סמכות בית הדין להורות למשטרה להעביר לידיו פרוטוקולים של חקירות ילדים

ב"ה

תיק ‏ 1249719/6

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב דוד שני, הרב חיים ו' וידאל

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רבקה שורץ)

נגד

הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יהושע שוירץ)

הנדון: סמכות בית הדין להורות למשטרה להעביר לידיו פרוטוקולים של חקירות ילדים

החלטה

1. עניינה של החלטה זו הוא בבירור סמכותו של בית הדין הרבני, הדן בענייני המשמורת והסדרי שהות הילדים, להורות למשטרת ישראל ושאר גופי החקירה הרלוונטיים להעביר לידיו את חומרי החקירה והעדויות שנגבו בעניינם של קטינים, בעקבות תלונה שהוגשה על ידי אימם כנגד אביהם בטענה כי האב הכה אותם. כל זאת, כאשר בירור טענות אלה דרוש לבית הדין לשם הכרעתו במסגרת סמכותו בעניין הסדרי השהות והמשמורת של הילדים אצל אביהם.
2. נציין בקצרה, כי המדובר הוא בהליך שהחל בתביעת גירושין וכל הכרוך בה שהגישה האישה כנגד האיש ביום 29.9.2020. בעת הגשת התביעה ולאחריה שהתה האישה עם שמונת ילדי הצדדים הקטינים במקלט לנשים מוכות. במסגרת הליך החזקת הילדים והסדרי השהות העלתה האישה טענות קשות וחמורות נגד האב בדבר אלימות שלו כנגדה וכנגד הילדים. האישה אף הגישה בעניין תלונה למשטרת ישראל, אשר חקרה וגבתה את עדויות הילדים בעניין.

במסגרת ההליכים המתנהלים לפני בית הדין הרבני, ביקש האיש לקיים הסדרי שהות וקשר עם ילדיו. בית הדין שמע את טענות הצדדים, ולאור ההכחשות ההדדיות והטענות הקשות של ההורים זה כנגד זה מצא בית הדין לנכון למנות לעניין כגורם מקצועי ומוסך לבירור הדברים, את ד"ר יעקב סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, המתמחה בטיפול במשפחות במצבים מורכבים מעין אלה.

במסגרת מינויו ועבודתו נפגש המומחה עם הצדדים, ולפי דיווחיו לבית הדין התרשם לטובה מהאיש ואף הביא את הצדדים, ביום 24.1.2020, להסכם ביניהם להסדרי השהות של הילדים עליו חתומים ב"כ הצדדים המאשרים את הסכמתם להסדרי השהות, אשר במסגרתם האב יראה את הילדים בלא צורך בפיקוח והשגחה, וכל זאת בהסכמת האישה-האם וב"כ לאחר שהאישה הגישה את תלונתה כנגד האב. נעיר כבר עתה, כי הדבר אומר דורשני – כיצד מסכימים האם וב"כ, שהאב, האלים כל כך לטענתה, ייפגש עם ילדיו בלא השגחה?! הסכם זה הובא לאישור בית הדין ובית הדין נתן לו תוקף בהחלטתו.

1. יחד עם זאת, לנוכח טענותיה של האישה ולאור האחריות הרבה המוטלת על בית הדין בהכריעו בעניינים הנוגעים לשלומם ולטובתם של הילדים, על בית הדין להיזהר במשנה זהירות ולברר את הטענות של האישה כנדרש. אם אכן צודקות טענותיה של האישה בנוגע לפגיעה חלילה של האב בילדים, הרי שעל בית הדין לקחת זאת בחשבון ולהגביל את אפשרויות קיום המפגשים והקשר של האב עם הילדים. מאידך גיסא, אם אין בטענות אלה ממש ויתברר כי הן הועלו רק במסגרת ההתכתשות של הצדדים, הרי ברור כי במסגרת השמירה על שלומם וטובתם של הילדים, יש לאפשר קיום מפגשים בריאים של האב עם ילדיו והרחיבם ככל האפשר ולשאוף למתן משמורת משותפת של שני ההורים, וחלילה לא להרחיקם מאביהם. בית הדין רואה את תפקידו כאפוטרופוס של הקטינים ואחראי לשלומם וטובתם של הקטינים, ואפילו אם שני ההורים יסכימו ביניהם בעניין הקטינים דבר שנוגד את טובתם ושלומם של הקטינים ביה"ד אינו רשאי לעמוד מנגד, מכיוון שטובת הקטינים הוא אינו דבר שנתון למו"מ ולהסכמים. לפיכך ראה ביה"ד צורך חיוני בעיון בחומר החקירה של הקטינים כדי להגיע לחקר האמת.
2. לאור האמור, וכדי שבית הדין יוכל לתת החלטה נכונה ומושכלת בעניין טובתם של הילדים, הוציא בית הדין ביום 6.1.2021 החלטה המורה למשטרת ישראל להעביר לידיו את חומר חקירת הילדים והעדויות בעניין תלונתה של האישה כנגד האב. נציין כי בהחלטה זו, הורה בית הדין לשם הזהירות כי חומרי החקירה יועברו אליו תחילה באופן חסוי, במסגרת סמכותו ובהתאם להוראת סעיף 11א לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ו-1955 (להלן: "חוק הראיות והגנת ילדים"). זאת כדי שיבחן בשלב הראשון טרם העברתם אל הפסיכולוג המומחה מטעם בית הדין האם חומרי חקירה אלה נכון שיועברו אליו באופן מלא או יש להעבירם באופן חלקי ומוגבל, וכל זאת "תוך התחשבות בצורך למנוע את פרסום הראיה".
3. בעקבות החלטה זו הגישה פרקליטות מחוז ירושלים ביום 28.1.2021 בקשה אל בית הדין שיבטל את החלטתו זו, וזאת בטענה כי על פי סעיף 6 לחוק הראיות והגנת ילדים הדבר אינו בסמכותו של בית הדין, וכי רק לבית המשפט העוסק בהליך הפלילי הנדון ישנה סמכות לצוות ולהתיר לעיון את חומרי החקירה והעדויות ולהעבירם לידי כל גורם אחר, כולל לערכאה שיפוטית אחרת הדנה בעניינם, אף שכאמור היא דנה על פי דין בעניינם ובטובתם של הילדים.
4. בתגובתה לבקשת הפרקליטות, שלחה האם אל בית הדין ביום 1.2.20201 בקשה שבה היא מצטרפת לדעת בית הדין, כי לשם הכרעה מושכלת בטובת הילדים יש צורך חיוני בעיון בחומר החקירה בנדון, וכותבת בבקשתה באותיות מוגשות: "אם כן, נראה שכל המעורבים בתיק זה, מסכימים כי יש לעיין בחומר חקירת הילדים על מנת לבחון את טובת הילדים, הן האישה, הן האיש, הן המומחה החיצוני והן בית הדין הנכבד, משטובת הילדים היא נר לרגלי כולם". במסגרת זו הציעה האישה כי בית הדין ימנה לשם כך עו"ס לסדרי דין בהליך זה ויורה כי חומר החקירה יועבר אליה, אשר לטענתה לה מוענקת הזכות לעיין בחומרי חקירה אלה (דבר שאינו מדויק, כפי שנבהיר להלן).

האב גם הוא הודיע לבית הדין כי הוא סובר שחומרי החקירה דרושים והכרחיים לעיון בית הדין לשם קביעת טובת הילדים והביא לכך את ראיותיו וטענותיו המשפטיים.

1. נוכח העובדה ששאלת סמכות בית הדין לעיין בחומרי החקירה של הילדים הינו משמעותי וחיוני ביותר לשם מתן החלטה מושכלת הנוגעת בשאלת טובתם ושלומם של הילדים, כפי שהיה נכון לאותה העת קודם שהתבררו תוצאות החקירה והחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות, ומעבר לכך, לאור העובדה כי מדובר שאלה רוחבית חשובה החשובה עבור כלל בתי הדין הרבניים ובתי המשפט העוסקים בעניינם של קטינים אשר מתנהל הליך פלילי הנוגע אף הוא לעניינם – החליט בית דיננו כי קודם שייתן את החלטתו בבקשת פרקליטות המחוז, יש להורות למדינה לתת את עמדתה בעניין ובשאלת הסתירה לכאורה בין הוראות סעיפי החוק הראיות והגנת ילדים, כפי שיובא להלן.
2. בפתחה של החלטה זו, הביע בית הדין כי עמדתו הייתה כי הוא מוסמך להוציא את הצו האמור למשטרת ישראל, וזאת בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק הראיות והגנת ילדים, הקובע כי:

11א. בהליך משפטי, שאינו הליך פלילי שענינו עבירה המנויה בתוספת, יחולו הוראות אלה:

(1) עדות בעבירה המנויה בתוספת, כאמור בסעיף 9 וכן זכרון דברים או דין וחשבון כאמור באותו סעיף, לא יתקבלו כראיה, אלא אם כן הרשה בית המשפט לקבלם כראיה [...]

(4) לענין סעיף זה, "בית המשפט" – לרבות בית דין, כהגדרתו בסעיף 155(1) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

1. נביא להלן מדברינו באותה החלטה:

עולה בבירור, כי הן בית המשפט לענייני משפחה הן בית דין רבני הדן בעניינם של הילדים מוסמכים לפי החוק להורות לקבל את חומרי חקירת הילדים כראיה ובכלל זה לצוות להעבירם לידיו. נוכח הוראות סעיף 11א, ברור כי האמירה בסעיף 6 "לא יפרסם אדם קלטת חקירה או תמליל... מחוץ לבית המשפט", "אלא ברשות בית המשפט" – אינה כוללת את הגבלת העברת חומרי החקירה אל בית המשפט או בית הדין לפי סעיף 11א, הדן אף הוא על פי חוק בעניינם של הילדים, ואינה מונעת את ביצוע הוראות סעיף 11א אשר תיקונו הותקן מאוחר להתקנת סעיף 6.

כל אפשרות הסבר אחרת אינה סבירה ואינה הגיונית. היעלה על הדעת כי בית הדין או בית המשפט הדן בענייני המשמורת והסדרי הראיה של הילדים, ואשר עניין טובתם ושלומם של הקטינים על פי הפסיקה והשכל הישר אמורים להיות בראש סדר שיקול הדעת בהכרעתם, לא יוכלו לבחון את הטענות והעדויות בדבר פגיעה בהם על ידי אחד מההורים?!

במה הצורך בעדויות אלו עבור ערכאה שיפוטית זו הדנה בטובתם של הקטינים פחותים מהצורך של הערכאה השיפוטית הדנה בהליך הפלילי הנוגע לאותו האירוע הנטען? היעלה על הדעת כי המחוקק הסמיך את בית הדין או בית המשפט הדן בעניינם וטובתם של הילדים להכריע כאשר ידיו קשורות ועיניו מכוסות מפני העדויות וחומרי החקירה הדרושים לעניין!

אין גם כל הגיון כי ההליך של בחינת קבלתה של הראיה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין יהיה כפוף תחילה להליך כפול, קודם ומיותר של מתן היתר על ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי, ומן הסתם לא זו הייתה כוונת המחוקק.

דברים אלה עולים באופן מפורש וברור להפליא גם מדברי ההסבר בהצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 6), התשנ"ח-1998, 2743, ד' באב התשנ"ח, 27.7.1998, עמ' 533 - 534 (ההדגשות אינן במקור):

צמצום תחולת הכלל, בדבר כשירות הודעתו של ילד מחוץ לבית המשפט, להליך הפלילי בעבירה נגד המוסר בלבד, אף הוא אינו רצוי. הקלטה, זכרון דברים ודוח המכילים את הודעתו של ילד בחקירה שענינה עבירה נגד המוסר, עשויים להידרש, לשם עשיית צדק, בהליכים שאינם פליליים, כגון: בהליכי גירושין. יתר על כן, לעתים הם נדרשים על מנת להגן על ילד, שהיה קורבן לעבירה נגד המוסר בידי בן משפחתו, מפני פגיעה נוספת, כגון: בהליכים עלפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, או בהליכים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, שבהם מתבקש בית המשפט להורות על הפרדת הילד מבן משפחתו הפוגע בו, או להורות על נקיטת צעדים אחרים להגנה על הילד.

בענין קבילות של הודעת ילד שנגבתה בידי חוקר ילדים, בהליך אחר מזה שלשמו נגבתה, יש איפוא צורך באיזון בין האינטרסים המתחרים. הוראותיו של סעיף 11א המוצע, נועדו ליצור את האיזון הדרוש. על פי אותן הוראות, הגשת הקלטה, זכרון דברים ודוח על חקירת ילד בדבר עבירה נגד המוסר, בהליך אחר מן ההליך שלשמו נועדו, תהא טעונה רשות בית המשפט (סעיף 11א(1) המוצע). רשות כאמור לא תינתן, אלא במקרים שבהם בית המשפט שוכנע, מטעמים שיפרט בהחלטתו, כי הדבר דרוש לטובת הילד או כדי למנוע עיוות דין (סעיף 11א(2) המוצע).

בית המשפט יהיה מוסמך, על פי המוצע, להגביל את רשותו בתנאים, שמטרתם צמצום סיכוני החשיפה של הראיה... (סעיף 11א(3) המוצע).

מובן מאליו כי הוראות סעיף 6 לחוק, בדבר סודיות, תחייבנה את הצדדים המעורבים בהליך, שבו יתיר בית המשפט קבלתה כראיה של הודעת ילד שנגבתה בידי חוקר ילדים.

סעיף 11א(4) המוצע, נועד להבהיר כי ההסדר האמור לעיל, יחול גם בבתי דין דתיים, שאף במסגרת דיוניהם עשוי להתעורר צורך בהתרת קבלתה כראיה, של הודעת ילד שנגבתה בידי חוקר ילדים לפי החוק, על מנת למנוע עיוות דין או כדי לקיים את טובת הילד.

כך סבר גם בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ה"ט (פ"ת) 24995-06-20 מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז נ' פלוני, בהחלטה מיום 17/1/2021, בכותבו:

20. לטעמי הסעיף מתייחס לבית משפט וכולל את כל בתי משפט השלום אשר להם זיקה להליך ולא רק בית המשפט השלום הדן בהליך הפלילי, כל פרשנות אחרת אינה סבירה לדעתי, ואינה עומדת בהלימה לעקרון העל של טובת הילד והגנה עליו.

21. לא זו אף זו, העברת החומר לעיונו של בית המשפט אינה מהווה פרסום כמשמעותו בסעיף 6 לחוק. פרסום לפי סעיף 6 לחוק משמעותו רק העברה מחוץ לבית המשפט, על אחת כמה וכמה משמדובר בבית משפט לענייני משפחה אשר כל ההליכים בו מתנהלים בדלתיים סגורות ואסורים בפרסום.

22. יתירה מכך, מטרת החוק וסעיף 6 בפרט היא להגן על טובתו וזהותו של הילד הנחקר. במקרה דנן, כמו במקרים אחרים מאותו סוג, הן בית המשפט והן הצדדים מודעים לזהות הקטינים הנחקרים.

23. בנוסף, סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו – 1955 קובע שעדות חוקר ילדים בעבירות המנויות בתוספת כשרה להתקבל כראייה. סעיף 11א לחוק זה מכשיר קבילות הראיות בהליכים אחרים שאינם פליליים, בין היתר, ברשות בית המשפט, כל בית משפט (וכאמור בסעיף, אף בית דין, כהגדרתו שם).

ברור אם כך שאם ניתן להכשיר את חקירות הילדים כראיה בהליכים שאינם פליליים הרי שרשאי בית משפט שאינו דן בהליך הפלילי לעיין בראיה.

1. על כן, כאמור, מאחר שמדובר בשאלה רוחבית וחשובה הנוגעת לכלל בתי הדין ובתי המשפט לענייני משפחה העוסקים במקרים מעין אלה, קודם שניתן את החלטתנו בבקשת פרקליטות המחוז, הורינו ביום 10.2.2021 ובקשנו מהמדינה לתת את עמדתה בעניין תוך התמקדות בטענה לסתירה לכאורה בין הוראות סעיף 6 וסעיף 11א לחוק הראיות והגנת ילדים.

בשולי ההחלטה הערנו, "כי במקרים מעין אלו נאלץ ביה"ד לזמן את הילדים ולשמוע את עדותם מכלי ראשון ולהתרשם מהי טובת הילדים. אולם מאידך גיסא, ביה"ד משתדל להימנע לחשוף את הילדים מהופעה בפני ערכאה שופטת, ולכן ביה"ד ימתין זמן קצר לקבלת החומר הנדרש ע"מ להימנע מזימון הילדים".

1. בתאריך 1.3.2021 הגישה פרקליטות מחוז ירושלים בשם המדינה את עמדתה אשר פתחה וקבעה כדלהלן:

נבהיר כבר בפתח הדברים, כי על רקע בחינה מחודשת זו, עמדת המדינה הינה, כי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), תשט"ו – 1955 (להלן – חוק הגנת ילדים), אינו שולל את סמכותו של בית המשפט הדן בעניין אזרחי ובכלל זה את סמכותו של בית הדין הנכבד, לעיין בחקירות ילדים. יחד עם זאת, השימוש בחומרים רגישים אלה, ועל אחת כמה וכמה העברתם לצדדים שלישיים המצדיקים זאת, לשם שמירה על האינטרס של טובת הילד או חשש מעיוות דין.

עוד יובהר, כי קבלת החומרים מתוך תיק החקירה כפופה לשמיעת עמדת המדינה האמונה על חומרים אלה.

במסגרת זו עדכנה פרקליטות המדינה גם, כי "ביום 17.2.21, התקבלה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) החלטה המורה על "סגירת תיק חקירה מספר [...] שנפתח לגבי הורי המשפחה (האב והאם) מחוסר ראיות". בעמדתה הוסיפה המדינה והבהירה את דבריה:

ככלל, חומר חקירה מתוך תיק חקירה נמסר לפי הוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 לנאשם שנגדו הוגש כתב אישום בעבירה מסוג פשע או עוון. ויובהר, עיון בחומר חקירה על ידי צד שלישי יותר, רק במקרה בו יש בידי המבקש להראות אינטרס לגיטימי שבגינו מתבקש העיון, וכל עוד הדבר אינו פוגע באינטרס לגיטימי אחר, ראה לעניין זה בג"ץ 142/70 שפירא נגד לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו, 28.2.1971). את האינטרס הפרטי יש לאזן מול האינטרס הציבורי בעיון (עע"מ 1786/12 ג'ולאני נ. מדינת ישראל (20.11.13 ) פס' 26).

לעניין סוגיית העיון בחומר חקירה שלא במסגרת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי קיימת הנחיית פרקליט המדינה (מס' 14.8) שעניינה "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק החקירה" (להלן "ההנחיה"). בהתאם לסעיף 29 להנחיה, כאשר מתבקש עיון במידע מתיק חקירה בהליך אזרחי המתנהל בבית המשפט רשאי הגורם המחזיק בחומר החקירה להסכים לגילויו אם לא קיימת כל מניעה לכך לאחר שקילת כל האינטרסים הרלוונטים המפורטים בהנחיה, בין היתר פגיעה בפרטיות, אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ושמירה על תפקודן התקין של רשויות אכיפת החוק. [... ]

סעיף 6 לחוק הגנת ילדים, שכותרתו "סודיות", מונה, ברחל בתך הקטנה, רשימה סגורה של מצבים שבהם ניתן יהיה להעביר ולעשות שימוש בחקירות ילדים מחוץ לבית המשפט, כהגדרתו שם. [... ]

עיון בהוראות חוק הגנת ילדים, המרחיב את המונח 'פרסום' להקשר הנדון, ובייחוד בפירוט המקרים המנויים בסעיף 6 לעיל, שבהם הותר השימוש בחקירות ילדים, מלמד עד כמה מצומצם וחריג השימוש שהותר בחקירות אלה ועד כמה הוא מוגבל. [... ]

בשונה מסעיף 6, סעיף 11א לחוק הגנת ילדים עוסק בקבילותן של חקירות הילדים כראיה בהליך שאינו ההליך הפלילי. אף שניתן לקבל חקירות הילדים כראיות קבילות בכל הליך משפטי לפי סעיף 9 לחוק, סעיף 11א מבקש למנוע ככלל את אפשרות השימוש בחקירות ילדים במסגרת הליכים שאינם הליכים פליליים וזאת מהחשש לפגיעה בסודיותם, שדרושה כדי להגן על שלומו של הילד המעורב. לפיכך הכלל הקבוע בסעיף 11א הוא שחקירות ילדים לא יתקבלו כראיה בהליך שאינו ההליך שלשמו נועדו.

לצד זאת המחוקק הכיר בכך שעשויים להתקיים מקרים חריגים בהם לשם עשיית צדק יהיה צורך בקבלת חקירות הילדים כראיה גם בהליכים שאינם פליליים. אולם על בית המשפט יהיה להשתכנע כי הדבר דרוש לטובת הילד או כדי למנוע עיוות דין ולנמק את החלטתו. מסעיף זה עולה, כי בית המשפט האזרחי ובכלל זה בית הדין הרבני, הם האמונים בראש ובראשונה על טובת הילד בהליכים המונחים בפניהם. והם אשר אמורים לשקול את השיקולים השונים הנוגעים להיבט זה ולערוך את מלאכת האיזון העדינה הנדרשת בהתאם להוראות חוק הגנת ילדים כאמור.

לעמדת המדינה, וודאי שהתכלית של סעיף 11א צריכה להלום את המטרה וההיגיון העומדים בבסיסו של חוק הגנת ילדים בכללותו ובכלל זה גם את מטרתו של סעיף 6, הקובע מגבלות סודיות נוקשות ומונה רשימה סגורה של גורמים הרשאים לעיין בחקירות הילדים. על כן אין באמור בסעיף 11א לחוק כדי להפוך את העיון בחקירות ילדים על ידי בית המשפט בהליך אזרחי לכלל, אלא להיפך, ובוודאי שאין הוא מקנה לו סמכות בלתי מוגבלת לייבוא ולשימוש בחקירות ילדים מתוך תיקי המשטרה. תכלית זו גם מגולמת בסעיף 11א עצמו אשר כאמור לעיל, קובע כי הכלל הינו שחקירות ילדים לא יתקבלו כראיה, ומטרתו היא להגביל את חשיפת הראיה למינימום הנדרש ולמקרים חריגים בלבד, בתנאים המנויים בו.

את עמדתה סיימה המדינה באמירה כי (ההדגשות במקור):

העקרונות העולים מסעיף 6 ומסעיף 11א לחוק הגנת ילדים, כפי שהובאו לעיל מלמדים, כי יש לנקוט בזהירות יתרה בכל הנוגע לחומרים רגישים אלה ולשימוש בהם מחוץ למסגרת ההליך הפלילי. על רקע זה, בטרם עיון בחקירת ילדים ועשיית שימוש בהן בהליך אזרחי, יש לבחון האם לא קיימות אפשרויות הפוגעות פחות במעמד חקירת הילדים והיכולות לתת לבית המשפט או לבית הדין את המידע הדרוש בעניין העומד להכרעתו. [...]

מכל מקום, בנסיבות המקרה שבפנינו ככל שבית הדין הנכבד יסבור, בשים לב לשיקולים שנמנו לעיל, כי קיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, וכי לא ניתן להסתפק בכלי מתון יותר, לא תתנגד המדינה להעברת החומרים במעטפה סגורה לבית הדין ובכלל זה לצורך מתן אפשרות לבית הדין לשקילת האיזונים הנדרשים ואופן השימוש בחומרים אלה בהתאם לאמור בסעיף 11 א (2) ו- (3) לחוק הגנת ילדים.

1. בשורה התחתונה ניתן להיווכח כי עמדתה של המדינה, כפי שהוצגה, דומה לעמדתו של בית הדין כפי שהובעה מתחילה ובאופן עקבי, ובדומה גם לעמדה שהציג גם בית השפט לענייני משפחה (בה"ט (פ"ת) 24995-06-20). מסקנת הדברים היא כי בית הדין במסגרת סמכותו לדון בענייני משמורת הילדים וטובתם וכך גם בית המשפט לענייני משפחה הדן בעניינם של ילדים מוסמכים לפי סעיף 11 לחוק הראיות והגנת ילדים להרשות ולהורות על קבלת חומרי חקירה ועדויות בעניין חשדות לפגיעה בילדים כראיה בהליכים שלפניהם, וזאת באותם מקרים מיוחדים בהם הם נדרשים, ובמידה מסוימת אף מוכרחים, לעיין בהם לשם מתן החלטה בעניינים הנוגעים לטובתם ובשלומם של הילדים. כמובן שבמסגרת זו "יש לנקוט בזהירות יתרה בכל הנוגע לחומרים רגישים אלה ולשימוש בהם מחוץ למסגרת ההליך הפלילי". אך חזקה על בית הדין ובית המשפט לענייני משפחה, שהדיונים בהם חסויים ומתנהלים בדלתיים סגורות, שיעשו את מלאכתם נאמנה וישקלו את כל מכלול השיקולים הנדרשים לעניין זה.
2. כאן המקום להתייחס בקצרה להצעת ב"כ האישה למנות עו"ס לסדרי דין בהליך זה ולהורות כי חומר החקירה יועבר אליה, במקום להעביר את חומרי החקירה ישירות אל בית הדין הרבני. הצעה זו, כפי שראינו לעיל בלתי מסתברת ואינה נכונה, אחר שבית הדין הרבני הוא זה שמוסמך על פי חוק לראות תחילה את חומרי החקירה ולהחליט אם יש להתיר את השימוש בהם בהליך הנדון לפניו ולהעבירם לעיון אל המומחה מטעמו או הצדדים במגבלות כאלה ואחרות. אך מעבר לזאת, הרי שהצעה זו גם נוגדת את הוראות החוק עצמו. שהרי בסעיף 6(א1) לחוק הראיות והגנת ילדים נקבע: "לא יפרסם אדם קלטת חקירה או תמליל... אלא ברשות בית המשפט", ובהמשך הובהר בסעיף 6(א2) "לענין סעיף זה, 'פרסום' – הצגה, השמעה, הפצה או העברה מחוץ לבית המשפט, למעט לידי אחד מאלה או בפניו... (5) עובד סוציאלי שמונה לפי חוק, הנזקק לדבר האסור בפרסום על פי סעיפים קטנים (א) או (א1), לצורך מילוי תפקידו על פי חוק". ובהגדרות בסעיף 1 לחוק נכתב "'עובד סוציאלי שמונה לפי חוק' – עובד סוציאלי שמונה לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, או לפי חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית), התשכ"ט-1969, לפי העניין". יוצא אם כן, שהעובד הסוציאלי שאליו מאפשר החוק להעביר את חומרי החקירה והראיות בהליך הפלילי בעניינים של ילדים הינו רק עו"ס לחוק נוער ועו"ס לחוק הסעד ורק במסגרת ההליך הפלילי הנדון ולצורך מילוי תפקידו על פי חוק, ולא עו"ס לסדרי דין העוסק בהליך האזרחי הנדון בדיני משפחה. כך גם כתבה המדינה בעמדתה: "המחוקק אף מצא להבחין בסעיף 6 לחוק הגנת ילדים, בין סמכותם של עו"סים לפי חוק הנוער ועו"סים לפי חוק הסעד, המוסמכים לקבל העתק חקירות ילדים, לבין עו"סים לסדרי דין שאף שהינם אמונים על מתן המלצות לבית המשפט בכל הנוגע לסכסוכי משמרות הם אינם נכללים במסגרת הגורמים המוסמכים לעיין בחומרים אלה".
3. עוד חשוב להבהיר כי נושא הסדרי השהות והחזקת הילדים כעניין "הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין" (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג (2) 1085, 1091; ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו (2) 1457, 1467; בע"א 184/75 דויטש נ' דויטש, פ"ד כט (2) 525, ועוד) קשור באופן הדוק ומהותי למצב היחסים השורר בין ההורים לילדיהם, וכי על בית הדין לקבל לידיו את כל המצע העובדתי הדרוש לעניין. על כן ההחלטות בעניין זה אינן יכולות להינתן במנותק מטענות וחשדות המועלות בנגוע לאלימות של הורים נגד ילדיהם. לא ניתן להפריד בין הדבקים! כיצד תוכל הערכאה המוסמכת לדון בבקשה למשמורת ילדים אצל ההורים, אם לא יונחו בפניה חומרי הראיות והעדויות הנוגעים לטענות של אחד ההורים כנגד משנהו בגין אלימות כנגד ילדיו?!
4. העיקרון המכריע בהחלטות בענייני המשמורת והסדרי השהות של הילדים מבוסס בראש ובראשונה על שאלת טובתם ושלומם של הילדים, ו"ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים" (דברי חבר בין הדין הרבני הגדול לשעבר, הגר"א גולדשמידט זצ"ל, בספרו עזר משפט סימן כח, עמוד שמב). "אין צורך להרחיב את הדיבור על העיקרון של טובת הילדים כשיקול מכריע... הדברים עתיקי יומין הם, ומקורם במשפט העברי" (בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673, וראה במקורות בע"א 137-81 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לז(1) 505; וראה בעניין זה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן לח; שו"ת הרדב"ז חלק א סימן סד; שו"ת המבי"ט סב; שו"ת מהר"ם פדואה נג; רמ"א, שלחן ערוך, אה"ע סי' פב סע' ז; מהרשד"ם אהע"ז קכג ועוד, והדברים נשנו שוב ושוב בעשרות פסקי דין וכן פד"ר ח"א עמ' 61, פד"ר ח"א עמ' 157, פד"ר ח"ג עמ' 353-359, פד"ר ח"ב עמ' 327 ועוד).
5. לקראת סיום נכון יהיה לציין ולעדכן כי בנוגע למקרה הספציפי הנדון לפנינו ואשר בגינו התעורר הצורך בירור הנושא נראה כי העניין, כך אנו מקווים, הסתיים ב"ה בכי טוב. בעקבות דיון שנערך בבית הדין ביום 23.2.2021 במעמד הצדדים וב"כ, לאחר שתיקי המשטרה בנדון נסגרו ולא נמצאה כל אשמה כנגד מי מההורים ביחס לילדיהם, עודכן בית הדין כי האישה אינה טוענת עוד כנגד קיום המפגשים של הילדים עם האב, וכי המפגשים עם האב מתקיימים בהתאם להסדר שנקבע על ידי בית הדין בהמלצת המומחה מטעם בית הדין. ויותר מכך, הצדדים אף הגיעו במהלך הדיון להסכמות משותפות על אופן המשך חלוקת שהיית הילדים אצל האב והאם לקראת חג הפסח הקרב ובא, והסכמותיהם אלו קיבלו תוקף בהחלטת בית הדין. לאור האמור לעיל בית הדין מודיע כי הוא אינו רואה עוד צורך בעיון בחומרי החקירה ובעדויות הצדדים שנדרשו קודם, ומקווה כי מכאן והלאה ייפתח דף חדש ביחסים שבין שני ההורים בנוגע לילדיהם וחלוקת הסדרי השהות שלבם ביניהם, וזאת מהנימוק כי טובת הילדים צריכה לעמוד בפני ההורים בראש סדר העדיפויות, וחלילה למי מהם לערב או להשתמש בילדים בסכסוך שביניהם.

החלטה זו מותרת לפרסום לאחר השמטת שמותיהם וזהותם של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז באדר התשפ"א (11/03/2021).

הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד הרב דוד שני הרב חיים ו' וידאל

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה