ב"ה
תיק 1263681/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב מיכאל עמוס
המערערים: פלונית
ופלוני
הנדון: גבולות הסטייה מסדרי הדין לפנים משורת הדין – דחיית בקשה למתן ארכה ולביטול החלטה
החלטה
ביום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.2020) נתתי החלטה ארוכה ומנומקת שבסיומה קבעתי:
[...] לו נזקקנו רק לטענותיהם המפורשות בערעור היה מן הדין אפוא לדחות את הערעור על הסף.
עם זאת, לפנים משורת הדין ובשל העובדה שמדובר בסוגיה חדשנית אני מחליט לאפשר לצדדים – המערערים – להגיש לבית הדין השלמות לטיעוניהם ואסמכתאות לסברתם [...]
אם יוגשו השלמות ואסמכתאות כאמור ישקול בית הדין לקבוע מועד לדיון בעניינם של הצדדים [...]
אם לא יוגשו כאלה עד ליום י"ד בתמוז התש"ף (6.7.2020) ידחה בית הדין את הערעור ויורה על סגירת התיק.
בהגיע המועד שבו נקבתי ללא שיוגשו לשולחן בית הדין השלמות או אסמכתאות לא הגיעו לשולחננו, אף לא בקשות אחרות כלשהן מטעמם של המערערים, המתנתי עוד שלושה ימים – לא עמדתי עם המערערים על קוצו של יו"ד אלא שבתי ונהגתי בהם במידת ולפנים משורת הדין – אולם השלמות, אסמכתאות או בקשות כלשהן לא הוגשו, ומשכך החלטתי ביום י"ז בתמוז התש"ף (9.7.20) על דחיית הערעור על הסף והוריתי סגירת התיק.
עתה לפניי בקשת המערער לביטול ההחלטה האמורה ולמתן ארכה להגשת השלמת הטיעונים כאמור. המערער מנמק את הצורך בארכה בהיות הסוגיה סוגיה שאינה שכיחה, בצורך להתייעץ עם מומחים ובחשיבות הסוגיה – מעין אלה הם הטעמים שמחמתם הוריתי מלכתחילה באופן חריג על האפשרות להשלמת טיעונים, אולם אין בהם כדי לאפשר זאת עוד ועוד, גם למידת 'לפנים משורת הדין' יש גבול ומידה.
הדברים אמורים במשנה תוקף משלא מצאו המערערים עד עתה לנכון אפילו לבקש את הארכה, דברי המערער כי לא עלה בידו להגיש בקשה כזו ב'טווח הזמנים הקצר' כלשונו – קרוב לחודש, נזכיר, שקצבתי ולמעלה מחודש עד עתה – ראויים היו שלא להיאמר אף כתירוץ.
לא למותר לציין כי המערער אף מגדיל לעשות ומבקש ארכה בת למעלה מחודשיים בנימוק שיש להתחשב בהיותו עורך דין ובפגרת הקיץ. כאן ייאמר כי לא זו בלבד שאין בדברים אלה כדי להצדיק את בקשתו אלא אף איפכא מסתברא:
ראשית נתהה וכי אם עורך דין הוא מה בכך? וכי מי הם המופיעים ומייצגים בכל התיקים הנידונים בערכאות השונות, ובמה אפוא יפה כוחו משום שאינו מייצג גרידא אלא בעל דין? ושנית נאמר כי אדרבה בהליכים אחרים אפשר שיכול בעל דין לטעון כי זכותו לייצוג מחייבת מתן זמן שבו יוכלו הוא ובית הדין לצפות מבא כוחו להיערך כראוי ומאחר שבא כוחו חפץ לנפוש בימי הפגרה – מה בידו שלו לעשות, אך בעל דין שבחר לייצג את עצמו – אין מקום שיטען כאמור, והיותו עורך דין לא זו בלבד שאינה טעם למתן ארכה אף על פי כן אלא להפך שהרי פגרת בתי המשפט דווקא מותירה בידו יתר זמן להיערך לייצוגו העצמי, זמן שלא היה בידו לולי היא או לולי הזיקה בין פגרה זו לבין עיסוקו שלו.
נזכיר גם כי השנה קוצרה פגרת בתי המשפט באופן משמעותי בהתאם לתקנות בתי המשפט (פגרות) (הוראת שעה), התש"ף – 2020. לו היה טוען המערער אפוא את הטיעון ההפוך כי קיצור הפגרה צמצם את זמנו הפנוי – החרשתי, אף כי את הטיעון לגופו לא היה מקום לקבל מן הטעמים דלעיל, אולם משמבקש הוא לטעון את ההפך, כי הפגרה היא שמחמתה יש ליתן לו ארכה – אף שבקשה זו אכן תמוהה כאמור – מכל מקום לשיטתו, הרי שקיצורה של הפגרה היה גם הוא טעם מספיק לדחות את בקשתו.
האמור נכון היה אף לו היה מדובר בקצבת זמן ראשונה, קל וחומר במתן ארכה וקל וחומר בן בנו של קל וחומר משזו מבוקשת רק בחלוף המועד הקודם שנקצב וכשעם הזמן שניתן מראש מדובר בשלושה חודשים ויותר, ובוודאי משהעניין שלשמו נקצב הזמן ומבוקשת הארכה מעיקרו אינו עניין שבזכות אלא עניין של לפנים משורת הדין.
מכל מקום אין בענייננו צידוק למתן ארכה כלשהי, ודאי לא לאחר ההחלטה על סגירת התיק ותוך צורך לבטלה, וממילא מתייתר הצורך לדון במשך הארכה המבוקשת.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של המערערים.
ניתן ביום כ"ג בתמוז התש"ף (15.7.2020).
הרב מיכאל עמוס
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה