ב"ה
תיק 1382912/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שני לוי־רוזנבלום ועו"ד חן חג'ג')
נגד
המשיב: פלוני
הנדון: כנות תביעה וכריכה גם אם הוגשה כביכול בחופזה, בכתב יד ותוך כדי משא־ומתן, וקניית הסמכות משהוגשה למרות משגים מנהליים בפתיחת התיק ובהמצאתה
פסק דין
א. לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה[1] מיום כ"ו בתמוז התשפ"ב (25.7.22) שכלל ענייני הצדדים שנכרכו לתביעת הגירושין של האיש (להלן: המשיב), וענייני ילדיהם בפרט, מצויים בסמכותו.
בית הדין שמע את הצדדים באורך רוח ועיין בחומר שבתיקים, ובכללו בתיקי הצדדים בבית הדין האזורי, בארוכה והגיע למסקנה כי דינו של הערעור להידחות וכפי שיבואר להלן.
נוסיף ונאמר כי התרשמותנו היא כי ערעור זה מעיקרו לא בא לעולם בשל טענות עובדתיות או משפטיות של ממש, שיכולה הייתה להיות לגביהן התלבטות בסוגיית הסמכות ושהיה מקום אכן לערער בגינן ואף לסבור בכנות כי דינן של טענות אלה הוא להתקבל, אלא שיש למערערת טענות על גופן של החלטות בית הדין קמא ואולי אף על התנהלותו – מהן טענות שאף בגינן ערערה לפנינו אף לגופן של החלטות, ושיידונו בנפרד, ומהן המהוות לכאורה טענות לפסלות מותב בית דין קמא, כפי שהעיר בית דיננו כשהללו עלו לפניו בדיון, אך לא הוגשה בגינן בקשת פסלות לבית דין קמא, ולא כל שכן שלא הוגש ערעור כדין על החלטה הדוחה אותן מבלי להגיש ערעור מסודר. ונראה כי בשל טענותיה אלה ואי־שביעות רצונה של המערערת מהחלטותיו של בית דין קמא בחרה לטעון נגד סמכותו ולנסות להביא לביטול החלטותיו (ולמניעת החלטות עתידיות שלו) ללא צורך להתמודד ישירות עם כל אחת מן ההחלטות.
עם זאת מוצאים אנו לנכון לסייג את דברינו דלעיל ולהעיר כי יש בהחלטות מסוימות של בית דין קמא משום חוסר בהירות וחוסר פירוט וכי גם התנהלות ההליך בו בפן הפרוצדורלי – בהיבטים הנתונים אומנם לטיפולה של מזכירות בית הדין אבל ראוי היה כי בית הדין עצמו ישית ליבו להם ויעיר על הצריך תיקון – לא הייתה בדרך המלך, וכי אף שהדבר לא הביא לפגיעה בצדק ואין לו השלכה ישירה על עניינו של הערעור שלפנינו, ייתכן שהביא להבנה שגויה של ההחלטות ושל ההליך אצל המערערת – הבנה שיצרה מראית עין כי תיתכן תשתית לערעור זה.
בשל כך אין התרשמותנו האמורה בגדר 'ודאי' אף כי אינה רחוקה מן הוודאות, ולעובדה זו השלכות על אי־ראיית הערעור כערעור סרק ועל סוגיית הוצאות המשפט.
ב. נפרט בקצרה, שכן העובדות – לאחר ניקוי 'רעשי הרקע' – והשלכותיהן המשפטיות ברורות למדי ואינן מצריכות אריכות. מטעמי נוחות וקיצור נעיר אף את הערותינו תוך כדי הפירוט, חלף פירוט 'יבש' ואחר כך חזרה על כל פרט בנפרד לצורך ההערה עליו:
לצדדים, שנישאו לפני כשבע שנים והתגרשו לפני חודשים מספר, שתי בנות קטינות, האחת כבת חמש והשנייה כבת שלוש. בין הצדדים גבה טורא רמא – ולפי הנראה מכתבי הטענות גבהו ביניהם עוד קודם לו כמה טורי רמאי – מה שהביא בסופו של יום לגירושיהם, כאמור.
ההליך החל בי"ג בניסן התשפ"ב (14.4.22), אז הגיש המשיב לבית הדין קמא בקשה ליישוב סכסוך, כשבסמוך לה הגיש גם כמה בקשות לסעדים דחופים.
ג. בתאריך כ"ה בניסן התשפ"ב (26.4.22), פחות משבועיים ימים לאחר פתיחת הליך יישוב הסכסוך נפתח בבית דין קמא, לבקשת המשיב, תיק 'החזקת ילדים' שאליו הגיש המשיב בקשה לקבוע את משמורת הקטינות בחזקתו הבלעדית.
כלפי עובדה זו אמרנו לעיל כי התנהלות מזכירות בית הדין הייתה שגויה:
1. כל עוד היו הצדדים מנועים מלהגיש תביעות – וזה היה המצב באותה עת נוכח פתיחת התיק, כאמור, בתוך תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות) – לא היה מקום לאפשר פתיחת תיק והגשת בקשה שעניינה קביעת משמורת, ולו זמנית – סעד שאינו מן הסעדים המותרים, על פי החוק האמור ועל פי התקנות הנלוות לו, בפרק זמן זה במסגרת בקשה לסעד זמני או לסעד דחוף.
2. אף לו היה עניינה של הבקשה עניין שיכולה להיות מוגשת בגינו בקשה לסעד זמני או לסעד דחוף, או אף אם היה רוצה בית הדין לבור את הבר מן התבן ולבחון בקשה זו או חלקים ממנה במבט מצמצם של סעד זמני או דחוף לשמירת קשר עם הורה, צווי הגנה וכיוצא באלה – לא היה מקום לפתוח לשם כך תיק כאמור אלא תיק ייעודי לסעד זמני. שלושה תיקים כאלה אכן נפתחו בעניינם של הצדדים בתוך אותו פרק זמן, הראשון בהם בו ביום שבו נפתח תיק 'החזקת הילדים' – לא היה צורך ולא הצדקה עניינית או משפטית לפתוח גם ובמקביל את תיק 'החזקת הילדים' במועד זה.
ייתכן שמשגה זה הוא שהביא לאי־בהירות בנוגע למועד הגשת התביעה או למחשבה כי היה ניסיון של מחטף בעניין הסמכויות, וכלפי זה מכוונת הערתנו דלעיל.
עם זאת, כפי שיובהר להלן סמכותו של בית הדין נרכשה כדין לאחר מכן, והמשגה הנזכר – אין בו ולא יכול היה להיות בו כדי למנוע את רכישתה או לאיין אותה, אליבא דאמת, ולכל היותר נוכל, כאמור לעיל, לראות בו דבר מה שגרם למערערת לשגות ולסבור שיש מקום לערעורה, עניין שאותו יש להביא בחשבון לעת פסיקת הוצאות משפט עם דחיית הערעור, כאמור לעיל.
דברים אלה נכונים הם אף לו דובר במשגה של בית דין קמא עצמו, ויפים הם שבעתיים שעה שהמשגה המדובר הוא בעיקרו משגה של מזכירות בית הדין לעניין זה נצטט גם מדברי בא כוח המערערת עצמו, בדיון לפנינו (שורות 60–62 לפרוטוקול):
המזכירות היא כמו רובוט – כמו שבבג"ץ פעם הגישו עתירה נגד א-לוקים והמזכירות פתחה את התיק – מזכירות זה טכני ולא מהותי מה שאומרים הם עושים אין להם שיקול דעת, השיקול דעת נתון לדיינים והשופטים.
ד. כאמור תיק החזקת ילדים נפתח בתאריך כ"ה בניסן התשפ"ב (26.4.22), פתיחת התיק במועד זה הייתה כאמור משגה ונעשתה שלא כדין, ברם אף שפתיחת התיק באותה עת, שלא כדין, לא היה בה כמובן כדי להקים סמכות, וגם אם נראה את התיק כאילו לא היה ולא נברא, בפן המשפטי, כל עוד לא יכול היה להיווצר כדין, מכל מקום בהיבט העובדתי, המנהלי והמחשובי היה תיק קיים.
ייתכן שהסדר הראוי, לשם הבהירות המשפטית, היה לסגור תיק זה ולפתוח תיק חדש עם הגשת התביעה במועד שבו יכולה הייתה להיות מוגשת. עם זאת אם משהגיע המועד שבו יכול היה תיק כזה להיפתח כדין הוגש אליו כתב תביעה כדין, במקום סגירתו ופתיחתו המחודשת אז – אין בכך פגם בהיבט המשפטי ויש לראות את התיק כאילו נפתח משפטית במועד הגשת כתב התביעה.
כך אכן אירע בפועל:
שישים הימים שבהם היו הצדדים מנועים מהגשת כתבי תביעה מכוח הוראות החוק להסדר התדיינויות תמו בי"ד בסיוון התשפ"ב (13.6.22). למוחרת היום החלו חמישה־עשר הימים שבהם הייתה למשיב זכות הקדימה להגיש תביעות ולבחור בכך, בכל הנוגע לעניינים שבהם העניק המחוקק סמכויות קבילות לבית המשפט ולבתי הדין הדתיים, את הערכאה שתדון בהן.
בחלוף שבוע, בכ"א בסיוון (20.6), הגיש המשיב בקשה לקביעת סמכות בית הדין בכל העניינים הכרוכים בגירושין (בבקשה הוזכר גם עניין הגירושין עצמו, אך זה – אך למותר שכן הללו מצויים בסמכותו הייחודית של בית הדין), וכפי שפורט ובנוגע לחלק מהעניינים אף נכפל העניין במילים שונות: "אחזקת ילדים – הסדרי שהות, משמורת; חלוקת רכוש – כריכה; כתובה; מזונות אישה; פירוק שותפות [...] לרבות איזון משאבים". בבקשה הבהיר המשיב את עילות הגירושין שלהן הוא טוען, הסביר כי הצדדים אומנם ניהלו ולמנהלים משא־ומתן לגירושין בהסכמה כוללת אך מאחר שהמשא־ומתן טרם הבשיל לכדי הסכמות ומחשש שלא יבשיל לידי כך הוא מבקש להגיש את תביעותיו ולנצל את זכות הקדימה שהעניק לו המחוקק, אף הבהיר – וכפי שמתברר מהתיק כולו ומעובדת הגירושין זמן קצר לאחר מכן אכן כך הוא – כי ברור שפני הצדדים אכן לגירושין.
לבקשה נלווה גם טופס פורמלי של "פתיחת תיק תביעה לגירושין והכרוך בגירושין" שנשא תאריך הקודם ביום אחד ליום הגשתו ושאף על גביו שב המשיב (אז: המבקש – התובע) ופירט בקצרה את עילות הגירושין הנטענות; את פרטי הרכוש שאת תביעת חלוקתו הוא מבקש לכרוך לתביעת הגירושין – לרבות פירוט אלה חלקים מהרכוש מבקש הוא לחלוק בחלוקה שוויונית, אלה הוא מבקש לחלוק בחלוקה שאינה שוויונית לגבי אלה הוא מבקש כי כל צד ימשיך להחזיק בזכויות הרשומות על שמו, תוך שהוא מפנה גם לבקשה נפרדת ומפורטת יותר שהגיש בנפרד; את עמדתו בסוגיית מזונות האישה והילדים, לרבות נימוקים תמציתיים – לעניין מזונות האישה כי אין היא זכאית להן בנסיבות העניין ולעניין מזונות הילדים כי נוכח תביעתו למשמורת בלעדית אין מקום לחייבו בהם – ואת תביעתו לפסוק בהתאם לה; את תביעתו לקביעת המשמורת הבלעדית בידיו ואת נימוקיה; את תביעתו בנוגע לחינוך הילדים (המשך חינוכם במערכת הממלכתית דתית) וכו'.
מדובר בכתב תביעה שאומנם לא נכתב בידי משפטן, וייתכן בהחלט שלו הסתייע המשיב בשירותי עורך דין או טוען רבני במקום לכתוב את הדברים בעצמו (ואולי להסתייע ברב שבכל הכבוד אינו איש מקצוע, ככל הנראה, בתחום דיני המשפחה) היו חלקים ממנו נכתבים באופן שונה, אך אין ספק כי עונה הוא לדרישות של הגשת תביעה כנה וכדין ושל כריכה כנה – הן במבחן הפירוט שהיה בו די והותר, גם אם אפשר היה – וכמעט תמיד אפשר – להוסיף ולפרט עוד, הן בהיבט של רצון כנה בגירושין ובחיסול כל העניינים הכרוכים בהם בחדא מחתא, להבדיל מתביעה המוגשת רק כדי 'לתפוס סמכות' בלי שיהיה רצון אמיתי בגירושין עצמם או רצון אמיתי בהכרעה משפטית יעילה במכלול העניינים.
היה מקום לקבוע כי עם הגשת כתב תביעה זה קנה בית הדין את הסמכות, אלא שבפועל לא נפתח באותו יום תיק גירושין, וכתב התביעה הוגש לתיק 'החזקת הילדים' הנ"ל.
פתיחת תיק היא צעד מנהלי ביסודה, בעוד בפן המשפטי יש מקום לראות את עצם הגשתו של כתב תביעה לבית הדין – גם אם בתיק שגוי וללא פתיחת התיק המתאים – כשלב שממנו נקנית הסמכות. אולם אין הדבר מוחלט וודאי, מה גם שבהעדר תיק מתאים לא משולמת האגרה בעבורו וייתכן שיש לראות את כתב התביעה כאילו לא הוגש כל עוד לא שולמה האגרה ולא ניתן פטור מתשלומיה ויש גם מקום לבחון טענה כי הגשת כתב תביעה ללא תיק מתאים פוגמת בכנות התביעה.
ה. מכל מקום בית דין קמא נתן החלטה, למחרת הגשת כתב התביעה האמור והבקשה לקבוע את סמכותו, ובה כתב: "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות."
בפתח דברינו הערנו כי יש מהחלטות בית דין קמא שלטעמנו לוקים בחוסר בהירות מספקת, שהיוו אולי כר נוח להצמחת הטענות נגד סמכותו. כוונתנו הייתה להחלטה זו שכן הלשון העמומה "עם פתיחת התיק" עשויה הייתה להתפרש בעוסקת בפתיחת תיק החזקת הילדים עצמו, שנפתח כבר כחודשיים קודם לכן ושעם פתיחתו לא קנה בית הדין סמכות, שכן באותה עת מנוע היה המשיב מלהגיש תביעות, ולחילופין עשויה הייתה להתפרש כמצריכה פתיחת תיק לנושא שבעניינו מבוקשת קביעת הסמכות – לאו דווקא עם פתיחתו של תיק הגירושין עצמו.
מכל מקום בפועל הבין המשיב את ההחלטה ככל הנראה כדבעי, ולחילופין – גם אם לא הבינה כדבעי פעל כדבעי, ובחלוף יום נוסף, בכ"ג בסיוון (22.6), פתח תיק גירושין (וכן תיק חלוקת רכוש) תוך תשלום אגרה כדין – עתה היו פתוחים כבר בפן המנהלי הן תיק החזקת הילדים, הן תיק הרכוש והן תיק הגירושין עצמו – ושב והגיש לשני התיקים את כתב התביעה הכרוכה, כתב תביעה שאומנם נכתב ידנית על גבי טופס "פתיחת תיק תביעה לגירושין והכרוך בגירושין" (לא – או לא כולו על כל פנים – אותו טופס שהוגש יומיים קודם לכן, שכן המסמך נשא תאריך עדכני הן בכותרתו והן סמוך לחתימה), אך כאמור לעיל מהווה כתב תביעה לכל דבר ועניין ועונה במלואה על הדרישה להגיש תביעת גירושין כנה ותביעות כרוכות כנות ומפורטות המוגשות תוך כריכה כדין.
החל בנקודת זמן זו, יש לקבוע, קנה בית הדין את הסמכות לדון בכל התביעות הכרוכות – ובתביעת החזקת הילדים בפרט – ללא כל ספק, שכן הייתה לפניו תביעת גירושין כרוכה, כתבי תביעה כדין, תיקים פתוחים בכל הנושאים – בהיבט המנהלי, לרבות תשלומי אגרה, ובהיבט המשפטי, והכול במועד שבו רשאי היה המשיב – התובע להגיש לבית הדין את תביעותיו, ושעה שגם לא היה ספק כי הקדים בהגשתן את המערערת – הנתבעת, שכן היא לא הייתה יכולה להגיש את תביעותיה באותה עת, בתוך הימים שבהם העניק המחוקק למשיב את זכות הקדימה, לשום ערכאה.
זו בעצם קביעתו של בית הדין קמא, שסבורים אנו כי צודקת היא, טענות המערערת אין בהן כדי לערערה ולו במקצת, וכפי שייאמר עוד להלן כשנבחן את אותן טענות, על כן אנו סומכים את ידינו עליה, ומשום כך כפי שאמרנו כבר בראשית דברינו דינו של הערעור להידחות.
מכל מקום נמשיך בסקירת הרקע העובדתי והמשפטי כסדרו.
ו. כשבועיים לאחר מכן, בח' בתמוז התשפ"ב (7.7.22) הגישה המערערת את תביעותיה המקבילות לבית המשפט לענייני משפחה.
שלושה ימים לאחר מכן הגישה לבית הדין בקשה למחיקת ההליך מחוסר סמכות עניינית בטענה – הנכונה כשלעצמה – כי תיק החזקת הילדים נפתח טרם המועד שבו היה המשיב רשאי להגיש תביעות. ברם בצד טענה זו – בנכונה כאמור כשלעצמה – טענה המערערת גם טענות שאינן נכונות ושנועדו כביכול למנוע את דחיית טענתה מכוחן של עובדות אחרות המאיינות אותה. ונבאר:
תיק החזקת הילדים אכן נפתח, מנהלית, בעת שלא הייתה היתכנות משפטית להגשת התביעה ובפן המשפטי יש לראותו כאילו לא נפתח אז. משכך אכן לא קנה בית הדין סמכות, ולא יכול היה לקנות סמכות, בעת פתיחתו של אותו תיק.
אך כאמור לעיל תביעתו של המשיב הוגשה במועד מאוחר יותר, שעה שכן יכול היה המשיב להגיש את תביעותיו, תביעה זו כללה תביעת גירושין ותביעות כרוכות שהוגשו כולן בכתב, בפירוט, במועד לתיקים מתאימים בהיבט המנהלי ולאחר תקלום אגרה או פטור ממנה כדין. משנעשה כך קנה בית הדין סמכות. עובדת פתיחתו המנהלית, השגויה, של אחד התיקים מוקדם יותר אינה מקנה סמכות כאמור, אך אין היא מונעת את רכישת הסמכות במועד מאוחר יותר וכפי שאכן אירע.
ז. המערערת ככל הנראה חשה בעצמה בחולשת הטענה הנסמכת על פתיחתו המוקדמת והשגויה של תיק החזקת הילדים וחששה כי משמעותה המשפטית של טענה זו, אף כי נכונה היא עובדתית, תתאיין נוכח הגשת התביעה המאוחרת, כדין, כאמור לעיל, ועל כן הוסיפה לטענתה וכתבה כי כתב התביעה שכן הגיש המשיב במועד הוגש "שלא כדין ובניגוד גמור לדין ו/או לתקנות ו/או לנדרש". משפט סתום זה לא פורש – המערערת לא הסבירה מה אינו כדין ומה מנוגד "לתקנות" או "לנדרש" בכתב התביעה האמור, אף לא הסבירה מאי משמע "לנדרש" – לנדרש היכן, אם לא ב"דין" או ב"תקנות"? ודומה שלא בכדי לא הוסברו הדברים...
ח. אגב כך נעיר הערה כללית על מנהגם של חלק מעורכי הדין והטוענים הרבניים ששעה שחשים הם כנראה בחוסר יכולת לבסס את טענתם מוסיפים הם עליה 'מן הגורן ומן היקב' כל מיני "ו/או", שאינם אלא בבחינת 'כל המוסיף גורע':
טענה עובדתית או משפטית הנטענת לפני בית הדין או בית המשפט – יש לבארה ולבססה, האמירה "בניגוד לדין" כשלעצמה אין בה דבר. ברם גם אם משלה עצמו בעל דין או מייצגו כי כשיכתוב טענה סתורה שכזו "יבין" בית הדין בעצמו – אולי יותר טוב ממנו – מדוע אכן מדובר בדבר העומד "בניגוד לדין", אולי אף שהוא עצמו לא הצליח למצוא פגם אמיתי במעשי או טענת שכנגדו – שמא יש בו פגם כזה ושמא בית הדין שיראה לפניו את המילים "בניגוד לדין" יפשפש וימשמש עד שימצא את הפגם – אם משתעשע בעל דין בתקווה כזו, מוטב לו שלא יוסיף את אותם "ו/או", שכן אם בכותבו רק "בניגוד לדין" יש לו תקווה כי בית הדין אולי ידון את טיעונו לכף זכות ויחשוב כי שמא אכן יש כאן דבר שבניגוד לדין ורק בטעות לא פורט, שמא – יסבור בית הדין – סבר הטוען כי מובן מאליו הוא מה כאן "בניגוד לדין", ומתוך כך ירד בית הדין לסוף דעתו, כביכול, ויסיק לבד מה הדבר המנוגד לדין במעדי או בטיעוני חברו, הרי שמשנוספו כל אותם "ו/או" המלמדים כי כותבם אינו בטוח בעצמו, שהרי לו ידע כי יש כאן מקום ל"ו", לו הייתה באמתחתו טענה מנומקת מדוע מדובר בדבר שהוא גם בניגוד לדין וגם בניגוד לתקנות, וכך כל כיוצא בזה, הרי שלא זו בלבד שהיה לו לפרטה, אלא שגם לא היה לו להיזקק ל"או", ואם לא כך הדבר ואין כאן את אותו "ו" ודאי – ובהעדר פירוט והנמקה – מדוע נניח כי "או" יש כאן?
באמירת "או" זו מלמד הטוען כי כשלעצמו אינו בטוח כי מעשי או טיעוני חברו אינם כדין ולא שאינן תואמים את התקנות, שהרי לכן כתב שהם בניגוד לדין או בניגוד לתקנות. ואם בעצמו אינו בטוח שהם בניגוד לדין ולא שהם בניגוד לתקנות – מדוע לא נניח שאינם מנוגדים לא לדין ולא לתקנות?
ואם תאמר: אכן יש בידי הטוען טענה והנמקה ל"בניגוד לדין" ואף ל"בניגוד לתקנות" אלא שאינו בטוח בה דיו, ולכן מטעמי זהירות נקט "או" – נשיב ונאמר: מדוע לא פירט כאמור את טענתו? הא ניחא לו הייתה טענתו טענה ודאית – יכולנו אז לדונו לכף זכות כי בהיותה כל כך ודאית וגלויה לעין כול, ברורה כשמש, לטעמו, סבר כי אין צורך לפורטה, אך אם בעצמו אינו בטוח בה הרי 'נפל האי פיתא בבירא'.
ט. עוד כתבה המערערת כי כתב התביעה האמור אינו כדין ונכרך שלא בתום־לב. את טענתה זו השתיתה על היותו של כתב התביעה כתוב בכתב יד על גבי טופס של בית הדין, ואף – לפי התרשמותה – בחופזה, אף על פי שהמשיב יודע לכתוב כתבי טענות כדבעי, ועל הגשתו במקביל לניהול משא־ומתן בין הצדדים.
כן כתבה כי כתב התביעה האמור לא כלל פירוט של עילות ולא נימוקים עובדתיים ומשפטיים וכי לא הומצא לה כדין ומבעוד מועד.
כבר עתה נעיר כי הגשת כתב טענות בכתב יד או אף בחופזה – אף אם אכן בכך מדובר – אינה מלמדת על חוסר כנות. אף אם החופזה נבעה מהרצון 'לתפוס סמכות' אין בכך כדי לפגוע בהכרח בכנות התביעה, ודוק: כל בעל דין המגיש תביעה לערכאה מסוימת – בין לבית הדין ובין לבית המשפט, שעה שלשתי ערכאות סמכות מקבילה ו'כל הקודם – זוכה' – יש להניח, ואם מתברר שלצדדים העדפות שונות בנוגע למקום הדיון יש לקבוע אף בקרוב לוודאי, כי מעוניין הוא 'לתפוס סמכות'. משקבע המחוקק לא רק את העיקרון כי מי שהגיש את תביעתו תחילה אכן זכה בבחירת הערכאה הרצויה בעיניו, אלא אף קבע מועדים שבם ניתנת 'זכות קדימה' – מתחזקת הנחה זו ביתר שאת. לו כל הגשת תביעה במצב כזה הייתה נחשבת לחסרת כנות – היה עלינו לפסול את רוב התביעות המוגשות הן לבית הדין והן לבית המשפט, ולא היא.
'חוסר כנות' הוא כאשר בעל דין אינו מעוניין באמת ובתמים בבירור התביעה ובחיסול מהיר, יעיל וצודק של ההליכים המשפטיים, אלא שביודעו כי ייתכן שחברו יגיש בעתיד את התביעה – ממהר הוא 'לתפוס סמכות' בערכאה הרצויה בעיניו, בית המשפט או בית הדין.
לעומת זאת, בעל דין המעוניין באמת ובתמים בבירור התביעה ומעוניין גם כמובן לבחור את הערכאה הרצויה בעיניו – תוך ניצול זכות בחירה זו שהעניק לו המחוקק בכבודו ובעצמו – אין כל פגם בתביעתו ואין כנותה מוטלת בספק.
גם אם הרצון לבחור את הערכאה, רצון לגיטימי ומעוגן בחוק כאמור, מביא להגשת התביעה בחופזה – אין בכך כדי לגרוע מכנותה דבר, כל עוד עצם הגשת התביעה היא בשל הרצון הכנה בבירורה.
נצטט לעניין זה את שכתב בית דיננו במותב אחר, שבו חברים שניים מחברי מותב זה, בתיק 1291753/8 (פורסם):
בזיקה לטענות על הכריכה טענה המערערת גם כי הכריכה שבענייננו לא הייתה כנה, טענה שנקשרה להאשמת המשיב ב"מחטף" ולהאשמת בית דין קמא בנתינת ידו ל"מחטף" זה [...] לעצם העניין ברור גם שתביעת הגירושין שבנידוננו, שבגדרה עלו טענות קשות [...] ושאכן הסתיימה בגירושין, הייתה כנה.
אלא מאי? עדיין נשאלת שאלת כנות כריכת תביעת המשיב, תביעת הרכוש. כנות זו נמדדת בדרך כלל על פי מידת הפירוט שבתביעה, ככל שהתביעה מפורטת [...] ההנחה היא כי אכן נועדה לבירור אמיתי וכן [...] ככל שהתביעה אינה כזו עולה החשש כי לא נועדה אלא לחסום את דרכו של הצד האחר מלהגיש תביעה לבית המשפט [...] (ראה למשל ע"א 617/78 לאה בן יחזקאל נ' יחזקאל בן יחזקאל; ע"א 632/76 יוסף רום נ' ברברה רום ועוד).
מדדים נוספים עשויים להיות ההתנהלות שלאחר הגשת התביעה [...] בענייננו מכל מקום הייתה התביעה מפורטת ואף סמוך לאחריה הגיש התובע בקשות בזיקה לה שמהם נראה לכאורה כי אכן ביקש את בירורו ומיצויו של הדין, ויפה שעה אחת קודם [...]
אכן המערערת סבורה, כפי שעולה מדבריה, כי עצם "ריצתו" של המשיב להשיגה ב"מרוץ הסמכויות" מלמד על חוסר כנות [...] טענה זו דחויה מאליה, כל בעל דין המגיש תביעה לערכאה אחת שעה שחברו עשוי להגישה לערכאה האחרת הרי הוא מבקש שהתביעה תדון בערכאה שאליה פנה הוא ומשום כך ולשם כך מבקש הוא גם לחסום את הדרך לערכאה האחרת. תביעה שאינה כנה אינה תביעה של בעל דין המבקש את בירור הדין ומבקש בנוסף לכך כי הבירור ייעשה דווקא בערכאה מסוימת, אלא תביעה שהמגיש אותה כלל אינו מעוניין בבירורה, בכלל או לעת הגשתה על כל פנים, בשום ערכאה, וכל עצמה לא באה אלא כדי לחסום את הגשת התביעה לערכאה האחרת מתוך מחשבה כי את העיכוב בערכאה שאליה פנה הוא – ישיג בהמשך בדרכים אחרות. (וראה עוד לעניין הכנות, אם כי בהקשר לתביעת מזונות שנכרכה בגירושין – מה שמחייב התאמות לענייננו – אצל שאוה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' – הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט ב (תשל"ג, 719) עמ' 734–735.)
וכל עוד אין מדובר בשאלה של העדר מחויבות לחוק ולפסיקה אלא בהנחה – מוצדקת או מוטעית – של בעל דין כי במקרהו שלו מוטב לו להתדיין בפני ערכאה זו או אחרת, ומתוך ההנחה כי לעיתים "הדין הוא פונקציה של הדיין" (כלשונו של השופט מ' זילברג, בספרו "המעמד האישי בישראל", וראה בהרחבה בבג"ץ בבלי) – הנחה זו לבדה, אף אם נניח כי הייתה חלק משיקוליו של המשיב, אין בה כדי לקבוע שכריכתו אינה כנה, כשם שלא נקבע כך בנוגע לתביעותיה של המערערת, שכזכור הגישה גם היא תביעות כרוכות לבית הדין, אלא שמשיקוליה שלה בחרה שלא לכלול בהן את עניין הרכוש.
אדרבה, עמדת המשיב הייתה קוהרנטית [...] דווקא עמדתה של המערערת מעוררת פליאה מסוימת: אומנם רשאית היא שלא לבקש לדון ברכוש בבית הדין, ורשאית היא לבכר את הדיון בבית המשפט על פני "החיסול היעיל" של כל ענייני הצדדים באותה ערכאה, אך [...] מדוע כרכה את יתר העניינים בבית הדין? אכן [...] שמא סבורה הייתה המערערת כי בענייני הילדים תיטיב עימה פסיקתו של בית הדין ובענייני הרכוש – פסיקתו של בית המשפט [...]
איננו בטוחים, בלשון המעטה, שנכונה היא הסברה כי בענייני הילדים נוחה ערכאה אחת ובענייני רכוש האחרת, לאיש או לאישה שלפנינו או לגברים או לנשים בכלל. אך בעל דין המחזיק בעמדה כזו, ואף אם נניח כי זכותו היא, מוטב לו שייטול קורה מבין עיניו, או בלשון מודרנית יותר: יסתכל במראה, טרם יטען נגד חברו כי הוא שכורך תביעה בחוסר כנות [...] מי שחמאה מרוחה על ראשו – אל יצא לשמש [...]
לבד מזאת, ההנחה בדבר החופזה – צריכה עיון רב:
אכן כפי שציינה המערערת המשיב "יודע" להגיש כתבי בי דין סדורים ומודפסים. עיון קל בתיק מלמד כי יודע הוא, וידע בתקופה הרלוונטית, לעשות כן אף באותו יום. כך למשל את תגובתו לבקשה זו למחיקת התביעה הגיש, כפי שייאמר עוד להלן, יום לאחר הגשתה של הבקשה, כשהיא מודפסת. לזכותו ולרשותו של המשיב עמדו חמישה־עשר ימי קדימה שהעניק לו המחוקק. לו נחפז המשיב שלא לצורך היה מגיש את בקשתו לקביעת סמכות ואת כתב התביעה ביום הראשון או השני מן הסתם; לאידך גיסא, לו התעכב מסיבה כלשהי, ו'נזכר ברגע האחרון' ומשום כך הוזקק להיחפז – היינו חוזים בבקשה ובכתב תביעה המוגשים ביום האחרון או יום קודם לו. גם לו כך היה יכול היה לכאורה להגיש את כתב תביעתו מודפס, אך לא כל שכן משהוגשה הבקשה לקביעת הסמכות בפועל ביום השביעי מחמישה־עשר הימים וכתב התביעה (השני) הוגש עם פתיחת תיק הגירושין, לאחר ההחלטה הקובעת כי הסמכות תיווצר עם פתיחת התיק, ביום התשיעי.
מדוע אפוא את כתב התביעה הגיש בכתב יד? איננו יודעים, אולי סבר המשיב, שלא היה מיוצג, כי יש חובה להגיש כתב תביעה דווקא על גבי טופס הגשת התביעה המצוי במזכירות בית הדין, אולי סבר כי מבנהו של טופס זה יקל עליו שלא לשכוח פרט זה או אחר, אולי טעם אחר עימו – אין זה משנה – ועל כל פנים קשה לקבל את ההנחה כי מלמד הדבר על חופזה שנועדה 'לתפוס סמכות'. וגם לו כך היה, משמלמדת התביעה עצמה ומשמלמדת כלל ההתנהלות על כנותה של התביעה – אין זו נפגעת על ידי החופזה או הרצון האמורים.
אשר לשאלת העילות והנימוקים:
בניגוד לטענתה של המערערת כתב התביעה כלל גם כלל עילות ונימוקים הן לרצון לגירושין והן לכל פרט מהתביעות האחרות, אפשר לטעון שהמשיב לא צדק בטענותיו, אך אי אפשר להתכחש לעובדות הברורות: המשיב פירט בדיוק מדוע רוצה הוא להתגרש; פירט בדיוק איזה חלקים מהרכוש המשותף מבקש הוא לחלוק בחלוקה שוויונית ולגבי חלקם אף מדוע (אף שאין בכך צורך שכן החלוקה השוויונית היא ברירת המחדל), ומדוע בחלקים אחרים הוא מבקש חלוקה שאינה שוויונית; מדוע לדעתו צריכה משמורת הילדים להיות בידיו ומדוע לשיטתו אין לקבוע הסדרי שהות שלהם עם המערערת; מדוע יש לקבוע כי פטור הוא ממזונות.
מדובר בכתב תביעה שאולי אינו משופרא דשופרא בפן הצורני וייתכן שאף לא בהיבט של איכות הטענות ודרך ניסוחן, אבל בכל הנוגע לדרישות הכריכה הוא לעילא ולעילא.
י. למוחרת היום הגיב המשיב לבקשה ובית הדין קבע בהחלטתו כי במועד הדיון יבחן את הבקשה והתגובה.
בדיון שהתקיים בט"ו בתמוז התשפ"ב (14.7.22) שבה המערערת, באמצעות בא כוחה, להעלות את הטענה כי בית הדין נעדר סמכות – הן בעניין הרכוש והן בעניין המזונות, תוך הדגשה כי טענותיה במהלך אותו דיון לגופם של עניינים אלה הן חרף כפירתה בסמכות בית הדין. בית הדין מצידו קבע כי הסמכות היא שלו וכי החלטה מנומקת בעניין תינתן בהמשך.
יא. ההחלטה המנומקת ניתנה בכ"ו בתמוז התשפ"ב (25.7.22) ועליה הוגש הערעור שלפנינו.
בהחלטה נסקר הרקע העובדתי והמשפטי בקצרה ולגופו של עניין הסמכות נקבע בה כי תביעת הגירושין שהגיש המשיב בכ"ג בסיוון (22.6) הייתה תביעה כנה שהוגשה כדין, כי נכרכו בה בפירוש ענייני הרכוש, המזונות והילדים – משמורתם והסדרי השהות, וכי משום כך ולעניין החזקתם של הילדים אף משום היותה עניין הכרוך לפי עצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין, לא יכולה להיות מחלוקת כי נושא זה נכרך כדין לתביעה.
בהחלטה הובהר והודגש, בזיקה לאמור, ובצדק כאמור לעיל, גם כי התביעה הייתה מפורטת וכללה את כל הפרטים ואת הטענות הקשורות לעצם התביעה.
לבד מנימוק זה נקבע בהחלטה עוד כי אף לאחר הגשת התביעה הנ"ל המשיכו להתנהל הליכים משפטיים בבית הדין, ולא הועלתה טענת העדר סמכות (עד לבקשה שמיום י"א בתמוז – 10.7, מדובר אומנם, יש לציין, רק בשמונה עשר יום לאחר הגשת התביעה – פרק זמן שכשלעצמו אינו שיהוי המאיין טענת סמכות, אלא שההתנהלות במהלכו היא שמכוחה אמר בית הדין את דברו).
לעניין זה ציין בית דין קמא את בקשת המערערת מכ"ד בסיוון (23.6) שבה הגיבה (על ידי בא כוחה!) באריכות לגופה של בקשת המשיב להוצאת הילדות והרחקתן ממנה ולהחלטה קודמת שניתנה בעניין זה, ללא שתעלה כל טענה בדבר חוסר סמכות של בית הדין לדון בעניין או בדבר אי־קיומה של תביעה שבמסגרתה יוכל בית הדין לדון בכך.
נעיר באשר לכך כבר עתה גם אם נניח שבאותה עת לא הייתה המערערת מודעת להגשת התביעה או לבקשה לקביעת הסמכות ולהחלטה שניתנה בעניינה, שכל כל אלה אירעו בימים האחרונים שלפני הגשת תגובה זו, אין ספק שהייתה מודעת – ולמצער שהיה עליה להיות מודעת – כי הליך יישוב הסכסוך תם ולהעלות על הדעת כי המסגרת היא תביעה.
עוד ציין בית הדין לבקשה נוספת שהגישה המערערת באותו עניין עצמו לאחר ארבע ימים בלבד – לאחר שבית הדין ביקש את תגובת המשיב לבקשה הקודמת – בקשה שבה חזרה על בקשתה הנ"ל, שוב בלי לטעון דבר לעניין הסמכות; לבקשתה מו' בתמוז (5.7) שבה ביקשה להקדים את מועד הדיון שנקבע בעקבות בקשתה הקודמת, ואף לבקשה מד' בתמוז (3.7) שבה ביקשה כי עד להכרעה בשאלת הסדרי השהות של הילדים עימה תינתן החלטה בדבר קשר טלפוני ובדבר מפגשים מפוקחים – ושוב, כל הבקשות ללא שייאמר בהן דבר בסוגיית הסמכות וללא שייטען בהן כי הן מוגשות כבקשות לסעד זמני או דחוף או כתגובה לעניין בקשות העוסקות בסעד כזה וללא שיהיה בכך משום הכרה בסמכות.
יב. בהחלטתו דחה בית הדין קמא גם את הטענה כי הגשת התביעה במקביל לניהול משא־ומתן לוקה בחוסר תום־לב, וטענה נוספת שנכללה בבקשת המערערת שלפיה קיבלה הודעה מטעמו של המשיב כי צפויות תביעות נוספות וכי הודעה זו מלמדת על חוסר כנות.
בעניין זה כתב בית דין קמא בקצרה:
אין בניהול הליך משא־ומתן בין הצדדים מניעה להגיש תביעות. כידוע לא כל הליך משא־ומתן מסתיים בהסכמות וצד שמעוניין לשמור על זכויותיו יכול לעשות זאת. בפרט שהליך המשא־ומתן נעשה על פי החלטת בית הדין מתאריך 17.5.22 כך שעצם ניהול המשא־ומתן מורה על קבלת סמכות בית הדין.
גם הטענה שהודיעו לבא כוח האשה שיש עוד טענות בדרך לא ברורה וזאת בלשון המעטה. גם כאשר מגישים כתב תביעה הצדדים יכולים לשמור לעצמם את טענותיהם ואינם צריכים לטעון את כל הטענות. הדבר נכון שבעתיים במקרה כמו בנידון דידן, שמערכת היחסים בין הצדדים וההתנהלות שלהם מולידה טענות ומענות חדשות לבקרים כפי שניתן לראות מעיון בתיק הצדדים.
יג. ההחלטה נחתמה בהבעת החשש, שדומה לו העלינו אף אנו בפסק דיננו זה, כי טענת הסמכות עצמה היא בלוקה בחוסר תום־לב והמועלית ממניעים שאינם ענייניים:
בית הדין חושש שבא כוח האשה מנסה לנצל הליכים משפטיים בצורה לא הוגנת כדי לזכות בהישגים משפטיים ולכן כאשר ראה שלהבנתו בית הדין אינו מתנהל בצורה בה הוא חושב שצריך להתנהל, למרות ההליכים שהוא עצמו ניהל בבית הדין כאמור לעיל, החליט להעביר את הסמכות לבית המשפט בטענות מן הגורן ומן היקב מתוך תקוה לזכות בהישגים כאלו ואחרים. התנהלות זאת אינה מקובלת ויש בה יותר מנותן טעם לפגם.
יד. ומכאן לטענות הערעור שלפנינו.
גם כאן לתועלת העניין ולמניעת אריכות יתר לא נכתוב את כלל הטענות ולאחר מכן את ההכרעה, אלא נביא טענה טענה ובסמיכות לכל טענה את הנימוקים לדחיית הערעור על בסיסה, כשבנוגע לטענות שהמענה אליהן נכלל באמור לעיל נקצר ונפנה לאמור לעיל.
לא נכלול כאן טענות של המערערת שאינן נוגעות לענייני הסמכות אלא לגופן של החלטותיו המהותיות של בית דין קמא ולטענותיה נגד התנהלותו בכלל, שכן, כאמור בפתיחת פסק הדין, הללו הן עניין לערעור נוסף שלפנינו לטענות פסלות וכו' ולא לשאלת הסמכות כשלעצמה.
טו. לדברי המערערת בסעיפים 9–10 לכתב הערעור, הסעיפים הראשונים שאינם רקע גרידא או טענות לגופן של החלטות אלא לגופן של טענות הסמכות, המשיב לא ניצל את זכות הקדימה שהעניק לו המחוקק ולא הגיש תביעות 'עצמאיות חוקיות', כלשונה, בחמישה־עשר ימי הקדימה, ואף לאחריהם טרם הגשת תביעותיה שלה לבית המשפט, וכתב התביעה שכן הוגש אז הוגש "שלא בתום־לב ובניגוד גמור לדין ו/או לתקנות ו/או לנדרש".
ברם אמירה זו, שאינה אלא חזרה על האמירה שנאמרה בבקשה שהפנתה לבית דין קמא, אינה נשענת על מאומה, כביכול סבורה המערערת כי די באמירתה שלה כי כך הדבר כדי שישוכנע בית דיננו ויאמץ את עמדתה. את דברינו בנוגע לאמירה חלולה זו אמרנו כבר לעיל ואין צורך לִשְנוֹתָם.
טז. אכן המערערת שבה גם על טענה נוספת, שלא קיבלה מענה ברור בהחלטתו של בית דין קמא, והיא כי כתב התביעה האמור לא הומצא לה בשעתו. דא עקא, לא הבהירה המערערת בדבריה כיצד אמורה עובדה זו, אף אם אכן נכונה היא, להשפיע על שאלת הסמכות.
רכישת הסמכות תלויה על פי החוק בהגשת התביעה לבית הדין במהלך הימים שבהם יש לצד הרלוונטי, בענייננו – המשיב, את זכות הקדימה, או אף לאחריהם – שעה ששני הצדדים רשאים להגיש תביעות – אם הוגשה התביעה קודם להגשת התביעה המקבילה לערכאה האחרת. אין החוק מתלה את רכישת הסמכות בהגשת – מסירת התביעה לצד שכנגד. זו אכן מחויבת להיעשות, כמובן, אך אי־עשייתה או האיחור בעשייתה אינו גורע מן הסמכות.
אכן אפשר שסבורה המערערת כי באי־מסירת כתב התביעה לידיה במועד גילה המשיב חוסר תום־לב וחוסר כנות בתביעתו, אלא שטענה זו טעונה ביסוס נוסף שכן קשה עד בלתי־אפשרי להשתית טענה לחוסר כנות וחוסר תום־לב רק על מחדל זה, שעה שמכלול העובדות מצביע כי התביעה כנה הייתה, שהרי כאמור לעיל אין ספק כי המשיב היה כן בתביעת הגירושין עצמה, כפי שעולה מהעילות שלהן טען, ממכלול טענות שני הצדדים שעלה מהן ללא ספק כי שניהם הבינו כי הגיעו לקץ דרכם המשותפת ומן העובדה שאכן התגרשו הצדדים זמן קצר לאחר מכן; וניכר גם נוכח הפירוט שבתביעה וכמתואר לעיל כי אף יתר התביעות הוגשו מתוך רצון כן לבררן ולהכריע בהן, והמשיב אף פעל ברוח זו הן קודם לכן והן מייד לאחר מכן, בבקשות השונות שהגיש.
המערערת, נציין, שלא פירטה את מהות הפגם שבהעדר ההמצאה ואת השלכותיו הנטענות על הכריכה, והניחה לנו את המלאכה לפרש את טענותיה ולהסיק כי כוונתה לטענה בדבר חוסר תום־לב והעדר כנות, אף – ואולי מקל וחומר – לא המציאה אסמכתה משפטית לטענה זו. אכן גם כאן נהיה נדיבים כלפיה ונציע לה אנו על מה היה עליה לסמוך, אלא שבד בבד נבהיר גם מדוע אין סמיכתה סמיכה:
בתיק 2960-22-1 של בית דין זה דן בית הדין בשאלה אם רכש בית המשפט לענייני משפחה סמכות, קודם הגשת התביעה לבית הדין הרבני, בנסיבות שבהן לא המציאה התובעת דהתם לנתבע את כתב התביעה, העלימה ממנו את קיומה ובמקביל ניהלה עימו משא־ומתן.
בית הדין קבע כי התביעה שהוגשה לבית המשפט הייתה נגועה בחוסר תום־לב ומשכך לא היה בה כדי להקנות לבית המשפט סמכות ולמנוע מהצד שכנגד להגיש תביעה מקבילה לבית הדין הרבני.
דא עקא, המרחק בין הנדון דהתם לנדוננו הוא כרחוק מזרח ממערב:
בנדוננו, הודתה המערערת עצמה (על ידי בא כוחה) הן בבית דין קמא הן לפנינו כי הרב שייצג בפועל את המשיב במשא־ומתן בין הצדדים ובדיון בבית דין קמא (וייתכן שאף סייע לו בכתיבת כתב התביעה או כתבי בי דין אחרים) תקשר עם בא כוחה באמצעות הודעות כתובות (s.m.s) בכ"א בסיוון (20.6) והודיע כי הוא עומד להגיש את כתב התביעה – נוכח דברים אלה קשה להלום טענה לחוסר כנות או חוסר תום־לב הנשענת על אי־הידיעה כביכול על הגשת התביעה. הודעות אלה אולי אינן 'המצאה משפטית' ואף אינן כוללות את כתב התביעה עצמו, אבל ודאי שנראה מהם כי המשיב לא ניסה להסתיר את עובדת הגשת כתב התביעה וודאי כי אין מקום להאשימו בניסיון להעלים את הגשת תביעתו ובחוסר כנות או חוסר תום־לב בהגשתה נוכח הטענה על אי־המצאתה.
משהטיח המשיב עובדות אלה – ואת תיעודן – בפני בא כוח המערערת בדיון לפנינו, ניסה הלה לחמוק מהן בטענה כי באותה עת לא הוגשה התביעה בפועל אלא רק בקשה לקביעת הסמכות, וכי בית הדין עצמו אמר כי הסמכות תיקנה רק עם פתיחת התיק. בא כוח המערערת אף לא התכחש לטענת המשיב עם הצגת ההודעה כי הודע לו לא רק על כוונה לפתוח תיק אלא בזמן עבר "פתחנו תיק עם כריכה", אלא שטען נגדה כי סוף כל סוף אותה עת לא נפתח התיק בפועל אלא יומיים לאחר מכן והסמכות כדברי בית דין קמא עצמו יכולה הייתה להיקנות רק עם פתיחת התיק.
למעשה הערנו כבר לעיל כי יש מקום לעיין אם אכן כן, כדברי בית דין קמא, או שמא עם הגשת כתב תביעה כדין לבית הדין, וודאי משהתקבל ונסרק לתיק קיים, נרכשה הסמכות גם אם מנהלית טרם נפתח תיק הגירושין וטרם שולמה אגרה בעבורה (ובלבד שלאחר מכן אכן נעשה הנדרש ולא נמחק כתב התביעה רטרואקטיבית). אולם אין אנו נזקקים לכך שכן סוף כל סוף נפתח תיק והוגש כתב תביעה. הסמכות – בכך היא תלויה, כאמור לעיל, ולא בהמצאת כתב התביעה לידי הנתבעת – המערערת. לטענה בדבר העדר המצאה יש מקום, אם בכלל, רק ברובד של טענה לחוסר תום־לב, כאמור לעיל, וטענה זו בטלה מאליה שעה שאף לדברי המערערת ברור כי התובע – המשיב הודיע לה כי הגיש כתב תביעה. גם אם אין הודעה זו בגדר המצאה משפטית, די בה לשמוט את הקרקע מתחת לטענת חוסר הכנות בתביעה המתבססת על אי־המצאתה. ויודגש גם כי הודעה זו לא הייתה הודעה שקרית או מטעה, שהלוא אכן הגיש כתב תביעה עם הבקשה לקביעת סמכות. גם אם משפטית (וכך אכן סבר בית הדין קמא) נקנתה הסמכות רק עם פתיחת תיק הגירושין במזכירות בית הדין ורק אז נחשב כתב התביעה, משפטית, כמי שהוגש – אין הדבר מגרע מכנותו של התובע שהגיש את כתב התביעה בסוברו כי די בכך והודיע על כך לנתבעת, וודאי לא שעה שמשהודיע בית הדין בהחלטתו כי עליו לפתוח תיק כדי לרכוש את הסמכות אכן הזדרז לעשות כן.
זאת ועוד, וגם בכך נבדל נדוננו מהנידון שבתיק בתיק 2960-22-1: בניגוד לסדר הדין הנוהג בבית המשפט שעל פיו מוטלת חובת המצאת התביעה לנתבע על התובע עצמו, בבית הדין האחריות להמצאת כתב התביעה לידי הנתבע מוטלת, על פי תקנות הדיון, על מזכירות בית הדין.
משכך: גם לו לא היה התובע – המשיב מודיע דבר לנתבעת – המערערת, ספק גדול אם היה מקום ללמוד מכך על חוסר כנותה של תביעתו, שהלוא רשאי היה לסמוך על המזכירות כי תעשה את מלאכתה נאמנה, ולאידך גיסא – לו רצה להעלים את דבר הגשת התביעה, לא היה יכול לסמוך על ההנחה שזו אכן תיעלם מעיני המערערת שהרי המזכירות מן הסתם תשלח את כתב התביעה כנדרש, וממילא אין יסוד לחשוד או לחשוש שהתכוון להעלים את כתב התביעה או את עצם קיומה מעיניה של הנתבעת, המערערת דנא.
הטענה כי המשיב לא הציג אסמכתה להמצאה משפטית – לאו טענה היא בענייננו הן משום שאסמכתה כזו אמורה להיות בידי מזכירות בית הדין ולא בידיו, הן משום שאף אם מחמת כשל כזה או אחר לא נעשתה לבסוף המצאה כדין – יש בכך אולי כדי להגן על המערערת מטענות על העדר תגובה במועד למשל, אך לא כדי לגרוע מכנותו ותום־ליבו של התובע וממילא אף לא כדי לגרוע מסמכות בית הדין שאינה תלויה אלא בהגשת תביעה כרוכה כדין, במועד ובכנות – מה שללא ספק עשה התובע, המשיב, בין שכתב תביעתו הומצא לנתבעת על ידי מזכירות בית הדין כדין ובין שלא כך נעשה, ולא כל שכן שעה שמצידו אכן הודיע לבא כוח הנתבעת כי הגיש כתב תביעה.
יז. בסעיפים 11–12 לכתב הערעור טוענת המערערת למשגים של בית דין קמא בפרטים שצוינו בהחלטתו: (1) אזכור פתיחת תיק החזקת הילדים בכ"ה בניסן (26.4) שעה שבמועד זה לא היה המשיב רשאי להגיש תביעות; (2) נקיטת לשון שממנה משתמע כאילו משמעות ההחלטה מכ"ב בסיוון (21.6) שבה נאמר "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות" היא כי הסמכות כבר קנויה לו בעוד האמת היא שיש לפרש את ההחלטה כהוראה כי הסמכות תיקנה רק לכשאכן ייפתח התיק.
ברם אף אם צודקת המערערת בטענות אלה – עובדה זו חסרת משמעות, שהרי לא על משגים אלה מבוססת הקביעה כי בית הדין רכש את הסמכות אלא על הגשת התביעה ופתיחת התיק במועד, בכ"ג בסיוון (22.6).
יח. בסעיף 13 לכתב הערעור טוענת המערערת נגד דברי בית הדין כי בבקשות השונות שהגישה בין הגשת כתב התביעה לבין בקשתה למחיקתו לא אמרה דבר וחצי דבר נגד סמכותו. לטענת המערערת בקשות אלה היו כולן במסגרת הליכי יישוב הסכסוך ועל כן אין בהן כדי ללמד על הסכמה לסמכות ולא היה מקום וצורך לטעון בהן נגדה. על טענה זו שבה המערערת גם בדיון עצמו.
אכן כפי שהערנו למערערת בדיון עצמו, היה ראוי ונכון כי, לשיטתה, תאמר בבקשותיה אלה בפירוש כי אינה מסכימה לסמכות בית הדין: ראשית נעיר כי הליך יישוב הסכסוך כבר תם בעת שהוגשו בקשות אלה, אולם גם אם כוונת המערערת כי הבקשות הוגשו כתגובה והמשך לבקשות והחלטות שעניינן בסעד זמני או דחוף ושהעיסוק בו החל במהלך הליך יישוב הסכסוך – שעה שידעה, ונוכח האמור לעיל ברור הוא כי ידעה – כי המשיב הגיש בקשה לקביעת סמכות ועימה כתב תביעה כרוכה, ואף אם נניח כי לא ידעה כי נפתח תיק הגירושין מכל מקום ידעה כי המשיב מתעתד, למצער, לפותחו וכי בית הדין קבע כי עם פתיחתו תירכש הסמכות, ברי כי לו כפרה בסמכות היה עליה להבהיר זאת ולהוציא מכלל הספק את האפשרות כי מסכימה היא לה. משלא עשתה כן ספק אם תוכל להעלות את טענת חוסר הסמכות לאחר מכן, וייתכן שיש בדבר גם כדי להטיל צל על תום־ליבה שלה ולומר לה לעניין זה "מום שבך אל תאמר לחברך".
ומכל מקום גם אם נרצה לקבל, למרות כל האמור, את הסבריה של המערערת לאי־התנגדותה המפורשת, באותה שעה, לסמכות בית דין קמא – סוף כל סוף עיקרה של הסמכות אינו מושתת על ההסכמה לה שממילא או על השתק מלטעון נגדה, אלא על עצם הגשת כתב התביעה הכרוכה במועד, כאמור לעיל.
יט. בסעיפים הבאים של כתב הערעור (אלה מהם הנוגעים לערעור זה שבשאלת הסמכות ולא לערעור הנוסף העוסק בהחלטות בית דין קמא שלגופו של עניין) שבה המערערת לעסוק בהגשת כתב התביעה של המשיב ושונָה, הפעם במעט יותר פירוט והנמקה, את הטענות נגדו. במסגרת זו היא שבה על טענת חוסר ההמצאה; שבה על הטענה כי הגשת כתב התביעה כשהוא כתוב בכתב יד, ולדעתה בחופזה, מלמדת על חוסר כנות ותום־לב, בהקשר זה הוסיפה המערערת כי לכתב התביעה לא צורפו נספחים; ולבסוף מעלה היא טענה כי הגשת כתב התביעה תוך כדי ניהול משא־ומתן לוקה בחוסר תום־לב ואינה בגדר כריכה כדין.
הטענה בדבר העדר ההמצאה נדחתה לעיל ואין צורך לשנות את הדברים. כך גם בנוגע לטענה כי הגשת התביעה בכתב יד מלמדת על חופזה ועל חוסר כנות, ונעיר בעניין זה לבד מן האמור לעיל כי הטענה הנלווית לכך על אי־צירוף נספחים לכתב התביעה – תמוהה בעליל שכן אין חובה לצרף נספחים וראיות לכתב התביעה כדי שיראה זו כתביעה כנה, כל שנדרש הוא לפרט בו את התביעה עצמה לפרטיה, ופירוט זה אכן מצוי בכתב התביעה וכולל הן פירוט של הסעדים המבוקשים והן של הנימוקים והעילות הנטענות.
אשר לטענה נגד הגשת התביעה תוך כדי ניהול משא־ומתן – גם כאן לא מצאה המערערת לנכון להציג סימוכין לטענה כי הגשת תביעה תוך כדי משא־ומתן לוקה בחוסר תום־לב שיש בו כדי לראותה מחמתו כאילו לא הוגשה או כדי לקבוע כי לא הייתה כנה.
לא תביעה אחת ולא שתיים מתנהלות בבית הדין או בבית המשפט כשבמקביל לניהול ההליך מנסים הצדדים גם להגיע להסכמות מחוץ לכותלי הערכאה השיפוטית ומנהלים לשם כך משא־ומתן, הערכאות השיפוטיות עצמן אף מעודדות זאת מתוך הבנה כי הסכמה עדיפה, על דרך כלל, על הכרעה משפטית, ולא כל שכן בהליכי משפחה – ובמיוחד כשברקע יש גם ילדים משותפים – שבהם טובת הצדדים וילדיהם היא לצמצם ככל האפשר את המשקעים והעוינות שייוותרו לאחר תום ההליך והעלולים להשפיע על המשך מהלך החיים.
ואם יכול משא־ומתן להתנהל במקביל להליך משפטי ולדור עימו בכפיפה אחת, מדוע תהיה פתיחתו של הליך משפטי במקביל למשא־ומתן – ובפרט שעה שהתובע בפותח בהליך מבהיר כי אכן מתנהל משא־ומתן אבל נוכח אי־ההתקדמות בו מבקש הוא לפתוח במקביל גם בהליך המשפטי, אף שעדיין אינו זונח כליל את המשא־ומתן ואינו נועל את הדלת בפני ניסיונות נוספים להגיע להסכמה?
כ. ההבחנה בין הדברים, אם קיימת, תלויה בשאלת תום־הלב והכנות הנבחנות במבחן הפשוט ביותר – מבחן השקיפות:
אם משא־ומתן משמש כדי להעלים מן הצד שכנגד את הגשת התביעה יש מקום לקבוע כי התביעה מוגשת בחוסר תום־לב, בענייני סמכויות התלויים במרוץ הסמכויות ייתכן שאף אם התביעה כשלעצמה כנה יהיה מקום לומר שהסמכות לא תיקנה בגינה כיוון שההתנהלות הייתה חסרת תום־לב והמשא־ומתן שתוך העלמת דבר התביעה נועד 'להרדים' את הצד שכנגד כדי להשיגו במרוץ זה בדרך בלתי־הוגנת. גם בעניינים שבהם אין מרוץ כאמור ייתכן לעיתים כי 'הרדמה' זו תפגע בזכויות הצד השני, בהיערכותו להליך המשפטי וכו' וייתכן שבשל כך נראה את המשא־ומתן, את התביעה או את שניהם יחד כמנוהלים בחוסר תום־לב.
לעומת זאת כשתוך כדי הליך שיפוטי מתנהל משא־ומתן – הלוא שני הצדדים מודעים לקיומו של ההליך, וממילא אי אפשר לטעון רק בשל ההתנהלות המקבילה כי קיים חוסר תום־לב בניהול ההליך או במשא־ומתן.
הוא הדין והוא הטעם שאם פתח אחד הצדדים בהליך תוך כדי משא־ומתן אך הודיע זאת למשנהו – אין בכך כל פסול.
בענייננו, כאמור לעיל, אף אם יכול להתנהל ויכוח בשאלת ההמצאה המשפטית ואף לשיטת המערערת כי ההודעה שקיבלה על פתיחת התיק קדמה לפתיחתו בפועל וכו' ברור הדבר כי המשא־ומתן לא שימש כדי להעלים ממנה את דבר התביעה, וכי התובע לא ניסה להעלימה ולא עשה מעשיו במחשכים, שהלוא המשיב הודיע למערערת מפורשות על תביעתו גם בזה, אגב, נבדל ענייננו מעניינו של תיק 2960-22-1 שהוזכר לעיל שבו אכן העלימה התובעת מהנתבע את דבר התביעה והמשא־ומתן שימש כדי 'להרדימו', כדי להעלים את התביעה משנה העלמה וכדי לוודא שלא יגיש תביעה בינתיים בעצמו.
ולעניין זה נציין גם הבחנה נוספת והיא כי בענייננו בעת שהגיש המשיב את תביעתו – יכול היה הוא להגישה, ואילו המערערת לא יכולה הייתה כלל להגיש את תביעתה שלה לבית המשפט, נוכח הוראות החוק להסדר התדיינויות שהעניקו למשיב את זכות הקדימה למשך חמישה־עשר יום.
בנסיבות אלה הטענה כי המשא־ומתן נועד 'להרדים' את המערערת ולמנוע ממנה להגיש את תביעותיה או כדי להסוות את תביעותיו של המערער וליצור לו בכך ייתרון ו'זכות קדימה' מלאכותיים – מופרכת היא מאליה, שהרי בין כך ובין כך יכול היה הוא להגיש את תביעתו ולא היה צריך לחשוש פן תקדימנו המערערת. כל זאת כאמור אף לולי הודיע למערערת על הגשת התביעה, וכל שכן שעה שאכן הודיע עליה.
כא. נעיר, אגב, כי טענת המערערת כי כתב התביעה הוכן בחופזה כדי 'לתפוס סמכות' – טענה שאומנם נדחתה לעיל – עומדת בעצמה בסתירה לטענה על הגשת התביעה במקביל למשא־ומתן, שהרי צד הסבור כי הצליח 'להרדים' את חברו אינו זקוק להיחפז, רק צד המבין אל נכון כי אומנם מתנהל משא־ומתן אך במקביל לו יכול הוא עצמו כשם שיכול גם חברו להגיש תביעות עשוי להיחפז כדי להקדים ב'מירוץ'.
אם יש מהצדדים מי שייתכן לחשוד בו כי ניהל משא־ומתן בחוסר תום־לב כדי 'להרדים' את משנהו – דווקא המערערת היא שיש מקום לחשד כזה כלפיה, ואולי גם כאן ייאמר כלפיה כי 'הפוסל – במומו פוסל', שהרי למשא־ומתן יש שני צדדים: לא רק המשיב ניהל משא־ומתן עימה אלא גם היא עימו. אלא שבעוד המשיב יכול היה להגיש את תביעתו ולזכות בזכות הקדימה, כאמור, ללא שיזדקק ל'תרגילי הסוואה' כלשהם, היא דווקא לא יכולה הייתה לעשות כן, שכן טרם הגשת תביעה היה עליה להמתין לסיום התקופה שבה העניק המחוקק למשיב את זכות הקדימה, והיא אפוא שיש מקום לחשוש לגביה כי ניהול המשא־ומתן מצידה לא נועד אלא כדי 'להרדים' את המשיב ולמנוע ממנו לנצל את זכות הקדימה שלו.
אכן אין אנו קובעים בוודאות כי כך היה, ולא מן הנמנע כי ניהלה המערערת משא־ומתן בתום־לב, אך אפשרות זו ודאי קיימת וסבירה עשרת־מונים יותר מהאפשרות ההפוכה הנטענת כי הגשת תביעתו של המשיב לקתה בחוסר תום־לב.
כב. לאור האמור פוסק בית הדין:
(א) תביעתו של המשיב הוגשה לבית הדין הרבני האזורי במועד, תביעת גירושין כרוכה כדת וכדין; כל האינדיקציות ללא יוצא מן הכלל מעידות כי הן התביעה עצמה והן הכריכה היו כנות; הכריכה נעשתה כדין; המשיב פעל בתום־לב ובגלוי והודיע על הגשת תביעתו למערערת, ומשכך אין כל יסוד לטענה כי הגשתה בכלל או במקביל לניהול משא־ומתן בפרט לקתה בחוסר כנות או בחוסר תום־לב שיש בהם כדי לאיין את התביעה או לפגום בכריכה; משגים של בית הדין קמא או של מזכירות בית הדין, גם אם היו, או פרטים נוספים בהחלטתו של בית דין קמא שייתכן שאפשר להשיג עליהם – אף כי גם בנוגע אליהם לא ודאי הוא כי יהיה הצדק עם אותה השגה, אלא שפטורים אנו מלהכריע בכך – אינם כאלה הנוגעים לעילות שבשלהן יש לקבוע את כל האמור לעיל ולהסיק כי הסמכות נתונה לבית הדין.
(ב) משכך, ברי הדבר כי בית הדין הרבני קנה את הסמכות לדון בכל התביעות שבין הצדדים, שהגיש לו המשיב, ובתביעת החזקת הילדים בפרט.
(ג) דינו של הערעור על קביעת בית הדין קמא כי הוא המוסמך לדון בהליכים אלה הוא אפוא – דחייה.
הכרעה במרכיביו האחרים של הערעור תינתן בנפרד.
(ד) טענות המערערת בעיקרן – טענות סרק הן. עמדנו לעיל גם על היותן נעדרות סימוכין ולעיתים אף נטולות בהירות בנוגע למהותה של הטענה בפן המשפטי, כך הטענות כי התביעה לוקה "ב... ו/או ב... ו/או ב..." הנחזות כניסיון 'לירות לכל הכיוונים' ב'שיטת מצליח' – שמא ימצא בית דיננו פגם מוגדר וברור בתביעה ובכריכתה, אף שהמערערת עצמה לא הצליחה למקד את הטענה לפגם מסוים ולבססה.
משכך שקלנו להטיל על המערער הוצאות משפט.
אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המנהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהו לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.
(ה) פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ט' במרחשוון התשפ"ג (3.11.2022).
הרב יעקב זמיר הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
בהרכב הדיינים: הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב אלעד עלי והרב משה זאדה ↑