ב"ה
תיק 1265328/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איתן ליפסקר)
נגד
המשיב: פלוני
הנדון: העקרונות שעליהם מושתתים צווי הגנה
החלטה
בקשה דנא
לפני בית הדין מונחת בקשת המשיב לתיקון צו הגנה.
לדברי המשיב על בית הדין לתקן את הצו בשני עניינים שנזכרו בצו:
א. בית הדין אוסר על [פלוני] להתקרב למרחק של 100 מטר [...] או בכל מקום שבו היא נמצאת.
ב. בית הדין מאפשר ל[פלוני], אם ירצה, לערוך את קניותיו במתחם החנויות במרכז המסחרי ב[א'] המצוי ברחוב [ב'], כולל ב'סופר' הנמצא שם ובלבד שייכנס ל'סופר' מהכניסה של הרחבה של שאר החנויות ויצא מכניסה זו.
בית הדין מבהיר שאם ייכנס [פלוני] או יצא מהכניסה העיקרית הסמוכה לרחוב [ג'] יהיה בדבר משום עבירה על הצו.
לדברי המבקש:
א. אין באפשרותו לעמוד בתנאי שלא להתקרב למערערת שהרי הם גרים באותה שכונה, ואין הוא יודע היכן היא נמצאת שלא להתקרב אליה.
ב. הכניסה לסופר, הקרובה לרח' [ג'] רחוקה יותר ממאה מטרים מבית המערערת ולכן אין למונעו לצאת מכניסה זו.
העקרונות שעליהם מושתתים צווי הגנה כגון זה ויישומם בנדוננו
נקדים ונאמר: הבסיס להוצאת צו ההגנה מבואר בהחלטתנו במועד הדיון, שבה נקבע ש[פלוני], הבעל, לא נתן נימוק מספק מדוע לא יימנע מלהתקרב לבית האישה, [פלונית], אחר שמערכת היחסים שביניהם הגיעה לאן שהגיעה. אלא שלעומתה טען הלה שהסכמה להימנע מכך תשבש את שגרת חייו.
לאור האמור נתן בית הדין החלטה שהיא במהותה פשרה המאפשרת לאישה להמשיך בשגרת חייה ואינה משבשת את שגרת חייו של הבעל. על פי עקרונות אלו נקבעו התנאים בצו ההגנה.
חובתנו להבהיר:
כבר ביארנו באריכות בפסק דיננו מיום י"ג באלול תשע"ז (4.9.17) בתיק 1135150/1 (פורסם באתרים המשפטיים) דלית מאן דפליג שאישה נשואה הטוענת 'מאיס עלי' – לא יוכל הבעל לכופה להיות עימו (ואף שאינו יכול לכופה, אין זה משליך בהכרח על דין 'מורדת' – חובת בית הדין לקבוע נסיבות החלטה זו ובהתאם לכך לקבוע את מעמד האישה ואין כאן מקומה). מסיבה זו אין הוא יכול להכריחה להימצא בסביבתו ולהתקרב אליה באופן שאינו נוח לה, ויש למונעו מכך במקרה שהדבר מפריע לאישה, אף אם אין הוא עושה דבר. ועיין כתובות (סא, א) "כי היא היתה אם כל חי" – "לחיים ניתנה ולא לצער".
יש להעיר שמניעה זו תלויה בהרבה מקרים בהרגשתו הסובייקטיבית של מושא צו ההגנה, אף אם זה שכנגדו הוצא הצו טוען שאין הוא עושה מעשה הטרדה ואין לו כוונות זדון, שהרי הבחינה לדברים אלו, בעיקר במקרה שלא נגרם לשכנגדו עוול או נזק, היא כאמור הרגשה זו. ועיין בבבא מציעא (צ, ב) ש'הרביץ לה ארי מבחוץ' הווי 'חסימה מעליא' [לבהמה, לעניין "לא תחסֹם שור בדישו"] מפני שהבהמה אינה יכולה לאכול מאימתו, אף במקרים שאינו יכול לטורפה, ואימה זו היא הרגשה סובייקטיבית ולא פחד שמחשש אמיתי, עיין שם ואין כאן מקומו. לפיכך בנסיבות העניין החליט בית הדין להוציא את צו ההגנה להבטחת שלוות הנפש של האישה, מכיוון שאין בצו זה, לדעתנו, משום פגיעה בבעל. (ואף אם לדבריו יש פגיעה, הרי הפגיעה היא מזערית לבעל ומוצדקת בבחינת טובת האישה, בנסיבות העניין.)
דחיית בקשות המשיב כנגזרת של העקרונות דלעיל
לאור האמור זוהי הבחינה האמורה להיות לגבי הפרטים בצו. לא בכדי קבע בית הדין שאסור לבעל "להתקרב" וכוונת הדברים היא שאם האישה נמצאת במקום מסוים והבעל יודע שהיא נמצאת שם, אסור לו להתקרב אליה. אך אין הדברים אמורים במהלך לפי תומו ופגע בה, אף שראוי שגם במקרה זה ירחיק עצמו. ועל כל פנים אין לבטל הגבלה זו הכוללת התקרבות למקום עבודתה, לבית כנסת שבו היא מתפללת או לכל מקום שבו היא אמורה להיות מסיבות שונות.
לפיכך בית הדין דוחה הבקשה להשמטת הפסקה מהצו.
כמו כן אף אם נקבל לטענת הבעל שפתח ה'סופר' האמור בצו מצוי במרחק של למעלה ממאה מטר (ובית הדין לא בדק את הדברים), אין בקביעה זו בכדי פגיעה בבעל, שאם רצונו לקנות בחנות זו – באפשרותו לעשות כן, כפי שקבענו, וללא פגיעה בזכויותיו. 'מאה מטר' שנקבעו בצו אינם 'הלכה למשה מסיני'.
לפיכך גם פסקה זו לא תשונה.
עם זאת כפי שנקבע בצו, אם המערערת תעשה שימוש לא ראוי בצו, זכותו של המשיב תהיה לדרוש את ביטולו, לכשתוכח טענתו לדעת בית הדין.
טענות המשיב בדבר מתן ההחלטות בידי החתום מטה לבדו
בשולי הדברים אך לא בשולי החשיבות, חובתי להבהיר בתגובה לאמור בבקשות המשיב:
הדיין החתום מטה התגורר בשכונה זו במשך למעלה מעשרים שנה ועד לא מכבר. משכך נהירים לו רחובות ודרכי השכונה.
לכשהוגש הערעור לבית הדין ונקבע בהרכב שבו אני יושב, הובא הדבר לעיוני.
מכיוון שהדבר היה דחוף – מחד גיסא ומאידך גיסא – לאור תקנות החירום, לא הייתה אפשרות לערוך דיון בהרכב מלא, ומצד שלישי, כאמור, מקום מגורי הצדדים מוכר לי והיה ביכולתי לתת החלטה מתוך הכרת המציאות ולאו דווקא על ידי הצגת תמונות והעלאת טענות, קבעתי שבערעור זה אדון בעצמי.
אין אני מכיר לא את המערערת, לא את משפחתה ולא את המשיב. משפחת המערערת לא התפללה ולא שייכת לקהילה שבראשה עמדתי עד לא מכבר. לפיכך ההחלטות ניתנו מתוך בחינת העובדות ובהתאם לשיקול הדעת הרחב המוטל עליי.
הטרדת מערכת בתי הדין בבקשות סרק
מכיוון שהמשיב מרבה לשלוח בקשות לתיק בית דיננו, והוא 'מזכה' במשלוח בקשות אלו גם את בית הדין בפתח תקווה וכן את בית הדין הרבני בירושלים (וכפי שדווח לנו על ידי המזכירות כל בקשה נשלחת פעמים מספר). בית הדין לא ייענה מעתה ואילך לבקשות המשיב ללא הפקדת ערובה (להוצאות המשפט) בסך 200 ש"ח עבור כל בקשה, כתנאי לעיון בה.
לאחר שתופקד הערובה יבחן בית הדין את הבקשה. אם יתברר שהבקשה מוצדקת תוחזר הערובה למבקש, אם לא – יוחלט סכום זה כהוצאות לאוצר המדינה בגין בזבוז זמנו השיפוטי של בית הדין. כמו כן אין אנחנו יכולים להתעלם ולהתריע על התנהלות זו של המשיב, שהיא התנהלות אובססיבית, שיש בה אולי כדי להסביר את חששה של האישה מהתקרבותו אליה.
הוראות נוספות
א. עם מתן ההחלטה וההבהרה מורה בית הדין לסגור את התיק.
ב. ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.
ניתן ביום ט' בסיוון התש"ף (1.6.2020).
הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה