ב"ה
תיק 1066601/17
בבית הדין הרבני האזורי ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב יצחק רבינוביץ
התובע: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר משה מיטלמן)
נגד
הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד טו"ר יהודה מוסאי וטו"ר משה יוסף ליברמן וטו"ר אהרון מאיר הורוביץ ועו"ד טובה רוזן זרחיה)
הנדון: מחלוקת בקריאת שם הבת המשותפת
פסק דין
רקע
הצדדים התגרשו בבית הדין ביום ט' בניסן תשפ"א (22/3/21), ולהם ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הבת האחרונה נולדה ביום א' כסלו תשפ"א (17/11/20), במהלך הדיונים בתביעת הגירושין, עוד לפני סידור הגט. בין הצדדים התגלתה מחלוקת ביחס לקריאת שם הילדה. האב ביקש את הכרעת בית הדין בנידון. בתחילה האשה טענה שאין לבית הדין סמכות לדון בעניין קריאת שם הילדה.
החלטה קודמת בעניין הסמכות
בהחלטת בית הדין מיום ו' בטבת התשפ"א (21/12/2020), נקבע שלבית הדין נתונה הסמכות לדון בנידון שם הילדה, להלן ההחלטה הקובעת את סמכות בית הדין:
"הצדדים מתדיינים בבית הדין בתביעת גירושין כרוכה של הבעל. לאחר הגשת התביעה חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין, אך האישה חזרה בה מהסכמתה להתגרש. בין היתר הסכימו הצדדים בהסכם הגירושין כי השמות הפרטיים ושמות המשפחה של ילדי הצדדים לא ישונו. דא עקא שבעת חתימת ההסכם היו לצדדים שלושה ילדים, שני בנים ובת. הבת האחרונה נולדה לאחרונה, יומיים לאחר חתימת הסכם הגירושין, ולצדדים מחלוקת בעניין קריאת השם של הבת. האשה נתנה לבת שם ביום הלידה, ללא ידיעת הבעל וללא הסכמתו. הבעל מבקש מתן צו למשרד הפנים לעיכוב רישום שם הילדה. בתגובת האשה הועלתה שאלת סמכות בית הדין לדון בעניין קריאת השם. בהחלטה קודמת נקבע שהסכמת הצדדים תועיל למתן סמכות לבית הדין. אך האשה לא הודיעה שמסכימה לסמכות בית הדין. מנגד, הבעל מבקש לקבוע שהסמכות נתונה לבית הדין למרות חוסר ההסכמה של האשה, זאת מכח כריכת עניין קריאת השם לתביעת הגירושין, גם בהעדר הסכמה מצד האישה לסמכות בית הדין, ולכן הבעל מבקש הכרעה בגוף הבקשה.
הסמכות לדון בשאלת קביעת שם פרטי
בהעדר הסכמה בעניין הסמכות, יש לברר האם נתונה לבית הדין סמכות לדון בשאלת קביעת שם הילדה מכח הכריכה לתביעת הגירושין. כאמור, הצדדים עדיין לא התגרשו, הבעל הגיש בקשה לבית הדין למתן צו בעניין נתינת השם ומבקש שבית הדין ידון בנדון שם הקטינה בכרוך לדיונים בעניין הגירושין. השאלה העולה לברור, האם ניתן לכרוך לתביעת גירושין עניין נתינת שם פרטי של ילד.
בהתאם לפסיקת בג"ץ בתיק 8533/13 סמכות בית הדין מכח כריכה הוגבלה לעניינים בהם קיימת זיקה ישירה וברורה לנישואי בני הזוג ולפקיעתם. משכך נשללה סמכות בית הדין לדון בעניין ביצוע ברית מילה לילד. יש לבחון האם נתינת שם פרטי דומה לעריכת ברית מילה. האם מחלוקת בעניין נתינת שם פרטי מנותקת מעניין הנישואין והגירושין או שיש למחלוקת זיקה הדוקה לגירושין באופן שבית הדין מוסמך להכריע במחלוקת בעניין קריאת שם.
במבט ראשון נראה לכאורה, שעניין קריאת שם פרטי לילד דומה לעניין עריכת ברית מילה לילד. כך שניתן היה להסיק שכשם שבית הדין אינו מוסמך לדון במחלוקת על עריכת ברית מילה לילד, כך לא תהיה לבית הדין סמכות לדון בשאלת נתינת שם לילד.
אמנם לאחר התבוננות ביסוד שני הנדונים הנ"ל, ברית המילה וקריאת השם, אנו מגיעים למסקנה שקיים חילוק מהותי בין הנושאים. המחלוקת בעניין קריאת השם שונה במהותה מהמחלוקת האִם לערוך לילד ברית מילה. עניין קריאת שם קשור לעניין הנישואין והגירושין ובכך שונה נידון קריאת השם משאלת עריכת ברית מילה. לכן, למרות שלפי פסיקת בג"ץ בית הדין לא קונה סמכות לדון במחלוקת בעניין עריכת ברית מילה, בכל אופן בית הדין מוסמך לדון במחלוקת בעניין קריאת השם. המסקנה האמורה עולה מתוך עיון בנימוקים השונים של דעת הרוב בפסק הבג"ץ האמור, בעניין ברית המילה, נימוקים שאינם מתקיימים בעניין נתינת השם וכפי שיתבאר.
בבג"ץ בעניין ברית המילה, בתיק 8533/13, נאמר בנימוקי דעת הרוב שאין הצדקה עניינית לכריכת המחלוקת בעניין ברית המילה לתביעת גירושין, שכן לא מתקיימת זיקה מספקת בינה לבין הליכי הגירושין, וברית מילה אינה סוגיה הצריכה הכרעה עקב פקיעת הנישואין.
הנימוק האמור לא מתקיים במחלוקת ביחס לקביעת שם פרטי. קביעת שם פרטי לילד מילדי המשפחה נעשית במהלך החיים המשותפים בתאום בין בני הזוג, כחלק מחיי הנישואים. בדרך כלל יש חלוקה בין ההורים בזכות בקריאת השם, בהעדר הסכמה אחרת. כאשר מתעוררת מחלוקת בין בני זוג נשואים ביחס לקריאת שם לילד שנולד, לא אחת הדרך לפתרון המחלוקת היא על ידי חלוקה מוסכמת בין ההורים, דהיינו שאת שם הילד הראשון יקבע אחד ההורים, ולהורה השני תינתן הזכות בקביעת שם הילד השני. כמו כן קיימת אפשרות כי לילד יינתנו שני שמות פרטיים, על ידי כל אחד משני ההורים. עם פקיעת הקשר הזוגי, האפשרות לחלוקת השמות מתבטלת בהעדר ילדים משותפים נוספים עתידיים. הרי שהמחלוקת מתעוררת בשל הפרוד והגירושין. בנידון דנן אין ספק שהמחלוקת התעוררה רק בשל הגירושין. אם הצדדים היו ממשיכים לחיות כזוג נשוי לבטח הם היו מוצאים את הנוסחה להסדרת קריאת השם, כפי שנהגו ביחס לקביעת שמות הבנים שבמשפחה. שכן ביחס לשמות שני הבנים, הבן הראשון נקרא בשם אבי הבעל והשני נקרא בשם אבי האשה. הרי שהצדדים מצאו נוסחה לחלוק ביניהם את זכות קריאת שמות הבנים במשפחה. נראה שאם לא היו על סף גירושין, הם היו מוצאים נוסחה מוסכמת גם ביחס לקריאת שמות הבנות. מכאן שהמחלוקת ביחס לקריאת שם הבת שנולדה עתה, נובעת אך ורק מגירושי הצדדים. כל עוד הזוג היה נשוי נמצאה הנוסחה לקביעת השמות, נוסחה שלא יכולה להתקיים עתה עקב העובדה שפני הזוג לגירושין.
עוד נאמר בנימוקי דעת הרוב בבג"ץ 8533/13, כי החלטה בעניין ברית מילה היא החלטה מורכבת ורגישה. היא מערבת, פרט לאקט פיזי בלתי הפיך בגופו של ילד, שאלות הקשורות בזכויות יסוד כחופש דת או חופש מדת וכן שיקולים חברתיים ותרבותיים. עריכת ברית המילה מחייבת, עקב גילו של הקטין, פרוצדורה רפואית חריגה של הרדמה או טשטוש. הכרעה בסוגיה הנדונה כסוגיה "טפלה" לגירושין, עלולה לקפח את זכויות הילד ואת טובתו. הנימוקים האמורים אינם קיימים בנידון קריאת שם. לא מדובר באקט פיזי בגוף הקטין. בקריאת שם אין כלל צורך במגע בגוף הקטין בהרדמה או בטשטוש. קריאת השם הינו הליך הפיך, שכן ניתן לשנות שם. לא עסקינן בשאלת חופש דת ואין כאן מחלוקת בשאלה חברתית או תרבותית. מדובר במחלוקת שהתגלתה בין הצדדים רק בשל הפרוד והרצון בגירושין, כאשר בית הדין מתבקש לסייע לצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם בצורה יעילה תחת קורת גג אחת ולשם כך נועדה הכריכה.
עוד נאמר בנימוקי דעת הרוב בבג"ץ האמור, שההכרעה במחלוקת בדבר ברית המילה אינה דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג ואין בכריכתה כדי לקדם את הליכי הגירושין או הסדרת עניינים הצריכים לכך עקב הגירושין. לא כן בעניין קביעת שם הילדה, ההכרעה בעניין קריאת השם נחוצה לצורך חיסול יעיל של יחסי בני הזוג לצורך ידיעת מבנה המשפחה בהליך הפרוד. ראיה לכך היא העובדה שהצדדים הגיעו להסכם גירושין לפני שהאשה חזרה בה מההסכמות, אך עוד בטרם שהאשה חזרה בה מההסכמות, היא ביקשה לא להתגרש לפני הלידה. הרי שניתן ללמוד על רצון לסיים את הסכסוך רק לאחר ידיעת מבנה המשפחה בהליך הגירושין. היה ברור שבטרם הלידה לא ניתן להגיע לחיסול יעיל של יחסי בני הזוג בהעדר ידיעת מבנה המשפחה. הכרעה בסכסוך בעניין נתינת השם, תעזור לסיים את הסכסוך בצורה יעילה בד בבד עם הליך הגירושין.
משכך, לא ניתן ללמוד "גזרה שווה" מברית המילה לעניין קריאת שם. על כן ניתן לכרוך את סוגיית נתינת השם לתביעת גירושין.
אכן בתי הדין עוסקים במחלוקות בעניין קריאת שם פרטי כחלק מהסדרת העניינים שבמחלוקת לפני הגירושין על מנת להביא לסיום יעיל של כלל המחלוקות שבין בני הזוג בהליך הגירושין. ראה על כך בפסק הדין מבית הדין בירושלים בתיק 1045550/6 (פורסם), בו עסק בית הדין במחלוקת בעניין נתינת שם פרטי לצורך סיום המחלוקות שבין הצדדים במסגרת כריכה לתביעת הגירושין. וראה גם בפסק דין של בית הדין הרבני בנתניה שנימוקיו מובאים במאמרו של הרה"ג שלמה שפירא שליט"א בשורת הדין כרך טו בעמוד קצז, שם הכריע בית הדין בעניין השם שינתן לבת כחלק מהסדרת הנושאים שבמחלוקת בשעת הגירושין, על מנת להביא לסיום יעיל של ההתדיינות שבין הצדדים. ראה גם בפסק הדין של בית הדין בחיפה בתיק 897196/3 (פורסם), העוסק בסמכות בית הדין לדון במחלוקת בעניין שם המשפחה.
במקרה דנן קיים טעם נוסף שמכוחו אפשר ללמוד כי בית הדין מוסמך לדון במחלוקת לעניין שם הקטינה. כאמור לעיל, הצדדים חתמו על הסכם גירושין שבו עלה גם נושא שמות הילדים. נכון שהבת ששמה במחלוקת נולדה לאחר הסכם הגירושין ועניינה הפרטי לא נזכר בהסכם, אך צוין במפורש בהסכם כי האישה נמצאת בשבוע ה-39 להריונה, כך שגם עניינה של הילדה שעמדה להיוולד נכרך בהסכם הגירושין. כמו כן עצם נושא שמות הילדים הועלה בהסכם הגירושין. על פי הפסיקה, הסכם גירושין שהוגש לאישור בית הדין כמוהו כתביעת גירושין כנה אשר כל העניינים שנכרכו בה נכרכו בכנות וכדין. חזרתה של האישה מן ההסכם אינה פוגמת כהוא זה מהיות התביעה כנה וכדין, וכך גם כל העניינים שנכרכו. דווקא ההיצמדות של האישה לטיעונים פורמליים תוך כדי חזרה מן ההסכם מעלה את החשש הברור כי האישה מתנהלת בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של זכות משפטית, אם בכלל עומדת לה כזו. נציין כי קריאת שמות לילדים הם חלק מתפקידי ההורים בהיותם האפוטרופוסים הטבעיים של הילדים, והבאת עניין שמות הילדים עם עניין הריונה של האישה לתוך גדרי ההסכם במסגרת הסמכות הכרוכה של בית הדין, יש בה ללמד על הסכמה מכללא של הצדדים כי בית הדין יהיה מוסמך להכריע במקרה שיתגלעו מחלוקות בין הצדדים בכל הקשור לילדיהם, לרבות קריאת שם לבת שעמדה להיוולד בסמוך ממש לחתימת ההסכם.
הכרעה
לאור האמור, קובע ביה"ד כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון במחלוקת בעניין קריאת שם הבת שנולדה. עתה נדרשת הכרעה בגוף הבקשה על קריאת השם לבת. לאחר העיון בעמדות הצדדים, עולה הצורך לקיים דיון במעמד הצדדים. במועד הדיון הקרוב ישמע בית הדין את עמדות הצדדים.
בית הדין לא רואה צורך ליתן עתה צו למשרד הפנים, היות ולא מדובר ברישום בלתי הפיך. על כן יש להמתין עד לסיום ההליך."
עד כאן ההחלטה שניתנה בעניין סמכות בית הדין.
ההליך בבית הדין וטענות הצדדים
בעקבות ההחלטה האמורה, התקיים דיון בו נשמעו טענות הצדדים, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום ד' באדר התשפ"א (16/02/2021). עוד קודם לדיון הצדדים הגישו עמדתם בכתב ביחס לקביעת שם הילדה. לאחר הדיון ניתנה, ביום כ"ב בסיון התשפ"א (02/06/2021), החלטה שלפיה הצדדים ינסו להגיע להסכמות, כדלקמן:
"ביחס לקביעת שם הילדה, בטרם מתן הכרעת בית הדין, מורה בית הדין לצדדים לנהל משא ומתן בעניין שם הילדה, על מנת למצוא שם המוסכם על שני הצדדים. שכן המליצו חכמים שהדרך המשובחת ביותר היא לתת שם המוסכם על שני בני הזוג, והאמת והשלום אהבו. ראה בספר שערי הלכה ומנהג לרבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מליובאוויטש, חלק ג' עמוד רצ"ה, בו נכתב: "כבר ידוע שצריך להיות (נתינת השם) בהסכם שני ההורים יחד ויהי' לאורך ימים ושנים טובות". בהעדר הסכמה יכריע בית הדין בעניין שם הילדה, לבקשת מי מהצדדים...
הכרעת בית הדין... הצדדים ינסו להגיע להסכמה בעניין שם הבת שנולדה לאחרונה, בהעדר הסכמה תושלם פסיקת בית הדין לבקשת מי מהצדדים."
עתה התקבלה בקשת האב למתן הכרעת בית הדין, האב מנמק בקשתו בעובדה שהצדדים לא הגיעו להסכמות. מאחר ובהחלטה האמורה נקבע שפסיקת בית הדין, תינתן לבקשת מי מהצדדים, על כן תינתן הכרעה במחלוקת.
להלן טענות הצדדים: האב מבקש לקרוא לילדה בשם [ע'], כשם אמו. האם כבר קראה לילדה בשמות: [ט'] רחל, השם רחל כשם אמה. בכתב הטענות ובדיון, הציע האב כהצעת פשרה את השם רבקה. האב מתנגד לשמות שהאם קראה, בטענה שהם אינם נחשבים לשמות טובים ובפרט השם רחל. האב מצטט מהספר "ויקרא שמו בישראל", שאין לקרוא בדורות אלה את השם רחל. האם מבקשת שלא לשנות את השם [ט'] רחל, שכבר ניתן על ידה לילדה. האם מתנגדת להצעת הפשרה של השם רבקה. האם טוענת שהשם [ט'] רחל התקבל בעצת רב שהתייעצה עמו, ומבקשת לכבד את אמה בקריאת שם הילדה כשמה, רחל.
מטענות הצדדים עולה מחלוקת נוספת ביחס לשמה של הילדה הגדולה, [נ']. האב טוען שהשם [נ'] נבחר על ידי האם ללא הסכמתו. האם אמנם מודה שהיא חשבה על השם, אך טוענת שהשם התקבל בהסכמת האב.
לצדדים גם שני בנים, הראשון נקרא על שם אבי האב והשני על שם אבי האם.
מה יהיה שם הילדה?
הכרעה במחלוקת בעניין נתינת השם
כיצד להכריע במחלוקת בעניין נתינת שם פרטי. כאשר האב והאם אינם מצליחים לקרוא בשם מוסכם וכל אחד מהם חפץ בשם אחר, כיצד יקבע השם?
בספר "שמות בארץ" העוסק בדיני וענייני שמות אנשים במשנתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, נכתב בעמוד סט:
"כשיש דין ודברים בין הבעל ואשתו איזה שם לקרוא לילד, יתנו שתי [שני] השמות".
לפי הוראת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, כשקיימת מחלוקת בין ההורים, יש לקרוא לילד בשני שמות גם בשם שהאב חפץ וגם בשם שהאם חפצה.
ההנהגה האמורה תואמת לאמור בסעיף 4 לחוק השמות, תשט"ז-1956 בו נאמר:
"שם פרטי ניתן לילד על ידי הוריו סמוך לאחר לידתו. באין הסכמה בין ההורים, רשאי כל אחד מהם ליתן לילד שם פרטי אחד."
כנגד הנהגת הפשרה בקריאת שני שמות, מצאנו מנהגים שונים בקביעת השמות. יש שנתנו את זכות הבחירה בילד הראשון לאב ויש שנתנו את הזכות לאם. מנהג בני עדות ספרד שלאב ניתנת זכות קביעת שם הילד הראשון. ראה על כך ביביע אומר חלק ה יורה דעה סימן כא. מנגד, מנהג בני עדות אשכנז שזכות הראשונים ניתנת לאם, ראה בספר אוצר הברית (ויסברג) פרק ו סימן ג סעיף א, וראה במאמרו של הרה"ג שלמה שפירא שליט"א בשורת הדין חלק טו בעמוד רח. לכל המנהגים מקובל לחלק בין ההורים את הזכות בקביעת שמות הילדים, כך שההורה שלא בחר את השם של הילד הראשון הוא שיקבע את שמו של הילד השני. מקור למנהג, של השוואת ההורים בנתינת השמות, נמצא מדברי דעת זקנים מבעלי התוספות בספר בראשית פרק לח פסוק ה:
"...ומפי מורי ז"ל שמעתי כי כך היה מנהגם הוא היה קורא שם לבנו ראשון והיא קוראה שם לבנו שני."
כך גם בפירוש רד"ק בספר בראשית פרק לח פסוק ג:
"לראשון קרא שם יהודה ולשני קראה אשתו, נראה שכן היה מנהגם; ולשלישי היה לו ליהודה לקרא לו שם אלא שהיה בכזיב בלדתה אותו לפיכך אמר: והיה בכזיב."
כך גם בפרוש אלשיך בספר בראשית פרק לח פסוקים ד-ה:
"יראה שאחד היה קורא לו האב שם ואת השני אמו, וזהו ותקרא את שמו אונן."
מהאמור עולה שקיים מנהג להשוות בין ההורים בזכות קביעת השם. אלא שהנהגת הפשרה, המובאת לעיל, לקרוא בשני שמות בעת מחלוקת בין ההורים, מלמדת שהמנהגים השונים ביחס לקביעת השמות נאמרו במקום בו קיימת הסכמה ואין בהם כדי להכריע במקום שיש מחלוקת ואין הסכמות, כבנידון דנן.
לאור האמור, בנידון דנן, בהעדר הסכמה אחרת, יש לקרוא לילדה בשני שמות, באופן שכל אחד מהצדדים יקבע שם אחד. אלא שעולה הצורך להכריע בשאלה מה יהיה השם הראשון ומה יהיה השם השני. כמו כן צריך להתייחס לעובדה שהאם כבר קראה שני שמות ולא שם אחד.
למי זכות בחירת השם הראשון
כאמור, לצדדים ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. שמות הבנים במשפחה ניתנו כשמות הורי הצדדים, הבן הראשון על שם אבי הבעל והבן השני על שם אבי האשה. מכאן שהצדדים נהגו בשוויון ביחס לשמות הבנים. מצופה, אם כן, שהצדדים ינהגו בשוויון גם בשמות הבנות. לבת הראשונה, ניתן השם [נ'], שם סתמי לא כשמות קרובי משפחה. בדיון שהתקיים ביום ד' באדר התשפ"א (16/02/2021), האם הודתה שהיא זו שחשבה על השם [נ']. לכאורה היה מקום לפסוק שהאב יקבע את שם הבת שנולדה עתה, בשל השוויון. אלא שכבר התבאר לעיל שבהעדר הסכמה יש לקרוא בשני שמות, אחד לפי בחירת האב והשני לפי בחירת האם, והכללים ביחס לשוויון לא נאמרו בהעדר הסכמה. בכל אופן, עקרון ההשוואה מחייב, מן הצדק, מתן עדיפות לאב בקביעת שם הבת שנולדה עתה, היות והאם היא שחשבה על שם הבת הגדולה. העדיפות של האב תתבטא בכך שאת השם הראשון יקבע האב. לכן השם הראשון של הילדה יהיה לפי קביעת האב: [ע'], כשם אם האב. את השם השני תקבע האם.
האם האב רשאי לשנות שם שקבעה האם
מה יהיה שמה השני של הילדה? כאמור, האם כבר קראה לילדה בשני שמות: [ט'] רחל, האם שני השמות ישארו או רק שם אחד ישאר? כיצד יש להתייחס לטענות האב במהלך הדיון, שהתנגד לאפשרות ששני השמות ישארו? כמו כן, האב ציטט מקורות מהם עולה שאין לעשות בדורות אלה שימוש בשם רחל, כיצד להתייחס לעמדתו?
יש לברר האם יש משמעות לעובדה שהאם כבר נתנה שם לבת שנולדה. מצאנו מחלוקת בדברי הפוסקים, במקרה בו האם קבעה שם לילד, האם האב רשאי לשנות את השם.
בספר אוצר הברית (ויסברג) פרק ו סימן ג סעיף ד מובאת מחלוקת בין הפוסקים בנידון בו האם קראה שם ללא הסכמת האב:
"אם קראה לו אמו שם י"א שאח"כ יכול האב לשנות השם כרצונו וי"א שאין האב יכול לשנות את שמו אלא רק להוסיף עליו עוד שם וי"א שאין האב יכול אפילו להוסיף לו שם."
הדעה הראשונה שהאב יכול לשנות את השם מובאת בברית אבות סי' ח' אות ל"א עפ"י הרמב"ן בפרשת וישלח. הדעה השניה שהאב יכול רק להוסיף מובאת באגרות משה יו"ד חלק ג סימן צ"ז. הדעה השלישית שהאב לא יכול אפילו להוסיף שם, מובאת בספר כורת הברית בשם נחלת יעקב לפרשת שמות. נראה שיש לנקוט כדעה הממצעת, המבוארת בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן צז, שכתב:
"ובדבר קריאת השם שניתן לו בשעת הברית אם קראו לו בן פלוני בשם אביו לא שייך שיתבטל דגם האם יש ברשותה ליתן שם, אך שהאב יכול לקרא גם שם אחר, כדאשכחן בקרא שרחל קראה לו בן אוני ואביו קרא לו בנימין, ובשמות של משה רבינו איכא שם שקרא לו אביו שהוא חבר ושם שקראה לו אמו שהוא יקותיאל, וגם אחרים קראו לו שמות עיין בילקוט שמות רמז קס"ו, וליכא דינים על זה, ומה שנתקבל לדורות שמו של יעקב שקראו לו בנימין ולא שם רחל שקראה לו בן אוני אינו משום שלא היה ברשות רחל לקרא לו שם אלא מטעמים אחרים זכה יעקב בזה, וכדאשכחן במשה שנתקבל לעיקר השם שקראה לו בתיה בת פרעה מהטעמים שנאמרו בדברי חז"ל... אם קראו לו בן פלוני בשם אביו ממש לא מתבטל השם שקראו לו בשעת הברית אך שהאב יכול לקרא לו גם שם אחר."
מדברי אגרות משה עולה שאין לבטל את השם שהאם כבר קראה אלא שהאב יכול לקרוא שם נוסף, כך שיהיו שני שמות. כאמור, דעתו היא דעה ממוצעת בין שתי הדעות, האחת שרק האב יקבע את השם והשנייה שרק שם האם יישאר. יש לפסוק כדעה הממוצעת, בכך מצד אחד חוששים לדעה שאין לבטל את שם האם שהרי שם האם לא מתבטל. מצד שני שם האב גם כן מתקבל. כמו כן נראה שהדעות הסוברות שרק שם האם יישאר, נאמרו ביחס לשם של בן, שניתן בשעת הברית. אך בשם של בת, שעת נתינת השם היא שעת עליית האב לתורה, אין משמעות גמורה לשם שנתנה האם, שלא ניתן בעת עלייה האב לתורה. לכן נראה שבנתינת שם של בת האב יוכל להוסיף שם נוסף לכל הדעות.
מאחר שהאם בחרה בשם [ט'] רחל ומאחר והתברר שאין לבטל את השם שהאם קבעה אלא רק להוסיף עליו, הרי ששני השמות שקבעה האם יחשבו כשם אחד, אותו אין לשנות. על כן, השם השני של הילדה יהיה [ט'] רחל.
טענת האב שאין להשתמש בדורות אלה בשם רחל, תדחה בשל העובדה שהאם מקיימת בקריאת השם רחל מצוות כיבוד אם, ובשל העובדה שניתנים גם שמות נוספים ולא רק השם רחל.
שלושה שמות
אין לתמוה על כך שלילדה יהיו שלושה שמות שכן מצינו שהדבר היה נהוג אצל גדולי ישראל, וראה בשו"ת משנה הלכות חלק ו סימן רנה:
"ובאחרונים הנה מרן הח"ס ז"ל בעצמו קרא לבנו הכת"ס ז"ל ג' שמות אברהם שמואל בנימין ומאמו"ר הקדוש הי"ד שמעתי שגם אדמו"ר מרן ממונקאטש הקפיד שלא ליתן שתי שמות ואפ"ה הוא ז"ל בעצמו הי' לו ב' שמות ולנכדו נתן ג' שמות צבי נתן דוד ..."
כמו כן מצאנו שריבוי השמות מלמד על ריבוי כחות הנפש. על כך ניתן ללמוד בספר עושין בשמחה בעמוד פב המביא דברי ספר זכר דוד מאמר א פרק ו, שכתב:
"דע שריבוי השמות אשר ישים ה' בפי אבי הבן, מורה על ריבוי כחות נפשיים ממדרגות הנשמות. כמו שכתב הרב לב אריה בפרשת ויגש שכן קיבל מרבותיו ולכן אין ללעוג במי שמשים לבנו ב' או ג' שמות כאחד, כי לא דבר ריק הוא."
הקביעה שלילדה יקראו גם בשם [ע'], שהאב בחר, וגם בשם [ט'] רחל, שהאם בחרה, מביאה למסקנה שלילדה יהיו שלושה שמות: [ע'] [ט'] רחל. ריבוי השמות יורה על ריבוי כחות הנפש לחיים טובים ולמזל טוב.
מסקנה
במדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן א, נאמר:
"שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו".
בנידון דנן הוצרך בית הדין לעסוק בקביעת השם שיקראו האב והאם.
בהתאם לאמור בפסק הדין, מכריע בית הדין:
[ע'] [ט'] רחל.
הרב מאיר פרימן – אב"ד
ראיתי מ''ש חברי הרה''ג שליט''א וראיתי צורך להוסיף על דבריו כדלקמן:
הנה אין ספק שהצדדים בנ''ד נהגו כמנהג בני ספרד שהשמות נקבעים לפי סדר, תחילה על שם הורי הבעל ואח''כ ע''ש הורי האשה. האשה עשתה שלא כדין אפוא כאשר החליטה על דעת עצמה לקרא לבת הראשונה בשם [נ'], ויש כאן מודה במקצת שהיא יזמה זאת, ואין ביה''ד נוטה להאמין לה שהבעל הסכים. יש לראות א''כ ביוזמתה לקרא לה בשם [נ'] כוויתור לקרוא על שם אמה, וממילא דין הילדה השניה להקרא ע''ש אם הבעל בלבד כרצונו וכמנהגו. ואם רצונה דווקא להוסיף שם רחל, יכולה היא להוסיפו לשם הבת [נ'] כשם שני, שממילא אינו בא כ''כ לידי ביטוי בהיותו שם שני לא כשם שני ל[נ'] ולא כשם שני לבת השנייה שאנו דנים בה. וממילא לא תתקפח זכות האב לקרא לשם הבת כשם אמו ע"פ מנהגו.
לכאורה דברי האג''מ שהובא בדעה א' צ''ע, דאדרבה ממה שיעקב קרא לו בנימין והתעלם מהשם בן אוני שקראה לו אמו, וכל ימיו נקרא רק בשם בנימין, והתעלם גם ממצות עשיית רצון המת, היא ראיה חזקה שרשאי הורה אחד לשנות שם שניתן ע''י ההורה השני כשהדין נותן כן. יש לשער שלא רצה יעקב אבינו ששם בנו יזכיר תמיד ענין צער, שאין הדבר רצוי. ולכן שפט בדעתו הרחבה לשנות את השם שרחל נתנה לבנה.
א"כ בנ"ד ג"כ שקו היושר והצדק הוא שהאב יקרא לבתו בלעדית ע''ש אמו, מה גם שאכן יש המסתייגים מנתינת השם רחל, אם כי ידועה דעת החזו"א ששני שמות וכל שכן שלשה שמות הם כבר מהות אחרת, ואין דינם כשם 'רחל' לבדו, היה מן הדין לפסוק שמקבלים דעת האב ולבת השניה ינתן רק השם [ע'], כאשר במקביל תנתן האפשרות להוסיף לבת [נ'] את השם רחל.
אלא שיש מקום להתחשב במאי דאמרי אנשי "היה חכם ואל תהיה צודק", ובנ"ד שהבת עשויה לגדול אצל האם ופסיקה שלא כרצון האם עלולה לגרום לסבל לבת ולכל המשפחה, יש לשקול יותר את טובת הבת, ולפסוק כפי שהעלה בדעה א'.
מכל מקום ביה''ד צריך להודיע לאם שע"פ הדין צריכה היא להסכים מרצונה לדעת האב כי כך נוטה הדבר ע"פ הדין והיושר, ואם רצונה לקרוא על שם אמה, תוכל להוסיף שם אמה לבת הראשונה, והאם צריכה לקיים את האמת באשר הוא אמת וצדק, "היום לעשותם - ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב.).
ובכל מקרה, במידה ויתברר עם הזמן שהאשה אינה מקבלת את פסיקת ביה''ד, כי אז ממילא לא הרווחנו את שלום נפשה של הילדה, א"כ ביה"ד ישקול - בהתאם לנסיבות שתהיינה - להוציא פסיקה מתוקנת לקבל בלעדית את דעת האב.
הרב דוד בירדוגו – דיין
בספרי הפוסקים המעטים שדנו בעניין זה עולה כי קביעת שם הוולד מסורה לאב ולאם עפ"י המנהגים השונים, אם לאב ואח"כ לאם וחוזר חלילה או להיפך.
יעויין בספר שורת הדין כרך טו עמוד רי במאמרו של הרה"ג שלמה שפירא שכתב בזה"ל:
"ואף שמעיקר הדין ברור שיש לנו לילך אחרי המנהג, ועיין בשו"ת כתר אפרים, לרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל, סימן ל"ט שכתב:
"אולם ברור שיש מנהג שגור ורגיל מקדמת דנא וקבלה, שהשם שנותנים לילד הבכור שייך להאשה, והשני להבעל, ואין לזלזל במנהג שנשתרש בישראל, ולפי הירושלמי הידוע בב"מ (פ"ז ה"א) וביבמות (פי"ב ה"א), שהמנהג מבטל ההלכה".
מכיוון שהכל תלוי במנהג, נראה, כי כל זה אמור בזוג נשוי אבל בזוג שהתגרש או נמצא בהליכי גירושין ידוע מראש כי כלל לא בטוח שתהיה הסכמה ואין האחד מתחייב בזה כלפי השני מצד המנהג, לכן במקרה זה יש להביא את הצדדים להסכמה או לפשרה.
גם בזוג נשוי יש מקרים בהם יש להביא את הצדדים לפשרה כמ"ש בפסק דין הנ"ל שם בזה"ל:
"מיהו בנידון דידן כתבו פוסקים שאין לומר יקוב הדין (או המנהג) את ההר, ויש להשתדל לעשות פשרה. וכן מוכח בעיקרי הד"ט סימן כ"ו אות ז' שהזכרנו לעיל, שהביא דברי שדה הארץ שהזכות לקריאת השם הראשון היא לאב, וכתב בתוך דבריו: "ואם היא מתעקשת, יקראו בב' שמותיהם כדרך כמה בני אדם שכופלין שמות בניהן ובנותיהן". וכתב שיש להקדים השם של האב לשם של האם.
ומקור הך דינא של פשרה בקריאת השם מוזכר בים של שלמה, גיטין, פ"ד ס' כ"ו בשם המהרי"ל, וז"ל:
"ושאלו למהרי"ל מ"ט דלפעמים נשתנה שם הלעז לכמה שמות בלשון הקודש, כגון זלמן נמצא שם הקודש שלמה, יקותיאל, משלם, שמריה וכהנה רבות. והשיב, דודאי כל שם לעז יש לו חד שם הקודש מדינא, אלא דלפעמים האיש ואשתו מחולקים בקריאות בניהם כל אחד ואחד ממשפחתו, ולפעמים נעשה פשרה ביניהם, דהלעז נקרא ע"ש משפחת האשה ושם הקודש על שם משפחת האיש או איפכא...
וגם אני הקטן ידעתי לזקני הר"ר מנחם ציון היה לו בן ושם אביו מהר"ר מאיר ושם חמיו מהר"ר אורי, והיו מחולקים בקריאת הבן וקראוהו שניאור כלומר שני אור, מאיר הוא אור ואורי אור".
ובשו"ת חתם סופר, אהע"ז, ח"ב, סימן י"ח, דן מדוע קראו בשם שניאור, ולא קראו בשני השמות מאיר אורי. רצה לומר, שבזמנו לא היה מנהג לקרוא בשני שמות. וצריך לומר, שדווקא בזמנם, דהרי משמע ביש"ש שהמהרי"ל העיד שנהגו לקרוא ב' שמות.
ובעיקר הפשרה בברירת שם שלישי ע"ש שמות שני אנשים, כעין זה כתבו בעלי התוס' בפ' מקץ בענין קריאת שם אפרים והבאתי דבריו לעיל באות י'.
ובספר דברי חנה השלם, ח"ב, סופ' י"א כתב:
"רבינו הגה"ק מקאלשיץ זצ"ל הביע התנגדותו הנמרצה נגד האברכים שבחרו בשמות לקרוא לבניהם שנולדו להם מבלי לשאול ולימלך תחילה בדעת נשותיהן. הוא הי' אומר, חבלי לידה סובלות הנשים, והבעל הולך ונותן שמות. והוסיף ואמר, מי שיש לו מעט עדינות יראה להשתוות בדבר זה עם זוגתו".
משמע מדבריו, שאף שמעיקר הדין זכות קריאת השם היא של הבעל, אינו ראוי שיעשה כן מבלי שיתייעץ עם האשה, וצריכים לומר שזהו הנימוק שכתבו הפוסקים, שאף אם המנהג שהאב קורא השם, אינו ראוי שיעשה זאת מבלי שיתייעץ עם אשתו קודם. ומטעם זה אפשר, שאם הזכות היא של האם אין הכרח שתתייעץ עם האב. דאיהו הרי לא סבל הריון והלידה. עכ"פ מצד המוסר האנושי ראוי שיעשה בהסכמת שני ההורים שהם השותפים בילד."
כל שכן בזוג שהתגרש או נמצא בהליכי גירושין שכאמור לעיל ידוע מראש כי כלל לא בטוח שתהיה הסכמה ואין האחד מתחייב בזה כלפי השני מצד המנהג, יש להביא את הצדדים להסכמה או לפשרה.
יובהר, כי אילו היה ניתן לקבוע סדר קביעת שמות ברור, כגון: שנולד בן אחד שנקרא על שם אבי האם ואחר כך הצדדים התגרשו ונולד להם בן שני, ודאי שהיה ניתן לקבל את בקשת האב לקרוא הבן על שם אביו וכדו'. אך במקרה שלפנינו אין מקום לגרע מהאב או מהאם את זכותם בקביעת השמות כשאין סדר ברור והמנהג בסדר קביעת השמות אינו מחייב בזוג שהתגרש כמו בזוג נשוי.
לאור האמור, במקרה שלפנינו לא ניתן להגיע להסכמה ולכן קביעת שלושת השמות היא הדרך הראויה וכנ"ל.
הרב יצחק רבינוביץ – דיין
הכרעה
[ע'] [ט'] רחל.
ניתן ביום כ"ב בסיוון התשפ"א (2/6/2021).
הרב מאיר פרימן – אב"ד הרב דוד בירדוגו הרב יצחק רבינוביץ