הסכם בדבר רישום הערת אזהרה הנוגעת להעברת זכויות "לאחר מאה ועשרים" – הנוגד הוא את חוק הירושה?

ב"ה

תיק 1059984/4

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר יהודה אבלס; עו"ד שמעון לוריה; טו"ר משה ליבוביץ;

עו"ד הניה הכהן; עו"ד רפאל דין פרס; עו"ד רונית ברנט ועו"ד מיכאל קורינלדי)

נגד

המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה מילר)

הנדון: הסכם בדבר רישום הערת אזהרה הנוגעת להעברת זכויות "לאחר מאה ועשרים" – הנוגד הוא את חוק הירושה?

פסק דין

העתירה שלפנינו והרקע לה

לפנינו דיון בתוקפו של סעיף 8 בהסכם הגירושין שגובש, נערך ונחתם ביום כ"ו באדר ב' תשע"ט (2.4.19) בסיועו של בית הדין הרבני הגדול.

נזכיר כי בסעיף 8 להסכם נאמר:

ארבעה־עשר יום לאחר שהדירה תעבור על שם האישה (האיש יעביר את זכויותיו בדירה על שמה) האישה מתחייבת לרשום הערת אזהרה ש'אחרי מאה ועשרים שנה' הדירה ברחוב [ה'] תעבור על שם ארבעת ילדיה בחלקים שווים.

כפי שיובהר להלן סעיף זה נוסף להסכם מפני שהיה רצון להגיע לפיוס עם ילדי הצדדים שהמשיב כמו המערערת לא רצו לפגוע בזכויותיהם.

המערערת באמצעות באי כוחה טוענת, בין היתר, שהסעיף אינו חוקי שכן הוא נוגד את סעיפים 8 ו־27 לחוק הירושה.

כמו כן מעלים באי כוחה טענה מקדמית כי בית הדין נעדר סמכות לדון בשאלה זו של תוקף הסעיף והשלכותיו על קיום או ביטול ההסכם. זאת משום שהצדדים התגרשו לפני כשנתיים וכיום, לאחר שבית הדין הגדול 'קם מכיסאו', אין בסמכותו לפרש את סעיף 8 להסכם, אף שהיה שותף בעריכתו. כתוצאה מכך גם אין סמכות לבית הדין לשנות את ההסכם במציאת תחליף לסעיף 8, בדרך שבה ניתן יהיה לקיים את ההסכם ולהוציא לפועל את כוונת הצדדים עובר לחתימה על ההסכם, וכן אין הוא יכול להתאימו לבחינת אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתקף הן מלשון ההסכם והן מהתנהגותם שהייתה במהלך הדיונים כשהוסכם על רישום הערת אזהרה על זכויותיו של האיש לטובת ארבעת הילדים בד בבד עם העברתן על שמה של האישה.

רקע ועובדות

נזכיר את עיקרי השתלשלות ההליכים בתיק זה. התיק הובא לבית הדין הגדול בערעור על החלטת בית הדין האזורי שלפיה הוטלו צווי הגבלה על האישה שסירבה זמן ממושך להתגרש אף על פי שחויבה בחיוב גירושין, ולאחר ניסיונות רבים למצוא פיתרון.

טענת האישה בערעור הייתה כי יש להשאיר פסק דין קודם שניתן כשלוש שנים לפני כן בבית הדין הגדול, שקבע כי אין עילה מוכחת לחיוב גירושין ולכן על הבעל להציע לאישה פיצוי מתאים כדי להתגרש. במהלך הדיון הובאו לפני בית הדין גם פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה שכבר פסק ואיזן את הבתים וזכויות הצדדים בחלקים שווים, ואשר הוגש המערערת הגישה עליו ערעור לבית המשפט המחוזי מאחר שסברה כי יש לבצע חלוקה עודפת לטובתה ולהחריג את הבתים מן האיזון. בערעור לבית המשפט המחוזי עדיין לא התקיים דיון. כמו כן, נציין, הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט תביעה של המערערת כנגד חלק מילדיהם.

בדיון הראשון שהתקיים ביום י"ט באדר ב' תשע"ט (26.3.19) ניסה בית הדין, כדי לשכנע את האישה להסכים לקבלת הגט מבעלה, להביא את הצדדים להסכמות כוללות בכל העניינים ולייתר את המשך ההתדיינות המשפטית, תוך הסכמה שיושב ראש ההרכב ונשיא בית הדין הגדול ישוחח עם ילדי הצדדים לאחר הגירושין והגעת הצדדים להסכמה כוללת בענייני הרכוש, במטרה לחדש את קשריהם עם המערערת ולסיים את הסכסוך המשפחתי. בתום משא־ומתן ארוך הציע בית הדין לצדדים ולבאי כוחם שתי הצעות חלופיות להסכם, וניתן להם זמן לעיין בהם עד לדיון שלאחריו. בדיון השני בתאריך כ"ו באדר ב' תשע"ט (2.4.19) לאחר משא־ומתן שארך שעות רבות ודן בהצעות הקודמות, ולאחר שהמערערת הגישה לבית הדין גם את העתק כתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, גובש ההסכם שהביא לידי הסכמה לגירושין מיידיים, ביטול צווי ההגבלה ומתווה חדש לחלוקת הרכוש בין הצדדים שייתר את המשך הדיונים המשפטיים ביניהם, הן בבתי הדין והן בבית המשפט, ובכך יאפשר לסיים את הסכסוך המשפחתי.

לאחר הגירושין אכן שוחח נשיא בית הדין הגדול עם ילדי הצדדים כדי לקדם פיוס כולל עם האם, כפי שהבטיח. אך סיום הסכסוך לא הגיע. שבועיים לאחר חתימת ההסכם, בתאריך י"א בניסן התשע"ט (16.4.19), פנתה המערערת לבית הדין – תחילה ב'מכתב אישי' – וטענה כי הסכם הגירושין אינו שוויוני, אינו תואם את זכויותיה העודפות, ונחתם על ידה תחת לחץ, ולכן היא מבקשת לבטל את אישור ההסכם (לא את הגירושין). המשיב התנגד לבקשה כשלטענתו הוא שהסכים לוותר לטובת המערערת, לבקשת בית הדין, כשבתמימותו האמין כי למרות ההפסד מזכויותיו בהסכם הגירושין הוא מסיים בכך סופית את הסכסוך רב השנים, ואי אפשר לנסות לסחוט וויתורים נוספים לאחר ההסכם. בית הדין כתב בהחלטה מיום י' באייר התשע"ט (15.5.19):

לאחר העיון בית הדין אינו רואה מקום להיעתר לבקשת האישה. בית הדין הקדיש זמן רב כדי להביא את הצדדים לפשרה הוגנת, וכידוע בכל פשרה כל צד מוותר על חלק מדרישותיו. האישה הייתה מיוצגת, והתרשמנו שידעה והבינה את פרטי ההסכם וחתמה על ההסכם מרצונה החופשי. לאור האמור הבקשה נדחית וההסכם יישאר בתוקפו.

שוב נשמעו בקשות וטענות הדדיות במשך זמן על אי־מימוש ההסכם. רצונה של המערערת לחזור בה מההסכם גבר לאחר פרישת אחד מדייני ההרכב (כבוד הרב א' אהרון כץ) לגמלאות, אז פנו באי כוחה וביקש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי.

להלן ציטוט ותיאור מהלך גיבוש ההסכם, מפי בא כוח האישה שהיה נוכח בעת גיבוש ההסכם. הדברים נכתבו שמונה חודשים לאחר חתימת ההסכם, בבקשה מיום ג' בכסלו התש"ף (1.12.19) לביטול ההסכם ולהחזרת הדיון לבית הדין האזורי:

[...] נקבע דיון בערעור ליום י"ט באדר ב' התשע"ט (26.3.2019), בדיון שמע כבוד בית הדין בהרכב כבוד הדיינים הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא והרב א' אהרן כץ, את הצדדים, ובסופו של יום הציע לצדדים הצעות מספר להסכם כולל. בהתאם נקבע דיון המשך ליום כ"ו באדר ב' התשע"ט (2.4.2019), בדיון זה הושגה נוסחה סופית עליה חתמו הצדדים. ביום י' בסיוון התשע"ט (13.6.2019) נאלצה האישה להגיש לכבוד בית הדין בקשה מפורטת למתן הוראות בשל העובדה שהבעל ביקש רק את זכויותיו אולם התעלם כלל מחובותיו וכן מהעניינים החוקיים שעומדים בשורש העניין לביצוע ההסכם.

הרי לך שבא כוח האישה מדווח על שותפות ויוזמת בית הדין בהכנת ההסכם והוא אינו מציין כי הופעל לחץ או שחלה אי־הבנה בהסכם ולא טוען על מחטף בסעיפים שנוספו לעת ערב, וכן לא על שלא היו גירושין כהלכה [כפי שנטען בהמשך]. טענותיו היו על חובות קיימים, הערכה לא נכונה של שווי הנכסים וטענה חוקית על סעיף 8 [כנ"ל].

בא כוח האישה ציין כי לאור טענתו לביטול ההסכם יש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי שהוא הערכאה הנכונה לדיון כדי לתת זכות ערעור, ובעיקר מהחשש הכבד שהמשיב כאשר יתברר לו שתוצאת הדיון לא נוחה לו יפנה לבג"ץ בטענה שסדרי הדין לא היו כראוי, וכלשונו בסיום הבקשה :

יודגש כי האמור אינו חלילה לבוא ולהטיל דופי בכת"ר אלא על מנת להבין אלו טענות יוכל הבעל להציג בפני בית המשפט העליון בשעה שיבוא להגיש בג"ץ לביטול החלטות שאינן נושאות חן בעיניו.

בתשובה לבקשה זו כתב בית הדין ביום י"ז בטבת התש"ף (14.1.20):

לפנינו בקשת המערערת להעביר את הדיון בהמשך ההליך לבית הדין האזורי, ולחילופין שמיעת המערערת בפני הרכב בית הדין המחודש, ומנגד, דרישת המשיב למתן הוראות המשך לקיום ההסכם וביצועו על פי הסיכומים שהוגשו לבית הדין ולא לאפשר את פתיחת ההליך מחדש בבית הדין האזורי.

בנוסף קיימות האשמות הדדיות על הפרת ההסכם על ידי שני הצדדים.

בית הדין מחליט על המשך ההליך בבית דין זה, משום שבו נערך, לאחר משא־ומתן ארוך עם הצדדים ובאי כוחם, הסכם הגירושין, כשלאחר מכן הוגשו בו בקשות רבות והוגשו בו הסיכומים על חובות העבר. אולם בית הדין נעתר לבקשה לקיים דיון סיכום ממצה בכל התביעות ההדדיות על הפרת ההסכם ועל חובות העבר.

תיאור חלקי להמשך הדרך של התיק בבית הדין נמצא גם בהחלטה מיום ג' בתמוז התש"ף (25.6.20) שבאה לאחר שהאישה החליפה את בא כוחה שהיה נוכח בגיבוש ההסכם ובא כוחה החדש טען גם לחוסר סמכות של בית הדין בנימוק שבית הדין 'קם מכיסאו' וכל החלטותיו בטלות. בהחלטה פירט בית הדין את מקצת הדרך שעבר בית הדין עם המערערת:

[...] נפרט מעט את דברינו אלה:

ביום כ"ו באדר ב' התשע"ט (2.4.19) נחתם הסכם גירושין בתיק זה לאחר מאמצים רבים של בית הדין להביא את הצדדים לגירושין ולמנוע את הצורך לאשר את צווי ההגבלה שהטיל עליה בית הדין האזורי בשל סירובה להתגרש.

כבר ביום י"א בניסן התשע"ט (16.4.19) פנתה הגב' [פלונית] בבקשה לקיום דיון חדש בבית הדין לביטול ההסכם. ביום י"א באייר התשע"ט (16.5.19) הגישה באת כוח הגב' [פלונית] שוב בקשה לקבוע מועד ל'דיון בעניינם של הצדדים'.

מיום חתימת ההסכם ועד לפסק הדין הנ"ל הוגשו כארבעים פניות ותגובות מצד הגב' [פלונית] ובאי כוחה – הקודמים והנוכחי, והתקיימו לבקשתה שני דיונים נוספים: האחד בתאריך י' באלול התשע"ט (10.9.19) והאחר, בהשתתפות בא כוחה הנוכחי, בתאריך ב' בשבט התש"ף (28.1.20). כמו כן הוגשו סיכומים לפני ואחרי הדיון, ולבקשת בא כוחה ניתנה רשות לפנים משורת הדין להגשת טענות נוספות. בא כוח הצד השני תבע מבית הדין כמה פעמים סעדים לביצוע ההסכם שהאישה היא שהפרה אותו וכן לדחות את בקשות הסרק של האישה על הסף ולא לקיים דיונים והגשת טענות כלל. אך בית הדין, בסבלנות מרובה, השיב ונענה לבקשות האישה כדי לנסות ולסיים את הסכסוך רב השנים. לאורך כל זמן זה לא טענה האישה שום טענת חוסר סמכות, כך בכל ארבעים בקשותיה ובשני הדיונים שהתקיימו לבקשתה.

כמה עזות מצח וכפיות טובה צריכות להיות כדי לבוא היום, לאחר מתן פסק הדין, ולבקש ביטול כל ההחלטות מאז ההסכם בשל חוסר סמכות? איני מוצא מקום לפרט גם מבחינה חוקית את הסמכות המקורית וגם זו הנקנית בכל אלה לבית הדין, אלא להבהיר כי לא רק שאין מקום לבקשה זו מבחינה חוקית אלא גם מבחינה אנושית והגיונית כלפי בית הדין וכלפי הצד השני.

נוסיף: בטענה זו של האישה הרי היא כאומרת כי אכן כל בקשותיה ודיוניה היו בקשות סרק, שהרי היא הגישה אותם לבית דין שלטענתה עכשיו אין לו סמכות עניינית לדון בבקשותיה (אלא אם כן יפסוק לטובתה, כנראה). וודאי שיש מקום להטלת הוצאות לא רק על בקשה זו, אלא על ההליך המיותר שהיא גרמה לבית הדין ולצד השני במשך יותר משנה.

לכאורה בזה מסתיים הצורך לבאר את סמכות בית הדין שהמערערת המשיכה להתדיין לפניו תוך החלפה של באי הכוח מדי פעם בפעם. אך לאור החלפה נוספת של באי כח האישה והישנות הטענה לחוסר סמכות בית הדין על ידי באי כוחה החדשים והנוכחיים, ובפרט על חוסר סמכות בית הדין לדון על התוקף של סעיף 8, אנו מוצאים לנכון לחזור ולהבהיר נקודה זו: מדוע יש סמכות לבית הדין להכריע בהליך זה בכלל ובעניין סעיף זה בפרט?

חלק א – תוקפו של ההסכם בכלל וסמכות בית הדין להמשיך ולדון בו

סמכות זו קיימת לבית הדין לא רק בגלל המשך ההתדיינות של המערערת בפנינו והימנעותה מלהעלות טענות לחוסר סמכות בית הדין במשך זמן כה רב, אלא מטעמים נוספים:

ראשית, מפני שבין טענותיה בדיון לגבי סעיף 8 היא חזרה וטענה שככל שההסכם אינו תקף או שדינו להתבטל ואינו מבוטל הרי זה מבטל את הגירושין עצמם. כמו כן השמיעה טענה הפוכה שלדעתה הגירושין אינם תקפים מפני שנעשו שלא מדעתה, ולכן דינו של ההסכם להתבטל. אם כך ואם כך, אומנם בית הדין הבהיר באופן חד־משמעי שאינו דן על תוקף הגירושין בדיון זה, ואם ברצונה יכולה היא לפתוח תיק על טענות אלו, אבל אין חולק שלטענתה שיש זיקה בין ההסכם לביטול הגירושין, טענות אלו בוודאי מסורות לבית הדין הרבני לדון בהם.

אבל הטעם העיקרי לסמכות בית הדין לדון בתוקפו של סעיף 8, שלטענת המערערת יש קושי משפטי לקיימו, הוא מפני שנקבע כבר בעבר בכמה הזדמנויות על ידי בית המשפט העליון שישנה סמכות מוכרת גם לפי החוק להמשך הדיון בבית הדין הרבני בהסכם שהוא גיבש, ערך ונתן לו תוקף של פסק דין, ובפרט כשנתגלו בו טעות, צורך בהבהרה או חוסר המצריך השלמה.

נזכיר בהקשר זה מקרה דומה למקרה שלפנינו, שם הסדירו הצדדים את זכויותיהם בדירתם המשותפת בהסכם שאושר בפסק דין בבית הדין הרבני, ונקבע על ידי בית המשפט מפי השופט אלון, שכלל ההמשכיות מחייב כי סמכות השיפוט תישאר "בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע העניין לפתרון סופי ומוחלט" (בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1, 8).

וכן במקרה אחר (בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (2007)) כתבה השופטת ברלינר:

עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, בפרק י"ד שכותרתו "סתירת הדיון ודיון מחדש" [...] נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים. ממילא אין מקום לבטלה. (ראה ע"מ (תל אביב יפו) 1357/04 – נ' ר' נ' נ' כ' . תק-מח 2005(4), 10536 ,עמ' 10541.)

(ור' גם בג"ץ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לז(4) 253, 259).

לאור כל זאת נראה שבנסיבות תיק זה, משהתקיים עקרון 'דן ופסק' מתחילה, יש לבית הדין סמכות להבהיר או לתקן בעצמו את פסק הדין שגיבש ונתן לו תוקף, לשם יישום פסק הדין והוצאתו לפועל.

במקרה שלפנינו לא בהכרח מדובר בשינוי או התאמה של ההסכם או במציאת חלופות, אלא בהבהרה פשוטה של בית הדין את כוונת הסעיף, גם לפי אומד דעת הצדדים בהסכם עצמו וגם מידיעת של שניים מדייני הרכב בית הדין שהיו שותפים לעריכת ההסכם וחתימתו, שהסעיף נועד להגביל מראש לזמן מסוים את מה שהאיש נותן לאישה בחלקו בדירות. עם זאת אנו מדגישים כי אם היה צורך בכך, היה בית הדין מורשה למצוא תחליף הוגן לסעיף 8 כדי שלא לבטל את ההסכם, ולמצוא את הדרך שבה אפשר יהיה להוציא לפועל את ההסכם בהתאם לבחינת אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתקף הן מלשון ההסכם והן מהתנהגותם במהלך הדיונים. זאת משום שההסכם הוצע וגובש בדיוני בית הדין במשא־ומתן ארוך עם הצדדים ובאי כוחם שהיו נוכחים כראוי לאורך כל ההליך והמשא־ומתן עד לאישור ההסכם בפניהם ולחתימת ההסכם המלא על ידם וגם לאחר מכן.

טענות נוספות שנטענו בעבר על ידי המערערת, ולצערנו חלקן חוזרות ונטענות גם הפעם – בפעם ה'מי יודע כמה' – הן על בטלות ההסכם כולו, וגם סעיף זה, בשל טענות רבות ומגוונות, ובהן: ההסכם נעשה מבלי שהמערערת הבינה אותו; ההסכם נחתם תחת לחץ; ההסכם נעשה מבלי לברר כראוי את שווים של הנכסים שחולקו בו; ההסכם אינו מאוזן; ההסכם מנוגד לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה הקודמת לו; ההסכם אינו מכבד את ערכאת בית המשפט המחוזי שהוגש אליו ערעור; הסעיף הנדון נוסף במחטף לפנות ערב מבלי שהאישה מודעת אליו; וכן טענות על חובות שונים שעל המשיב לשלם. הוגשו עשרות בקשות משני הצדדים, נערכו כמה דיונים, הוגשו סיכומים על חובות העבר וניתנה החלטה מפורטת ביום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20) שבה נאמר:

יודע בית הדין וידעו הצדדים שמטרת ההסכם הייתה להגיע לסיכום שיסגור את כל התביעות, החובות והזכויות, ובהסכם יסיימו הצדדים את כל ההתדיינות האישית והממונית ביניהם מבלי לתבוע זה את זה ומבלי להזדקק זה לזה. וויתור הצדדים על המשך התהליך בבית המשפט והסכמתם למשיכת הערעורים, לא רק שאינו התערבות בפסיקת בית המשפט, ולא רק שאינו מאפשר לטעון שוב את מה שנטען בבית המשפט, אלא שהוויתור של כל צד על ההתדיינות הוא חלק מה'מחיר' שכל צד נתן וקיבל מהצד השני. שוויו של 'ויתור' – 'מחיר' זה מורכב גם מהשווי הממוני שלדעת הצד המוותר הוא נותן לחברו והצד המקבל מבין שחברו לפי דעתו חושב שנותן לו, ויש בו גם את שווי הזכות שלא להמשיך ולהתדיין [...]

בקשתה נדחתה בקביעה כי בית הדין שהיה שותף לעריכת ההסכם התרשם שהאישה, שלוותה בבאי כוחה, ידעה והבינה את כל מה שכתוב בהסכם. בהמשך סירבה האישה להעביר את הסכום שנקבע שעליה להעביר לאיש, ושוב טענה האישה כי על ההסכם להתבטל כי ההסכם מנוגד לחוק, מנוגד להכרעות ערכאה קודמת, ההסכם נכפה עליה וכן היא הוטעתה בשווי הנכסים. טענותיה נדחו על ידי בית הדין בהרכבו הקודם שכלל את הרב אהרן כץ שליט"א שעמל רבות על גיבוש ההסכם.

למרות דחיית טענותיה כמה פעמים ובהרחבה, ובעיקר כיוון שההסכם נעשה ונערך בשיתוף בית הדין בקיומם של שני דיונים ארוכים, בראשון הוצעו, בסופו, שתי הצעות לעיון הצדדים עד לדיון השני, ובדיון השני במשך שעות ארוכות, בייצוג מלא ובוויתורים הדדיים ובסופו גובש ההסכם הסופי נשוא הערעור, שבה המערערת וחוזרת עתה על טענותיה על הקיפוח בהסכם ועל הטענה שבית הדין ידע כי הדירה הייתה של הוריה וחציו של האיש ניתן לו במתנה רק בתנאי שיהיו הנישואין תקינים ולא למקרה שיתגרשו לבסוף.

פשוט שאין מקום לחזור ולהציג טענות אלו שנית, והחזרה עליהן רק מצביעה שהמערערת אינה מערערת רק על חוקיותו של סעיף זה אלא מעוניינת לחזור בה מן ההסכם כולו, וכל טענה כשירה בעיניה כדי להביא למטרה זו, משום שמבחינתה ההסכם כולו אינו תקף ולא רק סעיף זה או אחר.

החלפת באי הכוח פעם נוספת אינה סיבה המאפשרת למחזר טענות אלו, ומוטב היה לבאי הכוח החדשים שלא להשמיע טענות אלו כמי שלא היה נוכח ולא ייצג באותה עת, ובמיוחד שלא לטעון זאת לפני בית הדין והדיינים שלקחו חלק והיו שותפים בעריכת ההסכם ובגיבוש האמור בו ובמעשה הגירושין עצמו.

בכך אנו מסיימים את חלקה הראשון של ההחלטה המבהיר את סמכות בית הדין למתן החלטה זו.

בטענות הנוספות שנשמעו מפי באי הכוח החדשים לגבי עצם חלות הגירושין, וכן בבקשתם לתיקון הפרוטוקול שהוגשה בעניין זה, סירב בית הדין לדון בדיון. בית הדין לא יעסוק בהן אלא אם כן ייפתח תיק מתאים לעניין זה.

חלק ב – סעיף 8 להסכם, הערת האזהרה בנוגע להעברת הנכס 'לאחר מאה ועשרים', ותוקפו החוקי

לאחר שהבהרנו את סמכות בית הדין ואת הטעם מדוע לא נדון בטענות הכלליות על תוקף ההסכם, נעבור לגוף הדיון לגבי סעיף 8 בהסכם, תוקפו וחוקיותו, ונבחן אם אפשר לקיים את הסעיף כפי שהוא, ואם אי אפשר לקיימו – אם במקרה של ביטולו ישליך הביטול על יתר הוראות ההסכם, ובפרט על סעיף 3 שבו או לא, ואם ישנה אפשרות למצוא לו חלופה ראויה כדי לקיים את הוראות ההסכם לרבות הוראת סעיף 8.

הטענה המרכזית של המערערת היא כי סעיף 8 שבהסכם האומר כי האישה מתחייבת לרשום הערת אזהרה לטובת ילדיהם של בני הזוג לאחר אריכות ימים, נוגד את הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים", כמו כן הוא נוגד להוראת סעיף 27 לחוק זה: "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה אינה תופסת."

לטענת המערערת כיוון שבהתאם לסעיפי חוק הירושה הנ"ל הסכם או הגבלה של החופש לצוות ירושה פסולים ומבוטלים, הרי שדינו של סעיף זה להיות בטל ומבוטל, כיוון שהוא מגביל את זכות ההורשה של המערערת. עוד הוסיפה המערערת לטעון כי סעיף זה אינו יכול להיחשב צוואה כיוון שהוא אינו רצונה והיא אינה מעוניינת להתחייב להעביר את הנכס לילדיה. כן טענה שמכיוון שהיא אינה יכולה למכור את הנכס עם הערת האזהרה אין מקור לממן את התחייבויותיה בהסכם, וגם שלפי סעיף זה הרי היא כאילו לא קיבלה מאומה מהמשיב. לאור כל זאת לטענתה יש לבטל את כל ההסכם ולדון מחדש ברכוש כאילו לא היה הסכם כלל.

בתשובתנו נשיב תחילה כי אין מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", האסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר את הוראת סעיף 8. הוראת סעיף 8 בהסכם אינה מעבירה את הזכות להימנות בין היורשים למי שאינו יורש על פי דין, וגם אינה מדירה יורש. (ראו ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975)).

לעניין נקודה זו נפנה גם לפסק דין של בית המשפט העליון בבע"מ 1811/20 (פלוני נגד פלונית, ניתן בתאריך ‏א' באייר התשפ"א (‏13.4.2021)) הדומה למקרה שלפנינו. פסק הדין עסק בשאלה אם יש לראות בהוראה של סעיף בהסכם הממון שעסקה בדמי השכירות המתקבלים מהשכרת האולמות שהיו בבעלות משותפת של בעלי הדין, אשר קבעה כי "כל ההכנסות הנובעות מהשכרת האולמות יגבו על ידי הצדדים במשותף, יופקדו בחשבון בנק משותף של הצדדים ויהיו שייכים לצדדים במשותף"; וכן כי "אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל ההכנסות מדמי שכירות של האולמות יהיו שייכים לאישה בלבד"; ובנוסף "לאחר פטירת האישה [...] יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט אולם האישה, אשר יועבר לבעלות יורשיה" הוראה הקובעת את היקף העיזבון (כהכרעת הרוב בבית המשפט המחוזי), שאז לדעת הכול היא כשרה, או שמא מדובר בהוראה הנוגעת לחלוקת העיזבון (כדעת השופט שהיה בדעת מיעוט), הוראה הסותרת את סעיף 8 לחוק הירושה.

בית המשפט דן ביחס שבין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה לפיו נקודת המוצא היא אינה של התנגשות דינים, אלא שיש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר "באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם", כלשון השופט הנדל בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.2012). בפסקה 10 לחוות דעתו של השופט מזוז קבע הוא כי אין מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", האסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר את הוראת סעיף 8. ההסכם דנן אינו מעביר את הזכות להימנות בין היורשים למי שאינו יורש על פי דין, וההסכם גם אינו מדיר יורש.

נוסיף כי בענייננו מכיוון שמדובר בהעברת זכויות מוגבלת אין כאן נגיעה כלל להוראות חוק הירושה והגבלה לחופש הציווי. לאחר מכן, לחיזוק דברינו, נוסיף שגם אם היה פגם או טעות לשונית בניסוח סעיף 8 להסכם והייתה התנגשות בינו לבין האמור בסעיף 8 לחוק הירושה או בסעיף 27 לחוק הירושה, הייתה לבית הדין הסמכות ואולי גם החובה לתקן את הפגם באופן הראוי. זאת לאור המגמה לפיה יש לנקוט בדרך של 'פרשנות מקיימת' של הסכמי הממון או גירושין שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, ולהימנע ככל הניתן מביטול ההסכם או הוראה בו, בעילה של סתירה לחוק הירושה.

תחילה נבאר מדוע לא מדובר כאן על צוואה או ירושה:

המערערת מנסה באופן מלאכותי לנתק את סעיפי ההסכם זה מזה. טענתה היא כאילו סעיף 3 קבע כבר כי הבתים ברחוב [ה'] 6 וברחוב [ת'] 9 שייכים לה לחלוטין, ואחר כך בסעיף 8 (שלטענתה נוסף לפנות ערב במחטף) היא מצווה להוריש את נכסיה ברישום הערת אזהרה. לכן היא טוענת כי מדובר בהסכם הדן בירושתה.

אך לא כך היו פני הדברים:

הבהרנו בסיפור העובדות כי מדובר בנכסי זוג שבית המשפט לענייני משפחה קבע בהתאם למשטר הרכושי החל על הצדדים שיש לאזנם וכי מחצית הזכויות בבתים אלו שייכת לבעל ומחציתן האחרת לאישה. האישה סירבה להתגרש כי רצתה בזכויות עודפות. במהלך המשא־ומתן שהיה בפני בית הדין ובעזרתו, הוצע כי הבעל יסכים להעביר לאישה את חלקו בבתים. אלא שהבעל לא רצה להדיר את ילדיהם מזכויותיו אלו, ולכן הוא הסכים לתת אותן לאישה תוך הגבלה מפורשת שעל הדירה ברחוב [ה'] (כנגד שתי המחציות שלו בשני הבתים) תירשם הגבלה ברורה באמצאות רישום הערת אזהרה שזכויותיו ניתנו לאישה רק לימי חייה בלבד. מבחינה הלכתית ואולי גם מבחינה חוקית אפשר היה לתת לאישה את שתי המחציות בשני הנכסים, או במתנה בגדר של 'נכסי לך ואחריך לפלוני', או ב'מתנה לזמן', אך השימוש בהערת אזהרה ורק על נכס אחד הועדף, גם כדי לפשט את ההליך, וגם כדי להקל על האישה ולאפשר לה למכור בחופשיות נכס אחד, כשגם את הנכס השני תוכל למכור אם תגיע להבנה עם היורשים על גרירת האזהרה על נכס אחר או בכל סיכום אחר. לכן לא מדובר כאן כלל על סעיף הדן בירושת נכסי האישה אלא על הגבלה מראש של זכויותיו של הבעל הניתנות לה.

ודוק כי במקרה זה לא רק שיכול בית הדין לפרש את הסעיף בהתאם לאומד דעת הצדדים, אלא ששניים מדייני בית הדין שישבו גם בהרכב המקורי בעת גיבוש וניסוח ההסכם יודעים שכך נעשה במפורש ובידיעת הצדדים ובאי כוחם. לפי אומד דעת הצדדים וידיעה זו הוראות ההסכם שלובות זו בזו, וההסכם הוא כמקשה אחת כאשר סעיף 8 הוא הגבלה של סעיף 3 שלפניו, כשמראש לא הסכים האיש, המשיב, להעביר בסעיף 3 לאישה, המערערת, את זכויותיו בשני הבתים לצמיתות וכמתנה חלוטה, אלא הסכים מראש לתיתן כמתנה מוגבלת זמן. לכן הערת האזהרה אינה צוואה על נכס השייך לאישה אלא הגבלת הנתינה כפי שסוכם בין הצדדים.

נוסיף כי גם ללא הידיעה של דייני ההרכב שהיו נוכחים ובנו את ההסכם ונוכחו באומד הדעת, פרשנות ההסכם כפי טענת האישה היוצרת חלוקה מלאכותית של ההסכם לשני חלקים שאינם קשורים זה לזה, היא פרשנות דחוקה הרבה יותר מאשר ראיית מכלול ההסכם ושני הסעיפים על אותו נכס כפעולה אחת.

בכך נדחות על הסף הטענות של המערערת כאילו מדובר בהסכם הכופה עליה להוריש נכסים השייכים לה למאן דהו, ואין כאן נגיעה לחוק הירושה ולהוראותיו בנוגע לצוואה כלל.

גם בבקשות הקודמות כשטענה המערערת נגד ההגבלה שהוגבלה בסעיף 8 בשל חוק הירושה, וכן על חוסר האפשרות לקיים את סעיף 8 מפני שהדבר מוריד מערך החלק שקבלה ולכן הוא מערער את שווי המשקל של ההסכם, ענה בית הדין בקצרה בהחלטה מיום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20):

כך גם לגבי התנאי להעברת הדירה ליורשים לאחר מאה ועשרים, בפירוש דובר שהבעל מסכים לוויתור על חלקו רק בתנאי שלאחר מאה ועשרים עובר החלק שניתן לאישה לידי הילדים המשותפים לשני הצדדים, והדבר היה חלק משיקוליו של המוותר כמו חלק משיקוליו של המקבל.

בית הדין הבהיר ומבהיר כי כאשר מדובר במשא־ומתן בין שני אנשים, בנתינה ובקבלת תמורה, רשאי אדם לתת או לקבל נכס בשלמותו, או לתת ולקבל אותו רק בחלקו, וכאן דובר על העברה מוגבלת ועל הבטחת קיום ההגבלה שבהסכם באמצעים חוקיים. ההשלכה של הגבלת המתנה על שוויה של המתנה הניתנת, בוודאי מהווה שיקול לא רק לגבי המקבל אלא גם לגבי הנותן, והיא היוותה חלק משיקולי שני הצדדים במשא־ומתן שהתנהל ביניהם.

אין לקבל את הטענה כי כיוון שהאישה אינה יכולה למכור את הנכס הרי הוא 'כאילו לא קיבלתו', כיוון שברור היה שהיא משתמשת בו בחייה, ויכולה גם למוכרו בגרירת הערת האזהרה לנכס אחר או בהסכמה עם ארבעת ילדיה. בהנחה "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו", יש לנתינה זו שווי ברור, והאיש כמו האישה העריכו את שווי הנתינה במכלול הוויתורים ההדדיים. אין צורך לומר כי משמעות ההוראה של רישום הערת אזהרה על הזכויות בדירה ברורה לכל מבין, היא כתובה במפורש בהסכם ולא בהבלעה, ובפרט למי שהייתה מיוצגת לכל אורך ההליך ועמדה על כל פרט בהסכם במשך זמן רב.

מדובר בהוראה במסגרת הסכם ממון בין בני זוג הכולל הוראות שונות והתחייבויות הדדיות שונות של הצדדים. הסכם ממון הוא תולדה של משא־ומתן שהתנהל בין בני זוג ושל שיקולים שונים של בני הזוג, אשר בסופם הגיעו הם להסכמות כיצד יאוזן רכושם, ואין מקום לבודד הוראה אחת מתוך ההסכם כולו ולהצביע בה על מרכיב ירושה כביכול. הדבר דומה להוראה רווחת בהסכמי ממון בדבר הענקת זכות מגורים לכל החיים לבן הזוג, או לקביעה בהסכם ממון של מזונות מן העיזבון לבן זוג, דבר שאליבא דכולי עלמא הוא אפשרי (ראו בבע"מ 1811/20 הנ"ל).

למעלה מכך: התחייבות האישה בהסכם לרישום הערת אזהרה אינה בגדר התחייבות לעשיית צוואה, או להעניק במתנה נכס לאחר המוות שלא בדרך צוואה, כאמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, שכן התחייבות רישום ההערה במרשם, אינה בגדר "מתנה" של האישה לילדיה, אלא היא חלק ממכלול ההוראות שבהסכם שנכרת לאחר המשא־ומתן והוויתורים ההדדיים שהיו בין הצדדים. מכל מקום, גם אם היה מדובר במתנה, הרי שזו הושלמה במעמד החתימה על ההסכם, או למצער עם אישור ההסכם על ידי בית הדין, ואין מדובר כלל בנכס של האישה או במתנה שתוקנה לילדים לאחר המוות – לאחר אריכות ימיה ושנותיה של המערערת.

עד כאן ההסבר הפשוט מדוע במקרה שלפנינו, שהמציאות הייתה והינה ברורה לנו ולצדדים, מדובר בוויתור על חלקו של הבעל והעברה מוגבלת של הזכויות בבית לאישה, ואין לראות בסעיפי ההסכם סעיפים העוסקים בדבר ירושה עתידה או בגדר תחליף לצוואה. כאמור אין בסעיפי ההסכם סעיפים המתנגשים בחוק הירושה או התחייבות לעשיית הצוואה.

חלק ג – היכולת לתקן את הסעיף האמור אילו היה מנוגד לחוק הירושה ולא היה תקף

אך כיוון שהועלו הטענות, ננסה להניח גם את דעת המערערת ולהבהיר לה שגם לטענתה, שנפל פגם בסעיף האמור, האמור בו לא היה מתבטל ובוודאי לא היה מבטל את שאר סעיפי ההסכם, שכן ניתן לתקנו באופן פשוט שלא יהיה מנוגד להוראות החוק. ההבהרה חשובה גם מפני שיש בהן צורך למקרים דומים שבהם כותבים בהסכם התחייבות לרישום הערת אזהרה.

ראשית נאמר כי גם אם היה פגם בסעיף והיה מקום לומר שאין הוא תקף, לא בהכרח היה מתבטל ההסכם כולו מבחינה הלכתית, ובכל מקרה לא היה מקבל הזכויות יכול לדרוש את ביטולו מפני שכשהגבלות נדרשות על ידי צד אחד במכירה רשאי הצד הדורש את ההגבלות למחול עליהן (עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף לח). כמו כן כאשר מתברר שאין אפשרות לקבל את התמורה באופן המוסכם אבל החוסר אינו משנה את מהות המכירה אלא רק יוצר חוסר איזון, הרי שאפשר להשלימו בתשלום כספי (עיין חושן משפט סימן רלה סעיף ה). בהסכם שלפנינו סעיף 8 בהסכם נדרש על ידי הבעל, המשיב, ולא לטובת האישה, המערערת. לכן גם אם לא היה הסעיף קיים אין ביטול ההסכם תלוי ברצונה אלא ברצון מי שהסעיף נוסף לטובתו. כמו כן שווי ביטולו ניתן להערכה ולא בהכרח משנה את מהות העסקה. במקרים אחרים יש לבדוק כל מקרה לגופו.

להלן נראה כי גם מבחינה חוקית אין ביטולו של סעיף זה מבטל את כל ההסכם וכי בהתאם לאומד דעת הצדדים אפשר למצוא לו תחליף ראוי. זאת כדי להוציא לפועל את כוונת הצדדים מאחר שיש לנקוט בדרך של "פרשנות מקיימת" של הסכמי ממון ולא לבטלם.

ולגופו של עניין:

בדיון שלפנינו טען פרופ' קורינלדי מטעם המערערת:

יש את סעיף 8 לחוק ירושה ואני מצטט [...] לפי חוק ירושה אין הסכמי ירושה, אני לימדתי זאת שנים, אין הסכמי ירושה. אין דבר כזה. לא רוצים להגביל את חופש של האדם בחייו, והסעיף בטל. אם תירשם הערת אזהרה היא לא יכולה למכור וזו הגבלה גם על חופש הצוואה סעיף 27 א' וב' ואני מצטט [...] הכותרת זה 'חופש לצוות'.

סעיף זה כפי שקיים כיום שולל ממנה את החופש לצוות וזה אחד מעקרונות היסוד של חוק הירושה. הרעיון שאדם יכול לתת צוואה ולמוחרת הוא חופשי ורשאי לשנות זאת. כאן האישה לא חופשית.

התשובה לטענותיו היא כי כבר פסקו בית הדין הגדול ובית המשפט כי מבחינה עניינית וחוקית אין פגם חוקי מבחינת חוק הירושה ברישום הערת אזהרה.

נקדים תחילה כי קיימת פסיקה שגם כשמדובר בהסכם על התחייבות לכתיבת צוואה לטובת היורשים החוקיים על ידי בעל הנכס אין בה סתירה לחוק הירושה.

בית הדין הגדול ובית הדין האזורי פסקו כי הסכם בין בני זוג שהוכנס בו סעיף להתחייבות לכתיבת צוואה לטובת היורשים החוקיים – בהתבסס על הפרשנות המצמצמת שניתנה לסעיף 8(א) לחוק הירושה בפסיקה, אין בו כדי לסתור אותו כאשר הסעיף אינו מוסיף או מדיר יורש מהירושה אלא דן בנכסים עצמם, וכן אין הוא סותר לסעיף 27 לחוק. כך כתב בית הדין הגדול בתיק 812725/5 (הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז):

בית הדין האזורי דחה הטיעון הנ"ל בהתבסס על הפרשנות המצמצמת שניתנה לסעיף 8(א) לחוק הירושה בפסיקה האזרחית המחייבת שלפיה הסעיף מדבר על הסכם שנעשה על מנת להוסיף יורש או להדיר יורש מהירושה, ולא כאשר ההסכם מתייחס לעיזבון עצמו או לחלקו. סעיף 12 להסכם שבפנינו איננו מדיר יורש או מוסיף יורש ליורשים, הוא אינו מסדיר את היורשים שרשאים לירש. כל כולו נועד להסדיר חלוקת חלק מהעיזבון. הכותרת לסעיף הוא "שאר הרכוש", הווי אומר: הנותר מהרכוש לאחר הסדרת שאר החלקים ברכוש שהוסדרו בהסכם. בהבהרת פסק דין האזורי ציינו למספר מובאות מהפסיקה האזרחית התומכות בפרשנות זו.

עיין שם בהערה שהביאו את ע"א 682/74 (יקותיאל נגד ברגמן, פ"ד כט (2) 757 (עמ' 762)):

המחוקק מבחין היטב בין "ירושה" מכאן לבין "עזבון" מכאן: "הירושה" היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש "העזבון" לידי יורשיו (סעיף 1). סעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעזבון, אלא הוא אוסר עסקאות "בירושה" (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור "ירושתו" שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על פי דין ולא על פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עזבון.

כן הביאו את תמ"ש (י-ם) 29835-10-14 א' מ' נגד א' ש':

סעיף 8(א) לחוק אוסר אפוא על שינוי באמצעות הסכם של סדרי ירושתו של אדם. הסכם אשר מתיימר להיות מעין צוואה באמצעות קביעת יורש או הדרת יורש, ומשפיע על זהות היורשים, בטל לפי סעיף 8(א), לא כך לגבי הסכם המיועד להשפיע על היקף העיזבון, להבדיל מזהות היורשים, והוא אינו מנוגד לסעיף 8(א), בכלל, לא כל שכן נוכח הפרשנות המצמצמת לו זכה סעיף זה (ור' גם: ת"ע (ת"א) 58074-11-14 ו' נ' נ' [פורסם בנבו] (4.11.2015, פסקה 27 לפסה"ד); תמ"ש 25786-06-10 ב.ט. נ' עזבון א.ט. ז"ל [פורסם בנבו] (9.10.2012)).

עד כאן מפסק הדין שם.

ודוק כי בפסק הדין ההוא דובר במפורש על התחייבות לכתיבת צוואה ואף על פי כן נפסק שם כי יש לומר שהתחייבות זו אינה מהווה סתירה לחוק.

ומה הדין לגבי רישום הערת אזהרה?

בית הדין בפסק דינו שם הוסיף כי מסתבר שכתיבת צוואה בלבד לא תספיק להבטיח את זכויות היורשים החוקיים כפי שהתכוונו הצדדים, כיוון שהצוואה ניתנת לשינוי בכל רגע. לכן הוסיף בית הדין ב'אומד דעת הצדדים' כי כדי לקיים את רוח הסעיף, על הצדדים להוסיף הערת אזהרה לטובת היורשים.

הרי לך שבפסק הדין ההוא לא רק יצא בית הדין מתוך הנחה פשוטה שאפילו בהתחייבות לכתוב צוואה אין סתירה לחוק, אלא הוסיף שרישום הערת אזהרה לטובת היורשים גם הוא אינו סותרת לחוק הירושה והוא אפשרות עדיפה על התחייבות לכתיבת צוואה.

כך כתב גם בית המשפט לענייני משפחה (תלה"מ 43389-03-18 ב' ד' נ' ב' ד' תלה"מ 68334-03-18 ב' ד' נ' ב' ד' בפני השופטת יוכבד גרינוולד־רנד) לגבי מי שהתחייב בהסכם לכתוב צוואה כי גם אם הסעיף לכתיבת צוואה אינו תואם לחוק הוא אינו מבטל את כל ההסכם, ועוד הוסיף בית המשפט שכאשר אי אפשר לקיים את הסעיף כצורתו, וברור לבית המשפט אומד כוונת הצדדים בכתיבת הסעיף, אפשר למצוא לו תחליף ראוי ולחייב את הצדדים לקיימו באופן שתינתן הערת אזהרה לטובת הילדים כמו שקבע בית הדין הרבני הגדול.

הרי לך שגם בית המשפט סבור כי שאין ברישום הערת אזהרה לטובת היורשים משום סתירה להוראות חוק הירושה, ואדרבה אפילו כשנכתב סעיף מפורש הסותר את חוק הירושה הפתרון הראוי והמתאים הוא כי תחת סעיף זה וכתחליף לו תירשם הערת אזהרה לטובת הילדים – היורשים.

נציין כי בית המשפט ראה לנכון לצוות על 'תחליף' זה לאור תכליתו של סעיף 148 לחוק הירושה המחריג, כביכול, את הסכמי הממון בין בני זוג מכוח הוראותיו מהאמור בסעיף 27 לחוק, זאת כדי לאפשר לצדדים להסדיר את יחסיהם הרכושיים בהסכמה.

אין חולק על שהמגמה הברורה היא לעודד בני זוג שנישואיהם הגיעו לקיצם לסיים את הכול בהסכם כולל, ובכלל זה גם את מה שיעשה ברכוש שנצבר 'לאחר מאה ועשרים', שאם לא כן, הנצחת את הסכסוך הבין־זוגי, ואת זה רצה המחוקק למנוע ביחסו להסכמים שבחוק יחסי ממון. אשר על כן שילוב בין תכליתו של סעיף 148 לחוק הירושה לסעיף 27 לאותו חוק הוא ברישום הערת אזהרה לטובת הילדים.

בית הדין הגדול הרחיב בפסק הדין הנזכר בעניין זה:

נוסיף על כך את הדברים הבאים.

ישנה גישה האומרת שסעיף 8(א) לחוק הירושה אינו מתייחס כלל להסכמי ממון בין בני זוג, ולכן הסכם ממון בין בני זוג שסותר את האמור בסעיף 8(א), יהיה פירושו אשר יהיה, יגבר ויהיה בר־תוקף ככל הסכם ממון אחר. סעיפים 1 ו־2 לחוק יחסי ממון קובע שהסכם ממון בין בני זוג הוא ההסכם שיסדיר את ענייני הרכוש שבין בני זוג. (ראה בהרחבה בספרו של שמואל שילה "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה", הוצאה 1995, בכותרת "חוק יחסי ממון בין בני זוג והסעיף", עמ' 97 ואילך, הגישות השונות.)

התשתית המשפטית העומדת מאחורי גישה זו היא בשניים: הראשון הוא שחוק יחסי ממון (תשל"ג) נחקק לאחר חוק הירושה (תשכ"ה); השני הוא שחוק יחסי ממון הינו חוק פרטי המסדיר את היחסים בין בני זוג, בעוד חוק הירושה (ובכלל זה סעיף 8) הוא חוק כללי המתייחס למכלול דיני הירושה. הגישה המשפטית הנהוגה בארץ כמו במערכות משפט אחרות אומרת, שחוק פרטי ספציפי לעולם גובר על חוק כללי כאשר יש סתירה ביניהם.

מעבר לאמור, סעיף 148 לחוק הירושה מורה מפורשות שחוק הירושה לא בא לפגוע ביחסי הממון בין איש לאשתו (ועל אף שהמשמעות הפשוטה של סעיף זה היא אחרת, המלומדים עשו שימוש בסעיף זה כדי להחריג הסכם גירושין מהוראת סעיף 8).

הצורך להבטיח את ירושת הרכוש שנצבר על ידי בני זוג במהלך הנישואין, בהסכמה בין הצדדים יכול בהחלט להיכנס תחת הכותרת "יחסי ממון בין איש לאשתו". אבל לדעתי אין הכרח לכך שסעיף זה מתייחס גם להגבלה שבסעיף 8 לחוק הירושה.

ההיגיון העומד מאחורי החרגת הסכמי ממון בין בני זוג מההגבלה שבסעיף 8(א) לחוק הירושה הוא בכך שישנה מגמה ברורה לעודד בני זוג, שנישואיהם הגיעו לקיצם לסיים את הכול בהסכם כולל, ובכלל זה, גם מה שייעשה ברכוש שנצבר לאחר 'המאה ועשרים'. הגבלת הסכמים אפשריים בין בני זוג היא הנצחת הסכסוך הבין־זוגי, ואת זה רצה המחוקק למנוע ביחסו להסכמים שבחוק יחסי ממון.

ובכן, בין אם ננקוט כשיטה המצמצמת את סעיף 8 להסכמים הנוגעים לקביעת היורשים, ובין אם נלך לדרך המחריגה הסכמי ממון בין בני זוג מהעיקרון שבסעיף 8, נוכל להסיק שלא נמצא פגם בסעיף 12 להסכם שבפנינו (וראה עוד להלן ביחס לשאלת אומדן הדעת של הצדדים שעמד מאחורי הוספת סעיף זה להסכם).

די היה בזה כדי לדחות את הטיעון הנזכר, שהרי לא בדבר הלכה עסקינן אלא בהפעלתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה האזרחי על ההסכם שבפנינו, ואין לנו אלא הפרשנות המחייבת (חוק יסוד השפיטה סעיף 20(ב)).

ייתכן שבמקרה שלא מדובר בהעברת זכויות מוגבלת בזמן כמו במקרה שלפנינו, עדיף רישום הערת אזהרה סתמית, ולא לנסח בהערת האזהרה 'לאחר מאה ועשרים שנה הדירה תעבור ליורשים ולא לאדם אחר', כדי שלא יהיה בה דמיון לכתיבת צוואה, אבל גם אם נכתב כך – הגם שלדעתנו אין לראות בכך הסכם בדבר ירושתו של אדם או מעין התחייבות לעשות צוואה, כבר ראינו כי בית הדין הגדול ובית המשפט לענייני משפחה קבעו כי במקרה זה אפשר לקיים את הוראות ההסכם על ידי רישום הערת אזהרה סתמית לטובת הילדים, וכי הערת אזהרה משמשת כתחליף ראוי לסעיף הסותר את חוק הירושה.

מדוע באמת קבעו בית הדין ובית המשפט שהערת אזהרה לטובת הילדים, שהם היורשים לעתיד, אינה נחשבת להתחייבות לעשות צוואה או להגבלת חופש הציווי?

נבהיר מעט את הדברים.

כל הסכם רגיל הכולל סעיף לכתיבת הערת אזהרה על נכס לטובת אחד הצדדים או לטובת גורם שלישי, אף שהוא בוודאי מונע גם את הירושה ואת אפשרות הצוואה מכל מקום אינו סותר לחוק הירושה וחופש הצוואה. כל 'הערת אזהרה' היא שיעבוד או המחאת זכויות לטובת אדם אחר, והיא מונעת את מכירת הנכס ואת החופש לצוות או להוריש את הנכס. הערת אזהרה בפירוש נועדה, בין השאר, להבטיח שגם אם ימות הלווה לא יוכלו יורשיו לרשת את הנכס ולהתחמק מפירעון החוב. אם כן, כל הערת אזהרה לכאורה באה גם נגד הירושה והיורשים, אך בכל זאת ברור שאין בה סתירה להוראות חוק הירושה. משום שאדם יכול למכור או לשעבד בחייו את כל הנכס שלו או את חלקו לאדם אחר מרצונו. הערות אזהרה נרשמות בכל עת לצורך זה או אחר, לטובת הנותן או המקבל, או לטובת צד שלישי כמו בנק, שותף נוסף או כל גורם אחר. הגבלה זו נועדה למנוע מהאדם החי לעשות פעולה של העברת הנכס בחייו או במותו לאחר, והיא כעין 'שיעבוד מחיים' או המחאת זכויות מסוימות, ולפחות הענקת 'זכויות עיכוב' בנכס מחיים על ידי בעליו. כל שהוא עושה זאת מרצונו החופשי בחייו אין בהתחייבות כזו משום שלילת חירותו של האדם ולא הגבלה לירושתו וליכולת צוואתו. אדרבה כשאדם מתחייב בהסכם קנייה או מכירה לרשום הערת אזהרה, והוא עושה זאת מרצונו החופשי, עלינו לכבד את זכותו של אדם לא רק למכור את כל הנכס שברשותו ללא הגבלה, אלא גם לכבד את זכותו להגביל את הנתינה או את הזכויות הניתנות לתקופת זמן או לשימוש מוגבל, לשעבד את הנסכ מחייו לטובת אחר או לצוות על הגבלת מכירת הנכס מכל סיבה שיבחר.

אם כן, כיוון שרישום הערת אזהרה היא פעולת שיעבוד או 'המחאת זכויות עיכוב' למוטבים מחיים, גם אם קוראים למקבלים 'ילדי האישה' או אפילו 'יורשיה' אין השעבוד והמחאת הזכויות מחיים באים בגבולו של חוק הירושה. כמו שהאדם רשאי לכתוב שיעבוד מחיים או הערת אזהרה לטובת גורם שלישי המקבל בכך זכויות בנכס בחיי הנותן ואף לאחר מותו, כך רשאי אדם לכתוב הערת האזהרה לטובת אדם ולתת לו 'זכות עיכוב' בשל זכויות עתיד. החוק קובע כי אדם לא יוכל להתחייב לכתוב צוואה או להתחייב שלא לכתוב צוואה, אך החוק לא בא להגביל את אופן פעולת האדם בנכסיו בחייו, ולא את המחאת זכויותיו לאחרים בחייו כולל 'זכויות עיכוב', גם אם הגורם השלישי הוא ילדיו העתידים ליורשו.

יתרה מכך: כיוון שבית הדין אמור לדאוג לקיום הסכמי הממון, בסמכותו להורות על רישום הערת אזהרה במרשם, כאמצעי לשמירת הזכות האמורה גם לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון הקובע כי התחייבות שנקבעה בהסכם הממון היא התחייבות תקפה שנאפשר "לנקוט אמצעים" לשמירתה לרבות "לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג". משמעות הדבר היא שברישום הערת האזהרה הזכות עברה לילדים מחיים, במועד החתימה על הסכם הממון ולא לאחר אריכות ימיה ושנותיה ('לאחר מאה ועשרים שנה') של האישה.

זהו הטעם שכתיבת הערת אזהרה לטובת פלוני אין בה חיסרון, גם אם אותו פלוני הוא יורש עתידי של הנכס, ומשכך רשאי גם אדם להתחייב לרשום הערת אזהרה לטובת ילדיו ולעגן זכות זאת במסגרת הסכם גירושין.

נחזור ונבחן את המקרה שלפנינו:

ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה על איזון הנכסים והזכויות הפנסיוניות של הצדדים ביניהם וחלוקתם באופן שווה. האישה ערערה לבית המשפט המחוזי בדרישה לחלוקה לא שוויונית וסירבה להתגרש עד לבירור עניין הרכוש ותביעת פיצוי וכתובה. בית הדין פנה אל הצדדים והציע כי כנגד השבת זכויותיו הפנסיוניות של האיש העודפות על אלו של האישה, וכן תמורת הכתובה והפיצוי הנדרש על ידי האישה, יעביר האיש לאישה את זכויותיו במחצית שני הבתים. הבעל רצה לשמור על זכויות העתיד של ילדיהם בנכסים, והפתרון לדבר היה לתת את שני החצאים מראש במתנה של 'נכסי לך ואחריך לפלוני' או כ'מתנה המוגבלת בזמן'. אך כדי לאפשר גמישות לאישה המקבלת ולתת לה אפשרות למכור נכס אחד באופן חופשי ותוך שאת הנכס השני תוכל למכור בהסכמת הילדים או בהעברת זכויותיהם, הוסכם שתירשם על נכס אחד – הוא הבית ברחוב [ה'] 6 – 'הערת אזהרה' לטובת ילדיהם המשותפים של הצדדים. כך גם תהיה אפשרות לקדם את השלום בין האישה לילדים, כשמצד אחד אין כוונה לנשל אותם מירושתם, ומאידך גיסא תהיה לאישה אפשרות להגיע איתם להסכמות בעת הצורך. הערת אזהרה זו אכן אמורה למנוע מהאישה למכור את הנכס בחייה לאדם אחר או לשנות את מעמדו ללא הסכמת יורשי הצדדים, אך היא כאמור פעולה הנעשית מחיים, שאינה מונעת לחלוטין את אפשרות המכירה אלא נותנת לילדים מחיים זכות עיכוב המצריכה את הסכמתם למכירה או שינוי אחר.

במקרה זה, התוספת הרי הייתה לטובת האישה, ומכיוון שמדובר היה מראש בוויתור מצד האיש תוך העברה לתקופה מוגבלת זמן, ובהסכמה של האישה להגביל את עצמה בחייה שלא למכור את הדירה ללא הסכמת ילדיה, לפיכך אין בזה שום סתירה לחוק הירושה. משמעות הדברים הייתה ברורה לשני הצדדים לפני חתימת ההסכם, וניתנה להם אפשרות לשקול את ההצעות ולכן אין בטענות המערערת ממש.

עוד הובהר שגם אם היה דינו של הסעיף להתבטל, הרי שמתוך מגמה של 'צמצום מרבי' של המצבים שבהם ייפסל הסכם גירושין בעילה של סתירה להוראות חוק הירושה, ומאחר שיש לנקוט בדרך של 'פרשנות מקיימת' של הסכמי הממון שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, כדי להימנע ככל הניתן מביטול הסכם ממון או הוראה בו בעילה של סתירה לחוק הירושה, רשאי בית הדין בהתאם לאומד דעת הצדדים למצוא חלופה ולהורות על רישום הערת אזהרה לטובת הילדים.

נוסיף עוד: משהועלה הסכם כזה על הכתב, כמצוות המחוקק, וניתן לו אישור ותוקף של פסק דין של בית הדין, לאחר שזה נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם מתוך הסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, קשה להלום כי הסכם כזה יוכרז בדיעבד כבטל נוכח הוראות סעיפים 8 ו־27 לחוק הירושה. מה גם שבמציאת החלופה, והיא רישום הערת אזהרה, שילבנו את תכליתו של סעיף 148 לחוק הירושה בסעיף 27 לאותו חוק.

סוף דבר: העתירה נדחית.

חיוב הוצאות משפט

כבר בהחלטות קודמות כתב בית הדין כי אין ספק שבמקרה זה המשיב, שהסכים להצעת בית הדין ולחתימת ההסכם, כדי לחסוך את המשך ההתדיינות המשפטית לא קיבל את 'התמורה', והמערערת גם גרמה לו הוצאות משפט רבות וגם עיכבה ללא טעם את קיום ההסכם למרות שהדבר הובהר לה גם בעבר. לפיכך מחליט בית הדין על חיוב הוצאות מינימלי לטובת המשיב בסך 20,000 ש"ח.

מסקנות והוראות

אשר על כן:

א. העתירה נגד תוקף ההסכם וחוקיות סעיף 8 נדחית. יש לקיים את ההסכם כולו כולל רישום הערת אזהרה לטובת ילדי בני הזוג על מלוא הזכויות בנכס שברחוב [ה'] 6 [...]

ב. מוסר עיכוב הביצוע שהוטל ביום כ"ט בתמוז התש"ף (21.7.20) על החלטת בית הדין מיום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20) שבה ניתנו ההחלטות האופרטיביות ליישומו של הסכם הגירושין.

ג. לגבי סעיף ו בהחלטה מיום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20) העוסק בהוראות לקיום סעיף 4 בהסכם: מניין שישים הימים הנוספים שניתנו למערערת, לפנים משורת הדין, כדי להעביר את הסכום המגיע למשיב, יתחיל מיום מתן החלטה זו. אם לא ישולם הסכום במועד החדש תימכר הדירה ברחוב [ת'] כמופיע בהסכם ובהוראות בית הדין בהחלטתו.

ד. המערערת מחויבת בהוצאות סך 20,000 ש"ח לטובת המשיב.

ה. ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ח' באייר התשפ"א (20.4.2021).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא הרב אליעזר איגרא הרב מיכאל עמוס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה