בבית הדין הרבני האזורי רחובות
לפני כבוד הדיינים:
הרב אלימלך בר־שאול – אב"ד, הרב יואל קלופט, הרב זבולון גרז
התובעת־נתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ז' גורדון)
נגד
הנתבע־תובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד ד' וישקין)
הנדון: חיוב גט בבעל שמאמין מאומדנא שאשתו זינתה[1]
אשה שנתנה אמתלא ברורה שמואסת בבעלה – חיוב וכפייה בגט כשבעל מאמין מאומדנא שאשתו זינתה, ללא עדות ברורה או הודאת פיה – משמורת הבת כשהבעל טוען שאשתו סטתה בלי הוכחות מספיקות – ביקורים עם האב כשהאם מעלה חששות כלפיו
בני הזוג נשואים כשמונה שנים. האשה תובעת גירושין בשל התקפי עצבים חריפים של הבעל, שהגיעו לידי איומים ואלימות, והאשמות בפומבי שאשתו מקיימת יחסי מין עם גברים אחרים. היא עזבה את הבית עם הבת המשותפת, והעלימה את מקום הימצאות הבת משום חששות כלפיו. הבעל טוען שאשתו הפרה את שלום הבית וזינתה עם אחר, כפי מה ששמע מאחרים ומשוכנע בדבר. בכל זאת, הוא נהג בדרכי נועם ועדיין דורש שלום בית ולהחזיר את הבת.
מסקנות
א. אין לחייב אשה לחזור אל בעלה בעל כרחה לאחר שנתנה אמתלא מבוררת – שנתבררה בחלקה הגדול גם בהודאת הבעל – למה היא מואסת בבעלה.
ב. הואיל ושמענו מפי הבעל שמאמין בדברי האשמה ששמע שאשתו זנתה עם גבר זר, אשתו אסורה עליו והוא חייב לגרשה, מפני שנאמן על עצמו שבא למסקנה שהאשה זנתה תחתיו על סמך הודאתה בפניו ועדויות ואומדנות שונות. ואעפ"י שכל האסמכתות הללו אינן יכולות להוות יסוד כדי לכוף אותו למתן גט, וגם האשה מכחישה שהודתה, והעדות אינה מספיקה לדון אותה כסוטה, מ"מ מכיון שהבעל טוען שברור לו שהיא זנתה חייב לגרשה.
ג. אין להוציא בת ברשות אמה משום טענות הבעל להתנהגות בלתי מוסרית של האם, כשאין לביה"ד הוכחות מספיקות שהאשה סטתה.
ד. אסור לאם להעלים את מקום המצאה של הילדה מידיעת האב. טענות האם – שאין לסמוך על האב מפני שיש לה חששות בגלל עצבנותו או שלא ירצה להחזירה – נידחות כי אין יסוד מספיק לחששות אלה בכדי לשלול זכויות האב על ילדתו.
פסק דין
הצדדים הם בעל ואשה, נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1948 בשויצריה. הנשואים ראשונים אצל האשה ושניים אצל הבעל, אשר שכל את משפחתו בשואת אירופה.
בשנת 1949 עלו בני הזוג ארצה וגרים מאז ברחובות. בשנת 1952 נולדה להם ילדה ושמה [י'־ס'].
ביום א' חשון תשט"ז הגישה האשה בפנינו באמצעות ב"כ עו"ד וישקין תביעה לגרושין, תשלום כתובתה, ומזונות עבורה ועבור הילדה בסך 120 ל"י לחדש. בכתב התביעה מפרטת האשה את העילות לתביעתה והן:
"זמן קצר לאחר הנשואין נתגלה כי הבעל סובל מהתקפות עצבים חריפות, ולאחרונה הגיעו התקפותיו להתפרצות זעם ואלמות כלפי התובעת וכלפי אנשים אחרים. הבעל מעליב את התובעת בפומבי, ואף מאשימה ללא כל יסוד בקיום יחסי מין עם גברים אחרים. הבעל מסרב לקבל טיפול רפואי. הבעל מאיים על התובעת לשים קץ לחייה ולחייו הוא, ואף פגע בגופו הוא. האוירה בה חיים בני הזוג משפיעה לרעה על בתם. בחדשים האחרונים נסה הבעל מספר פעמים לחנוק את אשתו. ביום י"ז תשרי בשעות הבקר המקדמות כלא הבעל את אשתו בחדר אמבטיה והתקיפה באגרופיו בפניה.
התובעת הגיעה למסקנה כי חיי משפחה תקינים לא יתכנו ביניהם, וכי המצאותה בכפיפה אחת עם הנתבע עלולה לסכן את שלום הבת ואת חיי התובעת."
הישיבה לשמיעת תביעה זו שהוגשה בתיק מס. 61/טז נקבע ליום כ"ג חשון תשט"ז.
ביום י' חשון תשט"ז הוגשה ע"י הבעל תביעה לשלום־בית, בה הוא דורש מאשתו לחזור הביתה ולהחזיר את בתם [י'] אשר נלקחה ע"י האשה. בכתב התביעה מפרט הבעל את העילות לתביעתו והן:
"זה זמן רב שהנתבעת, האשה, הפרה את שלום הבית וחדלה להיות נאמנה לבעלה בתור אשתו, ונאפה וזנתה עם גבר זר. למרות התנהגותה המבישה הנ"ל של הנתבעת, נהג התובע בנתבעת בדרכי נועם בתקוה שהיא תחזור מסורה. אולם הנתבעת זלזלה בכבוד התובע, חדלה למלא את חובותיה כאשה ועקרת בית כלפי התובע, ואף לא נמנעה מלהתקיפו ומלהכותו. בכל זאת היה התובע מוכן, ומוכן אף היום, לעשות במיטב יכולתו כדי להחזיר את השלום בינו לבין אשתו.
לפני זמן מה עזבה הנתבעת את בית התובע מבלי להודיעו ולקחה אתה ללא הסכמתו ובלי ידיעתו את בתם וחפצים מחפצי התובע, ומסרבת היא לגלות לו את מקום המצאה של הילדה, ומסרבת לאפשר לו לראות את ילדתו שהיא בבת עינו לאחר סבלו הרב שסבל בימי חייו. לאור מעשיה והתנהגותה של הנתבעת [קובע התובע] הנהי מורדת.
על סמך כל הנ"ל מבקש התובע מביה"ד לחייב את אשתו הנתבעת הנ"ל לחזור לביתו ולחיות עמו בשלום, וכמו כן לחייבה להחזיר את הילדה לביתו, ואף במקרה שהנתבעת תסרב לחזור."
שמיעת תביעה זו נקבעה ג"כ ליום כ"ג חשון תשט"ז. בישיבת ביה"ד ביום הנ"ל, נשמעו דברי ב"כ האשה אשר חזר על כתב התביעה, ודברי האשה שטענה כי מיד לאחר נשואיהם הרגישה בעצבנותו, שבא לידי בטוי בשבירת כלים ועריכת סקנדלים, ובאחרונה גברה עצבנותו, והוא החל לחשוד בה. נשמעו דברי ב"כ הבעל אשר הכחיש את הטענות אשר הועלו נגד הבעל, וטען שכל עוד לא התערב הגורם השלישי שרר שלום בין הזוג וחייהם היו תקינים.
כן שמע ביה"ד את דברי הבעל אשר טען שאינו סובל מעצבנות כלל, ושלום הבית עורער כשנכח, לדבריו, שיש לה קשרים עם גבר מסוים. על זאת שמע מפי אשתו של אותו אדם הגר בשכינותם, וגם אשתו (התובעת) בעצמה ספרה לו, לדבריו, שהיא אוהבת את אותו אדם, והיא רוצה להתגרש ממנו (מבעלה).
האשה הודיעה שעזבה את בית בעלה אחרי שהגישה את תביעתה ולקחה אתה את הילדה.
הבעל דרש לתת לו את האפשרות לראות את הילדה. בישיבה זו החליט ביה"ד:
"לדחות המשך הדיון לישיבה הבאה, ועל האם לאפשר לאב לראות את הילדה פעם בשבוע."
בישיבה הבאה שהתקיימה ביום כ"א כסלו תשט"ז שמע ביה"ד את טו"מ שני הצדדים: טענות האשה על עצבנותו המופרזת של הבעל, שעושה סקנדלים, מחרף ומגדף ואף מכה אותה, חושד בה ומשמיץ אותה, ומפני התנהגותו אליה היא נאלצה לעזבו, ואינה מוכנה בשום פנים לחזור אליו.
ותשובת הבעל שהוא חושד בה שיש לה קשרים עם מר [ש'] בעל הבית שבו הם גרים. עם זאת, הוא מוכן לסלוח לה ומבקש שלום.
הצדדים ספרו שהיה ביניהם מו"מ ודנו בדבר העברת מקום מגורם לרמת־גן, אך לא יצא מזה דבר.
בישיבה זו נתן ביה"ד את החלטתו החלקית בשאלות שעמדו לפניו, וקבע שאין לחייב את האשה לחזור אל בעלה בעל כרחה לאחר שנתנה אמתלא מבוררת – שנתבררה בחלקה הגדול גם בהודאת הבעל – למה היא מואסת בבעלה.
כן החליט ביה"ד זמנית בדבר מזונות עבור הילדה, וכן בשאלת פגישות האב עם הילדה.
בשאלת תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט, דחה ביה"ד את הדיון לחדשיים. בינתים ניתנה האפשרות לצדדים להתפייס מדעתם ומרצונם הטוב. כן החליט ביה"ד לשמוע בישיבה השניה עדים אם יובאו ע"י הצדדים.
בישיבה הבאה של ביה"ד אשר התקיימה כעבור ארבעה חדשים ביום ו' אייר תשט"ז, שמע ביה"ד מפי ב"כ האשה, שלא נתחדש מאומה בין הזוג מאז הישיבה הקודמת. יתר על כן, הבעל ממשיך להאשים את אשתו בקשרים עם גבר זר, והוא עושה, לדבריו, סקנדלים ברחוב, והוא מבקש בשם מרשתו להחליט לגרושין.
ב"כ הבעל טען שעל האשה להביא הוכחות כדי לבסס את תביעתה, וב"כ האשה אמר שאינו עומד להביא הוכחות.
ב"כ הבעל בקש לשמוע עדים שהובאו על ידו.
בישיבה זו שמע ביה"ד מפי הבעל את המלים הבאות: כרשום במרשם דף מס. 12 וכך רשום:
"הבעל: אינני אשם במצב, היא אשמה. יש לה מאהב והוא הרס את החיים בינינו. היא חיה עם המאהב."
עוד אמר הבעל בתשובה לשאלת ביה"ד:
"היא חיתה עם גבר זר. אני יודע זאת כי היא אמרה לי, והוא אמר לי שהתנשק אתה, ואשתו של אותו אדם אמרה לי שיש קשרים בין בעלה ואשתי."
ולשאלה נוספת של ביה"ד השיב הבעל:
"אני מאמין בזה, ומשוכנע."
בשלב זה של המשפט בקש ב"כ הבעל לדחות את תביעת הגרושין של האשה הואיל ולא הובאו הוכחות על ידה.
ועל כך השיב ב"כ האשה, כי תביעת הגרושין התבססה על שתי נקודות: א. מעשי אלימות מצד הבעל כלפי אשתו. ב. טענות הבעל שאשתו בגדה בו. ומכיון שהבעל טוען שאשתו זנתה, היא אסורה עליו והוא צריך לתת לה גט, ואין לאשה שום דרישות כספיות, פרט עבור הילדה.
בישיבה זו החליט ביה"ד כדלהלן:
"הואיל ושמענו מפי הבעל שהוא מאמין בדברי האשמה, ששמע מפי השכנה, שאשתו זנתה עם גבר זר, ולפי זה אשתו אסורה עליו והוא חייב לגרשה, ולכן החלטנו: שיש מקום לדיון בתביעת האשה לחייב את בעלה במתן גט, וביה"ד מוכן לשמוע עדים מצד הבעל שיש להם מה להשמיע בנדון זה."
לאחר מכן שמע ביה"ד את עדותו של העד ליברמן שהוזמן ע"י הבעל, אשר ספר על היחסים הטובים ששררו בין הזוג לפני שהתגלע הסכסוך באחרונה, את מה ששמע מפי הבעל לאחר מכן. כן ספר על מוצאי שבת אחת שהוא נסע לת"א לרגל עבודתו והבעל נלוה אליו. הם טיילו ברחוב אלנבי וראו להפתעתם שהאשה נפגשה לשיחה עם גבר אשר תואר ע"י הבעל כבעל ביתם. עלו לבית מלון ונכנסו לחדר מואר ושוחחו, וכעבור כמה רגעים נפרדו.
בישיבה הבאה שהתקיימה ביום ב' מנ"א תשט"ז נמשכה שמיעת העדים שהוזמנו על ידי הבעל, והם סמלי המשטרה מר גרייבר ומר גלבום, אשר העידו על הופעת הזוג במשטרה ובידי הבעל היה מכתב אשר האשה כתבה אל רופא בשוצריה, ובו היא מבקשת עצה בקשר למצבה המשפחתי, וכן עדותו של מר דוד פוקס, ידידם של בני הזוג.
בישיבתו האחרונה של ביה"ד שהתקיימה ביום ד' חשון תש"ז השמיעו ב"כ הצדדים את סכומי טענותיהם, אחרי שביה"ד דחה את בקשת ב"כ הבעל להביא בתור עדות התיק שהתנהל בפני ביה"ד בין מר [ש'] ואשתו.
ב"כ האשה אמר בדברי הסכום: אף שבתחילה ביססה האשה את תביעתה גם על מעשי האלימות מצד הבעל כלפיה, והיא גם תבעה את כתובתה ומזונות, הרי עכשיו – לאחר שהבעל מאמין שהיא בגדה בו, והודיע בפרוש שהוא מאמין – הרי לפי הדין, היא אסורה עליו, ולכן יש, לפי דעת ב"כ האשה, לכוף על הבעל לתת גט. הוא הסתמך על פס"ד שניתן ע"י ביה"ד בחיפה ופורסם בקובץ פסקי דין חוברת ה'.
אשר לילדה, טען ב"כ האשה שיש להשאירה לטובתה ברשות האם ולחייב את הבעל־האב במזונותיה, וציין גם שלא הובאו לפני ביה"ד שום הוכחות של ממש שהאשה אמנם סטתה, ואין להוציא את הלדה מרשות אמה.
ב"כ הבעל אמר בדברי הסכום, שעדיו הוכיחו את יחסו הטוב של הבעל כלפי אשתו במשך שנות נשואיהם, ולאידך לא הביא ב"כ האשה שום הוכחות אשר להנחה אשר עליה מסתמך ב"כ האשה בתביעתו לגט, והיא שהבעל טען שהאשה סטתה. הרי יש להבחין בין חיוב לגט ובין כפיה. אשר לכפיה טען, שהאשה לא דרשה זאת מתחילה וגם הציגה תביעות כספיות, ורק בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהדרישות הכספיות, ולית מאן דפליג, לפי דבריו, שאין כופין למתן גט אלא על סמך עדותם של שני עדים שהאשה זנתה.
אשר לחיוב במתן גט, גם בזה אין המקרה שלפנינו דומה, לפי הנחתו, לאותם המקרים המחייבים במתן גט, כי מלבד אמונתו של הבעל צריך להיות או הודאת פיה או עד אחד שראה והעיד בבי"ד, ולדבריו במקרה שלפנינו, נובעת אמונתו של הבעל רק מצרוף עובדות אשר מהן הסיק את מסקנתו. ב"כ הבעל הסתמך על פסק דין שפורסם בקובץ פסקי דין חוברת ב' וצטט את מסקנות ביה"ד בפסק הדין שהוזכר על ידו, הדומה במסיבותיו, לפי דעתו, למקרה שלפנינו.
ולכן דרש לפסוק לשלום בית, ולחייב את האשה לחזור אל בעלה. ואם אינה חוזרת הרי לחייבה לפחות להעביר את הילדה לרשות האב, כי טובת הילדה דורשת, לפי דעתו, שתמצא אצל אביה ואין להשאירה אצל אמה כלל ביחוד אחרי שהוכח, לדבריו, שעשתה מעשה כיעור, אף שלא הוכח שאמנם סטתה.
ואחרי העיון והדיון פסקנו:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו בג"פ כדמו"י, כי לפי הדין היא אסורה עליו מפני שנאמנה עדות הבעל על עצמו שהאשה זנתה תחתיו, וכה אמר בפנינו שעל סמך הודאתה בפניו ועדויות ומתוך אומדנות שונות הוא בא לכלל מסקנה זו.
ואעפ"י שכל האסמכתות הללו אינן יכולות להוות יסוד בשביל ביה"ד כדי לכוף אותו למתן גט, וגם הרי האשה מכחישה שהודתה, והעדות אינה מספיקה לדון אותה כסוטה, מכל־מקום מכיון שהבעל טוען בפנינו שברור לו שהיא זנתה לכן חייב הוא לגרשה.
וממילא מובן שאין מקום לתביעת הבעל שנחייב את האשה להשלים עם בעלה.
ב. הילדה [י'־ס' ל'] תשאר ברשות האם לפי הדין שהבת ברשות אמה. טענות הבעל, הוא האב, שאין להשאיר את הילדה ברשות האם בגלל התנהגות האם הבלתי מוסרית, נדחתה ע"י ביה"ד כאמור לעיל, מאחר שאין לביה"ד הוכחות מספיקות שהאשה סטתה.
ג. אבי הילדה [ח'ז' ל'] חייב במזונות הילדה ועליו לשלם לידי אם הילדה [ס' ל'] סך חמשים ל"י לחודש החל מתאריך דלמטה ועד שתעמוד הילדה ברשות עצמה. סכום זה נקבע בהתחשב עם זה שהאם עובדת, ורווחי האב אינם גדולים כרגע.
ד. האב זכאי לבקר אצל הילדה במקום המצאה של הילדה בלי הגבלה, וכמו"כ זכאי האב לקחת את הילדה לרשותו למשך יממה אחת, פעם בחודש. האם חייבת להודיע לאב את מקום המצאה של הילדה, ואסור לה להעלים את מקום המצאה של הילדה מידיעת האב.
טענות האם שאין לסמוך על האב ולמסור לידיו את הילדה אפילו לזמן קצר וגם לא לגלות לו את מקום המצאה, מפני שיש לה חששות שונות בגלל עצבנותו או שלא ירצה להחזירה לידי האם, טענות אלה נדחו ע"י בה"ד כי אין לפני ביה"ד יסוד מספיק לחששות אלה כדי לשלול זכויות האב על ילדתו.
ה. בהסכמת שני הצדדים פסקנו, כי אסור לכל אחד מההורים להוציא את הילדה מגבולות מדינת ישראל אלא בהסכמת שני הצדדים.
ו. תאריך לסדור הגט יקבע עם הודעת שני הצדדים על הסכמתם לסדור הגט.
ז. הוצאות הגט על הבעל.
ח. שום חיובים כספיים אחרים, מלבד מזונות הילדה, אין על הבעל אגב הגירושין, ולא התקיים כלל דיון בזה, כי בסיכום הסתלק צד האשה מתביעות כספיות כאלה.
ט. אסמכתות לפסה"ד יצורפו לתיק.
ניתן במעמד שני הצדדים היום ט"ז כסלו תשי"ז (20.11.56).
הרב אלימלך בר־שאול – אב"ד הרב יואל קלופט הרב זבולון גרז
על פסק הדין הוגש ערעור בתיק (רבני גדול) תשי"ז/23. הערעור התקבל באופן חלקי והתיק הוחזר לבית הדין האזורי עם הוראות (פד"ר ב 197). ↑