ב"ה
תיק 176891/11
בבית הדין הרבני האזורי רחובות
לפני כבוד הדיינים:
הרב יהודה שחור - אב"ד, הרב יאיר לרנר, הרב ירון נבון
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אושרית נבון)
נגד
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שרון ירמיהו)
הנדון: פשרה בחיוב כתובה מספק
פסק דין
בפנינו תביעת האישה לגירושין ולחייב את הבעל בכתובתה בסך 550,000 ש"ח.
הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 1998 ולהם שלושה ילדים:
הבת – מ' מ' ילידת יג' אב תשנ"ט 26.07.1999.
הבן – ש' י' יליד א' סיון תשס"ג 01.06.2003 סובל מהפרעה התפתחותית – PDD.
הבת – ה' ילידת יט' כסליו תשס"ח 29.11.2007.
לתביעת הגירושין הנוכחית של האישה קדמו תביעות קודמות בין בני הזוג. במהלך השנים היו תביעות רבות בין הצדדים בתקופות שונות החל משנת 2001. היו גם תקופות של הפוגה בהליכים.
להלן פירוט התיקים שנפתחו בבית הדין:
תיק 1: 18.10.2001 האישה פתחת תיק מזונות
תיק 2: 18.11.2001 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם
תיק 3: 08.09.2005 הבעל פתח תיק שלום בית
תיק 4: 25.10.2009 הצדדים פתחו תיק אישור הסכם גירושין
תיק 5: 7.12.2009 האישה פתחה תיק החזקת ילדים ה.ש.
תיק 7+6: 14.09.2010 האישה פתחה תיק מזונות והחזקת ילדים
תיק 8: 7.10.2010 הבעל פתח תיק גירושין
תיק 9: 09.07.2017 האישה פתחה תיק גירושין
תיק 10: 29.11.2018 בקשה ליש"ס.
תיק 11: 5.5.2019 האישה פתחה גירושין.
תיק 12: 11.8.2020 האישה פתחה תיק כתובה.
חיי הנישואין של הצדדים ידעו עליות ומורדות, ובעיקר מורדות תלולות. כשלוש שנים לאחר הנישואין בשלהי שנת 2001 פתחה האישה תביעה למזונות. כך במשך השנים נפתחו בבית הדין תיקים רבים. חלקם על ידי הבעל, חלק על ידי האישה, וחלקם בקשות משותפות לאישור הסכם גירושין. מעיון במסמכים שבתיקים עולים טענות קשות של הבעל כנגד האישה, וטענות קשות של האישה כנגד הבעל.
הצדדים הסכימו להתגרש כבר בשלהי שנת 2001 כשלוש שנים לאחר הנישואין.
הצדדים כיום גרים יחד ובפנינו תביעת האישה לגירושין ולחייב את הבעל בכתובתה (כולל פיצוי). הבעל אומר שהוא רוצה שלום בית ומסכים להתגרש, אבל בדיון אמר שהוא רוצה להתגרש. הצדדים חלוקים בעיקר על חיוב הכתובה בסך 550,000 ש"ח.
ע"פ חוות דעת אקטוארית, שנערכה לאחרונה, האשה זכאית לקבל מהבעל באיזון משאבים בסביבות 21-22 אלף ש"ח.
להלן עיקר טענות הצדדים
טענות האישה:
טענות הבעל:
עיון ודיון בטענות הצדדים:
תביעת הגירושין – חיוב כתובה
התביעה שבפנינו האישה פתחה ותבעה גירושין, טוען הבעל מכיוון שהאישה תובעת גירושין לא מגיע לה כתובה.
דברים אלו נכונים כאשר האישה יוזמת את הגירושין והבעל חפץ בשלום בית באמת ובתמים, אזי אנו אומרים מכיוון שהאישה רוצה להתגרש והבעל חפץ בשלום בית, וגם מעשיו מוכיחים שכך רצונו, כך שאין הגירושין יוצאים ממנו, אין לחייב את הבעל בתוספת כתובה וכמבואר בדברי הגמ' (כתובות נד ע"א) "כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה".
והדברים מבוארים בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד הלכה ב-ג) בדין שמי שנשא אישה האסורה עליו כגון מחייבי לאוין ולא היכר בה, אין לה עיקר כתובתה ויש לה תוספת כתובתה. ומוסיף הרמב"ם:
"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר, אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות, לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."
מבואר מדברי הרמב"ם שכל והאישה עומדת לפני הבעל וחפצה בנישואין יש לה תוספת, אף על פי שהבעל לא הכיר בה ולא ידע שהיא אסורה לו ועליו לגרשה, שהרי עמדה בתנאי שלה. אבל אם האישה לא עומדת לפניו ולא עמדה בתנאי שלה ולא מקנה לו הנאתה, יכול הבעל לגרשה ואין לה תוספת כתובה דאדעתה למיפק לא כתב לה.
וכ"כ הכסף משנה "ומ"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה".
אולם בית דין אינו מתחשב במי שפתח ראשון תיק גירושין או שלום בית כהוכחה חותכת שזו רצונו, אלא בוחן את טענות הצדדים את התנהלות הצדדים במהלך השנים, ומברר לפיהם את המצב לאמתו, מי פניו לשלום ומי פניו לגירושין[1].
בבחינה מעמיקה ומעיון במסמכים שצורפו לתיק באורך השנים, מתבארת בפנינו תמונה אחרת ממה שמנסה הבעל להציג בפנינו:
ממבט לאורך השנים אנו נוכחים שאין כאן מקרה קלאסי של גירושין ש'יצאו מהאישה', אדרבה הרצון להתגרש היה של בני הזוג מתוך הבנה הדדית שהם לא מסתדרים יחד, יש ריבים ומתח רב בבית, ולכן במהלך השנים גם הבעל יזם גירושין.
ולכן בסיכום מה שעונה הבעל (בדיון מתאריך 27.10.2022 (בפרו' שורה 11)) לשאלת בית הדין האם אתה רוצה להתגרש? "הבעל: לא ביוזמתי. תלוי בה לא תלוי בי, אני לא יזמתי את הגירושין. אם היא דורשת אני מסכים."
נאמר שדבריו חוטאים לאמת ואינם נכונים, וכי הדרישה להתגרש הייתה משותפת של בני הזוג כל השנים. ובשנת 2010 הבעל תבע את הגירושין, כאמור לעיל.
וניכרים דברי אמת, כאשר בדיון בתאריך 08.09.2019 ענה הבעל לשאלת בית הדין (פרו' שורה 9) "אני גם רוצה להתגרש".
טענות הצדדים על אי קיום יחסי אישות
בעניין יחסי אישות, בפנינו הכחשות הדדיות האישה טוענת שהבעל מונע ממנה יחסי אישות חמש שנים, והבעל טוען שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות למעלה מחמש שנים.
במקרה דנן שניהם מודים שאין יחסי אישות למעלה מחמש שנים. וכל צד מפיל את האשמה על הצד השני.
במהלך השנים שהצדדים התדיינו בבית הדין לא נשמעה טענה מהבעל שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות. למעט בשנת 10.2010 שהבעל פתח תיק תביעת גירושין, בכתב התביעה הבעל מגולל את מעלליה הרבים של האישה, הוא מאשים אותה שהיא מזניחה את הטיפול בבית, ומקללת ומנבלת את פיה ומצטט מדבריה, אבל אין טענה ממשית שהאישה מונעת ממנו יחסי אישות. אלא בתוך אזכור טוען הבעל שהאישה לא זכאית לכתובה בהיותה "מורדת מתשמיש".
טענת מורדת מתשמיש היא טענה חמורה והיא אחד מהיסודות ההלכתיות שבשלה האישה מפסדת כתובתה. אם טענת הבעל נכונה שהאישה מורדת מתשמיש, היה עליו להרחיב בדבריו ולטעון את טענותיו בפרוטרוט, כשם שהאריך בטענותיו האחרות.
וביתר שאת בשנת 23.11.2005 הבעל אומר בדיון "יחסי אישות יש אע"פ שהיו קצת בעיות"
להלן העתק הפרוטוקול (שורה 5-6):
"נשואים שבע שנים. נישואין ראשונים ע"י רבנות רמלה.
לנו שני ילדים. 6 וחצי 2 וחצי. גרים יחד.
ביה"ד מעיין בכתב התביעה ומקבל את בקשתו של הבעל בע"פ.
אנו גרים יחד והאשה מתנהגת באלימות מילולית כלפי וכלפי שהבת שהיא בת 6 וחצי הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד יחסי אישות יש אע"פ שהיו קצת בעיות ניסינו דרך קרובי משפחה ודרך חבר שהוא סופר סת"ם... מרמלה אבל לא עזר."
אולם טענת האישה שהבעל מנע ממנה יחסי אישות, נטענים על ידי האישה במשך כל שנות הנישואין. החל משנת 10.2001 שלוש שנים לאחר הנישואין האישה פתחה תביעה למזונות, ובו היא טוענת בכתב התביעה "אינו מקיים עימי יחסים זה תקופה שאני הולכת למקוה אומר שאני: אישה בדימוי חיה, חתול, סטן, מונע ממני להכנס להריון". (הכוונה ל: שטן).
לאחר הדיון בתאריך 10.2009 כותבת האישה "אנחנו כבר שנתיים בלי אישות הוא מעניש אותי בזה. רק רציתי להציג שבתוך 10 שנים הללו שאני נשואה חוויתי אישות איתו אולי אחרי צמצום 4 שנים". וכך אמרה בדיון בתאריך 27.10.2020 (שורה 58-69):
האשה: לא. יותר מחמש שנים שאין יחסי אישות, אנחנו ישנים בחדרים נפרדים. אנחנו נשואים כבר עשרים ושתים שנה, מתוכם אין מערכת אישות תקינה בבית, אני מנסה להתפרנס בכל דרך שאני יכולה.
ביה"ד: מה זה אין מערכת אישות?
האשה: יותר מחמש שנים.
ביה"ד: כשהיה, היה רגיל?
האשה: לא. היינו גרים באותו בית,
ביה"ד: מהנישואין מתי ישנתם באותו חדר שינה ומתי הפסקתם?
האשה: זה היה לסירוגין, כשהייתי צריכה ללכת למקווה, והוא אמר לי אין לך על מה. אז אני לא יכולה להגדיר בדיוק כמה זמן אין מערכת אישות.
ביה"ד: בערך, פעם בחודש, פעמיים בחודש?
האשה: אני לא יכולה להגיד, פעם הלכתי חודשיים לא הלכתי, בעשרים ושתים שנה, אפשר להגיד שאולי 6 או 7 שנים היינו במערכת אישות רגילה...
מכל הנ"ל עולה שיש ביסוס לטענת האישה שבמהלך השנים הבעל מנע ממנה יחסי אישות. קשה לקבל את טענת הבעל שלא היו בעיות ביחסי אישות והכל היה תקין, וכפי שנשמעה על ידי הבעל בדיון בתאריך 27.10.2022 (שורות 125-129 לפרוטוקול):
ביה"ד: נשמע את הבעל.
ביה"ד: היא אומרת לגבי יחסי אישות היה 6-7 שנים פחות או יותר רגיל מהחתונה, אחרי זה היא היתה הולכת למקווה היה פעם כן פעם לא, 5 שנים האחרונות חדרים נפרדים.
הבעל: עד לפני 5 שנים הכל התנהל כמו שצריך, חוץ מפעם או פעמיים שכן אמרתי לה בגלל שהיה סכסוך או כעס אז אמרתי לה שאין צורך, אבל מלבד זה הכל היה כרגיל, יחסי אישות הכל כרגיל. כמו כל זוג, לפעמים כעסים אז אמרתי אין צורך. זה היה פעם או פעמיים, לא יותר מזה.
ביה"ד: חוץ מהפעמים הבודדות שאמרת אין צורך, בערך כמה פעמים היה בחודש יחסי אישות?
הבעל: פעמיים או שלוש פעמים בשבוע. מלבד כמובן הימים של האיסור.
טענתו שהיו מקיימים יחסי אישות שהכל היה רגיל, והיו מקיימים יחסים פעמים או שלוש פעמים בשבוע, אינה סבירה ולא מתקבלת על הדעת. לאור טענת הבעל על קללות וגידופים של האישה. ובנוסף טענות האישה במהלך השנים שהבעל מנע ממנה יחסי אישות, ולא נשמעו הכחשות מהבעל על טענותיה. (במיוחד שבשנת 2010 הבעל מאזכר בכתב התביעה לגירושין שהאישה מורדת מתשמיש), כמפורט בדברי לעיל.
אומנם אין לנו מידע מה קרה בחמש שנים האחרונות, שהבעל טוען באישה יצאה מחדר השינה בגלל תאונה ומנעה ממנו יחסי אישות, והאישה טוענת שהבעל עזב את חדר השינה הודיע לה שלא תלך למקווה, אבל הרקע שבמהלך השנים, מבסס את טענתה שמניעת יחסי האישות היו מצד הבעל.
טענות הבעל על אלימות פיזית ומילולית
הבעל טוען שהאישה מקללת אותו ואת הילדה. ואכן כן, אלו טענות שנשמעו על ידי הבעל מתחילת חיי הנישואין. בתאריך 08.09.2005 האיש מתלונן על היחס של האישה כלפי הילדה ובתוך דבריו הוא מזכיר שהאישה מקללת אותו. כך גם בפרוטוקול הדיון (מתאריך 23.11.2005 שורה 3-4) אומר הבעל "האישה מתנהגת באלימות מילולית כלפי וכלפי הבת ... הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד" ובשורה 13-14 אומרת האישה "נכון שאני קללתי אותו אבל הסיבה מפני שהוא מנסה להרחיק את הילדים ממני". כך גם בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2006 טוען הבעל "יש קללות גידופים"
אולם גם האישה טענה כך בתביעת מזונות בתאריך 10.2001 כותבת האישה "מכפיש את שמי וקורא לי זבל, אומר שהוא פשוט יהרוג אותי" וכך גם בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2006 (שורות 12- 16):
"האישה: אומר לי בשולחן שבת זבל הוא מקלל את אימי המנוחה,
הבעל: לא נכון היא מקללת.
האישה: אני לא סתם מקללת או מגדפת יש סיבה.
הבעל: היא אומרת שאני קלל בשביל להתגונן היא אומרת סתם..."
וכך גם כותבת האישה במסמך הנושא תאריך 07.12.2009 "במשך 10 שנים קיבלתי השפלות וגידופים מצידו ומצד בני משפחתו שאני אישה לא מסודרת ומלוכלכת מצלם את הבית ומביש אותי לעיניי בני משפחתו... מתייחס בזלזול כלפיי לעיניי הילדים... מקלל את אימי עליה השלום ואומר כי הכלבה קבורה 20 מטר מתחת לאדמה. מה עד כמה האדם הזה יכול להיות מנובל פה...".
האשמות ההדדיות האמורות לעיל, עולות מתסקיר מאגף הרווחה בעיריית רחובות הנושא תאריך 04.07.2010. להלן הקטע (עמ' 2) הרלוונטי לעניינו:
"בשיחות עם כל אחד מבני הזוג ובשיחות המשותפות דיווחו בני הזוג כי הבעיות החלו לפני שנים. לדברי האב מאז תחילת הנישואין הוא המפרנס במשפחה. האם, לדבריו, עבדה תקופה קצרה לפני שנים. על רקע זה היה ויכוחים רבים בין בני הזוג. לדבריו, האם משמיצה ומגדפת אותו וחסרת סבלנות כלפי הילדים. לדבריו, גם כלפיו וגם כלפי הילדים סגנון הדיבור שלה גס ובוטה. כמו כן היה איננה דואגת לצרכיהם הבסיסיים של הילדים בכל הקשור להכנת ארוחות וניקיון הבית, למרות שאיננה עובדת במשך שעות היום שהילדים במסגרות החינוך, היא פנויה בביצוע המטלות הנדרשות.
לדברי האם, מזה שנים היא סובלת מהשפלות וגידופים קשים ובוטים מצד האב כלפיה לעיני הילדים. כמו כן, האב מונע ממנה לנסוע עם הילדים לביקור אצל קרובי משפחתה המורחבת. בנוסף, מגביל אותה בכל הקשור להוצאות כספיות, מכיוון שאיננה עובדת ואין לה כל מקורות הכנסה, היא זקוקה לסכומי כסף מספקים לשם עריכת קניות לצרכיה ולצרכיו בני משפחתה.
בשיחות משותפות שערכתי עם שני בני הזוג התרשמתי מחוסר אמון הדדי, מתח ועיונות, מאבקי כוחות בנוכחות הילדים. התרשמתי כי הבת מ' סופגת מסרים שליליים קשים מצד שני ההורים ומעורבת בסכסוך הזוגי."
הנה התמונה העולה שהטענות הם הדדיות הבעל טוען שהאישה מקללת ומגדפת, והאישה טוענת שהאיש מקלל ומגדף וגם שהיא מקללת יש לכך סיבה. ואין אפשרות להצביע ולומר שאחד מהצדדים הוא הגורם והסיבה לקללות והגידופים.
התנהלות כספית והטיפול בצרכי הבית
הבעל טוען שבמשך כל השנים ברוב הזמן הוא המפרנס היחידי, והאישה מזניחה את הטיפול בצרכי הבית והילדים. האישה טוענת שהיא מטפלת כפי יכולתה והבעל לא מסייע לה במיוחד שבנם שלום שסובל מהפרעה התפתחותית PDD, דורש הרבה מאוד סיוע והבעל לא מושיט לה עזרה, ולא דואג לצרכיה.
טענות הבעל נאמרו כבר בשנים הראשונות לנישואיהם. כאמור בכתב התביעה של הבעל לשלום בית הנושא תאריך 08.06.2005 "אשתי אינה ממלאת את חובותיה כלפי הבית והילדים רוב היום אינה נמצאת בבית ... עושה מה שעולה על רוחה" וכך גם בפרוטוקול הדיון מתאריך 23.11.2005 אומר הבעל (שורה 5-6) "הבית מוזנח ואי אפשר לארח אף אחד" כך גם טוען הבעל בכתב תביעת גירושין מ- 10.2009.
מנגד אומרת האישה בפרוטוקול הדיון מתאריך 23.11.2005 (שורה 8-10) "אשה לא יכולה לתפקד אם אין עזרה בבית הבעל רוב היום לא נמצא בבית עד השעות המאוחרות ובמציאות לא עוזר ...".
הדברים חוזרים על עצמם בפרוטוקול הדיון מתאריך 22.01.2006.
במסמך הנושא תאריך 7.12.09 כותבת האישה שיש לה קושי בסידור הבית בגלל הבן שסובל מ- PDDהילד מהוה קושי וצריכה עזרה מהבעל מידי יום ביומו. כמו כן היא מתלוננת שהבעל לא נותן לה כסף וטען שהיא לא עובדת.
יש לציין שבתסקיר הנושא תאריך 04.07.2010 (עמ' 4) כותבת העו"ס:
"משיחותי עם ההורים התרשמתי כי האם מטפלת באופן שוטף בכל הקשור לצרכי הבית והילדים. האב אינו שבע רצון מתפקודה. התרשמתי כי האב עסוק בשעות היום בעבודתו כמפרנס יחידי ומגיע לביתו בשעות אחר הצהרים או הערב, וכשהאב בבית הוא מעורב בטיפול בילדים ובכל הקשור להחזקת הבית".
ע"כ ציטוט מדברי העו"ס בתסקיר.
האישה טוענת שהבעל מתנהג איתה 'בקמצנות חולנית', נשמעו ההכחשות של הבעל, לטענתו הוא מפקיד את משכורתו בחשבון המשותף לצרכי המשפחה ובכללם צרכיה של האישה, ורוב השנים הוא לא ניהל חשבון בנק נפרד, לדבריו האישה מבזבזת כספים רבים על הטיפוח האישי שלה, ואין לה סדר עדיפויות לצרכי הבית הנצרכים יותר.
לפי דבריה של האישה היא מפקידה את משכורתה בחשבון הבנק המשותף עבור צרכיה המשפחה, אולם היא מנהלת חשבון בנק נפרד. האישה הודתה שהבעל נותן את מה שמבקשת אולם לטענתה היא לא צריכה לבקש. דבריה נאמרו בדיון מתאריך 27.10.2022 (שורה 104 לפרוטוקול) "הוא נתן רק מה שביקשתי, אני לא אמורה לבקש ... ". כך שיש קושי בדבריה שאומר שהבעל נוהג עימה 'בקמצנות חולנית'. אולי הדברים נעשים שלא לשביעות רצונה, אבל כפי הנראה הבעל דואג לצרכיה ולצרכיה המשפחה.
סיכום העובדות
מכל האמור עולה תמונה עגומה למדי, שמראשית נישואיהם היו מריבות וקללות ובעיות ביחסי אישות בין הצדדים, אין לנו אפשרות להכריע מי הגורם לבעיות "ומי התחיל". לא נכון לומר שרק צד אחד מקלל ומגדף, כפי שטענו הצדדים, אלא הבעיה היא מצד שניהם.
טענות האישה על קמצנותו של הבעל נשמעה במשך השנים, אולם הבעל טוען שהוא דאג לכל צרכיה, הוא היה המפרנס היחיד ברוב השנים.
בשנים הראשונות לנישואיהם היתה הסכמה ביניהם שהם צריכים להתגרש. כך שאין לתלות את האשמה בצד אחד ולומר שהגירושין יצאו ממנו.
לא הובאו בפנינו הוכחות המאשרות את טענות הבעל שהאישה מנהלת קשר רומנטי עם גבר זר, האישה הכחישה את הדברים, ולכן אנו לא רואים צורך להתייחס לדברים.
המסקנה ההלכתית:
לאור האמור לעיל נראה להכריע שהבעל חייב לגרש את אשתו. לאור פירוד ממושך למעלה מחמש שנים שגרים בחדרים נפרדים, ואין ביניהם יחסי אישות, ודאי שאין מקום לשלום בית ועליהם להתגרש. דברי הבעל שרצונו בשלום בית הם מהשפה לחוץ, כפי שהוכחנו לעיל בהרחבה.
בעניין חיוב הכתובה, בפנינו תביעת כתובה על סך 550,000 ש"ח ונראה שסכום זה נכתב לכבוד ולתפארת ואין מקום לדון לגבי חיוב מלוא הכתובה, במיוחד שבני הזוג הם יוצאי 'מרוקו', וכך נהגו במרוקו לכתוב סכומים מופרזים בכתובה לכבוד ולתפארת, ואף נתקנו במרוקו תקנות מיוחדות[2] שלא חייב את מלוא סך הכתובה, תקנות אלו נהפכו ל'מנהג המדינה' לכתוב סכומים מופרזים, כשכל כוונתם לגדל ולרוממם את שמה של הכלה ומשפחתה או את שמו של החתן ומשפחתו, ולא להתחייב סכומים כאלו ביום פקודה. את המנהג הזה הביאו יוצאי מרוקו לכל תפוצתם בארצותם. וכך עלו לארץ ישראל כמו עם שאר המנהגים שנהגו בקהילותיהם, והמשיכו במנהג לכתוב סכומים מופרזים בכתובה וכפי שנהגו בחוץ לארץ.
והנה בנדון דידן היה מקום לומר שאף אין לחייב את הבעל לשלם חלק מהכתובה, ומטעם ששניהם מורדים זה על זה למעלה מחמש שנים הם גרים בחדרים נפרדים, אין ביניהם יחסי אישות, והאישה והאיש שניהם חפצים בגירושין.
וכמבואר בדברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח') שכל שיש פירוד ממושך אין לחייב את הבעל בכתובה. וז"ל:
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
הרי מבואר להדיא בדברי רבינו ירוחם, שלאחר פירוד של יותר מיב' חודש, כופין את הבעל לגרש והאישה הפסידה את תוספת כתובתה. ולכן בנדון דידן שיש פירוד ממושך למעלה מחמש שנים ואין אפשרות לברר בשל מי המרד, ומי אשם במניעת יחסי האישות במשך החמש שנים האחרונות, אי אפשר חייב את הבעל בכתובתה.
נאים דברי הגר"נ גורטלר שליט"א אב"ד רחובות שכתב בפסק דין (בתיק 890576/3) וז"ל:
"כדי לקבוע שמגיע לאשה את כתובתה, צריך לקבוע שבעת שהיא הפסיקה לקיים יחסי אישות עם בעלה היתה לכך הצדקה, ועל כך הצדדים לא הביאו ראיות, ומעדות העדים שהעידו בפני ביה"ד לא ניתן להביא ראיה על כך, כיון שהם העידו על התקופה שכבר פסקו חיי המשפחה ביניהם, וכבר חיו בריב ומדון, כך שמעדותם לא ניתן להביא ראיה כלל מי היה האשם שהביא לכך שפסקו חיי האישות ביניהם.
בדרך כלל כאשר בני זוג מגיעים לביה"ד לאחר שאין בין בני הזוג יחסי אישות במשך שנתיים, (גם אם נעשה נסיון לשלום בית באמצע) כבר קיימת שנאה בין בני הזוג, והקרע שנוצר ביניהם הוא כזה שלא ניתן לאחוי, וברוב המקרים לאחר פירוד כזה ממושך לא ניתן לקבוע מי הוא זה שגרם לסכסוך. ובמקרים כאלו ביה"ד צריך לפסוק שמספק לא מגיע לאשה כתובה, או שביה"ד צריך לעשות פשרה בין הצדדים." ע"כ.
העולה מהדברים שכל שאי אפשר לאחות בין הקרעים ולא ניתן להוכיח מי אשם בפירוד אי אפשר לחייב את הבעל בכתובה.
אולם במה דברים אמורים, כאשר אין אפשרות להצביע על אחד מבני הזוג ולומר שהוא אשם בגירושין ויש פירוד ממושך לכן אין לחייב כתובה. אבל לאור האמור לעיל וכפי שהרחבנו בדברינו לעיל, במקרה דנן יש חובה לפשר בין הצדדים, ולחייב את הבעל בחלק מהכתובה. בדברנו לעיל נוכחנו לראות שהבעל במשך השנים תרם רבות לחוסר שלום הבית, פעמים הצית את האש ופעמים הגביר את הלהבות. האשמות שהטיח באישה גרמו למריבות ולהשפלות הדדיות בין בני הזוג. ומאידך אין לנקות האישה ולומר שאינה אשמה והיא רק "השיבה אש", גם ידה של האישה היו במעל, היא הייתה מחרפת ומשפילה את בעלה רבות. גם ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג לא הוסיפה שלווה ורוגע בבית. ומשכך אין לתלות את האשמה בצד אחד, אלא בשני הצדדים כאחד ולכן יש לחייב את הבעל בחלק יחסי מהכתובה.
לסיכום הצדדים חייבים להתגרש, והבעל לא יכול לעכב את הגירושין בטענה שרצונו בשלום בית, ולאחר שבני הזוג יפרידו מגורים, בית הדין יקבע מועד לסידור גט.
בתביעת הכתובה שמונחת לפתחנו אין לחייב את מלוא סך הכתובה 550,000 ש"ח שנכתב לכבוד ולתפארת. ולפוטרו בלא כלום אי אפשר, סבורני שיש לפשר ולחייב את הבעל בסך 80,000 ש"ח. בהצטרף 21,000 ש"ח שתקבל האישה מהבעל באיזון משאבים, תקבל בסך הכל 100,000 ש"ח ויותר, סך זה מביא לידי ביטוי חלק ניכר מסך הכתובות הסטנדרטיות. סבורני שהסכום הזה מביא לידי ביטוי את ממכלול הנתונים והנסיבות שציינתי לעיל.
הרב ירון נבון - דיין.
עיינתי בדבריו המקיפים והיסודיים של עמיתי הגר"י נבון שליט"א. להלן עמדתי.
שני הצדדים רוצים להתגרש והפירוד ביניהם הוא עמוק וממושך ביותר וכפי שפורט בהרחבה. אילו הצדדים היו גרים בנפרד הם היו חייבים להתגרש מיידית. אך מאחר והצדדים גרים ביחד, אי אפשר לסדר לצדדים גט. הליכי פירוק השיתוף של דירת הצדדים מתנהלים בבימ"ש לענייני משפחה.
לכן, לאחר שהצדדים יגורו בנפרד כל אחד מהם יהיה חייב להתגרש.
אם אחד מהצדדים יסרב להתגרש לאחר שהצדדים יגורו בנפרד, בזכות הצד השני להגיש תביעה/תביעות לאכיפת חיוב הגט, לרבות הגשת תביעה לצווי הגבלה.
ע"פ חוות דעת אקטוארית, שנערכה לאחרונה, האשה זכאית לקבל מהבעל קרוב ל-9000 ש"ח וכן זכויות עתידיות. בהיוון הזכויות העתידיות, האשה זכאית לקבל מהבעל בסביבות 21-22 אלף ש"ח. (כפי הנראה יש הסכמה על היוון הזכויות).
הסכום שנכתב בכתובה הוא יחסית גבוה. במקרה דנן הובאו לעיל נימוקים נרחבים שגם האשה הייתה שותפה לנסיבות שהביאו למשברים שבין הצדדים, ולא רק הבעל. לכן, גם אם היה מדובר בסכום כתובה נמוך יותר, היה מקום לפשר לגבי גובה דמי הכתובה שתקבל האשה. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסכום כה גבוה, שיש לפשר ולתת לאשה רק חלק מדמי הכתובה. כמו כן האשה אמורה לקבל באיזון המשאבים כ-21-22 אלף ש"ח. סכום זה נחשב כסכום כספי שהאשה מקבלת על חשבון כתובתה. לכן יש לנכות סכום זה, מהסכום שביה"ד אמור לפסוק לאשה בגין הכתובה.
בהתחשב בנסיבות הכוללות נראה שיש לפשר ולחייב את הבעל לשלם לאשה בגין הכתובה, בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים, סך של 130 אלף ש"ח.
כאשר הצדדים יגורו בנפרד, האשה תהיה זכאית (אם רצונה בכך) לבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה. אם האשה תבקש לעכב את סידור הגט עד שיובטחו לה תשלומי הכתובה, והבעל יבקש שלא לעכב את סידור הגט, ביה"ד יבחן ויקבע האם יש לאשה בטחונות סבירים לקבלת דמי הכתובה. (כגון, אם הדירה תימכר לצד ג', תוכל האשה לבקש לעכב את הסך הנ"ל מהכספים שיקבל הבעל עבור חלקו בדירה או לעקלם. אם הבעל יקנה את חלק האשה בדירה, תוכל האשה לבקש שחלק האשה בדירה לא ירשם על שמו של הבעל עד שישלם לה את דמי הכתובה ו/או להטיל עיקול על חלק הבעל בדירה).
לכן נראה לענ"ד שיש לפסוק:
הרב יהודה שחור - אב"ד
לאחר עיון במה שכתבו חברי הדיינים הגאונים שליט"א, הנני מסכים עם עיקרי הנימוקים שכתבו בתיק הנ"ל, אך נראה לי לחלוק במסקנת הדברים ובפסק דין.
העובדות הם כפי שנכתבו על ידי חברי. דהיינו הצדדים מתגוררים כמה שנים בחדרים נפרדים בדירה אחת, כל אחד מאשים את משנהו במצב הזה, וכן האשה יזמה את הגירושין אך מדברי הבעל בדיונים נראה שגם הוא חפץ בגירושין. לסיכום: אין אפשרות לדעת בבירור מי אשם בפירוק הנישואין כיון ששני הצדדים מכחישים זה את זה.
והנה מצינו במצב שאין אפשרות לברר מי צודק בטענות שלו לפירוק הנישואין וכן אין אפשרות לדעת מי גרם למגורים הנפרדים (שני חדרים) בדירה המשותפת, שזהו המקרה של ספק לפני ביה"ד בעובדות ובטענות הצדדים, מי נחשב מוחזק בכתובה.
הנה מצינו מחלוקת בין רבותינו הראשונים:
שיטת המרדכי במסכת יבמות (פרק הבא על יבמתו אות נ"ב) שהאשה נחשבת מוחזקת בכתובה. במקרה שם מדובר בבני זוג שלא הביאו ילדים לעולם ויש ספק מי מבני הזוג אשם בכך.
וכן הביא המרדכי במסכת קידושין (אות נ"ב) וכך כתב שם:"ועוד מספק לא תפסיד כתובה דקי"ל כבית שמאי דאמרינן שטר העומד להיגבות כגבוי דמי", וכך פסק הרא"ש (בבא בתרא פרק ט' סוף סימן ג'), וכך הביא הב"ח באבן העזר (סימן ט') והסיק שם שהאשה נחשבת למוחזקת למוחזקת בכתובתה ואינה מפסידה את הכתובה במקרה של ספק בעובדות שהתרחשו בין הצדדים, וכן הביא בשו"ת מהר"ם (חלק ג' סי' שנ"ג) שיטות ראשונים שסברו כמו המרדכי.
אבל מצינו בשיטת "הבית שמואל" (אבן העזר סי' ט' ס"ק ד') שתמה והקשה על שיטת המרדכי שהרי אלו שסוברים "שטר העומד להיגבות כגבוי דמי" הם דברי בית שמאי, והרי אנו פוסקים כבית הלל. וכן כתב בשו"ת מהרי"ט (חלק א' סי' קי"ט) שכיון דקיי"ל כבית הלל ולא כבית שמאי הרי הלכה כבית הלל, וכתב:
"ודבר פשוט הוא דמאחר דקיי"ל כבית הלל בפרק ארוסה, בשטר העומד להגבות לאו כגבוי דמי, כדתנן מתו בעליהם עד שלא שתו, בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה דמספיקא לא גביא, אף כאן מספקא לא גביא..."
ומצינו שהמחלוקת הזו היא תלויה במחלוקת של "הבית שמואל" ל"בית מאיר",
שהרי פסק הרמ"א (אבן העזר סי' קנ"ד סעיף א') שאשה שידעה את המומים הגדולים של הבעל קודם שנשאת, לא יכולה לכוף את בעלה לגרשה, כיון שאנו אומרים " דסברא וקיבלה", וכתב שם הבית שמואל (ס"ק ב') שאפילו לשיטת הרמ"א הנ"ל דסובר שאין כופין אותו להוציאה דסברה וקיבלה, מכל מקום אם אינה רוצה לדור עמו רשאית, ולא תיחשב כמורדת בבעלה ולא הפסידה כתובתה, כיון שיכולה לומר "קי"ל" כהני פוסקים שאני יכולה לומר "סבורה הייתי שאוכל לקבל...". לפי זה דעת הב"ש שאשה נחשבת מוחזקת בכתובה, ולכן יכולה לומר שאינה מורדת ומקבלת את הכתובה.
אבל הבית מאיר (שם ס"א) תמה והקשה על דברי הב"ש וכתב שהרי הבעל הוא המוחזק, ואם כן הוא יכול להגיד "קי"ל" ולא האשה?
והנה מצינו בפד"ר (כרך ג' עמ' 162) שכתבו הדיינים י.מ . בן מנחם, י. הדס, ב. זולטי זצ"ל:
"אמנם כתב בספר נתיבות המשפט על רבנו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו, אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי, ולא יפרע לה כתובתה, וז"ל:
"ואיפשר עוד שאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים."
וכך נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד ס"ק ב' שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן, אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מכל מקום אין דינה כמורדת, אם אין רצונה לדור עמו, וי"ל קים לי כהני פוסקים. ועיין בבית מאיר שם שתמה והלוא במורדת דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בממון.
אכן דעת הב"ש היא כמו שכתב הנתיבות המשפט הנ"ל, כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנה"ג " כללי קים לי" אות מ"ו, ובברכי יוסף חו"מ ס' י"ב סעיף ט"ו.
וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי "קים לי" כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובתה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א ס' קי"ט עי"ש.
והנה בספר עיונים במשפט (חלק ג' סי' כו עמ' תלד) להגאון הרב חיים שלמה שאנן זצ"ל אב"ד תל -אביב -נתניה- אריאל, הביא את מחלוקת המפרשים בספק מי מיקרי מוחזק בכתובה, וכך כתב בספר עזר משפט מאת הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל אב"ד בבית הדין הגדול בירושלים:
"יוצא לדעת החמדת שלמה והחזון איש, כי בכל מקום אשר ספק הוא אם מפסידה כתובתה, מדין מורדת, אם לאו, אין היא מפסידתה ומוציאים מהבעל, אף על פי שהוא המוחזק, כי אין ספק פטור מכוח תקנה, או מכוח קנס, מפקיע חיוב ודאי, הבא מכוח הדין.
ועיין בשו"ע אבן העזר סימן קי"ח סעיף ו', ובבית שמואל שם ס"ק ה', ועיין בתשובת הרדב"ז הנ"ל הכותב" ותו דלא אמרינן דבהאי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא, כיון שהחוב הוא מבורר..."
והנה המקרה המונח לפנינו, הצדדים מתגוררים לפחות כחמש שנים בחדרים נפרדים וכל צד מאשים את הצד שכנגד באשמת הפירוד, וכן נראה מהדיונים שהתקיימו בפני ביה"ד כי הצדדים חפצים להתגרש זה מזו, וכל צד מאשים את הצד השני במשבר שיש בחיי הנישואין. האשה מאשימה את האיש שנוהג בקמצנות בכל הוצאות הבית, וכי עקב ההתנהלות הכלכלית של האיש עזבו הבנות את הבית, וכן האיש מאשים את האשה שהייתה נוהגת באלימות מילולית כלפי הבעל.
כיון שאין ביה"ד יכול לברר את העובדות במדויק, הרי לפני ביה"ד יש ספק בעובדות ובמציאות איך התנהלו חייהם של הצדדים בבית המשותף, ולכן בספק במציאות, (איך היו העובדות בבית), האשה נחשבת מוחזקת בכתובה שהיא בסך 550,000 ש"ח.
מסקנה:
בהתחשב בנסיבות, ולשיטות חלק מהדיינים הסוברים שזהו סכום מוגזם וגבוה, ועל כך אולי לא התכוון הבעל בשעת החופה להתחייב ,יש לפשר בנושא חיוב סכום הכתובה, זה בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים סך של 21-22 אלף ש"ח, על כן הבעל חייב לשלם לאשה בסביבות סך של 250,000 ש"ח הכולל את החלק של הכתובה, אך יש לנכות ממנו את הסכום של 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון משאבים,
ולכן בסיכום הדברים: האשה אמורה לקבל עבור כתובתה סך של 230,000 ש"ח.
הרב יאיר לרנר - דיין.
מסקנה:
לאור כל האמור לעיל, לגבי הגירושין ההכרעה היא כדעת כולם. לגבי גובה הכתובה ישנן שלוש דעות וההכרעה היא כפי הדעה האמצעית וכמפורט להלן.
פסק הדין:
ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים המזהים.
ניתן ביום ה' במרחשון התשפ"ג (30.10.2022).
הרב יהודה שחור - אב"ד הרב יאיר לרנר הרב ירון נבון
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה