כריכה בין אישור ההסכמות לגירושין לביצועם בפועל

ב"ה

תיק 1277250/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז

המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ג'רמי שטרן)

נגד

המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אירית ג'ולי אליה (שר))

הנדון: כריכה בין אישור ההסכמות לגירושין לביצועם בפועל

פסק דין

לפנינו ערעור האיש (להלן: המערער) על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום כ"ב בתמוז התש"ף (14.7.2020) שבה נפסק שנושא חלוקת הרכוש בסמכות בית הדין.

תקציר עובדתי

א. ביום ב' בטבת התשס"ח (11.12.2007) נישאו הצדדים זה לזה כדת משה וישראל.

לצדדים ארבעה ילדים קטינים. ענייני המשמורת, הסדרי השהות ומזונות הקטינים נמצאים בסמכות בית המשפט.

ב. ביום ו' באדר התשע"ט (11.2.2019) פתח המערער בבית הדין תיק תביעה לשלום בית.

ג. ביום ל' בשבט התש"ף (25.2.2020) הגיש המערער בקשה לקביעת מועד לסידור גט ובית הדין קבע מועד לסידור גט לתאריך ה' באדר התש"ף (1.3.2020).

ד. ביום ה' באדר התש"ף (1.3.2020) פתחה המשיבה תיק תביעה לכתובה וחלוקת רכוש.

ה. ביום ה' באדר התש"ף (1.3.2020) גם התגרשו הצדדים. יודגש כי הגירושין התבצעו לאחר שהמשיבה פתחה את התיק הרכושי.

ו. ביום ט' באדר התש"ף (5.3.2020) הגישה האישה בקשה לתיקון כתב התביעה לכתובה וחלוקת רכוש. בית הדין העביר את הבקשה לתגובת המערער והמערער נתן את הסכמתו לתיקון המבוקש.

ז. ביום ד' בסיוון התש"ף (27.5.2020) הגישה האישה תביעה מתוקנת לכתובה וחלוקת רכוש.

עד כאן תקציר עובדתי.

טיעוני הצדדים

טענות המערער

המערער טוען כי נושא הרכוש אינו בסמכות בית הדין מאחר שתיק תביעת הרכוש נפתח לאחר הגירושין. לדבריו בית המשפט העליון נתן דעתו על כך בבג"ץ 426/87 (איזמן נ' בית דין רבני תל אביב, פ"ד (1) 105 עמוד 109 מול האות ד) שבו נפסק:

האפשרות היחידה להעניק לבית דין רבני סמכות לדון בענייני הרכוש של בני זוג בשלב של אחר פסק הדין לגירושין היא, ששני הצדדים יסכימו לכך.

עוד מפנה המערער לע"א 1327/90 (שיבת נ' שיבת, פ"ד מה (3) 877 עמוד 879) שבו נפסק:

זאת ועוד, ניתן היה גם לדון בעניין הרכוש אחרי תום הדיון בתביעת הגירושין, לו השאיר בית הדין את עניין הדיון בפריטי הרכוש הנ"ל, שאוזכרו בתביעה במפורש, להכרעה נפרדת ומאוחרת יותר.

המערער טוען כי הסתמכות בית הדין קמא על סעיף ז להנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול, התשס"ד, היא טעות, מאחר שהיא מנוגדת לפסיקות בג"ץ הנ"ל. נציין כי בסעיף ז להנחיות נאמר:

אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה בית דין שלאחר סידור הגט. כל עוד לא סודר הגט וניתן מעשה בית דין כאמור ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בעניין הגירושין ובכל הכרוך בו עד לאחר סידור הגט ומתן מעשה בית דין.

מהאמור בפסיקות הללו עותר האיש לביטול החלטת בית הדין נשואת הערעור.

תגובת המשיבה

לטענת המשיבה בית הדין צדק בקביעתו על פי הנחיית נשיא בית הדין הרבני הגדול.

עוד טוענת המשיבה כי המערער הסכים לכתב התביעה המתוקן שהגישה לבית הדין ובכך ניתנה הסמכות לבית הדין לדון בעניין הרכוש. ועוד: שתיקתו של המערער במשך כארבעה חודשים עד למועד הדיון שקבע בית הדין מהווה ראיה לחוסר תום לב, שכן טענה לחוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה.

המשיבה מוסיפה כי מטרת המערער "לטרטר" אותה, שכן המערער אינו מרוויח דבר מהתנגדותו לסמכות בית הדין.

הכרעת בית הדין

לאחר שבית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ועיין בחומר שבתיקים, הכולל את תיקי בית הדין האזורי ובהם פרוטוקולים והחלטות בית הדין קמא, וכן בכתב הערעור, בכתב התגובה והחומר שצורף, עמדת בית הדין היא שיש לדחות את הערעור.

נימוקינו

א. ההסכמה שמלכתחילה לדיון בבית הדין, השיהוי בהעלאת טענת חוסר הסמכות וחוסר תום הלב שבה

בית הדין סבור שעצם הסכמת המערער להגשת כתב תביעה מתוקן יש בה הסכמה לדון בענייני הרכוש כעניין הכרוך כדין בתביעת הגירושין.

למערער לא הייתה תשובה מניחה את הדעת מדוע הסכים להגשת כתב תביעה מתוקן לאחר סידור הגט:

המערער טען כי הסכים לדון בעניין הכתובה שנכרך בתביעה זו ולא בעניין הרכוש.

דין טענה זו להידחות, שכן למערער – לשיטתו – הייתה אפשרות לסייג את הסכמתו לדון רק בתביעת הכתובה שנכרכה ולא בתביעה הרכושית, ומי מנע בעדו לעשות זאת?

גם תשובתו שציפה שהמשיבה תנמק את תביעתה בעניין הרכושי משוללת בסיס והיגיון. המתנתו במשך תקופה של כארבעה חודשים עד למועד הדיון מצביעה על שאין לתשובה זו אין בסיס ויש בה חוסר תום־לב של המערער בבואו בידיים לא נקיות בפני בית הדין קמא ביום הדיון.

טענת המערער כי ייאות לדון בבית דין רבני פרטי כבורר בנושא הרכוש שיפסוק על פי ההלכה – אין בה ממש, שכן לבית הדין הרבני הסמכות לאכוף את החלטותיו ויש לו דין של 'בית דין קבוע' בעירו וכמבואר בפד"רים, ומה גם שדיון אצל בורר מחייב הסכמת שני הצדדים. בנדון דידן הצהירה באת כוח המשיבה כי היא מתנגדת לדיון בבוררות.

סיום הליך הגירושין שעד אליו אפשר לכרוך תביעות בהם – נימוק נוסף לדחיית טיעוני המערער

כבר ישבו על מדוכה זו של פסיקת בג"ץ והנחיית נשיא בית הדין הרבני הגדול בכמה פסקי דין:

אחד מהם הוא פסק דין של בית הדין הגדול מיום י"ד בשבט תשס"ו (12.2.2006). בהרכב ישבו הגר"ש דיכובסקי, הגר"ש בן שמעון והגר"ע בר שלום שליט"א.

נצטט מפסק הדין קטעים רלוונטיים להכרעתנו (ההדגשות לא במקור):

גם הנימוק השני של באת כוח האישה – בו הצביעה על ייחודה של תביעת גירושין, שאינה מסתיימת אלא עם מתן הגט – נכון הוא מבחינה משפטית. פסק דין לגירושין של בית דין רבני, ואין משנה מה הנוסח של פסק הדין – הצעה, המלצה, חיוב או כפייה – איננו מסיים את הליכי הגירושין. הם מסתיימים רק עם מתן הגט והוצאת 'מעשה בית דין'. בעניין זה ניתנה גם הנחיה ברורה של נשיא בית הדין הרבני הגדול:

ז. סיום הליך הגירושין

הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק ‌דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת 'פסק דין' ובין אם היא הוכתרה בכותרת 'החלטה' – אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן 'מעשה בית דין' שלאחר סידור הגט.

כל עוד לא סודר הגט וניתן 'מעשה בית דין' כאמור ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בעניין הגירושין ובכל הכרוך בו עד לאחר סידור הגט ומתן 'מעשה בית דין'.

מצא בית הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין – יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט.

(הנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול, התשס"ד; חוזר מנהל בתי הדין הרבניים מס' 4, 6, 8)

אכן, בבסיס הנחיה זו עומד הרציונל אותו הביעה באת כוח האישה:

הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק הדין בו בית הדין מורה – אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה – על ביצוע הגירושין. ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת 'מעשה בית דין' בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות. בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים כל עוד לא קבע בית דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים.

אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה בית דין אשר משמש כפסק דין משלים לפסק הדין הראשון בו הורה בית הדין על ביצוע הגירושין. כדברי בית הדין הגדול (פסקי דין רבניים חלק ט 289, 292):

[...] פסק הדין בתיק 533/לב היה פסק דין על תביעת הגירושין, ועל הסכם הגירושין שנעשה בין הצדדים. 'מעשה בית דין' הוא פסק דין אחר על מעשה הגירושין עצמם שנעשה כדין. ועיין פתחי תשובה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד, בסדר הגט ס"ק ח) בשם הפוסקים שצריך תורת בית דין לסידור הגט ול'מעשה בית דין' על הגירושין, עיין שם.

(כידוע יש בארץ, כגון בתל אביב שני בתי דין נפרדים: האחד, בית דין שדן רק במשפטי גירושין, ובית דין שני שעיקר עיסוקו הוא במעשה הגירושין.) בית הדין ברחובות דן גם במשפטי הגירושין, וגם עוסק במעשה הגירושין, דהיינו שהוא פועל בשני המישורים גם יחד. אולם אלו הם שני פסקי דין שונים:

פסק דין במשפט גירושין – כולל עצם החיוב לתת גט, או לקבל גט, העניינים הכספיים שבין הצדדים, שאלת הילדים של בני הזוג; ופסק דין שנקרא 'מעשה בית דין' הכולל בעיקרו דיני איסור והיתר, שהגט נעשה כהלכה ושהיא אסורה לכהן ומתי היא מותרת להינשא ואם היא מותרת לחזור לבעלה הקודם וכן אם היא אסורה להינשא לגבר מסוים. שני פסקי דין אלו, אינם חייבים להיות תואמים זה את זה, אלא הם משלימים אחד לשני.

וראו גם תיק 8570-21-1 (בית הדין הרבני רחובות, ס' ר' נגד ס' י' [מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/9.doc]):

[...] זאת ועוד: אף שניתן פסק דין לגירושין, טרם סודר הגט תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת עד למסירת הגט ומתן 'מעשה בית דין'. עובדה היא שהצדדים זומנו לאחר מתן פסק הדין להמשך הליכי הגירושין. במקרה דנן, פסק הדין קבע רק כי מצוה על הבעל לתת גט. כל עוד לא ניתן הגט אמור בית הדין להמשיך ולדון בתביעת הגירושין, הן במישור היישומי של פסק הדין כפי שניתן והן בבקשות להחמרת נוסח פסק הדין מ'מצוה' ל'חיוב' ואולי אף ל'כפייה'. לפיכך, יש לראות – מבחינה מהותית – בכותרת לפסיקת בית הדין, שם נכתב 'פסק דין', 'החלטת ביניים'.

וראו עוד בפסק דין של הגר"א אברג'יל שליט"א בשבתו בבית הדין הגדול, בתיק מספר 966076/2, מיום כ"ח באייר תשע"ה (17.5.2015), שבו נפסק במקרה דומה למקרה דנן לדחיית טיעון זה של המערער. נצטט קטע ממנו (ההדגשות לא במקור):

תביעת הגירושין וסיום ההליך

בין הצדדים התנהלו הליכי גירושין החל משנת 1993. בית הדין קיבל את תביעת המערער וקבע בהחלטתו הראשונה (בשנת 1998) כי "על האישה להיענות לתביעת הבעל ולהתגרש", וכי "הצדדים יתגוררו כל אחד בדירה בו הוא מתגורר כיום, ותביעות בענייני הרכוש יוכרעו במקום בו מתנהל הדיון".

בהליך נוסף שהתקיים בשנת 2000 חזר בית הדין וקבע כי על האישה לקבל גט מיד. פסק דין נהפך חלוט, אולם למרות הזמן הרב שחלף מאז לא נאותה המשיבה לקבל גט ולא סודר גט בין הצדדים.

כלל ידוע הוא כי הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק הדין המורה – אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה – על סידור גט. ההליך מסתיים רק במתן הגט למעשה מידי הבעל לידי האישה ובכתיבת מעשה־‌בית־‌דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם במלואו ואם תוך ציון הגבלות.

[...]

לאור האמור והמצוטט לעיל, ולמרות שניתן פסק דין בעניינם של הצדדים בשנת 2000 ובו נפסק כי על האישה לקבל גט, נראה שכל עוד לא בוצע הגט ולא הוצא 'מעשה בית ‌דין' ההליכים עומדים בעינם, וכל עוד לא בוצע הגט אין לומר כי ההליכים הדיוניים הגיעו לכלל סיום.

חיזוק וסיוע לדברינו אפשר לראות בחוקים נוספים המעניקים סמכות לבית הדין ליתן החלטות ולהוציא צווים למרות שכבר ניתן פסק דין לגירושין.

כך לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995, רשאי בית הדין להטיל צווי הגבלה על בעל דין אשר לא קיים את אשר נקבע בפסק דין לגירושין.

כמו כן בסמכותו של בית הדין הרבני למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין שניתן על ידו. סמכות זו מעוגנת בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – ‌1956. סמכות עיקרית זו קיימת, אם מתעורר צורך במינוי כונס נכסים, אף שכבר ניתן פסק דין בעניינם של הצדדים.

הרי לנו מכנה ורעיון משותף, שכל עוד לא קוים או בוצע האמור בהחלטה או בפסק הדין, לא הגיעו ההליכים הקודמים שנידונו בפסק הדין לסיומם. ולפיכך סמכות בית הדין נמשכת לדון וליתן החלטות נוספות בעניינם של הצדדים עד למועד ביצועו של פסק הדין.

[...]

אמנם בבג"ץ 426/87 אפרים איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פ"ד מב (1) 105, (להלן: בג"ץ איזמן) נקבע כי כריכה בשלב שכבר ניתן פסק דין לגירושין המחייב בגט אין בכוחה להקים סמכות לדון בענייני הרכוש, וכדלהלן:

כריכה בשלב שבו כבר קיים פסק דין לגירושין, המחייב את הבעל (העותר) לתת גט פיטורין לאשתו (המשיבה) "מיד" – אין בכוחה להקים סמכות לדון בענייני הרכוש בבית הדין הרבני. אם רצתה המשיבה שבית הדין ידון בנושא, לא היה מה שימנע בעדה לכרוך את ענייני הרכוש בתביעתה לגירושין בעת הגשתה או בסמוך להגשתה. משנמנעה מלעשות כן – עומדת היא בחזקתה שהעדיפה להסדיר עניינים אלה בדרך אחרת, בין במשא־ומתן עם בן זוגה ובין בבית משפט. אין גם לשכוח שאין מניעה לבקש את פירוק השיתוף בנכסים דלעיל אחרי הגירושין. האפשרות היחידה להעניק לבית דין רבני סמכות לדון בענייני הרכוש של בני־זוג בשלב שלאחר פסק הדין לגירושין היא, ששני הצדדים יסכימו לכך.

עם זאת, נראה שגישה זו ראויה לעיון מחדש, ואסביר את עמדתי.

בבג"ץ איזמן אמר בית המשפט את דברו בראי פסיקתו ולאור המתווה המשפטי והנהוג בערכאות האזרחיות. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, פסק דין הוא רגע סיום ההליך הדיוני אשר קדם לו, ולאחר שנפסק הדין והסתיימה התקופה שניתן לערער בה עליו, פסק הדין נעשה מוחלט ואינו ניתן עוד לשינוי.

הבדל מהותי קיים בין שיטת המשפט האזרחי למשפט העברי במשקל שמעניקה כל אחת מהן לדין הפרוצדורלי לעומת הדין המהותי.

למשל, בבית המשפט האזרחי חל עקרון סופיות הדיון, שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית. כמו כן, עקרון סופיות הדיון בא להפחית ככל האפשר את עוצמת העוול שעלול להיגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו.

לא כן הדבר במשפט העברי. המשפט העברי מכיר במצבים שניתן לסתור את הדין בכל זמן. גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת. (ראה: א' שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני, עמ' 1297, מהדורת תשע"א – 2011).

כללי סדר הדין הנהוגים בבית הדין שונים הם מהנהוגים בערכאות האזרחיות. מקור הסמכות לקביעת תקנות סדרי הדין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם, כל עוד לא נקבעו הוראות מחייבות בחקיקה אזרחית המופנית אל בתי הדין הרבניים.

לעניין זה ראו דבריו של השופט ברק לעניין זה בבג"ץ 3914/92 (לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פ"ד מח (2) 491):

כיצד נקבעים אפוא סדרי הדין של בתי הדין הרבניים?

לדעתי, בהיעדר הסמכה סטטוטורית בעניין זה, הסמכות לקבוע סדרי דין נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם. מקורה של הסמכה זו הוא בסמכותה הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה סדרי דין. (ראה בג"ץ 136/54 פולאק נ' הרצוג ואח' [3], בעמ' 165; ראה גם פ' גולדשטיין, "'הסמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י (תשמ"ד–מ"ה) 37, 49; וכן the inherent jurisdiction of the",i.h. jacob 32,23. Current legal probs[1970] "court).

עמד על כך השופט ברנזון, תוך התייחסות לבתי הדין הרבניים, בציינו:

"בית דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך, מוכח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו [...] כאשר קיימת מערכת בתי דין עם היררכיה של ערכאות והמחוקק אינו אומר את דברו בענין סדרי דין, הרי זה בדרך כלל ענין פנימי שלהם מי יקבע אותם וכיצד ייקבעו."

(בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' [4], בעמ' 114)

וברוח דומה ציין חברי, השופט ד' לוין:

"בתי הדין הדרוזיים, שהוקמו כדין ומקיימים דיוניהם מזה שנים, אינם פועלים בחלל ריק. משלא הותקנו תקנות סדרי דין על ידי השר המוסמך, כי אז רשאים היו שופטי בית הדין הדרוזי לקבוע לעצמם את סדרי הדין שנהגו על פיהם מכוח סמכות טבועה הקנויה להם."

(בג"ץ 364/85 פח'ר אלדין נ' בית הדין הדרוזי לערעורים ואח' [5], בעמ' 704)

האמור לעיל מורה אותנו כי הנחיה ז' להנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול בעניין "סיום הליך הגירושין", שצוטט לעיל במובאות הפסיקה של בית הדין הגדול, היא חלק מסדרי הדין של בתי הדין הרבניים. יש לנהוג על פיה ולתת לה נפקות לענייננו (וראו: בג"ץ 4703/14 עו"ד מיכאל שרון נ' נשיא בית המשפט העליון (30.11.2014)).

במקרה שלפנינו: על אף שניתן פסק דין לגירושין, עדיין הליכי גירושין לא הסתיימו, שכן במשפט העברי הליך גירושין מסתיים אך ורק במתן הגט בפועל ובכתיבת 'מעשה בית דין' בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל. לאור פרשנות ופסיקת בית הדין הגדול הליך הגירושין שבענייננו בעינו עומד.

אף שהנחיה זו לא הוסדרה עלי כתב בתקנות הדיון הנהוגות בבתי הדין, היא חלק בלתי נפרד של סדרי הדין שלנו. כדברי השופט ברק (שם בהמשך הדברים):

הנה כי כן, לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין הנוהגים בהם. בעשותם שימוש בסמכות זו, הותקנו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2298).

עיון בתקנות אלה מראה, כי מבחינת תוכנן הן ביטוי להלכות המשפט העברי (ראה שוחטמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 11). עם זאת, מבחינת הסמכות להתקינן הן מהוות הגשמת הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין. אכן, בצד סדרי הדין שהותקנו בעבר מכוח הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים, ממשיכה לעמוד סמכותם הטבועה של בתי הדין להסדיר אותם ענייני דיון אשר לא הוסדרו בתקנות הדין [...] סמכות טבועה זו מקורה בעצם היות בית דין רבני (כמו כל ערכאת שיפוט אחרת) מוסד שיפוטי שהוקם בחוק, אשר נועד להכריע בסכסוכים, ואשר לשם ביצוע תפקידו מוענקות לו סמכויות שהן טבעיות לעצם ביצוע תפקיד וטבועות בצורך לנהל דיון שיפוטי.

(ההדגשות הוספו.)

משקבענו כי הליך הגירושין לא הסתיים, ברור שניתן לכרוך אליו את נושא הרכוש.

כריכת הרכוש בתביעת הגירושין מוסדרת בסעיף 3 לחוק השיפוט. לפי פסיקת בית המשפט העליון כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת ואין מניעה לכרוך אף במהלך הדיון, ולדעתנו אף בכל שלב אחר וכל עוד ההליכים לא הגיעו לסיומם. כל עוד לא סודר הגט, תביעת הגירושין תלויה ועומדת, אף אם ניתן פסק דין המורה על מתן הגט או קבלתו.

בית המשפט העליון בבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הגדול ואח' (מפי כבוד השופט מ' אלון) כבר הכריע ואמר כי הפרשנות למונח "תביעת גירושין" נתונה לבית הדין הרבני לו מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין, וזו לשונו:

העובדה שבסעיף 3 האמור מדובר ב"תביעת גירושין", אין בה כדי לשנות במאומה ממסקנתנו זו. המחוקק לא הגדיר את המונח "תביעת גירושין", ובדין, שהרי אמת המידה לקביעה מה כלול ומה אינו כלול במונח זה – צריכה שתהא על פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת משפטית שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין.

(ההדגשות הוספו.)

לאור האמור מתחייבת המסקנה שאפשר לכרוך את נושא הרכוש בכל שלב של ההליך הדיוני ואף לאחר שניתן פסק דין בתביעת הגירושין, ובלבד שטרם סודר הגט בפועל וטרם נכתב 'מעשה בית דין'.

הנה לנו תשובה הולמת למכלול טענות המערער, תשובה הכוללת התייחסות לבג"ץ איזמן ולהנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול.

בנסיבות הללו מקובלים עלינו נימוקי החלטת בית הדין קמא – מושא הערעור, ונצטט קטע רלוונטי ממנה (ההדגשות לא במקור):

למעשה (לאחר בדיקה במערכת המחשוב) אין ספק כי תביעת הרכוש נפתחה טרם סידור הגט בפועל, כאמור מעלה. ברם בשאלה זו שבכותרת חלוקים הצדדים, כאמור מעלה, כאשר לשיטת הנתבע, מכיוון שהתיק נפתח לאחר מתן ההחלטה לגירושין (החלטה מיום ל' בשבט התש"ף – 25.2.20), אזי בית הדין נעדר סמכות לדון בכך מכוח ההלכה הידועה כי לא ניתן לדון בתיק רכושי שנפתח לאחר הגירושין, ככל שאין לבית הדין סמכות נמשכת לכך.

ובכן, שאלה זו – קרי: הגדרת סיומו של הליך הגירושין – באה על פתרונה בסעיף ז להנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול, התשס"ד, וכך נרשם שם:

סיום הליך הגירושין

הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק ‌דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת 'פסק דין' ובין אם היא הוכתרה בכותרת 'החלטה' – אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן 'מעשה בית דין' שלאחר סידור הגט.

כל עוד לא סודר הגט וניתן 'מעשה בית דין' כאמור ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בעניין הגירושין ובכל הכרוך בו עד לאחר סידור הגט ומתן 'מעשה בית דין'.

כך, לאור קביעה זו, סיום הליך הגירושין הרשמי הוא רק בעת מתן 'מעשה בית דין' שלאחר סידור הגט, וזה, כאמור מעלה, ניתן כשעה וחצי לאחר פתיחת התיק הרכושי על ידי התובעת.

כך, אף לאור הפסיקה הידועה כי בית הדין לא קונה סמכות בתיק לחלוקת רכוש שנפתח לאחר סיום תיק הגירושין – הכוונה היא לתיק שנפתח לאחר מתן הגט ומתן 'מעשה בית דין', ולא להחלטה כזו או אחרת, שאישרה את הסכמת הצדדים להתגרש, כפי שאירע בתיק דנן בהחלטת בית הדין מיום ל' בשבט התש"ף (25.2.20).

משכך, אין ספק כי תביעת הרכוש שפתחה התובעת היא בסמכותו של בית הדין הרבני.

למעלה מן הצורך נצרף אף את טענת התובעת כי הנתבע הסכים שהיא תגיש כתב תביעה מתוקן, ולא טען אז כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעה זו (ראו תגובתו שבתיק מיום ט"ז באדר התש"ף – 12.3.20). וידועה הפסיקה שטענה לחוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה.

ועוד נוסיף כי כידוע בפסיקה, אף אם בכתב התביעה המתוקן עלו דרישות שאינן מופיעות בכתב התביעה העיקרי (שנרשם בכתב יד ופחות פורט בו, בלא להיכנס לשאלה מי כתבו, ואין בכך נפקות), אין בכך כדי לאיין סמכות, ורשאי בעל דין להשלים בדיון שיתקיים או בכתב תביעה מאוחר יותר את פרטי וגורמי הרכוש שמבקש לחלוק. ברם כבר הצהיר בא כוח הנתבע לעיל, כי אין לו טענה באשר לכנות הכריכה, כך שאף אין צורך באמירה הנ"ל.

עולה מפסקי הדין הנ"ל שנימוקי בית הדין קמא מבוססים ודי בהם כדי לדחות הערעור.

מן הראוי היה לשקול חיוב הוצאות משפט בגין תביעת סרק זו שנודף ממנה ריח של 'טרטור' המשיבה ללא הצדקה. עם זאת, מאחר שלא ברור האם המערער ידע לאשורם את כללי הפסיקה במקרה זה או לא, יסתפק בית הדין בהערה זו מתוך תקווה שהמערער לא יעכב את ההליכים ויערים קשיים.

פסיקתה

לאור האמור פוסק בית הדין:

א. הערעור נדחה.

ב. יש להעביר עותק מפסק דין זה לבית הדין קמא להמשך טיפול.

ג. אין צו להוצאות משפט.

ד. על המזכירות להשיב את כספי הערבות למערער בהתאם לנהלים.

ה. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי הדין.

ניתן ביום י"ז בכסלו התשפ"א (3.12.2020).

הרב יעקב זמיר הרב מימון נהרי הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה