניין זה אעיר כי התנהלותו של הדוד, אחיה של התובעת והעד העיקרי מטעמה, במהלך כל הדיונים, הקשתה על ניהולם של אלו, כאשר לעתים ראיתי בהתנהלות זו אלמנטים של שימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שפורט לכל אורכו של פסק הדין, באשר למעמדו של הדוד בהליך זה. בהקשר זה אציין כי עצם הגשת התביעה כנגד צדדים שאינם קשורים, יש בו משום ניהול הליך תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, לרבות פעולות בלתי מידתיות לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו, וזאת, בניגוד להוראת תקנה 4 לתקנות החדשות. בהקשר זה אשוב ואצטט את דבריו של הדוד לאם, במסגרת ההודעה ששלח אליה (נספח ח' לתצהירה של האם) כדלקמן:

"תמתני לפחות עד שאסיים ללחוץ את ד' על השיק של ה-200,000 ₪ כידוע לך הוא הופקד אתמול... כנראה יחזור ביום ראשון... ואז אפתח נגדו תיק הוצאה לפועל עם בקשה לעיקולים במעמד צד אחד.. זה יביא אותם לשלם לי את המגיע לי כשבנוסף יבינו שאני רציני בקשר עם פנייה למשרד האוצר כדיי לקלקל להם את הסיכוי לקבל הלוואה בערבות מדינה...". (טעויות הכתיב במקור. י.פ.)

כן אפנה לדבריו של הדוד עצמו במסגרת חקירתו ולפיהם –

"אני הפקדתי את השיק ב-4.4 ידעתי שיש סירוב של ההלוואה של ה-600 אלף." (עמ' 27, ש' 9-10 לפר').

ויודגש: הדוד טוען כי אין כל קשר בין חזרת השטר בהעדר כיסוי מספיק מהבנק לבין אי קבלת ההלוואה בערבות מדינה (סע' 36 לתצהיר), ואילו כעת מתברר כי הדוד עצמו פעל בכוונת מכוון לסכל את סיכויי הנתבעים 3-4 לקבל הלוואה בערבות מדינה, הן בהפקדת השטר והן בדרכים אחרות, וכל זאת, עובר למועד הקובע. ברי כי זהו מקרה קיצוני ביותר של שימוש לרעה בהליכי משפט.

אשר על כן ולאחר שיערוך סכום התביעה הנומינלי לערכו הריאלי היום, ונוכח הסיכון שעמד בפני כלל הנתבעים במסגרת התביעה שהוגשה נגדם, וכן בהינתן שלא הוצגו לפניי קבלות וחשבוניות מס ששולמו לב"כ הצדדים ובשים לב לתעריף המינימלי המומלץ, אני מורה לתובעת לשאת בשכר טרחת עורכי הדין של כל אחד מעוה"ד של הצדדים (עוה"ד תומר אשרוב, ב"כ הנתבע 1, ועוה"ד צח ביטון, ב"כ הנתבעים 3-4) בסך של 23,400 ₪ לכל אחד. בהקשר זה יודגש כי התביעה הוגשה כנגד כלל הנתבעים ביחד ולחוד ומכאן כי הסיכון רבץ לפתחם של כלל הנתבעים.

כן תישא התובעת בהוצאות התייצבותן של עדות הנתבע 1: האם וב', בסך של 1,000 ₪ כל אחת; וכן בהוצאות שתי קבוצות הנתבעים: א' מצד אחד והנתבעים 3-4 מצד שני בסך של 1,500 ₪ לכל אחת משתי הקבוצות הללו (לא' - 1,500 ₪; ולנתבעים 3-4 - 1,500 ₪ בסה"כ).

סכומים אלו ישולמו ע"י התובעת ישירות לידי ב"כ הנתבעים בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים.

מתיר פרסום פסק הדין ללא פרטי הצדדים, אשר הושמטו על ידי מגוף פסק הדין.

1 אמנם סע' 2 לחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 קובע את דרישת הכתב בהסכם הלוואה כדלקמן: "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב;", אולם סע' 15(א) לחוק קובע כי מלווה שנתן הלוואה למי שאינו קרוב משפחתו כמי שנתן הלוואה דרך עיסוק. משמעות הדברים היא שרואים הלוואה לקרוב משפחה כהלוואה שאיננה דרך עיסוק, וממילא לא חלה בעניינה דרישת הכתב.

2 יוער כי במסגרת ההליך ייצגו את התובעת 3 עורכי דין שונים: עורך הדין שחר אורגד שהגיש את כתב התביעה, עורכת הדין עופרה גביש שהתייצבה לישיבות מימים 5.6.19 ו-3.3.21, ועו"ד טל קדש, שייצג את התובעת בהמשך ההליכים עד לשלב הגשת הסיכומים ועד בכלל.