ב"ה
תיק 1248480/4
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מאיר יצחק וינד)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עופר אלפסי)
הנדון: אי־היתר לערער בחלוף זמן רב למרות טענת המבקש כי בהיותו אסיר בזמן זה נמנע ממנו להגיש ערעור עד כה
החלטה
לפניי בקשה לפתיחתו המחודשת של תיק ערעור שנמחק לפני כשנה וחצי(!) לאחר שהמבקש לא הפקיד את הערובה להוצאות המשפט שנקבעה בשעתו כתנאי לשמיעת ערעורו.
היעתרות לבקשה זו ומתן רשות למעשה לערער על פסק דין שניתן לפני זמן כה רב ומזמן היה לחלוט בחלוף המועד להגשת ערעור – חריגה היא. מכל מקום בהתאם לתקנות הדיון הועברה הבקשה לתגובת המשיבה שהגיעה אף היא לשולחננו.
לאחר העיון בבקשה ובתגובה אני דוחה את הבקשה.
העילות שהעלה המבקש כדי להצדיק את ההיתר לערער לאחר זמן כה רב אינן משכנעות, חלקן עוסקות בקושי שלו לערער בתוך הזמן – אף שמלכתחילה אכן הגיש ערעור כאמור – או להשלים את תשלום הערובה במועד או בכלל. ברם סכום הערובה שנקבע לא היה ברף גבוה, ואף לוּ התקשה המבקש לעמוד בו מצופה היה כי יגיש אז בקשה לארכה להפקדתו או בקשה להפחתתו וכיוצא באלה – את אלה לא עשה.
על דרך כלל נאמר כי לרוב מי שמשוכנע בצדקתו ואינו חושש מהפסד הערובה אלא שמתקשה הוא לגייס את הסכום במועד – מבקש ארכה, לעומתו מי שיש לו סיבות לחשוש מאובדן הערובה ושערעורו לא היה אלא ניסיון סרק "בשיטת מצליח" או ניסיון להציק לצד שכנגדו – עשוי לוותר על ערעורו ללא בקשה כזו. למרות האמור, איני קובע בוודאות כי המבקש משתייך לקטגוריה השנייה, אך אין בדבריו כדי לשכנע כי ההפך הוא הנכון, ומה גם שאף לוּ היה כך לא מן ההכרח שהיה בדברים כדי להצדיק את היתר הערעור לאחר שנה ומחצה.
חלק אחר מהעילות עוסק בהתנהלותו של המבקש מאז ועד עתה, שבגינה נמנע ממנו לדבריו לשוב לפנות לבית הדין, בין השאר מדובר בעיסוקו בתקופה זו בעיסוקים מפוקפקים ופליליים שבגינם נאסר. אולם גם אסירים יכולים לנהל הליכים משפטיים ואף עושים זאת. הדבר אומנם אינו נקל, אולם עובדת היותו של אדם אסיר – וקל וחומר בהיותו כזה רק בחלק מהזמן המדובר – אינה מספקת כדי להתיר לו לערער לאחר שנה וחצי. ונזכיר גם כי סופיות הדיון אינה עיקרון־על בשיטת המשפט של בית הדין הרבני, אבל יש לה יסודות צודקים של מניעת עינוי הדין ושל מתן האפשרות לזוכה בדין ליהנות מפירות זכייתו, ובהינתן שזכות ערעור אינה זכות מוקנית מעיקר דין תורה אלא מן התקנה יש בה מקום לעיקרון זה ולכן גם נקבעה מגבלת הזמן להגשת הערעור. התרת ערעור למרות חלוף הזמן פוגעת בזכויות של הצד שכנגד וצריך שיהיו לה טעמים מספיקים שיצדיקו פגיעה כזו, קושי שגרם המערער לעצמו משבחר לשלוח יד בעסקים פליליים – קשה לראותו כמצדיק פגיעה בצד שכנגד.
ולבסוף, המבקש מסביר כי החלטות שניתנו לאחרונה ושלא צפה אותן מראש, ושהגבירו לטעמו את פגיעתה של פסיקת בית הדין בו, הן שהמריצוהו לערער עתה, לאחר שבעבר אכן סבר וקיבל – גם אם בדיעבד – את אותה פסיקה. לא זו בלבד שאין זה טעם לאפשר לו לערער עתה על הפסיקה החלוטה אלא להפך, שכן מן הדברים עולה כי אכן ויתר בעבר במודע על זכות הערעור – לפחות משהוצמד לה 'תג מחיר' של הצורך האפשרי לשאת בהוצאות אם יידחה הערעור והצורך לערוב לכך מראש. אם ניתנו לאחרונה החלטות נוספות שלטעמו של המערער שגויות הן – אפשר שעומדת לו זכות לערער עליהן או שיכול הוא לבקש רשות לעשות כך (אם טרם חלף המועד מאותן החלטות), אך אין בדבר כדי להחיות זכות ערעור על פסק הדין הקודם, זכות שנסתם עליה הגולל זה מכבר.
סוף דבר
א. הבקשה להתיר את הערעור למרות הזמן הרב שחלף – נדחית. התיק ייסגר.
ב. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ח בתמוז התשפ"א (8.7.2021).
הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה