גירושין וכתובה בבעל רועה זונות

ב"ה

תיק 1021593/1

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר – ראב"ד, הרב אברהם שינדלר, הרב יהודה יאיר בן מנחם

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יוסי הרשקוביץ)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם דבירי)

הנדון: גירושין וכתובה בבעל רועה זונות

פסק דין

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2000, אלו הם נ"ר לשני הצדדים, ולהם שלושה ילדים קטינים. הצדדים גרים בנפרד זה כשנתיים.

בתאריך ו' באדר תשע"ה (25.2.2015) התקבלה בביה"ד תביעתה של האשה לגירושין ולכתובה, ובתאריך י"ח באייר תשע"ה (7.5.2015) התקבלה תביעת שלום הבית של הבעל. דיון ראשון נקבע ליום ז' באייר התשע"ה (26/04/2015), הבעל לא הופיע, האשה עמדה על תביעתה לגירושין ולכתובה, וב"כ ציין כי בביהמ"ש תבעה האשה מזונות, משמורת ורכוש.

בדיון שהתקיים ביום ט"ז בסיון התשע"ה (03/06/2015) עמדה האשה על תביעתה לגירושין. הבעל, מאידך, עמד על תביעתו לשלום בית, לדבריו הוא אוהב את אשתו "אני רוצה את המשפחה שלי חזרה, נכון שהיתה תקופה לא טובה בנישואין שלנו, ואני מעדתי ועשיתי שטות שאין יום שעובר מאז שאני לא מצטער על זה, אבל תמיד הייתי שם בשביל [ח'] והמשפחה". האשה השיבה כי היא איבדה את האמון בבעלה שכן "במהלך תקופה ארוכה הוא ניהל מערכת יחסים כפולה היינו בטיפול זוגי במשך כמה חדשים, והוא ניהל אתה קשר במקביל לטיפול הזוגי. היינו כבר במקום הזה של ניסיון לתיקון והוא בזמן הזה לא עזב אותה". האשה פרטה את טענותיה במילים קשות, לדבריה היא עברה "שנה של התעללות. אין דרך שאני אוכל להאמין לדברים שהוא יאמר לי, נאמר לי שאני פרנואידית, הוא נשבע לי שאין לו אף אחת אחרת,... כל פעם שחשדתי הוא גרם לי לחשוב שאני מטומטמת ופרנואידית ואני לא מאמינה באמת שהוא רוצה שלו"ב". האשה אף ציינה בביה"ד כי זה תקופה ארוכה מאוד, מאז חודש 11.13, לא התקיימו יחסי אישות בין הצדדים, לדבריה "ביוני שעבר הייתי בטיפול רגשי אחרי שהוא אמר שהוא הולך לטיפול כל שבוע אצל פסיכולוגית והוא לא הלך, הוא הוציא את הכספים לידידה שלו, הוא אמר ביוני 2014 שהוא רוצה לעזוב אותי כי לא טוב לו איתי אני לא נחמדה וספונטנית, וגם אני והמטפלת ביקשנו שייתן זמן כי אני לא רציתי, פחדתי מזה, אהבתי אותו, ביקשתי זמן לטפל בעצמי, מבחינתו אני הייתי הבעיה, עשיתי טיפול התחזקתי רגשית, מאז נובמבר 2013 לא היה בינינו יחסים, בתחילה זה היה שהוא לא רוצה, אח"כ בגלל שאני שמנה אח"כ הוא הסכים בשלב מסוים לפני ר"ה התחלנו טיפול זוגי, מבחינתי הכול היה שקרים מערכת היחסים שלו התחילה הרבה לפני. הוא אמר שאני הבעיה, והכול היה כדי שיוכל לחיות על חשבוני הוא לא עבד שנה וחצי, מצאתי חיוב באשראי יום לפני חגיגת בת המצווה של הבת שלי – אני טרחתי באותו יום והוא הלך למסעדה ושילם 800 ₪ הוא נשבע לי שהוא היה שם לבד, אני יודעת שבתקופה זו הוא היה במערכת יחסים עם אותה האשה". ב"כ האשה אף ציין כי הבעל קנה למאהבתו "תיק בחנות יוקרה ב-9 אלף."

הבעל טען כי הוא כבר ניתק את הקשר עם האשה הזרה, והוסיף כי אותה אשה סחטה אותו ואיימה עליו כי "תלך ל[ח'] והיא תפרק את המשפחה". ב"כ הבעל טען כי מרשו לא עזב מרצונו את הבית (תאריך העזיבה המדויק הינו 19.2.15), לדבריו האשה הכריחה אותו לעשות זאת ולאחר מכן החליפה את מנעולי הבית, לטענתו "כל הענין מדובר על הכתובה היא תבעה רכוש בבימ"ש שכל הדירה תעבור על שמה, וכל החובות על שמו, ועכשיו היא רוצה כתובה."

בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ט"ו בתמוז התשע"ה (02/07/2015) נחקרה האשה ע"י ב"כ האיש ומסרה לביה"ד כי היא הגישה לביהמ"ש תביעת רכוש בה תבעה שהדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים תירשם אך על שמה, ו"שכל החובות" יירשמו ע"ש בעלה. וב"כ האשה העיר כי "ביה"ד יקבע קודם בחיוב הגירושין ובחיוב העקרוני בכתובה, ידועה ההלכה שאם היא תזכה ברכושו של בעלה היא תקוזז". ב"כ האיש הסביר את מטרת שאלתו:

"ב"כ האיש: זאת הסיבה שהצגתי הכול, כי תיאורטית נניח שהבעל לא יופיע לבימ"ש וינתן פס"ד שהכול עובר אליה, לפניכם יש תביעה לכתובה אז היא תקבל הכול באופן תיאורטי דירה חובות וכתובה.

אז כמו שחברי אומר שיהיה קיזוז, אני מפחד מבימ"ש שיעשו אפליה מתקנת. כי כאן היה חיוב כתובה ומכיוון שידוע שיש קיזוז אז הוא יתן יותר ממה שנותנים ברגיל, ואז גם לאחר הקיזוז עדיין הוא יפסיד.

ביה"ד: אז אולי שהצדדים יתגרשו ולאחר הפסיקה בבימ"ש, ביה"ד ידון בנושא הכתובה.

...

ב"כ האיש:... אנו לא הולכים להרוס משפחה עם ילדים בגלל מעידה חד פעמית. שכב' ידונו אם יש מקום לזה או לא, היא עומדת על תביעת הגירושין ואין מקום למנוע את זה, הבעל עומד על תביעתו לשלו"ב. אם האשה רוצה לנהל דיונים ננהל על גירושין או שלו"ב אבל לא על הכתובה רק לאחר שיפסק בבימ"ש.

ב"כ האשה: ביה"ד יכול לדון עקרונית אם מגיע לאשה כתובה או לא.

ביה"ד: מה תפסיד אם נמתין עם הכתובה ולא נקבע כלום כרגע.

ב"כ האשה: הצעתי הצעה פרקטית, מה שהיא תקבל ברכוש בעלה, יקוזז.

ביה"ד: הוא מעלה חשש שינתן לה יותר.

ב"כ האשה: אמרתי שכל מה שינתן יותר מחצי יקוזז מהכתובה. אם יקבע בדירה חצי חצי אין מה לקזז ואם ינתן יותר זה יקוזז, חוץ מהדירה אין רכוש, הוא לקח כל מה שהיה לה ורוקן אותה.

...

ב"כ האיש: הייתי בהרבה פעמים שביה"ד דן בכתובה לאחר ביהמ"ש. אני לא מדבר על זה שאשה הלכה לערכאות כאשר אשה יכלה ללכת לביה"ד. היא יכלה להגיש את התביעות האלו כאן. כשעושים כריכה זה כך, למה היא לא עשתה הכול כאן. אם היא בחרה את הדרך הזו לפחות נמתין עם נושא הכתובה שלא נעמוד לסיכון, לא יקרה כלום אם נחכה ולא יחליטו בזה כלום."

האשה אישרה כי בעלה סובל מאפילפסיה, וכי לאחר שהיא מצאה בביתם פתק שכתבה האשה הזרה לבעלה היא דרשה שהוא יעזוב את הבית, האשה הוסיפה כי שבוע לאחר מכן היא החליפה את מנעול הבית "כי ידעתי שהוא עם אשה אחרת ולא ידעתי למי הוא נתן מפתח". ב"כ האיש חקר את האשה לגבי תביעתה הרכושית וטענותיה כי דירתם נקנתה ברובה מכספי ירושה שהיא זכתה בהם כמו גם טענותיה כי הוא הוציא כספים רבים על המאהבת. האשה אישרה כי "בשנת 2006-7 היה ביניכם סכסוך", שכן בעלה טען שהיא "שמנה". האשה אישרה כי בעלה ביקש ממנה סליחה (ככול הנראה מוסבים הדברים על בגידתו בה), אך ציינה כי היא אינה מוכנה לסלוח לו שכן היא "לא מאמינה שהסליחה שלו אמיתית... אני יודעת שהוא משקר. אחרי שאני יודעת שהוא היה עם אשה אחרת זה מגעיל אותי לחשוב שהוא יגע בי וינשק אותי הוא קיים יחסי אישות עם אשה אחרת. וגם אני לא מאמינה לו... לא מאמינה לו, ומגעיל אותי לחשוב שהוא היה עם אשה אחרת... הוא התעלל בי... התנהג אלי לא יפה, שאני פראנואידית, שמנה ודוחה אמרתי לו עוד כמה חדשים שאתה תרגיש את מסכת ההתעלות שלך כלפי אתה תתנצל על זה". ב"כ האיש ציין כי מרשו "מבקש סליחה". אך האשה הייתה נחרצת בסירובה לניסיון שיקום הקשר עם בעלה, וציינה כי היא "לא מאמינה לזה תפסתי אותו בהרבה שקרים וכל פעם הוא התנצל ונשבע שאין לו מישהי אחרת איך אני יכולה עכשיו להאמין לו שהוא מבקש סליחה. ניסיתי שנה לא רוצה לנסות עוד". האשה שבה וציינה כי גם בזמן שהצדדים היו בטיפול זוגי הבעל המשיך "לבגוד בי מהצד... הוא התלונן והיה טיפול וגם על ההופעה "המוזנחת" היא אמרה לו שהוא צריך לדאוג לזה. מה? זה שאני שמנה אז בגלל זה הוא הלך לאשה אחרת אני עכשיו כמו שהייתי אז פתאום זה לא מפריע לו והוא רוצה אותי."

ביה"ד שאל את האשה על תחושות המאיסה להן היא טוענת:

"ביה"ד: בדיון הקודם נשאלת על בגידה והוא אמר שהוא מבקש סליחה. מה השבת? לא יכולה להאמין לשום דבר שהוא יאמר, ז"א שאין לך אמון בו. עכשיו אמרת שהוא מגעיל אותך – מה? זה שהוא שיקר לך.

אשה: שהוא יגע בי בזמן שהוא נגע באישה אחרת.

ביה"ד: גם אם הוא אמיתי?

אשה: נניח, זה גם מגעיל אותי.

ביה"ד: למה לא אמרת את זה בדיון הקודם.

אשה: לא יודעת

ביה"ד: זה היה דיון ראשוני.

אשה: לא היה סיבה לכך."

לשאלת ב"כ האיש השיבה האשה כי "אחרי שגילתי שהוא בגד בי הסתגרתי בחדר ולא אכלתי שבועיים", ואישרה כי החלה טיפול אלטרנטיבי 'טרילוטרפיה', וכי כשנה קודם מועד הדיון הבעל אמר למטפלת "שלא טוב לו איתי והוא רוצה להיפרד... דיבר שלא כיף לו איתי כי אני לא ספונטנית ומבקרת אותו, והיא בקשה ממנו שיאפשר לי לעבוד על עצמי שאהיה יותר נחמדה". עוד אישרה האישה (לשאלתו של ב"כ האיש) כי הבעל אמר לה שהיא "מסרסת" אותו, "שאני לא נותנת לו להיות הגבר". עוד אמרה האשה כי יחסי האישות ביניהם פסקו "לחלוטין" "בנובמבר 13... כל פעם ניסיתי לשאול וליזום ואז לא הייתי מאוד שמנה הוא טען שזה לא קשור אלי אלא עוברים עליו דברים כי הוא לא עובד והוא לא רוצה. ובדצמבר 14 שנה אח"כ שאין יחסי אישות כמה ימים לפני אותו ענין של הסרט, הוא פתאום יזם יחסי אישות וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה עד שגילתי שהוא בוגד."

ב"כ האיש מצא לנכון לשוב ולעסוק במראה החיצוני של האשה ובהשלכותיו על הקשר בינה לבין בעלה, וביה"ד הביע את דעתו על הדברים:

"ב"כ האיש: היא היתה מוזנחת ולא מפריע לה. היום היא מתעניינת בקיצור קיבה. כששמים על כף המאזניים מצד אחד משבר ולחתוך הכול ומצד שני להכיר בעובדה שנעשתה שגיאה ואפשר לטפל בזה.

ביה"ד: מה זה קשור למשקל.

ב"כ האיש: זה אחד הדברים שהוא גרם לטיפול.

ביה"ד: אולי בגלל זה שהוא חזר בפניה על זה כל הזמן שזה מה שמפריע לו ולא בגלל שהוא היה עם אשה אחרת, היא באמת האמינה והסכימה שזה הבעיה."

הבעל טען כי הקשר בינו לבין האשה הזרה היה "קשר זמני וקצר מאוד שמעדתי, הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה". לדבריו הקשר המיני בינו לבין האשה הזרה ארך "כמה מפגשים בהתחלה וזהו". לדבריו אינו יכול לאמוד את גובה סכום הכסף שהעביר לה. אך אישר כי רכש עבורה נעליים בסכום של 10–11 אלף ₪, וכי במאי 2014 העביר לחשבונה 5,000, לדבריו "זו היתה הסחיטה הראשונה". לדבריו האשה הזרה גנבה את מספר כרטיס האשראי שלו ועשתה בו שימוש, קנתה פרחים, שילמה למסעדות, קנתה משקאות ב-4,000 ש"ח. לדבריו באוקטובר 2014 הוא גילה כי האשה הזרה עושה שימוש במספר כרטיס האשראי שלו וביטל את הכרטיס. לשאלת ביה"ד מדוע לא תבע את אותה אשה השיב הבעל "כי היא הכניסה איומים, היא מכירה אנשים מהתחום הפלילי לא רציתי להסתבך אתה, נפלתי למקום שלא האמנתי שאפול, פחדתי שמשהו יקרה, [ח'] זוכרת טוב את הזמן הזה, איבדתי 15 קילו, הייתי צריך כדורי שינה". הבעל אישר שאת רכישת הנעליים ביצע עם הכרטיס החדש. הבעל השיב כי ייתכן ובינואר 2015 אף רכש לאותה אשה פרחים בשווי 320 ₪, "אבל זה היה מערכת של סחיטות". לדברי הבעל בתחילת מרץ 2014 הוא סיים את הקשר עם אותה אישה.

הבעל נשאל על נסיבות היכרותו עם אותה אשה, והשיב כי הכיר אותה "בעיסוי":

"ת. היא היתה מעסה. היה מקום שהלכתי אליו יותר ועכשיו פחות [ח'] גם יודעת שהייתי הולך לשם והיא היתה שם מעסה. בכפר יונה.

ש. היית לבוש בזמן העיסוי. זה מקום שאנשים באים לשם לפורקן מיני.

ת. אין לי מושג מה אנשים באים לשם, אני לא באתי לשום פורקן מיני.

ביה"ד: זה ביחידות.

ת. זה עיסוי פיזי.

ש. כמה זמן נמשך הקשר שם עד שנוצר הקשר האינטימי ביניכם. כמה פעמים היית שם.

ת. כמה חדשים אבל זה היה סתם טיפול והיינו מדברים שם.

...

ש. חוקר שלי התקשר ויודעים גם שהיית שם, ואני אומר שזה מקום שמיועד לגברים שמעוניינים פורקן מיני.

ת. יכול להיות שאנשים באים לשם לזה."

הבעל אישר כי במהלך הטיפול הזוגי אמר למטפלת שהוא אינו נמשך מינית אל אשתו "בגלל המראה החיצוני שלה, לא השתמשתי במילים פוגעות". אולם לדבריו בחודשים האחרונים הוא שולח לה "עשרות הודעות שאני מצטער ורוצה לחזור לשלו"ב וזה שאני כאן ומגן על מה שאני רוצה ונמצא בו אני נלחם על המשפחה שלי לא רוצה לוותר על זה, אני מתחנן על זה מה שהשתנה שלפעמים צריך סטירת לחי ולהבין שיש דברים יותר חשובים ופחות חשובים... משיכה זה לא מורכב רק ממראה חיצוני זה מורכב מכל מיני דברים, באיזה שלב בטיפול אני יזמתי ורציתי להיות אתה ביחסי אישות והיינו בתקופה טובה, הטיפול עזר ואח"כ היה לי שקר על הסרט והייתי לבד בפאב בסינמה סיטי, קניתי מטען שקניתי להטעין את הטלפון שלא היה סוללה וכך יכולתי להתקשר אליה". הבעל אישר כי מחודש נובמבר 2013 למעט פעם אחת עד היום לא התקיימו יחסי אישות בין הצדדים. לטענת הבעל הוא לא סיפר לאשתו על הסחיטה כבר בפעם הראשונה שבה היא גילתה את מכתב האהבה ואת הקשר שלו עם אותה אישה זרה מפני שהוא היה ב"סערת רגשות שהיא גילתה ואני לא חושב שאפשר לשפוט אדם ברגע של כעס". תשובתו על השאלה כיצד מסתדרת טענתו על הפסקת הקשר בחודש מרץ כאשר מכתב האהבה הינו מחודש דצמבר השיב הבעל "איזה אדם נורמאלי היה שומר מכתב אהבה בחדר שלו כדי שאשתו תוכל למצוא את זה, אני רציתי שהיא תגלה את זה אבל לא היה לי האומץ לומר לה את זה, אבל באיזה מקום בתת הכרה רציתי לשים סוף לכל הדבר הזה."

בא כוח הבעל הגיש לביה"ד שני דפים של צילום מסך ממספר הטלפון של האשה הזרה, המוכיחים, לטענתו, כי מרשו נסחט. כמו כן לשאלת בא כוחו:

"ש. אמרת שהלכת לעשות עיסוי ולא פעם אחת ו[ח'] יודעת מזה, למה הלכת לעשות עיסוי.

ת. לכאבי גב. למה שהולכים לעשות עיסוי.

ביה"ד: למה לא דרך רופא.

ת. לא זוכר למה."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"על ב"כ האשה להגיש את סיכומיו בתביעת הגירושין וכתובה של האשה ובתביעת שלו"ב של הבעל לביה"ד ולצד השני תוך 30 יום, לאחר מכן ב"כ הבעל יגיש את סיכומיו תוך 45 יום, לאחר מכן ביה"ד יתן את החלטתו האם הפסיקה תהיה גם על הכתובה בשלב זה או לאחר הפסיקה בתביעה הרכושית בבימ"ש."

סיכומי ב"כ האשה התקבלו ביום ט"ו באלול תשע"ה (30.8.2015), וסיכומי ב"כ הבעל התקבלו ביום כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015).

בסיכומיו טוען ב"כ האשה כי יש לחייב בגירושין את הבעל שכן הבעל השפיל את האשה, טען שהיא שמנה ומוזנחת, ובמשך שנים לא קיים עימה יחסי אישות, כמו כן הבעל ניהל מערכת יחסים עם אשה זרה, הוציאה עליה כספים רבים שהיו כספי ירושה בהם זכתה האשה (הבעל לא עבד בתקופה הרלוונטית) ובשעה שאשתו חשה ברמזים לכך ושאלה אותו על כך הוא כינה אותה "פרנואידית". הבעל עצמו רצה להתגרש מהאשה, והאשה מואסת בו.

האשה דוחה את כל טענותיו של הבעל על כך כי נסחט ע"י האשה הזרה, וכראיה לכך מביאה את מכתב האהבה שכתבה אותה אשה בתאריך 9.12.14, בעוד הבעל טוען כי החל מחודש 5.14 הקשר ביניהם נשא אופי סחטני בלבד. ב"כ האשה עומד על כך שהקשר של הבעל עם המאהבת נמשך גם בזמן שהצדדים היו בטיפול. לטענתו מיום 1.5.13 ועד ליום 19.2.15 משך הבעל מהבנק סכום מצטבר העולה על 400,000 ₪. ב"כ האשה טוען כי הבעל אינו זוכר מתי ראה את המאהבת לראשונה בעוד שנהיר כי היה זה במכון עיסוי שהוא עצמו מודה שיש שהלכו אליו לשם פורקן מיני. ב"כ האשה עומד על כך שהבעל לא זוכר העברה של 11000 ₪ מ10.14, טוען שסעד לבדו במסעדה בסך 800 ₪., ומציין גם כי במהלך חודש 3.15 יש למעלה מ190 הודעות שהגבר העביר למאהבת. ב"כ האשה תובע כי ביה"ד יקבע כי הבעל חייב במלוא הכתובה בסך 180,000 ₪, וכי ביה"ד ידון בגובה החיוב לאור תוצאות הדיון הרכושי בביהמ"ש.

מאידך טוען ב"כ הבעל כי אין לקבל את טענת האשה כי היא מואסת בבעלה, שכן היא טענה זאת רק בדיון האחרון, בעוד בדיון הראשון הלינה רק על חוסר אמינותו של הבעל, וכמו כן היא לא טענה זו מחמת בעילה אלא מחמת שמכלה ממון, ועל כך כתב המהרי"ט אלגאזי שאין טענה זו מספיקה לכופו. ועל כן ולאור רצונו של הבעל והתנצלותו הוא מבקש כי ביה"ד יקבל את תביעתו של הבעל לשלום בית, ויפנה את הצדדים לטיפול זוגי.

פסיקת ההלכה

הנה כי כן מסקירת כל האמור לעיל, ובפרט מדבריו של הבעל, עולה כי במשך תקופות ארוכות נמנע הבעל מקיום יחסי אישות עם אשתו בטענה, שהוא עצמו מודה בה, כי מראה החיצוני מונע ממנו להימשך אליה. אלא שלדאבון לב, וגם עם קביעה זו מסכים הבעל, בעוד הוא אינו מקיים את חיוביו ומונע מאשתו חיי אישות, הוא אינו נמנע מקיום יחסי אישות באופן קבוע עם אשה זרה, זאת תוך שהוא שולח ידו אל ממונם של הצדדים ומוציא ממנו סכומים נכבדים לשם רכישת מתנות לאשה הזרה. הבעל הודה כי הוא הכיר את האשה הזרה שעה שהלך לעיסוי במכון ש'יש שפונים אליו לשם פורקן מיני', הבעל אמנם טען כי לא זו הייתה מטרת הליכתו, וכי הוא הלך לאותו מכון אך לשם עיסוי גב, אך כאשר ביה"ד שאל אותו מדוע לא ביקש לעצמו עיסוי רפואי במקום המוכר כמיועד לטיפול בנושאים אלו, הבעל מילא פיו מים, ופטר את ביה"ד בתשובה "לא זוכר". לדאבון לב, ולמרבה הצער, ככל הנראה הבעל רעה בשדות זרים בעודו מצוי בעיצומו של טיפול זוגי אליו ניגש יחד עם רעייתו, וזאת תוך שהוא מכנה את רעייתו – זו האשה שאין כל טענות על מידת נאמנותה אליו, ושחשה בלב כואב כי בעלה אינו נוהג בה באותה מידה, ואינו משיב לה באותו מטבע של נאמנות – בכינויים קשים כפרנואידית.

הבעל אמנם הביע חרטה על מעשיו, וביקש כי האשה תסלח לו על מעידתו, ותאפשר לו לשקם את חורבות ביתם. אולם האשה הביעה בפנינו פעם אחר פעם את התנגדותה הנחרצת לבקשתו. לדבריה לאחר מסכת השקרים שמסר לה הבעל לאורך תקופה ארוכה, לאחר שמנע עצמו ממנה תוך תלונות על מראה החיצוני, לאחר שעלב בה פעם אחר פעם וטען שהיא פרנואידית, ועל כולנה לאחר שניהל מערכת יחסים אסורה עם אישה זרה, והוציא למענה, מחשבונם המשותף של הצדדים, סכומי כסף לא מבוטלים, שוב אין לה כל אמון בו והיא אף מואסת בו ואינה מסוגלת לשוב לחיי אהבה ואחווה עמו ולא כל שכן לשוב עמו לחיי אישות. "לא מאמינה שהסליחה שלו אמיתית... אני יודעת שהוא משקר. אחרי שאני יודעת שהוא היה עם אשה אחרת זה מגעיל אותי לחשוב שהוא יגע בי וינשק אותי הוא קיים יחסי אישות עם אשה אחרת. וגם אני לא מאמינה לו... לא מאמינה לו, ומגעיל אותי לחשוב שהוא היה עם אשה אחרת... הוא התעלל בי... התנהג אלי לא יפה, שאני פראנואידית, שמנה ודוחה", כלשונה.

ב"כ של הבעל טוען כי אין לקבל את טענותיה של האשה על מאיסות, שכן טענה זו – בשפה זו- הועלתה אך לקראת סופם של ההליכים, דבר המורה על חוסר כנותה. על כן לדבריו, אין בדברי האישה עילות לחיוב הבעל בגט, ויש לקבל את בקשתו לשלום בית, ואין כל מקום לדון בנושא חיובו בכתובה.

שתי שאלות עולות בפנינו:

א. האם יש בטענותיה של האשה עילה לחיוב הבעל בגט, וזאת למרות החרטה שהביע.

ב. לו נצטרך לקבוע כי הבעל אכן חייב לגרש את אשתו האם יש לחייבו בכתובתה, והאם יש לחייבו בה כבר עתה טרם הכרעת הערכאה המקבילה בנושא הרכוש.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. חיוב הבעל בגירושין

והנה נדון זה של בעל אשר חי חיי אישות עם אשה זרה, ואף התמיד בכך תקופה ארוכה כבר נדון בהרחבה בפוסקים, עמדתי על נדון זה בפסק דין אחר (תיק מס' 862728/1), ואביא את הדברים בקיצור.

ראשיתו של דין זה בדברי האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש, וכל"ה:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר.

ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

והנה הוא נתן ג' טעמים בקדירה זו, האחד מטעם ד"אם תקח נשים על בנותיי", השני דא"א למיקם בסיפוקייהו, והשלישי דגרע מכל הני דהמדיר. והנה טעמו השני פשוט ומבורר בדבריו ומבוסס על כך שאינו עומד בחיוביו לשאר וכסות, ועיין בחכם צבי (סי' קלג) שעשה טעם זה כעיקר ועל כן העמיד דין זה ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ולאחר התראה שיתרו בו (וע"ע בפס"ד שכתבתי בנדון זה בתיק מס' 862728/1 ובחילוקי הדברים אימתי נדרשת התראה, ובמה שהבאתי ממו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26), מדברי הראשל"צ ורבה הראשי של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד) ומתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז) ).

אך נראה שהטעם הראשון והשלישי שבאו בדבריו עדיין זוקקים ביאור, שכן היכן זה ביארו לנו חכמים ששבועתו של יעקב ללבן בנוגע ל"אם תיקח נשים על בנותי" מלמדת כי איסור יש בדבר, ויש בו אף בכדי להביא לכפיית הבעל לגרש, אדרבה הרי מדין תורתנו הקדושה רשאי הוא הבעל לקחת נשים על נשיו, ורק חכמים הורנו שלא יוסיף על ד' נשים כי היכי דיוכל למיקם בסיפוקייהו, ובשלב מאוחר יותר נתחדש לנו מטעם המנהג או מטעם החרם שלא לשאת אישה שניה, ומהיכי יצא לו לרבנו האגודה מקור לכפיה במי שנשא אישה שניה. והנראה דגם טעם זה הוא מצד אי יכולתו לעמוד בחיוביו מן הדין, וכדברי רבנו המשך חכמה (בראשית לא, נ):

"אם תענה את בנותי, ואם תקח נשים על בנותי- עיין יבמות דף מד, א: עצה טובה קמ"ל, ארבע אין, טפי לא, כי היכי דנמטייה עונה בחודש. וכאן היו לו ארבע נשים."

ולדברים אלה י"ל שבעוד שטעמו השני של האגודה מתייחס למניעת שאר וכסות, הרי שטעמו הראשון של האגודה מתייחס למניעת תשמיש, וכדברי הגמרא יומא (עז, ב):

"אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – צרות, מכאן לתשמיש המטה שנקרא ענוי."

ומעתה פש גבן לברורי מהו טעמו השלישי של האגודה דהוי סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. והנראה דכוונתו לאותם ממוים המבוארים במשנה (כתובות עז, א) דאלו הן שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', ויסוד ההשוואה מצוי לענ"ד בדברי התוס' רי"ד (כתובות סד, א) שביאר לנו את עיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), וכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

הרי לנו מדבריו שיסוד הכפיה בבעל פוליפוס ודומיו הינו "מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו", והחילוק בין מקרים אלו למקרים בהם האשה טוענת מאוס עלי ואיננו מקבלים את דבריה לדעת מר"ן השו"ע בסי' עז' (סעי' ב) הינו מידת בהירות וברירות טענת המאיסות. במקום שישנם מומים שמאיסותן ברורה ושבעקבותיהם כל אשה תמאס בבעלה אנו כופין את הבעל להוציאה, ובמקום (כבסי' עז) בו לא ברור לביה"ד שהאשה אכן מואסת בבעל ואנו חוששים שאינה מואסת בו, ושסיבות אחרות, כנתנה עיניה באחר, הן שהביאוה לתבוע את גטה, אין כופים את בעלה לגרשה (ועיין גם בדברי הגר"א אטלס (דברי משפט ח"ב עמ' קלה) שכתב עוד לבאר את הדברים). וכבר ביארתי בפס"ד אחר (תיק מס' 284462/9) שעילת המאיסות הינה עילה עצמאית לתביעת הגירושין, עילה המקבלת תוקף מעצם המאיסות גם אם אין כל תוקף לסיבת המאיסות לכשעצמה. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:

"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית."

ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האשה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו:

"אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האשה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."

ונראה שלכך כוונו גם דברי האגודה בנדוננו, שאחר שתלה את הדבר בעילת מניעת תשמיש ובעילת מניעת מזונות שב והביא עילה נוספת שהיא הינה עצם המאיסות שמואסת האשה בבעלה כאשר הוא רועה זונות.

ובחפשי בספרי דבי רב עלה לידי פירוש נוסף בטעמו השלישי הזה של רבנו האגודה, ויסוד הדברים בדברי הרב תמת ישרים (סי' פד) שדן בבעל שנשא אשה על אשתו ואשתו הראשונה דורשת גט בגין כך, וכתב:

"ובנדון דידן אפשר הי' לומר דמן הדין הי' לכופו שיגרש שאפי' האחרונים שאומרים דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ולהכי אין כופין, בזה יודו דיש טענה גדולה בדבריה דאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. וקרוב אני עוד לומר דהרי אפשר לדמות להנהו דמייתי פרק המדיר דהדירה שלא תלך לבית האבל וכן שלא תשאיל, משום שמשיאה שם רע בשכונותיה ובדורות הללו שאין נושאין שתי נשים, וכל האנשים יש להם אשה אחת גנאי גדול הוא לאשה שישא אחרת עליה, ואין לך שם – רע גדול מזה."

הרי שהוא דימה מי שנשא אשה על אשתו למי שהדירה שלא תלך לבית האבל וכד' שבשל שמשיאה שם רע בשכנותיה גמרו את דינו ש"יוציא וייתן כתובה."

ועיין גם בדברי חברי ביה"ד ברחובות (פד"ר ח"ח עמ' 216) שפירשו את טעמו זה של האגודה על פי הגמ' בפרק המדיר המתייחסת לדין עוברת על דת יהודית, וכלשונם:

"והנה לא נתפרש בדברי האגודה לאיזה גמרא נתכוון. אבל נראה בדעת האגודה דכוונתו לדין עוברת על דת יהודית שהיא יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם, ובודאי דרועה זונות גרע מכל הני. אכן מאחר שמתעוררת השאלה מה זה נוגע לאשה ומה היא מפסידה, כתב האגודה קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ושם ברישא דקרא נאמר אם תענה את בנותי וע"ז דנו בגמרא ביומא דף ע"ז ע"ב אם הכוונה של העינוי הוא ההוספה של צרות, אבל עכ"פ ודאי הוא בכלל עינוי, וכן מהגמרא ביבמות דהוא דיכול למיקם בסיפוקיהו ורועה זונות יאבד הון רב וזה הפסד לאשה, ולכן דן מכאן האגודה דיש לכפותו להוציאה, וכמו שסיים שם: ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמים שכתבתי, וסוף דבר היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, יש עוד להעמיק בדברי גאונים אלו ובטעמם, שהרי דת יהודית הינו מנהג צניעות שנהגו בו בנות ישראל וקיבלו על עצמן, ומה לזה ולנדו"ד, ואכמ"ל.

נמצא שלדעת האגודה ישנם שלושה טעמים לכפיית רועה זונות לגרש את אשתו. הראשון הינו מכיוון שבהתנהגות זו הוא מענה את אשתו במניעת תשמיש, השני הינו משום שבמעשה זה הוא מאבד הון ומונע ממנה את מזונותיה. והשלישי הינו מסברא, או מפני שאשתו מואסת בו, או מפני שהוא משיאה שם רע בשכנותיה או מפני שעובר הוא על דת יהודית.

אלא שמר"ן השו"ע אחר שהביא את דברי האגודה בבית יוסף (אבה"ע סי' קנד) נסתפק בהם והעלה:

"מכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בשו"ע השמיט מר"ן דין זה ורק הרמ"א (שם סעי' א) העלה את הדברים במפה וכתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרין שכופין אותו להוציא."

והנה נראה דפשוט וברור הוא שמר"ן השו"ע לא בא לקבוע הלכה שהמונע מאישתו חיי אישות אין כופין אותו לגרש, שהרי מילתו אמורה בשולחנו הטהור (סי' קנד סעי' ג) שהמונע אישתו מתשמיש כופין אותו לגרש, ועל כן צ"ל שמר"ן ס"ל שאין לומר שכל רועה זונות, מחמת שהוא רועה זונות מונע הוא את אשתו מתשמיש. וכן י"ל שלא כל רועה זונות אינו זן את אשתו ואם זן עתה אין לדונו על שם סופו שיאבד הון וימנע מאשתו את צרכיה. וכמו כן לדעתו דע"ל אין לומר שכל רועה זונות אישתו מואסת בו או שיוצא לה שם רע בין שכנותיה. אך אין ה"נ אם ימצא רועה זונות שמתקיימים בו טעמים אלה או אחד מהם ידונו בו על פי הטעמים שהתקיימו בו, ועל דרך משל אם ימנע מאשתו חיי אישות יכופוהו להוציא, ואם ימנע ממנה מזונותיה, הרי שלדעת מר"ן יכופוהו לזונה, ואם ימצא שמשיאה ש"ר בשכנותיה יחייבוהו לגרש כמבואר בשו"ע (סי' קנד סעי' כא), ועל זה הדרך גם אם ימצא שמואסת בו נדון בו כדין האומרת מאיס עלי.

וכן מצינו לרבנו המהריט"ץ בתשובה ( (ישנות) סימן רכט) שנשאל בבעל שאורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר... ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו וגם שנצטרע מרוב הליכתו אחרי בת אל נכר וכו'". והשיב שאם הבעל אכן נצטרע פשיטא שכופין אותו כמבואר בשו"ע, אך אם הדברים הם דרך גוזמא שמפחדים שיצטרע בזה דן מצד האומרת מאיס עלי, וכתב שהדברים צריכים עיון ומיתון שהרי רבים חלקו על הרמב"ם שפסק שבמאיס עלי כופין לגרש ומכללם הרמב"ן (סי' קלח), אולם הוסיף וכתב:

"איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן זלה"ה סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו... שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה, ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב, וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו שאם הוא שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע אלא שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם זלה"ה במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם זלה"ה נינהו ועבדינן עובדא כוותיה ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש ונחוש לדברי הרמב"ן זלה"ה וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

והנה נראה דהוא אזיל בדרך אותה הזכרנו לעיל, ודן ברועה זונות על פי השלכות מעשיו, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והגם דס"ל דבמאיס עלי אין כופין, והגם שכלל לא ראה לדון מצד מניעת תשמיש או מזונות, מ"מ העלה לחייבו בגט מן הטעם שמעשיו מצערים את אשתו ו"אין לך צערא דגופא גדול מזה" (וכבר הרחבתי בנדון זה בפסק הדין שהזכרתי בתיק הנ"ל).

ובדרך זו דרך גם הגר"א מטרלא בספר דבר אליהו (סימן עג) שנשאל בדין בעל רועה זונות, וכתב:

"וא"כ בנ"ד שע"י הזנות שלו מבטל עונת אשתו בוודאי כופין אותו להוציא... כמ"ש הרב שם בשם האגודה... וטעמו משום דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. וראיתי להרב חכם צבי (סי' קלג) שאין דעתו נוחה בטעם זה שיהיה נדון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה...

ועפ"י סברא זו ניחא טעמו של האגודה דהנה מבואר בחו"מ (סי' עג) דהמלוה את חברו לזמן אין יכול לתובעו תוך הזמן ואם רואה שמבזבז נכסיו יכול לתובעו וחייב להחזיר לו אף תוך זמנו. ובנ"ד הוי כמבזבז נכסיו כי בודאי יאבד הון לכן תוכל לתבוע ממנו שיגרשה ויתן לה כתובתה אף קודם שיאבד הון כי בודאי לא יהיה לו ממה לפרנסה. ואין לומר שתמתין עד שלא יהיה לו לזונה ואז יגרשה ז"א חדא דאז לא יהיה לו כתובתה, ועוד הא בגד בה ואין לך מאיס עלי יותר מזה... דזה גרע משאר מומין באיש שכופין אותו לגרש וכ"ש בזו."

וע"ש שהוסיף שאם הבעל רועה זונות עכו"ם שעונשו מפורש בדברי קבלה שלא יהיה לו בנין דמעלי א"כ האשה יכולה לומר שאין רצונה שיהיו לה בנים כאלה "ובצירוף טעמו של האגודה בוודאי מחויב לגרשה". ועש"ע שהוסיף וכתב שאם הבעל חשוד על נשג"ז חשוד גם להכשיל את אשתו באיסור נידה, ועל כן "באיש פרוץ בעריות כהאי בוודאי אסורה להתייחד עמו", ומה שהאגודה לא כתב טעם זה י"ל "דסברת האגודה היא גם היכי דלא שייך זאת כגון באשה המסולקת דמים וכו' אעפ"כ כופין אותו מן הטעם הנ"ל". ובעניין הכתובה כתב שכשם שאשה שעוברת על דת משה אינה צריכה התראה כך גם בנד"ד א"צ התראה "לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוס'". ובסוף התשובה הוסיף וכתב:

"אולם לענין כופין להוציא בודאי זה גרע יותר מהמומין שכופין להוציא ואין מיאוס לגבה יותר מזה."

ודבריו עולים עם מה שכתבתי לעיל בפירוש דבריו של האגודה את רועה הזונות לאלה האמורים בפרק המדיר, וראיתי ושמח לבבי.

ומ"מ על עניין השוואתו של הגאון מטרלא את דין רועה זונות לדין מאבד הון כבר שפכו סוללה חברי ביה"ד בת"א (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 254) הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ע אזולאי, והגרח"ג צימבליסט, וכתבו:

"אולם נראה לנו כי למעשה כאשר אנו דנים בדין כפיה לגט לרועה זונות, קשה להורות כדבר אליהו המסתמך על דין חוב שמבזבז נכסיו המבואר בסימן ע"ג שאפשר לתובעו תוך זמנו, והלא בהלכה זו נחלקו גדולי עולם ר' יהודאי גאון והרמב"ן, כמבואר בטור שם, ועיין ש"ך שם סקל"ד שכ"ה דעת הרשב"א בתשובה והריב"ש, אלא שהמחבר פסק לגבות תוך הזמן עפ"י תשובת הרי"ף בתשובה וכ"ה ברמ"א אה"ע סימן צ"א ס"ב, והנה לענין ממון נוהגין כן, אבל לעשות מעשה לכוף לגרש אשה שמא אח"כ לא יהיה לו לשלם כתובה, אין לנו מנהג, ויש לנו לחוש לחבל הפוסקים הנ"ל רבי יהודאי גאון הרמב"ן והרשב"א שסוברים שגם בלוה מבזבז נכסיו אין לגבות תוך זמן הפרעון, ואין להיכנס בספק גט מעושה. זאת ועוד, דבסברא זו של דבר אליהו מצינו שהרגיש הטורי זהב ומהסס בזה להלכה, שהרי באה"ע סימן צ"ג כתב המחבר: הכתובה הרי הוא כחוב שיש לו זמן וכו',...

ועיין בבית מאיר שם שמסתפק בזה ומ"מ מסיק בזה"ל:

מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי מלוה ולוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחו"מ סימן ע"ג, אף דאפשר דאשה גרוע דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ומשמעות הר"מ וכו'.

ועיין פ"ת שם שהביא דבריו, וע"ע באר היטיב שם סק"א.

מתבאר שבעיה זו אם גם לענין כתובה יש לדון לחייבו לשלם תוך הזמן כדין [עמוד 259] לוה המבזבז נכסיו דהמלוה יכול לתובעו תוך הזמן, במחלוקת היא שנויה, ולהסוברים דכתובה שאני מחוב רגיל, הרי ברור שאין לכוף לגרש לרועה זונות מדין מבזבז נכסיו כדברי דבר אליהו הנ"ל, ואיך ניכנס בספק גט מעושה."

ומ"מ בנד"ד שהבעל מודה בפה מלא כי תקופה ארוכה עד מאוד כלל לא התקיימו בינו לבין אישתו יחסי אישות, וכפי שנזכר למעלה, מקבלים דברי הגר"א מטרלא משנה תוקף. ועיין שם שהעלה לדייק מדברי הגר"א (סי' קנד סקס"ה) שברועה זונות אף כופים את הבעל לגרש.

וכן העלה גם המהריק"ש בערך לחם (סי' קנד סו"ס כ), הלך בדרכו של האגודה צרף את דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי, וכתב:

"בעל שהוא רועה זונות ונתברר כן לב"ד בעדים ודרישה וחקירה יוציא ויתן כתובה, והמחבר דחה דברי הראשונים ולהם שומעין, וכ"ש עם סברת הרמב"ם במאיס עלי."

ובדרך זו דרך גם רבנו ערוך השולחן (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז), הוסיף על טעמי האגודה, והעלה:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו, ובוודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכה"ג מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

ובספר עטרת דבורה (סי' צ) הביא גם את הרב יד אהרן (סי' קנד הגהב"י אות כב) לרבי אהרן אלפאנדרי שאחר שהביא את דברי התשב"ץ (ח"ב סי' ח) העלה:

"ואילו היה רואה רבינו המחבר ז"ל דברי הרשב"ץ אלו, אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו'."

ומ"מ בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (ח"ב סי' פט) העלה שעל פי דברי מר"ן השו"ע והרמ"א בסי' קנד' סעי' כא' גם ברועה זונות אין לכוף את הבעל אלא אך לומר לו שחכמים חייבוהו להוציא ושאם לא יוציא מותר לקרותו עבריין, וכ"כ גם בספר תפארת יעקב (סי' קנד, שני האחרונים הובאו בשו"ת עטרת דבורה). וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בירושלים (פד"ר ח"א עמ' 141) בהרכב הרבנים הגאונים הגר"י עדס, הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב זצ"ל כי "למעשה אין כופין ברועה זונות לגרש כיוון שיש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל מכל מקום יש לחייבו לתת גט". וכן ניתן להסיק גם מדברי חברי ביה"ד הגדול (פסקי דין רבניים חלק ז עמוד 73) בהרכב הרבנים הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי שלפימ"ש בתומת ישרים הנ"ל דיש בזה משום משיאה ש"ר, "ה"ז תלוי בפלוגתא דקמאי באה"ע סי' קנ"ד סעי' כ"א במי שלא נאמר בו בגמ' בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אי כופין בשוטים או לא, ובמשיאה ש"ר תני בכתובות ע"ב יוציא ויתן כתובה, וברמ"א שם: כיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף" ומ"מ אנו מחייבים אותו לגרש. וכן פסקו בסכינא חריפתא גם חברי ביה"ד הגדול (חי"ב עמ' 24) בהרכב הרבנים הגאונים מו"ר הגר"ש ישראלי, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו זצ"ל, שדנו בבעל רועה זונות והעלו לחייבו לגרש את אשתו. וכן העלה גם הגר"ש קרליץ בעטרת שלמה (סי' מד) ש"כיוון שיש מחלוקת בזה אי אפשר לכוף מצד ספק". וכן ראיתי לחברי ביה"ד ברחובות (תיק מספר 8249-21-1) בהרכב הרה"ג הרב נחום גורטלר, הרב יהודה שחור, והרב ציון אשכנזי שהעלו ש"אפשר דגם מרן יודה דחיוב איכא, ולכל הפחות ודאי שיש מצוה דלא גרע מכל טענת מ"ע עם טענה מבוררת, דודאי מצוה איכא."

והגם שמצינו להרב מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) שהעלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אשתו, וע"ש דכתב דזה דווקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבנו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מר"ן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה" ולא בא אלא לדון בחיוב המזונות ומי יימר לן שלו היה נזקק לדין הכפיה היה מכריע שיש לכוף והרי לשם חיוב המזונות די לנו בכך שהבעל חייב לגרש וליתן כתובה כפי שרבנו הקול מבשר פירש בדבריו. וכמו כן גם מדברי הרב חשב האפוד (סי' לב) אין להוכיח שכופים להוציא שגם הוא ציין שמר"ן הב"י "ושאר הפוסקים" לא "סמכו עצמם לעשות מעשה" על פי דברי האגודה. ומה שהעלה שם בנד"ד לכוף היה רק בצירוף עילות נוספות שכן שם עסק בבעל שחיסר מאשתו שאר כסות ועונה "ומאיים אותה באקדח ורועה זונות ומכה ומחרף אותה דבכל אחת מהן יש סברות הפוסקים דכופין להוציא, כ"ש בהיצמדם יחד דפשיטא ודאי דהדין נותן לכופו" וכן מה שהביא שם מספר עיני כל חי היה במקום שצורפו עוד עילות לכפיה.

ועיין גם בדברי הגר"ח איזירר (בית הדין הגדול תיק מס' 850106/2), שהעלה:

"בדעת המיעוט כתבו שאין כאן טענת "מאיס עלי", כי האשה אמרה שכל הסיבה שרוצה גרושין הוא משום שקשריו עם אשה זרה פוגעים בכבודה.

אולם בפועל הלא הם בפירוד שנתיים, והאשה בכעס גדול עליו. גם קי"ל שאין טענת מאיס עלי דוקא כשתאמר מאיס עלי, וגם כשאומרת שרוצה להתגרש ואינה חפצה בו ושהיא פגועה ממנו, והיא נפרדה ממנו מזה כבר שנתיים – גם דבר זה נחשב כמיאוס.

וא"כ יש כאן טענת "מאיס עלי" ואמתלא מבוררת ובצירוף הסברא של 'רועה זונות' – יש בסיס לחיוב גט.

עוד י"ל שההסתייגות של החכם צבי, היא מהדין של כפיה שחידש האגודה, אבל לעניין חיוב גט י"ל שגם החכם צבי יודה, ויתכן שגם לגרסת האגודה שבהגהת מרדכי אין צורך שיראה כדרך המנאפים אלא סגי שיראו אותו עם אשת איש כבן-חברה לה והוא חובר לזונה – לעניין חיוב סגי באומדנא כאשר מוחזק בכמה פעמים שהוא חבר לאשת איש.

עיין פד"ר כרך יב עמ' 25 ואילך פס"ד של הגר"ש ישראלי, נראה שבילוי פעמים רבות עם נשים זרות אפילו שאין עדות ביאה הוי "רועה זונות."

ועיין גם בשו"ת דברי שלום להר"ש משאש זצ"ל (סי' י"ז) שהעלה:

"כתבו הרבנים מתתיהו סירירו, אבנר ישראל הצרפתי ורפאל אבן צור, דבטוענת מאיס עלי מחויב מהדין לגרש וכ"מ בברית אבות ליקוטי אה"ע כאן."

ועל כן נראה דהיות והדבר נתון במחלוקת הפוסקים אין לנו לכוף את הבעל לגרש, דכל אשר יאמר לכם יוסף תעשו- נקוט בידנו, ואתכא דמר"ן השו"ע סמכינן והיות ומר"ן הב"י הכריע שלא לכוף בכה"ג, והדבר לא פלט ממחלוקת הפוסקים, אף אנו לא נכוף, ומ"מ חיובא לגרש וודאי רמיא עליה כדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב ומו"ר הגר"ש ישראלי ודעימיהו, וכפי שניתן להבין מדבר מר"ן עצמו שלא כתב אלא שלא לכוף, ונראה שגם הוא, זיע"א, סבור שלחייב ניתן.

ב. הדין כאשר הבעל מבקש לחזור בתשובה

והנה בנד"ד הבעל אומר שהינו מבקש לתקן את דרכיו, לא לשנות באיוולתו, ומקבל על עצמו כי שוב לא יחטא ולא יבגוד באישתו, ומעתה מוטל עלינו לברר את דינו גם לאור דבריו אלה.

והנה האמת תורה דרכה דבקום שיתאמת לנו שהבעל כנה בדבריו ושוב לא יחטא בטלו טעמיו הראשונים של האגודה. דהנה מלבד מה שהבאתי לעיל מדברי חבה"ד בת"א לסתור את דברי הגאון מטרלא שעשה סניגורין לטעמו השני של האגודה שבשל כך שרועה זונות יאבד הון יש לכופו לגרש, הרי ברור הדבר שכל טעם זה שייך רק במקום שמוטל עלינו לחשוש שהבעל יעמוד במרדו, ימשיך בדרכיו הרעות, ועל כן לא יהיה סיפק בידו לזון ולכלכל את אשתו. אך במקום בו הבעל חדל מאורחותיו הרעות ואין לנו לחוש שלא יעמוד בפרנסתה של אשתו, אין לנו כל מקום לחייבו וודאי שלא לכופו לגט בשל מעשיו אלו. ועיין בדבריו הברורים של החכם צבי (סי' קלג) שנשאל אודות "ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואשתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע". והעמיד את טעמו השני של האגודה לעיקר דין זה, והעלה שאין לכוף את הבעל לגרש:

"דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי חברות ואפילו אם היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו כיוון שלא כפוהו בעודו בהמרתו כיוון שחזר בו שוב אין לכופו ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי' ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין."

ובהכי נדחה בנד"ד גם טעמו הראשון של האגודה שבשל מעשיו מונע הבעל מאשתו את עונתה, דהנה זה ברור שאם במהלך תקופה מסוימת מנע הבעל מאשתו את עונתה אך עתה הוא מקיימה כהלכתה, שוב אין לנו כל מקום לחייבו או לכופו לגט. וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בת"א הגאונים הנזכרים לעיל, וכתבו:

"אמנם גם מנימוק זה אין לכופו לגרש בנידוננו, כי גם במורד מתשמיש גמור שמוסיפין על כתובתה, אינו כעונש על שלא קיים בעבר חובת עונה, אלא זה אמצעי כפיה לאלצו שיפסיק ממרדו וישוב לחיק אשתו ולא יוסיף לענותה. וכן החיוב לגט במורד הוא רק כאשר הבעל אומר שימשיך למרוד בעתיד, אבל אם הבעל אומר שמוכן לשוב בתשובה לחזור אל אשתו ולקיים את כל חובותיו כלפיה ולא ימנע ממנה עונתה, אינו חייב במתן גט, ולכן צריך לאמלוכי ביה לגירסת רש"י אולי יחזור ממרדו, וכאשר הארכנו בעז"ה בפס"ד הנדפס בפס"ד הרבניים כרך ז' (עמוד פ').

לאור זה בנידוננו שהבעל טוען שרוצה לשוב ולעזוב את דרכו הנילוזה ויהיה נאמן לאשתו, ולא יוסיף לענותה אין לחייבו ולכופו במתן גט."

אולם יחד עם זאת יש לדון בטעמו השלישי של האגודה, לפי דרכנו, ובמה שכתבו גם המהריט"ץ, הגאון מטרלא, המהריק"ש, הרב דברי שלום משאש והערוך השולחן שיש לדון רועה זונות גם מצד מאיס עלי, שאשה שבעלה רועה זונות הרי טענתה שהיא מואסת בבעלה הינה נשמעת ומקובלת באמתלא מבוררת.

והנה נדון כעין זה מצינו בתשובתו של רבי אברהם אבן טאווה (תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן לה) במעשה בבחור שקידש כדמו"י אשה בת טובים (בת דיין) ופיתה את שכינתו ואח"כ קיבל בחרם לשאת אותה, והחכם הדיין תבעו לגרש את בתו מכמה וכמה טענות וביניהן:

"ועוד כי אין בתי ראויה להנשא לאיש אשר אלה לו וכל העם יודעים ייחוסה ומדותיה ועתה היא מואסת אותך מחמת הדופי שיש בך ואינה רוצה לינשא לך בשום פנים אפי' אם לא תשא המפותה הנז'. וגם אני ואמה וכל משפחת' מאסנו בך. וגם כל הקהל פה אחד אמרו אינו מן הראוי שבת הדיין תנשא לאיש כזה. ואפי' למ"ד אין כופין לגרש בטענת מאיס עלי שמא נתנה עיניה באחר יודו בנדון זה שאין בזאת הבת חשש מזה אלא מפני שמואסת בו היא שרוצה להתגרש ולא משום שנתנה עיניה באחר. ועוד שיש אמתלא מוכחת וגלוייה והוא המעשה הרע אשר עשית ובגללו ראוי לה לפי כבודה וכבוד בית אביה שתהא מואסת בך והרבה מאלו הטענות והבחור הנז' אומר כי אין בי אשמת דבר להמאס בגללו וגם בו בדבר הזה לא עשיתי מאומה ומתחזק בטענתו לאמר לא אגרש לעולם."

ועל טענה זו השיב רבי אברהם בן טאווה, ואחר שכתב לחלק בין שבעה רמות של טענת מאיס עלי והשלכותיהן, ציין:

"כי סבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסבה הגלויה שהיא כדאי שתשנא אותו בעבורה וניחוש לשמא נתנה עיניה באחר. ועוד שיש אות ומופת חותך על היות אמתלא זאת סבת שנאתה שהרי אירע ענין זה פתאום ותיכף לשמיעת הקול אמרה אי אפשי לינשא וקודם זה לא היה בלבה עליו כלום והיתה ביניהם אהבה ואחוה ומעולם לא יצא מפיה שום דבר שנאה עליו אפי' ברמז ואלו לא היתה אמתלא זו סבת השנאה לא היתה נהפכת פתאום תכף לשמיעת הקול מאהבה לשנאה כי אלו היתה מסבה אחרת היתה ממשמשת והולכת בהדרגה מיום אל יום. ועוד שלא היא לבדה מאסתהו אלא גם אביה ואמה מאסוהו מחמת קול זה וגם בני משפחתה כלם פה אחד מאסוהו מסבה זאת לאמר לא תנתן בתנו לאיש הזה שנפגם בקול כזה. וגם כל הקהל יצ"ו מאסו אותו על לא טובה השמועה יען כי חושבים עצמם גדורים בעריות יותר מכל הקהלות והאמת שהם נשמרים מזה הרבה ואם ישמע על שום אדם שמץ דופי הוא תימא בעיניהם. ולכך כשנשמע הקול כלם שנאו אותו ואמרו חלילה שתנתן בת הדיין לאיש כזה. ואם היתה שנאת הבת מסבה אחרת האם ישתתפו עמה אביה ואמה ובני משפחתה וגם הקהל יצ"ו. אלא ודאי ילמוד סתום מהמפורש וכשם ששנאתם אי אפשר לתלותה בסבה אחרת זולת זו כן שנאת הבת לא שנאתו אלא מחמת סבה זו. הרי נתבאר מכל זה דבנדון זה דליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר שהאמתלא נגלית לעין כל איפשר שלא ימצא שום חולק בזה וכ"ע יודו שכופין אותו לאלתר לגרש."

וראה עוד בנדון כעין זה בפסק דין מאת ביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 822069/1) בראשות הגר"נ פרובר שליט"א שדן במקום בו הבעל בגד באשתו ובשל כך אשתו מאסה בו, והעלו:

"ועל כן יש לקבל את דברי האישה הטוענת כי אין היא מוכנה בשום אופן לחזור אל בעלה כטענה צודקת מבחינתה וכטענת מאיס עלי בטענה מבוררת כי בצדק מאמינה האישה בוודאות כי בעלה בגד בה עם נשים זרות, ומואסת היא בבעלה אשר מבחינתה ברור לה שקיים יחסי אישות עם נשים זרות. והבעל הוא זה שבמעשיו הלא נכונים יצר וגרם לתחושות אלו של האישה.

וידוע מה שכתב הערוך השולחן אה"ע סימן קנ"ד ס"ק ט"ז:

"ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם סכנה יש סכנה בדבר"

ואם כבר בזמן הערוך השולחן כתב "ואפשר שגם יש סכנה בדבר" בזמנינו שידוע שיש מחלוקות קשות שנדבקים ע"י קיום יחסים בודאי ובודאי שיש סכנה בדבר, וצודקת האישה בטענתה שאין היא מוכנה להמשיך ולהתגורר עם אדם שכזה.

מכל הנ"ל יש לראות את האישה כטוענת טענת מאיס עלי בטענה מבוררת."

ועל כן נראה לי, אני הזעיר שבתלמידים, כי כדבריו של מו"ר רבי אברהם בן טאווה יש להחיל גם בנדוננו, שגם גם בנדון דידן טוענת האשה בפה מלא כי לנוכח בגידתו של בעלה בה היא מואסת בו, כמו גם לנוכח שקריו וייחסו המחפיר כלפיה היא מואסת אותו, וניכרים דברי אמת כך שאף אם לא נבוא לידי מידה זון של כפיה בטענת מאיס עלי, כפי שכבר דנתי בכמה פסקי דין (ראה תיק מס ' 284462/9), לכל הפחות נדון לחייב, כפי שאבאר לקמן.

וכבר הרחבתי והראיתי בפסק הדין הנ"ל כי טענת מאיס עלי אינה מותנת דווקא במאיסות מתשמיש ואינה דורשת כי האשה תזכיר בדבריה את מונח "מאיס", וכפי דבריו של רבנו המהר"א ששון (סי' קפו) שדן בנדונים שכאלה, וחקר האם טענת מאיס עלי צריכה להתבטא דווקא בסלידה ואי יכולת נפשית מצד האשה לחיות חיי אישות עם בעלה או שאין מאיסות האשה בבעלה קשורה בהכרח בחיי האישות שביניהם ודי בכך שהאשה מואסת בחייהם המשותפים שאז ייתכן ואף אינה צריכה להזכיר בדבריה את המונח "מאיס", והעלה "ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי." ודבריו מדויקים ברמב"ם, וממילא גם בשו"ע שכתב כדבריו, דדי בכך שהבעל "שנאוי לה" ואנן הרי אתכא דמר"ן השו"ע סמכינן, וכוותיה אנו פוסקים (ובמקום אחר אאריך ב"ה ובלנ"ד בהבאת דברי הראשונים החולקים על הרמב"ם). ועיין גם בבאר היטב (סי' עז סקי"ב) שהביא בפשיטות את דברי המהר"א ששון, וכפי שהביאם גם הכנה"ג (אבה"ע סי' עז הגה"ט סקי"ט) וכתב דאין צורך שתטען מאיס עלי בפירוש אלא אם אומרת איני רוצה בו, שנאתיו, אינו נקרא עוד בעלי הוי כטוענת מאיס עלי. וע"ש שהבאתי שכן העלה להלכה גם רבנו המהר"מ בנבנישתי בשו"ת פני משה (ח"א סי' נה) ושכן העלו גם חברי ביה"ד בחיפה (פד"ר ח"ה עמ' 157וכן פד"ר ח"ח עמ' 126) הרבנים הגאונים הגרי"נ רוזנטל, הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה זכר כולם לברכם שהביאו את דברי המהר"א ששון ללא חולק. וכן העלה גם הגרח"ג צמבליסט (פד"ר ח"ט עמ' 183-184) והוכיח מהמגיד משנה (יבום פ' ב הל' טו) שגם כשאינה אומרת שבעילתו מאוסה עליה אלא שאינה חפצה בו ומשום כך נדרה הנאה ממנו דגם זה הוי כטוענת מאיס עלי וכופין אותו לחלוץ או לגרש. וכן עולה גם מתקנת דינא דמתיבתא (המשויך לדין מאיס עלי וכפי שהוכיח גם המהר"א ששון לעיל ואכמ"ל) ששם ברור הוא שאינה טוענת מאיס עלי מחמת תשמיש ובכל זאת נדון כדין מאיס עלי, וכלשון הרמ"א (סי' עז סעי' ג) "וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה וכו'."

והנה הגם שידועים דברי הפסקים שגם במאיס עלי באמתלא מבוררת אין בכדי לחייב את הבעל בגירושין, וכפי שהעלו חברי ביה"ד הגדול (פד"ר ח"ז עמוד 4) בשם הרשב"א, וכפי שמובא במרדכי (כתובות עז) בשם ר"ת ובשם תשובות רבנו מאיר, וכפי שהובא בשטמ"ק (כתובות סד, א) בשם ר' יונה שבכה"ג אין אלא מצוה לגרשה, ובשם ר"ת שרק נותנים לו עצה לגרשה לאלתר. וכ"כ גם בשו"ת הרש"ל (סי' מא, סט), ובשו"ת נודע ביהודה תניינא (סי' צ).

מ"מ בפסק הדין הנ"ל הבאתי את דברי רבותינו הפוסקים שכאשר מתאמת לביה"ד כי האשה מואסת בבעלה ויש לה אמתלא מבוררת יש לכל הפחות לחייב את הבעל לגרש את אשתו, וכפי שהבאנו שם את תשובתו של מו"ר אביר הרועים מר"ן מופת הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובה (יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' יח, ועיין גם בסי' יט – כ) שדן באשה צעירה שהשיאוה עם זקן אשר הפלה בה את מכותיו וברחה ממנו, ואתי עלה מדין אשה האומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא מבוררת לדבריה, ואחר שאסף כעמיר גורנה את דברי הפוסקים, ומצא גם חברים רבים לשיטת הרמב"ם (אישות יד, ח) שפסק שכופין אותו לגרש בטוענת מאיס עלי, העלה שכאשר יש לה אמתלא ברורה ומפורסמת יש לכוף את הבעל לגרשה, וכלשונו הטהור בסוף התשובה (ח"ג אה"ע סי' כ אות לד):

"המורם מכל האמור, שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דסבירא להו כשיטת הרמב"ם ז"ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, וכן תיקנו רבנן סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי, אף על פי שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן בשולחן ערוך סובר שאין כופין – מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה."

וכ"כ גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' כא, וראה גם בדבריו ח"ה סי' כו אות ד) שאחר שהאריך בדין "מאיס עלי" סיכם:

"יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה."

והבאתי שהגם דהני תרי צנטרי דדהבא מורנו ורבותנו בקודש ס"ל דבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש מקום גם לכוף את הבעל לגרש האמת תורה דרכה כי אין הדברים מוסכמים על כל הפוסקים. דהנה מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל (עזרת כהן סי' נה – נו) מרא דארעא דישראל לא כך עמו בסוגיא זו, שהוא זצוק"ל דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש:

"שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה, כנ"ד, מ"מ מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגים לכוף לגרש, אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציא מתח"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות..."

וכפי שעולה גם מדבריו של הגר"ח מוולוזין (חוט המשולש סי' ב) המסכים עם דברי הרמ"א (עז, ג) הסובר שבנותנת אמתלא לדבריה נוטלת את נדונייתא, וכותב שכיוון שהבעל חייב לגרשה חשיב הדבר כמתא מועד הגרושין ופרעון הנדוניא. ועיין שם שהבאתי גם מדברי הגר"א שרמן בפסק ביה"ד הגדול (תיק מס' 819158-3) שכאשר המאיסות נובעת מהתנהגותו המאוסה של הבעל (בנדון דידיה הבעל נהג באישה באלימות בביאת המצווה בליל כלולותיהם ומיני אז האשה נרתעה ממנו ומאסה בו) הגם שהבעל טוען שניתן לתקן את הדבר 'במדה שהאשה תחזור לחיים משותפים בשלום-בית' אין לכפות את האשה להיות עמו וחובה עליו ליתן ג"פ לאשתו. ועוד הבאתי שם מדברי הגר"ח איזירר שהביא מתשובת מר"ן הראי"ה זצוק"ל (שהובאה לעיל) המחייב גט במאיס עלי באמתלא מבוררת, וכתב:

"לסיום הנימוקים רציתי לציין שבשנת תשכ"ט י"ל ס' עזרת כהן להראי"ה קוק זצ"ל מכת"י ובו פס"ד מקיף שיש חיוב גט במאיס עלי כשאינה בחזקת משקרת. ואמר לי מו"ר הגר"י כהן אב"ד ירושלים כי אילו היה הפס"ד ידוע לדייני בתי הדין בשנים תשט"ו-תשכ"ט היו סומכים עליו ולא מתלבטים. וכי כל הספקות שיש בפד"רים, שזה מחייב גט וזה פוטר או מסתפק, היו נדחים מתוקף פסה"ד בעזרת כהן."

וכן ראיתי לגר"ש רפאל (מוריה קיב שנה כ ג-ד עמ' צח) שהעלה לחייב את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת.

ועיין גם בדבריהם של חברי ביה"ד בחיפה (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 124) הגרי"נ רוזנטל, הגר"ע הדאיה, והגר"ב רקובר, שהעלו:

"ברור דבדין מאוס עלי, אין צורך שתגיד דוקא: מאוס עלי, אלא כל היכא שטוענת שאינה רוצה אותו, הרי זה כטוענת מאוס עלי. וכן הובא בכנסת הגדולה סי' ע"ז ס"ק י"ט בשם שו"ת הר"א ששון דאם אומרת איני רוצה בו וכדומה, הוי כמאוס עלי. ע"ש.

ובענין אשה הטוענת מאוס עלי, כתוב בס' חוט המשולש בשם התשב"ץ ח"ד סי' ל"ה דבאמתלא ברורה גלויה ומפורסמת מודים כל הפוסקים לשיטת הרמב"ם שכ' בפי"ד מהלכות אישות ה"ח דכופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, והביא דין זה בעובדה דידיה דבחור אחד בן טובים קידש לבתולה בת טובים ואח"כ פיתה את בת שכנתו ומשום זה אין ארוסתו רוצה להינשא לו. אמנם יש שחולקים על זה, אבל אפשר לצרף דעה זו לנידון דידן."

ולא למותר לציין את אשר כבר בארתי בפסק דין אחר (תיק מס' 291595/2) דהגם דכבר כייל לן רבנו הר"ן (בתשובה סי' יג), הביאו מר"ן בב"י ופסקו הרמ"א, דמורדת דמאיס עלי אינה אלא באומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא, וכמבואר בב"ח (בח"מ סו"ס עז' אות ה), מ"מ כבר מצאנו מרבותנו הפוסקים שהעלו שגם מן הכלל הזה יש יוצאים, וכדברי רבנו החזו"א (כתובות סי' סט אות ד) שכתב שהדבר מסור לעיני הדיינים, וכל"ה:

"נראה שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן על הא דמוותרת על כתובתה, וחזינן שקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן וכו' ועיין לשון הטור סי' קנד שכתב ואם תובעת כתובתה שיש לחוש כו' הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין."

ועל כן הגם שבנד"ד האשה תבעה את כתובתה אין בכך בכדי להקליש ולהחליש את טענתה כי היא מואסת בבעלה, ולקמן נרחיב עוד בדין הכתובה במקרה כעין זה.

והנה גם בנד"ד הבעל מונע מאישתו חיי אישות זו תקופה ארוכה, והאשה מואסת בו באמתלא מבוררת, ובהא נחתינן ובהא סלקינן שהבעל הניצב בפנינו חייב לגרש את אשתו.

ג. האם בנד"ד זכאית האשה לתוספת כתובתה

והנה אחר שהעלינו שבעל רועה זונות יש לחייבו לגרש את אשתו מוטל עלינו לברר את הנגזר מחיוב זה לגבי חיובו של הבעל בתשלום תוספת הכתובה. דהנה ידועים הם דברי התוספות (יבמות סה, ב ד"ה כי) הדן בחיובו של הבעל בתוספת הכתובה במקום בו כופים אותו לגרש, וכל"ה:

"פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, ודייק מהא דאמר בריש אף על פי (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה, והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיוון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה. ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם,,,, כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו,,, והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיוון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אף על פי (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה, ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין... ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכבר העלה מר"ן הב"י (סי' קנד) שמחלוקת זו של ר"ח, ר"ת וריצב"א שייכת גם במקום שאין כופים את הבעל לגרש ואך מחייבים אותו לכך, וכפי שהביא:

"מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה (ד) כיוון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה. אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא, רבינו תם כתב בריש פרק אף על פי (בתוספות שאנץ והו"ד בהגהות מרדכי שם סוף סי' רפט) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי (כתובות נד:), ורבינו חננאל כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אף על פי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא, ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיוון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל."

וכ"כ גם רבנו הכנה"ג (סי' עו הגה"ט אות י) בדין מי שהדיר את אשתו מתשמיש באופן שעל פי ההלכה חייב להוציאה:

"כשהוא מגרשה נותן לה נדונייא מנה מאתים אבל תוספת נ"ל שלא יתן דכיוון דאיכא פלוגתא בנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה דקתני בה יוציא ויתן כתובה אם נותן תוספת או לא הכא נמי דקתני יוציא ויתן כתובה שייכא הך פלוגתא, ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובביאור מצאתי להרב ב"י בסימן קנ"ד כתב בשם רבינו ברוך דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה איכא פלוגתא דרבוותא אי גביא תוספת או לא ומספיקא לא מפקינן ממונא."

אלא שבסוף דבריו הביא מתשובת רבנו הלחם רב שכאשר החיוב בא כתוצאה מפשיעתו של הבעל לכו"ע יש לחייבו בכתובתו במלואה, וכל"ה:

"אבל מצאתי בתשובה כ"י למהר"א די בוטון ז"ל שו"ת לחם רב סימן נ"ח כתב דבנדון הזה דהוא פשע והדיר מתשמיש לכ"ע משלם לה גם התוספת והחיוב שנתחייב יתר על סכי כתובה."

והמעיין בתשובת הרב לחם רב (שם) יראה דאיהו כללא כייל לן על פי התוספות דכל אימת שהכפיה לא באה מחמתה או שבאה בפשיעתו זכאית היא לתשלום כל כתובתה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ומ"מ בנד"ד אפילו ר"ח מודה דאית לה תוספת דכיוון דהוא פשע והדירה מתשמיש המיטה חייב תוספת, ויותר מזה נראה מדברי התוס' בסוף פרק הבא על יבמתו דדוקא הכפיה שבאה מחמתה הוא דלית לה תוספת אבל אם לא באה מחמתה כגון שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אית לה תוספת."

ובאמת דבאופן דומה כתב גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר כרך ח עמ' 278, וראה גם עמ' 324) שכאשר עילת האשה לגירושין הינה מעשיו הרעים של הבעל, שאז אף אם היו כופים אותו לא הייתה מפסידה את כתובתה ותוספתה, וכלשונו:

"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצא בזה דאין בידו להפטר מגורם זה דכהאי גוונא יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

והגם שדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב מוסבים על בעל שהינו עדיין בגדר רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, שכיוון שיכול לשנות את דרכו ואינו משנה אותה חשוב כמגרש לרצונו, מ"מ נראה שגם כאשר האשה באה בטענת מאיס בגין פשיעה שפשע נגדה בעלה בעבר, ואנו מקבלים את טענתה, הרי סיבת הגירושין היא מחמת פשיעתו של הבעל, ובידו היה שלא לעשות זאת.

והנה כד דייקינן פורטא בדברי התוס' דלעיל נראה דהביאו עוד סייג לדברי ר"ח, והוא אשר כתב הריצב"א דבעל שאין לו כח למרק ביאתו מתחייב בתוספת כתובתה אף שכופים אותו לגרש, ואף שיד ה' נגעה בו וכפיה זאת לא באה מחמת מעשיו הרעים אלא מכורח מצבו הבריאותי, "דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך" ועל דעת כן נשאה והתחייב לה בתוספת הכתובה. וכפי שכתב רבנו ר' עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נא) בכגון זה בבעל שאין לו גבורת אנשים שחייב בתוספת הכתובה שכן:

"כוונת תוס' כיוון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ועיין גם בדברי רבנו האור שמח (אישות יב, יא) שדרך בדרך זו והחילה אף על בעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אשתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."

הרי לנו שאת דברי ר"ח דכל אימת שאין הכפיה מחמתה חייב הבעל בתשלום כתובתה כולה העמידו רבותנו הפוסקים לא רק במקום שמעשיו של הבעל הביאו עליו את כפייתו או חיובו (כרועה זונות) אלא אף במקום שהבעל עצמו לא עשה דבר ואף אינו אשם בדבר אך החיים במחיצתו פוגעים בעיקרי האישות (מניעת עונה או מניעת מזונות) ועל כן "ראויה לה להיות נפקעת ממנו", כלשון הרע"ק. ועל כן יש לומר שכאשר הכפיה אינה באה מחמת האשה או אף אם באה היא מחמת האשה אך נובעת היא מעקרי האישות, כגון בעל שאין לו כוח גברא, או חמור מכך היא נובעת ממעשיו הרעים של הבעל, אין האשה מפסידה את זכותה לתוספת כתובתה.

אלא דכל זה לכאורה נסתר מדברי הב"ש בריש סי' קנד' (סק"א) שדימה את כל האמור בסעיף שם שכופים להוציא כמי שנולד לו ריח הפה, בורסקי ודומיהם לדין אשה הבאה מחמת טענת בעינא חוטרא לידה שאין לה תוספת, ופשטות דבריו שם, ובפרט הא דלא החריג במפורש את דין רועה זונות המוזכר ברמ"א שם, מורים שלדעתו דעת עליון גם רועה זונות פטור מתשלום הכתובה. וראיתי שכן העיר גם מו"ר הגר"ש ישראלי על דברי הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח שם). ועיין שם שתמך יתדותיו על דין האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת דדינינן לה בדינא דמתיבתא (סי' עז סעי' ג) ומפסידה את תוספת כתובתה.

ואולם לאחר בקשת המח"ר ממו"ר, ונשיקת עפרות קודשו והקידה וההשתחוויה כראוי לתלמיד הדן לפני רבו הגדול, בהא דדימה נדון זה לדינא דמתיבתא לא ניחא לן, וכבר כתבתי במספר פסקי דין שעל כורחנו להגדיר ולהגביל את המקרים בהם אשה העוזבת את בית בעלה מחמת מעשיו הרעים נחשבת למורדת, ולומר שלא בכל מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים נידונה כמורדת המפסידה כתובתה, שכן הדבר ברור שאשה שבעלה מהווה, חלילה, סיכון לחייה אינה מצווה להישאר עמו, ולו תעזוב אותו וודאי לא יהיה לה דין של מורדת המפסידה כתובתה. למעלה מכך, מדברי רב פלטוי גאון המובאים בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

עולה ברור שדי בכך שהבעל אדם קשה המרגיל קטטה בכדי להצדיק את עזיבתה של האשה את הבית ולקבוע כי אין בעזיבתה זו בכדי להגדירה כמורדת, וממילא אין בכך בכדי להפסידה את כתובתה. ועל כן כתבתי שנראה שעלינו לחלק בין מקום שמעשיו הרעים של הבעל אינם נוגעים ישירות ליחסיו עם אשתו אלא שהאשה אינה מעוניינת להמשיך לחיות עם אדם שמעשיו עם הבריות מקולקלים לבין מקום שמעשיו הרעים של הבעל מופנים כלפי אשתו ומתקיימים בה רח"ל דברי ירמיהו במגילת איכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". שאז וודאי צודקת האשה בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה.

והבאתי שכך ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה אבה"ע סי' סה) שאחר שהביא את דברי המהרי"ו כתב לחלק וז"ל:

"הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן ענין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן ענין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה,... דוק מינה בנד"ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת... פשוט שאף מהרי"ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית."

דברים אשר עולים בקנה אחד עם כל שהבאנו לעיל בדברי הר"ח והריצב"א שכאשר הגירושין אינן נובעים מחמתה אינה מפסידה את תוספת כתובתה. אלא שכאמור לעיל דברים אלה לכאורה עומדים בסתירה לדברי הב"ש. והן אמת דכבר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל נרגש בדבר והוא עצמו העיר (שם) במוסגר על דבריו:

"[ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל]."

ונראה שכוונתו לומר שהיות ואין לבעל כל אפשרות השתכרות אחרת נחשבת כפיית הגירושין לכפיה מחמתה, שכן הבעל על כורחו עוסק במלאכה זו, ועל כן מפסידה האשה את תוספת כתובתה. אלא דעדיין קצת קשה שכן מר"ן הגרי"ש עושה אוקימתא בדברי הב"ש, ומעמידם רק באופן הנ"ל, דבר שאין לו רמז בדברי הב"ש עצמו, ועוד שלדברי מרן הגרי"ש אלישיב אנו נצטרך להוסיף ולומר שהב"ש לא כיוון בדבריו שם גם לרועה זונות, וזאת למרות שגם לכך אין כל רמז בכתוב.

ואחר העיון נראה שהב"ש אזיל לשיטתו בהמשך הסימן (שם סקי"ט וסק"כ) בדין הבאה מחמת טענה שאין לו גבורת אנשים שם כתב שכאשר אינו מגרשה מעצמו אלא כופים אותו לכך:

"ותוספת כתובה, כתב הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ה) שהביא הטור, והרשב"א בתשובה (הובא בב"י) דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה, ואפילו אם תפסה מוציאים ממנה. מיהו בתוספות (יבמות סה, ב) מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למשקל ולמיפק לא שייך דידע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכאשר מגרשה מעצמו כתב:

"ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיוון דמגרש מעצמו, כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה וכו'."

הא קמן דהב"ש נסמך בדבריו על הרא"ש והרשב"א שאינם מחלקים בין טעמי הכפיה, ולשיטתם כל אימת שכופים את הבעל והוא אינו מגרש מרצונו אין האשה זכאית לתוספת כתובתה, וזאת למרות שטענת האשה טענה טובה היא היורדת לעיקרי ושורשי האישות, ושלא ככל דברינו לעיל שכאשר הכפיה לא באה מחמת האשה זכאית היא גם לתוספת כתובתה.

אלא דאכתי יש לומר שרבותנו הרא"ש והרשב"א אינם חולקים על הדברים שדלינו מהתוספות לעיל אלא במקום שהבעל לא פשע, ורק אז אמרינן שלמרות שהכפיה לא באה מחמת האשה היא אינה זכאית לתוספת כתובתה, אך במקום שהבעל הגדיל לעשות ופשע נגד האשה אף שכופים אותו אנו מחייבים אותו בתשלום תוספת הכתובה, ולא יצא חוטא נשכר.

ובאמת דכן העלו כבר חברי ביה"ד הרבני בת"א (פד"ר ח"א עמ' 201) בהרכב הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי שגם לדעת הרא"ש יש לחלק בין מקום שכופים את הבעל לגרש מפני שאין לו יכולת לזון את אשתו, שאז מפסידה האשה את תוספת כתובתה שכן "סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב." לבין מקום שהבעל יכול לזון את אשתו אך אינו רוצה לזון שאז:

"דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת... ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.

...

אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א:,,, פירש רבינו חננאל,,, וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת,,, דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו,,, ויפטר מתוספת,,, דפשיטא ליה דאית לה תוספת,,,.

וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סימן קנ"ד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה,,, לקח אשה אחרת בקדושין כמנהג הארץ הזאת,,, ואין בידו לפרנס את שתיהן,,, ואם יגרשנה מה יתן לה,,, תשובה,,, ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיוון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.

הרי שאף שהאשה תובעת את הגרושין, מכיוון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיוון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת."

וע"ש שהביאו עוד סימוכין לדבריהם מתשובת הר"י מיגא"ש (סימן קנ), תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה), והרי דבריהם עולים, ב"ה, כדברינו שכאשר הגירושין נובעים ממעשיו של הבעל ותלויים הם בקולרו כו"ע יודו שחייב הוא בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת. ורק כאשר הגירושין אינם נובעים ממעשיו של הבעל אלא מכורח הנסיבות חולקים רבותינו הראשונים לדעת ר"ת יש לה תוספת, לדעת הריצב"א אם הדברים נוגעים לעיקר האישות יש לה תוספת, ולדעת הרא"ש אין לה תוספת.

והלום ראיתי שכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 326249/8) הגר"ד דומב, הגר"א עמרני והגר"ד בירדוגו שבמקום שהבעל פשע נגד האשה ובכך גרם למאיסותה בו אין האשה מפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה:

"אמנם עיקר דין זה דהאישה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה משום דע"ד כן לא נתן לה, צ"ל דבשלמא בטוענת מאיס עלי שאיני יכולה להבעל לו שזה בא מצידה ודאי כשהוא נתן לה, לא נתן אדעתא שהיא תביא לגירושין. אבל כשהוא גרם שהיא תמאס בו הרי הוא הביא עליו את הגירושין וא"כ הוא המגרש ולמה תפסיד מתנותיה! והרי מצינו כשהוא גורם קטטה בינו לבינה אף אם עזבה את הבית אינה מפסדת מזונותיה, כמובא ברמ"א סי' ע' סעיף י"ב ומקורו מהמרדכי. שם מבואר דאם עזבה את הבית עקב זאת שהוא גרם הקטטה אינה מורדת ורק אם היא ארגלה קטטה היא מורדת. ולפי"ז מדוע האישה תקרא מורדת ותפסיד מתנותיה במקום שהוא אשם בזה שהוא מאוס בעיניה. והנה ברמ"א סי' ע"ז בדינא דמתיבתא כתב בנותנת אמתלא לדבריה למה מורדת בו, כגון: שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דנינן ליה כדינא דמתיבתא וכל מה שכתב ונתן לה מחזרת...

והחילוק הוא ברור. במקרה דאינו הולך בדרך ישרה ומבזבז ממונו עדיין הדבר אינו פוגע בה אישית ואין זו סיבה למרוד. אבל במכה את אשתו והוא הגורם למרידתה מה תעשה עלובה זו שבעלה הביא את המאיסות לפתחו והוא אשם בגרושין וע"ז כתב רב פלטוי שצריך לתת כל כתובתה כולל התוספת וודאי גם המתנות.

...

הנה נתבאר דכל שהבעל גורם והוא יכול להסיר את המפריע לחיים המשותפים ולא הסיר, א"כ הוא הביא על עצמו את הגירושין והוא המגרש מדעתו, כמו"כ נראה פשוט דאשה המורדת באמתלא מבוררת אף שפסק הרמ"א מהמרדכי שמכלה ממונו ולא הולך בדרך טובה אם טוענת מאיס עלי מפסידה מתנותיה זה שמכלה ממונו ואינו הולך בדרך טובה אין זו סיבה שתמרוד כי זו עדיין לא סיבה להחשב שהוא הביא את הגירושין. אבל אם ברור לבי"ד שהוא הביא את המאיסות כגון המכה את אשתו כמו שכתב רב פלטוי הוא המורד והוא הביא את המרידה שלה אליו נותן כל כתובתה ואף התוספת והמתנות. וע"כ בסי' ע' סעיף יב דפסק הרמ"א דחייב במזונותיה כשהוא מרגיל קטטה זה בא בסיבתו ואם תמרוד לא תפסיד שהוא אשם בפירוק הנישואין.

וע"כ נראה דזה שאישה מפסדת מתנות במאיס עלי זה כשהמאיס עלי לא גרם הבעל לכך ואין זה סיבה שתמרוד בו, אבל כשהוא גורם למאיסות האישה והכול בסיבתו, כשמגרשה הוא כמגרשה מדעתו ולא הפסידה מתנותיה, כי לא יעלה על הדעת כשהבעל מביא את הגירושין והוא אשם בגירושין עקב מעשיו והיא תמרוד בו עוד יזכה במה שנתן לה והוא פשוט וכמו שכתב הש"ג דאף שהיא מחייבת אותו להתגרש ובי"ד כופין לא תפסיד תוספת מכיוון שהוא הגורם לכך ונחשב כמגרש מדעתו."

על כן ברור הוא שלאור כל האמור לעיל, היות והבעל הודה שהוא היה בקשר זוגי עם אחרת, והאשה מואסת בו באמתלא מבוררת משום מעשיו והגירושין תלויים בקולרו הרי שהבעל חייב בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת.

ד. מועד תשלום הכתובה

והנה אחר שהעלנו שהבעל חייב לגרש את אשתו והאשה לא איבדה את זכאותה לגביית הכתובה במלואה, מוטל עלינו לדון בשאלה האחרונה שהניחו בפנינו הצדדים. בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ט"ו בתמוז התשע"ה (02/07/2015) טען ב"כ האשה כי "ביה"ד יקבע קודם בחיוב הגירושין ובחיוב העקרוני בכתובה, ידועה ההלכה שאם היא תזכה ברכושו של בעלה היא תקוזז". ב"כ האיש טען כי "אני מפחד מבימ"ש שיעשו אפליה מתקנת. כי כאן היה חיוב כתובה ומכיוון שידוע שיש קיזוז אז הוא יתן יותר ממה שנותנים ברגיל, ואז גם לאחר הקיזוז עדיין הוא יפסיד", על כן ביקש ב"כ האיש כי ביה"ד ידון בכתובה "רק לאחר שיפסק בבימ"ש."

נושא הכתובה נגזר ומושלך ישירות מנושא הגירושין, ועל כן משעה שביה"ד קבע כי הבעל חייב לגרש את אשתו נזקק ביה"ד לדון בנושא הכתובה, ואולם הגם שביה"ד קבע כי הבעל חייב בתשלום כתובת אשתו במלואה, היות ובין הצדדים מתקיימים דיונים בתביעת האשה לרכוש בביהמ"ש, ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנוגע לחיוב הכתובה וגובהה רק לאחר שיתקבל פסק דין בענייני הרכוש.

ראה בעניין זה פסק דין שניתן בביה"ד טבריה (תיק מספר 4979-21-1) בהרכב הרבנים הגר"א לביא, הגר"ח בזק והגר"י אריאל, שנזקקו לשאלה זו והעלו:

"בית הדין יורה על גביית שטר הכתובה רק לאחר שהושלמו התנאים להוציא לפועל תשלום זה הלכה למעשה על פי דין תורה. במידה ועל פי ההלכה אין מקום לגבות את הסכום הנקוב בכתובה, שטר הכתובה הוא חסר ערך.

בירור זכות ממון שיש לאדם על חבירו, הנידונת בבית הדין, תחילתה בבירור זכותו העקרונית על פי הדין, ולאחר מכן בטרם תנתן הוראה מעשית לתשלום, עלינו לברר שאין טענה צדדית שבכחה לעכב את התשלום. כגון טענת "יש לי בידך כנגדו" וכיוצ"ב.

כשבית הדין דן על פי דין תורה, לא די בבירור הזכות העקרונית, עלינו לברר גם בהלכות "גביית חוב", שאין עכוב חיצוני המעכב או מונע את גביית החוב.

כשבמקביל לדיון בבית הדין בשאלת גביית הכתובה, מתנהל דיון בערכאה אחרת, והבעל יכול לטעון כי התשלום בו חוייב או יחוייב בסיום אותו הליך, יוכל להזקף עבורו כתשלום הכתובה, בית הדין אינו רשאי להתעלם מטענה זו, מאחר ועל פי ההלכה יש לטענה זו מקום, ועל כן השלמת הליך הוצאה לפועל של גביית הכתובה מעוכב עד לבחינת טענה זו."

על כן, ולאור האמור, ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנוגע לגביית הכתובה אך לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

סוף דבר

א. בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. בשלב זה, האשה לא איבדה את זכאותה לגביית מלא הכתובה, עיקר ותוספת, אולם ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנדון זה רק לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

בתיק זה התקיימו בנוכחות הצדדים שני דיונים בלבד.

האשה טענה ש"במהלך תקופה ארוכה הוא ניהל מערכת יחסים כפולה" ואילו הבעל הכחיש וטען "הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה."

כלומר בפנינו יש שתי גרסאות סותרות של הבעל ושל האשה, כלומר מילה כנגד מילה.

בדיון הראשון ביה"ד שמע את טענות הצדדים, ובדיון השני הצדדים נחקרו.

בנוסף הוגשו מסמכים ע"י ב"כ האשה שהוכיחו שבמשך תקופה מסוימת לבעל היה קשר עם אשה אחרת באמצעות sms וכמו"כ בזבז כספים על אותה אשה זרה, הוא הודה בפנינו, והוכיח שהוא נסחט ע"י אותה אשה.

את כל המידע אנו שואבים מדברי הצדדים ומהודאותיהם, ועל כן עלינו לעיין היטב בפרוטוקולים.

בענין הבגידה של הבעל הוא הודה בפרוטוקול:

מתי הכרת אתה לראשונה.

ת. לא זוכר, אני מודה שהיה איזשהו קשר זמני וקצר מאוד שמעדתי

הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה...

ש. כמה זמן נמשך הקשר המיני ביניכם.

ת. כמה מפגשים בהתחלה וזהו...

ביה"ד: תפרט. נעליים ב-10 אלף.

בעל: כן. היא איימה עלי שאם לא אקנה היא תספר לה.

ב"כ האשה: היית רק שבועיים.

בעל: השבועיים היו מערכת יחסים, ואז התחילה מערכת סחיטות...

ש. האם במאי 2014 העברת לחשבונה 5,000.

ת. כן. זו היתה הסחיטה הראשונה.

ש. ממאי 2014 כבר לא היה ביניכם יחסים אינטימיים רק סחיטה כספית.

ת. מינית, לא היה מאז.

ש. פגישות כן היו..."

הבעל בחקירתו סיפר לביה"ד שהוא נפל למלכודת סחיטה ואיומים שיטתית של אותה אשה, להמשך התמיכה הכספית שלו בה. ולא, היא תספר על כך לאשתו. בהמשך, אותה אשה – שעבדה כפי הנראה בזנות, (לדברי ב"כ האשה אותה אשה עבדה במכון ליווי בכפר יונה) השתמשה במספר כרטיס האשראי שלו ללא ידיעתו והוסיף שהוא לא פנה למשטרה משום שהיא היתה קשורה עם גורמים פליליים והוא חשש מפניהם. וכך נכתב בפרוטוקול:

"ת. החיוב היה דרך הטלפון לא בכרטיס, תראה שבאותו זמן ביטלתי את הכרטיס כי היא גנבה את המספר שלי והיא שילמה בו כספים...

ביה"ד: למה ביטלת את הכרטיס.

בעל: ביטלתי כשגיליתי את זה.

גילתי את זה באוקטובר כשקיבלתי פירוט. הזדעזעתי כשראיתי.

ביה"ד: למה לא תבעת אותה

ת. כי היא הכניסה איומים, היא מכירה אנשים מהתחום הפלילי לא רציתי להסתבך אתה, נפלתי למקום שלא האמנתי שאפול, פחדתי שמשהו יקרה, [ח'] זוכרת טוב את הזמן הזה איבדתי 15 קילו הייתי צריך כדורי שינה..."

היות וכאמור אין לנו הוכחות אחרות מלבד הודאותיו של הבעל, הרי שלענ"ד קשה לקבוע שגירסת הבעל אינה נכונה, ושהבעל אכן זינה עם אותה אשה לאורך תקופה ארוכה כדברי ב"כ האשה ויש לו דין של "רועה זונות."

יסוד הדין של רועה זונות נכתב בספר האגודה מסכת יבמות פרק ו' סימן ע"ז והו"ד בב"י באבהע"ז סימן קנ"ד וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא נ) אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע"א עיין שם ברי"ף) והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט ג). סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.) ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נספים בעלילות. ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פיסולו (עיין כתובות לו:) גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות (סנהדרין מ.). ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי. וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא עכ"ל:

בב"י בסוף דבריו כתב שם על דברי האגודה וז"ל:

"דמ"מ נראה דאין לסמוך על דברי ספר האגודה... לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בעל השו"ע לא הביא להלכה את דברי האגודה.

אולם הרמ"א בשו"ע אבה"ע סימן קנ"ד כתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה דיבמות").

והנה מעיון בדברי האגודה עולה שגם עפ"י שיטתו, תנאי הוא שתביא עדים ושיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות וגם הרמ"א שפוסק כאגודה כותב "אם יש עדות בדבר."

כאמור, בנדון דידן לא נשמעו עדויות כלל אלא ביה"ד שמע את הצדדים ואת הודאת הבעל שזינה עמה שבוע שבועיים.

לכאורה ברור שאם העילות של בעל האגודה לחייב את הבעל בגט סובבות סביב איבוד אונו-" אם תקח נשים על בנותי", בוודאי מדובר שהזנות מתמשכת לאורך זמן רב, ושהזנות עם נשים אחרות פוגעות פגיעה קשה בחיי האישות של הבעל עם אשתו. פגיעה של שבוע או שבועיים בחיי האישות לא תהיה סיבה מספיקה לחייבו בגט. ה"ה לענין העילה של איבוד הונו-" ובנדון זה יאבד הון", בוודאי מדובר בזנות מתמשכת לאורך זמן וע"י כך יש איבוד הון ולא על זנות של שבוע. (בנדון דידן – הבעל נסחט – הוצגו בפניו הוכחות, גם סוג ההוצאות קניית תיק ב9500 ₪ ונעליים ב11000 ₪ נושאים אופי של סחיטת כספים ולא נתינות מתנות הגיונית של חיזור).

בנוסף, הבעל ביקש פעם אחר פעם, ופנה לביה"ד ולאשתו והודיע שהוא מתחרט ומבקש לדבריו, באמת ובתמים לחזור בתשובה ולפייס את אשתו.

שאלה כעין זו עלתה לפני החכם צבי ואצטט את דבריו.

החכם צבי בתשובתו סימן קל"ג, התשובה הובאה בבאר היטב אבהע"ז סימן קנ"ד ס"ק ו' וכך כתב:

ששאלת ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואשתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע עכת"ד ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו...ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האגוד' דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד' כתובת' בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה והדברים ק"ו ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת' שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התרא' הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ"ו דצריך התראה ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קל מממונא וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה ואיך שיהיה אין נ"ד דומה לדברי בעל האגוד' דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי...ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי' ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין...

ומדגיש הבאר היטב ומסכם את דברי החכם צבי:

"דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה."

בנדון דידן א) אין לנו הוכחות דהוחזק בכך, הבעל הודה על קשר מיני קצר. ב) הבעל לא הותרה לא לענין כתובה ולא לענין חיוב בגט. ג) הבעל מבקש לשוב בתשובה ומתחייב שלא ישוב לדרך זו.

הרי שלדברי החכם צבי בהתקיים שלשת התנאים הנ"ל ברור שאין לחייבו ליתן גט.

בפסקי דין רבניים חלק א' עמוד 139 הובא פס"ד מהדיינים עדס, אלישיב, זולטי זצ"ל וכך נכתב שם:

" כתב בשו"ת חכם צבי סימן קל"ג: ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה,,, ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט,,, ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אין זה ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה,,, והוא צריך גם התראה ואין כופין אותו לגרש אלא אחר התראה,,, ולפי זה בנדון דידן שלא התרו בהבעל, וגם לא הוכח שהוא עומד במרדו ומוחזק לכך, א"כ ברור הדבר שבגלל טענה זו אין לחייבו לתת לה גט."

גם בפסקי דין רבניים חלק ח' עמוד 257 הובא פסק דין מהדיינים הגאונים ורנר, אזולאי, צימבליסט, שדנו בדברי האגודה והחכם צבי וכך נכתב שם:

"ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט, ואפילו מומר לכל התורה איכא פלוגתא וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן וכו'. ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא, מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה...ולא עוד אלא אף אם רצונה לצאת בלא כתובה, אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קיל מממונא. וזה ברור בעיני אף לפ"ד האגודה וכו'. ועוד שהרי שב בתשובה רוצה לקבל עליו דברי חברות... ומש"כ ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים, ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני התשובה.

והנה אף שנידוננו הוא חמור מהעובדה שדן בה חכם צבי, כי המדובר הוא ברועה זונות המוחזק בכך, כנידון האגודה, מ"מ הרי לדעת חכם צבי צריך התראה לחייבו בכתובה ולענין כפיה לגט, ורק אחרי שהתרו בו ועבר פעם ושתיים – יש לכופו לגט לדעת האגודה.

וברוח הדברים האלה כתב גם הנו"ב מה"ת אה"ע סימן צ' ע"ש, הו"ד בפ"ת שם סק"ה.."

ושם האריכו עוד בדברי האגודה ומרחיבים בדברי ה"דבר אליהו " להגר"א מטרל"א זצ"ל ומסקנתם להלכה:

"לאור הנ"ל אין ביה"ד מוצא שיש מן הדין לכוף לבעל לגרש, ואף לא לחייבו במתן גט פטורין...לכן החלטנו ופסקנו על הבעל לתת גט לאשתו."

ענין נוסף שיש לברר, לכאורה היות והבעל טוען שמדובר במעידה עם אשה אחת בלבד. השאלה היא האם ניתן לכנותו כ"רועה זונות" דמשמע שתנאי הוא ששטוף בזה, ושזינה עם נשים רבות.

בספר "אלו כופין להוציא" של הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א עמ' קל"ו מצאתי התייחסות לשאלה זו וכך כתב:

"בעל שחי עם זונה אחת בלבד,יש אומרים שאף באופן זה כופין להוציא לשיטות הפוסקים הנ"ל (אגודה והרמ"א המחייבים רועה זונות בגט), אך יש חולקים וסוברים שאין כופין להוציא באופן זה."

בהגהה 7 מביא את שו"ת מחנה חיים ח"ב אבהע"ז סי' מ"ה שהביא ראיה דאף בזונה אחת נחשב לרועה זונות מדברי הגמ' בסוטה ל"ו ע"ב על הפסוק

"ותתפשהו בבגדו לאמר...באותה שעה באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב רועה זונות יאבד הון.." מוכח דאף באשה אחת חשיב רועה זונות וכ"כ בשו"ת קול מבשר ח"א סי' ו'."

אולם בהגהה 8 מביא בשם שו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רכ"ט ומוכיח שאם חי עם זונה אחת אין כופין להוציא וז"ל

"שכתב דאם היה בועל בת אל נכר אין כופין אותו לגט, ומשמע שם משום דעסקינן באשה אחת בלבד ואף שהיא נכרית בכ"ז אין כופין דבכה"ג לא חשיב רועה זונות."

כלומר לדבריו יש בכך מחלוקת בין הפוסקים.

אולם לאחר שעיינתי בגוף התשובה של מהריט"ץ, לענ"ד יש מקום לפקפק במסקנה זו וז"ל תשובת מהריט"ץ:

"ילמדנו רבינו ראובן נשא את לאה ודרך אורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר דבר ידוע ומפורסם שיש עדים בדבר שיודעים בו ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו...

תשובה... צריכים יישוב ומתון דלסברת הרמב"ם זלה"ה ידוע מה שאמר דבאומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה כן כתב הרמב"ם זלה"ה פרק י"ד מהלכות אישות והרב המגיד זלה"ה האריך לתת טוב טעם ודעת לסברת הרמב"ם זלה"ה ובאמת רבים לוחמים לו וחולקים עליו וסוברים דאין כפיה לאיש לגרש זולת אותן שמנו חכמים וכן כתב הרמב"ן זלה"ה סימן קל"ח וזה לשונו אבל לעולם אין כופין הבעל לגרש אעפ"י שהרמב"ם זלה"ה כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש אין נכונים דבריו במקום זה ואל תחוש לו וכלל זה מסור בידיך שאין כופין אותו לגרש אלא באלו ששנויין במשנה פרק המדיר...אבל במקום אחר כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשים ממנו ליתן גט וליתן כתובה ואם לא רצה ליתן גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו והם שאמרו יוציא ויתן כתובה וכו' עכ"ל. הרי הדבר מפורש דאין לדון בהרמב"ם ז"ל בהא מילתא לכוף לגרש דאין כפיה אלא באותן שמנו חכמים...

איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה...א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה... והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו...שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותה לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה.

לכאורה מוכח שהיות והוא זינה אם אחת אין הוא חשיב רועה זונות ועל כן לא כופה או מחייב בגט אלא מחייב בתשלום כתובה.

אולם לאחר העיון בדבריו אנו מוצאים שהביא את דברי הב"י שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש, הרי שהוא משווה בין הנידונים ואינו קובע שהיות וזינה רק עם אחת דינו שונה. אלא דס"ל שהיות והב"י עצמו לומד שאין לסמוך על דברי האגודה ועל כן גם לא הובא "האגודה" להלכה בשו"ע ועל כן גם המהריט"ץ לא פוסק כאגודה. גם במסקנתו כותב המהריט"ץ שהסיבה שאינו כופה בגט "שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה " בלשון רבים, משמע דאינו מדייק בדווקא שמזנה עם אחת. אלא דאינו כופה משום שכתב לעיל מיניה במפורש שפוסק כמו הרמב"ן ולא כהרמב"ם באומרת מאיס עלי וס"ל דעל כן אין כופין להוציא.

על כן נראה לענ"ד דאין להוכיח מדברי המריט"ץ דסבירא ליה דאם זינה עם אשה אחת דינו שונה מעם זינה עם נשים רבות וניתן לקבוע בכל גוונא דחשיב רועה זונות, דמבחינת הסברה מה הנפק"מ אם מזנה עם נשים רבות מעט פעמים, או אשה אחת פעמים הרבה, בכל גוונא יש איבוד און ואיבוד הון.

לאור האמור כל האמור לעיל, בנדון דידן קשה לחייב את הבעל בגט משום עילת "רועה זונות" וזאת משום שלש הסיבות שצויינו לעיל א) אין לנו הוכחות דהוחזק בכך, הבעל הודה על קשר מיני קצר. ב) הבעל לא הותרה לא לענין כתובה ולא לענין חיוב בגט. ג) הבעל מבקש לשוב בתשובה ומתחייב שלא ישוב לדרך זו.

אולם לכאורה, ישנה עילה נוספת לחיוב ואף לכפיית גט.

הבעל הודה בפנינו שאינו נותן כלל לאשתו את עונתה, למרות שמדובר באנשים צעירים שכיום הם לערך בני ארבעים. וכך נכתב בפרוטוקול:

"אשה: היו תקופות של שנים ללא יחסי אישות בינינו, האמירות היו בגלל שאני שמנה, מגעילה ודוחה היו תקופות של שנה ושנתיים ללא יחסי אישות מצידו.

מבחינתו אני הייתי הבעיה, עשיתי טיפול התחזקתי רגשית, מאז נובמבר 2013 לא היה בינינו יחסים, בתחילה זה היה שהוא לא רוצה, אח"כ בגלל שאני שמנה אח"כ הוא הסכים בשלב מסויים לפני ר"ה התחלנו טיפול זוגי, מבחינתי הכול היה שקרים מערכת היחסים שלו התחילה הרבה לפני. הוא אמר שאני הבעיה..."

בדיון אח"כ אמרה האשה שוב:

"ביה"ד: מתי נגמר יחסי אישית.

אשה: בנובמבר 13 הופסק לחלוטין.

כל פעם ניסיתי לשאול וליזום ואז לא הייתי מאוד שמנה הוא טען שזה לא קשור אלי אלא עוברים עליו דברים כי הוא לא עובד והוא לא רוצה. ובדצמבר 14 שנה אח"כ שאין יחסי אישות כמה ימים לפני אותו ענין של הסרט, הוא פתאום יזם יחסי אישות וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה עד שגילתי שהוא בוגד.

ביה"ד: מתישהו זה עלה ביניכם?

אשה: בוודאי. זה עלה בשיחות בנובמבר הוא טען שזה בגללו, ואח"כ הוא אמר שזה בגללי שאני שמנה ונאמר לו שהוא צריך לקחת אחריות על זה ולא להפיל עלי.

ביה"ד: מדצמבר 14 עד עכשיו לא היה שוב יחסי אישות

אשה: לא, עד פברואר 15 שגיליתי."

גם הבעל הודה בחקירתו:

"ש. האם בזמן הזה שהייתם בטיפול זוגי אמרת למטפלת שאשתך דוחה אותך והיא שמנה.

ת. לא אמרתי זאת, אמרתי שאני לא נמשך אליה מינית בגלל המראה החיצוני שלה, לא השתמשתי במילים פוגעות...

ש. אשתך טענה שמנובמבר 2013 למעט פעם אחת עד היום לא היה יחסי אישות ביניכם.

ת. נכון..."

הבעל מודה שלא נמשך אל אשתו ובמשך שנה וחצי עוד לפני שנודעה הפרשה עם הזונה, קיים איתה יחסי אישות פעם אחת בלבד.

בראשונים ובהלכה נכתב רבות על בעל שמונע תשמיש מאשתו.

בתוספות מסכת כתובות דף ס"ג עמוד א' בד"ה והאמר רב נכתב:

"ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה."

גם הרא"ש במסכת כתובות פרק ה' סי' לב' כתב:

"וא"ת דמשמע דלא פריך אלא למאן דאמר ממלאכה אבל למאן דאמר מתשמיש ניחא דפשיטא דכי היכי דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה הכי נמי מתשמיש וכי מה בצע לה שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה ועוד אמרינן לעיל (דף מח א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע ממנה תשמיש... ולפי המסקנא ניחא דקאמר ולאו לאימלוכי בה בעי אם היא רוצה כופין לאלתר..."

בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע"ו סעיף י"ט נפסק:

" האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל. וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה (נ"י בשם הריטב"א)."

גם בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנ"ד נפסק:

"האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

וביאור הגר"א שם באבן העזר סימן קנד ס"ק ז' מביא את המקורות שצויינו לעיל

וכן הדין כו'. תוספת שם ס"ג א' סד"ה והאמר ורא"ש שם וכ' שם דהא אפילו אני בבגדי כו' כופין כ"ש כה"ג וכ"כ הרשב"א וש"פ:

גם בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע"ז סעיף א' נפסק:

"המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל"ת, שנא': לא יגרע (שמות כא, י) ; ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."

ובבית שמואל סימן עז ס"ק ה '

"כופין אותו מיד להוצי' – כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש,... מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו..."

כוונתו של הבית שמואל לרא"ש דלהלן:

ברא"ש מסכת יבמות פרק ו' כתב:

"הלכך נראה דלא משמע כופין אלא היכא שמתנהג עם אשתו שלא כדין כגון כל הנהו דפרק המדיר אבל הכא לא. ומיהו בירושלמי משמע דאין כופין אכל הנהו דקתני בפ' המדיר יוציא דגרסי' התם (פ' אלמנה נזונית ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינא המדיר אשתו מליהנות וכו' ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופין ופי' רבינו חננאל שמעת מינה דאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא בסתם אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטי לא... ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחין כופין כדתנן בפרק המדיר (דף עז א) ורש"י פירש בשמעתין שכופין אותו ב"ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז"ל...ותמיהני היאך נכוף כיוון דאמר בירושלמי דאין כופין...ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז"ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות...וכיוון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה..."

כאמור הרא"ש ביבמות כותב " דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות" וברור שחיוב הבעל בעונת אשתו הוא משורשי חיובי האישות שבין בעל לאשתו, והלכה זו מופיעה פעמים רבות בשו"ע אבהע"ז.

עפ"י הסברו של הבית שמואל לעיל הרא"ש סובר " בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו". ונראה דחייבים להסביר כך את שיטת הרא"ש שאל"כ לכאורה יש סתירה בדבריו ממסכת כתובות דשם כתב " אם היא רוצה כופין לאלתר..."

גם בשו"ת תשב"ץ חלק ב' סימן ס"ח כתב דכופין מיד לגרש וז"ל:

"אבל באיני משמש דינא הוא דכופין אותו לגרש מיד, שא"א לכופו לשמש אפילו אומר אי אפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו אמר ר"ה דיוציא ויתן כתובה כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח ע"א) וכ' בעל העטור ז"ל בשם גאון ז"ל דהלכתא כותיה דהא רב יוסף תני כותיה ולא כייפינן ליה לשמש בקירוב בשר שעניני תשמיש אינן בידינו לכופו עליהם כענין איני זן ואיני מפרנס שאפשר לירד לנכסיו וכ"ש המונע אשתו מתשמיש דודאי יוציא ויתן כתובה וכופין אותו דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני תשמיש לכ"ש וטעם זה בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) הוא מוזכר לענין איני זן ואיני מפרנס וכ"כ בספר אבן העזר (סי' קנ"ד) תשובה להרא"ש ז"ל במי שרוצה ללכת ולהניח אשתו שכופין אותו לגרש לזמן קודם שילך משמע שדין פשוט הוא לכוף לאלתר למי שמונע עצמו מתשמיש המטה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מה' אישות שמי שאינו יכול לשמש שיוציא ויתן כתובה אלא שאם הוא מפני חולי נותנין לו זמן אולי יתרפא וכ"ש שמדברי רש"י ז"ל בפ' השולח נראה שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין אותו להוציא וכ"כ בס' אבן העזר בסוף הלכו' גרושין (סי' קנ"ד) בשם הרי"ף ז"ל וגם הרא"ש ז"ל נסתפק בה בפ' הבא על יבמתו ובס' העטור באות מרד כתב שהמורד ממלאכה משמתינן ליה עד דעבד וכ"ש מורד מתשמיש..."

בנדון דידן כאמור, מדובר באנשים צעירים יחסית – כבני ארבעים. הבעל זנח את אשתו ובמשך שנים אינו נותן את עונתה על פי הדין, הוא אף הודה בכך ולדבריו אינו נמשך אליה. כפי הנראה כל רצונו כיום בשלו"ב נובע מכך שהמסגרת המשפחתית והכלכלית העכשווית נוחה לו יותר מהאפשרות של הגירושין.

עוד יש לעיין, בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנ"ד דשם נכתב:

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הגה: וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)... וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח /רפ"ט/). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, {מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר)."

בפתחי תשובה שם באבן העזר סימן קנד ס"ק ל"א הביא את דברי הגבורת אנשים שכתב

"שאינו מקיים עונה כו' – כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:"

אולם בעין יצחק אהע"ז חלק ב' סימן ס"ב ס"ק ס"ג חולק וכתב וז"ל:

"וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באבה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפייה גמורה אך יהיה ברשות חוקי הממשלה יר"ה."

אלא דעדיין נשאר לנו לברר מדוע לא נתרה בו לענין מרידה מתשמיש גם לענין חיוב בגט וגם לענין תשלום הכתובה. בפד"ר חלק ז' עמ' 80 ואילך האריכו בזה וז"ל:

" פירש"י שם: ולאו לאמלוכי ביה בעי, שמא יחזור בו, ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזרין עליו שיחזור מוסיפין על כתובתה. (ועיין ברש"ש ובהפלאה מש"כ בזה).

וכבר הרגיש בשינוי נוסחאות אלו ר' בצלאל אשכנזי בשטמ"ק שם, וז"ל: ולאו לאמלוכי ביה בעי ה"ג רש"י ופ"ו ז"ל שנותנין לו זמן להמלכה אולי יחזור ממרדו וכו', והקשו עליו דא"כ הו"ל לפרושי כמה זמן נותנין לו להמלכה..., והנכון כגירסת הספרים דגרסי ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציאה ולתת כתובה לאלתר וכו'...

עולה לנו מדברי הראשונים שהמורד מתשמיש שמוסיפין על כתובתה ג' דינרים לשבת, אין צריך התראה לכך, וגם הרמ"ה משמע שמצריך התראה רק במשמיט שאז מוסיפין אחרי ההתראה על כתובתה ומכאן ואילך יוציא ויתן כתובה.

ולענין חיוב הגט לא הזכירו הפוסקים אם מורד צריך התראה, כדרך שאמרו במורדת. מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו יוציא מיד, משמע לכאורה שאי"צ התראה, אבל יתכן לפרש שכוונתם שאין צריך להמתין שבת אחת כדרך שממתינן במדיר (כתובות ס"א ורמב"ם פי"ד מהל' אישות ה"ו וטוש"ע אה"ע סימן ע"ו ס"ט), אלא מתרינן ביה ואם יעמוד במרדו יוציא מיד, אבל התראה בעי.

וראה בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן יו"ד שכתב: אשה מורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת תשבע שהיא כדבריה, וכן הדין האיש המורד.

הרי שהרא"ש שהצריך התראה באיש המורד, כתב זאת לענין חיוב כתובה, ואולי לענין הכחשה, אבל לגבי חיוב גט אין לנו ראיה מדבריו.

אמנם החזון איש (חלק אהע"ז סימן ק"ח אות י"ג) כתב בזה"ל: והא דכופין אותו לגרש היינו אפילו חוזר ממרדו, מיהו נראה דצריך התראה כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ג, ואם עמד במרדו אחר התראה ואח"כ חזר כופין, דאל"כ לעולם יחזור וימרוד.

הנה החזו"א הבין מדברי הרא"ש הנ"ל דאיש המורד דינו שצריך התראה וזהו שהשווה הרא"ש מורד למורדת.

עכ"פ רואים אנו שגם החזו"א תפס שאף אם צריך התראה, אחרי ההתראה אם אינו חוזר חייב לגרש מיד, ולא מהני מה שאח"כ יחזור ממרדו, דאם לא כן לעולם יחזור וימרוד...

ומעתה הוברר לנו שאמנם איש המורד על אשתו מתשמיש אינו חייב לגרש אלא אחרי שביה"ד מתרין בו, אבל אין ממתינין לו אחרי התראה ואין נותנים לו זמן שימשוך במרד, אלא אם אינו חוזר מדרכו המרדנית יוציא מיד."

א"כ לכאורה בנדון דידן מדוע שביה"ד לא יתרה בו לפני שנפסוק על חיוב בגט.

וי"ל א) במשך שנים הצדדים לא קיימו חיי אישות סדירים, אלא לעיתים נדירות. הבעל טען שאינו נמשך לאשתו ותלה את הקולר באשתו. גם הטיפולים הזוגיים שבהם עלו נושאים אלו פעם אחר פעם לא הועילו לענין זה. למעשה, הבעל הוחזק בכך שאינו נותן לה את עונתה, וניתן לראות באותם טיפולים כעין התראות שישוב לחיי אישות סדירים. בנוסף, כאשר הבעל טוען במשך שנים שהסיבה שמורד באשתו מאישות, היא, משום שאינו נמשך אליה. א"כ כיצד ניתן לחייבו לקיים יחסי אישות עם אשתו בניגוד לרצונותיו הרי הדברים מסורים ללב, ומה תועיל התראה. ב) בשלב זה שהוא הביא עצמו למצב שאשתו מואסת בו באמתלא מבוררת כאשר הלך אחר אשה זונה, אין מקום להתרות בו. שהרי אנו אין לנו להתרות ולכוף אותו אלא כאשר יש אפשרות שיחזור לאשתו, ולא במצב שהאשה מואסת בו ואינה יכולה לקבלו מחמת מעשיו.

לאור כל האמור לעיל, גם אם לא נחייב את הבעל בגט מטעם "רועה זונות", מ"מ האשה מואסת בו באמתלא מבוררת וכמו שציין עמיתי, ובנדון דידן ניתן לחייבו בגט לכו"ע, מטעם בו הרחבתי לעיל, שהבעל מורד מתשמיש ומונע מאשתו את עונתה, ובכגון דא נפסק "יוציא ויתן כתובה."

סוף דבר

א. בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. בשלב זה, האשה לא איבדה את זכאותה לגביית מלא הכתובה, עיקר ותוספת, אולם ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנדון זה רק לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

הרב אברהם שינדלר

מצטרף למסקנות פסק הדין.

יעקב זמיר – ראב"ד

נפסק כאמור.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באדר ב התשע"ו (27/03/2016).

הרב יעקב זמיר – ראב"ד הרב אברהם שינדלר הרב יהודה יאיר בן מנחם