חיוב גט לבעל שמסרב להיבדק ע"י פסיכאטר על פי החלטת בית הדין

ב"ה

תיק (רבני צפת) ‏865704/1

בבית הדין הרבני האזורי צפת

לפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב חיים בזק, הרב יוסף יגודה

התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רות אשרף ממן)

נגד

הנתבע: פלוני

הנידון: גירושין, מזונות

פסק דין

בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולקביעת דמי מזונות, וכן נכרכו בתביעה זו תביעות נוספות.

בשנתיים האחרונות התקיימו חמישה דיונים לבירור תביעת הגירושין, ולהלן פסק הדין ביחס לתביעה זו.

בעקבות ההחלטה מיום י"ז טבת תשע"ג (30/12/2012) התקבלו סיכומי הצדדים ביחס לתביעת הגירושין, וביום כ"ה אדר תשע"ג (07/03/2013) ניתנה הפסיקה הראשונה ובה נקבע כי על יסוד העובדות שהתבררו בבית הדין באותה עת, אין מקום לחיוב הבעל בגירושין, הגם שנקבע שהאשה אינה חייבת בשלום־בית.

באותה החלטה התייחס בית הדין לטענה המייחסת לבעל הפרעה נפשית, ונכתב כדלהלן:

"התנהגות הבעל בדיונים מביאה את בית הדין להניח שלבעל הפרעת אישיות בעייתית, שאינה מאפשרת לו לחיות חיים סבירים עם אשתו. אך מאחר שבית הדין אינו הגורם הפסיכיאטרי המוסמך, ואין בפנינו חוו"ד מקצועית התומכת בהנחה זו, לא יהיה נכון שפסק הדין יתבסס על כך. במידת הצורך ובהעדר הסכמה להתגרש בהקדם, בית הדין יחייב את הבעל באבחון פסיכיאטרי לבירור הנושא."

בהמשך להחלטה הנ"ל, ובהעדר הסכמה להתגרש, ביום כ"ט סיון תשע"ג (07/06/2013) חזרנו על האמור בהחלטה זו, וביחס להנחה הנזכרת אודות מצבו הנפשי של הבעל כתבנו:

"מאחר שהנחה זו אינו מיוסדת על חוות דעת מקצועית והבעל מכחיש זאת, אנו מטילים על הבעל להציג לבית הדין תוך 30 יום חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי או מנהל מחלקת בריאות הנפש בבית החולים "זיו" בצפת, הכוללת הערכה ואבחון ביחס למצבו הנפשי. הבעל יציג את ההחלטה הנוכחית לעורך חוות הדעת, ובנוסף עורך חוות הדעת יוכל לקבל ישירות מבית הדין קטעי פרוטוקולים כדי להכיר את הטענות שעלו כנגד הבעל וההתנהגות המיוחסת לו על ידי אשתו. בהעדר שיתוף פעולה מצד הבעל בקיומו של ההליך הנזכר תוך 30 יום, בית הדין ישלים את ההליך גם בהעדר חוות הדעת הנ"ל."

למעשה, הבעל התעלם מהוראת בית הדין, ובנסיבות אלו מוטל עלינו להשלים את ההליך לבירור תביעת הגירושין. יובהר, ההוראה הנ"ל, ניתנה על יסוד התרשמות בלתי אמצעית של בית הדין מההתנהגות החריגה והבלתי סבירה של הבעל בעת הדיונים. בנוסף, רצף הטענות שעלו מצד האשה כנגד הבעל, המייחסת לו הטרדה מתמשכת, התנהגות אלימה כנגדה וכנגד הילדים, הטרדה של נשים לרבות בגיל צעיר, הגם שהוכחשו על ידי הבעל באופן גורף, מעוררת חשד שהתנהגותו הכוללת, מעידה על הפרעת אישיות, הפרעה הדורשת אבחון מקצועי שבמסגרתו תינתן תשובה מוסמכת על אודות מצבו הנפשי של הבעל – האם אכן קיימת מחלת נפש ומהי רמת החומרה, וכן מהו הטיפול המומלץ שבלעדיו ספק רב אם הבעל יוכל לשוב להתנהגות ראויה ומקובלת.

בנסיבות המתוארות, עלינו לברר מהי ההשלכה של סירובו של הבעל לציית להוראת בית הדין.

שיקול דעת בית הדין כתחליף לאבחון המקצועי בנסיבות של העדר שיתוף פעולה

בטרם נברר מהי ההלכה ביחס לבעל דין המסרב להיבדק בבדיקה שחויב בה בהחלטת בית הדין, יצוין: בעבר הרחוק, לפני למעלה ממאתיים שנה ויותר, בטרם בא לעולם מדע הפסיכיאטריה, ככל שהדבר היה נוגע לדיני גירושין או להלכות אחרות, כשהתעורר ההכרח בקביעת מעמדו של האדם כשוטה שאינו בר חיובא ואינו בר כריתות, או כאדם הסובל מבעיה נפשית קשה וההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך, האבחון וקביעת מעמדו ההלכתי היו מסורים לבית הדין שדן בעניינו, ובית הדין דן את דינו על יסוד התנהגותו הידועה להם ועל יסוד הסימנים הקבועים בש"ס במסכת חגיגה דף ג: ובשאר הפוסקים. יצוין לספר אור הישר ולספר אור ישראל בתשובות גדולי הפוסקים ביחס לגט מקליווא שסודר בשנת תקכ"ו, שדנו במעמדו של אותו בעל על פי התנהגותו, בלא להיעזר בגורמי מקצועיים, שלא היו בנמצא באותם ימים.

נכון שבימינו שלנו נעזרים ברופאים פסיכיאטרים לצורך האבחון המקצועי, ואבחון זה מהווה בסיס לפסיקת בית הדין, וכפי העולה מעיון בפסקי הדין הנזכרים להלן שדנו בשאלת חיוב גירושין בבעל חולה נפש. אך אם הבעל מסרב לפנות לאבחון המקצועי, ובהעדר אמצעים מתאימים לאכוף עליו את שיתוף הפעולה המתבקש בעריכת האבחון, בסירובו זה, הבעל מאלץ אותנו שלא להיעזר בגורמים המקצועיים הקיימים כיום, אלא לפעול כפי שנהגו בתי הדין לפני למעלה ממאתיים שנה, בטרם בא לעולם מדע הפסיכיאטריה. עקב כך, האבחון ייקבע באופן בלעדי על יסוד התרשמותם האישית של הדיינים, למרות העדר הכשרתם המקצועית בתחום זה.

יובהר: בנידון דנן אין בפנינו נסיבות של טענה מול טענה בלבד כשנדרשת הכרעת בית הדין בין טענותיהם. אלא בדיונים שהתקיימו נכחו הדיינים באופן בלתי אמצעי בעת ההתנהגות החריגה, הכוחנית ונעדרת הגבולות של הבעל, ובאחד הדיונים בית הדין אף נאלץ להורות על מאסרו למספר ימים בעקבות התנהגותו הפרועה באולם בית הדין. די בהתרשמות זו כדי שנקבע שבפנינו עילה לחיובו בגירושין, מאחר שקיים אצל הבעל ליקוי יסודי הגורם שחיי האשה במחיצת בעלה כרוכים בסבל מתמשך. ניתן להסיק שהתנהגותו נובעת ממחלה בלתי מטופלת, ופסיקת חיוב גירושין יכולה להינתן בדומה לפסיקה שניתנה בפד"ר ח"א עמ' 77.

באותו פסק דין כתבו כדלהלן:

"בכל דברי התובעת אשר טענה לפנינו, עוברת כחוט השני התמרמרות עצומה ועזה שהצטברה בקרב לבה חודשים על חודשים נגד בעלה בגלל הנהגותיו המשונות כלפיה, הן באי־נתינת פרנסה, הן בהעדרו תכופות מהבית, הן מהתעלומה החופפת על כל הנהגותיו, ובהיות לו כמה מקומות מגורים, והן בהתפרצויותיו והכאותיו, וניכרים בהם דברי אמת כי אמנם הגדיש הבעל את הסאה כלפי אשתו, וסבלותיה ממנו הן למעלה מנשוא, עד שבהכרח באו תוצאות המשבר הזה.

[...] בהביאנו בחשבון את כל המקרים יחד, יש יסוד חשוב להצדיק את האשה בתביעתה לגט, וגם לא לדונה בשביל כך כמורדת להפסידה את כתובתה, כי הבעל הוא שהפך בהתנהגותו המוזרה את חיי האשה לגיהנום, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. וברור הדבר שיש להשוות נידון דידן לנפסק בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ח' שנשאל שם באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכול יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים, וז"ל תשובתו:

קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים נתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא הייתה אם כל חי בפרק אף על פי (ס"א ע"א), ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (ע' ע"א), וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, (שם ע"ז ע"א) והשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקים באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכו', עיין שם.

וכדברים האלה וכלשון הזה השיב גם נכדו של הרשב"ץ ביכין ובועז ח"ב סי' פ"ד ע"ש. ועיין גם בחוט המשולש שעם התשב"ץ בטור השלישי סי' ל"ה ד"ה עוד ראיתי לכתוב עיין שם. והרי נידון דידן בכל הקיפו דומה לנידון התשב"ץ שם ויש ללמוד משם לכאן.

[...] לכן לאור כל האמור מחליטים – על הצדדים להפרד זה מזו בג"פ כדמו"י."

מלבד האמור, להלן נדון במשקל הניתן לסירובו של הבעל לציית להחלטת בית הדין.

המשקל הניתן לסירובו של בעל הדין להשיב במסגרת חקירתו

בשולחן ערוך חו"מ סי' טו כתב הסמ"ע ס"ק יג: "אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו, ודאי רמאי הוא, ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר". וכן כתבו הש"ך ס"ק ה', התומים והנתיבות.

מקור הלכה זו הוא מתשובות הרא"ש כלל קז סעיף ו', (הובא בב"י חו"מ סי' טו) שבה כתב הרא"ש בלשון זו:

"מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, נמצא כשהנתבע טוען ברמאות לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה. וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין. לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועת העדות. ואם יסתלק מן הדין, היינו זכות, כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר – אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיוון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו. יעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, רשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה."

על יסוד דברי הרא"ש הב"י הסמ"ע והש"ך עלינו לברר מהי ההשלכה הנובעת מסירובו של הנתבע לציית להוראת בית הדין לפנות לפסיכיאטר. האם דינו כמי שפנה לפסיכיאטר וקיבל אבחון המאשר את החשד שהבעל סובל ממחלת נפש המביאה אותו להתנהגויות חריגות שאינה מאפשרת לאשתו להמשיך לדור עמו. לאחר מכן עלינו לברר האם אבחון מסוג זה הוא בסיס לחיוב הבעל בגירושין.

בעיקר דינו של הרא"ש, לכאורה יש לתמוה מהגמ' במסכת ב"ב דף צג ע"א דלרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו. ורבנן חולקים, ופסקו הרי"ף והרמב"ם הלכה כחכמים שאין מחייבים על פי אומדנא. מצינו שהטור והשו"ע חו"מ סי' טו הביאו דברי הרא"ש הנזכרים לדינא, ובסימן תח סעיף ב' פסקו דלא כרב אחא, אלא כדעת הרי"ף והרמב"ם. ועיין שם בב"ח סי' תח שכתב שבאומדנא דמוכחא טובא לכו"ע אזלינן בתרה. וכן באבני נזר חלק אה"ע סי' קיט ס"ק קה.

יש לבסס חילוק זה בין סוגי האומדנות עפ"י המבואר בירושלמי בריש פ"ב ממסכת כתובות שהאומדנא ב"גמל האוחר בין הגמלים" היא כדין רוב. בירושלמי נאמר:

"אמר רבי אבון ובדבר אחד הלכו במידת הדין ולממון אחר הרוב, בכהדא דתני רבי אחא גמל שהיה אוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מהן מת חייב, אני אומר אותו שהיה אוחר נשכו."

עפ"י דברי הירושלמי הללו כתב הראי"ה קוק זצ"ל (הובא בספר הזכרון "אשל אברהם" עמ' קיח):

"י"ל דבמקום דהאומדנא היא יותר ברורה מאומדנא דגמל האוחר, הוי בכלל ודאי או רובא דרובא דהמיעוט לא שכיח כלל, ובמיעוטא דמיעוטא י"ל דכו"ע מודים."

וכן בספר בית מאיר על שו"ע אה"ע סי מב סעיף ד' ברמ"א כתב שהאומדנא של גמל האוחר בין הגמלים – "היינו אומד עפ"י הרוב" בלבד, משא"כ בנחבל ובאומדנא דמוכח טובא כעין המבואר בשו"ע חו"מ סי' צ' סט"ז – "הוא ממש קרוב לודאי". וכן בתשובת חתם סופר חלק אה"ע ח"א סי' קא כתב שבדיני ממונות מועילה ידיעה בלא ראיה, ובאר החת"ס: "הא דגמל האוחר לא קיי"ל, משום דליכא אפילו ידיעה אלא מכוח רובא, ואין הולכין בדיני ממונות אחר הרוב."

על כן ביחס לבעל דין שאינו משיב על שאלות בית הדין, או המתחמק ומשיב "תשובות גנובות" כלשון הרא"ש, הורה הרא"ש שזוהי אומדנא דמוכח שבעל הדין שכנגדו אכן דובר אמת.

הלכה זו של הרא"ש הובאה בסמ"ע ובש"ך ובשאר הפוסקים ללא חולק, ולא מצאו קושיא מהא דקי"ל דלא כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים, מפני שביחס לאומדנא דמוכח מסוג זה לא נחלק אדם מעולם, על כן הסמ"ע ושאר הפוסקים דנו את בעל הדין שאינו משיב – "ודאי רמאי", וכוונתם שנידון זה עדיף מהאומדנא דגמל האוחר בין הגמלים, שהיא רק במעמד של רוב, אך לא יותר.

יש לדון האם הלכה זו אודות בעל דין שאינו משיב נאמרה בדיני ממונות בלבד, וכפי הנידון בתשובות הרא"ש, או שהלכה זו נאמרה גם ביחס לחיוב גירושין, ואם הבעל הנתבע לתת גט, מסרב להשיב לשאלות בית הדין, יחויב בגירושין בהסתמך על טענות האשה בלבד, כשיש בטענות אלו עילת חיוב גירושין.

מפשטות לשון הסמ"ע והש"ך שהביאו הלכה זו בהלכות דיינים בסתמא, לכאורה נראה שאין לחלק. אך עדיין עלינו לברר, מאחר שבהתאם למבואר, הסירוב להשיב יחשב כאומדנא מוכחת לטובת התובע, האם גם ניתן לחייב את הבעל בגירושין על יסוד אומדנא מוכחת כזו. הלכה זו התבררה בתשובת שבות יעקב.

בספר שבות יעקב ח"א סי' קיג. באר מה הם גדרי הראיות ההכרחיות לפסק דין לחיוב או כפיית גט. וז"ל השאלה:

"אשה אחת צעקה במר נפשה ומייללת בקולה על בעלה שהכה אותה איזה פעמים והתרו בו על פי בית דין שלא יכה אותה עוד, שאל"כ יכפוה לגרשה וכמבואר באבן העזר סי' קנ"ד סעי' ג' בהג"ה. ויהי היום ואין איש מאנשי הבית בבית רק הבעל ואשתו ומשרתו, ויכה האיש את אשתו מכת אכזריות והיא צעקה ואין מושיע לה, וכאשר מקול ענות נתקבצו אנשים לביתם לראות ולשמוע מה הקולות משמשות, הראתה להם מכות אכזריות שכל אחוריה וגבה נפוח ונצרר ממכות רשע שהכה בעלה, והוא כופר בכל ואמר שלא הכה אותה כלל רק שאולי היא חבלה בעצמה או משרתו, לתלות הסרחון בו ושמא עיניה נתנה באחר. והיא אומרת שאיך אפשר לחבול בעצמה כל כך לאחוריה, אף גם איך עולה על הדעת לחבול בעצמה כך, ומשרתו מעולם לא עלה על דעתו להכות אותה מעולם, גם הוא מועד בכך והמשרת הוא עד מסייע לה. ילמדינו רבינו הדין עם מי."

השבות יעקב השיב בלשון זו:

"עיקרא דהא מילתא יש לדמות למה ששנינו במתניתין דפרק כל הנשבעין נחבל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אמר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל ע"כ, וקאמר בש"ס נחבל כיצד אמר ר"י אמר שמואל לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו, אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה, וניחוש דלמא בכותל נתחכך תניא רבי חייא שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אחר דליכא אחר... ואין מקום לומר כיוון דכאן איכא רגלים לדבר שהבעל מועד בכך להכות את אשתו וגם הוא נגד הסברא שהמשרת יכה את אשת אדוניו ובעלה אדונו אתה עמהם בבית ואיך הניח להכות את אשתו שהיא כגופו ולא מיחה במשרתו וחזר להכותו, אלא ודאי שהוא בעצמו עשה הנבלה הזאת וא"כ אפילו שבועה אינה צריכה, וכופין אותו להוציא כיוון דאיכא אומדנות המוכיחות שהוא עשה לה כל זאת. זה אינו, דהא קי"ל דלא כרב אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ושור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך, אין אומרים זה ודאי הרגו או נשכו, וכמבואר בטור חו"מ סי' ת"ח דלא אזלינן בתר אומדנא כי האי אף בדיני ממונות, כדמסיק הש"ס בסנהדרין פ"א דיני ממונות דף ל"ז ע"ב. ועיין בפרק אלו הן הנשרפין דף פ' ע"א שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורין ואמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם ופרש"י שהכול יודעין שהוא חסיד ולא זרקה לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה. וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו... נחזור לנדון דידן, דאף אי נימא דהוי ג"כ אומדנא דמוכח טובא מ"מ, אע"ג דאפשר דמהני לעניין נחבל דנוטל בלא שבועה, מ"מ לעניין להוציא אשה מבעלה, וכמה קשה גירושין, ולדעת מקצת פוסקים דיני נשים כדיני נפשות דמיא, וגם האומדנא אפשר אינה ברורה כל כך, א"כ די בכך שנאמין אותה בשבועה בנק"ח כדין הנחבל, אבל בלא שבועה אין להאמינה לכפות אותו לגרשה."

דברי השבות יעקב טעונים ביאור. אם דיני הראיות ביחס לחיוב הבעל בגירושין הן כדיני נפשות, הרי שגם לאחר שבועת האשה עדיין לא ניתן לפסוק על יסוד אומדנא דמוכח, דעל כל פנים, הוי כעדות ידיעה בלא ראיה, ובוודאי ששבועה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין נפשות, עיין רמב"ם ריש פרק כ' מהלכות סנהדרין שאין פוסקים בנפשות עפ"י אומד כלל אלא בעדות, וכן כתבו כמה אחרונים בדעת הרמב"ם דבדיני נפשות אין סומכין על שום אומדנא אפילו שתהיה ברורה ומוכחת ללא ספק כלל, כן באבני נזר אהע"ז סי' קיט ס"ק קד ובאחיעזר ח"א סי' כה סק"ד ובספר אבן האזל פ"ח מהלכות נזקי ממון.

וכן בספר יד רמה עמ"ס סנהדרין דף לז: כתב:

"אבל היכא דודאי נכנס לתוך יד תבירו שלם ויצא חבול וידעינן בוודאי דלא איניש אחרינא חבל בי' ולא איהו חבל בנפשי' וכגון שהייתה החבלה בין כתפיו ולא היה אחר עמהם, הא ליכא ספקא במילתא וכה"ג לאו אומדנא היא דזו היא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה. וה"מ בדיני ממונות אבל בדיני נפשות פסולה."

וכן כתב בחי' רבינו יונה עמ"ס סנהדרין שם. וכן במאירי במסכת שבועות דף מד. אמנם התוספות במסכת שבועות לד. (ד"ה דאי) כתבו דגם בדיני נפשות מועילה אומדנא ברורה ומוכחת ללא ספק כלל.

מאחר שרוב הראשונים והאחרונים הסכימו שלא תועיל אומדנא דמוכח בנפשות, בהכרח לאחר שהעלה השבות יעקב לכפות את הבעל בגירושין בכפוף לשבועת האשה, הרי שקבע שדיני הראיות לעניין גירושין אינן כמו בדיני נפשות, אלא כפי הקבוע בנחבל. ולפי זה, לאחר שבשו"ע חו"מ סי' צ' סעיף טז פסק שגם בנחבל, אם יש הוכחה שזה חבל בו, כגון שהייתה החבלה במקום שלא יכל לחבול בעצמו, הרי זה נוטל בלא שבועה, הרי שבאומדנא דמוכח טובא, גם בנחבל נוטל בלא שבועה, ולפי דרכו של השבות יעקב ה"ה בגירושין.

לא מסתבר שדברי השבות יעקב נאמרו רק בנידון שלו המתייחס לטענה של האשה לחבלה בלבד, שנאמנותה לעניין דיני ממונות גוררת את הנאמנות לחיוב הגירושין. אלא ברור שהכרעת השבות יעקב היא שגם לעניין חיוב גירושין תועיל אומדנא דמוכח טובא. רק בנידון שם, לאחר שהשבות יעקב קבע – "גם האומדנא אפשר אינה ברורה כל כך", קביעה זו הביאה לפסיקה שרק לאחר שהאשה תשבע יהיה מקום לחיוב הגירושין.

וע"ע בקצות החשן סי' צ' סק"ז שהביא מהבית שמואל סי' מב ס"ק יב שלעניין קידושין מועילה אומדנא טובה כפי שמועילה בנחבל, ומדברי הקצות עולה שה"ה ביחס לגירושין. ואמנם קצות החשן מתייחס לעניין עדות קיום הקידושין או הגירושין, אך מדבריו עולה שגם עדות זו אינה כדיני נפשות, אלא כדיני ממונות בנחבל, ולפי דרכו מסתבר שה"ה ביחס לדיני הראיות לחיוב הגירושין, מאחר שאינם כדיני נפשות, תועיל בהן אומדנא דמוכח טובא, וכן עולה מתשובת חתם סופר אה"ע ח"א סי' קא הנזכרת.

גם אליבא דהתומים שהביא קצות החשן, היינו לעניין עידי קיום הקידושין, אך הטעם האמור בדבריו אינו שייך לעניין דיני הראיות, כגון לחיוב גירושין.

וכן משמעות דברי הרמב"ם בריש פ"כ מסנהדרין ובספר המצוות (ל"ת מצווה רצ) שאין דנים בנפשות בשום סוג של אומד, היינו מפני גזרת הכתוב "ונקי וצדיק אל תהרוג". עיין בדברי הרמב"ם בספר המצוות בהם מבואר שאין זה אלא חידוש התורה לעניין ענישה בנפשות, אך אין ללמוד מכך לעניין חיוב גירושין. וע"ע ברמב"ן על ספר המצוות שם שהקשה מדוע יש ילפותא מיוחדת בנפשות אחר שגם בדיני ממונות קי"ל דלא כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים. ובאחיעזר ח"א סי' כה סק"ד באר דעת הרמב"ם וכתב:

"מה שתמה הרמב"ן שם על דברי הרמב"ם באומד דהא קיי"ל כרבנן ודלא כרב אחא וגם בדיני ממונות לא מהני אומד, נראה בשיטת הרמב"ם באומדנא דמוכח כמו בנחבל, דמהני בדיני ממונות, לא מהני בדיני נפשות."

ולפי זה עפ"י דרכו של השבות יעקב, באומדנא דמוכח המועילה בנחבל ללא שבועה, ה"ה לעניין חיוב הגירושין, והטעם מפני שגזה"כ ונקי וצדיק וכו' אינה אלא בדיני ענישה בנפשות. וכן הראי"ה קוק זצ"ל (בדבריו הנזכרים לעיל בספר הזכרון "אשל אברהם" עמ' קיז), כתב על פי דברי הרמב"ם בפרק כ' מסנהדרין ובספר המצוות:

"מבואר מזה, שרק חומר הוא שהחמירה תורה בדיני נפשות, הא בכל דיני תורה באיסורים כולם, כשיש אומדנא ברורה סמכינן עליה. אמנם צריך להגדיר את האומדנא. וצריך לומר שכל זמן שלב כל אדם אינו מסופק בדבר כלל, הרי זו ידיעה ודאית שסומכין עליה. ולא יצא מן הכלל, כי אם דיני נפשות מקרא ד"נקי וצדיק אל תהרוג".

מתוך ביאור זה בתשובת שבות יעקב, יש להעיר על מש"כ בספר הלכה פסוקה, הלכות עדות סי' לד עמ' קנב הערה 13, בדעת השבות יעקב דלא מהני אומדנא דמוכח טובא לחיוב גירושין. כאמור, דברים אלו אינם מתיישבים עם מסקנת השבות יעקב.

על כן גם כשהבעל, הנתבע לתת גט לאשתו, מסרב להשיב לשאלת בית הדין – ולפי המבואר קבעו הפוסקים את מעמדו כ"ודאי רמאי" וקיימת אומדנא דמוכח טובא שהאמת אכן כטענת האשה – ניתן לפסוק חיוב גירושין על יסוד ראיה זו.

האם המסרב להיבדק בבדיקה פסיכיאטרית דינו כמסרב להשיב לשאלת בית הדין

יש לדון האם דינו של הסירוב להיבדק אצל פסיכיאטר כדין סירוב להשיב על שאלת בית הדין.

נקדים: הבסיס להוראת בית הדין המחייבת את הבעל להיבדק בנסיבות המתוארות, היא על יסוד ההלכה הפסוקה בחו"מ סי' טז ס"ד: "האומר לחברו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציא בבי"ד."

נציין לפד"ר ח"ז עמ' 224 שכתבו ביחס לתביעת הבעל לחייב את האשה בגירושין עקב מחלה:

"הואיל וההוכחות על מחלת האשה בחלקן אינן ניתנות להתברר ולהיקבע אלא על ידי בדיקת האשה, הרי שעל האשה להיבדק אף אם נניח שחובת ההוכחה על הבעל, כי הלא לא ניתן לבצע שום הוכחה מעין זו באיזו דרך שהיא, אלא אם כן שהאשה תיבדק, ולכן אין מנוס מלחייב את האשה להיבדק בכדי לברר אמיתות טענות הצדדים."

ושם בפסק הדין סייעו לקביעה זו מההלכה הנזכרת, בחו"מ סי' טז.

אמנם באותה הלכה אין מפורש הדין כשהלה מסרב להציג את השטר. אך הדברים מפורשים בתשובת הרא"ש (כלל לג ס"ב) ביחס לנתבע המסרב להיבדק עפ"י הוראת בית הדין. הרא"ש כתב:

"הנה ראיתי מתוך הטענות כי ראובן רוצה להפסיד כתובתה ותנאי כתובתה בשלש טענות. האחד, שאינה ראויה לאיש, והיא כופרת ואומרת שהיא ככל הנשים. דבר זה יבדק ע"פ נשים הגונות וכשרות יודעות בדבר זה, אם יאמרו שאינה ראויה לאיש אין לה עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה. ואם יאמרו שהיא ראויה לאיש הרי נתבטלה אותה טענה. וכל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה מאחר שהוא טוען טענת בריא שאינה ראויה לאיש וגם דבריו עומדין להתברר לאלתר, ואם כן למה נחייבו מזונות, היא תצוה לבדוק את עצמה אם היא רוצה להכחישו, ואחר שתבדק תתבטל טענה זו."

דברי הרא"ש נפסקו להלכה בטור אה"ע סי' קיז ובשו"ע סי' קיז ס"ב.

ביחס לתשובת הרא"ש יובהר, האחרונים דנו בשאלה האם האשה נידונת כמוחזקת בזכותה לגבות דמי מזונות עבורה, והאם דנים בה דין המוציא מחברו עליו הראיה, עיין אבני מילואים סי' סט סק"ב, בספר נחל יצחק סי' צז סק"ג, בהפלאה סי' ע' ס"ק טז ובבית מאיר סי' צג סי"ט, אך בתשובת הרא"ש מבואר שהעילה לפטור את הבעל מדמי מזונות בנידון שלו, אינה על פי ההלכה הידועה "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא בלא"ה, מאחר שטענה זו שהעלה הבעל יכולה להתברר באמצעות בדיקה, על כן כל עוד האשה מונעת בדיקה זו, אין לחייבו במזונות.

לפי המבואר, נראה שהיסוד לשתי תשובות הרא"ש, בכלל קז ובכלל לג, אחד הוא. העדר שיתוף פעולה מצד הנתבע עם הוראת בית הדין, הן בחובתו להשיב על שאלות והן בחובתו להיבדק, מביאה את בית הדין לפסוק שהאמת עם התובע.

יש להוסיף ביאור בהלכה זו. בחו"מ סי' ל' כתב הסמ"ע ס"ק כב: "כתב ב"י וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו, לאו כלום הוא, מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן, כ"כ מהרי"ק שורש א'". ועי"ש בש"ך ס"ק יג, ושורש הלכה זו בסוגיא במסכת קידושין דף סו: שעד אחד המעיד שהכהן בעל מום, נאמן למרות הכחשת הכהן מאחר שאומרים לו "שלח ואחוי", דהיינו פשוט בגדיך והראה אם אתה בעל מום. אך באותה סוגיא הדיון הוא בנאמנות עד אחד המוכחש, כשהדבר יכול להתברר. ואילו בנידון שבפנינו הדיון אינו ביחס לנאמנות העד אלא אודות דין ודברים שבין טוען ונטען, כשהנתבע מסרב להיבדק, לאחר שבית הדין הורה לו על חובתו להיבדק. אך עדיין קיים יסוד משותף לשתי הסוגיות, והוא – הסירוב להיבדק נידון כראיה שהמסרב משקר.

עיין בספר שער משפט סי' ל' סק"ז שהביא סוגיא דומה במסכת כתובות דף כב: בתרי ותרי המכחישים זא"ז אם האשה התגרשה, דקיי"ל אם נשאת לא תצא, ונאמר שם בגמ': "רב אסי אמר כגון דאמרי עדים... עכשיו גירשה... גירושין איכא לברורה, דאמרינן לה אם איתא דהכי הוה, אחוי לן גיטיך". וכשאינה מוציאה את הגט, דינה שתצא והוולד ממזר. ובאר השער משפט, הטעם בהלכה זו, דבמלתא דעבידא לאיגלויי ובעל הדין יכול לברר דבריו תיכף, ואינו עושה כן, מסתמא הוא משקר.

וכן בספר קובץ שעורים עמ"ס כתובות (שם) סי' סא כתב:

"רב אסי אמר דאמרינן לה אחוי לן גיטך, ולכאורה נראה דזוהי הוכחה שמשקרת. וקשה דמאי מהניא הוכחה בתרי ותרי, דתרי כמאה. צ"ל דאין הכוונה דההוכחה מבררת את המעשה, אלא דאנו צריכין לידע אם באמת ברי לה דהא אפשר דבזה גופא משקרת, שאינו ברור לה, וא"כ חייבין להפרישה מאיסור ספק."

על כן גם ביחס להלכות טוען ונטען, כשהנתבע מסרב להשיב או להיבדק, למרות שהדבר אפשרי עבורו, בכך הוא מוכיח את שמשקר בטענותיו.

בנוסף, ניתן להביא ראיה שההתחמקות מהבדיקה מוכיחה את דברי הצד השני, מההלכה הפסוקה ברמב"ם הלכות סוטה פרק ג' הלכה ב' שסוטה המסרבת לשתות מהמים המאררים תצא בלא כתובה, ובאר הכסף משנה הלכות סוטה:

"דכיוון שפחדה מלשתות, מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה, שאילו הייתה טהורה לא הייתה נמנעת מלשתות, והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל, סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך".

וע"ע בתשובת מהרש"ם חלק ו' סי' קלג וח"ב סי' כד, שהסתמך על דברי הכסף משנה הנזכרים. בשתי תשובות אלו קבע המהרש"ם שהתחמקות מהבדיקה המחויבת, אכן מוכיחה שטענת המתחמק היא טענת שקר, והעלה שגם אם אין זו ראיה גמורה בדיני נפשות, על כל פנים, בשאר הלכות ניתן לפסוק כאילו נערכה הבדיקה והתברר ההיפך מטענתו.

אמנם קיימות נסיבות בהן לא נחייב את הנתבע להיבדק למרות תביעת התובע, כשהתבררה הצדקה לכך שלא ייבדק. עיין בפד"ר ח"ט עמ' 348 בפס"ד מביה"ד הגדול בדברי הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שכתב בתוך דבריו :

"טענת האשה שהבעל אין פניו לשלום ואין מטרתו לחיות אתה כבעל ואשה כי כל רצונו להציק ולהזיק לה ולהלעיז עליה וע"כ אין באי הליכתה לרופא הוכחה למחלה דאי לא תימא הכי שלח אחוי, כאן היא חוששת מדבר אחר שיעשה כתוצאה משלח אחוי... היא לא הוחזקה לאשה בלתי שפויה ואפילו לאשה שאינה ראויה לנהל משק בית תקין, ועצם העובדה שהיא מורה ומלמדת ובאה במגע עם אנשים, זה אומר שהיא אינה חולה. אמנם במחלות מסוג זה, יש שהאשה כלפי כולם היא טובה ובסדר, ורק כלפי אדם מסוים או כלפי הבעל יש לה דמיונות שווא ומדוחים עליו... ואם הבעל בחר לו דרך ושיטה אחרת והיא לחייבה להביא מסמכים רפואיים, יש מקום לחשדות האשה שהוא רוצה להשמיצה, והיא אינה חייבת לעזור לו בזה, לא מדין נתבע ולא מדין עדות... ואף על פי כן כבר מילתנו אמורה שאין כאן אומדנא דמוכח טובא שכוונת האשה להסתיר שמא היא חוששת מחמת המציק כאמור ובפרט שהמעשה הוא ישן."

אך אין כך פני הדברים בנידון שבפנינו, לאחר שהבעל חויב כדין להיבדק, ואין חשש שבדיקה זו תפגע בו לאחר שבנסיבות אלו ניתן חיסיון לממצאי הבדיקה, אך הבעל בחר שלא לציית להוראה זו, אנו קובעים שהאמת עם התובעת, עלינו לברר האם לאחר שדברי התובעת התקבלו זו עילה לחיוב גירושין.

חיוב גירושין כשלנתבע מחלת נפש
על פי המבואר, התנהגות הנתבע מוכיחה שהאמת היא שקיימת אצלו מחלה נפשית, ויש לדון האם דינו של בעל חולה נפש לחייבו בגירושין.

נקדים ביחס לדינו של בעל שמצבו חמור, ואף הגיע לדרגת "שוטה", ונדרש לתת גט בפרק הזמן שאינו שוטה. הטור אה"ע סי' קנד (וכן בשו"ע סעיף ה') הביא מתשובת הרא"ש:

"באיש המשתטה מדי יום יום ואומרת אשתו... סבורה הייתי לקבל ואי איפשי לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין. אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותיזון מנכסיו."

לכאורה משמע שאין לכפות גירושין על יסוד מחלת נפש. אך בספר אגרות משה חלק אה"ע ח"א סי' פ' כתב שאם הבעל שוטה יש לכפותו בגירושין מאחר שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, וביחס לתשובת הרא"ש והטור שהביאו, כתב:

"הם איירו רק באיש פקח שהוא כעסן מצד מדתו הרעה. ולשון המשתטה מדי יום ויום שכתבו הוא רק שמכעסו עושה מעשה שוטה ומטורף ולכן אין לומר עליו שאין דר עם נחש בכפיפה, דכיוון שהוא פקח אפשר לה לראות שלא יבא לכלל כעס אך שהוא טרחא גדולה לפניה... אבל כשהוא שוטה שעליו נאמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה משום שאין שייך ליזהר ואין שייך לפייסו כיוון שעושה שלא בדעת ודאי יודו שכופין, אם אך יכול ליתן גט כגון כשעתים חלים."

ובשו"ת הרא"ש כלל מ"ב סעיף א' כתב תלמידו של הרא"ש, רבי יצחק ב"ר מאיר בעל ספר שערי דורא:

"כאשר כתב מורי הרב רבי אשר כן נראה לי שאין מום גדול כנכפה שהרי מדמה בפרק האומנין ב"מ דף פ' ע"א נכפית לשוטה ושעמומית וכו' ושוטה אין לו קידושין ונישואין אפילו מדרבנן כדאמרינן התם (יבמות קיב ב') שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו'."

הרי שהיה פשוט לתלמיד הרא"ש שבשוטה כופים לגרשה. לכאורה דבריו אלו סותרים לתשובת הרא"ש שהביא הטור, ומסתמא תלמידו של הרא"ש אינו חולק על תשובה זו, אלא בהכרח כביאור האג"מ. וע"ע בתוספות במסכת יבמות דף לט. ד"ה ובחרש, ומוכח מדבריו שכופין גירושין או חליצה בשוטה ולעניין זה דינו כמוכה שחין.

וכן בשו"ת צמח צדק חלק אה"ע סי' א' כתב:

"הנה פשוט הוא דמום דנשתטה גדול יותר מכל המומין המבוארים בגמרא (ס''פ המדיר) שכופין עליהם האיש להוציא כמקמץ ומצרף נחושת ובורסי כו'. וכן מבואר מדברי הרב המגיד סוף פ''י מהלכות גירושין שכתב וז''ל ודברים פשוטים הם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אמרו גבי אשה בהרבה דברים שהם פחותים משטות כש''כ שטות. וכן אמרו שם שלא תקנו חכמים נשואין בשוטים מטעם זה עכ''ל. וכן מבואר בתשובה השניה שבתשובת הרא''ש כלל מ''ב דהביא שם ראיה לנכפה שכופין לגרש משום דבגמרא (פרק האומנין) מדמהו לשוטה, א''כ מזה מבואר דשוטה גדול מכל המומין שכופין להוציא. ומש"כ הטוש''ע סי' קנ''ד ס''ה איש המשתטה מדי יום כו' אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותן שאמרו חכמים. אין להוכיח מזה להיפוך. כי זה אינו סברא כלל, אלא התם מיירי שאינו שוטה ממש רק טפש, כמבואר בתשובת הרא''ש כלל מ''ג ס''ג וז''ל גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם עכ''ל. וגם ממקומו הוא מוכרע דאם הפי' בטוש''ע שהוא שוטה גמור, איך שייך שיכופהו לגרש הרי גט שלו חספא בעלמא הוא, וכדתנן נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. אלא ודאי מיירי בטוש''ע שאינו שוטה גמור עד שגיטו גט. אבל שוטה ממש, פשיטא דגרע מכל המומין הנ''ל. והא דלא נזכר במומין (ס''פ המדיר). היינו פשוט משום דשוטה לא שייך כפייה לגרש כיוון שגיטו אינו גט."

עד כאן ביחס לבעל שמחלתו הנפשית חמורה עד שכבר הגיע לדרגת שוטה. ויש לדון מה דינו של בעל הלוקה במחלה נפשית, שהתנהגותו מכבידה מאוד לדור במחיצתו, למרות שאינו בגדר שוטה, ובמצבו הנוכחי הוא כשיר לתת גט.

בספר ציץ אליעזר ח"ו סי' מב (פרק א') דן בשאלת חיוב גירושין ביחס לבעל שאובחן כחולה סכיזופרניה והאריך להוכיח שיש מקום לחיוב גירושין ואף לכפיית גירושין בנסיבות אלו, והתחשב גם בחשש סכנת נפשות לאחרים השוהים במחיצתו בעת התקף, עיי"ש שהאריך לבסס קביעה זו. וכעין זה בספר משכן שילה עמ' קצ"ו–קצ"ט.

וכן בפד"ר חלק ח' עמ' 216 דנו בשאלת חיוב גירושין לבעל חולה נפש, והעלו שיש לחייבו בגירושין, וגם אם בפרק זמן מסוים אנו רואים רגיעה, עדיין קיים חשש לחזרה למצבו הקודם. וכן בפד"ר חי"ב עמ' 3 פסקו כעין זה. בשני פסקי דין אלו ביססו את הקביעה שמחלת נפש נחשבת "מום גדול", וכן התחשבו בסיכון הצפוי לאשה כשהיא במחיצת בעל חולה נפש, בעת התפרצות ההתקף, ופסקו שאפשר לחייב גירושין בגין עילה זו.

וע"ע בספר דברי יוסף (להגאון רבי יוסף כהן זצ"ל) ח"ב עמ' רלא שפסק שלא לכפות גירושין על בעל שוטה, ואמנם בנידון שלו כתב לדחות את התביעה ואף לא קבע חיוב גירושין. אך על כל פנים, ביחס לחיוב גירושין בלא כפיית הגט ועל יסוד הקביעה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, לא נמצאה בפסק דינו ראיה שיש להימנע מכך, לכן לעניין חיוב הגירושין ניתן לסמוך על שאר פסקי הדין שהזכרנו, מאחר שאם אכן לבעל בעיה נפשית בלתי מטופלת או שלא הושגו תוצאות חיוביות מהטיפול, יש לחייבו בגירושין על יסוד הטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, וכפי שבארו בפסקי הדין הנזכרים. ואילו ביחס לשאלת כפיית הגט בנסיבות אלו, במסגרת פסק הדין הנוכחי, איננו נזקקין להכריע ולפסוק שאלה זו.

מסקנה

בסירובו של הנתבע להיבדק כפי הוראת בית הדין, הנתבע הוכיח שיש מקום לטענת התובעת שהמגורים המשותפים עמו כרוכים בסבל מתמשך, עקב התנהגותו החריגה הנובעת ממחלה נפשית בעייתית. על כן יש לחייבו בגירושין.

הרב אוריאל לביא – אב"ד

אנו מצטרפים למסקנת אב ביה"ד ופוסקים כאמור, לחייב את הבעל בגירושין.

הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה

בהתאם לאמור – יזומן מועד קרוב שבו הבעל ייתן את הגט.

אמנם ביחס לגובה דמי המזונות, לא מצאנו מקום להורות על שינוי בהחלטה הקודמת, מאחר שלבעל אין את האמצעים לשלם יותר מהסכום שכבר נקבע עבורו בהחלטה קודמת.

ניתן ביום ו' במרחשון התשע"ד (10/10/2013).

הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה