מדינת ישראל
בית הדין הרבני האזורי אשדוד
ב"ה בפני כבוד הדיינים: הרב אברהם עטיא - יו"ר הרב משה אמסלם - דיין הרב יצחק רבינוביץ - דיין |
|
פסק – דין
לאחר שמיעת טענות ומענות של הצדדים ובאי כוחם וכל החומר שבתיק מחליט ביה"ד כי חובת הבעל לגרש את אשתו ויש אף כר נרחב מאוד לכפות אותו וכהגדרת ההלכה "בשוטים".
הבעל חייב לשלם לאשתו את מלא הכתובה עיקר ותוספת בסך 36,000 דולר מלבד המאתיים זוז.
הנימוקים:
1. הבעל [פלוני] אינו עומד בחיוביו כלפי רעייתו וכלפי ילדיו ואינו מתפקד כאב ובעל בכל אושיותיו של הבית היהודי לרבות מאמר הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". 2. האשה מואסת בבעלה באמתלה מבוררת.
וידועה מחלוקת הפוסקים, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן כ"א, הביא את כל השיטות, ובחלק ה' סימן כ"ו שוב כתב בנידון מענה על השגותיו של הגאון הרב אלישיב שליט"א, ולאחר מיצוי הדין כתב" "ובסיכומם של דברים אני אומר כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות... אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל, וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השנית של המטבע, לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת... ואחרי זאת בקחתינו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתינו אשר רבו שוטני התורה וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשיו, וכמה פעמים הרי אוזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש ואנו עומדים רפה אונים באין בידינו להעמיד הדת על תלה, נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאוס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה, ועכ"פ בכפי דרך הברירה שהזכרתי, שאיך שלא יהיה הרי כו"ע יודו שאין דינה ככפיה ממש... ולפי הדור שלפנינו נדמה שהחשש של תרבות רעה הוא יותר גדול ויותר חמור מהחשש שיתנו עיניהן באחר כשלא נדון בה כי אם רק אחרי אמתלא ברורה גלויה ומפורסמת, ולכן לפענ"ד נאמנים המה דבריו של המהר"א טוואה בחוט המשולש שכותב שאפילו לפי דעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי...".
ושם בסוף התשובה הביא הרב ציץ אליעזר את דברי שו"ת מעשה אי"ש חאה"ע סימן י"ב.
ואני אצטט מהספר עצמו, מעשה אי"ש הוא להגאון רבי יעקב שאול אלישר, ושם בסימן י"א תשובות של כמה דיינים וביה"ד של צנעא, ושם בין היתר ביה"ד דשם וחתומים עליו שבעה דיינים שכתבו: "וגדולה מזו העידו על הרה"ג כמו"ה שלמה אלקאדא זלה"ה דבמקום דיש לחוש לעגונה היה עושה מעשה עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל וכמה פעמים השיב לשואלו שאינה כשבויה וכו' ומ"ש מה' יחיא השאש (שם בראש התשובה) משם אביו דלא נהגינן כהרמב"ם בהא, אין דבריו של אחד במקום שנים ועל דברי הבי"ד ראוי לסמוך יותר, משום דאינהו רמו אנפשייהו טפי מיניה ואין להאריך".
ושם כתב בסימן י"ב הרב יעקב שאול אלישר: "...ועוד מצאתי תשובה אחרת להרא"ש ז"ל בכלל ל"ה שנשאל באלמנה בת טובים שפיתה אותה מלמד אחד שהיה דר בביתה וקידש אותה בטבעת שאולה, והיא אומרת שמואסת אותו ורצונה להתגרש ממנו, ואסיק, דבתחלה ירצו אותו ברצי כסף ואם לא יאות לגרשה יש לסמוך על דעת קצת מרבותינו שפסקו דדינא דמורדת שכופין אותו לגרשה, ואני נגרר אחריהם לכופו לגרשה עכ"ל יעוש"ב, והדברים ק"ו אם מפני שהיא בת טובים ואינו ראוי והגון המלמד הנז' לישא אותה שהיא אומרת שמואסת אותו, אסיק להלכה דיכופו אותן לכתחלה לגרשה, כ"ש שבנ"ד מודה הוא שיש לו חולי הטיר דלא בציר דאיכא צד מיאוס ואפשר שידבק דודאי דכופין אותו לגרשה... והנה תשובת הרא"ש ז"ל דכלל ל"ה הביאה מר"ן ז"ל בב"י סימן קנ"ד, וכל רואה יתמה דנראה דסתר דבריו ח"ו, דבכלל מ"ג סימן ו' כתב על טענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא, ולדעת ר"ת ז"ל וכל רבני האחרונים דכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, וכל זה אני כותב על להבא, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשה עשוי, משמע מדבריו דעל דורות הראשונים שלא להוציא לעז שסמכו על הרמב"ם ז"ל כתב מה שעשה עשוי, ואיך הוא עצמו כתב דלכתחלה לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל, בעובדא דכלל ל"ה הנז"ל, אלא ודאי דכונתו דדוקא בדליכא שום צד אמתלא לדבריה שאומרת מאיס עלי בלי שום טעם וכופין אותו להוציא מרבה ממזרים בישראל, אבל אי איכא ריח אמתלא לדבריה סומכין לכתחלה כי ההיא דהרא"ש שהיא היתה בת טובים ואינו ראוי שידבק בה כופין...".
וסיכם את דבריו בציץ אליעזר "ויוצא לנו לפ"ז דבאיכא צד או ריח אמתלא לדברי האשה שאומרת מאיס עלי גם הרא"ש מודה דסומכין לכתחלה על דעת הרמב"ם לכוף ורק בליכא ריח או צד אמתלא לדבריה הוא דס"ל להרא"ש דאין לכוף".
ועי"ש בציץ אליעזר מה שישב את סתירת דברי הרא"ש בדרך אחרת.
והנה ברוח זאת כתב גם בשו"ת תבואות שמ"ש (להגאון הרב שלום משאש) אהע"ז סימן ל"ט: "אומנם ראינו להרה"ג המרפא ז"ל בתוע"ר סימן קכ"ב סי"ב שאחר שהאריך והעלה ג"כ דאין תיקון לכופו כמ"ש, שוב הביא דברי הרב ברית אבות סימן ע"ז שכתב דהאמת יורה דרכו דכל כפיה המוזכרת ברז"ל הוא שכופין בשוטין ובעקרבים זהו הנקרא גט מעושה, אבל לכופו בדברים כו"ע יודו דאחר י"ב חודש כפינן ליה ואומרים לו כי דין תורה הוא לגרשה ולא להניחה אלמנות חיות, ואם הניחה ויצאה תקלה הקולר תלוי בצוארו, ואם עד אלה לא רצה לשמוע מוטל עלינו לעשות לו כל מיני הרחקות וכו', והביא ראיה לדבריו מדברי מוהריק"ו שורש ק"כ הביאם הב"י סימן קל"ד ע"ש והסכים הרה"ג לדבריו עש"ב גם מוהריב"ו ז"ל סימן קכ"ו אחר שהאריך הרחיב בזה הביא דברי מוהריק"ו שורש ס"ג וסיים וז"ל, המובן מדבריו שאפילו במורדת דבעינא ליה שנראה מדברי ראב"ן דמתירין לו לישא אשה אחרת אפילו הכי כתב הרב דעכשו שהדור פרוץ אין מתירין לו לישא אשה אחרת עד שיגרש את זו... הן אמת שראיתי להרמ"ז זצ"ל (א,ה, והוא בספר דברי שלום) סימן י"ח וז"ל גם מדבריהם (של הפוסקים א' ואחרונים) מוכח להדיא דמלבד שאין לבעל וכו' עוד זאת אין עושין לו שום הרחקות כלל ודלא כמ"ש הרב ברית אבות ז"ל, וה"נ דייקי דברי מרן ז"ל בשו"ע סימן ע"ז סעיף ב', אם רצה הבעל לגרשה, משמע שהכל תלוי ברצון הבעל וכן המנהג פשוט, ומעולם לא עלה על דעת בשום מורדת לעשות לבעל שום הרחקות...נראה ברור לקוצ"ד דהרמ"ז זצ"ל דבר בזמנו שהיתה רוח הדת מרחפת על פני העם ואין לך איש או אשה שיזיד לעשות שום דבר מכוער קטן או גדול אם לא בסתר גדול כגנב ממש, ואם נתפס על זה פניו נופלים כגנב הנמצא במחתרת, לא כן בזמננו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה ובנות ישראל יוצאות וחולות לה כחל ולה פירכוס כנשים כבתולות, כבחור כנשוי ועושין זה בפרסום גדול בפני כל העם ואין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם בודאי שגם הוא יודה דעבדינן כל טצדיקי להפריד עדובתם (א,ה, ט"ס וצ"ל ערבותם, וכ"ה גם בשו"ת הנז' סימן ל ) בפרט כשיתברר לבי"ד בירור גמור שלא נתנה עיניה באחר רק מרדה בו מחמת טענתה... ולא חלק הרמ"ז רק על הרב ברית אבות שרצה לפסוק זה גם בדור חרד מטעם דגט מעושה היינו בשוטין וכו' וכמש"ל, בזה חלק עליו אבל בדור פרוץ יודה וכמ"ש...".
בסדר אליהו רבא וזוטא להגאון רבי אליהו אלפאנדארי (פירושו בערבית, בית החכמה, וכתב בשם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים, א, אות קנ"א: "אחד המיוחד מרבני קושטנדינא...". וישב בבית דינו של המשנה למלך כמבואר שם בספרו סימנים י"א י"ב) כתב בסימן י"ג: "...ועם אמת שאין בידינו להקל משום עיגונא אלא במה שהקילו חכמים דוקא כגון בעדות אשה והיכא דאיתמר איתמר... מ"מ אנן נמי בדידן כיון דאשכחן להרמב"ם... הרי"ף... שתפסו שכל כה"ג כופין אליבא דכו"ע כי אתינן למסמך עלה משום עיגון דבר הגון וראוי הוא ויש לנו על מה שנסמוך, אומנם על כל אלה אין רצוני לעשות מעשה לכוף לבעל לגרש חלילה חלילה כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לעשות מעשה בענין איסור אשת איש אם לא ימצא הדבר מפורש בדברי הקדמונים בלתי שום חולק, אומנם כל ישעי וכל חפצי להראות לפני חכמי לב איך שורת הדין מחייבת לכוף זה האיש שיגרש...".
ושם הביא את דברי הרשב"ש, ואעתיק את תשובת הרשב"ש תשובה צ"ג מובא בב"י אהע"ז סימן ע"ז: "על אשה שטענה מאיס עלי שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בעל כרחה, נראה דאפילו לאומרים שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששה זו דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה אמתלא וטענה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, ואח"כ כתב שלמעשה לא היה מקיל בכך" עכ"ל.
ודעת החכם השלם כמהר"א מונסון מובא בשו"ת מהרי"ט אהע"ז סימן מ' השורש הרביעי הביא את הרשב"ש הלכה למעשה, וכתב" "...והכא נהי דקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין... אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה על כורחו..." ואף המהרי"ט שחלק שם בנידון מ"מ כתב: "ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כדברי הרמב"ם היה צריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שאי אפשר להבעל ברצונה לו שהוא מאוס בעיניה... דאנן סהדי שלא תבעל לבזוי הזה כלל מרצונה כגון זו אין חוסמין אותה שאינה כשבוית חרב... ".
ושם בסדר אליהו רבא וזוטא כתב... אלא שעל כל אלה לא רצו לעשות מעשה מאחר שהר"ש גופיה כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך, ואני אומר כי אין ספק דלפי דברי הר"ש הדין נותן לכוף לגרש בנ"ד,והדברים ק"ו דאם במקום שנותנת אמתלא וטעם לדבריה למה הוא מאוס עליה דסוף סוף מפיה אנו חיין דמי יודע עשתונותיה ומי יתיב בתוונא דלבה ואפילו הכי כופין להוציא כ"ש כשידוע לנו באמת ממעשיה ומהנהגתה ברוב הימים שהיא אנוסה ושכן הוא באמת דנפשה בחלה בו כאשר הוא בנ"ד... דודאי כופין..." ועוד כתב "... אני רואה בודאי שזאת העניה אנוסה גמורה היא ואין תקוה ממנה שתשוב לבעלה עוד וכל מגמתו של בעל אינו אלא לעגנה בלבד לקחת נקמתו ממנה...".
ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א ס' ש"נ וסיים בסוף דבריו: "ותהלות לאל זכיתי לסברת התשב"ץ הנ"ל בראשית השקפה".
ובשו"ת יכין ובועז ח"ב ס' מד כתב: "....יש לומר מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער.... ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה.
...כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת....ואפילו לכוף אותו היינו למדין זה מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר מהמוות לא כ"ש,....ואעפ"י שיש בתשובות אחרונים שאין כופין בזה, אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות... וראוי היה לבי"ד לגעור בו... וזה האיש ראוי לקרוא עליו הרצחת גם ירשת שזה הוא קשה יותר מהמיתה הוא דומה לארי שדורס ואוכל...." עכ"ל יכין ובועז, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב שאלה ח כתב: "עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו... עד שהיא שונאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לבי"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד כתובתה.... תשובה קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה... ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים שאין כופין בזה כלל,אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות...והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו..." הרי שאם נראה לעיני הדיין שהצדק אתה במרדה, אם יכפה את האשה לחזור לביתה חורץ התשב"ץ את דינו "נידוי".
בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב מובא בב"י אהע"ז סימן קל"ד: "... וראיה לדבר שהרי ידוע הוא שר"ת הפליג לדבר ולאסור לכוף לבעל לגרש בטענת דמאיס עלי, וכתב שכל המעשה בטענה זו טועה גמור ומרבה ממזרים בישראל, אפ"ה בתשובה המתחלת מקול מחצצים וכו' אשר שם האריך לאסור הכפיה בטענה זו, כתב וז"ל: אך כל רבותינו שוו בדבר שתגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והנלוים עליהם שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללותו ולבקרו בחלותו, ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא גרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי אך אנו נתפרד מעליו, עכ"ל הגאון רבינו יעקב שהשיב על הטוענת מאיס עלי, הרי לך בהדיא דאפילו טוענת מאיס עלי דס"ל דאין כופין וחשוב גט המעושה שלא כדין לפי דבריו, אפ"ה כתב שיכולים לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפיה עכ"ל המהרי"ק.
וכן פסק הרמ"א אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א. וכן כתב בסדר אליהו רבה וזוטא הנ"ז בס'יג, ושם הביא את דברי המהריב"ל שחלק על דברי המהרי"ק מהנימוק "ויותר קשה להם ההרחקה מנידוי ואם הנידוי הוי כפיה כ"ש ההרחקה"....ולפי מה שאמרנו דלא אמרה ר"ת בכל מקום כי אם במקום שרואין בי"ד שאין לאשה אשם בדבר ההוא כי היא אנוסה גמורה ואין תוחלת שתשוב לבעלה והבעל אין מגמתו בסירוב הגט כי אם לעגנה בלבד הנה בהא הוא שכתב ר"ת ז"ל לעשות הרחקה א"כ מעתה מה שטען הרב שלא ראה בדורותהללו שנהגו בכך אחרי המחילה לא ראינו אינה ראיה דאפשר דלא איתרמי מילתא כהאי גוונא שנראה לבי"ד שראוי לעשות כך.... וסוף דבר אני גומר אומר דמאחר דאשכחן לרבינו תם שהוא ראש המחמירין בענין הכפיה בטוענת מאיס עלי שהורה לעשות הרחקה וחזינן למהרי"ק שהוא גאון באחרונים, ובכל הוראותיו הולך להחמיר ובפרט בענין איסור אשת איש, וכאן תפס הרחקה זו בלי שום פקפוק, ועוד חזינן לשלשה גדולי ישראל והמה מגדולי אחרוני אחרונים הלא המה מהר"ר דון תם ומהר"י אבאיוב והרב בעל הלבושים שהחזיקו בדברי ר"ת ומהרי"ק במעוז בלי שום פקפוק כלל מי הוא האיש הירא ורך הלבב שיהא רואה כל אלין רבוותא מסכימין בהיתר ויהא לבו נוקפו ועם אמת שמהריב"ל ז"ל רצה לשדות נרגא בהא דר"ת.... (ומנה שם עוד רשימה ארוכה של) "גברי רברבי דור אחר דור שהיו אחרי מהריב"ל וראו את דבריו שהסכימו לעשות הרחקה זו... סוף דבר אם יראה בעיני חכמתכם לעשות הרחקה דר"ת בנדון זה גם אני מסכים עמכם ושלום על דייני ישראל...".
המורם מכל האמור שמשורת הדין יותר מדויק שמשורת הדינים צריך לכוף את הבעל, אלא כפי שכתב בסדר אליה רבה וזוטא שקשה הדבר בפסיקת כפיה, הרי שמ"מ ביה"ד מחייב את הבעל לגרש את אשתו מיידית.
בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע מסימנים י"ח - עד כ', כתב בסימן י"ח ס"ק ד': "....ומכ"ש שיש כאן ספק ספיקא שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין ואפילו בלא אמתלא ברורה, ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא, ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק כמ"ש הרי"ף (פרק אע"פ) בשם בי דינא דמתיבתא דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר ור"ל ע"י כפיה... ".
ושם בס"ק י"ג כתב: "ובאמת שאפילו לדעת הפוסקים, דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, יש אומרים שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה... וכדאשכחן בשיטה מקובצת (כתובות ס"ד.א.) שכתב וז"ל: כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפיה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ. א.) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא... והרמ"א, בהגה ביור"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ' כתב שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, והעיר הט"ז שם דהינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באהע"ז סימן ע"ז, ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם על מה שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל, וכן העיר ידידי הגרא"י. וולדינברג... בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כ"ו אות ד' מדברי הנוב"י קמא חיו"ד סימן ס"ח שמביא דברי הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה ותומך בה יסודותיו, אלמא שיש לשיטה זו להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי צורך הזמן והשעה בהתאם למסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין עכת"ד, וגם אני בעוניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש כל הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו, גם הכלם לא יכלמו ומרבין ממזרים בעולם...".
מצינו ראינו שחבל פוסקים שבדורנו שרבתה החוצפה יש מקום לכפות.
ולפ"ז אני מוסיף כי ממה נפשך, בדורנו, אם האשה אין לה מצח נחושה ושומרת על עצמה, הרי שאין חשש של עיניה נתנה באחר, ואם האשה יש לה מצח נחושה הרי שכאמור יש לחשוש לריבוי ממזרים בישראל.
וכאן כאמור נראה לביה"ד שדברי האשה כנים שמואסת בו.
ושם הוסיף עוד "וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן ל"ה בנדון בעל נכפה שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו, ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זה מזו, נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי לאיש אשר לא יוכל לעמוד בלא אשה, וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי... וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה עכת"ד, והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו, כ"ש בזמנינו זה, וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל, וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני, כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו עכת"ד ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל". עכ"ל היביע אומר.
ולי נראה שמ"ש ביביע אומר, "ואפשר דלאו כפיה" הרי שהוא מסתפק בזה, ונראה שהאמת שדעת רח"פ שזה כפיה ממש, שהרי כתב לשון שלא משתמעת לשתי פנים, שכתב "ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני" וכפי שכתבו התוספות בכתובות ע,א, ד"ה יוציא:"וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד" ובפרט תוספת לשונו" עד שיאמר רוצה אני" הרי שאני צריך להגיע לתכלית זאת "שיאמר רוצה אני" ולא תמיד ניתן לבצע בדיבורים שיאמר רוצה אני.
ועוד אני מוסיף שם מלשונו של רח"פ "וגם האשה עצמה מדינא אינה יכולה לעמוד בלא איש... וכ"ש כשהיא ילדה דחיישינן דלמא נפק חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון ופוק חזי בפוסקים כמה הקילו בעיגונת דאיתתא שנעלם בעלה דאיכא משום ספיקא שמא יהיה חי ואסורה משום אשת איש עם כל זה כמה הקילו קולות רבות כדי שלא תהיה עגונה ובפרט כשהיא בחורה עד שהפריזו על המדה ולומר דסמכינן על סברה יחידאה".
ובסוף סימן כ' כתב ביביע אומר: "... ובהסתמך גם על הפוסקים שכתבו שאפילו להחולקים על הרמב"ם וסבירא להו שאין כופין במאיס עלי מ"מ חייב לגרשה... ובצירוף כל סברות הנ"ל פסקנו בכח בי"ד יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני...ובהיות שהבעל הקשה את עורפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק הדין דקמן, נלקח אל בית הסוהר ע"י השלטונות בכדי להכריחו לציית לביה"ד...".
מ"מ נמצינו למדים מה תוקפו וגבורתו של טענת מאיס עלי.
וביביע אומר חלק ח' אהע"ז סימן כ"ה באות ג כתב: "וכן מצאתי בשו"ת אהלי תם סימן נ"ב בתשובת מהר"י אבאיוב, ובתשובת הגאון מהר"ר תם, שעלו בהסכמה שהתיקון של הרחקה דר"ת חובה לעשותו כשטוענת מאיס עלי, ואפילו באשת איש גמורה, ולכן אין בזה שום פקפוק כלל, הואיל וראינו לשלשת גדולי ישראל שני הגאונים הנ"ל, והגאון הלבוש שהחזיקו בהוראת ר"ת כפי שהחזיק במעוז מהר"י קולון, והטעם שכתב מהריב"ל להחמיר לא נהיר ולא בהיר, וכל הרבנים אחריו החזיקו בהרחקה דר"ת ולא חששו לדבריו... וא"כ מי הוא הירא ורך הלבב שיהיה רואה דברי כל רבוותא הללו המקילים ויהיה לבו נוקפו, ובפרט שגם מרן בב"י סימן קל"ד הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכן פסק הרמ"א בסימן קנ"ד, וא"כ בודאי דסמכינן על כל הרבנים הנ"ל ולעשות הרחקה דר"ת וכו' עכת"ד,(דברים אלו הם דברי שו"ת אהלי תם).
3. לאור חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר איבגי לפיה קיימת אצל הבעל הפרעת אישיות סכיזואידית ולאור העובדה שביה"ד רואה כי לא ניתן לקיים חיי משפחה תקינים לאור מצבו של הבעל ולאור העובדה כי הצדדים חיים בפירוד קרוב ל - 3 שנים ולאור האלימות הנפשית אותה חוותה האשה. במהלך שנות נישואיה – כמובא באורך וברוחב בחקירות ובפרוטוקולי הדיונים בביה"ד - הרי שעל מוטל החיוב לגרש את אשתו.
4. בנידון דידן המצב בין הצדדים הוא רק "שני כתובים המכחישים זה את זה" "שני הכתובים" הם האיש והאשה שהם "כתובים" על הנייר שהם נשואים... "והם מכחישים זה את זה" הן בהכחשות שכל אחד מכחיש את השני, הכחשות מן הקצה אל הקצה, והן שהם מכחישים את עצמם את אונם ואת הונם לנהל את המאבק, ולא נותר אלא "עד שיבא הכתוב השלישי" והוא הגט וכפי שכתוב בדברים כ"ג. א' "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" והוא "יכריע ביניהם". בשו"ת ישכיל עבדי להגאון רבי עובדיה הדאיה בחלק ה' אהע"ז סימן פ"א, ובחלק ו' אהע"ז סימנים ס"א, ס"ב, פ"ג, קט"ז, ואצטט את אשר כתב בחלק ו' סימן ס"א אות ה: "אשר לבחינת ההלכה כבר אמרו חז"ל במקומות מספר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם הדברים מתוחים עד כדי כך ודאי גם מבחינת ההלכה עליהם להפרד זה מזה, שהרי זו בבחינת לא זכה כנגדו...שאין עיצה רק הפירוד בגט כריתות,...כי מה בצע שנכוף עליהם ההר כגיגית לשוב ולחיות בשלום קטיעא וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד". וניתן להלביש את דברי הישכיל עבדי בדברי הגמרא פסחים קי"א. א. "...אין ממצעין ולא מתמצעין ואלו הן...אף הנחש, ואי ממצעין מאי תקנתיה...נפתח בלא ונפסיק בלא" כשמדובר בנחש שם לא מנסים למצע אלא כאמור פותחים ומסיימים "בלא" כי רק זאת היא התקנה. והטעם הוא כי תכונת הנחש הוא כמבואר במסכת שבת ע"ז. ב.: "שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה ואלו הן...ונחש..." כי כך טיבו וטבעו של הריב ככל אשר הוא מזקין הוא מוסיף גבורה כמבואר בסנהדרין ז. א.: "האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא כיון דרווח רווח, אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא כיון דקם קם" ועי"ש ברש"י ובמפרשים. וגם הדירה עם נחש בכפיפה אחת, אחריתה מי ישורנה וכפי שכתוב במדרש תנחומא מובא ברש"י (שמות כ"ב, כ"ד) "...שהיא כנשיכת נחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקודו". וכדברי הנביא ישעיה (י"ד כ"ט) "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" ופירש שם המלבי"ם "כי משורש נחש... יצא צפע נחש מזיק יותר, ופרי הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק". וכאמור על ההיזק לרחוק כפי שכתב הישכיל עבדי" וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד" ובודאי ככל שהפירוד יהיה יותר מהר יקטן ניפוח הקודקוד. ומבואר במדרש תנחומא פרשת ויחי אות י"ב: "כל החיות מהלכות זוגות ונחש יחידי, כנחש נקמן..." נחש לא מהלך זוגות אלא יחידי וכן כי תכונת הנחש "נקמן" וכן בנ"ד צד הבעל מבקש "לעשות נקמה". בישכיל עבדי חלק ו' סימן קט"ז:
"... אך כבר נאמר טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, אין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת...". וניתן להלביש את דברי הישכיל עבדי עפ"י המבואר ביומא ע"ה. א.: "ונחש עפר לחמו... אפילו אוכל כל מעדני עולם, טועם בהם טעם עפר..." ולכן עדיף פת שסוף סוף הוא פת מכיון שיש בו שלוה, מאשר בית מלא זבחי ריב כי שם תכונתו נחש שטועם טעם עפר, עדיף לקבל את קללת אדם (בראשית ג, י"ט), בזיעת אפך תאכל לחם" לחם שהוא פת, מקללת נחש (שם בפסוק י"ד) "ועפר תאכל כל ימי חייך" ומבואר בברכות י"ב.ב.: "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות... כל ימי חייך להביא לימות המשיח" שכל הימים והלילות עד ביאת המשיח יהיו עפר.
בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סימן ע"ה, בביה"ד האזורי נמקו את פסק דינם שפסקו "הזוג צריך להתגרש בג"פ כדמו"י במשך שלשים יום מיום מתן פסה"ד,האשה מתנגדת באומרה שביה"ד לא היה רשאי לפסוק אף אחד מההחלטות כל עוד לא נתלבנו הטו"מ של כל אחד, ונימוק ביה"ד האזורי "נוכחנו כי אין סיכויים לשלום אחרי שנתנו להם כמה פעמים זמן להשלים ולא עלה הדבר בידם, ואחרי שעברנו על כל החומר ראינו בבירור, כי יש כאן חוסר התאמה מוחלט... ושם כתב הישכיל עבדי על ערעור האשה: "אחרי העיון בכל החומר, יש לראות כי נימוקי ביה"ד הם מבוססים על בסיס נכון ואיתן, כי אין סיכויים לשלום,אחרי כל הנסיונות שעשו ביניהם ביה"ד, והכל ללא הועיל, ובזה אין מקום כמובן למה שטענה האשה כי עוד לא נתלבנו הדרישות של כל אחד מהנ"ל, כי כל רואה בחומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד, ועשה כמה נסיונות להביאן לידי עמק השוה, ולא הלך, ובא לידי מסקנא שאין שום עיצה רק ההפרדה בג"פ".
בנידון דידן כל הרואה את החומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד, ועשה מעל ומעבר נסיונות להביאן לידי ויתור ולנסות שוב שלו"ב, ולא הלך.
בפד"ר כרך י"א מעמוד 362 עד 366 בהרכב של בי"ד הרבני הגדול, הרבנים הגאונים, הרב עובדיה יוסף שליט"א יבדל לחיים טובים והרב מרדכי אליהו זצ"ל, והרב קאפח זצ"ל, ושם בעמוד 366:
"האשה קבלה (התלוננה) על חיובה בג"פ,כי לא יתכן שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד עקב אלימותו, וכפי שגם כבוד ביה"ד האזורי הכיר בכך... ועכשיו ביה"ד מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו ולחייב אותה בג"פ...אחרי העיון...נראה אומנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך "הלעולם תאכל חרב?" ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה,וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג, לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ..." הרי שגם רק מנקודה ומראית זוית שאם ברור לביה"ד שלא יכון השלום לעולם הרי שפסקו חיוב גט.
באוסף פד"ר של בי"ד הגדול לערעורין ח"א מעמוד נ"א הרבנים הראשיים לישראל הרב הרצוג והרשל"צ הרב עוזיאל, הרב יעקב קלמס ושם בעמוד נ"ד "יש יסוד מספיק להחליט שהאשה גרמה להפרעת החיים המשותפים בינה ובין הבעל ואם כי לא נוציא אותה בלא כתובה ופיצויים אבל די בזה לבסס את הנימוק של הפס"ד הראשון שהיות ואין שום סיכויים לחיי המשפחה תקינים ביניהם יש להפרידם בגט פיטורין.
אמת הוא שהנימוק הסתמי של "אין סיכויים לשלום" דורשת זהירות מרובה מצד ביה"ד, ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שביה"ד אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום וכו', וכן (נראה יותר לגרוס "לכן") הדבר תלוי בשיקול דעת ביה"ד אם באמת אין סיבה מצדה להפרעת השלום אין לקבל טענת הבעל שמאוסה היא עליו, אבל כשיש יסוד להחליט שהאשמה היא מצדה. או שעכ"פ במדה מרובה היא גורמת לכך, מתיישבים בדבר ואם אחרי עבור זמן מרובה וניסיונות של שלום המצב לא הוטב אפשר להוציא פס"ד "להפריד הזוג בגט ולתת לה כתובה ופיצוים לפי הענין".
ושם במסקנות עמוד נ"ה: "יש הרשות ביד בי"ד במקרים מיוחדים לחייב את האשה לקבל ג"פ עם מתן כתובה והבטחת פיצויים מתאימים".
ושם באותו הרכב בעמוד קכ"ח: "אומנם יש מקום לדון על הגירושין מבחינת ש"אין סיכויים לשלום" ואין להטיל על הבעל להמשיך בחיי משפחה ללא שום תקווה לחיים סדירים ביחוד כשהוא משוכנע שהתנהגותה היתה בלתי מוסרית ובלתי צנעותית אומנם אין דעת ביה"ד נוחה מהשתמשות בנימוק זה, אבל פעמים כשצד אחד אשם יותר אפשר לצרף נימוק זה כנימוק נוסף ליתר הנימוקים ולחייב גירושין אחרי מתן פיצויים מתאימים שלא תצא האשה בלי משען ומשענה".
נמצינו למדים שעשו הלכה למעשה "לחיוב גט" כאשר "אין סיכויים לשלום" בהגבלות ובהגדרות מתי כן,ובנידונינו לא רק שהאשה משוכנעת שהתנהגותו של הבעל היא בלתי מוסרית ובלתי אנושית, אלא גם ביה"ד סבור שהבעל ורק הבעל הוא הגרמא בנזיקין להפרעת החיים המשותפים.
ועוד למדנו מדבריהם אף כשהאשה אשמה לחלוטין צריך לתת לה כתובה ומלבד הכתובה פיצויים, ק"ו בנידונינו שהאשה היא לא אשמה והבעל הוא שאשם שיצטרך לתת לה את הכתובה ותוספת כתובתה.
ומילתא דפשיטא שחייב גם בתוספת כתובתה אם ביה"ד רואה שהאשה צודקת בתביעתה לגירושין שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שתטול תוספת שהרי כאשר הבעל ירצה שיהיה לו קל לגרשה ימרר את חייה מבלי להשאיר צלקות ובסתר עד שתאמר האשה קצתי בחיי. והרי ראינו שחכמים חששו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם הבי"ד הגיע למסקנא שהבעל הוא שנתן את האצבע, הרי שהוא נתן אצבע בין שיניו.
ובאוסף האמור ח"ב מהרבנים הראשיים והרב חזקיה שבתי בעמוד 10 אות ד' פסקו: "שמבלי להכנס בעצם הטענות שביניהם ברור כשמש בצהרים שהיא לא תשוב לחיות אתו חיי אישות, וכמה קשה הדבר להשאיר מצב כזה של בעל ואשה יושבים בבית אחד זה בחדרו וזו בחדרה ושניהם מתעגנים, לא תהא כזאת בישראל. !"
ולפי הנימוקים המבוארים גם לדעת ר"ח המובא בתוספות יבמות ס"ה. ב. הסובר: "דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה..." וכאן לא נקרא "דאדעתא למיפק לא אוסיף לה" כי לא היא הביאה את המצב של "למיפק".
לאור האמור ביה"ד פוסק כדלהלן:
א. חובת הבעל לגרש את אשתו ויש אף כר נרחב מאוד לכפות אותו וכהגדרת ההלכה ב"שוטים". הנימוקים הם באורך וברוחב ויסודם הוא - הבעל לא חי כבעל, ושום חיוב מחיוביו הוא לא מקיים ועובר על "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", לא זן ומפרנס את ילדיו, מאיס עלי באמתלא מבוררת. הנתק של כשלש שנים, הבעל חי בהרהורי עבירה, הבעל מעגן את אשתו עיגון אכזרי ושפל. וישנם עוד נקודות המבוארות והמנומקות לחיוב ולכפיה.
ב. הבעל נקרא עבריין ומבואר בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א - " חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין".
ג. מכיון שהבעל נקרא עבריין, מבואר בע"ז נ"ה. ב.: "שאסור לסייע ידי עוברי עבירה" ובגיטין ס"א. א. : "לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה" ומכאן קריאה יוצאת להורי הבעל ולטו"ר [אלמוני] שיפסיקו לסייע שלא כדין לבעל הנקרא עבריין.
ד. הבעל הכריז לפרוטוקול בתאריך 29.7.09 (לפני למעלה משנה) משורה 106 : "שאלה: אשתך לא רוצה אותך בשום אופן עברו שנתיים מאז פתיחת התיק האם יכול להיות שלו"ב. תשובה: לא" וכן, הבעל הכריז לפרוטוקול בתאריך 23.11.09 (לפני כשמונה חדשים) לשאלת ביה"ד: "אתה מצפה לשלו"ב". השיב: "אני מתחיל לישוג מהרעיון זה נמשך יותר מדי". ומבואר בכמה מקומות בש"ס ומהם במו"ק כ"ז. ב.: "בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו (ירמיה כ"ב. י.) רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה... כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהיתר" וברש"י: "ולא ישוב עוד גו', משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה". וכאן הבעל גם פעמיים לאחר הצהרותיו במעמד ביה"ד ובמעמד כל הנוכחים שכבר תם עידן שלום הבית, ובכל זאת עומד במרדו, ויותר נכון מעמידים אותו במרדו.
ה. ביה"ד קורא כקריאת הבעל: "זה יותר מדי" וכפי האמור בשמואל ב' פרק ב', כ"ו: "הלנצח תאכל חרב". ובפרט חרב כאמור בבראשית ג. כ"ד: "להט החרב המתהפכת" ועפ"י התרגום יונתן בן עוזיאל "חרב שנון אוכלת משני צדדיה" וכפי שכתוב בתהלים קמ"ט. ו.: "רוממות אל בגרונם" תיבת "גרונם" המסמל את הדיבור וכפי שכתוב שם בתהלים קט"ו. ז.: "לא יהגו בגרונם". וכפי שממשיך הפסוק "וחרב פיפיות בידם" כאמור שתי פיות שאוכלת משני צדדיה, וכל זה כהמשך הפסוק "לעשות נקמה, וביה"ד קורא כקריאת הפסוק בדברי הימים א. פרק כ"א, כ"ז: "וישב חרבו אל נדנה" ובמצודות "הוא נרתק החרב".
ו. במדבר י"ד פסוקים מ"א - מ"ב: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" כי ה' נמצא בקרב הדיינים "אלוקים נצב בעדת אל".
ז. הפסוק בחבקוק ב. ו. – "הוי המרבה לא לו" וממשיך הפסוק "עד מתי" ובירמיה י"ז. י"א: "עושה עושר ולא במשפט". כפי המבואר בארוכה בפרוטוקולי הדיונים בחקירות ובשיבושי החקירות רואים כי הורי הבעל והטו"ר [אלמוני] שפעלו בריצת אמוק עם שקריהם ללא בושת פנים ובעזות ויצרו קואליציה מקיר אל קיר להלחם על נזיד עדשים, וכתוב בבראשית כ"ה. ל"ב "לחם ונזיד עדשים...ויבז את הבכורה" תיבת "לחם" "מלחמה" על "נזיד עדשים" ובזה "ויבז את הבכורה" שבזים למה שהקב"ה קרא אותנו בשמות ד. כ"ד "בני בכורי ישראל" וכמבואר בנימוקים לשון הכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס וכו'" כהלכת גוברין יהודאין..." ונלמד מזה שהאדם שלא עומד בחיוביו כלפי אשתו הרי שהוא לא עושה כהלכות היהודים.
ח. במסכת ב"ק ז. א.: "ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין" תיבת "ישיב" התשובות של הבעל בחקירות, ביה"ד ראה ברור כי מטרת הבעל "לרבות שוה כסף" שרוצה להרבות את כספו וכאמור "הוי המרבה לא לו" עושה עושר ולא במשפט" ולכן התשובות שלו היו גם "סובין" ולא סתם סובין אלא שקרים ע"ג שקרים. ומבואר בב"ב צ"ח. ב.: "הכל שקלתי בכף מאזניים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו" שמנסה החתן דנן לעשוק את חמיו, בכפיות טובה שאין כדוגמתה וכל הכופר בטובתו של חבירו וכ"ש חמיו ככופר בטובתו של מקום. ומבואר בפסיקתא רבתי פסיקתא י"ב "הקב"ה אומר לישראל, ישראל יש בכם בינה, אל תהיו כסוס שאין בו בינה, מה עסקו של סוס, אדם הולך ליתן עליו תכשיטין או ליתן לו מאכל והוא עוקם צוארו ומבעטו וכן אף הפרד, ואתם אל תהיו כן, אלא יהי בכם בינה, כשתכנסו לארץ היו זכורים לפרוע לטוב את טובתו ולרע את רעתו, כיצד כתב לא תתעב אדומי (דברים כ"ג. ח) למה, כי אחיך הוא (שם), בן טוב ובין רע אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גרים הייתם בארצו (שם) בין טובים ובין רעים עשיתם אצלם כמה שנים אבל עמלק זכור את אשר עשה לך עמלק" ועי"ש בפירוש מגן דוד (שנת תר"מ) וכאן "גם אחיך הוא" קרובי משפחה, וגם "עשית אצלו כמה שנים". אזי גם אם רע הוא בעיניך, תפרע את הטוב וכקריאה!!! אל תהיו כסוס כפרד.! ומבואר בב"ק ט"ז, א "שדרו של אדם... נעשה נחש. והני מילי דלא כרע במודים" אם אדם לא יודע להודות הרי שהוא נעשה נחש. ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.
ט. בתרגום יונתן בן עוזיאל בבראשית ד.ח. מחלוקת קין והבל (בלשון שלנו) קין אמר להבל אין דין ואין דיין ואין עוה"ב ואין שכר טוב לצדיקים ואין להפרע מהרשעים, והבל אמר יש דין ויש דיין ויש עוה"ב ויש שכר טוב לצדיקים ויש להפרע מהרשעים" וברעיון המחלוקת בין "קין" שמי שאוהב את קנייני העוה"ז מגיע כאמור לכפירה אבל מי שהוא "הבל" שמהבל את ענייני העוה"ז הרי שיש לו אמונה, ומי שרודף אחר הקין הפסוק ממשיך - "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" מסוגלים גם להרוג, ומי שמשאיר אשה עגונה הרי זה יותר גרוע מרוצח, וכפי שכתוב בירמיה ד. ל"א: "כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול "בת ציון" [...] תתיפח, תפרש כפיה, אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים" וברד"ק "כי בת ציון תרים קול כמו האשה היושבת על משבר תחיל תזעק בחבלים" וכמובאר בגוף הפס"ד, שגם כאשר האשה בת ציון ישבה על משבר וזעקת בחבלי לידתה, האוזניים אטומות וערלות, ולשון הרד"ק" תרים קול" כמבואר בגיטין פ"ט. א.: "הרי זו מגורשת מאי טעמא "קול ושוברו עמו", הדין הוא שהאשה צריכה להיות מגורשת, ואחד הנימוקים הוא נושא "שוברו" "יושבת על המשבר". ומעניינא דיומא איכה ב. ד.: "בת ציון שפך כאש חמתו" ובפסוק י"ח "בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך" ומבואר בב"מ דף ט"ן. א. "טב לימתב טן דו מלמיתב ארמלו" ק"ו היתה כ"אלמנה" ושם מבואר שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרובה" וברש"י: "לבא פורענות אונאתה ממהר לבא". והפסוק אמר שגם הורגים אח, וגם כאן הורג את בת משפחתו.
י. ביה"ד פונה להורי הבעל ולדוד הבעל טו"ר [אלמוני], אנא חדלו לכם מלהרע, מה אתם מנהלים מלחמה על גבו החלש של הבעל, מול עיניכם הכסף המדומה כאמור שהוא עושק, וכן הכבוד המדומה, והרי [הבעל]זעק מלפני 8 חודשים "זה יותר מדי" האם עדיין לא נגמר המאבק, עדיין תמשיכו למלחמות בבי"ד הרבני הגדול ועוד ערכאות משפטיות אשר יקח פרק זמן ארוך ולא ישוער. וכאמור בשיטת "ירעו עד שיסתאבו". הרי אתם חוטאים וכפי שכתוב בבראשית מ"ב. פסוקים כ"א - כ"ב: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" וכאן לא רק דמו אלא "קול דמי אחיך זועקים" שנאמר לקין, ושם ברש"י: "דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו...". שהרי מוטל על הבעל להביא עוד ילדים לעולם כדברי הגמרא ביבמות ס"ב. ב.: "נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו...". ונפסק באהע"ז סימן א' סעיף ח': "אעפ"י שקיים פו"ר אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים..." ושם בב"ש ס"ק י"ג שהרמב"ן מסתפק שיתכן שזה איסור דאורייתא.
י"א. ביה"ד פנה ופונה ל[הבעל]החוגג ולהמון החוגג (תהלים מ"ב. ה.) אל תחגגו על דמה של עגונה זאת וכאמור "אונאתה מרובה", וכפי שכתב שם הרש"י המובא לעיל.
י"ב. במדה והבעל יתן את הגט, הרי שביה"ד יתן החלטה האומרת לגנוז את התיק ויאסור על הצדדים בקנין ובקנסות לא לדבר האחד על משנהו, ובמדה ולא ינתן הגט ביום שביה"ד קבע, הרי שהאשה חופשיה לעשות בפס"ד הטוב בעיניה ואם עד היום זה היה רק בגדר טענות ומענות הרי שכיום זה הנצחה, זה פסק דין, ועם פס"ד שכזה הרי שהבעל לא ימצא את ידיו ורגליו ויהיה כאבן שאין לה הופכים. וביה"ד פונה כלשון הפסוק בשמות כ"ג. י"ח : "ולא ילין חלב [הבעל]עד בוקר" שאפילו עוד בוקר אחד [פלוני], [פלוני],לא תלין את הגט. י"ג. במדה ולא ינתן גט ביום שנקבע הרי שביה"ד יקבע תאריך לדיון בנושא צווי הגבלה שכוללים גם מאסר.
י"ד. הבעל חייב לשלם את מלא הכתובה עיקר ותוספת בסך של 36000 דולר מלבד המאתיים זוז.
הרב אברהם עטיא - יו"ר
א
הוגשה לפנינו תביעת גירושין של האשה הגב' [פלונית] כנגד בעלה [פלוני].
הצדדים נישאו כדמו"י לפני למעלה מ - 10 שנים. ונולדו להם 3 ילדים קטינים – [...].
ביום י"ז כסלו תשס"ח – 27.11.07 החלו הדיונים בין בני הזוג. האשה תבעה גירושין, הבעל רצה שלום בית, ובסופו של דבר גם הוא שוכנע כי אין מנוס מגירושין אולם יועציו יעצו לו להמתין כדי להרויח ממון ובכך מעגן הבעל את עצמו ואת אשתו. וחבל שכך.
בדיון שהתקיים ביום י"ז כסלו תשס"ח – 27.11.07 אמרה האשה כי "הבעל סגור וביישן, ישן על הרצפה, חי לעצמו - בודד, אוסף בקבוקים ועושה דברים מוזרים, ישן ביום וער קצת בלילה, בקושי עובד, לא מביא פרנסה".
הבעל הודה על הטענות שהעלתה האשה בחצי פה ואמר "אולי אני צריך טיפול ואני מסכים", האשה הגיבה על כך כי היא אינה מאמינה לו.
ביה"ד נתן החלטה בתאריך הנ"ל כי על הבעל להעביר לאשה סך של 2000 ₪ עבור מזונותיה ומזונות הילדים. סכום מינימאלי ביותר בהתחשבות במצבו הנפשי והכלכלי הקשה.
בדיון שהתקיים ביום כ' אדר א' תשס"ח [לאחר שהבעל לא הופיע לדיון קודם] התברר כי הבעל לא קיים את החלטת ביה"ד במלואה והעביר לאשה רק סכום כסף קטן.
בדיון ביום ד' אד"ב תשס"ח – 11.03.08 אמר הבעל כי אין לו מזונות כעת להעביר לאשתו.
בדיון שהתקיים ביום ו' אדר תשס"ח – 13.3.08 סיפרה האשה כי "חודשיים אחר הנישואין נכנסתי להריון והוא לא קיים איתי יחסי אישות, הוא לא היה מתקלח שבוע, אמרתי לו שאני נגעלת מפה מסריח וגוף מלוכלך".
על כך ענה הבעל: "אני עסוק אין לי זמן, היא אשה חרוצה הילדים נקיים".
האשה גם טענה כי בלידות הבעל לא היה ולא תמך כמו בעל נורמלי. בהמשך הדיונים האשה תיארה את הדברים באריכות,יעויין בעמ' 7 של פרוטוקול הדיון מיום ח' חשון תש"ע 26.10.09, ובדיון שהתקיים ביום ט"ז סיון תשס"ח אמר הבעל על כך "זה שקר ויש קצת אמת".
ביה"ד הפנה את הצדדים לפסיכיאטר ד"ר איבגי שבדק את הבעל לאור טענות האשה, ובהמשך נביא את ממצאיו. נציין בזאת, כי ד"ר איבגי המליץ לבעל שילך לטיפול וביה"ד אימץ את המלצתו, אולם הבעל לא ביצע את המלצתו של ד"ר איבגי ואת החלטת ביה"ד. ובדיון ביום ח' אב תשס"ט אמר כי לא ראה את חוו"ד של ד"ר איבגי וכי הוא אמר לו שהכל בסדר איתו.
בדיון שהתקיים ביום י"ד סיון תשס"ח – 17.6.08 אמר הבעל בנוגע לחוב המזונות "לא יתכן על 2 ילדים 900 ₪, צריך סכום סביר".
בדיון שהתקיים ביום ט"ז סיון תשס"ח אמרה האשה כי "הבעל אדם סגור ומנותק, אינו אחראי כבעל כלפי אשתו ואב כלפי ילדיו".
וסיפרה כי "לא היה מתקלח, הוא רצה אותי ולא היה מתחשב בזמן, לא תמיד ביום הטבילה הוא היה איתי, הוא היה עייף וישן בסלון וכו'...", "היום אני לא מסוגלת לחיות אתו חיי אישות יותר...", "אמרתי לו כשאתה צריך אותי ואת צרכיך אתה בא וכו'...", "היינו בליל טבילה ועוד פעם או פעמיים בלבד, הייתי זקוקה ליותר אך תמיד היה עייף".
כמו כן התלוננה כי לא אכל עמה, ולא נתן לה מחמאות על האוכל שהכינה וטרחה.
בתגובה אמר הבעל "את משקרת", סתם ולא פירש.
בהמשך גם תיארה התנהגות מוזרה ותמוהה בליל הסדר האחרון שהיו ביחד.
בהחלטה שניתנה ע"י ביה"ד ביום ז' כסלו תשס"ט – 4.12.08 החליט ביה"ד לתת שוב הזדמנות לבעל להגיש תכנית יישומית לשיפור התנהלותו בענייני הזוגיות ופרנסת הבית, אולם הבעל לא פעל כלום.
בדיון שהתקיים ביום ז' אב תשס"ט אמרה האשה כי הרגש שלה כלפי בעלה כבה, וכי הינה אינה אוהבת אותו ורק מכבדת אותו בתור אב לילדיה.
למחרת התקיים שוב דיון, ב"כ האשה שאלה את הבעל "כמה כסף אתה חושב שהבעל צריך לפרנס את האשה והילדים", על כך ענה הבעל "לא יודע, אני לא כלכלן", ובנוגע לשאלה "אם זה לא מעסיק אותך", ענה הבעל "לא".
בדיון שהתקיים ביום כ' אלול תשס"ט אמר הבעל כי אין עדיין צורך במתן גט וכי אינו מבין מה הלחץ, עוד לא עברו 20 שנה.
גם הודה כי תקופה קצרה ישן על הרצפה, על מזרון. וכשהבן הגדול היה מגיע למיטתו בלילה הוא היה הולך לישון במיטה של בנו.
כמו כן הודה כי בזמן ההריון לא קיים עם אשתו יחסי אישות באופן סדיר ותקין. ואף טען כי אין זה חוב גמור, ובפרט כאשר הינו עייף וזרוק. יעויין בעמ' 5 – 3 בפרוטוקול.
בדיון ביום ח' חשון תש"ע הודה הבעל כי באופן חד פעמי לא קיים יחסי אישות בליל טבילה, אולם האשה טענה בתוקף כי זה היה כמה וכמה פעמים.
האשה גם סיפרה באותו דיון, שמדריך החתנים שנתן הדרכה לבעל לפני הנשואין אמר לה, כי היה לו קשה לשוחח עם [הבעל]בנושאי אישות וכי הוא אדם סגור "ואמרו לו לדבר אתו בצורה אחרת".
האשה סיפרה בכמה דיונים כי הבעל לא ישב איתה בשולחן שבת ולפעמים היה עולה לחדרו באמצע הסעודה לומר תהילים. [יעויין בפרוטוקול מיום ט"ז חשון תש"ע – 3.11.09, עמ' 2 שורות 37 – 33).
ביום כ"ב כסליו תש"ע - 9.12.09 התקיים דיון בנושא הכתובה, שם סיפרה האשה כי הבעל היה נוהג לעזוב את הבית בליל שבת בניגוד מוחלט לדעתה במשך תקופה של כמה חדשים, והיה חוזר למחרת בצהרים מבלי ליידע אותה להיכן הלך.
יצויין, כי האשה סיפרה זאת כתגובה על הטענות שהואשמה כי פעם אחת הבעל הגיע הביתה בשבת והיא לא פתחה לו את הדלת.
הבעל הודה על כך ואמר כי "לא הרבה שנים, כמה חודשים בודדים".
בחוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר דוד איבגי כותב הנ"ל בסיכום כך:
"מדובר בבן ... ללא פסיכופתלוגיה מז'ורית, קרי ללא מחלת נפש. יחד עם זה קיימת הפרעה ברמת אישיות סכיזואידית [האפיונים הם כדלהלן: אישיות המאופיינת בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים עם הזולת, חשים אי נוחות בחברת אנשים בחברת אנשים, מעדיפים לסגת לתוך עצמם, התנהגותם נראית מוזרה, מתאפיינת בהימנעות ממצבים תחרותיים, כלפי חוץ מתקבל רושם של קרירות אדישות ניתוק. למעשה יש כאן בעיקר קושי גדול בביטוי רגשות.
קיימת קושי רב לבטא רגשות של כעס, תסכול, התגובה לרגשות אלה היא בדרך כלל התרחקות והתכנסות, ניכרת ביישנות והבודדות בגיל הילדות. הקשרים עם בני המין השני שטחיים בגלל הקושי בקירבה. יש התקשרות מועטה גם בחיי הנישואין והרגשתו של השותף לנישואין היא שהאדם מסתגר וחסר מעורבות והתעניינות].
מלבד המרכיב האישיותי ישנה נטייה למצבים של תגובות דיכאוניות.
בפגישותי עם בני הזוג יש פער בהצגת המצב. לדבריו, תפקודו סביר רוצה להמשיך את חיי הנישואין ואינו רואה בעצם היכן ישנה בעיה גדולה, מאידך, אשתו מציגה אותו כאדם בעל תפקוד מאוד לקוי. התנהגותו ביזארית לחלוטין וחוסר תקשורת איתה ועם ילדיו.
ממשיך ד"ר איבגי וכותב, התרשמותי:
קיים קושי של האשה להסתדר עם בעלה בשל התנהגות האופיינית לאישיותו וישנה הגזמה מצידה בהצגת מצבו.
לגבי מר [פלוני], עקב אישיותיו ישנו בו קושי מסויים כלפי הסביבה, אבל הוא עצמו פחות ער לבעייתיות הקיימת.
יחד עם זאת יש לציין שזו אישיותו ותמיד היה כך. בכל אופן משתדל לתפקד לפי יכולתו, לפרנס את משפחתו ומעוניין להמשיך בחיי הנישואין.
בסוף דבריו כותב ד"ר איבגי, עם הדרכה ניתן לשפר דברים מסויימים אצל מר [פלוני], על מנת להגיע לחיי משפחה טובים יותר.
ב
בבואנו לדון בתיק זה, נקדים את התרשמותינו מהצדדים.
אנו סבורים כי האשה הינה "אשת חיל" עפ"י כל המובן בהגדרה זו ואין צורך להאריך בחשיבותה.
לבעל יש הפרעה התנהגותית כפי שציין הפסיכיאטר, הבעל מתנהג בצורה מנותקת מאשתו, מראה כי אינו מבין את צרכיה ואת צרכי ילדיו ומסתגר בתוך עצמו כאשר לדעתינו הסיבה לכך היא כי הוא אינו מסוגל להתמודד בחיי הנישואין, אנו סבורים כי האשה לא כ"כ מגזימה בתיאור המצב, התנהגותו של הבעל בביה"ד, אמירותיו, מוזרותו נראו מכל עבר, ונראה כי אכן באופן כללי לאשה היו חיים קשים ביותר עם בעלה, כל עול תחזוקת הבית, חינוך הילדים והפרנסה, נפל אך ורק עליה, כשהבעל מתעלם מצרכיה וצרכי ילדיו.
אין ספק כי בעל שהולך בליל שבת מהבית וחוזר למחרת בצהרי היום, בניגוד לדעתה של אשתו. אינו אוכל עם אשתו ביחד את כל הסעודות, ישן ברוב שעות היום, ואפילו בלידות אינו נותן לאשתו תחושה של שותפות, ואינו מסייע בשום תחום כמעט במאומה, בזמן ליל טבילה אינו מצפה לה, ישן בחדר אחר, ומצהיר כי אינו יכול לדאוג לפרנסה לעצמו ולאשתו ולילדיו. אינו מקיים את חובתו כבעל לאשתו וכאב לילדיו.
היטיבה האשה להגדיר את מצבו של הבעל בדיון ביום כ"ט חשון תש"ע – 16.11.09 שבתשובה לשאלת ב"כ "האם [הבעל]היה בעל טוב"? ענתה כי "הוא לא מסוגל להיות בעל".
במצבו של הבעל כיום לפי התבטאויותיו והתנהגותו המוזרה לא ניתן להגדיר אותו כ"בעל" וכ"אב".
יתכן [?] שעם טיפול רציני היה ניתן לשפר במשהו את העניין, אולם במצבו כיום נראה כי טענותיה של האשה צודקות והגדרתה מדויקת.
אחד הדברים המאפיינים הקשים בהתנהגותו המוזרה של הבעל, הינה "חוסר תקשורת". כאשר מפנים לבעל שאלה פשוטה שאינו מעוניין לענות עליה הינו משיב תשובה על עניין אחר. דבר שאפיין את התנהגות הבעל לאורך כל הדיונים הארוכים, ולטענת האשה, גם בבית היה כך. וברור כי חיים כאלו בין בני זוג הינם "חיי צער".
ג
והנה, לדבריה של האשה, הבעל אינו מתנהג בכללות כבעל נורמטיבי בנוגע לקיום מצות "עונה" [בכמות ובאיכות]. ובתשובות הרשב"א ח"א סי' תרצ"ב, והתשב"ץ ח"ב סי' רנ"ט פסקו כי אדם המחויב בעונה בכל יום כמו "טייל" וגורע את עונתו מאשתו נחשב כ"מורד".
וכן כתב בחלקת מחוקק סי' ע"ו סק"כ שכתב וז"ל: "ופשוט בעיני, כל שלא מתנהג עמה על פי הדין, למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכו' מה לי כולה מה לי פלגא".
אולם יש לדון, שהרי אין בעל נחשב כ"מורד" אלא אם כן מונע את עונת אשתו כדי לצערה וכדו' אבל כאשר אינו יכול ומסוגל לקיים את עונתו גם טייל דינו כחמר או כגמל. וכמו שנפסק בשו"ע סי' ע"ו ס"ג בזה"ל: "במה דברים אמורים, במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים". ועיין מרדכי כתובות פ"ה סי' קפ"ג שכתב כי כל שמונע עונת אשתו שלא מחמת תשישות כח אינו נחשב כמורד.
ובנידונינו גם אם כנים דבריה של האשה נראה כי הבעל אינו מסוגל לקיים את מצות ה"עונה" כדרך רוב בני אדם בגלל לקות שיש בו ועל כן אינו מחויב ביותר ממה שיכול. אולם נראה בפשיטות, כי כל אשה נשאת לבעלה על דעת שיחיה עמה ויקיים את עונתו כמנהג רוב גברין יהודאין ואף שלא דיברה על כך מפורש בשעת הנישואין, יש אומדנא דמוכח שעל דעת כן נישאת וכאילו התנתה עמו בפירוש.
וא"כ אם יתברר שאכן הבעל אינו מסוגל לקיים את חובת העונה הרגילה אצל רוב בני אדם, אזי יש לחייבו בגירושין [עיין פד"ר ט' עמ' 62].
עוד טענה האשה כי הבעל לא קיים את חובת העונה בליל טבילה [עיין שו"ע אבהע"ז סי' ע"ו ס"ד ובמשנ"ב סי' ר"מ סק"ח כתב, כי החיוב של אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה, הינו אפילו שלא בשעת עונתה.], הבעל הודה כי פעם אחת בליל טבילה לא קיים את עונתו, אולם לטענת האשה זה היה כמה וכמה פעמים.
באוצר הפוסקים סי' ע"ו ס"ק ט"ז אות ב' הובאו דעות הרבה פוסקים כי החיוב של עונת ליל טבילה הינו מדאורייתא שהרי אין לך שעה שאשה משתוקקת לבעלה יותר מליל טבילה ובזה חייב הבעל מדאורייתא.
יעויין בשאלת יעב"ץ ח"ב סי' י', דרך פקודיך ל"ת מ"ו, שאילת יעקב סי' קי"ג. ולפי"ז אם יתברר שהבעל אינו מקיים את חובת עונתו בליל טבילה אזי אפשר לחייבו לגרש את אשתו, ואף אם אינו מסוגל בגלל שסובל מלקות וכדו' הינו חייב לגרש מצד האומדנא וכמ"ש לעיל.
ואמנם דעת הנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קי"ז שאין בליל טבילה חוב של עונה, וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ע. ונראה כי גם לשיטתם יש לדון בחיוב גירושין וכדלהלן.
האשה טענה שהשתוקקה ליותר ממה שהבעל נתן, ובשו"ע או"ח סי' ר"מ ס"א נפסק כי הבעל חייב לפקוד את אשתו כשמשתוקקת לאותו דבר אף שלא בשעת עונתה. ויעויין באוה"פ שם ס"ק י"ח אותיות א -ב מה שדנו הפוסקים אם זה חיוב בגדר "עונה" או לא. ובשורת הדין ח"א עמ' קנ"ג.
ובאגרות משה ח"ג סי' כ"ח כתב, שעיקר קיום מצות עונה הוא כשרואה הבעל שהאשה מתאוה לו, אבל מחמת שרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כ"כ רצונן, קבעו חכמים זמנים שאמדו בהם כח האנשים, וגם דעת הנשים שרובן לא ישתוקקו ליותר ביודען טירדת הבעל עיי"ש. וכעין דבריו כבר כתב הים של שלמה יבמות דף ס"ב, ועיין בספר מראית העין להחיד"א נדה דף ל"א שכתב בזה"ל "ושמעתי מאחד מגדולי הדור, דאם מראה סימנים וארצוי ארצה קמיה היא עונתה האמיתית".
עפי"ז נראה, שאם הבעל אינו נוהג כמנהג גברין יהודאין והאשה משתוקקת שינהג על כל פנים כפי הדרך הממוצעת יש לחייב את הבעל בגירושין מטעם זה, כין שנשאת לאדם בחשבה כי הינו אדם בריא ויוכל לקיים את העונה הרגילה אצל רוב בני אדם ובפרט כאשר היא משתוקקת לכך. גם לא ניתן להסכים להתנהגות של הבעל כפי שסיפרה האשה שהיא באה לבית בליל טבילה והוא הולך לישון כאילו לא קרה כלום, התנהגות זו פוגמת בקיום העונה שענינה חיבור הקשר בין בני הזוג. ונוסף על כל זה, לדברי האשה, הבעל לא התרחץ ולא שמר על כללי היגיינה בסיסיים [והבעל שתק כשהאשה טענה את זה] ולכן לא יכלה להתקרב אליו יותר. עיין כתובות ע"ז ע"א.
וכאשר האיש והאשה מכחישים זא"ז במרידה, עיין שו"ע אהע"ז סי' ע"ז ס"ד, ושם בב"ש ס"ק ל"ב כתב שני מהלכים אם אשה נאמנת על מרידת הבעל כשאיננה תובעת ממון. ובתשו' מהרשד"ם אהע"ז סי' ק"ג כתב כאשר הבעל והאשה מכחישים זה את זו לגבי הטענה שאין לבעל גבו"א לדעת רוב הפוסקים האשה נאמנת בגלל חזקה שאין האשה מעיזה בפני בעלה ואין כופין אותו לגרש, ובנידונינו הבעל שתק על רוב טענות האשה וגם כשהגיב על חלק מהטענות לא הכחיש לגמרי את העובדות ואף הודה בחלקן.
ונראה, כי אף שלא התקיימה התראה לבעל ע"י ביה"ד לקיים את חובת ה"עונה" כמנהג גברין יהודאין, עיין בנודע ביהודה אהע"ז מהדו"ת סי' צ', מכל מקום יש לחייבו בגט. שהרי כל עיקרה של התראה נועדה להעמיד את הבעל על חומרת הענין וליתן לו את האפשרות לתקן את דרכיו, אבל כאן יש לבעל בעיה שורשית ולא השכיל לתקן את דרכו במשך חדשים רבים לאחר שאשתו עזבה אותו ולא נראה כי התראות ביה"ד ישכנעוהו לאחר שנוכחנו כי לא ציית להזמנות ביה"ד ולהחלטותיו במלואם. ועיין פד"ר ח' עמ' 310.
ד
ב"כ האשה טענה כי האשה מאסה בבעלה באמתלא מבוררת ולכן יש לחייבו ואף לכופו לגט.
והנה, בדין "מאיס עלי" נחלקו הראשונים אם כופין את הבעל לגרש. וקי"ל דאין כופין. ודנו הפוסקים אם מ"מ הבעל חייב לגרש או שיש עכ"פ מצוה בזה. עיין שטמ"ק כתובות ס"ד. ודנו האחרונים אם המיאוס צריך להיות מחמת בעילה, עיין בתשו' מהר"א ששון בתורת אמת סי' קפ"ו הובא בבאר היטב ס"ק י"ב. ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' מ' כתב, שצריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שאי אפשר לאשה להבעל ברצונה לבעלה שהוא מאוס בעיניה עיי"ש. ועיין בשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש) סי' רס"ב סק"י, ובציץ אליעזר חט"ו סי' מ"ו אות א', פד"ר ט' עמ' 183, ובעטרת דבורה ח"א סי' ל"ז.
ובנידונינו נראה לי כי האשה לא מאסה בבעלה מחמת בעילה, אדרבה, אם היה מתקן את דרכיו והתנהגותו הכללית כלפיה, הייתה שמחה לחזור לחיות עמו, אלא שלאחר שנים רבות שחיתה עמו וביקשה ממנו שיטפל בעצמו כבר אינה מאמינה בו.
ואמנם, האשה באמת ובתמים אינה חפצה בבעלה [ואין את החשש שהעלו הראשונים כי "עיניה נתנה באחר"] בגלל התנהגותו אבל לא מאסה בו בבעילה, ועיין בתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' קל"ח ובתוס' רי"ד כתובות ס"ד, ובתשו' "היכל יצחק" להגר"י הרצוג זצ"ל ח"א סי' ב' אות ה' כתב בזה"ל:
"דמאיס על הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש...", עיי"ש.
בדיון שהתקיים בתאריך ט"ז סיון תשס"ח – 19.6.2008 אמרה האשה כך:
"שנה שעברה בל"ג בעומר אמרתי, שיותר לא אלך לטבול כי הוא לא היה בא, הייתי הולכת למקוה והוא לא היה בא, ולכן החלטתי לא ללכת למקוה יותר. היום אני לא מסוגלת לחיות אתו חיי אישות יותר, הטענה שאמרתי לו אז, כשאתה צריך אותי ואת צרכיך אתה בא, ואם לא אתה לא בא.
היינו בליל טבילה ועוד פעם או פעמיים בלבד, הייתי זקוקה ליותר אך תמיד היה עייף".
מכאן נראה, כי האשה לא מאסה בבעלה מחמת בעילה כי אם מהתנהגותו שגרמה לה לכעסים כלפיו.
ועיין בהפלאה כתובות דף ע"ז שהקשה לדעת חכמים במשנה שם דס"ל דבהיו בו מומין לפני שנשאה והתנה עמה, אינה יכולה לומר סבורה הייתי שיכולה אני לקבל ואיני יכולה. דלדעת הרמב"ם גם במאיס עלי כופין אותו לגרש. כותב בזה"ל : "וצ"ל דגרע הכא מטוענת מאיס עלי דהתם הוא שנוא לה כמ"ש הרמב"ם דאינה כשבויה להבעל למי ששנוא לה, אבל הנהו אף שאינה יכולה לסבול מ"מ אינו שנוא לה".
והינו, שקיים מצב שהאשה אינה שונאת את בעלה וביכולתה להתגבר על המחשבות השליליות כלפיו ולקיים עמו יחסי אישות, אף שמחשבותיה השליליים כלפיו מוצדקות. וכך הוא בנידונינו, הבעל מתנהג לא נכון כלפי אשתו וכתוצאה מכך היא אינה "מפוייסת" לקיים עמו יחסי אישות אבל אין זה מוגדר כ"מאיס עלי". ועיין משפטי שמואל סי' כ"ב.
ה
האשה טענה כי הבעל "אינו זן ואינו מפרנס" אותה ואת הילדים, ביה"ד נוכח כפי שתואר בעובדות לעיל בהרחבה כי לבעל אין אחריות כלכלית כלפי אשתו וילדיו, ואף אין לו אחריות כלפי עצמו, ולא נראה כי הינו מסוגל במצבו הנוכחי לקחת אחריות גם בעתיד.
בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ד ס"ג נפסק "האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון, ואם אין בי"ד יכולים לכופו לזון, כגון: שאן לו במה להתפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה".
ושם בסי' ע' ס"ג נפסק וז"ל: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא".
וכתב הרמ"א "וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו".
ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג פסק כהשו"ע, וכן נוטה דעתו של הבית מאיר הובאו דבריו בפתחי תשובה סק"ג, ובתשו' חת"ס סי' קל"א פסק שכופין את הבעל בדברים.
ואמנם הנודע ביהודה מהדו"ת אהע"ז סי' צ' והחזו"א אהע"ז סי' ק"ח סק"י הכריעו שגם בעני שיכול להשתכר אין כופין אותו לגרש אפילו בדברים מספק אולי קיי"ל כר"ת, אולם בפד"ר ד' עמ' 166 כתבו שהעיקר לדינא דיש לכוף את הבעל לגרש גם כשאינו יכול להתפרנס עיי"ש.
ובנידונינו, הבעל אינו יכול להשתכר ולהרויח כפי צרכי הבית בגלל לקויות בהן סובל, ויש לחייבו במתן גט כפי שנפסק בפד"ר שם, היות וביה"ד התרה בו שישלם מזונות לאשתו ולילדיו ולא שילם.
אולם יש לדון, היות והאשה עובדת כ"גננת" ומרויחה סכום כסף מדי חודש שמכסה את ההוצאות הבסיסיות המינימאליות, א"כ יוכל הבעל לומר "צאי והתפרנסי ממעשה ידיך".
ובאוצר הפוסקים סי' ע' ס"ק ט"ו אות ג' הובא דברי החינא וחיסדא ח"ג דף קע"ז שכתב, שאם האשה יכולה להתפרנס ממעשה ידיה אפילו לחם צר, אין כופין את הבעל להוציא, וכן הביאו שם בשם המהרי"ט, והריא"ז שבשלטי הגיבורים כתובות ס"ד ע"ב סוף אות ג', ופסקי הריא"ז פ"ה הלכה ה' אות ו', וכן כתב בקרית מלך רב על הרמב"ם פי"ב מאישות הי"א. וכן פסק בשו"ת ר"י מסלוצק סי' פ', ומוכיח כך מהא דקיי"ל שבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך בעל כרחה בדספיק כדדייק לישנא דרמב"ם "ואין יכול ליתן אפילו לחם שהיא צריכה" עיי"ש.
והנה, נחלקו הב"ש בסי' ע"ז סק"א וההפלאה, אם למאן דס"ל דאינו יכול לומר לה טלי מעשה ידיך במזונותיך בעל כרחה,כשא"ל בע"כ צאי מעשה ידיך למזונותיך נחשב כמורד, עיין ב"ש מהדו"ק שם ובית יעקב ר"ס ע"ז. ונפ"מ בזה, למ"ד דאין יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ אם כופין את הבעל לגרש באופן שאומר כן בע"כ, דלדעת ההפלאה ודאי דכופין אותו לגרשה.ולדעת הב"ש בפשטות אין כופין, אולם אין זה מוכרח די"ל שאינו נחשב כ"מורד" ועל כן אין מוסיפין על כתובתה, אבל מ"מ כופין אותו לגרש. ועיין בשו"ת ויען אברהם להר"א ריוח סי' כ"ו [הובא באוה"פ שם].
אולם למעשה קיי"ל דיכול הבעל לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ כמ"ש הב"ש בסי' ס"ט סק"ד, וא"כ ודאי שכשיכולה להתפרנס ממעשה ידיה אין לכופה, ועיין באוה"פ שם שכן פסקו היכין ובועז ח"א סי' ק"ל, ערך השולחן סק"ב, שמן המשחה סי' ע"א, מטה לחם ח"א סי' י"ד, ונופת צופים סי' קכ"ב אות ג'. אם כן יש מקום לדון אם יש לכופו או עכ"פ לחייבו לגירושין מטעם שאינו זן ואינו מפרנס.
והנה בפד"ר ח"ח עמ' 307 כתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א, שבזמנינו רוב רווחי הנשים אינם ממעשה ידיים שחייבות לעשות, כמ"ש הבית מאיר באהע"ז סי' פ' לדייק מדברי הרמב"ם שאין נשים מחוייבות אלא בטוויה בצמר ולא בעסק מו"מ וליסע בשווקים אף אם המנהג כן, עיי"ש. ועל כן אין הבעל יכול לומר לאשה צאי מעשי ידייך למזונותיך, וכשאינו זן את האשה הינו מחויב לגרשה.
וכן בספר שורת הדין ט"ו, עמ' ר"פ כתב הגר"ד לבנון שליט"א, כי אשה המטופלת בילדים ובנוסף לכך יוצאת לעבודה מחוץ לבית, וממלאת בכך שתי משרות שלימות, שעושה את המוטל אליה בבית ובכל הכרוך בו, ועוסקת בטיפול הילדים, ובנוסף לכך עובדת מחוץ לבית. ודאי שרווחיה נחשבים כמעשה ידים שע"י הדחק, ובפרט, כאשר משכירה את עצמה לעבוד תחת מעביד, וזכותה של האשה לדרוש שהבעל יזון אותה ואם לאו יגרש!
ובהמשך מאריך בענין בעל המורד ממזונות אם זוכה במעשה ידיה שע"י הדחק, ומסיק שהבעל אינו זוכה במעשה ידי האשה, ועל כן כתב "הואיל ומעשה ידיה אלו הם שלה נמצא שהיא ניזונת משלה, והרי זה כמי שהיא ניזונת מנכסיה, ואין זה פוטר את הבעל מלזון, ולכן כאשר הבעל אינו רוצה לזון ופושע כנגדה חייב לשלם".
ועפי"ז נראה, כי בנידונינו היות והאשה עובדת בבית ובחוץ, כאשר כל הנטל הפיזי והנפשי מוטל אך ורק עליה אזי ברור כי יכולה לטעון שהיות והבעל אינו זן אותי, שיגרשני.
ואף שבתשו' חת"ס ח"ג סי' קל"א כתב בזה"ל: "אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפילו לחם צר ותמות ברעב, אפילו שמואל מודה. דק"ו מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ"ש, ואפשר אפילו יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה, מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה. אבל כשכופים עתה לגרשה תוכל להינשא לאחר המפרנסה כיון דאית להו מידעם".
ומבואר בדברי החת"ס, שאילולי הסברא שכתב "כי סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב וכו'", אין לכופו לגרשה אף שמתפרנסת בממון עצמה, א"כ אף אם נפסוק שאשה העובדת ומשתכרת ע"י הדחק הממון הוא שלה, מ"מ כאשר לא קיים החשש שלבסוף האשה לא תעבוד ותמות ברעב אין לכופו לגרשה בגלל שאינו זן אותה. ובאוה"פ שם אות ה' הובא דברי המטה לחם ח"א סי' כ' אות י"ג שכתב שאם האשה יכולה ליזון ע"י מעשה ידיה, ה"ידים" קיימים תמיד ואין לחוש שבסוף יתכלה קרנה ע"י דמפזר והולך מעט מעט בכל יום וכו'.
אולם שם באוצר הפוסקים אות ד' הובאו דברי ה"מטה לחם" שכתב בזה"ל: "דיתכן דדברי ריא"ז [הנ"ל באות ג'] אינם אלא דיכולה לצמצם עצמה ע"י מעשה ידיה כמו שהוא הרגילות, לתפור בגדים ומלבושים וכו', דכל אלו הן מלאכות קלות, ואינם נעשות אלא מיושב וכו', אבל היכא דאינו מספיק לה כל זה לצמצם עצמה, או שאינה בקיאה בטיב מלאכות אלו וכו', וצריכה להשכיר עצמה לשרת בבית אחרים וכדרך השפחות והם מלאכות קשות כגון כביסה ובישול ואפיה כו', וצריך לעמוד כמה שעות וכו'. אפשר דבהא יכולה היא לכופו לגרש, היכא דאין לו ממה להתפרנס, דלחיים ניתנה ולא לצער. והרב מהר"ח נשיא הסכים לחילוק זה, דהשכל מחייב בכך, וסימנין מצאתי לחילוק זה במהרי"ט וכו'".
על פי זה נראה, כי יכולה האשה לטעון כי במצבה כיום אינה יכולה לעמוד בנטל עול צרכי הבית וגידול הילדים והפרנסה, ואמנם, אם בעלה היה עובד ומרויח כסף, היתה ג"כ ממשיכה לעבוד כ"גננת" כפי שמקובל בימינו, אולם היא היתה נעזרת ג"כ בעוזרת בית וכדו' והיתה מנסה להקל על עצמה, ולחילופין אם בעלה היה עוזר לה בנטל עול צרכי הבית ובחינוכם ובטיפולם של הילדים היתה עובדת בחוץ כ"גננת" עם עזרתו הפיזית והנפשית של בעלה. אבל כיום שהיא עובדת קשה לפרנסה ועול הבית כולו מוטל עליה, ללא שום סיוע נפשי ופיזי של הבעל, יש לקבל את טענתה כי היא אינה יכולה להמשיך יותר דלחיים ניתנה ולא לצער.
ועל כן נראה לדינא, כי הבעל נחשב כמונע מאשתו את עונתה ומזונותיה [ועיין ברמ"א סי' קנ"ד ס"ג בשם תשובת הרשב"א ח"א סי' תרצ"ג] והינו מחויב לגרש את אשתו.
ו
והנה, הבעל התחייב בזמן הנישואין בכתובה על סך 36,000 דולר.
ויש לדון אם יש לחייבו בכך, שהרי הסכום הנ"ל מורכב מעיקר כתובה ו"תוספת כתובה". ולגבי עיקר הכתובה אין ספק כי הינו חייב לשלם שהרי קיי"ל שבכל מקום שמחויב הבעל בגירושין יש לחייבו בתשלום עיקר הכתובה. אולם לגבי "תוספת הכתובה" יש לדון כדלהלן.
דהנה נחלקו הראשונים במקום שהבעל נותן גט שלא מרצונו אלא מחמת שחייבוהו לגרש אם חייב בתוספת כתובה.
לדעת הר"ח פטור, כיון שאדעתא למיפק לא אוסיף לה. ולדעת ריצב"א חייב, יעויין בתוס' יבמות ס"ה ע"ב ד"ה כי שהביא דבריהם.
ובפד"ר א' ע"מ 217 ואילך האריכו בנידון זה, והביאו את דברי האור שמח בפי"ב מאישות הי"א, שכתב, שכאשר הבעל מגרש מחמת עוניו שאינו יכול לזון את אשתו הינו מחויב בתוספת כתובה לפי כו"ע, "ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת ובלא מזונות אי אפשר לה וכו'...".
וע"ז כתבו בפד"ר שם, שבסברא זו נחלקו הריצב"א עם הרא"ש והרשב"א לגבי אשה הטוענת על בעלה כי אין לו גבורת אנשים,הביאם הב"ש בסי' קנ"ד ס"ק י"ט, דלדעת הריצב"א היות ונשאת לו מתחילה על דעת כך לא שייך לומר בזה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, ולדעת הרא"ש והרשב"א גם בזה אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.
וביאור המחלוקת הוא, האם אשה שדורשת גט בגלל שבעלה מחסיר לה דברים עיקריים ובסיסיים בנישואין ועל דעת כך היא נשאת לו, כמו בעל שאינו מקיים את חובת עונתו בגלל חסרון בכח גברא, או שאינו זן את אשתו. האם נחשב הדבר שהגירושין הן מחמת האשה ואדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. או שהנישואין מתו מחמת הבעל ואין משמעות לדרישתה לגט.
עפי"ז כתבו בפד"ר שם, כי היות ובנידון זה נחלקו הראשונים, אין להוציא את תוספת הכתובה מהבעל המוחזק.
אלא דכתבו שם, דכאשר הבעל יכול לעבוד ולהרויח ממון ואינו עושה כן, נחשב הדבר כאילו הבעל אינו זן ואינו מפרנס מרצונו ושהגירושין מחמתו, שאל"כ יש לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מחיוב של תוספת כתובה. וציינו שם מקור לחילוק זה את תשו' הר"י מיגאש סי' ק"נ ותשו' הגאונים סי' קכ"ב.
ובנידונינו יש להסתפק, אם הבעל נחשב כאינו זן ואינו מפרנס מרצונו ואינו מקיים את חובת עונתו מרצונו, שהרי ברור הדבר שהבעל אינו אדם נורמטיבי בהתנהגותו, ויתכן מאוד כי הוא אינו מסוגל לפרנס את אשתו וילדיו ולקיים את חובת העונה הרגילה, ואנוס הוא בדבר, וכמו שטענו האשה וב"כ במהלך הדיונים. אם כן מספק אין לחייבו בתוספת כתובה, שיכול לומר אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכדעת הרא"ש והרשב"א הנ"ל.
אמנם, שם בפד"ר הובאה תשו' המהרשד"ם חלק אבהע"ז סי' קצ"ח שכתב, בנידון ראובן שרוצה לקחת אשה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא ישא אשה על אשתו, ופסק שם המהרשד"ם שאינו רשאי לעשות כן, ואם עושה כן ותרצה לצאת ממנו חייב להוציאה ולשלם כתובה ותוספת. וכתב בזה"ל: "בנידון דידן כו"ע מודו..... דלא שייך הכא אדעתא למיפק לא אקני, כיון דאתני בהדא הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני... אדרבה, אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם".
וכן פסק המהר"א ששון בתורת אמת שאלה ס"ד, והמהרח"ש בתורת חיים אהע"ז סי' מ"ו, ועפי"ז כתבו בפד"ר שם בזה"ל: "הרי שאם הגירושין הם בגלל אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אם כי הגירושין הם על פי רצון האשה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת. אלא אדרבה, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת.
ולפי זה כמו כן בחיוב המזונות, הרי במפורש התחייב הבעל בשטר הכתובה "אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל" והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת. הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב בתוספת, כלומר: שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין ישלם אז את התוספת, ועיין מהרח"ש שם ובסימן מ"ז. ועיין חזו"א כתובות סי' ק"ז ס"ק כ"ב".
לפי טעם זה יוצא, שגם אם הבעל אנוס בקיום חובו לזון את אשתו, מ"מ כיון שהתחייבותו לזון הינה מפורשת בכתובה אזי על דעת התחייבות זו התחייב בתוספת. וצריך עיון, שלפי"ז גם חובו של הבעל לקיים "מצות עונה" זהו חיוב המפורש בכתובה א"כ נאמר גם כן שאף אם הבעל אנוס בדבר כי אין לו כח גברא ואינו יכול לקיים את מחויבותו גם כן יחויב בתשלום תוספת הכתובה כיון דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה. והרי הבית שמואל כתב שבנידון זה נחלקו הראשונים כנ"ל.
על כן נראה לי לומר, שאין דברי הפוסקים הנ"ל סתירה לדברי הב"ש, כיון שהם דנים בבעל שנשא אשה אחרת על אשתו ומחמת כן אשתו תובעת גירושין אם אמרינן בזה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. ובזה כתבו דכיון שהתנה עמה וכתב בכתובה שלא ישא אחרת עליה אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי יפרע כל מה שנתחייב בשטר. והיינו, אף אם הגירושין מחמתה, מ"מ הבעל מחויב בתשלום התוספת, כיון שנשא אשה אחרת מרצונו בניגוד לתנאי שהתנה עמה בפירוש בזמן הנישואין. אבל כאשר אינו מקיים את החיובים שהתחייב לאשתו בכתובה בפירוש מחמת אונס לא דיברו הפוסקים. ויש מקום לחלק בכך כפי שחילקו הראשונים בין בעל שאינו זן מרצונו לבין שאינו זן מחמת אונסו כמ"ש הר"י מיגאש שם, ועיין היטיב בתשו' מהרח"ש שם סי' מ"ז.
ונציין, כי אף שהתחייבות הבעל בתוספת הכתובה מורכבת גם מתוספת כתובה וגם מנדוניא. ובנדוניא לא שייכת הסברא של "אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה" שהרי לגבי חוב זה יש הודאה כי ממון זה הכניסה לידי הבעל [ועיין היטב שו"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ג, סמ"ע סק"ח, נתיבות סק"ג] ומגיע לה ממון זה בזמן הגירושין, מכל מקום כיון שלא פירט בכתובה את סך הממון של הנדוניא והתחייב סכום כולל עבור התוספת והנדוניא, אין להוציא ממון מידו.
אף שעל פי הדברים הנ"ל אין להוציא מהבעל את חוב תוספת הכתובה, מ"מ יש השלכה בנידון זה לגבי כספי החסכונות שנמצאים בידי האשה, שלטענתה חלק נכבד מהכסף היא הרויחה לפני הנישואין, ובחלק מהכסף היא השתמשה למזונותיה ולמזונות הילדים. ולכאורה כיון שהאשה מוחזקת בממון יש להשאיר הממון בידה גם מה שהרויחה במהלך חיי הנשואין, כיון שהבעל לא זן אותה וגם הרויחה ממון זה ע"י מעשה ידים שע"י הדחק. ועל פי הנ"ל גם מצד חוב הכתובה יש להשאיר בידה את כספי החסכונות כיון שיש דעות שמגיע לה תוספת כתובה גם כשרוצה להתגרש בגלל הטענות הנ"ל.
ז
בנוגע לדירת הצדדים - הדירה בב' נקנתה מכונס נכסים עו"ד ש', ונרשמה על שם אבי הבעל. לטענת האשה ואביה, הדירה נרשמה על שם אבי הבעל כדי לא לפגוע בסיכויי הצדדים לקחת משכנתא בעתיד כשירצו להחליף דירה.
שווי הדירה הוערך ע"י שמאי בסכום של 92000 $, אולם הדירה נמכרה בכינוס, והמחיר שנתקבל בעבורה היה סך של 75000 $.
לטענת האשה באמצעות ב"כ - ביום 27.10.02 הנפיק כונס הנכסים עו"ד ש' קבלה על שם אבי הבעל על סך של 94,820 ₪.
בהערות בקבלה נכתב כי הסכום שולם באמצעות העברה בנקאית לחש' המפרק.
ביום 24.10.02 נעשתה העברה בנקאית מחשבונו הפרטי של אבי האשה בבנק לאומי על סכום של 94,820 ₪.
המסקנה מזה, הקבלה הונפקה ע"ש אבי הבעל, אבל הכסף שולם מכספו וחשבונו של אבי האשה.
ביום 27.10.02 הנפיק כונס הנכסים עוד קבלה המאשרת כי אבי האשה שילם לו סך של 94,900 ₪.
בתאריכים 22.10.02 ו - 23.10.02 נעשו שתי העברות בנקאיות מחשבונו של אבי האשה על שני סכומים בסך של 47,450 ₪ שביחד מצטרפות ל - 94,900 ₪, ולטענת האשה ואביה מקורם מכספי החתונה ומכסף משותף של בני הזוג, כהוכחה לכך הוצג בביה"ד צילום של צ'ק על סך של 95,200 ₪ של בנק פאג"י מחשבונם המשותף של בני הזוג בכתב ידו של הבעל שהועבר לאבי האשה - הסכום שהועבר אח"כ מחשבונו של אבי האשה לחשבונו של המפרק. והקבלה כאמור נרשמה ע"ש אבי הבעל.
על פי הנ"ל סך הכל הועברו 40,000 דולר מחשבונו של אבי האשה לחשבונו של המפרק עבור קניית הדירה לבני הזוג.
לאחר שכספים אלו שולמו למפרק כתב אבי הבעל למפרק עו"ד ש' כי הוא מבקש שיתנו את המפתח של הדירה לאשה, והינו מייפה את כוחה לקבל בעבורו את המפתח.
לטענת האשה ואביה, מהעובדות הנ"ל מוכח כי הדירה נקנתה עבור בני הזוג וכי נרשמה על שם האב אך ורק כדי שבני הזוג לא יפגעו בעתיד בזכותם בנטילת משכנתא.
האשה הגישה את עמדתה באמצעות ב"כ גם בכתב, הבעל והוריו לא הגישו את סיכומיהם בכתב, אלא נחקרו בבית הדין בדיון.
בדיון שהתקיים ביום ו' כסלו תש"ע – 23.11.09 אמר הבעל בתשובה לשאלת ביה"ד, כי אינו יודע כלום בנוגע לקניית הדירה "אני לא הייתי צד בכספים, אין לי גם שום מסמך" כלשונו.
ביה"ד תמה על הבעל איך זוכר את כל פרטי שכירות הדירות ובנוגע לקניית הדירה אינו זוכר כלום וכאילו הופתע מהידיעה המרעישה כי קנו לו דירה.
הבעל כדרכו לא ענה כלום ורק אמר "כל עניין הדירה היה בהפתעה, קנו את זה מכינוס נכסים, אמרו לי בוא תיקח את הדירה במקום פלוני". ובהמשך אמר, "להורים שלי היו חסכונות וקנו לנו דירה, היו להם כספים בבנק שלהם, ואבא שלה כנראה... אני לא יודע כמה נתנו אולי שקל... אני לא יודע" אח"כ אמר "אני לא משקר, אני מודה שגם אבא שלה נתן".
לאחר שביה"ד לחץ עליו, הסכים לומר שגם שולמו כספים ממתנות החתונה, אולם טען כי אינו יודע כלום, אינו יודע כמה כסף היה בחשבון כמה כסף היה מהמתנות, וכו' [הערת ביה"ד – זהו דפוס התנהגות קבוע של הבעל כאשר אינו מעוניין לדבר על נושא מסויים].
האשה טענה באותו דיון כי הבעל היה מעורב בכל נושא קניית הדירה, הורי הבעל והורי האשה ובני הזוג נפגשו בביתו של אבי האשה בענין, הבעל התנהג בפאסיביות מקוממת בנושא הדירה ואביו ראה את זה ולכן הוסיף סך של 15,000 דולר בקניית הדירה כדי שלבני הזוג יהיה קורת גג.
בדיון אמרה האשה כי חוץ מהסכום של 20,000 דולר של אביה, וסכום של 20000 דולר המשותף של בני הזוג היא העבירה עוד כ - 47,000 ₪ [כ - 10,000 דולר] שהיה לה בחשבון הפרטי עבור הדירה.
לטענתה, אמו של הבעל שכנעה אותה בטלפון כחצי שעה כי לא כדאי לרשום את הדירה ע"ש בני הזוג "כדי שנוכל בעתיד לקנות דירה בלי לאבד זכויות".
אבי הבעל אמר בדיון כי "הדירה היא צד שלישי ואין לצדדים כל יד ורגל בדירה".
ביה"ד שאל אותו "האם הוא שילם את כל הכסף?", בתחילה לא רצה להשיב, ולאחר שביה"ד לחץ עליו אמר, כי הצדדים לא רצו את הדירה והוא אמר להם שיקנה את הדירה כיון שחס על ממונם וכשיצטרכו יחזיר להם את הכסף.
בהמשך הדיון המשיך לומר כי הדירה היא שלו וקנה אותה מכספו, וכי אינו זוכר את המפגש אצל אבי האשה.
ביה"ד שאל אותו האם אבי האשה שילם משהו על הדירה, ועל כך ענה "לא שילם שקל, לא נתן לי כסף ביד, לפני החתונה דיברו שכל צד יתן 20000 דולר, אני לא קיבלתי שקל, אני מאמין שהוא כן נתן את זה אבל לזוג, לא לי, אין לו דין ודברים עם אבי האשה".
ביה"ד שאל את אבי הבעל אם הוא הציע 15000 דולר באותו מעמד? וענה "מה פתאום, החליטו 20 20, לא יודע מי נתן את ה - 20, אמרתי שיתנו את הכסף הזה ויקנו במיטב כספם". [ככל הנראה התכוון כי אינו יודע מי נתן את ה - 20,000 דולר הנוספים].
בהמשך אמר, כי אינו זוכר את פרטי תשלום הכספים אולם בכל מקרה הדירה הינה שלו.
אם הבעל אמרה בדיון כי לא הייתה נוכחת בפגישה וכי אינה יודעת כלום בנוגע לעיסקת הדירה.
אבי האשה אמר בדיון, כי היוזמה לרכישת דירה לזוג היתה שלו בלבד, וכי הוא הלך עם אשתו ואבי הבעל ובני הזוג לראות את הדירה ופירט את תשלומי הדירה כפי שפירטה האשה.
ביה"ד שאל את אבי הבעל "אבי האשה אמר שזו יוזמה שלו ואתה אמרת שזה יוזמה שלך - זה שקר".
על כך ענה אבי הבעל כי "זו יוזמה שלו אבל לא יוזמה טובה".
בהמשך אמר "זה יוזמה שלו...אני אמרתי אם לא יקנו את הדירה הזו הם ימשיכו לשכור, הצעתי לאבי האשה תקנה אתה ותוסיף את הכסף – אמר לי יש לי יותר מדי דירות".
ביה"ד שאל את אבי הבעל "אתה מודה שהצעת שאבי האשה הוא שיקנה את הדירה, אם כן מדובר בדירה לצדדים". בתגובה על כך ענה "אמרתי כדי שלא ימשיכו לשכור אני אקנה את הדירה". ביה"ד חקר את אבי הבעל האם מזכירו של אבי האשה היה במפגשים עם כונס הנכסים, והוא אמר [בניגוד למה שאמר בתחילה] כי המזכיר הביא אותו עד למשרדים ובמשרד לא היה בפגישה. ביה"ד שאל את אבי הבעל, אם אמרת שהם [צד האשה] לא התעניינו בכלל בענין הדירה איך אבי האשה שלח איתך את מזכירו האישי? ועל כך לא ענה תשובה ברורה.
אח"כ המשיך אבי האשה לספר כי אבי הבעל הוסיף עוד 15000 דולר וכי הוא הציע לרשום את הדירה על שמו כדי שבעתיד יוכלו לקנות דירה יותר גדולה ויהיה להם זכאות למשכנתא גדולה יותר. וכשהגיע לפגישה עם אבי הבעל בענין הליך הגירושין אמר לו "דע לך שאת ה - 15000 דולר נתתי בהלוואה", וממשיך אבי האשה בעדותו ואומר כי "אמרתי בליבי אם זה רצונו נחזיר לו 15000 דולר שלטענתו החדשה זו הלוואה ולא מתנה, ועכשיו פתאום הוא התהפך וטוען שכל הדירה שלו".
אני הבעל הגיב על כך "לא אמרתי שה - 15 אלף דולר הלוואה אמרתי נעמיד בורר". המשיך אבי האשה לטעון כי "מכל הדין ודברים שבין הצדדים על שם מי ירשמו את הדירה, נראה כי בעצם הדירה הינה של הצדדים וכי הרישום הוא פיקטיווי". ביה"ד מתרשם כי גירסת האשה ואביה נכונה. אבי הבעל הציג גירסה מבולבלת וסתר את דבריו, בתחילה טען כי הוא יזם את קניית הדירה כביכול לעצמו, וכי אינו יודע איך שולמו הכספים רק יודע שכל אחד מהורי הצדדים שילם 200000 דולר, ובהמשך כבר דיבר על כך שהיה דיון עם אבי האשה על שם מי ירשם הדירה, וכי יש מקום לויכוח על הסכום של 15000 ₪ שנתן לבני הזוג עבור הדירה אם זה מתנה או הלוואה ושביקש מאבי האשה כי ילכו בענין זה לבורר.
יתירה מזו, בדיון שהתקיים ביום י"ד חשון תשס"ט – 12.11.08 הציג אבי האשה בפני ביה"ד את גירסתו בנוגע לפרטי עיסקת הדירה כפי שהציג עם בתו - האשה בהמשך כנ"ל לעיני אבי הבעל והוא שתק ולא סתר את דבריו.
ביה"ד גם התרשם, כי הבעל ואמו קיבלו הנחייה ברורה מפרקליטו של הבעל שלא לשתף פעולה עם ביה"ד בכלל בנושא הדירה.
ולפיכך נראה בפשיטות כי הדירה נרכשה עבור בני הזוג וכי נרשמה על שמו של אבי הבעל בגלל סיבות צדדיות תהיינה מה שתהיינה והן לא רלוונטיות לפסק הדין.
אולם יש לדון בזה כדלהלן:
דהנה, מכירת הדירה התבצעה ע"י תשלום הכסף, כתיבת חוזה ורישום בטאבו, ולכאורה אם הקנין נעשה רק ע"י השטר, דהיינו בכתיבת החוזה והרישום בטאבו, אזי השטר נכתב על שם אבי הבעל, ובני הזוג אינו יכולים לקנות את הנכס.
יתירה מכך, בשו"ע חו"מ סי' ק"צ ס"ז נפסק שבמקום שהדרך לכתוב שטר לא קנה הלוקח עד שיכתוב את השטר, א"כ במקומותינו שכותבים שטר ורושמים בטאבו הקנין נעשה רק ע"י שטר וכאן כאמור השטר לא נרשם על שם בני הזוג.
אולם שם בס"ח נפסק, שאם ירצה הלוקח שהקנין יעשה בכסף לחוד קונה. וכאן דעתם של בני הזוג - הקונים היתה לקנות את הדירה לעצמם ולא רצו שיכתב השטר על שמם כי אם על שמו של אבי הבעל,אם כן דעתם היתה לקנות בקנין כסף או במסירת מפתח.
ומ"מ יש לעיין בזה, כיון שמסתבר שכונס הנכסים לא היה מודע לדיני הקנינים ע"פ התורה ודעתו היתה לעשות את המכירה ע"פ החוזה שבין הצדדים, ויתירה מכך, בסעיף 7 לחוק מקרקעין נקבע כי "עיסקה שלא נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה" ושעדיין לא נגמרה העיסקא. ולפיכך היה נראה, כי אף שיש הרבה פוסקים הסוברים כי ע"פ ד"ת הרישום בטאבו אינו עיקר הקנין ואינו מעכב את הקנין בקרקע כמש"כ החזו"א בחו"מ ליקוטים סי' ט"ז סק"ה. ועיין בספר מעדני ארץ להגרש"ז אויערבאך שביעית סי' י"ח ובשו"ת "הליכות ישראל" חו"מ סי' ה'. מכל מקום כאשר צד א' בעיסקא הינו אדם שאינו אמון על קיום דיני התורה, לכו"ע רק הרישום בטאבו פועל את הקנין. עיין פד"ר כרך כ"א עמ' 130 כרך כ"ב עמ' 121 ועוד הרבה ספרים שדנו בזה. ויש עוד לפלפל בזה.
[גם אם הקנין נעשה דוקא ע"י רישום בטאבו שאז בני הזוג אינם קונים את הדירה, מ"מ לכאורה אבי הבעל לא קנה את הדירה שהרי יש להניח שבזמן הקניה התכוין לקנות את הדירה לבני הזוג ולא לעצמו וממילא לא קנה את הדירה, ועל כן יש לחלק את הדירה לבני הזוג ע"פ השקעתם בדירה.
אולם דין זה אינו ברור, שהרי התוס' בב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו נסתפקו, כאשר שליח קנה עבור המשלח והמשלח לא קנה, אם השליח קנה אם לאו, ועיין מחנה אפרים הל' שלוחין ושותפין סי' ט"ז שכתב שבנידון זה נחלקו הראשונים. וכתב, שבמכר ודאי קנה השליח מפני שדעת המוכר שיקנה או בעל המעות - המשלח או השליח - הקונה, וכשלא נקנה למשלח נקנה לקונה מצד דעת אחרת מקנה אותו, עיי"ש.
ועיין חזו"א חו"מ סי' כ"א סק"א שכתב, שלהצד שהשליח קונה ברור שאין המוכר צריך להחזיר למשלח את מעותיו. ולצד שהשליח אינו קונה צריך המוכר להחזיר למשלח את מעותיו. וכתב, שאם המוכר מתרצה להחזיר המעות למשלח ולתבוע המעות מן השליח ודאי שקונה השליח. עיי"ש. ולפי"ז בנידונינו ודאי שהמעות אינם חוזרות ע"פ חוק וכשבני הזוג – המשלח אינם קונים יקנה השליח - אבי הבעל].
מכל מקום להלכה נראה, כיון שהרבה עיסקאות נעשות כיום כאשר הרישום בטאבו נעשה לאחר מכן, ולפעמים גם לא נרשם בפועל בגלל בעיות משפטיות, אזי מסתבר כי כונת הצדדים היא שהקנין יעשה ע"י מסירת מפתח או בתשלום הכסף. עיין במאמרו של הגרז"נ גולדברג בקובץ הישר והטוב ח"א.
ומסתבר שהמוכר ידע כי הדירה נקנתה לבני הזוג שהרי חלק מהתשלום התבצע על ידם ועל ידי אבי האשה והתכוין שבני הזוג יקנו את הדירה.
ונציין בזאת, כי גם אם כונס הנכסים שהוא שליחו של המוכר לא ידע כי הדירה נקנית עבור בני הזוג, מ"מ הדירה נקנית להם. דהנה באופן ששליח קנה נכס במעותיו עבור המשלח בציוויו ולא סיפר למוכר שהינו קונה בעבורו של המשלח, כתב הטור חו"מ סי' קפ"ג ס"ה בשם הרמ"ה שזכה המשלח, ועיין פרישה שם סק"ז, ש"ך שם סק"ב, קצוה"ח שם סק"ד, נתיבות סק"ב, חזו"א חו"מ סי' כ"א ס"ק י"א. וכ"ש כאשר שילם במעותיו של המשלח, שבזה כתב הטור שם שאם נתכוין השליח לקנות לעצמו אינו קונה בלי ידיעת המוכר.
וכאן בנידונינו, יש להניח כי הקנין נעשה עבור בני הזוג ששילמו חלק מהכסף, ולכן אף אם המוכר לא ידע מכך הם קנו, וכ"ש אם התשלום הראשון היה מכספי בני הזוג.
ואם הקנין היה ע"י מסירת מפתח, בזה י"ל שודאי נקנה לבני הזוג, עיין דברי חיים דיני שלוחין סי' י"ז וחלקת יואב חו"מ סי' ה' שכתבו דכאשר נעשו קניינים אחרים לכו"ע א"צ דעת המוכר. ועיין פתחי חושן פי"ב מהלכות פקדון ושאלה סכ"ו.
ח
לאחר שהסקנו כי צד הבעל השקיע 35000 דולר וצד האשה השקיע 20000 דולר ושהאשה הביאה 10000 דולר מנכסיה ובני הזוג שילמו 20000 דולר מרכוש משותף. יש לדון בנוגע לאופן החלוקה ברווחי ההשקעה.
לכאורה נראה שכל צד מקבל כפי השקעתו וברווחים יחלקו בשווה על פי מה שנפסק בשו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"ה בזה"ל : "השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות וכו'". עיין שם סמ"ע ס"ק ט"ו, ונתיבות המשפט סק"ח.
ויש לדון בזה, עפ"י דברי התוס' בכתובות צ"ג ע"ב ד"ה הותירו, שכתבו בהטעם שבכור ופשוט שירשו שור לא הוי השכר לאמצע בזה"ל "ולא דמי לשור וחרישה ועומד לחרישה וכו' דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו, אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו". וכ"כ התוס' בב"ב י"ג ע"א ד"ה בכור.
והיינו, דהטעם ששותפין חולקין לאמצע הוא משום שהשתתפו על דעת חלוקה שוה ברווחים. ועפ"י זה י"ל שכאשר השותפים נשתתפו לשם נישואין ולא על דעת להרויח בנכס לא יחלקו ברווחים בשוה כי אם לפי מעות. והנה הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ט"ו כתב בדעת השו"ע, שהשותפין חולקין ברווחים בשוה מפני שהחלקים מצורפים יחד וא"א זה בלא זה, ודלא כעיר שושן שכתב, שהטעם הוא משום דהו"ל לאתנויי שיחלקו לפי מעות ומדלא אתנו נראה כי נתכוונו לחלוק לחצאין עיי"ש. והנתיבות בסק"ח הוכיח באריכות כי שני הטעמים נכונים לדינא. א' כאשר החלקים מצורפים ואי אפשר להרויח המרובה בלתי אם יהיה החלק המועט עמו השותפין חולקין ברווחים בשוה. ב' גם כאשר החלקים אינם מצורפים והשותפים יכולים להרויח זה בלא זה, כשנשתעבדו לעסוק בשוה להרויח בשותפות ולא התנו שהשכר יחולק על פי דמי ההשקעה, ודאי נתכוונו לחלוק ברווחים בשוה. עיי"ש באריכות ובמחנ"א הל' שותפין סי' א' כתב כעין דברי הנתיבות.
ובתשובת "ושב הכהן" סי' ס"ה (הובא בפתחי תשובה סי' קע"ו סק"ה) לא סבירא ליה לדינא את הטעם דהחלקים מצורפים, עיי"ש שהאריך בדעת הרי"ף והביא את מה שכתב הרי"ף בספר "תמים דעים" להוכיח את דעתו. וכתב בזה"ל:
"ולפענ"ד כל מעיין ישפוט בצדק, דלהרי"ף אין חילוק כלל בין אם הסחורות ראוי לחלוק או לא, והחילוק שבין שור לחרישה או לטביחה הוא באופן זה בין היכי שקנו לטביחה לחלוק באברים וכמ"ש גם כן בהלכות ומשום דהוי כנתבטל השותפות, אבל היכי שלא רצו לחלק הבשר אין חילוק בין שור לחרישה או לטביחה כשאר סחורות, שאין חילוק בין אם ראוים לחלוק או לא, וה"ה בשור לטביחה כיון שדעתם לישאר בשותפות ולמכור הבשר הוי השכר לאמצע וכו' גם מ"ש לעיל אם כן ראוי שתהיה דין חלוקתם בו שיקח כל אחד מהם בגופו כפי מה שפרע בדמים כאילו קנו אותה מתחילה על דעת לחלקו, פירושו גם כן דאם קנו אותו מתחילה אעפ"י שאירע אח"כ שמכרוהו חי אפ"ה כל אחד נוטל לפי מעותיו משום דהוי כאילו קנו מתחילה שלא על דעת שותפות וכמבואר בדבריו כנ"ל".
ועיי"ש בסוף דבריו שכתב בזה"ל:
"וכן יש לפסוק לפענ"ד, דגם בפירות וסחורות שראויות לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות שהשכר לאמצע, והוא הדין בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצע. אבל אם קנו סחורות לחלוק וה"ה שור לטביחה לחלוק בבשר או אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח"כ, לפי מ"ש לדעת הרי"ף לפי מה שפירשו הרא"ש והר"ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו, אבל דעת הרמב"ם עדיין צ"ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר וכנ"ל. כן נראה לפענ"ד".
מכאן נראה שלא ס"ל לבעל "ושב הכהן" הטעם דחלקים מצורפים, דלדבריו דווקא כשנשתתפו על דעת להרויח אמרינן דנתכוונו לחלוק לאמצע, ועיי"ש מש"כ על דברי הסמ"ע הנ"ל. ועיין בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' כ"ט שכתב כעין מש"כ ה"ושב הכהן". אולם לדינא נראה לנהוג כהמחנ"א והנתיבות דכן כתב הסמ"ע.
והנתיבות שם בסק"י מקשה [לשיטתו בסק"ח] על דברי התוס' בכתובות ובב"ב שם, דאף שלא נשתתפו מדעת כיון שהחלקים מצורפים וא"א זה בלא זה יחלקו לאמצע. ולכן ביאר את הסוגיא בב"ב באופן אחר, ומ"מ כתב בסוף דבריו בזה"ל "אמנם מדברי הפוסקים משמע כהתוס' דכל זמן שלא נשתתפו מדעת דהוי כלקח זה בשלו וזה בשלו כמ"ש המרדכי [כתובות סי' רל"ו]". וכ"כ בחידושים ס"ק י"ד.
והיינו, דהנתיבות ס"ל בקושיתו על דברי התוס', דמצד שהחלקים מצורפים וא"א הזה בלא זה יש לחלק את רווחי ההשקעה בשוה אף כאשר לא נשתתפו מדעת. ומסיק, דכשלא נשתתפו מדעת אין לחלוק את הרווחים בשוה מצד דהחלקים מצורפים, מפני שגם כשהחלקים מצורפים וא"א זה בלא זה אין הדבר מחייב מצד עצמו שיחלקו בשוה, אלא שאומדין את דעת השותפים שכאשר החלקים מצורפים וא"א להרויח זה בלא זה נשתתפו על דעת חלוקת הרווחים בשוה גם כשלא קיימת הסיבה שנשתעבדו לעסוק ביחד ומדלא התנו מסתמא כוונתם לחלוק ברווחים בשוה.
על פי זה היה נראה, שכאשר בני זוג נשתתפו ולא חשבו על רווחים שיפיקו מהנכס כי אם לדור ביחד, כיון שלא נשתתפו לשם הרווחים, מה שהחלקים מצורפים אינו מהוה סיבה שיחלקו ברווחים בשוה. שדוקא כאשר עשו פעולות משותפות בשביל הרווחים שייך לומר שבגלל שהחלקים המצורפים וא"א זה בלא זה נתכוונו לחלוק לאמצע.
אולם לאחר העיון נראה בזה, דהנה כשלקח זה בשלו וזה בשלו, לכו"ע לא אמרינן שיחלקו בשוה מפני שהחלקים מצורפים, וגם הנתיבות בקושיתו על התוס' לא עלה על דעתו לומר כך, ומכאן מוכח, שכשהחלקים מצורפים החלוקה לחצאין יסודה מדין שותפין, וכשנתערבו מעותיהן ונשתתפו בעל כרחם לא שייך לומר דיחלקו בזה מצד דהחלקים מצורפים. אולם הנידון היה לגבי אחים שירשו שיתכן בזה שאף שמן השמים הקנו להם מ"מ קנו כשותפין, ועל זה כתב המרדכי דאחים שירשו הוו שותפין בעל כרחם והוו כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו כיון שלא נשתתפו מרצונם. אולם כשנשתתפו מרצונם אף שלא נתכוונו לשם רווחים מ"מ כשהחלקים מצורפים יחלקו ברווחים לאמצע כיון שיודעים שיתכן שבעתיד יחלקו [הרי בבני זוג בסוף הולכים לבי"ע ואם הבעל ימות ראשון יש נפ"מ כמה מגיע לאשה] ונשתתפו על דעת כך.
וכן מוכח מדברי הנתיבות המשפט סק"י שכתב, ש"כשקנו קרקע בסתם ואין בו דין חלוקה ואחד נתן יותר, נראה דאם קנו לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו, הריוח לפי מעות, דהטעם דהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמו שכתב בתשו' מיימוני לספר קנין סי' מ' עיי"ש. וגם הטעם שכתב הרא"ש כתובות פ"י סי' י' דידע בחבירו שהוא חריף ובקי ועי"ז ירויח יותר, לא שייך ג"כ דהא לא קנאוהו אדעתא דלהרויח". מוכח מדבריו, כי הטעם דהחלקים מצורפים שייך גם כשלא נשתתפו על דעת להרויח. וכן נראה מדברי המחנ"א שם. והנה הנתיבות כתב ע"פ דברי התשו' מימוני, שאם קנו קרקע בשותפות לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו, הריוח לפי מעות. דהטעם שהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמו שכתב בתשובת מיימוני לספר קנין סי' מ'. כנ"ל. ולפי"ז בנידונינו שבני הזוג קנו את הדירה [קרקע] כדי לדור ביחד ולא לצורך מסחר הריוח יתחלק לפי מעות.
ונראה, דבתשו' מיימוני שם כתב ששני שותפין בדירה יכולים לחלוק את השימוש בדירה וכל אחד מהשותפים יקבל בשימוש על פי השקעתו במעות, כיון שגם כאשר יקבל כל אחד חלק מהדירה ראוי הוא לשימושו [ורצה לומר שם שגם בדירה שאיןבה כדי חלוקה מ"מ ראויה היא לשימוש ע"ש]. ועפי"ז צ"ל דמש"כ בנתיבות שם ואח"כ מכרוהו והרויחו דג"כ אין בזה הטעם דהחלקים מצורפים, היינו מפני שאפשר למכור את הדירה לאחר חלוקתה לשני חלקים.
ובזמנינו כאשר בני זוג קנו דירה ממוצעת שאם יחלקוה לשניים הדירה תוזל מאד, בפרט כשאי אפשר לקבל ע"ז רשיון מהרשויות, ודאי שהריוח מהמכירה נחשב כחלקים מצורפים דא"א זה בלא זה, ועל כן הדין בזה דהחלוקה ברווחים תהיה לחצאין.
לאור האמור, הצדדים יחלקו בנכס על פי השקעתם וברווחים יחלקו בשוה.
ט
והנה, עפ"י הנ"ל יש לפרק את השיתוף ולחלק את הכסף כפי שנפסק. אולם בנידונינו הבעל חייב במזונות ומדור עבור ילדיו, ועד היום אינו משלם את מזונותיהם ויש להניח כי כל עוד לא הוכח אחרת גם בעתיד ימשיך בהתנהגות חמורה זו, ועל כן לכאורה יש מקום לעקל את חלקו בדירה זו להבטחת מזונותיהם ומדורם של הילדים עפ"י הנפסק בשו"ע חו"מ סי' ע"ג ס"י. והאשה והילדים ישתמשו בדירה גם בחלקו של הבעל ובאופן זה ישולם מדור ילדיו. בענין זה ביה"ד יתן את החלטתו בהמשך לאור ההתפתחויות שבתיק.
י
לאור האמור יש להחליט כדלהלן:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו.
ב. הבעל פטור מדמי תשלום תוספת הכתובה ויש להשאיר בידי האשה את כספי החסכונות שהוציאה בעבר.
ג. הדירה שגרו הצדדים בבני עייש תימכר וכל צד יקבל את דמי השקעתו, וברווחים יחלקו בשוה.
ד.יש לגבות מחלקו של הבעל בדירה את חובותיו מעבר עבור מזונות הילדים, וביה"ד יתן את החלטתו בהמשך אם לעקל את חלקו של הבעל בדירה עבור חוב מזונות הילדים בעתיד בהתאם להתפתחויות בהמשך.
הרב יצחק רבינוביץ - דיין
קראתי בכל לב דברי עמיתי הגאונים שליט"א, והנני מצטרף בזאת להכרעתם וכדלהלן:
בפתח דברי אציין כי ביה"ד דנן כואב את גלגוליו של תיק זה מיום פתיחתו ועד הלום.
שעות רבות של דיונים השקיע ביה"ד החל ממועד פתיחת התיק ומאמצים כבירים הושקעו ע"י ביה"ד להביא את הצדדים לשלום בית.
קריאות ביה"ד לבעל, למשפחתו ולבאי כוחו לעשות מאמץ ראוי להשבת שלום הבית ולטפל בבעיות אשר אובחנו אצל הבעל וביחסי בני הזוג נפלו על אוזניים ערלות.
הסכמת האשה בתחילת ההליכים לפעול לישור ההדורים עם בעלה וקריאתה לשלום לא נענתה "צעקה הנערה ואין מושיע לה".
גם נסיונותיו של ביה"ד לזרז את הבעל ואת בני משפחתו להליך יסודי להשבת האמון ההדדי לא נענו.
החלטות ביה"ד בענין תוכנית משמעותית להשבת שלום ביתם של הצדדים וטיפול מקצועי בליווי ביה"ד לא יושמו.
גם כאשר הצטרפו הורי הבעל לדיוני ביה"ד לא באה עדנה וביה"ד לא קיבל את שיתוף הפעולה המתבקש לשיפור מצבו של הבעל, ומצבה של המשפחה כולה.
הצטרפותו של טו"ר [אלמוני] כמייצגו של הבעל התקבלה בברכה רבה ע"י ביה"ד מתוך תקוה שגורם מקצועי יסייע לקידומו הראוי של התיק לטובת הצדדים וילדיהם הרכים.אולם – בדיעבד התברר כי טו"ר [אלמוני] נקט בדרך של סחבת כדי להתיש את האישה ולנשלה כלכלית בניגוד גמור להלכה ולמוסר הבסיסי.
טו"ר [אלמוני] גרר עיכובים חמורים בהתנהלות הצדדים ובתיק כולו.
הבעל וב"כ נעדרו מדיונים רבים. החלטות ביה"ד לא בוצעו בזו אחר זו עד אחרון הגדיל – כאשר ביה"ד המתין חודשים רבים לסיכומיו של ב"כ הבעל אשר התעלם בעזות מצח מהפצרות ביה"ד ומהחלטותיו אודות הגשת הסיכומים, וזאת בניגוד גמור לתקנות ולדין.
תחת שיתוף פעולה נורמטיבי המתבקש בין ב"כ לביה"ד בהיותו כלי עזר להוצאת דין אמת לאמיתו נתקל ביה"ד ביעוץ רבני הנוגד את כללי ההלכה הצדק והמשפט כאשר כיום שם המשחק נהיר לכל "והכסף יענה את הכל".
לשם מטרה זו (כסף!!!)החליטו הבעל וב"כ טו"ר [אלמוני] להשחיר את פניהם של האישה ושל בני משפחתה בדברי בלע ועלילות דברים שקריים.
ביה"ד כולו התרשם פה אחד וללא צל של ספק ממעלותיה היחודיות של האשה, אם הילדים, כאשת חיל בעלת מידות תרומיות אשר במסירות רבה החזיקה ומחזיקה את ביתה בעבודת פנים וחוץ כדי לכלכל את משפחתה ללא כל סיוע וללא אוזן קשבת מצד הבעל ובני משפחתו, על אף הקשיים העצומים שחוותה במהלך שנות נישואיה.
מעבר לכך, נקט טו"ר [אלמוני] בקו תוקפני, אגרסיבי וחסר דרך ארץ כנגד הדיינים כאילו היו צד לסיכסוך.
גם נסיונותיו כביכול להלך אימים על הדיינים באמצעות זכותו המוקנית לערער לכבוד ביה"ד הגדול לא צלחו.
עיון מדוקדק ויסודי בנבכי התיק מפתיחתו ועד הלום לרבות פרוטוקולי הדיונים,בקשות באי כוח הצדדים,חוו"ד של גורמי המקצוע,החלטות ביה"ד דנן,כתבי הערעורים והחלטות ביה"ד הגדול ישפוך אור על כל האמור בפס"ד זה ואף הרבה יותר מכך.
סגנונו של ב"כ הבעל טו"ר [אלמוני] הן בפניותיו לביה"ד דנן והן בפניותיו לביה"ד הגדול אומר דרשני והדברים נכתבים בלשון המעטה.
דוגמא קטנה אציין מתגובת ב"כ הבעל מיום 6.1.10 ביחס לתביעת הכתובה בה כתב טו"ר [אלמוני] לאחר השמצות חסרות רסן נגד האשה כי -
" על אשה זו וכיוצא בה נאמר בתורה – כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו.
זה הדין וזו ההלכה היחידה החלה על אשה זו והדברים ק"ו אם באיש שמוציא לרצונו נאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו אשה זו ק"ו שיחול עליה דין זה שלא תצא מתחתיו לעולם".
אם זוהי תפיסתו של טו"ר בישראל מה נעני אנן אבתריה?
מאידך, סבר ביה"ד כי בעצות נכונות ובטיפול מקצועי ראוי היה מקום להטיב את מצבו של הבעל אשר במשך דיונים רבים לא השיב לענין ולא ענה כהלכה ואף התנהג באולם ביה"ד באופן מוזר ביותר כמובא באורך וברוחב בפרוטוקולי הדיון של ביה"ד.
לענ"ד התנהלותו של טו"ר [אלמוני] ובני משפחתו של הבעל פגעה קשות הן בבעל עצמו והן באשה ובילדיה ועל כך אנו מצטערים מאוד.
לגופו של ענין, ביחס לתביעת הגירושין הנני מצטרף בזאת לדעת עמיתי כי הבעל [פלוני] מחוייב לגרש את אשתו לאלתר בגט פיטורין וכמובא בהחלטת ביה"ד מיום 28.6.10 בהתאם לעילות המפורטות שם, והנהירות לכל בר בי רב המצוי בנבכי התיק ובגלגוליו. (יעויין פד"ר א' עמוד 18, שורת הדין - כרך י"א עמוד רי"ד. יצויין עוד כי הצדדים הם יוצאי תימן הסמוכים על שולחנו של הרמב"ם ואכמ"ל).
ביחס לתביעת הכתובה –
הנני מצטרף בזאת לדעת כבוד הרב עטיא שליט"א לפיה הבעל מחוייב בתשלום הכתובה וזאת לאור העובדה כי הגירושין הינם מחמתו של הבעל.
יעויין בזאת במ"ש בשו"ת עטרת דבורה ח"א סי' ל"ה ובתשובת רע"א ח"ג סי' נ"א הובא בפד"ר א' עמ' 218.
במאמר מוסגר אציין כי נוראות נפלאתי אודות מה שכתב עמיתי הרב רבינוביץ שליט"א כי יש מקום לומר שהבעל אינו מקיים את חיוביו בכתובה כלפי אשתו מחמת אונס.
לעניות דעתי חוסר שיתוף הפעולה של הבעל ובאי כוחו עם החלטות ביה"ד להשבת שלום ביתו אינו יכול בשום פנים להחשב כאונס אלא הרי זה חוסר רצון גרידא ובפרט שעילות הגירושין לחיוב ואף לכפיה הינן מחמתו של הבעל כמפורט בפסה"ד לעיל ולהלן.
קריאתו של הבעל לשלו"ב הסתכמה בבקשתו לשלו"ב ובגילויי אלימות שונים כלפי האשה ואולם בפועל – למצער – לא נעשה דבר אלא ההיפך, המשך הניכור וההתעללות הרגשית והמעשית של הבעל כלפי האשה, ילדיהם ובני משפחתה של האשה.
טענות הבעל וב"כ בדיונים ובכתבי ביה"ד הופרכו וגירסתם נמצאה מבולבלת ולא אמינה בלשון המעטה.
כיצד טוען ב"כ הבעל לשלום בית כשהוא כותב בסעיף 20 לכתב תגובתו בענין הכתובה כי "האשה הפילה אותו בפח והכניסה אותו ביודעין למערכת נישואין עגומה כושלת ועלובה, שנאה אותו מתחילת הנישואין, דחתה אותו, התעמרה בו באלימות פיזית ומילולית בכל הזדמנות ותמיד הייתה מבזה ולועגת לו" ?!.
ביחס לתביעת המזונות, המשמורת והסדרי הראיה הנני מצטרף בזאת לדעת עמיתי כמובא להלן.
ביחס לשאלת הדירה –
ע"פ העולה מכל החקירות והחומר המצוי בתיק ומהחלטות ביה"ד הגדול בענין נהיר לביה"ד דנן כי הדירה הינה רכושם של הצדדים גם יחד.
ביה"ד רואה בחומרה רבה את הניסיון לעשוק את האשה בטענות סרק שקריות.
עמדות הבעל, אביו ובאי כוחו נמצאו שקריות ולא אמינות.
בפני ביה"ד הודאת בע"ד ברורה של אבות הבעל והאשה אודות הליך אופן רכישת הדירה עבור בני הזוג ואשר על כן – כל הניסיונות לטעון אודות סמכות ביה"ד והמסתעף הינן תרמית וניצול לרעה של הליכי משפט הנגועות בחוסר תום לב מופגן ומוכח.
לאור האמור, הנני מצטרף בזאת לעמדת עמיתי הרב רבינוביץ שליט"א ולנימוקיו ובהתאם למבואר בשו"ע חו"מ סי' קע"ו הרי שדירת הצדדים תימכר לכל המרבה במחיר ולאחר קיזוז ההוצאות הקשורות במכירת הדירה ובחבויות המוטלות עליה - יחלקו הצדדים באופן שכל צד יקבל את השקעתו בדירה וברווחים יחלקו הצדדים בחלקים שווים וכדלהלן. (יעויין בזאת במ"ש בעל הפתחי חושן סי' קע"ו).
גם ביחס לחסכונות המצויים בחשבונה של האשה הנני מצטרף לפסק הנ"ל בהתאם לאמור אודות חסכונות שקדמו לתקופת הנישואין, החזקת הבית וגידול הילדים ומימון ההוצאות השוטפות ע"י האשה ומוחזקותה במעשי ידיה שע"י הדחק.
בשולי פסה"ד, אציין כי על אף כל האמור בפסה"ד דלעיל ביה"ד קורא לצדדים ולבאי כוחם להתעלות על משקעי העבר ולסיים פרשה זו בדרכי נועם מתוך אחריות הורית ראויה ומתוך ראיית בריאותם הפיזית והנפשית וראיית טובתם, שלוותם ורווחתם של הצדדים ושל ילדיהם.
הרב משה אמסלם - דיין
לאחר העיון בכל החומר שבתיק ובהתאם לכל האמור לעיל קובע ביה"ד בזאת כי -
א. פסק הדין לחיובו של הבעל בגט מיום ט"ז תמוז תש"ע בעינו עומד כמובא בנימוקים בקצרה בפס"ד הנ"ל ובנימוקים באורך בפס"ד זה.
ב. לאחר שקלול סך ההוצאות וההכנסות של הצדדים ולאור כלל החומר שבתיק ביה"ד קובע כי הבעל [פלוני] ישלם סך של 3000 ₪ עבור מזונות ומדור שלושת ילדיו. סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה של השכירים במשק. והוא ישולם מידי 10 לחודש הלועזי בהוראת קבע לחשבונה של האשה. תוקף פס"ד זה הינו ממועד החלטה זו. עד להחלטה זו - תעמוד בתוקפה החלטת ביה"ד הקודמת.
ג. הצדדים יחלקו בשוויה של הדירה כדלהלן: עד לשווי 75,000 דולר – יחלקו הצדדים בהתאם להשקעתם (40,000 דולר – לזכות הבעל. 35,000 דולר – לזכות האשה). מעל השווי הנ"ל – יחלקו הצדדים את הרווחים ביניהם בחלקים שווים, וזאת רק לאחר קיזוז חוב מזונות העבר בהתאם להחלטות ביה"ד.
ד. הילדים יהיו במשמורת האם ובאחזקתה. האב יהיה זכאי להסדרי ראיה ע"פ המלצת שרותי הרווחה. על מזכירות ביה"ד להעביר את עדכון אגף הרווחה מיום 12.7.10 לידיעת הצדדים. יוער בזאת כי ביה"ד רואה בחומרא את חוסר שיתוף הפעולה של האב עם גורמי הרווחה וכי התנהלות זו פוגעת קשות בהתפתחותם התקינה של ילדי הצדדים ובטובתם. עם קבלת התסקיר הסופי בעניינה של המשפחה יתן ביה"ד את החלטתו הסופית בענין. על עו"ס ביה"ד לפנות לפקי"ס כדי שיזרז את הגשת התסקיר. על הצדדים לשתף פעולה עם פקי"ס ככל שידרשו מתוך ראיית טובתם,רווחתם ושלוותם של הילדים.
ה. לדעת הרוב – הבעל [פלוני] חייב בתשלום כתובה בסך 36,000 דולר היות והגירושין הינם מחמתו. לדעת המיעוט – מספק אין להוציא מהבעל את חוב תוספת הכתובה אלא רק את עיקר הכתובה ועכ"פ כספי החסכונות שביד האשה (אשר לטענתה חלקם הנכבד הוא מהתקופה שלפני הנישואין וחלקם שימש אותה למזונותיה ולמזונות ילדיה במהלך חיי הנישואין והפירוד) ישארו בידה.
ו. לאור התנהלותו של טו"ר [אלמוני] במהלך ניהול התיק ולאור כל המפורט בפרוטוקולי הדיונים, בהחלטות ביה"ד ובפס"ד – מורה ביה"ד בזאת על הפסקת יצוגו של הבעל ע"י טו"ר [אלמוני]. מעבר לאמור, ביה"ד מעביר את המלצתו למנהל בתי הדין הגר"ש דיכובסקי שליט"א לשקול בכובד ראש את אפשרות שלילת רשיונו של טו"ר [אלמוני] מלשמש כטוען רבני. ביה"ד קובע פה אחד כי התנהגותו, התבטאויותיו בכתב ובעל-פה והתנהלותו של טו"ר [אלמוני] אינם תואמים את אמות המידה הבסיסיות הנדרשות ממי שמכהן כטו"ר בישראל. במידת הצורך יעביר ביה"ד פירוט נוסף בעניין. כמו כן, ביה"ד מבקש שהיועץ המשפטי יעביר בדחיפות את ממצאי בדיקתו לביה"ד ולמנהל בתי הדין בהתאם להחלטת ביה"ד בעניין.
ז. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים בשנית לסידור גט בהקדם. במידה ולא יסודר הגט במועד הנ"ל – ידון ביה"ד במתן צווי הגבלה בהתאם לנהלים ובכפוף לפתיחת תיק כמקובל.
ח. ביה"ד שב וממליץ לצדדים להגיע להסכמות ראויות לסיומו הראוי של תיק זה מתוך ראיית טובתם וטובת ילדיהם ובני משפחתם.
ניתן ביום י"א בתשרי התש"ע
(19/09/2010)
|
|
|
הרב אברהם עטיא - יו"ר |
הרב משה אמסלם - דיין |
הרב יצחק רבינוביץ - דיין |
40