חיוב האישה בגט בטענת 'מאיסה עליי'

ב"ה

תיק ‏1198536/1

בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שמן, הרב אברהם אבידר, הרב דוד גרוזמן

התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רונן מימון)

נגד

הנתבעת: פלונית

הנדון: חיוב האישה בגט בטענת 'מאיסה עליי'

החלטה

בפנינו תביעת גירושין שהגיש הבעל.

רקע

הצדדים נישאו זה לזה בתאריך ט' בחשון תשס"א (7.11.2000). מנישואין אלו נולדו לצדדים שתי בנות קטינות.

בתאריך י"ב בכסלו תשע"ט (20.11.18) פתח הבעל תיק תביעת גירושין.

האישה הוזמנה מספר פעמים לדיון ולא הופיעה עד שהוזמנה בצו מעצר והגיעה לדיון בתאריך ב' באדר ב' תשע"ט (7.3.19) ע"י המשטרה.

בית הדין פנה לאישה:

בית הדין: למה את לא מופיעה לדיונים?

האישה לא עונה. מסרבת להשיב.

הבעל: אני רוצה גט.

בית הדין: מה את אומרת?

האישה לא עונה.

בית הדין: מי זה פה? בעלך?

האישה: כן. זה [א'].

בית הדין: את רוצה אותו?

האישה לא עונה. מבקשת להסיר את האזיקים.

בית הדין: מה את אומרת אם הוא רוצה להתגרש?

האישה לא עונה.

בית הדין: את רוצה מועד לסידור גט?

האישה לא עונה.

בית הדין פונה לבעל:

בית הדין: אשתך תמיד הייתה מדברת?

הבעל: זו אחת הסיבות שאני מבקש גט, חודשים ארוכים היא לא מדברת, כשהתחתנו היא הייתה מדברת, בשנת 2006 היא הפסיקה לדבר לאורך זמן, מידי פעם מפסיקה לדבר לכמה חודשים.

בית הדין: במה היא עובדת?

הבעל: במשרד עו"ד, במחלקת גביה, שם היא מדברת. זה חלק מהמשחק שלה. כשהיא רוצה לדבר היא מדברת. אני סבלתי מכך שנים ארוכות. הילדים במשמורתי, והיא מתגוררת לבד.

בית הדין לאישה: אני שואל אותך שוב פעם אחרונה האם את רוצה גט או שלום בית?

האישה לא עונה.

הבעל: חד משמעית גט.

בית הדין: את רוצה להמשיך להיות במעצר עד שבוע הבא ובית הדין רואה אותך כמוותרת, קובעים מועד לסידור גט ביום ראשון, אם את רוצה להשתחרר זה יהיה בערבות של 20000 ש"ח.

בעבודה את מדברת עם לקוחות, וכאן את לא מדברת.

האישה לא ענתה לשאלות בית הדין עד לסיום הדיון.

נקבע מועד לדיון נוסף בהרכב מלא לתאריך ג' באדר ב' תשע"ט (10.3.19).

בדיון נאמר בין היתר:

הופיעו הצדדים, הבעל בליווי עורך דין, והאישה בליווי גיסה [נ'].

בית הדין: מה אתה מבקש?

הבעל: להתגרש. מדובר בנישואין שכשלו כבר לפני הרבה שנים, לפחות לפני עשר שנים, שתיקות בלתי פוסקות של כמה חודשים מצד האישה, היא לא תפקדה כרעיה, לא היו יחסי אישות.

בית הדין: את מסכימה?

האישה: אני רוצה לשמוע אותו קודם.

הבעל: בשנת 2006 היא נקטה כנגדי בשתיקות של חודשים שלא דיברה איתי, כל שנה היו כמה חודשים של שתיקות, בפעם האחרונה שתקה שנה וחצי.

בית הדין: כמה שנים שאין יחסי אישות?

הבעל: לפחות שלש שנים ואולי יותר, גם במהלך חיי הנישואין יחסי האישות היו מאד מדודים, והייתה מוכנה רק בזמן נידותה.

בית הדין: מה את משיבה?

האישה: אני לא מכירה את הטענות האלה, הכול שקר.

בית הדין: את רוצה לחיות איתו?

האישה: מה שהוא אומר זה לא נכון.

בית הדין: מה שהוא אמר זה שקר?

האישה: כן.

בית הדין: מה את רוצה?

האישה: אני רוצה קודם כל להבין מה העילה לגירושין.

בית הדין: הלכה למעשה אתם פרודים היום, וצריך לסיים את הקשר. היום אתם תפוסים זה בזה סתם.

האישה: כן, אבל השאלה מה ההשלכות מבחינתי, אני רוצה לדעת מה הנימוקים האמיתיים. לשוחח איתו.

בית הדין לגיס: אתה מכיר את הסיפור שלהם? האם פה לדעתך צריך גירושין?

הגיס: אני חושב שהיא צריכה עוד זמן לעבור את התהליך, הייתה לה שנה מאד סוערת, והיא במצב שהיא רוצה להתמודד ולפתור את המצב הזה.

בית הדין: את רוצה לדבר עם בעלך?

האישה: אני כל הזמן מנסה לדבר איתו, והוא לא מוכן לדבר איתי. אני רוצה לשוחח איתו ולשמוע ממנו דברים ברורים, אני רוצה לשמוע ממנו דברים מהלב.

בית הדין: כמה זמן אתם פרודים?

האישה: שנה וחצי.

בית הדין: כמה זמן אין יחסי אישות?

הבעל: כשלש-ארבע שנים.

האישה: זה לא נכון, מחודש מאי לפני פחות משנתיים.

הבעל: איזה חודש מאי? לא היו בינינו שום קשר.

בית הדין: ולפני כן, מה היה?

האישה: היו יחסים, לא יודעת מה זה סביר.

בית הדין: את רוצה שיחזור אלייך הביתה?

האישה: אני רוצה לדבר איתו. אבל לא כאן.

הבעל: אני מוכן לדבר כאן ועכשיו, ולא למשוך זמן. הכל מניפולציות.

האישה: אני לא יודעת מה טומן לי העתיד.

[...]

הגיס: אנחנו צריכים עוד זמן כדי להבין את הסיטואציה.

ב"כ הבעל: זה המשך המניפולציה למשיכת זמן, אנחנו מבקשים עוד היום פסק דין לכפיית גט, והוצאות לדוגמה על כל הוצאות ההליך זה, אחרי שאנחנו נמצאים פה פעם חמישית.

האישה: אני רוצה לפנות לבעלי, ולשאול האם מדובר בעשר שנים כמו שציינת?

הבעל: כן, לפני עשר שנים התחלת את השתיקות הארוכות האלה, וחוץ מזה את לא מנסה לגרום לי לאהוב אותך, כל מה שפניתי אליך להפסיק את השתיקות, עד שנשברתי, אני לא יכול יותר. גם מה שהיה אחר כך, הייתה שם אלימות, ניפצת חפצים. אני לא מוכן לחיות אותך אני לא יכול יותר, אני לא אוותר על הזכות שלי לחיות בלעדייך.

האישה: אני לא מבינה איך הגענו לעשר בשנים, הבת נולדה לפני עשר שנים לפני שנתיים וחצי רצינו לשפץ את הבית. זאת אומרת, הדברים לא מסתדרים לי איך הוא אומר עשר שנים. אז למה במהלך העשר שנים עשינו דברים שהם פרו-משפחתיים ולא אנטי-משפחתיים.

הבעל: אני עשיתי כל מה שיכולתי במשך התקופה כדי להתמודד עם המצב הזה, יש לנו שתי בנות לא רציתי להרוס בית, ניסיתי וניסיתי עד שנשברתי, אני אדם שעובד באותו מקום אני אדם של שגרה, ואם הגעתי למצב שעזבתי את הבית סימן שכלו כל הקיצין.

האישה: יש לי שאלה, האם פגעת בי במהלך התקופה האחרונה שלפני שעזבת את הבית?

הבעל: את פגעת בי,

האישה: כולם יודעים זאת, מדובר על פגיעה מילולית?

הבעל: כשבן אדם חי במצב שהוא לא יכול לשאת יותר, לפעמים הוא אומר דברים, אני אחזור על מה שאמרתי – "אני מצטער שהכרתי אותך", אני באמת מצטער שהכרתי אותה.

האישה: היו רצף של הטחות ועלבונות.

בית הדין: הוא השפיל אותך?

האישה: כן.

בית הדין: את מה את צריכה אותו?

האישה: בסיטואציה כמו שלי גם אם הייתה פגיעה הרבה יותר דברים הסתדרו.

בית הדין: נראה לך שיהיה שלום בית?

האישה: אני רוצה לדבר איתו, אנחנו היינו בפרהסיה מול חברים ומול משפחה, מישהו ראה אותנו שותקים?

בית הדין: האם היו ביניכם שתיקות?

האישה: לא. דיברנו כרגיל, מילולית, זה נראה הגיוני שבמשך שנה וחצי לא דיברנו? יש לנו שתי בנות, יש לנו בית.

הבעל: לא היו דיבורים מלבד עניינים לוגיסטיים. זה שתיקה. הייתי מדבר אליה ובהתה בי.

האישה: לפני שנתיים הלכנו לשדרג את הבית, זה דברים לוגיסטיים?

הבעל: זה עניינים לוגיסטיים, פחדתי ממך והלכתי אתך לראות בית. אבל אמרתי לך שאני לא יכול. את אישה אלימה.

בית הדין מתכנס בהרכב מלא.

בית הדין: מה תביעתך?

הבעל: אני מבקש לקבל גט. נישאנו בשנת 2000, נישואין ראשונים לשנינו, ולנו שתי בנות, בנות 10,13, פרודים כשנה וחצי מאוגוסט 2017. אני עזבתי את הבית. כשהבנתי שהנישואין הסתיימו ואני לא יכול לחיות במחיצתה, החיים בבית היו בלתי נסבלים. היא לא הניחה לי, לא נתנה לי לישון בלילות רדפה אחרי בבית והעלימה חפצים אישיים, גם התחילה לערב את הבנות במצב, ונאלצתי לעזוב את הבית , היה סוג של גיהינום בבית. היא לא נתנה לי לישון, דיברה ודיברה, ישבה עלי, לא נתנה לי לצאת מהבית, העלימה לי את המפתחות של הבית, פעם אחת הסתגרתי בחדר, והיא ניסתה במברג לפרוץ את הדלת.

בית הדין: למה לדעתך היא עשה את זה?

הבעל: לא יודע. כבר שנים אמרתי לה שהדרך של השתיקות תגרום לי להישבר, גם הנושא הזה זה סוג של אלימות שהיא מפעילה כלפי.

בעניין השתיקות, זה התחיל בשנת 2006 יום אחד היא פתאום התחילה לשתוק, זה נמשך כשלשה חודשים, ניסיתי לברר מה קורה, עד שהתברר לי שהיא נעלבה ממה שאמרתי לה במסעדה, ועד שאני לא אבקש סליחה היא לא מדברת איתי, מאז כל שנה הייתה תקופה של שתיקה למשך חודשים בגלל שלדעתה אמרתי דברים לא במקום, באתי אליה וביקשתי לדבר ולא הסכימה לדבר, רק כאשר ביקשתי סליחה היא הסכימה לדבר, עד השתיקה האחרונה שנשכה שנה וחצי.

בית הדין: יחסי אישות היו ביניכם?

הבעל: לעיתים רחוקות, והיא התעקשה רק בזמן נידה, אני לא רציתי, אבל זה היה רק אחת לכמה חודשים, היא אישיות קשה, הדיאלוג בינינו קשה, גם ביחסים בינינו אני זה שדחפתי להביא את הילדה, היא לא הייתה בתמונה בכלל, לרבות הקשר עם רופא הנשים, גם כאם היא לא תפקדה כמו שצריך.

ב"כ הבעל: אני אסכם מה שנאמר קודם, ההתנהלות של האישה לרבות כאן בבית הדין שהתעלמה משאלות בית הדין, זו ההתעללות הנפשית שמרשי עבר בעשר השנים האחרונות, עד שבמשך שנה וחצי האחרונות הם פרודים, היא רק רוצה לדחות את הקץ. במשך שנים לא תפקדה כרעיה וכאם, וגם כשהוזמנה לדיונים בבימ"ש למשפחה היא בחרה לא להגיע, רק כתוצאה מההתעלמות שלה, במשך שנים הלקוח שלי עשה מאמצים כדי לשמר את הזוגיות הזו. אני מייצג אותו גם בבימ"ש שם הסתיימו כל ההליכים ואני מוניתי ככונס נכסים למכירת הדירה, לרבות המשמורת של האב, והסדרי הראיה אינם מקוימים.

לגבי יחסי האישות, לא היו שם יחסי אישות של זוגיות במובן אפילו המינימלי של המילה, נפשו פצועה מזה.

לא בכדי האישה לא עונה לבית הדין, כשנשאלת השאלה מה היא רוצה, שנה וחצי הם פרודים, ואם היא הייתה רוצה אותו באמת הייתה מגישה תביעה לשלום בית.

בית הדין לאישה: מה את אומרת?

האישה: אני רוצה לדבר עם בעלי ולשמוע אותו.

בית הדין: ואחרי שתשמעי אותו מה?

האישה: אחליט.

בית הדין: כמה זמן את רוצה לדבר אותו?

האישה: אני לא יכולה למדוד זאת בזמן. אני כבר המון זמן רוצה לדבר איתו.

בית הדין: אתה מוכן לדבר אתה?

הבעל: אני כבר ביקשתי להיפרד זמן רב לפני שעזבתי את הבית, זה הכול מניפולציה ומשיכת זמן, וטמינת ראש בחול, מה הטעם למשוך.

האישה: מה יצא מזה אם אני אמשוך?

בית הדין: מה הבעיה לדבר איתה פעם פעמיים ושלום, נראה אם היא מושכת זמן?

האישה: אני מנסה לדבר איתו, והוא לא מסכים.

הבעל: היא משוחחת שיחות שלא נגמרות. אני יודע במה מדובר.

בית הדין: ההיגיון אומר שיש דרך קצרה, תדברו פעם אחת ותגמרו עם זה.

האישה מתפרצת בניגוד להוראות בית הדין.

הבעל: אין לי מה לדבר איתה.

בית הדין: הוא לו מוכן לדבר איתך מה את אומרת?

האישה: שנה וחצי הוא עושה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

בית הדין: את רוצה את הבעל הזה או לא, אחרי שהוא לא רוצה לדבר איתך?

האישה: לא, אני לא רוצה להכריח, אני רוצה למצוא פתרון למה שקורה כרגע, מה שקורה עכשיו זה לא טוב. זה לא פשוט לומר כן או לא. כמו שהדברים נראים כרגע זה בלתי אפשרי. אני רוצה לדבר.

בית הדין: הוא לא רוצה לדבר איתך,

האישה: יש פה אנשים שמנסים ליצור קומוניקציה, ולאף אחד זה לא איכפת. אני לא יכולה להמשיך ככה כמו היום, וגם לילדות זה קשה.

בית הדין: יש לך עוד מה להוסיף?

האישה: נורא חבל לי שבעלי לא דובר אמת, אני מעריכה אותו כבן אדם, וצר לי שהוא לא אומר אמת.

בית הדין: מה לא אמת במה שבעלך אמר?

האישה: הכול לא נכון.

דיון נוסף התקיים בתאריך ח' באייר התשע"ט (13.05.2019). בדיון טענו הצדדים בין היתר:

בית הדין: מה מתקדם?

הבעל: אני מבקש להתגרש.

האישה: אני לא רוצה. אני רוצה חיים משותפים.

בית הדין: תעלה את טענותיך לגירושין?

הבעל: אני רוצה להתגרש, אנחנו פרודים כבר שנה וחצי, היו תביעות בבימ"ש למשפחה ונסתיימו, קיבלתי משמורת מלאה על 2 הבנות בנות 10,13, והייתה כבר חלוקת רכוש, עורך הדין שלי מונה לכונס על הדירה.

אני רוצה להתגרש כי חייתי עם אישה שלאורך שנים זלזלה בי, לא דיברה איתי חודשים ושנים, אנחנו נשואים כ-19 שנה, במשך שנים ארוכות התחילה מסכת של שתיקות שנמשכו חודשים ושנים ברצף, כל מקרה של שתיקה היה נמשך שלשה ארבעה חודשים, ניסיתי לפנות אליה ולדבר איתה ולא הסכימה לדבר, זה היה כמו לדבר אל הקיר, גם בית הדין חווה את הדברים בדיונים שהיו לפניו, השתיקה האחרונה נמשכה כשנה וחצי, כל מה שפניתי אליה לא נענה, בסוף נשברתי, זחלתי על גחוני והתרפסתי לפניה, חזרה לדבר תקופה קצרה ושוב שתיקה, כך זה נמשך שנים עד 2017 ואז נשברתי, השתיקות כללו גם הימנעות מיחסי אישות, במהלך החיים המשותפים הסכימה לקיים יחסים רק בזמן מחזור, וזה הגעיל אותי, היו תקופות של שנים שמנעה ממני יחסי אישות, היא לא רצתה לקיים יחסים רק במחזור. גם התפקוד בבית היא הייתה מבשלת מידי פעם, אבל הייתי אחראי על כל ענייני הבית. הילדה הראשונה נולדה 6 שנים אחרי הנישואין רק לאחר שלחצתי, ואני זה שהייתי מטפל בכל הנושאים מול הרופאים.

בית הדין: מה תשובתך?

האישה: אין לי מה להשיב.

בית הדין: תגיבי לעניין השתיקות?

האישה: למה אתה קורא שתיקות, אי אפשר להתנהל עם שתיקות, יעידו החברים והמכרים ואמא שלו שדיברנו שוחחנו וצחקנו, אמא שלו הייתה פעמים בשבוע, נשאל אותם, האם ראו דבר כזה.

בית הדין: מה לעניין יחסי אישות?

האישה: בשום פנים ואופן לא מנעתי יחסי אישות. אני מוכנה להישבע על זה.

בית הדין: נראה לך שיש תקווה לנישואין האלה?

האישה: לדעתי כן.

בית הדין: אתם פרודים כבר שנתיים וכבר חילקו את הרכוש, בשביל מה את צריכה אותו?

האישה: אני רוצה לחזור לחיים תקינים בשביל הילדות, אני רוצה איזה שהוא צוהר לנסות.

בית הדין: לא חבל על הזמן?

האישה: אני לא רוצה כלום, רק את החיים המאושרים שהיו לי. אני רוצה פתח לנסות.

בית הדין: אי אפשר לכפות שלום בית, אם הוא לא רוצה, חבל על הזמן,

האישה: כמו שהדברים מתנהלים כרגע, זה מצב כאוטי, אני לא יכולה לעמוד בזה, המצב גרוע מאד, אני רוצה שנלך לטיפול רגשי כל המשפחה. כי ככה אי אפשר להמשיך.

בית הדין: אבל הוא לא רוצה. אתה מוכן ללכת לטיפול רגשי?

הבעל: אני אל האישה הזו בחיים לא אחזור. ובטח שלא אהיה נשוי לה. לא יקום ולא יהיה.

ב"כ הבעל: רצינו להביא את אחיו לעדות אבל סורבנו. אין לנו הוכחות אחרות, זה דברים שבינו לבינה. מרשי חי שנים ללא אישה, היא מורדת פר-אקסלנס.

דיון נוסף התקיים בתאריך ח' בסיון תשע"ט (11.06.2019) אליו הוזמנו אם הבעל ואחיו למתן עדות לצורך התרשמות דבריהם מפורטים בפרוטוקול.

בית הדין בהחלטתו הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע ובמקביל הוחלט על הגשת סיכומים וסיכומי הצדדים התקבלו.

התקבלה הודעת יחידת הסיוע בתאריך כ"ח באב תשע"ט (29.8.19):

בהמשך להפניית כבודם,

אבקש לעדכן כי בתאריך 15.8.19 י"ד באב תשע"ט התקיימה פגישה ממושכת לשני הצדדים בנוכחות גורם טיפול ביחידת הסיוע, ד"ר חנן גולדמן.

במפגש העלתה ש' את רצונה לטיפול זוגי, הבעל א', ביקש לשקול את הדברים לאור המפגש שהתקיים.

לאחר מספר ימים, הודיע כי שקל דעתו, ומסקנתו, כי אין טעם בהליך זה מאחר שלא יקדם את נושא הגט.

ציין כי המפגש עם ש' ביחד עם גורמי טיפול היה קשה עבורו נפשית ואינו יכול לעמוד בתהליך שוב ושוב.

לידיעת כבודם

הכרעת הדין לאחר העיון

כפי העולה מהחומר שבתיק הבעל כיום נחרץ בדעתו להתגרש ואינו מוכן לשום ניסיון בכיוון של שלום בית.

האישה עדיין מאמינה שניתן לפנות לטיפול זוגי/רגשי וכדו' בניסיון להציל את הנישואין.

בחינת עילות הגירושין שהעלה הבעל

טענת מורדת

נצטט טענות הבעל מפרוטוקול הדיון:

בית הדין: כמה שנים שאין יחסי אישות?

הבעל: לפחות שלש שנים ואולי יותר, גם במהלך חיי הנישואין יחסי האישות היו מאד מדודים, והייתה מוכנה רק בזמן נידותה.

האישה הכחישה את דבריו מכל וכל.

בית הדין: מה את משיבה?

האישה: אני לא מכירה את הטענות האלה, הכול שקר.

בית הדין: את רוצה לחיות איתו?

האישה: מה שהוא אומר זה לא נכון.

בית הדין: מה שהוא אמר זה שקר?

האישה: כן.

[...]

בית הדין: מה לעניין יחסי אישות?

האישה: בשום פנים ואופן לא מנעתי יחסי אישות. אני מוכנה להישבע על זה.

היות ונושא המרידה מיחסי אישות מוכחש על ידי האישה אין לבית הדין שום דרך לברר מי דובר אמת ומי לא.

טענת השתיקות

הבעל טען כי האישה נהגה לשתוק ולא להתייחס לדבריו פעמים רבות במשך שנות החיים המשותפים.

כל שתיקה יכלה להימשך כשלושה - ארבעה חודשים כך שבסך הכולל מדובר בשתיקות של שנים:

אני רוצה להתגרש כי חייתי עם אישה שלאורך שנים זלזלה בי, לא דיברה איתי חודשים ושנים, אנחנו נשואים כ-19 שנה, במשך שנים ארוכות התחילה מסכת של שתיקות שנמשכו חודשים ושנים ברצף, כל מקרה של שתיקה היה נמשך שלשה ארבעה חודשים, ניסיתי לפנות אליה ולדבר אתה ולא הסכימה לדבר, זה היה כמו לדבר אל הקיר, גם בית הדין חווה את הדברים בדיונים שהיו לפניו, השתיקה האחרונה נמשכה כשנה וחצי, כל מה שפניתי אליה לא נענה, בסוף נשברתי, זחלתי על גחוני והתרפסתי לפניה, חזרה לדבר תקופה קצרה ושוב שתיקה, כך זה נמשך שנים עד 2017 ואז נשברתי, השתיקות כללו גם הימנעות מיחסי אישות, במהלך החיים המשותפים הסכימה לקיים יחסים רק בזמן מחזור, וזה הגעיל אותי, היו תקופות של שנים שמנעה ממני יחסי אישות, היא לא רצתה לקיים יחסים רק במחזור. גם התפקוד בבית היא הייתה מבשלת מידי פעם, אבל הייתי אחראי על כל ענייני הבית. הילדה הראשונה נולדה 6 שנים אחרי הנישואין רק לאחר שלחצתי, ואני זה שהייתי מטפל בכל הנושאים מול הרופאים בכל הנושאים.

האישה השיבה:

בית הדין: מה תשובתך?

האישה: אין לי מה להשיב.

בית הדין: תגיבי לעניין השתיקות?

האישה: למה אתה קורא שתיקות, אי אפשר להתנהל עם שתיקות, יעידו החברים והמכרים ואמא שלו שדיברנו שוחחנו וצחקנו, אמא שלו הייתה פעמים בשבוע, נשאל אותם, האם ראו דבר כזה.

בית הדין: מה לעניין יחסי אישות?

האישה: בשום פנים ואופן לא מנעתי יחסי אישות. אני מוכנה להישבע על זה.

בית הדין: נראה לך שיש תקווה לנישואין האלה?

האישה: לדעתי כן.

בית הדין: אתם פרודים כבר שנתיים וכבר חילקו את הרכוש, בשביל מה את צריכה אותו?

האישה: אני רוצה לחזור לחיים תקינים בשביל הילדות, אני רוצה איזה שהוא צוהר לנסות.

בית הדין: לא חבל על הזמן?

האישה: אני לא רוצה כלום, רק את החיים המאושרים שהיו לי. אני רוצה פתח לנסות.

בית הדין: אי אפשר לכפות שלום בית, אם הוא לא רוצה, חבל על הזמן.

האישה: כמו שהדברים מתנהלים כרגע, זה מצב כאוטי, אני לא יכולה לעמוד בזה, המצב גרוע מאד, אני רוצה שנלך לטיפול רגשי כל המשפחה. כי ככה אי אפשר להמשיך.

בית הדין אכן נוכח בדיון שהתקיים בדיין יחיד שזהו דפוס התנהגות שקיים אצל האישה כאשר בית הדין במשך דיון שלם ניסה לדובב את האישה אולם האישה התבצרה בשתיקתה.

כפי מה שנראה השתיקות היו תגובה לפגיעה שהייתה מצד הבעל ונמשכו עד אשר ביקש סליחתה. וכך אמר הבעל בדיון:

בעניין השתיקות, זה התחיל בשנת 2006 יום אחד היא פתאום התחילה לשתוק, זה נמשך כשלשה חודשים, ניסיתי לברר מה קורה, עד שהתברר לי שהיא נעלבה ממה שאמרתי לה במסעדה, ועד שאני לא אבקש סליחה היא לא מדברת איתי, מאז כל שנה הייתה תקופה של שתיקה למשך חודשים בגלל לדעתה אמרתי דברים לא במקום, באתי אליה וביקשתי לדבר ולא הסכימה לדבר, רק כאשר ביקשתי סליחה היא הסכימה לדבר, עד השתיקה האחרונה שנשכה שנה וחצי.

אין ספק שמדובר בתגובה קיצונית והתנהגות לא שגרתית.

ברור שלאישה ישנה בעיה אולי רגשית או תקשורתית או הפרעה אחרת כל שהיא.

אין ספק שהיה צורך לפנות לייעוץ וטיפול מקצועי מזמן ויתכן שהיה אפשר לטפל בבעיה ולמנוע אותה.

נכון להיום האישה סבורה שעדיין ניתן לטפל ולפנות לטיפול משפחתי.

הבעל מרגיש שאינו מסוגל יותר להמשיך לאור מה שעבר ואינו מוכן לשום ניסיון של יעוץ וטיפול בכיוון של שלום בית.

טענות הבעל למאיסות האישה

לאחר שבית הדין שמע את דברי הבעל, בית הדין מתרשם שהבעל מואס באשתו. ראה פרוטוקול הדיון מיום כ"א באדר ב התשע"ט (28.03.2019)

הבעל: אני לעולם לא אחזור אליה, היא מגעילה אותי, את ואני נפרדנו לעולמים, לא יקום ולא יהיה, במהלך הנישואין קיימנו יחסי אישות רק כשהייתה במחזור, היא לא דיברה איתי שנים. הילדות לא רוצות לבא.

בפרוטוקול מתאריך ח' באייר התשע"ט (13.05.2019):

במהלך החיים המשותפים הסכימה לקיים יחסים רק בזמן מחזור, וזה הגעיל אותי

[...]

בית הדין: מה תשובתך?

האישה: אין לי מה להשיב.

פרוטוקול מתאריך כ"ב בשבט תש"פ (17.02.2020):

הבעל: הנישואין האלה הסתיימו כי אני לא אוהב אותה, וסולד ממנה, כל פעם אחרי שאני נאלץ לפגוש אותה זו משאבת אנרגיה.

הטוען 'מאיסה עלי' אם יכול לגרשה בעל כורחה

א. הנה נודעה מחלוקת הראשונים בדין אישה הטוענת על בעלה 'מאיס עלי', אם כופין אותו לגרשה או לא, דהרמב"ם (פרק יד מאישות הלכה ח) כתב דאם אמרה "מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי" – "כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה". אבל רבנו תם ור"י (בתוספות כתובות סג: דיבור המתחיל "אבל") כתבו דאין כופין אותו לגרש. וכן היא מסקנת הרא"ש, הובא בטור (סימן עז). וכן פסק מרן השולחן ערוך (שם סעיף ב).

ויש לברר מה הדין באופן שהבעל הוא הטוען על אשתו מאיסה עלי, אם בכהאי גוונא יוכל גרשה בעל כורחה.

דעת הפוסקים שבטוען מאיסה עלי אינו יכול לגרשה בעל כרחה משום חדר"ג

הנה בשו"ת רבי אליהו מזרחי (סימן ל) נשאל:

"אם הוא רוצה לגרש בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן בהן והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהלות מה דינה במזונות חייב לזונה או לא".

והשיב:

"התשובה מוכחת שמאחר שהוא רוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה מכל מקום לא יהיה חייב במזונותיה".

וכ"כ הב"ח (סי' עז בד"ה כתב הרב), וכן כתב בישועות יעקב (אבן העזר סי' עז סק"ב) וכן הובאו דבריו בפתחי תשובה (שם סק"ב) דהבעל יכול למנוע מהאישה מזונות, עד אשר תקבל את הגט, וכדעת הרא"ם, וזו לשונו:

"ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון חכם צבי ז"ל, שפעם אחד אירע בימיו שמורה אחד הורה כדעת הרא"ם, והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה, וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלימות. אמנם אם טען 'מאיסא היא עלי' ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כרחה מחמת זה, מכל מקום יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין. ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת, ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה 'רגלים לדבר' קצת, וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה, כסותה עד שתקבל גט, ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם ומהר"א ששון.

דעת הפוסקים החולקים

אולם אין דבריהם מוסכמים. כי הנה כתב הרא"ש בתשובה (כלל מב סי' א, והובאו עיקר דבריו בהגהת הרמ"א (סי' קיז סי"א)) וזה לשונו:

"אמת הוא שחכמי התלמוד אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים כופין אותו להוציא, ורבנו גרשום מאור הגולה ז"ל פירש בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול. ובאישה אמרו חכמים אם נולדו בה מומין נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך שיתן לה כתובתה. ועתה בימי חכמי התלמוד אם אירע מום זה באישה בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה, ויפרע מה שנמצא בידו והשאר כאשר תשיג ידו, ועתה שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל שאין לגרשה בעל כרחה איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן יפה כח האישה הרבה מכח האיש, דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרין יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באישה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה, השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין, אישה שמתגרשת בעל כרחה לא כל שכן, אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר, וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה, אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה, כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האישה מכח האיש, אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האישה לכח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האישה אינה מתגרשת אלא לרצונה, אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל כרחה, ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה, מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האישה כופין אותה לקבל גט, ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה" וכו'.

ועל פי זה כתב בשו"ת פאת נגב (אבן העזר סימן יז) דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, הוא הדין בטוען מאיסה עלי כופין אותה לקבל ממנו גט, שהרי כתב הרא"ש דלא ייפה רבנו גרשום בתקנתו כוח האישה מכוח האיש, וכיוון דבטענת האישה כופין אותו לגרש, הוא הדין דבטענת האיש נכפה אותה להתגרש. ולפי זה יראה לע"ד דלענין ממון, היכא דאיכא רגלים לדבר לטענת המיאוס, ורוצה לגרשה והיא ממאנת, מצי למימר קים לי כהרמב"ם ודעימיה, ויכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה. עכ"ד. והובאו דבריו בספר חיים ושלום למהר"ח פלאג'י ז"ל (אבן העזר סימן א דף ו טור ג) ובספר חיים לעולם (חלק ב אבן העזר סימן מז דף קכג טור ג).

והגאון מהר"ש מטאלון ז"ל כתב בתשובה הנדפסת בשו"ת צל הכסף (חלק ב אבן העזר סימן י, דף לד טור ד) וזו לשונו:

"והנה בהיותי עסוק בענין זה נמצאתי עם רב רחומאי הרב המובהק כמהר"ר יצחק קובו נר"ו, ויצא יצחק לדון בנדון דידן בדבר חדש, ואמר דיש להתיר לראובן לגרשה בעל כורחה כיון דאמר דמאיסא עליה, לפי דברי הרמב"ם ורשב"ם ז"ל שהביא הטור ז"ל באבן העזר סימן ע"ז דסבירא ליה דבאומרת האישה מאיס עלי דכופין את הבעל לגרש אותה אפילו בעל כרחו. ונסתייע ממה שכתב הרב פאת נגב (שם) הנ"ל דלפי סברת הרמב"ם ורשב"ם ז"ל הוא הדין באומר האיש דמאיסא עליה דיכול לגרשה אפילו בע"כ אף לאחר תקנת רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל שתקן שלא לגרש בע"כ, משום שלא יהא כח האישה מחמת תקנת רבנו גרשום מאור הגולה גדול מכח האיש, שמדין תורה אין האיש מגרש אלא לרצונו ועם כל זה היכא דאמרה מאיס עלי כופין אותו שיגרשנה, והביא ראיה מדברי תשובת הרא"ש (ריש כלל מב) שכתב כהאי גוונא גבי נכפית" וכו', ע"ש.

וביסוד הדבר כבר קדמם רבנו תם ן' יחיא ז"ל בשו"ת תומת ישרים (סימן קלט) גבי מי שאשתו נכפית וחפץ לגרשה, דאין לנו לעכב על ידו, שאף על פי שתקנת רבנו גרשום פשטה בכל ישראל, וכמו שכתב מהרי"ק, מכל מקום נראים הדברים שאין לנו לכופו להיות עמה, דלא גרע מאישה הבאה בטענת מאיס עלי דכופין אותו לגרש, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל "שאינה כשבויה ליבעל לשנוא לה", על אחת כמה וכמה שאין לנו לכוף את האיש להיות עם אישה מאוסה בעיניו מחמת דבר רע, ע"ש.

וכן כתב הגאון מהר"י אייבשיץ ז"ל בספר בני אהובה (פרק יד מאישות הלכה טו) וכ"כ בשו"ת גליא מסכת (חלק א סוף סימן ה) דלהרמב"ם דבמאיס עלי כופין אותו, בטוען מאיסה עלי כופין אותה. אלא שלמעשה כתב הגאון מהר"י אייבשיץ (שם) שאין לכופה לקבל גט אבל אינו חייב במזונותיה,

אמנם מהר"ש מטאלון ז"ל (שם) דחה מש"כ הרב פאת נגב לדמות דין אומר מאיסה עלי לדין אומרת מאיס עלי. כי הנה הראשונים הקשו על שיטת הרמב"ם ודעימיה הסוברים שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרשה, מהא דתנן סוף נדרים (צ ע"ב) דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ואם כן קשה מאי טעמא בטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ניחוש דעיניה נתנה באחר. ותירצו הראשונים (עיין תוספות כתובות סג ע"ב ריש דיבור המתחיל "אבל", וברא"ש, בריטב"א ובר"ן שם), דדווקא באומרת טמאה אני לך דנוטלת כתובה, חיישינן דעיניה נתנה באחר, אבל באומרת מאיס עלי דיוצאה בלא כתובה, לא חישינן שעיניה נתנה באחר. עיין שם. נמצא לפי זה, דהא דטוענת מאיס עלי כפינן ליה לגרשה מטעם דנאמנת בטענתה שהרי מפסדת כתובה, ואם כן זה שייך דוקא בטוענת איהי מאיס עלי, אבל בטעין איהו מאיסה עלי, דאינו מפסיד כלום, דבלאו הכי היה מחויב לפרוע כתובתה, מאיזה טעם יהא נאמן.

וכן כתב בקיצור בדברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה).

והוסיף מהר"ש מטאלון שם:

ומה שהביא הרב פאת נגב ז"ל ראיה מדברי תשובת הרא"ש, נראה לעניות דעתי דאינה ראיה, משום דיש לומר דהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דפליג על דברי הרמב"ם ורשב"ם ז"ל וסבירא ליה דאין כופין לגרש באומרת מאיס עלי, משום דחשיב גט מעושה שלא כדין, ומשום הכי חשיב ליה להרא"ש ז"ל שפיר ההוא טעם דלא תהא כח האישה גדול מכח האיש לגבי נכפית דיכול לגרשה בעל כורחה, כיון דלגבי נכפה כופין אותו לגרש בעל כורחו הגם שמדין תורה אין האיש מוציא אלא לרצונו, וזה ברור לעניות דעתי. סוף דבר שדברי הרב פאת ננב ז"ל בזה צריכין אצלי תלמוד, וצריך עיון. ומכל מקום מסתיין דרב גובריה דהרב פאת נגב ז"ל אמרה לשמעתא.

ועוד עיין בתשובת מהר"י אשכנזי ז"ל שם (סימן יב דף מג ע"ב) ובשו"ת שמחה לאי"ש (אבן העזר סימן טז).

ה. ובתשובת מהר"א גאטינייו ז"ל בשו"ת צל הכסף שם (סימן יא – דף מ טור א) כתב דגם הרב פאת נגב ידע דיש לחלק בין טוענת מאיס עלי לטוען מאיסה עלי, דבטוען מאיסה עלי דלא פסיד מידי לא יהא נאמן, אלא דבמקום דאיכא רגלים לטענתו דבאמת מאיסה עליו, בזה השווה דינו לדין האומרת מאיס עלי, דכיוון דרגליים לטענתו חיישינן לדבריו ולא אמרינן דמה שטען כן הוא מחמת שאינו מפסיד בזה.

וראה מה שהשיב על זה מהר"ש מאטאלון בתשובה שבספר עבודת השם (אבן העזר סימן כט – דף קסג טור ד).

ובשו"ת חבצלת השרון (אבן העזר סימן ו) כתב גם כן בתחילת דבריו דבטוען מאיסה עלי יש לצרף שיטת הרמב"ם ועל פי מה שכתב הרא"ש דלא עדיפא דידה מדידיה, ושוב כתב דלא דמי טוענת מאיס עלי דמפסדת כתובתה לטוען מאיסה עלי דאינו מפסיד מידי. וכדחיית מהר"ש מאטאלון. ועיין שם מה שפלפל בדחייה זו.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן צג) אודות מי שנשא חירשת וטען שהיא מאוסה עליו, ובתוך דבריו דן בעניין טוען 'מאיסה עלי', וכתב דב'אמתלא מבוררת' יש להתיר לו לגרשה בעל כורחה או לישא אחרת. שכן כתב וזו לשונו:

"שיטת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין לגרש, ואני מצאתי באו"ז הגדול חלק א' בשו"ת שבסופו סימן תשנ"ד תשובת ה"ר ישעיה להאור זרוע שפסק כהרמב"ם, ובתשובת מהר"ח אור זרוע סימן קנ"ה מבואר שכן פסק מהר"ם כמה פעמים ועשה מעשה בטוענת מאיס עלי באמתלא וכו', ועל כל פנים חזינן דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא דהרא"ש כתב מי יכניס את עצמו לפלוגתא דרבוותא לעשות גט מעושה שלא כדין, והובא גם בטור אבן העזר סימן ע"ז. מ"מ לענין חרם דרבנו גרשום דלשיטת כמה פוסקים הוא רק דרבנן, פשיטא דיש לצרף שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דלא גרע כח האיש מכח האישה, כמו שכתב בתשובת הרא"ש כלל מ"ב. ואם כן בדטוען מאיסה עלי מהראוי להתיר לגרש בעל כורחה, ועל כל פנים בדאיכא אמתלא מבוררת כהא דנדון דידן שהיא חרשת יש להקל".

וכן כתב הגר"י כ"ץ ז"ל בשו"ת פרדס רימונים (דף יח ע"א אות ג).

ובשו"ת צמח צדק (אבן העזר סימן קלב) כתב:

"בהגהות אשרי פרק אף על פי בסוגיא דמורדת כתב דרבנו גרשום מאור הגולה פסק גם כן כדינא דמתיבתא בטוענת מאיס עלי שכופין את הבעל להוציא, וכדעת הרמב"ן במלחמות וריא"ז בשלטי גיבורים שם. והרמב"ם ורשב"ם סבירא להו דמדין הגמרא כן הוא, וכמו שהאריך בזה בשו"ת שבסוף ספר סדר אליהו סימן י"ג וכו'. ועל פי זה נראה דרבנו גרשום מאור הגולה שתיקן שלא לגרש אישה בעל כורחה ושלא לישא אחרת עליה, הא כיון דודאי לא ייפה כח האישה מכח האיש, כמו שכתב בתשובת הרא"ש. אם כן, בטוען מאיס עלי ונותן אמתלא אמיתית נראה דגם כן יכול לגרשה בעל כורחה, מאחר דאפילו האיש כופין כהאי גוונא, אף שאינו מדאורייתא מכל מקום תיקנו כן, אם כן ודאי גם באישה יש לנהוג כן, דלא יהא חמור כח חרם רבנו גרשום מהפקעת קידושין. וכיון דרבנו גרשום מאור הגולה עצמו סבירא ליה לנהוג כתקנת המתיבתא אפילו באיש, כמו כן באישה מסתמא לא החמיר יותר בתקנתו" וכו'.

ואף דאנן קיימא לן דאין כופין האיש, היינו משום שלא רצו לסמוך על הפקעת קדושין, אבל להתיר חרם רבנו גרשום טעם מבורר הוא, דלא דמי כלל להפקעת קדושין שהוא איסור אשת איש וממזרות, מה שאין כן חרם רבנו גרשום, כתב הריב"א בתשובות מהר"מ (סימן תתס"ו) דגריעי טובא מחייבי לאוין, ורצונו לומר דקילא טובא מחייבי לאוין, יעו"ש. מכל שכן דרבנו גרשום מאור הגולה גופא סבירא ליה דאפילו באיש כופין, אם כן ודאי לא נתכוין להחמיר באישה יותר.

אמנם למעשה מסיק הצמח צדק שם (דיבור המתחיל "ומיהו צ"ע"):

"ומכל מקום כל זה נראה להלכה, אבל לא למעשה, משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חרם רבנו גרשום בטענת מאיס עלי", עכ"ל.

אולם מרן הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ט' (חלק אבן העזר סימן כד אות ג), כתב סברא נוספת להתיר בטוען מאיסה עלי, וזה לשונו:

ויש להוסיף כי הנה מרן הבית יוסף (סימן עז) הביא תשובת הרא"ש (כלל מג סימן ח) שתמה על מה שכתב הרמב"ם שאם טענה מאיס עלי כופין אותו לגרש "לפי שאינה כשבויה להיבעל לשנוי לה": "ומה נתינת טעם הוא זה לכוף את הבעל לגרשה, לא תבעל לו ותשאר באלמנות חיות כל ימיה. כי הלא אינה מצווה על פריה ורביה". עד כאן. ולפי זה באיש הטוען מאוסה עלי לא שייך לומר כן, שהרי האיש מצווה על פריה ורביה. וכן מתבאר בשו"ת דבר משה (תאומים, סוף סימן עט). ע"ש.

וכן כתב הגאון ר' משה ירושלימסקי בשו"ת באר משה ח"א (סי' טז אות ד):

"אבל באמת אף אם לא נחליט דהוי מקח טעות מחמת מום, מ"מ כיון דמאיסה בעיניו מחמת זה ומפני שהיא ארורה ומצערתו כמה פעמים ולא יכול לדור אתה, יפה כתב ש"ב הדר"ג דיש צד היתר גדול ע"פ דעת הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות ה"ח) דכופין להוציא בטוענת היא מאיס עלי, כן בטוען הוא מאיסה דלא יפה כח האישה מכח האיש כמ"ש בתשו' הרא"ש (מב א). ואף דהכנה"ג הגהות ב"י (סי' א אות לג) כתב דהעלה בתשו' בכמה ראיות דהמורד על אשתו ואומר מאיסה עלי, חרגמ"ה מונעו מלישא אישה אחרת יעו"ש, מ"מ הא יש לנו תנא דמסייע רבן של ישראל הוא מהר"מ ב"ב (סי' תתריח) שנראה גם מדבריו (וכמ"ש ג"כ הצ"צ החדש שם (סי' קלב) דהיכא דהמניעה ממנה שטען דמאיסה עליו או שהיא אישה רעה בדעותיה והוא מעוגן מחמת זה התירו לו לגרש בע"כ יעו"ש, ובתשו' חיים ושלום (שם) הביא שכן דעת התומת ישרים (סי' קלט) והרב פני משה ח"ג (ר"ס יט) ושמן המשחה (סי' קנא) ופאת נגב (סימן טו"ב), דבטענת מאיסה עלי כופין לגרשה דלא גרע מאישה הבאה בטענת מאיס עלי דכופין אותו לגרש וכמ"ש הרמב"ם, יעו"ש. ולפע"ד (אי נימא דלא עדיף חרגמ"ה משבועה וחרמי קהל יעו' בהגהת מרדכי כתובות (סי' רצא) ודו"ק) יש להביא סעד לדעת הדר"ג מדברי הרמ"א יו"ד (סי' רכח סעיף כ), איש ואישה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זא"ז כו', אבל אם האישה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאת האומרת מאיס עלי חייב להוציא, והיינו לדעת הרמב"ם. יעו"ש בט"ז (ס"ק לד) ובבית שמואל (סי' נ ס"ק טז) ובנוב"י קמא חיו"ד (סימן סח) ומה"ת (סימן רד) לענין חרם הקהלות על החוזר בשידוכין דבכה"ג שטוענת מאיס עלי א"צ התרה כלל, דהם לא גזרו במאיס עלי. וא"כ כיון דבשבועה וחרם שקבל על עצמו וחרם הקהלות נפטרו משבועה וחרם בטענת מאיס ואמתלא מבוררת, כמו כן יש מקום לומר בחרגמ"ה (דלא עדיף כחו משבועה וחרם הקהלות) דבמאיס עלי לא גזר".

וכן כתב עוד בספרו שו"ת באר משה ח"ב (קונטרס בנין ירושלים סי' יד וסי' טז). וכן העלו הרבנים הגאונים בן מנחם הדס וז'ולטי בפד"ר חלק ג' עמודים 230-231 בזה"ל:

"עוד יש לדון בזה דהנה כתב שם הגליא מסכת בתשובה הנ"ל (סימן ה) וז"ל: אך ראיתי שמסיק שם הרא"ש (בתשובה כלל ל"ה), שעשה עוד סניף וצרוף לכוף את האישה לגרש וז"ל, ויש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו דפסקו בדיני מורדת שכופין אותו לגרשה עכ"ל, והנה ידוע דהרא"ש בפרק אף על פי חולק על הסוברים בדיני מורדת כופין אותו עיין שם מ"מ עשה מזה צירוף לעובדא שלו שיש לסמוך על מקצת רבותינו בזה, וא"כ אם היו עליה מומין קודם נישואין והמומין הוא בערך שטוען הבעל דמאוסה עליו [...] אפשר לעשות סניף וצירוף [...] דהנה זה ודאי דלהני רבוותא דסברי כשטוענת האישה מאיס עלי כופין אותו לגרש, מכש"כ וק"ו כשטוען האיש על האישה מאיסה עלי שיכול לגרשה בע"כ ולא גזר ע"ז רגמ"ה מעיקרא [...] וא"כ בנ"ד וכל כיוצ"ב שיש מקום שהבעל טוען מאוסה עלי [...] יכולים לעשות צירוף וסניף עפ"י האי סברא הנ"ל דבמקום שטוען מאוסה עלי ליכא מעיקרא איסור רגמ"ה כמו שכתב הרא"ש הנ"ל [...] ולפי זה הוא הדין בנ"ד יש לבעל לומר שהיא מאוסה עליו וכמש"כ המהרי"ט הנ"ל. ומכל מקום איכא למימר דהואיל ונמצאת מעוברת ויצא עליה שם רע מאוסה היא בעיניו [...] הרי מבואר דגם לאחר הנשואין יכול הבעל לטעון מאוסה עלי בגלל שם רע שיצא עליה מלפני הנשואין. וכן כתב בשו"ת גליא מסכת הנ"ל. וא"כ בנ"ד וכל כיוצא בזה שיש מקום שהבעל טוען מאוסה עלי [...] יכולים לעשות צירוף וסניף עפ"י האי סברא הנ"ל, דבמקום שטוען שמאוסה עלי ליכא מעיקרא אסור רגמ"ה." עכ"ל.

וכל זה שלא כדברי הרבנים אירירה הוכמן ושלזינגר בפד"ר חלק א' עמוד 327 שכתבו בזה"ל:

"ועתה ניתן דעתנו לעצם חידושו של הגאון רבן של ישראל בעל בני אהובה ז"ל, דבבעל הטוען מאוסה עלי כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לגרש את אשתו בעל כרחה וגם נגד החדר"ג, או לכל הפחות לפטור את בעלה משאר, כסות ועונה .ועלינו לומר בזה, כי אחרי בקשת הסליחה מכבודו, חידושו זה אינו מחזיק מעמד בבואו לכור הבחינה. שהרי הרמב"ם, אביו ומולידו של כל הדין הזה, דכופין לגט בטענת מאוס עלי, תלה טעמו של הדבר בהא דאין בנות ישראל כשבויות חרב שתבעלנה לשנואות להן, ופשוט הוא שכוונתו בכך לומר, שהבעל תמיד ביכלתו להתגבר על אשתו ולבא אתה בקרבת אישות וגם אם היא מתנגדת לכך, מאחר שהיא רק כקרקע עולם ממש והוא מקיים בה מקרא כדכתיב: והוא ימשול בך, ואישה המואסת בבעלה סובלת לכן בכל התקרבויותיו אליה עינויי נפש ועינויי גוף, מה שאינו כן בבעל המואס באשתו, שהרי אם היא באמת מאוסה עליו מי מכריחו להיות אתה בקרבת אישות והלא הברירה בידו לא לגשת אליה.

וכן היא באמת משמעות לשון הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות ה"ח הנ"ל, בפסקו שם: האישה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה וכו'.

משמע מזה ברור שלמעשה היא נבעלת לבעלה, אלא שלא מדעתה ורצונה כי - אם בעל כרחה, ורק משום כך פסק שם הרמב"ם לכוף את בעלה לגרשה, כדי להציל בת ישראל מיסורי יום - יום כאלה, ואולם יחד עם זה ברור, שלו היה המצב אחר, היינו שיוצר העולם ב"ה היה מעניק לאישה את הכח והאפשרות להתנגד בהצלחה לרצונו של בעלה במובן המיני, עדיין ספק גדול הוא האם היה הרמב"ם פוסק דכופין את בעלה לגרשה בטוענת מאוס עלי, שלא תיבעל לו ולא יגרשנה וכדקל להבין.

ולפי כל זה מתברר, שטענת מאיסה עלי, כשהיא נטענת מפי הבעל, אשר הברירה בידו להנצל מהמיאוס שהוא רואה בקרבת האישות עם אשתו, איננה תופסת מקום גם בבית מדרשו של רבנו הרמב"ם.

הוכחה לדברינו אלה רואים אנו בפסקו של הרמב"ם בעצמו, בהלכה ט"ו של אותו הפרק, בקשר לבעל הטוען כלפי אשתו: הריני זן ומפרנס אותה, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורות של כסף בכל שבת ושבת, וישב ולא ישמש וכל זמן שתרצה היא לישב וכו'. כן פסקו גם השו"ע והלבוש בסי' ע"ז. ולכאורה יש לשאול: ממה נפשך, אם טענת מאוס עלי טענה היא, לחשוב על ידה את האישה כאנוסה, היינו צריכים לחשוב גם את הבעל הטוען טענה כזו לאנוס ולכפוי, דכי ח"ו משוא פנים יש בדבר, והלא מסתבר שיש גם בזה להשוות דינו של האיש לדינה של האישה, - אלא וודאי, שהנכון כפי שאמרנו, שהאישה באמת אנוסה היא מאחר שהיא נכבשת ע"י האיש גם בניגוד לרצונה, אך לא כן האיש וכנ"ל. וראה והשוה לזה גם מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה בה"ט וז"ל: אנוס פטור מכלום וכו', בד"א בשנאנס הנבעל, אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת. העולה מכל זה, כי אין להוציא מתוך דברי הרמב"ם כל הוראה לזכותו של הבעל הטוען נגד אשתו מאוסה עלי, ולא משגחינן בטענה כזו כל עיקר." עכ"ל.

ודע, שאפילו אם נשבע שלא יגרשנה בעל כרחה הדין כפי הנ"ל. כי הנה בשו"ת צל הכסף חלק ב' (אבן העזר סימן יב דף מג טור ב) כתב, שלכאורה יש לומר דעד כאן לא כתב הרא"ש דלא יפה כוח האישה מכוח האיש, אלא בתקנת רבנו גרשום מאור הגולה, דלא יפה תקנתו היפך מה שהדין נותן, אבל היכא דנשבע שלא יגרשנה בעל כורחה, יש לומר דכלל בשבועתו כל אופן של גירושין בעל כורחה, וגם היכא דהדין נותן לגרשה, קיימא שבועתו שלא לגרשה.

אך כתב לדחות זאת, על פי מה שכתב מהראנ"ח בתשובה (חלק ב סימן פט) גבי שהה עשר שנים ולא ילדה אם יכול לגרשנה בעל כורחה אף על פי שנשבע שלא יגרשנה בעל כורחה, וכתב מהראנ"ח דכהאי גוונא לא חיילא השבועה – "דעיקר שבועה זו דשלא יגרשנה הוא כדרך התקנה שתקן רבנו גרשום מאור הגולה, דלא כייל לה בדבורה אלא כדרך התקנה". והכי נמי יש לומר בנידון דידן, דכמו שכתב הרא"ש דלא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה לייפות כוח האישה יותר מכוח האיש, הכי נמי לא חלה שבועתו לייפות כוחה יותר ממנו.

וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן כא סוף אות ז) שיש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האישה לתרבות רעה. ועי' עוד בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א סימנים ב, ג, ד).

העולה מכל האמור לעיל

א. נחלקו הראשונים בטוענת מאיס עלי אם כופין אותו לגרשה, דדעת הרמב"ם והרשב"ם דכופין, ודעת רוב הראשונים שאין כופין. וכן הלכה.

ובמקום שהבעל טוען מאיסה עלי, כתבו האחרונים (תומת ישרים, פאת נגב, בני אהובה, גליא מסכת) דלהרמב"ם פשיטא דיכול לגרשה בעל כורחה, שהרי כתב הרא"ש בתשובה דלא ייפה רבנו גרשום כוח האישה מכוח האיש.

ויש שכתבו (כן צידד הצמח צדק, והכי מסקי המהרש"ם ופרדס רימונים) דעד כאן לא פליגי על הרמב"ם רק בכפיית האיש, דאיכא חששא דגט מעושה והויא אשת איש דאורייתא, אבל בכפיית האישה דאין כאן אלא חרם דרבנו גרשום, לכולי עלמא יש מקום לכופה כשטוען מאיסה עלי. [והוא הדין כשמנוע מלגרשה מכוח שבועה, היכא דטוען מאיסה עלי שפיר יוכל לגרשה בעל כורחה].

ואולם יש שכתבו דאין לדמות טענת מאיסה עלי שטוען האיש, לטענת מאיס עלי שטוענת האישה, ולדידהו אין מקום לחייב את האישה בגט בטענת מאיסה עלי.

מהי הגדרת אמתלא מבוררת

אלא שיש לברר מה נקרא טענה מבוררת שעל ידה לא יהא לו דין מורד, ויהא פטור ממזונות.

והנה גבי מורדת בטענת מאיס עלי כתב הטור (סימן עז – דף קא עמוד א) וז"ל:

"הלכך לא היה דן [מהר"ם מרוטנבורג] דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה, או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו".

וכתב מרן ז"ל בבית יוסף (שם):

"ובענין האומרת מאיס עלי כתב הרשב"א בתשובה שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמו שאמרה, עכ"ל. וזה כדברי ר"מ שכתב רבינו. וכבר כתבתי כן בסימן זה בשם כמה גדולים".

מבואר דלטענת מאיס עלי לא בעינן עדות ברורה, אלא סגי בזה שנכיר מתוך דבריה שבאמת הוא מאוס עליה. ועיין גם בב"ח שם שהאריך בזה. וכן כתב הגאון מהר"ח מוואלאזי'ן ז"ל בשו"ת חוט המשולש (סימן ב). עיין שם באורך.

ובשו"ת מהרי"ט חלק ב' (אבן העזר סימן מ דיבור המתחיל "תשובה מי יתן") כתב:

ואף על פי שהרשב"א בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן ז"ל בסימן קל"ח כתב שהאומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלאה לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, שכשם שהדעות במאכל וכו', זהו שיכולה לומר שהוא מאוס אע"פ שלא תתן טעם, מכל מקום אנו צריכים להכיר ולבחון זה מדבריה שכן הוא האמת שהוא מאוס עליה, כמו שכתב הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף.

וכן הוא לשון החלקת מחוקק (שם ס"ק כה) "בנותנת אמתלא מבוררת וניכרת לבית דין שכֵּנים דבריה". והעתיקו הבית שמואל (שם ס"ק כז).

אמנם בבית שמואל בקיצור דין מורד ומורדת שבסוף סימן ע"ז כתב שאם "אינה יכולה לברר דבריה על פי עדים הוי טענה שאינה ברורה", אך כבר כתב בעל הגהת לשכת הסופרים (הנדפס בסוף גיליון השולחן ערוך) דמה שכתב הבית שמואל "עדים" הוא לאו דוקא "אלא שנראה כן לחכמי העיר".

וכן כתב בשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן קכו): "ואמנם לענין לברר בעדים כבר כתבתי שאין צריכה לברר, רק שלפי אומדן דעתינו אומרת הדברים מקירות לבה ולא מחכמה ומערמה".

וכן כתב החזון איש (סימן סט סעיף קטן טז).

וראה מה שהאריך בעניין זה הגר"ש דיכובסקי שליט"א בפסקי דין רבניים (כרך יא עמוד 201), דעניין אמתלא מבוררת הוא שיתברר הדבר לבית הדין שטענת הבעל טענה אמיתית היא לדידיה, ואינו משקר בדבריו, וכל שבית הדין משוכנע שאכן באמת ובתמים הבעל מואס באשתו ואינו חפץ בה, חשיב אמתלא מבוררת, ואין צורך בהוכחות לטענתו. ועיין שו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה).

מאיסות באמתלא מבוררת תלויה היא כפי עיני ראות עיני הדיינים

לאחר העיון בדברי הפוסקים, עולה מדבריהם שמאיסות באמתלא מבוררת תלויה כפי עיני ראות עיניי הדיינים.

ובקצירת האומר נציין חלק מדברי הפוסקים בעניין זה, וכאשר הובאו שיטות אלו בפסקי דין רבים הנהוגים בבתי דין הרבניים (באופן ההפוך ממקרה דנן שהאישה טוענת למאיסות בבעל והוא הדין להיפך כמקרה דנן):

דעת הב"ח (אבן העזר סימן עז) וכן הכריע בתשובת חוט משולש דאין צורך שתוכיח האישה את טעם המאיסות לפני בית דין, ודי שתטען טענת מאיס מטעם הגיוני ואף שאינה יכולה להוכיח כן ואף שהבעל מכחישה. וטעם הדבר הוא מחמת שמלכתחילה כל דין טענת מאיס נאמר בטענת האישה וללא הוכחה, אלא שאם אין האישה יכולה לנמק טענתה או שטוענת דבר שאינו ברור – יש לחשוש להערמה ואין בה דינא דמתיבתא. אמנם דעת הבית שמואל (שם סעיף קטן לג) והחלקת מחוקק (שם סעיף קטן לג) שפירוש אמתלא מבוררת הוא בירור בעדים (או – לחלקת מחוקק – באופן שניכר ונראה בעיני בית הדין), ואם אינה יכולה לברר על ידי עדים – אף אם טענתה נראית הגיונית – מהני רק (לעניין ההשלכות הממוניות של טענה זו) "אם תפסה".

וזה שכתב הבית שמואל דבעי בירור על ידי עדים – נראה דלא כתב כן בדווקא, אלא שיתברר הדבר לבית הדין (וכדברי החלקת מחוקק) שהרי הבית שמואל עצמו (בסעיף קטן כז) נקט: "אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לבית הדין שהוא אמת" ולא הזכיר עדים. גם בקיצור הדינים, כשדן לגבי אמתלא מבוררת כתב: "ואמרה טענה מבוררת ומבררת דבריה", ולא הזכיר דבעי בעדים. אלא שכשנקט מה לא נקרא טענה מבוררת, כתב: "ואם אינה יכולה לברר דבריה על פי עדים אז הוי טענה שאינה ברורה", והיה נראה לומר כי עדים דנקט לאו דווקא, וכל שבית הדין משוכנע כי באמת 'מאיס עליה' הרי שיחשב לטענה מבוררת. ועיין בלשכת הסופרים (הגהות מהחתם סופר ומהכתב סופר הובאו בסוף השולחן ערוך) ש'עדים' שנקט הבית שמואל – לאו דווקא.

ובאמת, במקור הדברים שהוא דברי מהר"ם לא מוזכר דבעי עדים, וכך לשונו בהגהות המרדכי כתובות (אות רצ): "ודווקא בנותנת אמתלה אמתית למה מורדת עליו". ועוד שם: "דלא מקרי אמתלה אלא כשנותנת אמתלה המבוררת לטובי העיר".

אמנם עיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) שכתב, דבאישה מבואר בפוסקים (בסימן עז) דבעינן טעם מבורר כגון מחמת חולי או שהולך בדרך רע ומאבד מעותיו עיין שם, וגם שיהיה הבירור בעדים עיין שם, אבל לא כהא דנידון דידן שאין הטעם מבורר.

ושם איירי בעניין שהאיש עזב את הבית "כמו ארבע־עשרה שנה", ואינו מוכן לחזור באומרו שמאיסה היא עליו, והחשיב שם הדבר כטעם שאינו מבורר. ולפי מה שנראה בפשטות לא כך מדברי הפוסקים, דלא מבעיא לשיטת הב"ח והחוט משולש דכל עניין הבירור הוא לאפוקי מחשש עורמה ואין צורך להוכיח כן, אלא אף לשיטת הבית שמואל נראה כי כל שיוכח הדבר לבית הדין סגי בהכי, ואין לנו לאפושי פלוגתא מאחר שברור כי מלכתחילה לא נאמרה התקנה באופן של הוכחה, וכל הבירור הוא כדי לאפוקי מחשש ערמה אם כן מסתבר כי במקום שהדברים ברורים לבית הדין סגי בהכי.

ועיין גם בשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן קכו) שכתב שאין צורך להוכחה בעדים.

ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אבן העזר סימן ח אות ב) שכתב ליישב בשם המהרימ"ט (חלק ב אבן העזר סימן מ) דלעולם אין האישה צריכה לתת טעם לדבריה למה הבעל מאוס עליה כדברי הרשב"א בתשובה, אך מכל מקום "בית הדין צריך להכיר ולבחון מדבריה שכן הוא האמת" שהוא מאוס בעיניה וכמבואר בתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף.

וכן פסקו בבית הדין האזורי ירושלים (פסק דין מיום כ"א במרחשוון התשע"ז (22.11.2016)):

לאחר העיון, בחומר שבתיק – בסיכומים, ובעדויות שבתיק, בית הדין פוסק: האישה מאוסה על בעלה, ולכן יש לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין, בהיותה מאוסה עליו באמתלא מבוררת. כמו שנפסק בהיכל יצחק (אבן העזר א סימנים ב, ג, ד) וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן כא).

על החלטת בית הדין האזורי הנ"ל הוגש ערעור לפני בית הדין הגדול. בהחלטת הרבנים הגאונים הרב יצחק יוסף והרב יצחק אלמליח והרב יעקב זמיר (בתיק מס' 1106869/1) נפסק בין היתר כי:

האישה מאוסה על בעלה משום מצבה הנפשי והפיזיולוגי ולכן יש לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין, בהיותה מאוסה עליו באמתלא מבוררת. בפס"ד בית הדין הגדול הוחלט, כי ערעור האישה על החלטת בית הדין האזורי לחיובה בגט משום מאיסות באמתלא מבוררת נדחה.

אגב, וגם בנדון דידן, אין סיכוי שהמאיסות תחלוף, וכפי שיתבארו להלן הנימוקים לכך. ועוד, שהנדון כאן הוא לחייב את האישה (ולא את הבעל כנדון הרבנים הגאונים איזירר ושרמן), שאין כאן אלא חדר"ג בלבד. ובודאי שיש לומר שלכל הדעות יש מקום לחייב את האישה. וכפי החלטת בית הדין הגדול, וכנ"ל.

מן הכלל אל הפרט

בתיק שלפנינו בית הדין רואה כי יש בסיס נרחב לטענות הבעל שהוא מואס באשתו באמתלא מבוררת וזאת מהנימוקים הבאים.

א. הצדדים פרודים זמן רב. ראה פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום ג' באדר ב' תשע"ט (10.3.19). האישה הודתה בדיון שהם פרודים שנה וחצי. ובפרוטוקול הדיון מיום כ"ב בשבט התש"פ (17.02.2020) הודתה האישה שהם פרודים "כבר יותר משנתיים".

ב. לדברי הבעל : מדובר בנישואין שכשלו כבר לפני הרבה שנים, לפחות לפני עשר שנים, שתיקות בלתי פוסקות של כמה חודשים מצד האישה, היא לא תפקדה כרעיה, לא היו יחסי אישות.

ג. שתיקות ארוכות של האישה שאינה מדברת עם בעלה, שנמשכו במשך תקופות ארוכות. לדברי הבעל: בשנת 2006 היא נקטה כנגדי בשתיקות של חודשים שלא דיברה איתי, כל שנה היו כמה חודשים של שתיקות, בפעם האחרונה שתקה שנה וחצי. השתיקות הארוכות היו גם בפני בית הדין. שלא השיבה לשאלות בית הדין כלל. ובית הדין התרשם ונוכח באמיתות דברי הבעל.

ד. אי קיום יחסי אישות זמן רב. לדברי הבעל: לא התקיימו כשלש-ארבע שנים. לדברי האישה: מחודש מאי לפני פחות משנתיים.

יש לציין ולהדגיש, כי בירור טענות הצדדים בנושא זה מבוסס בעיקר על התרשמות ישירה של בית הדין. והתרשמות זו הייתה מבוססת על ראיית הצדדים בדיונים שהבעל מואס באשתו בכנות, ויש לו אמתלות הנראות לבית הדין.

ויש להוסיף עוד, שלבעל שלפנינו יש שתי בנות, ולא קיים עדיין מצות פריה ורביה, וכבר הבאתי לעיל מה שכתב בשו"ת דבר משה תאומים ובשו"ת יביע אומר, שבזה שונה הדין, וכפי שנתבאר לעיל.

לאור האמור:

נראה שיש לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין, בהיותה מאוסה על בעלה באמתלא מבוררת.

הרב אברהם אבידר-דיין

קראתי את דבריו הנעימים של חברי ורעי הגאון הרב אבידר שליט"א.

אכן כפי שכתב יש המחייבים אישה בגט על סמך טענת מאיס עליי מבוררת של הבעל ויש המתנגדים לכך ובכל מקרה מקרה יש לדון כפי שכתבו האחרונים בנושא זה מהמקורות המצוטטים מעלה.

בוודאי במקרה דנן שבו יש לחייב את האישה בגט מטעם הדין של רבינו ירוחם ולאור כך שלדעת בית הדין אין האישה חפצה יותר בבעלה וכפי שנבאר.

11 דיונים ניהל בית הדין עם הצדדים בכדי לרדת לעומק הסכסוך ולהבין את עמדותיהם.

אף שעמדת הבעל הייתה ברורה כבר מההתחלה אולם עמדת האישה לא הייתה ברורה דיו לבית הדין.

עמעום עמדתה נבע בעיקר משתיקותיה ומהתחמקויותיה מתת תשובות ברורות לבית הדין על שאלותיו בדבר רצונה הכנה בבעלה כן או לא.

לאט לאט עם התקדמות השיחות עם האישה (מה שהצליח בית הדין) התברר לבית הדין מעל לכל ספק הן במישור הועבדתי והן במישור ההלכתי כי אין האישה חפצה יותר בבעלה כלל. פעמים רבות היה נראה לבית הדין כי שמא היא בכל זאת מעוניינת וחפצה בו אך זו הייתה טעות בהבנה בתחילת הדיונים. הטעות נבעה מדיבוריה על רצונה בטיפול משפחתי שהביא אותנו לחשוב שמא היא בכל זאת מעוניינת בבעלה. אך עם התקדמות הדיונים ושתיקותיה המרובות וסירובה לענות בצורה חדה וברורה שהיא חפצה בבעלה עלה כי היא מעוניינת בטיפול כולל שישיב לה את בנותיה והקשר עימן שנגדע באחת לאחר החלטות השיפוטיות שניתנו בערכאות השונות (לא בבית הדין) ולאור התנהגותה והתקשורת הלא זורמת שלה אף עם בנותיה.

רצונה בעיקר לנהל תקשורת טובה עם בנותיה ומעורבות בחייהן אך בבעלה ברור מעל לכל ספק לבית הדין כי היא אינה מעוניינת.

נצטט מהדיון שהתקיים ביום ג' באדר ב' תשע"ט (10.3.19):

בית הדין: הוא לו מוכן לדבר איתך מה את אומרת?

האישה: שנה וחצי הוא עושה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

בית הדין: את רוצה את הבעל הזה או לא, אחרי שהוא לא רוצה לדבר איתך?

האישה: לא אני לא רוצה להכריח, אני רוצה למצוא פתרון למה שקורה כרגע, מה שקורה עכשיו זה לא טוב. זה לא פשוט לומר כן או לא. כמו שהדברים רואים כרגע זה בלתי אפשרי. אני רוצה לדבר.

בית הדין: הוא לא רוצה לדבר איתך.

האישה: יש פה אנשים שמנסים ליצור קומוניקציה, ולאף אחד זה לא איכפת. אני לא יכולה להמשיך ככה כמו היום, וגם לילדות זה קשה.

האישה אכן מסכימה כי היא לא רוצה בו אלא רוצה להבין - על מה ולמה קרה מה שקרה, כשכל רצונה להסדיר את יחסיה עם בנותיה.

נצטט עוד משפטים מפרוטוקול שנערך ביום כ"ב בשבט תש"פ (17.2.20) שם נאמר (47-53):

בית הדין: היום זימנו אתכם לעניין הגירושין, את רוצה את [א']?

האישה: אני רוצה טיפול משפחתי.

ד"ר בעז: טיפול משפחתי כדי להחזיר את [א'] זה משהו אחד, אבל פה הטיפול המשפחתי ייגע רק בנושא ההורות.

בית הדין: את רוצה את הבעל?

האישה: יש לי רצון כרגע לטיפול משפחתי. אני יכולה לדבר רק בנושא המשפחתי.

בית הדין: תעני לשאלה.

וכן בשורות 64-69

בית הדין: אנחנו נמליץ לך לטיפול מתאים, אבל את רוצה את [א'] בתור בעל?

האישה: היום רציתי לראות את הבת שלי שחולה. ואני צריכה להתחנן שאני אראה אותה וזה תלוי ב[א'],

בית הדין: בזה נעזור לך, ונחייב אותו כמה שאפשר [...] אם הנושא הזה ייפתר תסכימי לסיים את הזוגיות?

האישה: אני כרגע לא מתחייבת אני כעת לא מאמינה לכלום.

וכן בשורות (72-78)

בית הדין: תגידי מה את רוצה?

האישה: אני כבר לא מאמינה לכלום. מה ביקשתי, אני מדברת על הבנות ועל המשפחה.

בית הדין: נפעל בשני מישורים, בנושא האימהות אבל בד בבד צריך לטפל במישור השני

האישה: [א'] צריך לשנות את החשיבה והתפיסה, כשאני מתקשרת בבוקר ואומרת לו שאני רוצה לדבר עם הילדה והוא אומר שהיא לא רוצה לשמוע אותי.

בית הדין: אז מה את רוצה?

האישה: שישנה את התפיסה והחשיבה שלו כלפי אמא.

וכן בשורות (134-149) בו יצא סופית מבחינת רושם בית הדין "המרצע מהשק", אין היא רוצה בבעלה היא רוצה בילדות ובקשר עמן, היא רוצה קשר עם בעלה לצורך הקשר שלה בבנותיה. אין היא מאמינה בו ואין לה עמו כלום - לא תקשורת, לא יחסי אמון, לא יחסי אישות שאף לדבריה לפחות כבר שנתיים.

מעולם לא אמרה כי היא רוצה בו או לשהות עמו כזוג, כל חפצה הוא הדרך בה יחזרו הקשר בין ילדיה לבינה.

וכך אמרה:

האישה: אני חושבת שקודם כל [א'] ואני צריכים להיפגש וללבן את הדברים בינינו, כי המצב מבחינת הילדות קשה מאד.

בית הדין: כלומר לא בנושא הזוגי?

האישה: אני רוצה לפתור את הנושא לשביעות רצון כולם.

בית הדין: באיזה נושא את רוצה להיפגש איתו?

האישה: בעניין הבנות.

בית הדין: ומה בנוגע הנישואין?

האישה: נראה איך זה מתקדם.

הבעל: לי אין שום נכונות לשבת איתה.

בית הדין: אז תתקדמי בעניין הבנות ולא בנושא הזוגי.

האישה: אני הצעתי פתרון זה מה שאני מציעה. אני לא מסכימה למה שהוצע.

בית הדין: אז תתנהלי לפי זה.

בית הדין: האם את רואה סיכוי לשלום בית בינך לבין [א']?

האישה: אני כרגע לא עונה על זה. אני מטפלת בעניין הבנות. זה כרגע פיקוח נפש. כרגע אין לי אמונה באף אחד אני לא מאמינה כולל ב[א'].

בית הדין: אם אין אמון אין סיבה לקיים את הנישואין.

כלומר, מכל התבטאויותיה של האישה עולה כי אין בינה לבין בעלה מאומה מלבד זאת שהיא רואה בו אמצעי הקשר היחידי שדרכו תוכל להגיע ליחסים תקינים עם בנותיה אך ברור לבית הדין מעל לכל ספק שאין היא רוצה בו יותר.

התקשורת עם האישה הייתה קשה מאד בעת הדיונים מלבד שהיה קשה לדובב אותה (ראה דיון הראשון) היה קשה אחר כך כשהאישה החלה לדבר עמנו אם בתקשורת ישירה ואם בתקשורת בעזרת פסיכולוג בית הדין ד"ר וולץ כך שהרושם הוא לא רק ממה שהיא אמרה אלא אף ממה שהיא לא אמרה בעת הנכון שהתבקשה לומר.

הרושם אינו ממשפט יחיד זה או אחר, אלא מרושם שהתקבל ועלה מ-11 דיונים, שיחות ארוכות ביחידות ובדיון במעמד שני הצדדים, רושם של הפסיכולוג שהתקבל לאחר שעות רבות של שיחות עמה (רושם של הפסיכולוג שהסכים עמנו לאורך הדיונים), בית הדין ניסה וחתור ולהגיע לעמק הדין והאמת בכדי לברר היטב את עמדתה שתאמר בשפה בהירה וברורה אך שפתה הינה שפת ההתנהגות והרגש יותר משפת הדיבור.

אמנם בית הדין אינו בוחן כליות ולב, אך רושם בית הדין הינו כלי שניתן לדיינים בכדי להבין את עמדות הצדדים ובכלי זה אנו עושים שימוש בנוסף לדברים שכן נאמרו על ידי האישה שיחד עם הרושם של בית הדין עולה התמונה כי האישה לא מעוניינת בבעלה.

התחמקות האישה מאמירה ברורה שהיא רוצה אותו כמוה כאמירה שאינה רוצה אותו

חובה עלינו לומר, לשאלות בית הדין את האישה אם היא מעוניין בבעלה או לא? אף שהאישה לא ענתה כפי שמצופה שתענה: "רוצה אותו" או "לא רוצה אותו" וכפי שמבואר בדברי רבינו ירוחם שיש לחייב בגט כששני הצדדים אומרים "לא בעינא ליה" לדעתנו האמירה "לא רוצה" יכולה להישמע ולהיחשב כאמרה אף רק "מכללא".

לדעת בית הדין אין צורך לומר: "איני רוצה את האישה" "אני רוצה להתגרש ממנה" אלא כל אמירה שמכלל לאו אתה שומע הן פירושה הן וכן הפוך שמכלל הן אתה שומע לאו פירושה לאו.

כסייעתא נצטט את דבריו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר חלק ז' עמוד 111 בהרכב הדיינים הגרר"י ניסים הגרי"ש אלישיב הגר"ב ז'ולטי זצ"ל וכך נאמר שם ביחס לאישה שמתעקשת להמשיך לחיות עם בעלה אך על פי דעת בית הדין אין בין דבריה לבין המציאות מאומה:

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה, ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל, ואם כך הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים' ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת דבר זה לא משנה עצם העובדה שיהא בבבחינת 'לא בעינא ליה' משום שהוא שנאוי עליה ובכל זאת אינה רוצה להיפרד ממנו, 'אחזתיו ולא ארפנו' וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו, ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד גמור לרצון האישה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש, לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה - מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל

כך שבוודאי כשהאישה במהלך 11 דיונים הנושא המרכזי שעולה ומפריע לאישה הוא המפגשים והקשר עם הבנות אך לא הרצון לשוב לבעלה בבחינת בית הדין הרי זה בבחינת "לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה" (כאמור מהפד"ר המצוטט מעלה).

אף מדברי הראשונים יש מקום לומר כך.

נביא דוגמה לכך ונגדיר אימתי אף שלא אמר הרי זה כאילו אמר.

הגמרא בבבא בתרא ו' ע"א קובעת כלל האומר: "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי" כלומר, מלוה שהלוה בעדים ללוה והלה טוען לא לויתי, פירוש הדבר שהוא אומר: לא פרעתי" ובכך הוא מתחייב, ביאור הדבר הוא, שמכיון שאין הוא יכול לומר לא לויתי כי ישנם עדים המכחישים את דבריו, על כן בהכרח אנו-בית הדין מפרש את דבריו וטוענים שהוא אמר "לא פרעתי" ולכן הוא חייב בחוב.

אולם מצינו גמרא בכריתות י"ב ע"א המתייחסת למי שנכנס טמא לבית המקדש והעידו עליו שהוא טמא ובכך יש לחייבו בקרבן אך הוא טוען כנגד העדים לא נטמאתי לדעת רבנן נאמן, משום שיש לו מיגו:

"דאי בעי אמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי"

והקשו הראשונים שהרי בכל מקום לא נאמן אדם במיגו כנגד עדים ומדוע במקרה זה נאמן.

על כך תירץ התוס' בכריתות:

ולר"מ אע"ג דמתרץ דיבוריה לא מהימן, דהוי מה לו לשקר במקום עדים, והא דאמרינן בכמה דוכתי לכ"ע מגו במקום עדים לא אמרינן היינו במקום שגמרה עדותן כדפרישית וכו'.

ובהמשך תוס' מוכיח זאת וזה לשונו:

וכן בההוא דאמרינן האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי, ואינו נאמן במקום שאמרו עדים שלוה, ואמאי הוא קי"ל המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים וליהוי נאמן לומר לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלוואה אלא פרעתי? אלא התם עדים גמרו לעדותן, אבל ריב"א אומר דלא מהימנינן ליה במקום עדים להפסיד חבירו אפילו במתרץ דיבוריה, אלא דוקא הכא לפוטרו מקרבן, שלא יביא חולין לעזרה, ובהכי ניחא ההיא דחזקת הבתים ונראה הא דפליגי רבנן דווקא באומר לא אכלתי אבל אמר שומן אכלתי מודו ליה.

כלומר, לא מתרצים דיבורו אם על ידי התירוץ אנו נפסיד את חברו התובע ממנו, דווקא לעניין הבאת קרבן שאין כנגדו תובע ואין כנגדו מי שמפסיד, בכך יש לתרץ דיבורו, אך במקום שיש מי שיפסיד בתירוץ דבריו לא מנסים לומר זאת.

והתוס' בשבועות מ"א ע"ב ד"ה כל האומר מוסיף עוד יסוד אימתי מתרצים דיבורו ואימתי לא וז"ל:

וא"ת אמאי לא מתרצינן הכא דבוריה לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפרק אמרו לו גבי לא נטמאתי דמתרצינן דבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי? ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"מ דלא שייך לתרוצי לישניה וכו' ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בבית דין יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו.

כלומר, אם נטען אינו עונה לשאלת בית הדין ב'כן' ו'לא' אלא מתחמק בתשובותיו ואינו אומר את אשר צריך לומר, יש להוציא "מכללא" שתשובתו הינה שלילה לשאלה. בבית דין יש להשיב אם רוצים או לא, וכאשר אדם נשאל שאלה בבית דין וצריך לענות "רוצה אני" כדי שבית הדין יוכל לפעול על פי דבריו, והוא מתחמק מלהשיב, הרי ההתחמקות פירושה אמירת "איני רוצה".

אימתי בית הדין מתרץ את דיבורו של נטען

מכלל דברי הראשונים אלו נמצאו ג' יסודות אימתי יש לבית הדין לתרץ דיבורו ולבאר את דבריו ואימתי לא:

א. רק היכן שאין בתירוץ ובפירוש דבריו על ידי בית הדין גרמת הפסד לתובע את הנטען.

ב. אפשר לתרץ דבריו רק היכן שדיבורו אינו חתוך וברור, ויש מקום לתרץ ולפרש את דבריו, אך במקום שבו דיבורו ברור לשלילה - אין מקום לבאר חיוב בדבריו, וכגון מי שאמר "לא היו דברים מעולם", לאמירה כזו אין שתי משמעויות.

ג. טענה הנאמרת כתשובה לשאלת בית הדין, אפילו שאינה ברורה, אך במקום שבו מצופה מהטוען כי יטען טענה ברורה ביודעו כי הוא עומד בפני בית הדין המצפה ממנו לבירור עמדתו כתשובה לטענה כנגדו - אין לתרץ את דבריו.

כך שברור לבית הדין לאחר הזדמנויות כה רבות והפצרות של בית הדין שהאישה תביע את עמדתה הברורה אם ברצונה בבעלה, ולאחר שלא נענתה לכך, ולאור דברים שכן אמרה ולאור רושם בית הדין האישה לא מעוניינת בבעלה.

כששניהם אינם מעוניינים זה בזה

אמנם האישה מסרבת להתגרש והבעל מעוניין להתגרש לדעת בית הדין יש לחייבה להתגרש.

ונפרט בפן הלכתי. ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

מדובר בבעל אינו רוצה להמשיך ולחיות עם האישה, בכל זאת הוא אינו מוכן עתה לגרש את האישה מטעמים שאינם קשורים להליך הגירושין ובזה פסק רבינו ירוחם שאחר שנה כופים אותו לגרש.

זהו בעצם המקרה שלפנינו, שהתרשמנו ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה, אלא שהאישה אינה מוכנה לקבל את גיטה מטעם צדדי, ובפרט שהפירוד בין הצדדים הינו רב יותר, יתכן כפול שלוש, מאשר הוקצב בדבריו של רבנו ירוחם שם, ואם כן אין ספק שיש לכפות את האישה לקבל גיטה.

על דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 95-89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בענין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו:

"כשהבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה".

והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'".

הרי שאף אם לא נכוף לגרש, על כל פנים נוכל לחייבו בגט.

הרב דוד גרוזמן - דיין

לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

יש לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין.

על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ג בתשרי התשפ"א (11/10/2020).

הרב אברהם שמן הרב אברהם אבידר הרב דוד גרוזמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה