ב"ה
תיק 1159793/5
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אילן אלטר טל)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד בצלאל הוכמן)
הנדון: חובת העיון מחדש בפסק דין שאחת ההכרעות שבו לא נומקה ומאז אף השתנה הרכב בית הדין
החלטה
בהחלטה מיום י"ט בסיוון התשפ"א (30.5.2021) קבעתי בנוגע לבקשת של המערערת שהוגשה לבית דיננו ימים אחדים קודם לכן:
עיון בבקשה מלמד לכאורה כי חלק מהנושאים הם כאלה העומדים לכאורה בזיקה לפסיקתנו ושסביר לכאורה כי בית דיננו יזדקק אליהם, חלקם הם כאלה שלכאורה מקומם בבית הדין האזורי, ואחד מהם (השאלה ממתי חב המשיב בדמי שימוש) הוא עניין שלדברי המערערת נכלל בערעורה אך לא נדון במסגרתו ופסק הדין בערעור התעלם ממנו. ההתעלמות הנטענת אינה מעצם השאלה שכן הוראת פסק הדין הותירה למעשה, במפורש, את החלטת בית דין קמא באותו נושא, אלא שהמערערת טוענת כי הכרעה זו אינה מנומקת ולא כללה הסבר לאי קבלת ערעורה בנקודה זו.
המערערת תגיש אפוא השלמת טיעונים בתוך ארבעה עשר יום ותבהיר מדוע היא סבורה כי בית דיננו הוא שצריך לדון בכל הנושאים שנכללו בבקשתה ומדוע היא סבורה כי יש מקום להעלות עתה לדיון נושא שלשיטתה היה צריך להיות מוכרע בפסק הדין ואף הוכרע בו בפועל אלא שלטענתה ללא דיון והנמקה – מדוע יש מקום להעלות שאלה זו עתה ומה המסגרת הנורמטיבית לכך.
לאחר השלמת הטיעונים נורה למשיב להגיב הן לשאלות שנכללו בהשלמת הטיעונים והן לאלה שבבקשה שלפנינו עתה.
המערערת השלימה את טיעוניה כנדרש, לאחר קבלת ארכה לכך בהחלטה נוספת, והמשיב אף הוא הגיב. הגיעה אפוא עת הכרעה בבקשה.
הנושאים שנכללו בבקשה הם אלה:
א. דמי שימוש – דמי שכירות;
ב. דמי משכנתה;
ג. פיקדון;
ד. רשימת מיטלטלין שעל המשיב לתת למערערת;
ה. חוב בלשכת ההוצאה לפועל.
בזיקה לאמור לעיל נבהיר כי נושאים ב'–ג' שברשימה זו והטענות שבעניינם אינם נושאים שנכללו בהכרעתו של בית דין קמא ובכתב הערעור עליה אלא טענות חדשות. המערערת ביקשה כי בית דיננו יבחן טענות אלה מטעמי יעילות, וייתכן שבהיבטי יעילות אכן יש היגיון בבקשתה, אך נוכח התנגדותו של המשיב לכך אין מקום לסטייה מן הכלל כי תחילה יש לדון בתביעה בערכאה ראשונה ורק ככל שהכרעתה שגויה לדעתו של אחד מהצדדים רשאי צד זה לפנות לערכאת הערעור. הסטייה המבוקשת מכלל זה תפגע בזכות הערעור, שכן על הכרעת בית דיננו לא יוכל אף אחד מהצדדים לערער, ואין לה מקום שעה שאחד הצדדים עומד על זכויותיו ומתנגד לה.
לפיכך לא ידון בית דיננו בנושאים אלה.
נציין כי למרות האמור נכללה בתגובת המשיב גם התייחסות לעצם הטענות שהעלתה המערערת, אך משקבענו כי מקום הדיון בעניין הוא בבית דין קמא – לא נעסוק לא בטענות ולא בתשובות עליהן.
אשר לנושא ד' שברשימה זו, שעניינו בחוב ההוצאות שנפסק בשעתו בסך של 30,000 ש"ח, טוען המשיב כי עיקר החיוב שנפסק בבית דיננו שולם, והחוב הקיים אינו אלא חוב בגין ריביות שנצברו בהליכי ההוצאה לפועל, בנוסף לכך הוא טוען כי "בית הדין אינו שליח של ההוצאה לפועל". הטיעון האחרון, יש לציין, כוחו יפה אף לולי הראשון, ועל כן אף שנכונותו או אי נכונותו של הטיעון הראשון לא התבררה לפנינו אין בית הדין מוצא לנכון לדון בנושא זה.
אכן יש מקרים שבהם יש מקום לצעדי אכיפה מטעמו של בית הדין ומכוח סמכויותיו גם בנוסף לצעדי הגבייה הנעשים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אך בהינתן שהסכום שנותר על פי הנטען הוא לכל הדעות רק חלק קטן מסכום החיוב המקורי, וקל וחומר שעה שאכן ייתכן שאינו אלא חוב בגין ריביות שגם אם אין בית הדין מצווה להורות שלא לגבותן (ולעניין זה אציין כי סוגיית הריביות הנגבות על ידי ההוצאה לפועל בשל חיובים שנפסקו בבית הדין ומעמדן ההלכתי של ריביות אלה נדונה בכמה פסקי דין, ואין כאן המקום להאריך בה), מכל מקום אין גבייתן חלק מתפקידו של בית הדין – לא חוקית ולא הלכתית, אין הצדקה להתערבות של בית דיננו ולנקיטת צעדים מצידו בנוסף לאלה הננקטים על ידי לשכת הוצאה לפועל, וחזקה על לשכת ההוצאה לפועל שתעשה את המוטל עליה.
נותרו אפוא נושאים א' וב'.
נושא ב' הוא "דמי משכנתה". הלוואת המשכנתה שולמה בשעתו על ידי המשיב ופסק הדין שקיבל את ערעורה של המערערת בסוגיית חלוקת הדירה גזר מכך את חיובה להשיב למשיב חלק יחסי מדמי המשכנתה ששילם. הבקשה שלפנינו בהקשר זה היא למתן הוראות בדבר הצמדת חוב זה תוספת של ריבית עליו.
המשיב לא השיב לעניין זה, מטעם מובן כפי שיתבאר להלן, אולם חזקה כי אינו מתנגד להוספה על שחבה לו המערערת. חזקה גם כי המערערת מצידה אינה מבקשת את האמור משום שמצידה חפצה היא להוסיף לחובה אל המשיב, אם כי יוער כי ככל שמדובר בפסיקה שמתבקש בית הדין לפסוק (ולא רק בשאלה אם יורה שלא לגבות ריבית בהוצאה לפועל, כאמור לעיל) – גם אם יסכימו לכך שני הצדדים לכאורה לא יורה בית הדין על תשלומי ריבית.
מכל מקום הרקע לבקשה כזו מצד המערערת, כמו גם לאי־התגובה עליה מצידו של המשיב, הוא היותה קשורה בבקשה שבנושא א' – דמי השימוש שאף אותם מבקשת המערערת להצמיד ואף עליהם היא מבקשת להוסיף את הריבית, ובהקשר זה מבקשת היא בהגינות כי כאשר ייקבע לעניינם של דמי השימוש שחב לה המשיב ייקבע גם לעניין החזר תשלומי המשכנתה שחבה היא לו.
משכך אין מקום לדון בבקשה זו בפני עצמה, אלא שככל שתתקבל הבקשה בסוגיית דמי השימוש – יהיה מקום אכן לגזור ממנה גזרה שווה לסוגיית החזר דמי המשכנתה ויהיה מקום לקיזוזים הנדרשים והנגזרים מכך.
רשימת הנושאים לדיון הצטמצמה אפוא לנושא אחד בלבד, אלא שהוא עצמו אכן מחולק לשניים. הנושא הוא "דמי שימוש – דמי שכירות". בקשותיה של המערערת בהקשר זה הן:
1. לקבוע כי המשיב ישלם לה את מחצית מדמי השכירות שעל פי הערכת שמאי, גם אם זו גבוהה משקיבל המשיב בפועל מידי השוכרים שדרו בדירה;
2. לקבוע כי דמי השימוש ישולמו ממועד הקרע ולא ממועד גירושי הצדדים בפועל.
בנוגע לבקשה הראשונה מציינת המערערת לסתירה לכאורה בין לשון פסק הדין ללשונן של החלטות מאוחרות לו, מבקשת "לתפוס לשון ראשון" היינו את לשון פסק הדין ולמצער לפרש את ההחלטות המאוחרות כמתייחסות רק לפרק זמן מסוים בעוד שבנוגע ליתרת הזמן שבגינו יש לחייב את המשיב בדמי השימוש להעמידם על שנקבע בהערכת השמאי.
בתשובת המשיב לא נכללה תשובה עקרונית לשאלת הסתירה לכאורה האמורה ולפתרונה אלא טענה כי הערכת השמאי נוגעת לדמי השכירות הראויים בתקופה האחרונה ואין להסיק ממנה על אלה שהיו בשנים שקדמו לתקופה זו ושאף בגינן חל החיוב בדמי שימוש.
יש טעם והיגיון בטענת המשיב כי לעניין דמי השימוש בתקופות מוקדמות יותר נחוצה הבהרה או חוות דעת חדשה של השמאי. עם זאת נוכח האמור להלן לא תינתן לעת עתה החלטה אופרטיבית בעניין זה שכן תחילה יש להכריע בבקשה השנייה שבנושא דמי השימוש ולאורה של ההכרעה בעניין זה למקד את ההוראות שיינתנו לשמאי.
ומכאן לבקשה השנייה: כפי שקבעתי כבר בהחלטה קודמת למעשה כלל פסק הדין הכרעה מפורשת בשאלה מאיזו נקודת זמן ישולמו דמי השימוש, אלא שלטענת המערערת הכרעה זו לא נומקה – אף שחובה היה לנמקה שכן שאלה זו אכן נכללה בערעור עצמו.
הצדק עם המערערת כי קיימת חובה לנמק את פסק הדין, ולעניין זה אין מקום לדחות את הבקשה אך בשל טענת המשיב כי את בקשותיה של המערערת היה עליה להגיש זה מכבר, שכן אף אם טענה זו כשלעצמה צודקת היא – אין בכך כדי לפטור את בית הדין מחובת ההנמקה, שללא קיומה יש לראות את פסק הדין כאילו לא הושלם בכל הנוגע לשאלה שההכרעה בה לא נומקה. שיהוי, גם אם בשוגג מצידו של בית הדין, בהשלמת פסק הדין בערעור אינו מאיין את הערעור או את אותו חלק בו שלגביו לא הושלמה ההכרעה, ועיכוב מצידו של צד מן הצדדים בבקשה לנימוקים אינו מפקיע את זכותו לבקשם – על הטוען אחרת לבסס את דבריו על החוק או על תקנות הדיון וביסוס כזה לא מצאתי בדברי המשיב.
עם זאת, בהשלמת ההנמקה עתה קיים קושי כפול. ראשית, הנמקת פסק הדין שהיא חלק אינטגרלי ממנו צריכה להיעשות על ידי כל מותב בית הדין שדן בעניינם של הצדדים וזאת אי אפשר לעשות כעת שכן אחד מחברי המותב, הגר"א כץ שליט"א, יצא לגמלאות. שנית, אף החתום מטה שהיה חלק מאותו מותב ומי שכתב את פסק הדין שאליו הצטרפו שני חברי המותב האחרים, אינו יכול ליתן עתה את נימוקיו מן הטעם הפשוט שבחלוף שנתיים מפסק הדין, ובהינתן גם שהשאלה המדוברת הייתה אומנם חלק מהעניין אך לא העניין ועיקרו, אין החתום מטה זוכר בוודאות ואינו יכול לקבוע בוודאות מה היו נימוקי ההכרעה – אם הנימוק שהעלה המשיב בתשובתו עתה או נימוק אחר, או שמא אין כאן הכרעה אמיתית ומנומקת אלא משגה של חוסר שימת לב בעת מתן פסק הדין לעובדת הכללתה של שאלה זו בכתב הערעור שעיקרו לא עסק בה כאמור, כשכתוצאה מכך נכתב בפסק הדין מועד החיוב התואם לשנכתב בפסק דינו של בית דין קמא, לא משום שבית דיננו הכריע כמותו אלא משום שנשמטה מעימנו בעת כתיבת הדברים עובדת היותה של שאלה זו חלק מן הערעור.
בנסיבות אלה אין מנוס אלא מלבחון שאלה זו מחדש, בידי הרכבו הנוכחי של בית הדין שיזדקק כמובן לשמוע את הטענות בנוגע לשאלת מועד החיוב בדמי השימוש ולקבוע אם אכן הללו ישולמו רק ממועד הגירושין, כפי שנקבע בפסק הדין המקורי, קביעה שתנומק הפעם, או ממועד הקרע, כשגם קביעה כזו כמובן תנומק.
הסמכות והחובה לעשות כן, בין שהתוצאה תהיה זהה לשנקבע בפסק הדין המקורי ובין שתהיה שונה, יסודה בהוראת תקנה קכח בנוגע לחשש של בית הדין שטעה בפסק דינו, כשבענייננו מדובר בחשש שהוראת פסק הדין בעניין זה נבעה מחוסר שימת לב כאמור (ולכן גם לא נומקה) וכי ממילא הייתה בה גם טעות לגופה, ובהוראת תקנה עא בנוגע לשינוי החל בהרכב בית הדין לאחר תחילת הדיון, כשלענייננו הגם שחל השינוי לא רק לאחר הדיון אלא לכאורה גם לאחר פסק הדין עדיין שרירה ההוראה ועומדת נוכח היות פסק הדין בלתי שלם כל עוד חלק ממנו לא נומק.
מזכירות בית הדין תקבע אפוא מועד לדיון בטענות הצדדים בסוגיה זו. במסגרת הדיון או לאחריו תיבחן גם השאלה בדבר הערכת דמי השימוש על פי דמי השכירות בפועל או על פי הערכת שמאי כאמור לעיל – בזיקה לפסק הדין ולהחלטות שלאחריו, שאלת התקופה שבעניינה ניתנה חוות הדעת השמאית והצורך להורות על חוות דעת נוספת בנוגע לתקופה מוקדמת יותר, ומשך התקופה המוקדמת – בזיקה למה שיוחלט בשאלה אם חב המערער בדמי השימוש ממועד הקרע או ממועד הגירושין.
החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ח' במרחשוון התשפ"ב (14.10.2021).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה