ב"ה
תיק 1376966/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שמעון רובין ועו"ד רז ליאור)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד נילי שץ)
הנדון: הסמכות בתביעה שלאחר תום תקופת חמישה־עשר הימים שבהם יש לצד שכנגד זכות קדימה למרות כוונה קודמת של הצדדים להאריך את עיכוב ההליכים
פסק דין
א. לפנינו ערעורה של המערערת על החלטת בית הדין הרבני האזורי באר שבע[1] שקבע כי תביעותיו של המשיב הוגשו במועד שבו היה רשאי להגישן על פי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014 (להלן: "החוק להסדר התדיינויות" או "החוק"), ונוכח הגשתן לבית הדין קודם להגשת תביעותיה של המערערת לבית המשפט לענייני משפחה הרי שהסמכות לדון בתביעות הכרוכות הוקנתה לבית הדין.
בית הדין קמא נזקק לעניין זה בשתי החלטות: הראשונה היא החלטה מח' בסיוון התשפ"ב (7.6.22) שבה דחה את בקשת המערערת להורות על מחיקת התביעות שהוגשו לו, בהיותו, לשיטתה, נעדר סמכות לדון בהן עקב הגשתן אליו במועד שבו, לטעמה, היה המשיב מנוע מהגשתן בהתאם להוראות החוק ועקב הגשת תביעותיה שלה לבית המשפט לענייני משפחה – לאחר מכן, אך לשיטתה עדיין בתוך פרק הזמן שבו יכולה הייתה היא להגיש תביעות בהתאם להוראות החוק ואילו המשיב היה עדיין מנוע מכך; השנייה היא החלטה מי"ד בסיוון התשפ"ב (13.6.22) שבה דחה בית הדין קמא את בקשת המערערת לעיון מחדש בהחלטה האמורה ולסתירת הדין (להלן: "ההחלטה הראשונה" וה"ההחלטה השנייה" בהתאמה).
בכ"א בסיוון התשפ"ב (20.6.22) הגישה המערערת בקשת רשות ערעור על ההחלטה השנייה, תוך אזכורה של ההחלטה הראשונה גם כן, אך ללא שתתבקש רשות הערעור גם עליה, וכך בדין שהלוא במועד זה כבר חלפה התקופה המותרת להגשת בקשה כזו ביחס להחלטה הראשונה. לאחר קבלת תגובת המשיב החליט בית הדין להתיר את הערעור בכפוף להפקדת ערובה להוצאות, הערובה אכן הופקדה והליכי הערעור 'יצאו לדרך'. לבקשת המערערת ראה בית הדין את טענותיה שבבקשת רשות הערעור כטענות הערעור עצמו, ובמקביל (ומשלא הגיש המשיב תשובה אחרת לכתב הערעור או בקשה אחרת) ראה גם את תגובת המשיב לבקשה כתגובה לגופו של ערעור, נקבע והתקיים דיון שבו שמענו את עמדות הצדדים גם בעל פה, ועתה הגיעה עת ההכרעה.
ב. נביא תחילה את עיקריהן של החלטות בית דין קמא.
בהחלטה הראשונה כתב בית דין קמא כדלהלן:
רקע עובדתי
האשה פתחה תיק יישוב סכסוך בחודש 7/2021 (כך לפי מספר התיק י"ס). ביום 17.4.2022 הצדדים חתמו על טופס 3 להאריך את התקופה לעיכוב הליכים עד ליום 25.4.2022. בהגיע יום זה ניתנה החלטה ע"י כב' השופטת ר' קודלר עיאש: "ת.מ. [=תזכורת מזכירות] לסגירת התיק ליום 26.5.2022".
ביום 2.6.2022 הגיש הבעל תביעת גירושין כרוכה.
באותו יום הגישו באי כוח האשה בקשה "למחיקת הליך שנפתח בחוסר סמכות". בית הדין הורה להעביר לתגובת הצד השני, אשר הגיב ביום 6.6.2022.
טענות הצדדים
לטענת באי כח האשה, מכיון שמועד סגירת תיק יישוב סכסוך נקבע ע"י השופטת ליום 26.5.2022, עומדים לרשות האשה חמישה־עשר יום מאז של "זכות ראשונים" לנקוט בהליכים משפטיים, עד ליום 10.6.2022, ואילו הבעל מנוע מלעשות כן בתקופה זו. לפיכך תביעת הבעל הוגשה בניגוד לחוק, ויש למחקה.
בתגובת באת כוח הבעל נטען שללא הסכמת הצדדים המפורשת לא ניתן להאריך את תקופת עיכוב ההליכים מעבר לנקבע בחוק. החלטת בית המשפט לסגירת התיק אינה אלא החלטה מנהלתית שאינה משנה את החלטת הצדדים שעיכוב ההליכים הוארך עד ליום 24.4.2022 בלבד, וסגירת התיק היא טכנית בלבד.
צירפה לכך החלטה דומה מאת כבוד השופטת פאני גילת כהן (בית המשפט בקרית גת) שכאשר חתמו הצדדים על טופס 3, מדובר בסגירה טכנית של התיק, שאין בה להשפיע על גורל התביעות שהוגשו.
עוד צירפה התכתבות ואטסאפ בין הצדדים מיום 26.4.2022 בה שאל הבעל את האשה: "היישוב סכסוך נגמר היום?" לזה ענתה האשה: "שלחת עד אתמול".
נמצא, לטענתו, שסיום מועד עיכוב הליכים היה ביום 24.4.2022, ותביעת הבעל הוגשה כחוק לאחר שחלפו מאז חמישה־עשר יום ויותר.
דיון והכרעה
יש להבהיר שמועד סיום עיכוב התהליכים אינו קשור בסגירה הטכנית של תיק יישוב הסכסוך, כדברי באת כוח הבעל.
בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014 מוגדרת תקופת עיכוב ההליכים כדלקמן (הדגשה לא במקור):
בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ואם התקופה הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) – 75 ימים, או בתקופה קצרה או ארוכה מזו אם החליטה על כך ערכאה שיפוטית לפי סעיף 5(א)(5) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים [...]
החלטה מנהלית של תזכורת לסגירת תיק אינה מהווה החלטה שיפוטית על הארכת התקופה, וממילא אין לנו אלא "התקופה הנוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב", קרי, עד ליום 24.4.2022.
ממילא, לפי המשך החוק הנ"ל, בסעיף 4:
חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה) [...] רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה [...] לא הגיש הצד האמור תובענה [...] רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפטוית שלה סמכות לדון [...] תובענה.
נמצא שחמישה־עשר ימי "זכות ראשונים" של האשה הסתיימו ביום 9.5.2022, ותביעת הגירושין של הבעל שהוגשה ביום 2.6.2022 הוגשה בסמכות כדין.
כעין זה כבר נפסק במפורש בפסק דין של בית הדין בתל אביב יפו (תיק 1007501/2) מיום י"א בניסן תשפ"ב (12.4.2022) במקרה דומה (הדגשה לא במקור):
לאחר עיון בדברים בית הדין קובע שהיות ותקופת יישוב הסכסוך המוסכם הסתיימה על פי הסכמת הצדדים בתאריך 28.2.2022, והאיש המתין חמישה־עשר ימים ופתח את התיק בתאריך 14.3.2022, הרי שהוא נהג כדין ולא היה עליו להמתין להחלטה מפורשת לסגירת התיק, שכן למעשה לא נצרכת החלטה כזו.
נכון הוא שיש פרקטיקה של סגירת תיקים על ידי החלטה שיפוטית, אך אין לה מקור בחוק. וכפי שנמסר לנו מאלו שעסקו בהכנת החוק היה זה בכוונת מכוון, על כן הנוהל הוא שבבית הדין הרבני תיק ישוב סכסוך נסגר ללא החלטה שיפוטית כפי לשון החוק בדקדוק.
אשר על כן, התיק ימשיך להתנהל בפנינו.
מסקנה
לאור האמור לעיל, בקשת באי כוח האשה למחיקת ההליך נדחית, ובית הדין קובע שתביעת הגירושין הכרוכה של הבעל הוגשה בסמכות כדין.
ובהחלטה השנייה:
התקבלה בקשת באי כוח האשה לסתירת הדין ודיון מחדש לאור התכתבות בין הצדדים המורה ש"סמכו ונסמכו על כך שתום מועד עיכוב ההליכים הינו ביום 26.5.2022", אשר הבעל הסתיר מבית הדין והטעה אותם ביודעין בזה, לטענתו.
לאחר עיון בבקשה, בית הדין קובע שגם אם עובדה זו נכונה – שהצדדים סברו תחילה שתום עיכוב ההליכים הינה ביום 26.5.2022, בהתאם למועד סגירת התיק בבית המשפט – אין בכך לשנות את החלטה הנ"ל, ודין בקשה זו להידחות, כפי שיבואר.
יש להבהיר שהמניעה מהגשת תביעות לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014 אינה ענין חוזי בין הצדדים, ששייך לומר כלפיה שהייתה "הסתמכות" בין הצדדים ושהסתמכות זו מחייבת את הצד השני. המניעה מלהגיש תביעה במסגרת תקופת עיכוב ההליכים, וכל שכן בימים שלאחריה, הינו ענין חוקי, אשר נכפה על הצדדים בעל כרחם בהתאם לחוק, תוך שלילת זכותם העקרוני[ת] להביא את תביעותיהם וטענותיהם בפני ערכאה משפטית.
ראה בזה דבריהם של בית הדין הגדול (תיק 1291753/8) בענין מקביל של חישוב ימי הפגרה:
[...] דבר חקיקה הפוגע בזכויות יסוד – פגיעה שאפשרית אומנם במקרה של דבר חקיקה מפורש אך חייבת להיות מצומצמת ככל האפשר, להיות לתכלית ראויה ובמידה ההכרחית – צריך להתפרש על הדרך הצמצום.
החוק להסדר התדיינויות מגביל את זכות היסוד של גישה לערכאות, ולפיכך גם אם תכליתו ראויה יש לפרש את התקופות המנויות בו בדרך המצמצמת, וכך ודאי שעה שפרשנות כזו לא תפגע באותה תכלית ראויה.
לכן, אין לפעול אלא לפי הוראות החוק, כפי שהן, ואין "הסתמכות" הצדדים בזה מעלה או מורידה. ואף אם הארכת תקופת עיכוב ההליכים נעשה בהסכמה, ובחתימה משותפת על טופס 3, ברור שהתקופה של חמישה־עשר יום של "זכות ראשונים" אינה עניין חוזי אלא כפויה על הצד השני לפי החוק.
לכן, גם אם אכן סברו הצדדים בשעתו שתום תקופת עיכוב ההליכים היא ב־26.5.2022, כעולה לכאורה מהתכתבות הוואטסאפ ביניהם, והתובע שוב קבל ייעוץ משפטי שמותר לו על פי חוק להגיש תביעה במועד שהגיש – אין בכך פגם, ואין לקבל נגד זה טענה של "הסתמכות".
נוסיף, שבית הדין גם אינו סובר שהתובע נהג בחוסר תום־לב זדוני בכוונה מראש להשלות את האשה שטרם הסתיימה התקופה כדי שתשקוט על שמריה ויוכל להקדימה בערמה, שהרי אם כן היה יכול להגיש תביעתו עוד לפני ה־26.5.2022, או מיד לאחר מכן. אך הוא המתין כשבוע לאחר מועד זה עד הגשת התביעה. לכן, גם אין לדחות את תביעתו מטעמי חוסר תום־לב והטעיית בית הדין.
נציין עוד שההודעה שצירף התובע בתגובתו מיום 6.6.2022, בה נראה שדעת הצדדים הייתה שתום עיכוב ההליכים היה ב־25.4.2022, לא היוותה משקל מכריע בהחלטת בית הדין, אלא ההחלטה התבססה על הוראות החוק עצמן. ההודעה הנ"ל היתה בבחינת "הדובדבן שבקצפת", כפי שכינתה אותה אף באת כוח התובע. אך גם ללא ה"דובדבן", ההחלטה עצמה שרירה וקיימת על בסיס הוראות החוק, וכפי שנומק בהחלטה, ואין בהמשך ההתכתבות שצירפה כעת באי כוח הנתבעת לשנות זה.
לכן, בית הדין קובע שהחלטתו מיום ח' בסיוון תשפ"ב (7.6.2022) שרירה וקיימת, ובסמכות בית הדין לדון בתביעה הכרוכה של התובע.
ככל שתתקבלנה בקשות נוספת בנושא הסמכות אשר תידחנה, בית הדין ישקול הטלת הוצאות משפט על המגיש.
ג. בבקשת רשות הערעור שהייתה לערעור שבה המערערת על טענותיה העובדתיות שנטענו לפני בית דין קמא ושעל יסודן סבורה היא כי יש להשתית את הקביעה כי שני הצדדים סברו שעיכוב ההליכים אמור להסתיים בכ"ה באייר התשפ"ב (26.5.22). לאלה היא אף מצרפת ראיה חדשה – פרי התפתחות שלאחר החלטותיו של בית הדין קמא – תצהירו של המשיב שהוגש לבית המשפט ביום שבו נתן בית הדין את ההחלטה השנייה, שגם על פיו הסתיים 'תיק יישוב הסכסוך' במועד האמור. לעניין זה נעיר כי ראיה חדשה – לא יכירנה מקומה בערכאת הערעור, ואם סברה המערערת כי יש בה כדי להשפיע על התוצאה הרי שהיה עליה לשוב ולפנות לבית הדין קמא בבקשה לסתירה הדין נִכְחָה, אך למרות זאת, ומאחר שנוכח האמור להלן, בכל מקרה לא על ראיה זו יקום או ייפול דבר, נעמוד בקצרה ולמעלה מן הצורך להלן גם על 'ראיה' זו.
ד. בפן המשפטי טוענת המערערת כי שגה בית דין קמא שלא ייחס חשיבות לסברה זו, שלדעתה הייתה באותה עת סברתם של שני הצדדים, ולעולה לדעתה מההתכתבויות שביניהן (שעליהן נסמכה הטענה שהועלתה כבר לפני בית דין קמא כי סברו כאמור) כי הייתה הסכמה מכללא של הצדדים להאריך את מועד עיכוב ההליכים.
לדעתה של המערערת שגה בית הדין קמא כשראה את המחלוקת ביניהם כמחלוקת משפטית ואת השאלה שהייתה תלויה ועומדת לפניו שאלת פרשנותו של החוק, בעוד המחלוקת והשאלה האמיתיות הן בפן העובדתי הנוגע להתנהלות הצדדים ולהסכמותיהם. עוד טוענת היא בהקשר זה כי בכל הנוגע לשאלת סמכות יש משמעות יתרה להסכמה, אף כשמדובר בהסכמה שמכללא.
כן טוענת המערערת כי אין יסוד לראיית החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע למועד סגירת התיק כ'החלטה מנהלית' גרידא, שעה שבית המשפט עצמו לא אמר כך מפורשות, וכי אין מקום להבחנה בין החלטה מנהלית להחלטה שיפוטית אחרת, הבחנה שלדעתה נותנת מכשול לפני בעלי הדין, ובכל מקרה יש לראות בהחלטה זו החלטה שיפוטית מחייבת.
המשיב בתשובתו שב בעיקר על דבריו שנטענו לפני בית דין קמא והוזכרו בקצרה בהחלטותיו של בית הדין, כמו גם על דברי בית דין קמא עצמו שעליהם, כמצופה, סמך 'סמיכה בכל כוחו', ומשכך, ומטעמי קיצור אין אנו זקוקים לפרט כאן את דבריו – הדברים מתבארים מתוך האמור לעיל, וחלקם יישנו ויתבארו גם מתוך האמור להלן בדיוננו בטענות המערערת ובהכרעה. נציין כי היו בדברי המשיב גם טענות נוספות, עובדתיות, לרבות בנוגע לשאלה מתי הגישה המערערת את תביעותיה של לבית המשפט לענייני משפחה, אולם הללו – שכשלעצמן לכאורה אינן צודקות – אינן חלק מהשיקולים שעליהם מתבססת הכרעתנו, ואל כן אין תוחלת בפירוטן.
ה. בדיון לפנינו הגדיר בא כוח המערערת את השאלה העומדת להכרעה, לדעתו, כך:
עד כמה יש לייחס חשיבות לכוונת הצדדים ולהתנהגות הצדדים והאם בעל דין יכול בעצמו לבטל במחי־יד כל התנהגות וכל כוונה וכל מעשה בשטח שהוא עשה? אנו אומרים כי לא ניתן בשום דרך להפריד התנהגות הצדדים ממכלול הנתונים.
בית הדין הציע למקד את המחלוקת בנקודה אחרת – או שמא נוספת – בשאלת משמעותה של החלטת בית המשפט בנוגע לסגירת תיק יישוב הסכסוך, שכן – אם לא מכוחה של החלטה זו הרי שוודאי לכאורה כי המועדים הנקובים בחוק חלפו עברו. אך בא כוח המערערת שב על עמדתו:
אנו לא נתלים רק בהחלטה שקבעה שסגירת התיק תהיה ביום 26.5.22 בלבד, אנו לא סתם אומרים כי הדבר החשוב כאן זה התנהגות הצדדים [...] בית הדין קמא מצא רגליים לטענות של התנהגות הצדדים [...] בית הדין אומר בהחלטה השנייה כי גם אם שכנעתם אותנו שהתנהגות הצדדים הייתה משמעותית גם אז עדיין החוק אומר ככה וככה, ועדיין הצדדים חתמו, ואנו אומרים כי לא ניתן לבטל את התנהגות הצדדים כאילו היא לא הייתה ולומר כי יש חוק.
אנו עוסקים כאן בתנאי הכניסה לסמכות, האם לדון בבית הדין או בבית המשפט, זאת השאלה, אנו עוסקים בשאלה הזאת כי אנו יודעים שבית הדין הרבני בוחן כנות כריכה, מהי כנות, יש מילה יותר משמעותית לכוונה ביחס לכנות [...]
גם בהארכות הקודמות את הארכות העוקבות הם עשו לפי החלטת הפתקית ולא לפי מה שכתוב, אני רוצה לבסס שאחרי אותו מועד שרשום למטה לבין אותו מועד שהיה למעלה הצדדים התכוונו שמועד ההליכים הוא הקובע.
לשאלת בית הדין את בא כוח המערערת אם יש בידו אסמכתה מן הפסיקה לטענה כי די בכוונת הצדדים לצורך הארכת עיכוב ההליכים צריך הודעה והסכמה בכתב השיב בא כוח המערערת "אני למדתי שלא צריך להביא עדים להוכיח שהשמש זורחת". כשבית הדין שב ושאל את בא כוח המערערת אם לטעמו פרשנותן של הוראות החוק בדבר האפשרות להאריך בהסכמה את תקופת עיכוב ההליכים היא כי די בכוונת הצדדים לצורך הארכה זו השיב בא כוח המערערת "אני אומר יותר מפרשנות, אני אומר כוונה ברורה ומוכחת".
גם בהמשך הדיון הודה בא כוח המערערת בהעדרן של אסמכתאות משפטיות כלשהן לטיעונו, לדבריו "כי אין לי מקרה כזה", "פסק הדין בתיק הזה יהיה ההוכחה המשפטית שלי" – התקדים. ושוב, לשאלת בית הדין נוכח לשון החוק בעניינה של הארכה מוסכמת של תקופת עיכוב ההליכים "בכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב" אם יש סימוכין לטענה כי לשון זו יכולה להתפרש בדרך שבה כוונה – או דבר מה אחר – יהוו חלופה להסכמה שבכתב, "אני מבקש שתפרשו אתם את החוק". ושוב שאל בית הדין על אודות אסמכתה ונענה כי אין כזו.
באת כוח המשיב מצידה הגיבה גם לטענות בדבר התנהגות הצדדים וגרסה כי התנהגותם ואמירותיו של מרשה אינן מתפרשות בהכרח בדרך שפירשו אותם המערערת ובאי כוחה, כשאל מול האמירות שהציג בא כוח המערערת הציגה היא אמירות שונות המלמדות לכאורה על נכונות להאריך את התקופה בתנאים מסוימים, שלא התקיימו, ובמשתמע על אי־הארכתה בלעדיהם וכו', אך בעיקר עמדה על הטענה כי בסופו של יום אין מקום לסטות מהוראותיו הברורות של המחוקק שעל פיהן אין תקופת עיכוב ההליכים מוארכת אלא בהסכמה שבכתב, לא בכוונות – נסתרות כגלויות – ואף לא בהסכמה מפורשת שאינה בכתב.
כן ביקשה המערערת להסתמך על קביעתו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8632-20, שבו עמד "החוק להסדר התדיינויות" במוקדו של דיון, אם כי בפן אחר שלו ולא בשאלת הארכת התקופה, ובו גרס בית המשפט את ההיצמדות ללשון החוק.
במקרה שנדון בבג"ץ התם עלתה גם טענה לחוסר תום־לב של המשיב בדרך ניהולו של ההליך – טענה שלכאורה רלוונטית גם לענייננו שבו לשיטתה של המערערת חשבו הצדדים – ולמצער חשבה היא עצמה, גם ואולי בעיקר על יסוד דבריו של המשיב, כי תקופת עיכוב ההליכים לא הסתיימה, ואולי לכן לא הזדרזה להגיש בעצמה תביעות לבית המשפט טרם יכלו הימים שבהם עמדה לה הזכות לעשות כן ואילו למשיב לא עמדה הזכות להגיש את תביעותיו לבית הדין – אך בא כוח המערערת אמר מפורשות ובזיקה לכך, משהזכיר בית הדין כי בעתירה האמורה לבג"ץ עלתה שאלת תום־הלב, "העילה שלנו זה לא תום־לב".
ו. לאור כל האמור עד כה, דינו של הערעור הוא דחייה:
לשונו של החוק (סעיף 3(ה)) ברורה היא לחלוטין:
בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ואם התקופה הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) – 75 ימים, או בתקופה קצרה או ארוכה מזו אם החליטה על כך ערכאה שיפוטית לפי סעיף 5(א)(5) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובכל תקופה נוספת שהצדדים הסכימו לה בכתב, לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.
ז. ראוי להעיר כאן כי היה מקום להעלות שאלה אחרת מזו שהעלתה המערערת והיא: שמא תכתובותיהם של הצדדים, שעליהן נסמכה המערערת בטענות על אודות "כוונה" של הצדדים ו"סברה" שלהם, עולות כדי הסכמה בכתב, שהלוא מדובר בהודעות כתובות שמהן עולה לכאורה – וכך ודאי לשיטתה של המערערת – הסכמה כאמור.
בהקשר זה יש לבחון כמה שאלות משנה ובהן:
שמא נצרכת לפחות אמירה כתובה שממנה עולה בפירוש כי הצדדים מודעים כי מן הדין תמה – או עומדת להסתיים – התקופה, ומסכימים להארכתה מתוך ידיעה כזו – ובענייננו ספק אם התקיימה דרישה כזו, שהרי אדרבה, לשיטת המערערת הצדדים סברו בטעות כי התקופה לא תמה עדיין, מכוחה של הארכתה הקודמת (אלא שלשיטתה סברה זו אכן יוצרת הארכה דה פקטו של התקופה)? האם נצרך מסמך כתוב בחתימת שני הצדדים, כפי שאכן נדרש בטופס 3 שבתוספת לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו – 2016 (להלן: התקנות), או שמא די בתכתובת הדדית אך עדיין נדרשת לפחות תכתובת של שניהם – מה שלכאורה לא היה בנדוננו, או שמא די בהודעה כתובה מצידו של אחד הצדדים שממנה עולה הארכה של התקופה ובהסכמה שבשתיקה של משנהו, ולפחות כל עוד לא נסתרה זו מאוחר יותר על ידי אותו צד שלא הביע את ההסכמה בכתב בפירוש? ולבסוף, האם בהסדרתו של סעיף 8(ב) לתקנות את דרך ההודעה על הסכמה כאמור באמצעות טופס ייעודי "טופס 3", יש כדי לשלול כליל את האפשרות לתת מעמד להסכמה בכתב כאמור שלא באמצעות טופס זה, או שמא אין לראות את הטופס האמור וההפניה אליו כהוראה דווקנית הבאה לצמצם ולהגביל את יכולת הארכת התקופה, אלא כהוראה מנהלית שתכליתה ליצור מבנה אחיד וברור של ההסכמות – ולמנוע בכך, אולי, מחלוקות בשאלות דלעיל – אך בלי לשלול כליל את תוקפה של הסכמה בכתב בדרך אחרת?
בלי לקבוע מסמרות נאמר כי דעתנו נוטה שאכן גם בהקשר זה יש לפרש את אפשרות הארכת התקופה על דרך הצמצום ולגזור מכך את התשובה לכל השאלות האמורות שהיא כי אכן רק באמצעות מסמך כתוב שבו הביעו שני הצדדים יחד את הסכמתם להארכת התקופה, והסכמה להארכה – משמעה ידיעה כי תמה התקופה במועד מסוים והסכמה להאריכה למרות זאת, ומשנקבע טופס ייעודי בתקנות – רק באמצעותו – אפשר להאריך את תקופת עיכוב ההליכים.
זאת – ראשית, משום שזכות הגישה לערכאות שיפוט זכות יסוד היא, ועל כן כל פגיעה בה צריכה להיעשות לתכלית ראויה ולהתבסס על הוראות חוק ברורות ומפורשות, ובכל מקרה של ספק יש לפרש את הפגיעה על דרך הצמצום; ושנית, אף אם נניח שעיכוב הליכים על בסיס הוראת החוק עצמו עשוי להתקיים לעיתים גם במקרה של ספק, עיכוב המתבסס על הסכמה של הצדדים (בנוסף להוראת החוק המאפשרת הסכמה כזו) צריך להתבסס על בהירות וודאות בנוגע לאותה הסכמה ולעשייתה בדרך שהורה החוק, שכן כלל גדול בדין הוא שבענייני הסכמים 'יד בעל השטר על התחתונה' – שעה שהמצב העובדתי או המשפטי היסודי הוא מצב מסוים ואחד הצדדים טוען לשינויו מכוחן של הסכמות, אותו צד הוא שצריך להוכיח כי היו הסכמות כאלה, ובכל מקרה של ספק בנוגע לפרשנותן או תוקפן של ההסכמות נותר המצב המשפטי והעובדתי בחזקתו.
ח. מכל מקום אין אנו זקוקים להכריע בשאלות האמורות, ועל כן דברינו לגביהן הם, כאמור, בלי לקבוע מסמרות, שכן לא אלה השאלות שהועלו לפנינו. המערערת לא טענה בשום שלב כי התכתובות השונות עולות כדי הסכמה בכתב, אלא כי למרות אי־קיומה של הדרישה להסכמה בכתב יש לקבוע כי תקופת עיכוב ההליכים התארכה והתמשכה כיוון שכך סברו הצדדים או לכך התכוונו.
כאמור לעיל, מלשונו של החוק עולה בבירור לא כך. אף בא כוח המערערת הודה כי אין אסמכתה בחוק או בפסיקה לעמדתה, אלא שביקש כי ניצור אנו את התקדים שיקבל עמדה כזו. ולא כך. אין בית דיננו יוצר תקדימים שבניגוד לחוק (או להלכה – לפי העניין), אין הוא מוסמך לעשות כך ואין עילה כי יעשה כך, פרשנות היכולה לעלות בקנה אחד על לשון החוק – רשאי בית הדין לפרש ואף יעשה כן אם יסבור כי צודקת ונכונה היא לפי העניין, תואמת את כוונת המחוקק ותכלית החוק ואת היושר והדין, אולם לא כך כשמדובר בפרשנות הנוגדת בעליל את לשון החוק, ולא כל שכן כשסבורים אנו שהיא אף פרשנות שאינה צודקת ונכונה מצד עצמה, שכן העיקרון הוא, כאמור לעיל, כי את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות יש לצמצם ולא להרחיב ואילו הפרשנות שאותה מבקשת המערערת כי נעניק לחוק, בניגוד ללשונו, מרחיבה פגיעה זו.
לא זו אף זו, בהיבטי הסכמים בכלל ובנוגע לשאלת הגישה לערכאות בפרט יש חשיבות יתרה למרכיב הוודאות המשפטית. כשמוארכת תקופת עיכוב ההליכים באמצעות הטופס הייעודי, טופס 3, מתקיימת ודאות כזו – שני הצדדים יודעים היטב כי התקופה הוארכה, יודעים הם עד מתי הוארכה וכו', לעומת זאת קביעה כי 'כוונה', 'סברה' וכדומה – די בהן כדי להאריך את התקופה – תוצאתה היא חוסר ודאות שכזו. בכל מקרה לגופו יצטרכו ערכאות השיפוט לקבוע אם הייתה כוונה ומה בדיוק סברו הצדדים, מה הבינו ומה לא, ואם ההסכמה הייתה הסכמה מלאה או מוטעית וכו', צד המעוניין להגיש תביעה ולנצל את זכויותיו לא ידע מתי יוכל הוא להגישה, כדי לצאת מן הספק יוגשו תביעות קודם המועד, יימחקו ויוגשו שוב, בתי המשפט ובתי הדין יצטרכו לבחון בכל מקרה לגופו אם אכן עלו הדברים כדי הסכמה, תרבה אנדרלמוסיה, יגדל העומס על המערכות המשפטיות ואף טרחת והוצאות הצדדים יגדלו, ולבסוף בלא מעט מקרים ייתכן שלא ייעשה הצדק כראוי, שכן על כוונות וסברות קשה לעמוד ולא ייבצר שיהיו מקרים שבהם אכן תהיינה כוונות והסכמות ואף על פי כן ייפסק כי לא היו כאלה, מחוסר ראיות מספיקות לקיומן, ויהיו גם מקרים הפוכים. הדרישה להסכמה בכתב באמצעות טופס ייעודי היא אפוא לא רק דרישה שיש לעמוד עליה מטעמי פרשנות מצמצמת אלא אף דרישה צודקת שיש לעמוד עליה מטעם זה.
ונוסיף ונחדד עוד: פרשנות לחוק אם תינתן ותתקבל תחייב, מעצם טיבה וטבעה, עמידה עקבית עליה בכל מקרה. לכן, גם אם נסבור כי הייתה התנהלותו של המשיב לקויה בהיבט של תום־הלב, למשל, לא נוכח בשל כך לאמץ פרשנות כמבוקש – לא רק משום שאין היא הולמת אל לשון החוק, אלא אף משום שאין היא צודקת שכן משמעותה היא פגיעה כזכות הגישה לערכאות, כאמור, שכן אף אם נניח שכלפי פלוני, שאולי נהג בחוסר תום־לב והביא את חברו להימנע מהגישה לערכאות בסוברו כי מנוע הוא מכך, אין זה חוסר צדק אם עתה תימנע ממנו הגישה או תינתן הקדימה לחברו – הפרשנות שתקבע כך תצטרך לעמוד גם בעניינם של כלל בעלי הדין האחרים שתמי לב היו ולא נהגו כמנהגו של אותו פלוני. על כן אין מנוס מפרשנותו של החוק כלשונו ומן העמידה על הדרישה ליישמו בהתאם לתקנות – זו הפרשנות הנכונה וזו אף הפרשנות הצודקת.
ט. טענות המערערת כי המחלוקת אינה מחלוקת משפטית אלא מחלוקת בנוגע לפרשנות דעתם של הצדדים ואומד דעתם – משוללת יסוד היא. אכן ייתכן שיש מחלוקת גם בשאלה זו, אולם דווקא בה אין מקום לומר כי טעה בית דין קמא – ולא רק בגלל שבית דיננו ממעט להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא גם ובעיקר משום שבית דין קמא עצמו אכן לא קבע מסמרות בעניין זה, ואכן אפשר כי הייתה דעתם של הצדדים, בשלב זה או אחר, כי תקופת עיכוב ההליכים טרם תמה (וראה להלן). אלא שהשאלה המרכזית היא אכן השאלה המשפטית: אם יש משמעות לדעתם, כוונתם, סברתם או אף הסכמתם המפורשת אך שלא בכתב, ולא כל שכן שלא בדרך הקבועה בתקנות ובטופס שבהן, או שמא כל הללו נעדרי משמעות כל עוד לא התקיימה דרישת המחוקק ככתבה וכלשונה.
לשאלה זו השיב בית דן קמא את תשובתו, וסבורים אנו כי בצדק השיב. תקופת עיכוב הליכים היא אך ורק בהתאם להוראות שבחוק ובתקנות, ועל כן אף אם נניח שעובדתית הסכימו הצדדים, התכוונו וסברו כי התקופה תימשך יותר משנקבע בחוק, לרבות יותר משהוארכה בהסכמה שבכתב בהתאם לחוק – אין לכך משמעות. משתמה התקופה בקבועה בחוק, ובכלל זה משתמה התקופה שהצדדים הסכימו עליה בכתב בהתאם לחוק – תמה תקופת עיכוב ההליכים.
י. אשר לטענה שכתבי הטענות ייחסו לה משקל, אף שבדיון בעל פה לפנינו כמעט לא בא זכרה, כי בית המשפט לענייני משפחה קבע את סגירת תיק יישוב הסכסוך ליום כ"ה באייר התשפ"ב (26.5.22), ולעניין ההתפלמסות עם דברי בית דין קמא כי מדובר בהחלטה מנהלתית:
אין ספק כי הדין עם בית דין קמא וכי גם בית המשפט לא התכוון לשביקשה המערערת לייחס לו. למעלה מן הצורך נאמר כי לו התכוון בית המשפט לקבוע כי עיכוב ההליכים יימשך עד למועד שנקב בהחלטתו, כפי שביקשה המערערת לטעון, הרי שהייתה החלטתו החלטה שגויה ובלתי־חוקית ומשום כך הייתה בטלה, בית הדין קמא לא היה צריך להתחשב בה בבואו לקבוע את סמכותו, ואף היה רשאי לקבוע את סמכותו גם לו קבע בית המשפט מפורשות כי הסמכות שלו היא, שכן היה הדבר עולה כדי 'טעם מיוחד' המצדיק זאת (ראה בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן "מקרה אחר בו יתקיים 'טעם מיוחד' כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות"), אך כאמור ברי כי לא לכך התכוון בית המשפט.
ונסביר:
הסכמתם של הצדדים, בכתב וכדרישת החוק והתקנות, הייתה להאריך את עיכוב ההליכים עד כ"ג בניסן התשפ"ב (24.4.22). הא ותו לא.
לשונו של החוק, כמצוטט לעיל, מלמדת כי ההסכמה האמור כשלעצמה יוצרת את הארכת התקופה – אין היא נצרכת להחלטה של בית המשפט, ולכאורה – פרט למקרה שבו יקבע בית המשפט כי ההסכמה לא נעשתה בהתאם להוראות החוק והתקנות או לא הייתה מרצון חופשי וכדומה – אין בית המשפט יכול כלל להתערב בה, אין הוא יכול לקבוע כי התקופה לא תוארך למרות ההסכמה, ובה במידה אין כל יסוד המאפשר לו להאריך מכוחה או בזיקה לה את תקופה עיכוב ההליכים מעבר לאמור בהסכמה.
אכן יכולה ערכאה שיפוטית לקבוע את הארכת תקופת עיכוב ההליכים גם במנותק מהסכמת הצדדים בהתאם להוראות סעיף 5(א)(5) לחוק ולהוראות סעיף 16(ב) לתקנות, אולם החלטתו של בית המשפט בענייננו לא ניתנה ולא נומקה על פי הוראות אלה, ואף לא נטען כי הללו התקיימו בנידוננו.
משכך, ברי כי לא יכול היה בית המשפט לקבוע כי תקופת עיכוב ההליכים תימשך עד כ"ה באייר התשפ"ב (26.5.22), או עד לכל מועד אחר השונה מזה שעליו הסכימו הצדדים כאמור, ואף לו קבע כן בפירוש הייתה קביעתו שגויה בעליל, ולו קבע בהמשך סמכות על בסיסה הייתה זו קביעה הלוקה בחוסר חוקיות הברור וגלוי על פני הדברים שיש בו כדי להקים עילה למתן החלטה מנוגדת של הערכאה המקבילה, בענייננו בית הדין, למרות עיקרון כיבוד הערכאות.
אכן בית המשפט לא קבע כך. אף לו היה ספק מה קבע בית המשפט היה עלינו להניח כי לא קבע כך, משום שחזקת התקינות וההיגיון הישר מחייבים להניח כי לא קבע בית המשפט קביעה מנוגדת בעליל להוראות החוק, שעה שלשון החלטתו אינה מחייבת להניח כי כן קבע קביעה כזו. לא כל שכן שעה שאין בדבר אף ספק של ממש.
החלטתו של בית המשפט שבה מבקשת המערערת לתמוך את יתדותיה אינה אלא הוראה למזכירות בית המשפט – ובהיותה כזו צדק בית הדין בראותו בה החלטה מנהלית גרידא, ואין יסוד לטענות המערערת נגד קביעה זו – "ת.מ [=תזכורת מזכירות] לסגירת התיק ליום 26.5.2022".
אין כאן מילה המופנית לצדדים כפי שמתבקש ומצופה מהחלטה המופנית לצדדים עצמם ונועדת להורות להם דבר ולא למזכירות בלבד, אין כאן מילה וחצי מילה על עיכוב הליכים, אין צריך לומר שאין כאן מילה המנמקת את עיכובם בכלל ועד למועד האמור בפרט, כפי שהיה מצופה מהחלטה שיפוטית שהייתה מבקשת להורות כך ושלא מכוח הסכמת הצדדים גרידא.
והוא אשר אמרנו ואשר אמר בית דין קמא כי אין כאן אלא החלטה מנהלית שאין בה כדי להאריך את התקופה ושאינה מתיימרת לעשות זאת.
הסיבה להוראה למזכירות להביא את התיק לסגירה במועד שנקבע ולא מייד ביום שבו תסתיים תקופת עיכוב ההליכים היא מן הסתם היכרותו של בית המשפט את המציאות שבה לא אחת קורה שלמרות תום התקופה מבקשים הצדדים להמשיך בניסיון ליישב את הסכסוך אך מתאחרים בהגשת ההודעה על הסכמתם להאריך את התקופה, ויש שאף משמוגשת הודעה כאמור מתעכבת סריקתה לתיק במזכירות, ולבסוף עשויה להתברר כי סגירתו המנהלית של תיק יישוב הסכסוך הייתה מוקדמת שכן הצדדים מבקשים להמשיך בהליך. משכך, החליט בית המשפט כי סגירת התיק, שהיא עניין מנהלי גרידא שבכל מקרה אינו משפיע כשלעצמו על עיכוב ההליכים ואינו נחוץ מבחינה חוקית כדי לאפשר את הגשת התביעות, תהיה לאחר כחודש ימים מתום התקופה שעד אליה החליט הצדדים להאריך את תקופת עיכוב ההליכים, כדי שבמקרה של הארכה נוספת אפשר יהיה להמשיך את הליך יישוב הסכסוך במסגרת אותו תיק. הא ותו לא.
זה לדעתנו טעמה של החלטת בית המשפט, אך בין שכך הדבר ובין שאינו כך, עיכוב ההליכים לא הוארך מעבר למועד שלגביו הסכימו הצדדים במפורש.
יא. ההייתה התנהלותו של המשיב תמת לב או שמא הטעה את המערערת במכוון לסבור כי עיכוב ההליכים נמשך ובינתיים הגיש את תביעותיו לבית הדין, ולחילופין אכן סבר בעצמו כי העיכוב נמשך ואף על פי כן ניסה את מזלו והגיש תביעה לבית הדין, שלא כדין כביכול, ניסיון שהצליח משום שטעה המשיב ואליבא דאמת רשאי היה להגיש אז את תביעתו?
אין אנו יכולים לקבוע בוודאות כי הייתה התנהלותו של המשיב תמת לב לאורך כל הדרך. אפשר שפרשנותן של הודעותיו היא כפי שמפרשת המערערת ויש בכך כדי ללמד על חוסר תום־לב כאמור. אך אפשר גם שפרשנותן שונה היא, שכן המשיב לא כתב בהודעותיו כי תקופת עיכוב ההליכים מסתיימת בתאריך פלוני או עומדת להסתיים וכדומה אלא כי הליך יישוב הסכסוך עומד להסתיים. אין אלה מושגים זהים, אף שיש ביניהם זיקה. תקופת עיכוב ההליכים קבועה בחוק, אולם גם לאחר תום התקופה יכולים הצדדים לנסות ולהביא ליישוב הסכסוך שביניהם בדרכי שלום ובלי להיזקק לתביעות, וכל עוד ההליך לא תם ו'התיק פתוח' יכולים הם לעשות זאת באמצעות יחידות הסיוע שעל יד בית המשפט או בית הדין. המשך פגישות מהו"ת גם לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, ובמקרים מסוימים אף קביעת פגישת המהו"ת הראשונה למועד שבו כבר אמורה תקופת עיכוב ההליכים להסתיים, אינו מאורע נדיר. ניסיון של צד להאיץ בחברו להגיע להסכמה כלשהי בנימוק של היות הליך יישוב הסכסוך קרוב לסיומו שינו בהכרח מלמד על סברה כי הצדדים עודם מצויים בתקופת עיכוב ההליכים או על ניסיון להטעות את הצד האחר לסבור כך.
יפים הדברים גם לעניין התצהיר שהגיש המשיב לבית המשפט שלגביו אמרנו כי אף שלא היה מקום להסתייע בו כראיה בהליך שלפנינו, לאחר שלא היה לפני בית דין קמא, מכל מקום נעמוד עליו בקצרה למעלה מן הצורך: לא נאמר ולא נרמז בתצהיר זה מאומה בנוגע למועד עיכוב ההליכים. כל שנאמר בו הוא כי הליך יישוב הסכסוך הסתיים ב־26.5, היינו כי במועד זה נסגר תיק יישוב הסכסוך על פי החלטת בית המשפט, הא ותו לא. ההקשר הוא כי מאותה שעה ברי היה לצדדים כי הסכסוך שביניהם ירד סופית מפסי יישוב הסכסוך שמחוץ לכותלי בית הדין ובית המשפט ועלה על פסי התביעות – דברים התואמים גם לאמור לעיל לגבי גישתו של בית המשפט עצמו, כי גם משתמה תקופת עיכוב ההליכים יש שהצדדים מנסים עדיין להמשיך ביישוב הסכסוך כל עוד התיק פתוח. אין הדבר מלמד על עיכוב ההליכים ואף לא על סברת הצדדים כי תקופת העיכוב לא תמה.
מכל מקום אף אם נניח שהתנהלות המשיב לא הייתה ראויה, אין בכך כדי ליצר יש מאין תקופה עיכוב הליכים נוספת.
היש בהתנהלות כזו כדי לקבוע שתביעת המשיב או הכריכה לא היו כנות או לא נעשו כדין ולהביא לידי מסקנה כי אומנם הוגשו במועד אך למרות זאת לא קנה בית הדין סמכות?
התשובה לשאלה זו היא שלילית, ומכמה טעמים:
ראשית, המערערת בחרה להשתית את טיעוניה על טיעון אחר, בא כוח המערערת אף אמר בפירוש בדיון כי תום־הלב אינו העילה הנטענת. משכך, גם לו היה מקום להעלאת טענה כאמור – משוויתרה עליה המערערת הלכה למעשה, אין מקום כי יזדקק לה בית הדין ויפסוק על פיה.
שנית, לטעמנו שלילת סמכותו של בית הדין על בסיס הקביעה כי התביעה הוגשה שלא בתום־לב צריכה להיעשות במשורה ורק בשאכן חוסר תום־הלב ברור. אין בית הדין או בית המשפט בוחן לב וחוקר כליות, חובתו היא לדון על פי העובדות, הטענות והראיות שלפניו, קביעות בדבר חוסר תום־לב – פרט למקרים נדירים – הן אומדן והערכה ולא קביעה ודאית, ומצריכות הן זהירות יתרה. חזקתו הראשונה של בעל הדין היא כי את טענותיו טוען הוא בתום־לב, בין שצודק הוא בהן ובין שאינו צודק, ואם בהתבסס על ההנחה כי אכן כך הוא יש לקבוע כי רשאי היה להגיש את תביעותיו וכי הללו הוגשו כדין והקנו את הסמכות לבית הדין, אי אפשר לשלול את הסמכות בניגוד לחזקה זו ללא ביסוס מספיק, ומה גם שהמשמעות המעשית היא קביעה רטרואקטיבית כי אכן לא הייתה למשיב הזכות להגיש את תביעותיו, היינו קביעה השוללת ממנו את זכות הגישה לערכאות השיפוט, ובמובן זה מדובר בקביעה מרחיקת לכת בהרבה מקביעה העוסקת בטענה ספציפית אחרת כי נטענה שלא בתום־לב.
ושלישית, אף אם נניח שיש ליתן משקל לספק בשאלת תום־הלב, למרות האמור לעיל, הדעת נותנת כי יש ליתן את המשקל לכך בעיקר במקרים שבהם חזותם של דברים אכן מלמדת כי הפעולה שנעשתה בחוסר תום־לב, אם אומנם בחוסר תום־לב נעשתה, נועדה ואף לפגוע בזכויותיו המהותיות או הדיוניות של הצד שכנגד, וכי ממילא אם נתעלם מסוגיית תום־הלב אפשר שיצא חוטא נשכר. אולם בענייננו הרי אף לשיטתה של המערערת ואף לפי סברתה – טעותה כי עיכוב ההליכים תם בכ"ה באייר (26.5), ואף אם נניח כי אכן המשיב הוא שהביא אותה לידי טעות זו, הלוא היא עצמה יכולה הייתה להגיש את תביעותיה מייד למוחרת היום. בפועל הגישה המערערת את תביעותיה לבית המשפט בח' בסיוון (7.6) – ואף אם נקבל את הסבריה כי הגישה אותן מוקדם יותר ורק בשל דרישות של המזכירות נזקקה להגשתן שנית, הרי שלכל המוקדם הוגשו התביעות בג' בסיוון (2.6) אחר הצוהריים, שעה שתביעותיו של המשיב הוגשו לבית הדין בבוקרו של אותו יום. נמצא כי גם לאחר ההטעיה הנטענת יכולה הייתה המערערת להגיש את תביעותיה לבית המשפט לפני שהגיש המשיב את תביעותיו שלו לבית הדין. אכן המערערת אולי סברה כי עיתותיה בידיה, אך על זאת לא יכול היה המשיב להתבסס – לו פעל המשיב כדי להטעות את המערערת ולנצל זאת להגשת תביעותיו לפני שתגיש היא את תביעותיה, סביר להניח שהיה מזדרז להגיש את תביעותיו לפני כ"ה באייר (26.5), בעת שיכול היה להיות בטוח כי יקדים את המערערת שכן זו סבורה כי טרם בשלו התנאים להגשת תביעותיה שלה. משלא עשה המשיב כן אלא התעכב עד לג' בסיוון (2.6), ומתברר למפרע כי רק בדרך מקרה הקדים את המערערת – לשיטתה בכמה שעות בלבד – הרי שאף אם נניח שבאמירות שלו בנוגע למועד סיום הליכי יישוב הסכסוך היה חוסר תום־לב בשלב זה או אחר, עדיין קשה יהיה לייחס לו את כוונת הזדון שמייחסת לו המערערת ולקבוע כי הטעה אותה בחוסר תום־לב זה במגמה להגיש את תביעתו לפני שתגיש היא את תביעתה, וקשה אף לקבוע כי הקדמתו שלו בפועל את המערערת הייתה תוצאה של הטעיה זו כשעינינו רואות שלמעשה הן הוא והן היא – על אף סברותיהם השונות בדבר המועדים האפשריים להגשת התביעות – הגישו את תביעותיהם, זו לבית המשפט וזה לבית הדין, באותו יום עצמו, בהפרש של כמה שעות.
מסקנות והוראות
לאור האמור פוסק בית הדין:
1. דינו של הערעור, כאמור, להידחות.
2. המערערת לא הצליחה לבסס את טענותיה כי תקופת עיכוב ההליכים אמורה להימשך ולהתארך – גם ללא הסכמה של הצדדים בכתב – מכוח סברה או הבנה כזו או אחרת שלהם, וכפי שהתברר בדיון אף לא היה בידה מלכתחילה בסיס משפטי של ממש לטענה זו, אלא שביקשה כי ניצור אנו בסיס כזה בפסק דין תקדימי. אין לטענותיה יסוד בחוק או בפסיקה וקבלתן אף אינה מוצדקת מן הפן של הפגיעה המיותרת והמופרזת בזכויות יסוד, שהייתה נוצרת לו קיבלנו את טענותיה, ומן הפן של יצירת בוקה ומבולקה של חוסר ודאות משפטית בדבר המועדים האפשריים להגשת תביעות ובדבר משך עיכוב ההליכים בכל מקרה ומקרה.
3. אין בסיס גם לטענה כי בית המשפט קבע כי תקופת עיכוב ההליכים תימשך עד כ"ה באייר (26.5) כטענת המערערת, בית המשפט לא קבע כך ואף לא יכול היה לקבוע כך.
3. בית הדין הרבני קנה סמכות כדין לדון בתביעותיו הכרוכות של המשיב.
5. מן הדין היה להשית על המערערת הוצאות משפט נכבדות בשל ערעורה שהתברר כערעור סרק שמלכתחילה לה היה לו דבר לסמוך עליו. עם זאת נוכח האפשרות שאומנם אינה בגדר ודאות, אך גם אינה מופרכת, כי התנהלות המשיב בשלביו הקודמים של ההליך לא הייתה בתום לב וכי התנהלות זו היא שהביאה בסופו של יום לתוצאות העובדתיות והמשפטיות שהתקבלו, ועל רקע זה מובנת גם התמרמרותה של המערערת, אנו מוצאים לנכון לקבוע הוצאות במתחם הנמוך.
לפיכך אנו קובעים כי המערערת תישא בהוצאות המשפט של המשיב בסך 6,000 ש"ח שייגבו מן הערובה שהפקידה בבית הדין כתנאי לשמיעת ערעורה, יתר הערובה תושב לידיה.
6. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום י"ד במרחשוון התשפ"ג (8.11.2022).
הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
בהרכב הדיינים: הרב אהרן דרשביץ – אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב והרב אברהם צבי גאופטמן ↑